סימן שט

אסימן שט

יש לחקור בדין איש שבא ממרחק ולא אתחזק לן לא באחי ולא בבני דהוי שני ספיקות להקל שמא אין לו אחים ואת"ל שיש לו אחים שמא יש לו בנים ולכן אשתו מותרת לשוק כמ"ש הרשב"ם פי"נ (דקל"ד) וכמשנ"ת בתשובה דלעיל. אך החקירה איך הדין אם בא עד אחד ואמר שיודע שיש לו אחים ואין לו בנים או אפילו אם אומר שיודע שיש לו אחים לחוד או שידוע לו שאין לו בנים לחוד. יש להסתפק אם עד אחד נאמן בזה או לא. והנה הגם שבטוש"ע סי' קנ"ז ס"ו מבואר דעד א' אינו נאמן לאסור. אך בתשובת מהרי"ט ח"א סי' פ"ב הביא ראיות דחוששין להחמיר לאסור בעד אחד ולא כהטוש"ע. ועד זאת כתב דאף הרא"ש והטור שכתבו דאין עד אחד נאמן לאסור נגד החזקה היינו דוקא בדאתחזק התירא ממש וכגון דאתחזק לן דלית ליה אחי אלא דמספקא לן אי נולד אח"כ. משא"כ היכא דליכא חזקה להתירא ממש אלא דשריא מטעם ס"ס ולא מטעם חזקה כלל הלכך כי אתי עד אחד אמאי לא מהימנינן ליה עכ"ל. מיהו מלשון רשב"ם פי"נ (דקל"ד ב') משמע דס"ל דאפילו בכה"ג דשריא מכח ס"ס ה"ל כחזקה כמ"ש וקיימא הך אתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבם דס"ס הוא כו'. הלכך אמר יש לי אחים ואין לי בנים לאו כל כמיניה דמפיק לה מחזקה. הרי מבואר דס"ל דבכה"ג נמי הבא לאוסרה הוי כמוציאה מחזקת היתר. וצ"ל דס"ל כיון דהחזקנוה בחזקת היתר לשוק מצד הס"ס ה"ל כחזקה. וכה"ג כתבו הרשב"א והר"ן בפ"ק דחולין גבי גבינות שעשו מבהמה ונמצאת אח"כ טריפה דהוי נמי חזקה דאתיא מכח רובא וכמ"כ י"ל חזקה דאתיא מכח ספק ספיקא. מיהו יש לדחות דהתם ה"ט כמ"ש הרא"ש פ"ק דחולין דהיינו משום דרובא עדיף מחזקה. וביאר דבריו בתשו' כלל עשרים סי' י"ד ורובא עדיף מחזקה כו' ואוקמה אחזקתה כו' ע"ש הובא בתויק"ו סי' פ"א וע"ש. דר"ל דכיון דרובא עדיף מחזקה הלכך שפיר שייך לומר חזקה דאתיא מכח רובא שבכלל מאתים מנה משא"כ ספק ספיקא לא ברירא לן דעדיף מחזקה שהרי רבו האומרי' דס"ס לא מהני נגד חזקת איסור אע"ג דרובא מהני וכיון שכן י"ל דלא שייך לומר חזקה דאתיא מכח ס"ס שהרי אין כח בס"ס כמו ברוב לדחות החזקה עד שנעשה חזקה מהשני ספיקות. מיהו י"א דס"ס הוי כמו רובא כמ"ש בתשו' הרשב"א סי' ת"א וכ"כ הפר"ח בדיני ס"ס כלל ט"ו דכי איכא חדא ספיקא ה"ל כפלגא ופלגא וכי איכא תרי ספיקי ה"ל כרובא. וגם להאומרים דס"ס לא דמי לרובא מ"מ כיון דעכ"פ מחמת השני ספיקות היתה מותרת ומוחזקת בהיתר לשוק א"כ שפיר י"ל דחשוב חזקה מה שעכ"פ הוחזקה בהיתר לשוק מקמא דאתא העד האוסרה ואע"ג דלא היתה החזקה מצד דבר ברור דהא כה"ג אמרינן בכתובות (כ"ד) הרי אתם בחזקתכם כו' וכמ"ש הת"ש סי' י"ח ס"ק כ"ט וחזקה זו אינה כשאר חזקות שבגמ' כגון סכין שנבדק ומקוה שנמדד שברור כשרותן בשעה שנתחזקו דהא הכא לאו ברור כשרותן מעולם ולא נתייחסו כלל רק ה"ק שא"א לשנות דבר שנוהגין בו היתר לנהוג בו איסור כ"א בראיה ברורה כו' וה"נ אמרינן בקדושין (דף ע"א) כאן להשיאו אשה כאן להוציא אשה מידו אלמא דבדבר שביד האדם בחזקת היתר אע"ג דלית ליה חזקה ברורה אין מוציאין ומפקיעין התירו כ"א בראיה ברורה כמו שאין מוציאין ממון מיד המוחזק בו עכ"ל. וא"כ ה"נ כיון דאשה זו היתה מוחזקת בהיתר גמור לשוק אין מפקיעין התירה כ"א בראיה ברורה דהיינו ע"פ שני עדים לא ע"פ עד אחד כיון דהוי דבר שבערוה ואתחזק התירא לא מהימן עד אחד לכולי עלמא. ואע"ג שהחזקת היתר לא היה רק מצד שני ספיקות עכ"ז י"ל כמ"ש הת"ש שא"א לשנות דבר כו' כנ"ל. ותדע עוד דחזקה דאתיא מכח רובא מהני נמי יותר מהרובא עצמו לפמ"ש התויק"ו סי' פ"א דאילו מצד הרוב לא היה מהני כיון שאנו רואים היום שהוא מן המיעוט כו' אלא דמהני משום שיש חזקה דאתיא מכח רובא ע"ש שהוכיח כן מתשו' הרא"ש ושערי דורא סי' פ"ד וקשה מניין כח זה בחזקה זו הבאה מכח רובא יותר מבהרוב עצמו וצ"ל דמ"מ יפה כחה יותר כעין מ"ש הת"ש וה"נ י"ל גם בחזקה דאתיא מכח ס"ס נמצא י"ל דמ"ש מהרי"ט דהיכא דשריא מצד ס"ס לא הוי כחזקה אין דבריו מוכרחים. וגם מ"ש מהרי"ט ליישב דבריו שלא יקשה ע"ז מתשו' הרא"ש שבנדון דהרא"ש חזקה אלימתא איכא כמו שכתב שישב שם כמה שנים ומעולם לא נראה ולא נשמע לא מפיו ולא מפי זולתו שהיה לו אחים כו' משמע שמפרש נדון דהרא"ש לא כמו שפי' בתשובת מהריט"ץ דמיירי שנתגדל בעיר ההוא. דא"כ לא הי' צריך למה שלא נשמע מפיו. אלא משמע שאין זה עיר מולדתו רק שישב שם כמה שנים. ולכן החזקה היא רק משום דלא נראה ולא נשמע מפיו כו'. ועל חזקה כזו כבר פקפק אאזמו"ר הגאון נ"ע לומר דאינו נק' חזקה כלל. ואף לפמ"ש הוא ז"ל דמיירי בדלא אתחזק באחים בעיר מולדתו כו' וכמ"ש מהריט"ץ ומה"ט הוא בחזקת שאין לו אחים מ"מ גם חזקה כזו אינה כחזקה ברורה ודאית שאין לו אחים וראיה לזה דהא גבי חזקה שאין לו בנים ס"ל לכמה פוסקים שאין הבעל נאמן לומר שיש לו בנים כמ"ש בב"ש סי' קנ"ו סק"י ובלא אתחזק בבני ודאי לכ"ע נאמן לומר יש לי בנים אף בלא אתחזק בבני בעיר שדר בה מעולם דהא פי' לא אתחזק בבני הוא בענין אחד עם לא אתחזק באחי שבגמרא דצ"ל לפי' זה דמיירי הכל בעיר מולדתו וא"כ מזה מוכח דלא אתחזק בזה ג"כ לא הוי ממש כחזקה ודאית וא"כ י"ל דכמ"כ גם בחזקה דמצד ס"ס כיון שהוחזקה בחזקת היתר ה"ל כחזקה וכמו שהבעל אינו נאמן לאוסרה מה"ט כדפרשב"ם כך להרא"ש גם אינש דעלמא אינו נאמן מאחר שהוא עד אחד:

בועוד י"ל שבדבר שבערוה אין עד אחד נאמן לאסור כשהיתה מותרת מצד ס"ס אף את"ל דלא דמי לחזקה. דהנה בשמעתא קמייתא דגיטין אמרינן אבל הכא דאתחזק איסורא דאשת איש ה"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכ' בחי' הרמב"ן שם וביבמות (דף פ"ח) דבדבר שבערוה אין חילוק בין אתחזק איסורא ללא אתחזק איסורא דלעולם אין פחות משנים וז"ל אבל הכא הא אתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. קשה לי הא כיון דאתחזק איסורא אפילו בשאר איסורין נמי כדאמרינן בפרק האשה רבה בהקדש וקונמות דאתחזק איסורא לא מהימן ודבר שבערוה אפילו לא אתחזק איסורא נמי אין פחות משנים ואפילו לאיסור נמי אין פחות משנים כדאמרינן בפרק האיש מקדש. ואית נוסחי דלא גרסי הכי אלא אבל הכא דאתחזק איסורא דאשת איש לא ואי גרסי ליה ה"ג והוי דבר שבערוה וכן נמי בפרק האשה רבה ופי' דחדא ועוד קאמר ולא נהירא עכ"ל. וגם בחידושי הר"ן בגיטין שם כתב הוי דבר שבערוה כו' איכא דלא גריס ליה דכיון דאתחזק איסורא לא צריכין לדבר שבערוה. ואי גרסינן ליה הכי גרסינן והוי דבר שבערוה וחדא ועוד קאמר עכ"ל וכ"כ בחי' הרשב"א וז"ל והא דקאמרינן הוי דבר שבערוה חדא ועוד קאמר כלומר ועוד ה"ל דבר שבערוה ומשום דביבמות מספקא לן היכא דאתחזק איסורא ואין בידו לתקן אי מהימן אי לא ואיכא מ"ד דמהימן אמר הכא ה"ל דבר שבערוה כלומר ואף כשת"ל דאפילו היכא דאתחזק איסורא מהימן הכא שאני דהוי דבר שבערוה ואין פחות משנים עכ"ל. והריטב"א שם כתב דאליבא דהלכתא ע"א נאמן בשאר איסורין ואפילו באתחזק איסורא ואפילו אין בידו לתקן אלא עיקר הקושיא הוא משום דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים והא דאמר דאין דבר כו' ילפינן לה בגמ' בג"ש מדבר דבר בממון כתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר וכתיב הכא כי מצא בה ערות דבר עכ"ל. והנה אף שדברי הרשב"א והר"ן אפשר לפרש דפי' חדא ועוד קאמר היינו ועוד בדבר שבערוה ואתחזק איסורא. אך באמת מאחר דלדינא ס"ל דבשאר איסורין אפילו באתחזק איסורא עד אחד נאמן כמ"ש הריטב"א וכן העלה הרשב"א בפ' האשה רבה (דפ"ח). א"כ הא דבדבר שבערוה אין עד אחד נאמן לאו באתחזק איסורא תליא כ"א משום דבר שבערוה וכן נראה בהדיא מלשון הרשב"א ביבמות שם שכ' וז"ל שהרי דבר תורה אין דבר שבערוה מתקיים בכל דיניה בפחות משנים עכ"ל ופי' בכל דיניה ר"ל אפילו לא אתחזק איסורא וכן משמע ממ"ש לעיל מיניה ד"ה הא אשתיק. אבל להקל משום עיגונא תרי קולא חדא דהוי דבר שבערוה ועוד דאתחזק איסורא כולי האי לא נקל עכ"ל. ואי איתא דבדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא עד אחד מהימן אין כאן רק קולא חדא שהקילו באיסור דאתחזק איסורא כמו באיסור דלא אתחזק איסורא א"ו דבדבר שבערוה אפילו לא אתחזק איסורא אין עד אחד נאמן וכן פי' מהריב"ל בחידושיו במסכת גיטין שנדפסו סוף ח"ג מתשובותיו בכוונת התוס' בגיטין דהנה התוס' כתבו בד"ה עד אחד נאמן באיסורין. הקשה ר"ת מאי תשובה הוא זה עיקר הגט יוכיח שצריך לחתמו בשנים ותירץ דה"ק עד אחד נאמן באיסורין בכה"ג שעיקר הגט נעשה כבר ושוב אין צריך אלא גילוי מילתא לידע אם לשמה נכתב עכ"ל. וכ' מהריב"ל ע"ז וז"ל וצ"ל לפ"ז דהאי דקאמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים הכוונה הוא לומר דאפילו לא להוי אלא גילויא מילתא כל דאביזריה דערוה אינו בפחות משנים. ואם כן איכא למידק מאי האי דקאמרי התוס' בסמוך הא דנקט דבר שבערוה אומר ר"י משום דבהאשה רבה (דפ"ח) בשאר איסורין כגון טבל והקדש וקונמות מספקא לן אי מהימן אפילו אתחזק איסורא ולאו בידו או לא. ומאי קשיא להו לתוס' דאמאי נקט דבר שבערוה. והלא איצטרך למינקט דבר שבערוה למימר דאפילו לא הוי אלא גילויא מילתא בעלמא אפ"ה בעי שנים. ואפשר לתרץ דפירושים חלוקים הם ור"ת מפרש פשטא דשמעתא דלא כפירש ר"י כו' ואי נמי אפשר לומר דלאו פירושים חלוקים הם ור"ת ור"י הכי מפרשי לה לפשטא דשמעתא אימר דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כו' וכיון דהיכא דאתחזק איסורא בשאר איסורין אין עד אחד נאמן הוא הדין נמי דבדבר שבערוה אפילו היכא דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא אינו נאמן. ועוד דאפילו נימא דהיכא דאתחזק איסורא עד אחד נאמן הוי דבר שבערוה כו' ואין לחלק בדבר שבערוה להיכי דלא הוי אלא גילוי ועדיף גילוי מילתא דדבר שבערוה מאתחזק איסורא דבשאר איסורין עכ"ל הרי לר"ת ודאי דאפי' בגילויא מילתא דדבר ערוה אין עד אחד נאמן. א"כ ודאי הוא הדין בעדות ממש שבדבר ערוה אע"ג דלא אתחזק איסורא רק כיון דהוי דבר ערוה אין עד אחד נאמן דהא כ' כל אביזריה דערוה אינו בפחות משנים. וגם לפי' ר"י כתב שי"ל כן. וגם כתב שם אח"כ דרש"י ס"ל כפר"ת. וגם לפמ"ש תחלה דאפשר דפירושים חלוקים הם כו' וא"כ ר"י לא ס"ל כפר"ת עדיין י"ל דלא פליג רק עמ"ש ר"ת דהוי גילוי מילתא דאילו הוי רק גילוי מילתא הי' עד א' נאמן אפילו בדבר שבערוה כמו גבי ואשתמודעינהו בפרק החולץ. ולכן ע"ז פליג וס"ל דאין זה דומה לגילוי מילתא. אבל בדבר שצריך עדות ממש י"ל דמודה להרמב"ן דבדבר שבערוה אין עד אחד נאמן אף היכא דלא אתחזק איסורא:

גוהנה מהרי"ק בשרש ע"ב הביא ג"כ ראיה לזה מהתוס' דגיטין הנ"ל ממ"ש גבי נדה דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה כו' ולא אתחזק איסורא. ואעפ"כ משמע בתוס' דאי נדה היה חשוב כמו דבר שבערוה לא הוה מהימנא. שהרי כתבו סד"ה הוי דלהכי אצטרך קרא דוספרה לה דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה שמזה מוכח דבדבר שבערוה אין עד אחד נאמן אע"ג דלא אתחזק איסורא כמו נדה דחשיב לא אתחזק איסורא ואח"כ נטה מזה והעלה דגם בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא מהימן עד אחד ונדה נקרא אתחזק איסורא רק שבידה לטבול. ואמת שבחידושי הרמב"ן שם משמע דנדה הוא כענין זה שכתב מהרי"ק אבל הרשב"א שם כתב בהדיא בענין נדה דה"ל כחתיכה ספק של חלב ספק של שומן כיון דדמיה פוסקין ממילא וימי ספירה באין מאיליהן כחתיכה ספק חלב ספק שומן חשבינן לה דהשתא דקאמרה טהורה אני לא אתחזק איסורא. ואי משום טבילה ה"ל כשחיטה דבידו לתקן עכ"ל. וכדבריו מורים ג"כ דברי התוס' דממ"ש סד"ה עד אחד דאינה בחזקת שתהא רואה כו' מבואר בהדיא דחשיב לא אתחזק איסורא. ומה שסיימו וגם בידה לטבול. זהו כמ"ש הרשב"א ואי משום טבילה כו' וכן פי' מהרש"א דמשום שהיא רואה לא מקרי אתחזק איסורא כו' ואי משום כו' הרי יש בידה לטבול כו' ע"ש. וכן פי' בחידושי מהריב"ל ועיין בתוס' ר"פ האשה רבה (דפ"ח ע"א). ומ"ש בד"ה הוי. אפילו אתחזק איסורא ולאו בידו י"ל דלרווחא דמילתא קתני לה. מיהו עכצ"ל דהתוספות ד"ה הוי לא אזלי בשטת התוס' סד"ה עד אחד. שהרי הקשה מהריב"ל עמ"ש התוס' ד"ה הוי וז"ל ותמהא דהרי אילו לא הוי וספרה לה לא הוה ידעינן דעד אחד נאמן באיסורין אפילו לא אתחזק איסורא ומוספרה לה לעצמה ידעינן כו' כמ"ש התוס' סד"ה עד אחד. ולתרץ זה צ"ל דהתוס' ד"ה הוי אזלי בשטת רש"י דהא דעד אחד נאמן באיסורין ילפינן משום שכל אחד האמינתו תורה על הפרשת תרומה כו' אבל מנדה אין ללמוד דא"כ אפילו אתחזק איסורא נמי וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו וא"כ לפ"ז י"ל דהתוס' ד"ה הוי ס"ל דנדה נק' אתחזק איסורא וא"כ אי הוה ג"כ דבר שבערוה לא מהימנא. אבל היכא דלא אתחזק איסורא אין ללמוד מדבריהם. מיהו דוחק לומר כן דהתוס' בשני דיבורים הסמוכים יהיו סותרים זל"ז. אלא י"ל דהתוס' ד"ה הוי מקשים הכי דלמ"ד דאפילו באתחזק איסורא ע"א נאמן בשאר איסורים א"כ עכצ"ל דלאו מוספרה לה ילפינן דאילו משם אין ללמוד רק ללא אתחזק איסורא כמ"ש התוספות סד"ה עד אחד וכ"כ בפרק האשה רבה (דפ"ח ע"א) ד"ה ברי לי. אלא ע"כ ממקום אחר למדין זה. (ועיין בחידושי הרשב"א פ' האשה רבה שם מזה שהלימוד מאו הודע אליו חטאתו כו' ולאידך לישנא דפרק 3 אמרו לו כו' ע"ש). וא"כ למאי אצטריך וספרה לה להאמינה בנדה דהוי לא אתחזק איסורא שהרי זה נלמוד מק"ו מאתחזק איסורא. וכן פי' מהרש"א בד"ה הוי דבר. וז"ל כיון דלפום הך סברא ע"כ איכא שום ילפותא דאפילו באתחזק ולאו בידו תרתי לריעותא נאמן מכ"ש בנדה דליכא אלא חדא לריעותא כמ"ש לעיל דנאמן עכ"ל. וא"כ כיון דע"ז תירצו התוס' וי"ל דס"ד דחשוב כמו דבר שבערוה. מוכח דעכ"פ בדבר שבערוה אין עד אחד נאמן. אף דלא אתחזק איסורא דומיא דנדה. ודוחק לומר דכוונת התוס' דאי הוה נדה דבר שבערוה לא הוה מהימן על הטבילה משום דהוי אתחזק איסורא ואע"ג דבידה לטבול מ"מ ע"ז לא נאמן עד אחד בדבר שבערוה. אבל לגבי ריעותא דפסיקת הדם דהוי לא אתחזק איסורא היא נאמנת ואע"ג שאין בידה אפילו הוה כדבר שבערוה. נלע"ד דדוחק גדול הוא לומר כן בכוונת התוס' דמפשט דבריהם משמע דאילו היה נדה דבר שבערוה לא הוה מהימנא כלל גם על ספירת ז"נ. ואדרבה עיקר וספרה לה ע"ז קאי. וטבילה לא נזכר כאן כלל כ"א ספירה ועיין בי"ד רס"י ר"א דטבילה ילפינן מפסוק במי נדה יתחטא. ובהדיא גרסינן בפרק המדיר (דע"ב א') מניין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה כו' אלמא דעיקר קרא על נאמנות פסיקת הדם וספירת הז"נ בא. וע"ז כתבו דאצטריך קרא משום דס"ד נדה חשיב כמו דבר שבערוה. מבואר בפירוש שבדבר שבערוה לא מהימנא בכה"ג דספירה דלא אתחזק איסורא כנ"ל. ואע"פ שמהרי"ק פי' דדייקא אאתחזק איסורא אע"פ שבידו כיוונו התוס' אחרי המחילה לא נהירא כלל. ועוד אדרבה דבדבר שבידו ממש דומיא דטבילה י"ל אפילו אי נדה הוי כדבר שבערוה ואע"ג דאתחזק איסורא היתה נאמנת כמ"ש בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' ג'. וכדמוכח בקדושין פ' האומר (דס"ד ע"ב). דאע"ג דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני נאמן להתירה ולומר יש לי בנים משום שבידו לפוטרה בגט. ואף להרשב"א והרמב"ן שדחו אוקימתא זו זהו כשסותר החזקה ממש כמו שאומר אין לי אחים. משא"כ הכא שאומרת שטבלה וכיון שבידה לטבול ראוי שתהא נאמנת אף אם הוי דבר שבערוה דומיא דהיתר יבמה לשוק שנקרא דבר שבערוה כמ"ש בסה"ת סי' קל"ג וכדלקמן אי"ה ואעפ"כ משום הך טעמא שבידו לפוטרה נאמן להתירה מחזקת איסור. ועיין בחידושי הרשב"א שם דאפילו יש עדים שיש לו אחים ולא אתחזק בבנים נאמן להתירה ע"י יש לי בנים והב"ש סי' קנ"ו סקי"א לא ראה חידושי הרשב"א על קדושין. ואף להי"א שבש"ע שם ס"ו דאינו נאמן. הרי הכא אין עדים שראתה הדם כ"א על פיה שאמרה טמאה אני ועוד דהתם אין בידו שיהי' לו בנים. רק המיגו הוא בידו לפוטרה בגט ומחמת המיגו מאמינים לו על בנים. אבל הכא שגוף הטבילה הוא בידה וג"כ דרך כל הנשים לטבול ודאי דהיא ראוי' להיות נאמנת לכ"ע אף אם יש עדים שהיתה טמאה. ועוד מוכח כן מסוגיא דגיטין פ' התקבל (דס"ד ע"א) גבי בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין שכתבו התוס' ד"ה שליש נאמן. דאי הוה חשיב מיגו שיכול למוסרו לאשה לא הוה פליג רב הונא לומר דבעל נאמן אלא משום דאין זה מיגו דשמא לא תרצה האשה לקבל ע"ש. (ואע"ג דהתם איכא טענה דמגרע כח המיגו משום דאם איתא דלגרושין יהבי' ניהלי' לדידה הוי יהיב לה וכמ"ש הרא"ש שם שהי' סברא לומר דהוה כמיגו במקום עדים. ואפ"ה העלו התוס' והרא"ש דהיכא דהוה מיגו גמור לא גרעינן ליה מטעמא דאם איתא דלגרושין כו'). וגם לפרש"י שם דחשיב ליה מיגו גמור כמש"ש בד"ה מי קא נפיק. ואעפ"כ לרב הונא אינו נאמן. זהו רק משום דטענה דאם איתא דלגרושין כו' מגרע כח המיגו כנ"ל וגם ע"ז פליג רב חסדא וס"ל דנאמן וכוותיה פסקו הרמב"ם והרי"ף א"כ הכא שאין שום דבר שמגרע זה הענין שבידה לטבול לכ"ע ראוי שתהיה נאמנת אף אם הוי דבר שבערוה דאין לך דבר שבערוה יותר מהיתר אשת איש דנאמן השליש מצד מיגו לכ"ע אילו היה מיגו גמור בלי טענה הסותרה. ולכן עכצ"ל מ"ש התוס' ריש גיטין דקרא וספרה לה נצרך דס"ד דחשוב כמו דבר שבערוה לא משום נאמנות הטבילה נצרך רק על נאמנות הספירות ז"נ. וכיון דכתבו לעיל מיניה דזה נקרא לא אתחזק איסורא. א"כ מוכרח דס"ל בפשיטות דבדבר שבערוה אין עד אחד נאמן אע"ג דלא אתחזק איסורא:

דגם מ"ש מהרי"ק ועוד כיון דגמרינן דבר דבר מממון איכא למימר דון מינה ומינה מה התם להוציא ממון מחזקתו אף כאן להוציא אשה מחזקת איסור או מחזקת היתר עכ"ל. ג"כ לפע"ד הביא עזר כנגדו. דבממון ודאי אין עד אחד נאמן אף היכא דליכא חזקה דממונא. כדאיתא בפרק אלו מציאות (דכ"ח ע"א) סימנין וסימנין ועד אחד. עד אחד כמאן דליתא דמי ויניח עד שיבא אליהו וכ"פ כל הפוסקים. והרי שם ליכא חזקה דממונא לשום אחד מהם. דלכן סגי באבידה סימנים בינונים משא"כ בפקדון לא סמכינן על סי"ב כמבואר בהרא"ש פ' איזהו נשך סי' נ' ובמגיד פ"ו מה' שאלה דין ד' ובנ"י פט"ו דיבמות. והיינו לפי שבפקדון מוציאין ממון מהנפקד משא"כ באבידה. ואפ"ה עד אחד כמאן דליתא לגמרי. נמצא מבואר בהדיא דע"א כמאן דליתא לגמרי לענין ממון אף כשאין עדותו נגד חזקת ממון. ואף גם לפמ"ש בזה בתשו' מיימו' דשייכי לספר משפטים סי' ו' ובהגמ"ר פ"ק דב"מ סי' תי"ז דהוו להו סימנים של זה כמו עדים ולזה שכנגדו הוו סימנים ועד אחד כג' עדים ולהכי יניח דתרי כתלת ותלת כתרי. דא"כ לכאורה נדחה ראיה זו דהתם ה"ט משום דתרי כתלת. עכ"ז ביאר שם בהדיא דחשיבות דעד א' ליתא אלא לענין שבועה. משמע בהדיא דלענין ממון אינו קם כלל. ועוד דהא באמת סימנים אינן ממש כעדים דהא סימנים ועדים ינתן לבעל העדים. וא"כ אם איתא דעד א' קם לממון כשאין חזקה דממונא לנגד. הרי לא דמי לג' עדים נגד תרי. דהא התרי אינן עדים ממש. והעד הוא עד ממש. וכ"ש לפמ"ש הרא"ש בב"מ שם פא"מ סי' י"ג דאפילו העד מעיד שראה שנפל ממנו. והרי הסימנים אינן רק כעידי אריגה וא"כ לזה יש עידי אריגה. ולזה יש ג"כ עדים עד"ז וגם עד נפילה. והרי א"כ העד אינו מכחיש כלל להסימנים של זה דאימור זבוני' זבני' ומטיא לידיה דהאי ונפלה מיניה כדאמרינן בעידי אריגה ועידי נפילה דינתן לעידי נפילה מה"ט ובעד א' כמאן דליתא אפילו הוא מעיד שממנו נפלה וכ"פ בטור ובש"ך בח"מ סי' רס"ז. וא"כ עכצ"ל הטעם כפשוטו דעד א' כמאן דליתא לענין ממון. ועוד ראיה ממחלוקת הפוסקים בעד א' אם הוא פוטר משבועה דר"ת ס"ל דעד א' פוטר משבועה וכ"ד הר"מ מרוטנבורק והרא"ש רפ"ק דב"מ סי' ג' וכ' הרא"ש שם ויש מקשים הבל מהא דאמר לקמן שומר שמסר לשומר כו' ולק"מ דחיוביה דראשון בשביל דאינו יכול לישבע הוא והוא אינו רוצה להאמין לשני ונתחייב לו הראשון ממון ואין עד א' פוטר מחיוב ממון עכ"ל. וכ"כ תירוץ זה בחידושי הר"ן שם והובא ג"כ בשט"מ וז"ל ואינה ראיה שכיון שהראשון מחויב שבועה ואינו יכול לישבע הרי הוא מחויב ממון ואע"פ שחיוב זה של ממון מחיוב שבועה בא לו אם אתה אומר ששומר שני פוטרו מחיוב זה נמצא עד א' קם לממון עכ"ל. והרי התם עדותו לפטור ממון להמוחזק א"כ חזקה דממונא מסייע להעד ועכ"ז אינו קם לממון. ואף שאין הממון בא רק מחיוב שבועה. כ"ש וק"ו כשמעיד בדבר שאין חזקה דממונא מסייע לו אף שאין חזקה דממונא כנגדו דאינו נאמן וגם להחולקים על ר"ת וס"ל דעד א' אינו פוטר משבועה ואע"ג שזה מוחזק בממון לא מהני ליה העד לפוטרו משבועה כ"ש וק"ו דאינו קם לממון כה"ג. דאילו הוה קם לממון ממש בכה"ג פשיטא שהיה קם ליפטר משבועה כה"ג. וא"כ אדרבה לדברי מהרי"ק שכ' דון מינה ומינה יש להוכיח דכמ"כ בדבר שבערוה אין עדותו דעד א' כלום אפילו בכה"ג דמסייע ליה החזקה כ"ש בדליכא חזקה כלל. וכמ"כ משמע מהא דאין עד דטומאה נאמן אלא אחר הקינוי וסתירה בעדים דאיכא רגלים לדבר טובא שהרי נאסרה עליו מדאורייתא עי"ז גם מקודם העד א' משא"כ אחר הקינוי לבד לא נאמן כלל עד אחד דטומאה. אע"ג דכשקינא לה מסתמא חושדה ולא על חנם קינא לה וכמ"ש בתשו' להרמב"ן סי' קל"ג. וסיים ואפילו עד דטומאה לאחר סתירה חדוש הוא עכ"ל. וזה ודאי הפך לגמרי מסברת מהרי"ק דלמהרי"ק דין גמור הוא דעד אחד נאמן בדבר שבערוה ג"כ היכא דליכא חזקה כנגדה. ובקינא לה ונסתרה כ' התוס' ריש נדה בד"ה והלל כי אמר. דאתרע חזקתה אף אם נסתרה ברה"ר אף דסתירה ברה"ר ליכא ומותרת לבעלה ולכן ילפינן מזה דספק טומאה ברה"ר טהור אפילו ליכא חזקת טהרה ע"ש. וא"כ בסתירה ברה"י דאסורה מדאורייתא ודאי איתרע חזקת טהרה ביותר עד שעשאה הכתוב ודאי טמאה א"כ אין שום חידוש שיהי' ע"א דטומאה נאמן בה א"ו הך תשו' להרמב"ן והוא מהרשב"א לא ס"ל מ"ש מהרי"ק וס"ל דמדינא אין עד אחד נאמן כלל בדבר שבערוה אף היכא דליכא חזקה כנגדו. ולכן כתב דחדוש הוא. ואף לשאר מפרשים שלא הזכירו הלשון דחדוש הוא היינו משום דהתם רגלים לדבר וכדפרש"י בכתובות (דף ט' סע"א). וגם מדברי התוס' הנ"ל דנדה יש לשמוע הפך דברי מהרי"ק דכיון דאפילו בקינא לה ונסתרה בר"ה ס"ל דאיתרע חזקתה עד שמדמים זה לספק טומאה ברה"ר בדליכא חזקת טהרה ואעפ"כ פשיטא שאין עד אחד דטומאה נאמן בה מאחר דאין זו סתירה א"כ זה הפך דעת מהרי"ק. וכ"מ מלשון הרמב"ם רפ"ה מהלכות עדות בשני מקומות האמינה התורה עד אחד בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערוף כמו שביארנו במקומו. וכן מדבריהם בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה עכ"ל משמע דזולת זה אינו נאמן בדבר שצריך שני עדים דהיינו בממון ובדבר שבערוה. (ועיין במחלוקת התשב"ץ ח"א סי' ע"ד עד סי' פ"ד עם הריב"ש סי' קנ"ה וסי' קפ"א קפ"ב דהתשב"ץ ס"ל דנאמן עד אחד בממון במילתא דעבידא לגלויא וגם משום דבלא"ה יש אומדן דעת כמש"ש סי' פ' ואומדנא זו הוי כמו איתרע חזקתו ע"ש. ואפ"ה לא עלה ע"ד התשב"ץ להאמין ע"א רק משום דהוי מילתא דעבידא לגלויא וגם ע"ז חלק הריב"ש וביטל דבריו לגמרי ומשמע שכל גדולי דורו סוברים כמותו וכ"פ ברמ"א בח"מ סס"י למ"ד ואפשר שגם ממחלקותם יש ראיה נגד סברת מהרי"ק דלעיל):

האמנם בתשובת מיימוני דשייכי להלכות אישות סי' ג' משמע דס"ל דעד אחד נאמן גם גבי קדושין היכא דלא אתחזק איסורא וכמו שהביא מזה ראיה בתשו' מהרי"ט הנ"ל. אך באמת לא ע"ז לבד סמך כ"א שם היו עוד טעמים רבים ועצומים יותר להתירה. והנה לכאורה קשה על הרא"ש בתשו' כלל נ"ב סי' ה' שהביא ראיה לדין ע"א שאינו נאמן לומר שיש אח להמת היכא דלא הוחזק באחין מהא דגיטין פ' הניזקין (דנ"ד) ת"ר היה עושה עמו בטהרות כו' דמשם מוכח דכל היכא דאתחזק התירא ואמר עד אחד שנטמאו אינו נאמן לאסור ומדוע לא הביא בפשיטות מהא דעד א' אינו נאמן בדבר שבערוה דהוה ראיה טפי כי מסוגיא דגיטין הנ"ל אין ראי' כלל לפי' הרשב"א בחידושיו שם שלא נאמרו דברים הללו אלא בפועל כו' אבל עד אחד דעלמא ודאי נאמן. וכ"כ הר"ן שם ומשום דחזקת פועל כו' ומיהו באדם דעלמא כו' ובעל חידושי אנשי שם שהקשה על הר"ן מה הפרש בין פועל לאדם דעלמא לא ראה דברי הרשב"א וכ"כ בחידושי הריטב"א שם ובתשו' הרשב"א סי' ר"ד ובתשו' הריב"ש סי' רמ"ה ועש"ך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז. ואף דהרא"ש ס"ל כפי' ר"ת שם דאין מחלקים בין פועל לעד אחד דעלמא מ"מ עדיפא ה"ל להביא מדבר שבערוה. וצ"ל אחד משתי אלה או משום דלא נתבאר בהדיא דבדבר שבערוה אינו נאמן לאסור רק להוציאה מבעלה דומיא דההוא סמיא. משא"כ הכא לאוסרה לכתחילה אין ראיה משם וכמש"ל [בתשובה הראשונה] אות כ' בשם המחנה אפרים ואע"ג שנתבאר לעיל שהעיקר דאין עד אחד נאמן כלל בדבר שבערוה אף דלא אתחזק איסורא זהו להקל. אבל להחמיר אין ראיה משם שלא יהיה נאמן היכא דליכא חזקה דהתירא. או י"ל דלא ברירא ליה דאיסור יבמה לשוק נקרא דבר שבערוה כיון דהוא רק איסור לאו. ומצינו ביבמות פ' כיצד דאיסור ערוה נקרא חייבי כריתות לבד ואיסור מצוה ואיסור קדושה הן שניות מד"ס וחייבי לאוין דפסולי כהנים ופסולי קהל. וכן כתב בתשו' נו"ב חאה"ע סי' צ"ג וז"ל ודע כי בכל אלה אכתי אין כאן דבר שבערוה בבירור דאנן קיי"ל כשמואל ביבמות (דף צ"ב ע"א) דצריכה גט מספק וא"כ אם קדושין תופסין לאו דבר שבערוה הוא עכ"ל. ודבריו אלה יש להם סמך ממ"ש במרדכי פרק מצות חליצה סס"י נ"ח וגם היתר יבמה לשוק היא ערוה כשמואל ורב דאמרי תרוייהו פרק האשה רבה בעניותינו צריכה גט והולד ספק ממזר ואין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל והרי שמואל ס"ל דצריכה גט מספק. א"כ לקולא לא סמכינן ע"ז (ומ"ש בשם רב זהו נגד הגמרא) ולכן הוצרך הרא"ש להביא דאף בשאר איסורין אין עד אחד נאמן היכא דאתחזק התירא:

וונבוא על אחרון ראשון. הנה בסה"ת סי' קל"ג כ' בשם ר"י דחליצה הוי דבר שבערוה שצריך עדים על השנים של היבם. וכ"מ בתוספות דקדושין (דף ס"ד ע"ב) ובהרא"ש שם סי' ט' ומלשונם משמע דהוי ודאי דבר שבערוה דבעינן עדים. דדוחק לומר דמשום דמספקא לן אי צריכה גט אי לא דא"כ הל"ל דהוי ספק שמא הויא דבר שבערוה. וכמו דאיפסקא הלכתא כוותיה דשמואל בפ' האשה רבה (דצ"ב ע"ב) ובש"ע סי' מ"ד ס"ז. ודוחק לומר דרק לחומרא להצריכה גט קיי"ל כשמואל אבל העיקר דאין קדושין תופסין בה כמש"ש בגמרא רב ור' ינאי שנמנו וגמרו כן בחבורה ור' יוחנן דהא הלשון מספקא ליה לשמואל משמע דהוי ספק ממש וכן ס"ל לאביי ס"פ החולץ (דמ"ט ע"ב) והברייתא שם לפרש"י ס"ל דקדושין תופסין בה והרי אמרו הלכתא כוותיה דשמואל משמע דהוי ספק ממש. ולכן אפשר לומר דס"ל לסה"ת דלאו הא בהא תליא דאפילו את"ל דקדושין תופסין בה מ"מ נקרא לענין זה דבר שבערוה להצריך שני עדים וכדמשמע בפ' החולץ (דף ל"ט ע"ב) גבי ואשתמודעינהו חד אמר בעדים ואע"ג דקיי"ל ואפילו קרוב אפילו אשה היינו משום דגילויא מילתא בעלמא הוא כמ"ש בסה"ת. וכ"מ מבעיא דעד אחד ביבמה בפרק האשה רבה (דף צ"ד ע"א) דאי איתא שיש ספק דהיתר יבמה לשוק אינו כדבר שבערוה דצריך עדים מדאוריי' כ"א לשאר איסורין מדמינן להו דלהרבה פוסקים עד אחד נאמן בהו אע"ג דאתחזק איסורא וכ"ש במלדעל"ג. וכמו דמעלין לכהונה ע"פ אחד אף לתרומה דאורייתא דעון מיתה (אף דרובא דעלמא אינן כהנים כמ"ש בפנ"י שם שמש"ה להרמב"ם צריך ב' עדים) וכ' הר"ן בפרק האשה שנתארמלה והמגיד פ"כ דהא"ב שהטעם משום דעד א' נאמן באיסורין וכ"ש במילתא דעל"ג. וא"כ רבא ביבמות (דצ"ד) שם דאמר לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש. הל"ל עדיפא מינה לאיסור דצריך ב' עדים התרת לאיסור שיש ספק ממש דמדאורייתא נאמן עד אחד לא כ"ש וכ"כ הריטב"א בקדושין (דס"ו ע"א) סד"ה איבעיא להו ובמעיד על האשה שנשבית או שהיא גרושה וחלוצה לפוסלה מכהונה כדבר שבערוה הוא עכ"ל ולכאורה ממקור הדין מאשתו זינתה בעד אחד דאמרינן עלה אין דבר שבערוה פחות משנים. הרי כיון שהעד בא רק לאוסרה לבעלה וכ"ש עכשיו דליכא ד"נ. ולגבי בעלה דהוא איסור לאו ואפ"ה נק' דבר שבערוה. אלא שיש לדחות כיון הזנות עצמו דאשת איש הוי איסור ערוה. וצ"ע בסנהדרין (דמ"א א') לאוסרה על בעלה באנו. ובפ"ק (ד"ח ע"ב) בא לתובעו ממון כו' וכך י"ל כאן דכיון דלא בא רק לאוסרה אבעלה דהוי איסור לאו את"ל דבאיסור לאו עד אחד מהימן מדאורייתא אמאי אין עד אחד מהימן אף דיש בהגדתו ג"כ איסור ערוה מ"מ מאחר שיש בו ג"כ איסור לאו ועיקר עדותו על איסור זה נאמינו למה שהוא נאמן. ואשכחן כה"ג ביבמות (דף קי"ח ע"א) דהאשה נאמנת לומר מת בעלי שתנשא ולגבי צרתה אינה נאמנת ותאכל בתרומה. ועוד דעד אחד שנאמן אחר קינוי וסתירה הרי נאמן לאוסרה על בעלה מדאורייתא ואעפ"כ פשיטא דאינו נאמן לד"נ שבה. ועיין בסוטה (דף ל"א ב'). וגם מדאמרינן שם וטומאה בעלמא בלא קינוי ובלא סתירה דלא מהימן עד אחד מנלן נאמר כאן דבר כו' מבואר דאע"ג דפשיטא דלא עלה על הדעת שיהי' עד אחד נאמן לגבי ד"נ שבה אעפ"כ הוי קס"ד דלאוסרה על בעלה נאמן. ולא אמרינן כיון דאין עד אחד נאמן למה שהוא מעיד לחיוב ד"נ אינו נאמן ג"כ לאוסרה. אלא הוה ס"ד דאע"ג דלקטלא לא מהימן לאיסורא יהיה נאמן. וכמו אב שאומר קדשתי את בתי דנאמן לאוסרה ולא סוקלין על ידו דלאיסורא הימניה ולקטלא לא הימניה. כדאיתא בקדושין (דס"ד ע"ב). ולהכי אצטריך קרא ללמוד דאין עד אחד נאמן גם לאוסרה אבעלה. וכיון שכן משמע דבאיסור זה עצמו דלבעלה אינו נאמן ולא משום דמעיד אאיסור ערוה שאין נאמן ע"ז על הבועל והאשה. דהא לאו הא בהא תליא דאעפ"כ יהיה נאמן לגבי בעלה שהוא איסור לאו שאינו ערוה. כמו דמהימן לאיסורא ולא לקטלא. כך ג"כ באיסורא גופא יהיה נאמן לאיסור זה אף שאינו נאמן לאיסור החמור שבו. א"כ מזה משמע דגם באיסור לאו דאישות אין עד אחד נאמן. וכן משמע מדאמרינן רפ"ק דסוטה דקינוי וסתירה ע"פ שנים דוקא ואין עד א' נאמן לא בקינוי ולא בסתירה. והרי כשמעיד על הסתירה אינו עדיין דבר שבערוה ממש דהרי אינו מעיד כלל שזינתה. ואעפ"כ ילפינן דמדאורייתא אין עד אחד נאמן. א"כ מכ"ז משמע ג"כ דאפילו באיסור לאו שאין בו איסור כרת אין עד אחד נאמן במילי דאישות ונקרא דבר שבערוה לענין זה. וי"ל דמה"ט פשיטא ליה לסה"ת בשם ר"י ושא"פ דחליצה נקרא דבר שבערוה ולא כהמרדכי פמ"ח דתליא בהא דרב ושמואל כו'. והנה אע"ג דריא"ז בש"ג פרק בתרא דקדושין פליג על סה"ת וס"ל דהאב נאמן על בנו להחזיקו גדול לגבי חליצה זהו מטעם אחר דס"ל דזהו דומיא דהאב נאמן על בנו גם בדבר שצריך שני עדים דהיינו שנאמן לומר בני זה ממזר ע"ש אבל אינו חולק דלולי האב צריך ב' עדים. ומ"מ יש לדחות הראיה מסתירה כי י"ל דסתירה הוי עכ"פ אביזריה דאיסור ערוה ממש:

זולכאורה הרמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין הלכה ו' דכתב אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו. ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה עכ"ל. וכ' הכ"מ שלמד כן מדאמרינן עד אחד נאמן באיסורין והמל"מ פ"ג מה' שגגות דין ב' כתב שנלמוד מהירושלמי דנזיר ושדברי הכ"מ תמוהין וז"ל הירושלמי בסוטה פרק מי שקינא ה"ב ובנזיר פרק שני נזירין ממה דר' יוסי אמר פלוני אכל חלב והתרו בו אינו לוקה אמר לו עד אחד חלב הוא זה והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לאו בעד אחד הוא. ממה דרבי יודה אומר פלוני נזיר ונטמא התריתי בו אינו לוקה אמר לו אחד נזיר אתה והיה נוהג בנזירות על פיו שתה יין ונטמא למתים והתרו בו שנים לוקה עכ"ל והרי מפורש כדברי הרמב"ם. ועכ"ז מה שכתב המל"מ על הכ"מ שדבריו תמוהים אין כאן תימה כ"כ דגם מהש"ס דידן דעד אחד נאמן באיסורין יש לשמוע כן דמאחר שמדאורייתא עד אחד נאמן באיסורין א"כ כשהעד אומר חלב כליות הוא זה ה"ל כאיסור דחלב ממש דמה לי חלב כליות או דבר זה שאסרתו התורה מחמת שנאמן בזה עד אחד. ויש לומר משום די"ל לאיסורא הימניה ולא למלקות דוגמא דאב שאמר קדשתי את בתי וכ"ש לפמ"ש הת"ג בחידושיו ריש גיטין דלמאן דס"ל דעד אחד אינו נאמן רק היכא דלא אתחזק איסורא אינו נאמן רק מסברא דאל"כ אין לך אדם מתארח אצל חבירו כמ"ש ברש"י וברשב"א ז' שיטות עכ"ל א"כ מאחר שאין נאמנותו מקרא י"ל דאין לוקין אח"כ עי"ז מיהו בתוספות ריש גיטין משמע דגם למ"ד דעד א' אינו נאמן רק בדלא אתחזק איסורא י"ל דנאמנותו מקרא דוספרה לה. אך עכ"פ מדברי הרמב"ם מבואר דענין גרושה או זונה אשה זו דומה ג"כ לדין שאר איסורין שנאמן עד אחד להחזיק האיסור ממש להיות נעשה כאיסור ודאי עד שלוקין אח"כ עי"ז. וא"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן דאין דבר שבערוה פחות משנים זהו באיסור ערוה ממש ואשתו זינתה בעד אחד ה"ל ג"כ דבר שבערוה דהיינו זנות דאשת איש. אבל לומר גרושה או זונה אשה זו דהוא איסור קדושה וחייבי לאוין ה"ל כשאר איסורין דנאמן ע"ז עד אחד. וכ"מ לכאורה ממ"ש התוספות ריש גיטין סד"ה מידי דהוה. עיקר דבר שבערוה אין פחות משנים זהו באשת איש בגיטין ובקדושין וזנות דאשת איש לאוסרה אבעלה עכ"ל. מיהו זה אינו דהא ודאי גם בשאר עריות כן הוא אלא דעיקר דבר כו' נאמר באשת איש גבי כי מצא בה ערות דבר דילפינן דבר דבר מממון. וכבר עמדו על דברי הרמב"ם הגאון בספר מחנה אפרים בהלכות עדות סי' י"ג והגאון בספר שער המלך פט"ז מה' סנהדרין והקשו עליו דמסוגיא דשמעתין דפרק האומר משמע דבכה"ג אין עד אחד נאמן דמייתי שם מעובדא דינאי דאין עד אחד נאמן לומר שנשבית וכמו כן אינו נאמן לומר בן גרושה הוא. ונראה דלכאורה דה"ט משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכ"כ הריטב"א שם (דכדבר שבערוה הוא הובא לעיל) והיה נראה לומר לדעת הרמב"ם דשניא ההוא שכבר נשאת לכהן והויא ערוה עליו וכן בנה הויא בן הערוה ולהכי אין עד אחד נאמן לומר בן גרושה הוא אבל כל שלא נשאת עדיין לכהן אין הגרושה שם ערוה עליה אלא הרי היא כשאר פנויה שאינה נקראת ערוה אלא לאחר שתנשא לכהן עכ"ל המח"א ואינו תירוץ כלל על זונה אשה זו דאינה כשאר פנויה שעכ"פ נעשה בה איסור. ובשער המלך כתב על דבריו ולדידי אכתי קשה מתניתן דלעיל דתנן נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן וליכא למימר דהתם מיירי בשכבר נשאת לכהן כו'. ופשיטא ודאי דלענין עד אחד נאמן באיסורין לא גרע האב משאר עד אחד כו' ואולי נאמר דההיא מתניתן מיירי בשמכחישתו כו' ולא משמע כן מלשון הגמרא ופוסקים ועוד דהכחשה דקטנה מידי מששא אית ביה. דאולי נשבית כשהיא קטני קטנה עד שעכשיו שהיא גדולה נשכח ממנה הדבר לגמרי ומיהו מ"ש דלענין עד אחד נאמן באיסורין לא גרע האב משאר עד אחד. אע"ג שכ"ד החמ"ח סי' ז' ס"ק י"ב כבר השיג עליו הב"ש שם ס"ק ט"ו והבית מאיר שם הביא ראיה להב"ש מדברי רש"י פרק עשרה יוחסין (דע"ח ב') והר"ן שם אך י"ל דראייתם זו אינו אלא במקום דצריך שני עדים דאז האב שהוא קרוב לה אינו אפילו כעד אחד לצרף עם עד אחר כשר. אבל לענין עד אחד נאמן באיסורין הרי גם אשה נאמנת כמ"ש בי"ד סס"י קכ"ז ועיין בתוספות רפ"ג דכריתות ד"ה ואשה אומרת ובר"ן בקדושין פ' האומר (דס"ו) בשטת ר"ת ודו"ק. וא"כ גם האב שהוא קרוב לא גרע מאשה וגם כדאיתא ביבמות פט"ו (דקי"ז ב') כל מקום שהאמינה תורה עד אחד אין שם תורת עדות כי היכי דחד חשוב פסולי עדות נמי חשיבי כן פרש"י שם. אך באמת מצאנו תלמוד ערוך בכתובות (דכ"ה ע"ב) לענין מעלין לכהונה לאכילת תרומה דס"ל לרבי חייא דאע"ג דעד א' נאמן עכ"ז האב אינו נאמן מפני שהוא קרוב וכן האח ואע"ג דקיי"ל כרבי דס"ל דהאב נאמן להאכילו בתרומה הרי גם לרבי אינו נאמן רק משום מיגו שהרי יש בידו להאכילו בתרומה משמע דאם לא המיגו לא היה נאמן אע"ג דעד אחד נאמן. והיינו מפני שהוא קרוב. ולהרמב"ן אם ידוע שהוא אביו אפילו לרבי אינו נאמן ופי' ענין המיגו דמצי למימר שהוא רחוק ממנו ויהיה כעד אחד כמבואר באריכות בשט"מ שם והסכימו לזה הרא"ה והריטב"א כמ"ש בשט"מ שם בשם הרא"ה דהמיגו דפרש"י לאו מיגו מעליא הוא מטעם שהקשו התוספות שם ד"ה שבידו. על מיגו זה. והכריחו להרמב"ן לזה מהסוגיא דפרק עשרה יוחסין וכמ"ש ג"כ המגיד בשמו פ"ך דהא"ב דין יו"ד ואע"ג שהתוספות לא פירשו כן ותירצו הסוגיא בענין אחר כמ"ש בתוספות ד"ה נאמן. עכ"ז אין האב נאמן רק משום המיגו אלא דהמיגו הוא כדפרש"י. ובאמת שעמד ע"ז הפנ"י שם דמ"ש מכל התורה דעד אחד נאמן באיסורין ולא שני לן בין קרוב לרחוק כו' ע"ש מה שתירץ בשני תירוצים ואפשר לתרץ כן דכיון דיש דבר דמעלין לכהונה דצריך שני עדים דהיינו ליוחסין ע"כ גם לתרומה דנאמן עד אחד היינו רק עד כשר דחזי לאצטרופי לשני עדים דוגמא לזה עפמ"ש בתשב"ץ ח"א סי' ע' דאף להסמ"ג דפוסק כמ"ד המקדש בעד אחד חוששין לקדושיו היינו בעד כשר דייקא משום דחזי לאצטרופי משא"כ במקדש לפני נשים ע"ש. וא"כ עכ"פ לפ"ז אפשר לכאורה לתרץ הקושיא שהקשה השער המלך על הרמב"ם מהא דנשבית ופדיתיה. דהאב גרע משאר עד אחד כיון דהוא קרוב לכן אינו נאמן לפוסלה מהכהונה כמו שאינו נאמן להעלות בנו לכהונה אע"ג דעד אחד כשר נאמן. ואע"ג דהתם נאמן משום מיגו. הרי כתב הר"ן דגבי נשבית אין לו מיגו הובא בב"ש סי' ז' ס"ק ט"ו. אך הרי בכתובות (דכ"ג ע"ב) פרש"י ד"ה הכי גרסינן דעד אחד דטומאה לאו כלום הוא והתם מיירי ודאי אפילו בפנויה וא"כ הרי בהדיא דאין עד אחד נאמן לומר זונה היא זו ואפשר באמת הרמב"ם לא ס"ל כן שם ולכן כתב אפילו רק עד אחד מעיד שהיא שבויה. ולא כתב הרבותא יותר אפילו עד אחד מעיד שהיא טמאה עיין בש"ע סי' ז' ס"ד. מיהו הב"ש שם סק"ח פסק בפשיטות כפרש"י ואע"ג דשם היא מודה שנשבית ורוב עכומ"ז פרוצים בעריות אפ"ה אין העד אחד נאמן לאוסרה. מכש"כ כשע"א אומר זונה היא זו. מיהו הרמב"ם פט"ז מה"ס מיירי בשאינו יודעת להכחישו ורש"י מיירי במכחשת אך הריטב"א פירש אפילו בששותקת הדין כן וע"ש בגמרא (דכ"ו א') ג"כ ערער חד לאו כלום היא:

חאך באמת תמיהני כי הנה ממקור הדין מהירושלמי דסוטה פרק מי שקינא ופ"ח דנזיר אשר משם מקור דברי הרמב"ם פט"ז מה"ס דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק משם גופא מבואר ומוכח דהיינו דוקא בשאר איסורין כמו חלב ונזירות אבל לפסול אשה מכהונה אין עד אחד נאמן. דז"ל שם ממה דרבי מונא אמר פלוני כהנת זינתה ובא עליה בעלה והתריתי בו אינה לוקה נסתרה בפני שנים ואמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת ובא עליה בעלה כהן התרו בו שנים לוקה. עיקר עדותו לא בעד אחד הוא. ופי' נסתרה בפני שנים היינו אחר שקינא לה כדמוכח בירושלמי שם פרק מי שקינא שהביא כ"ז לפשוט בעיא דרבי יוסי דמיירי בכה"ג. וכ"כ בתוספות קה"ע שם שמדברי ר' מונא אלו הוא מקור דברי הרמב"ם ספ"א מהא"ב שכתב המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה ובא עליה בעלה כהן אח"כ ה"ז לוקה עליה משום זונה אע"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בכזונה עכ"ל. וכל מפרשי הרמב"ם לא כתבו מוצא מקום דין זה והדבר מבואר שהן הן דברי ר' מונא ועפ"ז יישב קושיית הה"מ ע"ש בקה"ע שהאריך בזה הרי עכ"פ דהרמב"ם פי' דברי ר' מונא דמיירי בקינא לה כדין ואח"כ נסתרה בפני שנים ואח"כ בא עד אחד דטומאה. הרי משמע דלא מצינו שתוחזק זונה ע"פ עדות עד אחד אלא דייקא בקינא לה ונסתרה שאז אח"כ עד אחד נאמן בה בטומאה מדאורייתא ולכן הוחזקה בזונה על ידו משא"כ עד אחד שמעיד על סתם אשה שלא קינא לה בעלה ונסתרה ודאי מוכח מהירושלמי זו דאינו נאמן כלל. ואפילו היא פנויה. דאי איתא דבפנויה נאמן עד אחד למה ליה להירושלמי לצייר דין זה בקינא לה ונסתרה ע"פ שנים ואח"כ בא עליה עד אחד דטומאה ה"ל לציירו בעד אחד דטומאה לבד רק שמעיד על אשה פנויה שזינתה עם מי שעשאה זונה ואם בא עליה כהן אח"כ לוקה. והיה זה דומה להדינים שהובאו תחלה שם בחלב ונזירות דהוחזק האיסור ע"פ עד אחד לבד כהובא לעיל. ומדוע כאן שינה האופן לומר שנסתרה תחלה ע"פ שנים והיינו אחר שקינא לה בעלה וכנ"ל א"ו משום דאל"כ אין עד אחד נאמן עליה כלל אפילו לפוסלה לכתחלה מהכהונה וא"כ אין דרך להביא ע"ז הדין שר"ל דכשהוחזק האיסור ע"פ עד אחד כדין לוקה ע"ז אח"כ כשהתרו בו שנים ורק בשאר איסורין דע"א נאמן בהם שייך לצייר כן ע"כ הוכרח לצייר כאן בנסתרה בפני שנים אחר הקינוי שאז עד אחד נאמן עליה וקמ"ל דאז לוקה בעלה ע"י כשבא עליה בעלה אח"כ והתרו בו שנים. משא"כ עד אחד לבד בלי קדימת הקינוי והסתירה אין נאמן כלל לעשותה זונה וזה הפך מדברי הרמב"ם פט"ז מה"ס. אך עדיין אין מהירושלמי ראיה רק לשאין עד אחד נאמן לומר זונה היא זו משום דאין עד אחד נאמן לפסול גברא. אבל אין משם ראיה שלא יהיה נאמן לאסור בנ"ד ע"י שאומר שיש אחים לבעלה. דהנה המחנה אפרים שם כתב וז"ל שוב ראיתי דנראה שאין איסור כהונה חשוב ערוה אפילו לאחר שנשאת לכהן כדמוכח בפרק הבא על יבמתו דקתני איסור ערוה או מפסולי כהונה (ר"ל מ"ש במשנה ר"פ וכן הבא על אחת מכל העריות שבתורה או פסולות כגון אלמנה לכ"ג כו' והיה יכול להביא ג"כ ממשנה דפרק כיצד דקתני איסור ערוה ואיסור מצוה ואיסור קדושה) וכן מוכח בשמעתין ולפ"ז צ"ל היכי מדמה שמעתין ההיא דינאי לדבר שבערוה. ואם אינו דבר שבערוה עד אחד נאמן כל היכא דשתיק. אם לא שנאמר דהיינו דייקא היכא דמעיד על הדבר לאוסרו לאחרים כגון חלב הוא זה או גרושה היא זו שמעיד על הדבר כדי שלא יוכלו אחרים לאוכלו או לבעול אותה אבל להעיד על האדם כדי לפוסלו אין עד אחד נאמן דלאכשורי גברא או לפוסלו בעינן שנים כיון שאין זה מעיד לומר זה הוא דבר האסור. ועוד יש לחלק והוא הנכון דכשמעיד לומר שהוא בן גרושה ה"ז בא להוציאו מחזקת כהונה שהי' הוא מוחזק בה דאסור לישא גרושה ולהטמא לה וזה בא להוציאו מחזקתו ולאחתיה מכהונתו שהוא מוחזק בה עכ"ל ועל חילוקו השני קשה לפרש"י דינאי לא היה לו חזקת כשרות ואעפ"כ אין עד אחד נאמן עליו. מיהו זה יש ליישב דס"ל כמ"ש התוס' בפ"ב דכתובות (דף כ"ו ע"ב) ד"ה אנן דחזקת כשרות דהאם ה"ל חזקה ג"כ לגבי ינאי. אך עכ"ז הרי הוא עצמו העלה שם לעיל סי' יו"ד דהאחרונים ז"ל העלו דאפילו באתחזק איסורא עד אחד נאמן להתיר וכמ"כ באתחזק התירא ואתא עד אחד לאסור דנאמן. וא"כ מצד חזקה זו שמוחזק בכהונה אינו טעם מספיק שלא להאמין עד אחד את"ל דדמי לשאר איסורין כיון דאינו איסור ערוה אעכצ"ל דלפסול גברא לא דמי לשאר איסורין ובעינן ב' עדים אע"ג דאין פוסלו באיסור ערוה. דלא יהא ממונו חמור מגופו. דלגבי ממון אין עד אחד נאמן ולפסול גברא יהא עד אחד נאמן. וזהו בכלל מ"ש לא יקום עד אחד באיש כו' וכמבואר בגמרא בהדיא פ' עשרה יוחסין (דף ע"ח ב') דלפסול את העובר בממזרות אע"ג דלית ליה חזקה דכשרות בעינן שני עדים דייקא אע"ג דפיסול ממזר לבוא בקהל מבואר בהדיא פרק כיצד במשנה דהוא איסור קדושה לא איסור ערוה. א"ו דלפסול גברא שאני. ולכן אין עד אחד נאמן לומר זונה היא זו שהרי בזה פוסלה. ואפילו לאחר לבעול אותה דלא כהמח"א שנמשך בפשיטות אחרי דברי הרמב"ם והרי הריטב"א חולק עליו וכן לפרש"י בכתובות (כ"ג ב') כנ"ל. ובגרושה היא זו צ"ע דאין זה פיסול הגוף ע"י עבירה א"כ שמא עד אחד נאמן אלא דא"כ אמאי לא אמר ר' מונא בירושלמי ע"א אומר גרושה היא אשה זו הפנויה ואם אח"כ בא עליה הכהן לוקה. והריטב"א כתב בהדיא דאין עד אחד נאמן כהובא לעיל. ונ"ד שאין העד פוסלה מצד העבירה כזונה וממזרת אלא שאומר שיש אחים לבעלה אף את"ל דאינו איסור ערוה מ"מ לא גרע מגרושה היא אשה זו דלהריטב"א אין עד אחד נאמן. ואף להרמב"ם לא דמי גרושה שאינה פוסלה רק לכהונה לנ"ד שאוסרה לכל העולם ועוד דהא לכמה תנאים ואמוראים הוי כדבר שבערוה ממש כמבואר בפרק האשה רבה (דצ"ב ע"ב). ובפ"ק דיבמות (דף י"ג ע"ב). ותו כמשנ"ת לעיל דהא גם בסתירה אין עד אחד נאמן מדאורייתא אע"ג דאין כאן עדות על איסור ערוה א"כ משמע דגם לפוסלה לבעלה אין עד אחד נאמן וכמ"כ הכא אין עד אחד נאמן לאוסרה לכל העולם. אלא שיש לדחות דסתירה הוי אביזריה דזנות דא"א דהוי איסור ערוה:

טוהנה במ"ש לחלק בין בן גרושה וחלוצה דפוסל גברא ע"י עבירה לכן בעינן שנים משא"כ כשפוסלה שלא ע"י עבירה כמו גרושה היא י"ל דעד אחד נאמן. לכאורה יש ראיה לזה מהא דבעל מום פסולו ביחיד בקדושין (דס"ו ב') ולרבא אין הטעם משום שלח ואחוי דא"כ אפילו במכחיש ליה יהיה נאמן כדאביי ומאחר דלרבא אין הטעם משום שלח ואחוי ואעפ"כ פסולו ביחיד. וא"כ מה בין זה לבן גרושה ובן חלוצה דפסולו בשנים דוקא. אלא י"ל הטעם משום דבעל מום הוי פיסול שלא ע"י עבירה משא"כ בן גרושה דפוסלו ע"י עבירה שאביו נשא חללה לכן בעינן שנים. וא"כ לפ"ז בגרושה היא זו כשלא נשאת לכהן עדיין שהפיסול שלא ע"י עבירה ג"כ י"ל דעד אחד נאמן. מיהו מהמשנה דפרק האומר קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה דאינו נאמן לא משמע כן הגם שי"ל משום דקרוב הוא אך כיון כשהיתה קטנה היה נאמן לגמרי כשני עדים גם עכשיו שהיא גדולה י"ל דלא גרע מעד אחד א"ו דגם עד אחד אינו נאמן ודומיא דנשבית ופדיתיה שגם עד אחד אינו נאמן. ולכן י"ל הטעם לחלק בין בעל מום לבן גרושה. דבעל מום ה"ל הפיסול כמו בשאר איסורין. משא"כ בן גרושה ובן חלוצה שפיסולו ע"י אישות ה"ל כדבר שבערוה ולכן בעינן שנים. וכ"מ בפנ"י שם. א"כ לפ"ז מוכח דלא כמ"ש המח"א דלפסול גברא א"א כ"א ע"י ב' עדים דלאו כללא הוא כ"א הכל לפי ענין הפיסול דכשפוסלו ע"י מום פיסולו ביחיד ובבן גרושה דפיסולו ע"י דבר שבערוה פיסולו בשנים. וא"כ מוכרח דגרושה היא אשה זו הגם שהפיסול לא ע"י עבירה בעינן שנים. מיהו עכ"ז אין זה ראיה דהא לפסול גברא מעדות ע"י עבירה בעינן ג"כ שנים הגם שהעבירה אינה דבר שבערוה כלל וכמבואר בח"מ סי' ל"ד. ועיין בפרק ערבי פסחים (דף קי"ג ע"ב) והרואה דבר ערוה בחבירו כו' וי"ל דבר ערוה לאו דוקא דה"ה שאר עבירה כדמשמע בהגמי"י רפ"ה מהלכות עדות והוא מלשון הסמ"ג בלאוין סי' רי"ג ועיין בפרק מרובה (ד"ע עמוד ב') ובפרק חזקת (דנ"ו ע"ב) דצריך שני עדים להעיד על שיש לה שתי שערות. ומשמע בנדה (פ"ו דמ"ח ע"ב) דגם לחליצה בעינן כן ולכן לא סמכינן על נשים אלא כשיש חזקה דרבא דייקא:

ימיהו שם מבואר דנשים נאמנות להחמיר שכשבדקום תוך הפרק ומצאו שערות והם שומא אזי כי משתכחי אחר הפרק לא תחלוץ וע"ש ברש"י ד"ה נשים בודקות. ובתוס' ד"ה בשלמא וד"ה איבעית אימא. וא"כ כמ"כ נאמין עד אחד להחמיר באומר יש אחים לבעלה. ויש לחלק דהתם שאני דה"ל כמו שלח ואחוי וכ"כ בחידושי הרמב"ן שם דלת"ק בין להקל בין להחמיר נשים נאמנות בין לפני הפרק בין תוכו בין לאחריו וטעמא דמילתא משום דבמילתא דאיכא קמן ומצינן לגלויא מהימנן כו' משום דמילתא קמן הוא לגלויא עכ"ל וכ"פ הרמב"ם פ"ב מהלכות אישות ה"ך. ולכן אף לר' יהודה ור"ש דפליגי על ת"ק מ"מ נאמנות להחמיר מה"ט. וכ"כ בתשו' הריב"ש סי' קנ"ה שאין כל מילתא דעבידא לאיגלויא בגדר אחד כו' עד וכן בבדיקת סימני נערה שנבדקת ע"פ נשים לפי שאפשר לבדוק ע"י נשים אחרות כו' ע"ש (ומוהרמ"ל בתשובה סי' קל"ט לא ראה חידושי הרמב"ן ולא תשובת הריב"ש הנ"ל כמ"ש בבית מאיר סי' קנ"ה ע"ש). וכ"כ במרדכי פמ"ח סי' נ"ח דר"ת פסק שאפילו נשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות בבדיקה דאין לך כתב מוכיח גדול מזה דמילתא דעבידא לאגלויא כו' הובא ב"י סי' קנ"ה. אך בחידושי הרמב"ן משמע דאפילו היכא דלא שייך לומר דקמן הוא לגלויא עכ"ז נאמנות להחמיר שהרי פי' הרמב"ן דענין נאמנות הוא לומר גדולה היא שלא תמאן. במקום שאנו צריכים לעדות גדלות שלה. שאלמלא עדות זו ממאנת היא שבחזקת קטנה עומדת ואפילו בדקו עדים עכשיו ולא ראו בה שערות נאמנת אשה זו לומר הביאה אותן ואינה ממאנת שמא נשרו עכ"ל הרי אע"פ שבדקו עדים ולא ראו בה שערות נאמנת לומר שהיו בה שערות ונשרו ואין לומר משום דחזקה דרבא מסייעא לה. דהא פירש זה על איבעית אימא רבי יהודה ותוך הפרק וא"כ ליכא חזקה דרבא וה"ה לר' שמעון אחר הפרק דלית ליה חזקה דרבא. וכ"כ התוספות שם ד"ה איבעית אימא והרא"ש שם סי' ב'. מיהו מהתוספות והרא"ש אין ראיה דמפירושם משמע דאמרה שיש שערות קודם שבדקוה אנשים ולא מצאו. א"כ בשעת אמירתה היתה נאמנת להחמיר משום דבידינו לגלות זה כנ"ל ואע"פ שאח"כ בדקו אנשים ולא מצאו הרי י"ל שנשרו בין בדיקת האשה לבדיקתן. אבל בהרמב"ן משמע דגם אחר שבדקו האנשים ולא מצאו שערות נאמנת גם אז האשה להחמיר ולומר הביאה אותן מקודם ואינה ממאנת שמא נשרו. וכן משמע ממ"ש בפי' דנאמנת להחמיר ולומר קטנה היא שלא תחלוץ וז"ל א"נ שלא תאמר כשהיא עדיין לפני הפרק נאמנת דבחזקת קטנה היא אבל לאחר שהביאה שתי שערות והיא בזמנה והוחזקה גדולה בפנינו שמא תאמר אינה נאמנת לומר קטנה היא שבתוך זמן היו בה קמ"ל עכ"ל וכן נראה מדברי התוספות סד"ה איבעית אימא. וצ"ל לדבריהם הסוגיא דפרק מרובה (ד"ע) ודפרק חזקת (דנ"ו) הנ"ל דצריך שני עדים דוקא על שערות. וצ"ל דמיירי לשעבר נאמנת אפילו אשה להחמיר. להחמיר דייקא משא"כ התם מיירי בין להקל בין להחמיר:

יאועתה נבוא לחשבון הראיות שהביא מהרי"ט דעד אחד נאמן לאסור אף בדבר שבערוה בדליכא חזקה מבוררת. הא' מקדושין (ס"ג ב') בא אחד כו' וכ"כ הר"ן דעד א' כו' ואם נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאסור. הנה התם הטעם לרב משום אין אדם חוטא ולא לו. ולרב אסי משום דמירתת. וחזקה דאין אדם חוטא ולא לו היא חזקה גמורה כדאיתא פ"ק דב"מ (ד"ה ע"ב). וזהו דייקא כשמתיר האשה. וכן פרש"י בקדושין (דס"ד ע"ב) לענין אין לו אחים. משא"כ כשאומר שיש לו אחים אין שייך חזקה זו דלאסור את המותר י"ל שאין זה אצלו חטא כ"כ. ומ"ש בשם הר"ן ג"כ אינה ראיה די"ל דשאני התם דאפילו בלא העד כתב הרשב"א דאם כנסה אין מוציאין אותה מידו וכ"כ בחמ"ח סי' ל"ז ס"ק מ"ב. ואע"ג הב"ש שם סק"נ בשם מהרי"ט כתב דלא כהחמ"ח אין דבריו מוכרחים. גם בלא"ה הבית מאיר סי' ל"ז הקשה על הר"ן מדידיה אדידיה ממ"ש בגיטין פרק התקבל גבי מ"ש בגמרא (דס"ד א') האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' אי מדינא הוא אסור בכל הנשים שבעולם האיך הוא מותר בעדות עד אחד ה"ל דבר שבערוה ואינו פחות משנים אע"ג דלא אתחזק איסורא שהרי אפילו לאסור אמרו כן בפרק האומר דקדושין (דס"ו) עכ"ל. ומ"ש עוד ראיה מפב"ת דקדושין (דע"ג ב') שאלמלא בא עד זה המערער היינו סומכין על החיה כו' ואתא עד אחד ומפיק ליה מחזקת הכשר שהיה בו עד עתה כו'. התם אי מדלית נאמנות החיה היה הולד ספק ממזר והמל"מ פט"ו מהא"ב הי"א כתב דמדאורייתא ספק זה לחומרא אפילו גבי ספק ממזר. משום דאיקבע איסורא. ותדע דלכן נאמנת החיה לומר זה ממזר לעשותו ממזר ודאי וכ"כ הר"ן לפי שהוחזק כאן ממזר וכן פרש"י שם (דע"ג סע"ב) ד"ה אבל היכא. אלא דהחיה נאמנת להכשיר ולכן עד אחד הוי ערער להסיר נאמנות החיה ונשאר באיסורו הראשון. ואיך נביא מזה ראיה להאמין עד אחד במקום שבלא שום עדות היתה מותרת לשוק מחמת שני ספיקות דשמא אין לו אחים או שמא יש לו בנים. ונראה שגם מהרי"ט לא הביא ראיה משם רק להיכא שההיתר נמשך מצד אמירת הבעל שאמר מקודם שאין לו אחים ע"ש (דנ"ו ע"ג) קודם ד"ה ומצאתי. וגם ע"ז אין ראיה דל"ד נאמנות החיה לנאמנות הבעל דנאמן משום מה לי לשקר דכעדים דמי לרבי בקדושין (ס"ד ב') ואין עד א' כלום נגד עדים. ועוד גם בחיה לל"ק נאמנת החיה א"כ משם משמע דעד א' לאו כלום הוא ואע"ג דפסקו כל"ב היינו מטעם הנ"ל דבלא החיה והעד ה"ל ספיקא דאורייתא ממש. עוד הביא מהרי"ט ראה דאפילו במקום חזקה חוששים להחמיר בעד אחד מהמשנה ס"פ האשה שלום וחוששין לדבריה כו' ולפרש"י דפי' משום דשויתה אנפשה חד"א אין ראיה וגם לפי' התוס' אין ראיה מדידה לעד אחד דהא לחד לישנא רפ"ג דכריתות אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים והרמב"ן ריש גיטין תירץ אמאי לא גמרינן דעד א' נאמן באיסורין אפילו בדאתחזק איסורא מנדה דכתיב וספרה לה שאפילו פירסה נדה עמו במטה או שילדה סופרת לעצמה כו' אלא שאני התם שמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי לבעלה עכ"ל. הרי עכ"פ פשיטא דלעצמה נאמנת יותר מעד אחד כ"א כשני עדים א"א נהי דהכא לא נאמנת להקל דחיישינן דלמא רחמא ליה ליבם (ועיין כתובות (דף כ"ז ב') במשנה אין אדם מעיד על עצמו) מ"מ כיון דזהו ספיקא א"כ בלהחמיר ודאי דנאמנת על עצמה כשני עדים. משא"כ לחוש לדברי עד אחד אין ראיה מכאן. והראיה שהביא מפרק האשה רבה (דצ"ג ע"ב) אלא לאו ש"מ חד כו' אינה ראיה כדפי' הט"ז בתשובתו שבאה"ע סי' קנ"ו דשם העד הוא בא להתירה ליבם זה ודאי יש לו כח דכל להתיר יש לו כח עכ"ל וע"ש באריכות ובזה נדחה ג"כ ראייתו מהרמב"ם פ"ג מה' יבום דין ה'. וגם ראייתו מהראב"ד שם לפי מ"ש בתשובת הרשב"א סי' רנ"ב יש לדחות מה"ט דהתם מתירה לשוק ואוסרה ליבם והרי להרמב"ם נאמן לגמרי אפילו להתיר כשאר א"א לכן גם להראב"ד חוששין לדבריו לאיסור מה"ט. משא"כ בעד אחד שבא רק לאסור אין ראיה משם:

יבולכאורה יש ראיה דעד אחד אינו נאמן לאסור בדבר שבערוה נגד ס"ס. מהא דפרש"י במשנה ריש כתובות יתברר הדבר כו' שמא יבואו עדים. וע"ש בתוספות ד"ה שאם ובר"ן. משמע דדוקא כשיבואו שני עדים תיאסר אבל ע"י עד אחד שיעיד שזינתה ברצון לא תיאסר. וכ"מ ממ"ש התוס' סד"ה הנ"ל דהיינו בהתראה ובעדים דלא שכיח ור"ל משא"כ הכא אע"ג דחיישינן לזנות שיבואו עדים היינו בלא התראה וזה שכיח. ואי איתא דהכא אפילו ע"א נאמן לא היו צריכים לטעם דהתראה לא שכיח. כ"א דאפילו זנות בעדים בלא התראה לא שכיח משא"כ הכא דאפילו עד אחד מהימן וזה שכיח. א"ו פשוט דאין עד אחד נאמן לאוסרה וכ"מ בגמרא (דף ט' ע"א) דאמרינן ופתח פתוח כשני עדים דמי משמע דייקא כשהאיסור כמו ב' עדים ממש דהיינו בדליכא שני ספיקות אבל ע"י עד אחד אינה נאסרת כשיש שני ספיקות להקל. מיהו י"ל התם שאני דשייך לומר לוקמא בחזקת היתר לבעלה כמ"ש התוס' (ד"ט ע"א) ד"ה ואיבעית אימא. ועיין ב"ש סי' ז' סק"ח שעד אחד דטומאה אינו נאמן בשבויה כשאין עדים שנשבית אף שהיא מודה שנשבית והיינו ודאי אפילו בפנויה להשיאה לכהונה. מיהו שאני התם דע"כ מיירי באומרת טהורה אני. והריטב"א שפי' דמיירי בששותקת או בדליתה י"ל דהיינו כשהעד אשה ולא בעד כשר. או הריטב"א לשיטתי' בקדושין (ס"ו). או שבלא"ה שאני שבויה מאיסור יבום כדאיתא בהדיא בב"ב פי"נ (דף קל"ה ע"א). ומהא דפרק עשרה יוחסין (דע"ח ב') דאפילו עובר דלית ליה חזקה דכשרות לא מיפסל כשאומרים עליו ממזר הוא אלא בעדות גמורה ע' גמרא ורש"י שם יש קצת ראיה נגד מהרי"ט ומיהו יש לדחות דפיסול גברא שאני כמ"ש לעיל. או דשאני התם דבלא"ה ספק ממזר מדאורייתא שריא. לכן אפילו חכמים לא חששו לעד אחד. מיהו מהרמב"ם פט"ו מהא"ב הי"ב שאין האם והבועל נאמנים על השתוקי לומר שהוא ממזר ודאי. אלא הרי הוא שתוקי כבלא אמירתה כמש"ש ה"ז הילוד ספק ממזר כו' וזה הוא הנקרא שתוקי וכ"כ המגיד שם שבאומרת לפסול נבעלתי הולד שתוקי. מבואר דאמירתה לפסול נבעלתי ואמירת הבועל אין מוסיפין שום פיסול על הולד אע"ג דבלאו אמירתם ספק הוא. ופי' המגיד שם הטעם כיון דמדאוריי' ספק ממזר מותר לבוא בקהל ואם היה מאמינים אותה ומתירים אותו בממזרת ודאית היינו מקילים בשל תורה עכ"ל. והר"ן במשנה איזהו שתוקי לא הזכיר הטעם שהיינו מקילים בשל תורה וכמו שתמה הב"ש סי' ד' סעי' כ"ו סס"ק ל"ט על המגיד דהא ספק ממזר מותר מדאורייתא בממזרת ודאית. ועיין בבית מאיר שם שהאריך בזה. הרי עכ"פ אינה נאמנת לפסול גם הספק. א"כ ה"ה וכש"כ לגבי שני ספיקות דאיסור יבום דשריא מדאורייתא ומדרבנן שאין עד אחד נאמן להחמיר. מיהו משם אין מוכח רק דאין לו נאמנות ממש להיות דבריו כוודאין אבל מ"מ אפשר דפועל הוא שחוששין לדבריו אלא דשם אין נפ"מ מחששא זו דבלא"ה שתוקי הוא. אבל היכא דיש נפ"מ מבואר בהרמב"ם שם הי"ד שחוששין לדבריה ע"ש במ"ש ויראה לי כו' אלמא דגורמת לספק אף כנגד הרוב שהרי יש רוב אנשים נגד איש פרטי זה. ואפשר דלא קאמר הרמב"ם שחוששין רק התם שיהי' אסור רק בקרובות אותו פלוני. משא"כ כשעי"ז יהי' אסור לכל העולם י"ל לאו כל כמיני' וזהו כעין החילוק שבגמרא פ"ק דכתובות (דף י"ד ע"א) גבי והכא נמי כדיעבד דמיא לפי' הר"ן שם דכיון דאלו פוסלין העובר לגמרי פסלינן ליה ואפילו מלבא בקהל לגבי עובר נמי כדיעבד דמי. ועוד יש לחלק ע"ד מ"ש בפסקי מהרא"י סי' ל"ז בטעמיה דהרמב"ם דחוששין לדבריה. משום דבלא"ה איכא ריעותא ושור שחוט לפנינו פשיטא דדברי האם לאו מילתא נינהו לגמרי עכ"ל. ור"ל שור שחוט דהא ע"כ שזינתה עם אחד ועיין בש"ע סי' ד' ססע"י כ"ו בהג"ה ובחמ"ח שם ס"ק כ"ז וע' ש"ג ספ"ק דכתובות משא"כ הכא גבי חששא דיבום ליכא ריעותא כזו דהא י"ל שלא היה להם עוד אח כלל וא"כ אין שור שחוט לפנינו. ולכאורה מתשובת מהרי"ו סי' ע"ד שכתב וקרוב הדבר בעיני אפילו לא נבדקה אפילו הכי הבן כשר מטעם ספק ספיקא כו' ואעפ"כ אם כשבודקין אותה אומרת שהוא ממזר הוי ספק ממזר. א"כ מוכח כמהרי"ט ויש לדחות משום דגם בספק ספיקא י"ל שהולד אינו כשר רק שתוקי. רק שכתב וקרוב הדבר בעיני כו' הלכך כשאומרת שהוא פסול לא סמך להקל. ובלא"ה הקשה הב"ש סי' ד' ס"ק מ"ג על מהרי"ו אף את"ל דזנתה אחר הגרושין כו' וגם מה שתירץ הב"ש צ"ע דמ"מ ספק ספיקא לא אלים כרובא דאיתא קמן. והרי אפילו ממזר א' בעיר ורוב העיר ככולם כשירין הולד שתוקי. והרי בכה"ג רחוק חשש הממזרות יותר מבספק ספיקא דמהרי"ו. וא"כ מ"ט בספק ספיקא הולד כשר ולא שתוקי. אם לא שנאמר דכל שיש לתלות שזינתה אחר הגרושין לא חיישינן לזנות דקודם הגרושין. ומשום חזקת כשרות. וע"ד מ"ש בתשו' הריב"ש סי' תמ"ז שאין תולין לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה אפילו על צד הריחוק שאין חושדין בכשרות עכ"ל. ואין הנדון דומה דשאני בההיא דהריב"ש שאפשר לתלות בבעלה ממש משא"כ בנדון דמהרי"ו ע"כ זינתה אף שאם קודם הגרושין הוי זנות דא"א משא"כ אחר הגרושין דהוי פנויה מ"מ לא דמי ועוד דגם אם אחר הגרושין מסתמא היתה נדה דאין דרכן של פנויות לטבול בווסתן:

יגועמ"ש לעיל שמסוגיא דכתובות (דכ"ג א') גבי עד אומר נתקדשה כו' מוכח קצת להחמיר כשיש עד אחד וע' ב"ש סי' מ"ב סס"ק זיי"ן. מיהו הוא רק איסורא דלכתחלה ואם נשאת לא תצא. ולפ"ד הרמב"ן בר"ן שם משמע אף לכתחלה תנשא וכ"מ קצת בשט"מ שם בשם תר"י גם עפמש"ש בשם הרא"ה ובשם הריטב"א. אך מה שנראה לסמוך דעת הרא"ש והטוש"ע סי' קנ"ז ס"ו. הוא ע"פ הירושלמי ר"פ בתרא דיבמות דאיתא שם וז"ל בשם ר' יוחנן טעמון דרבנן (דאמרו היתה לה חמות אינה חוששת ולא חששו שמא ילדה חמותה) כי ישבו בודאי ולא בספק (כי ישבו אחים יחדו כו' ובן אין לו לא תהי' אשת המת החוצה דוקא בידעינן בודאי שישבו יחדיו אבל מספק אין חוששין) יצאה מליאה חוששת שהוא ספק אחד ספק זכר ספק נקבה מדבר תורה להחמיר. ר' יהושע אומר אינה חוששת שהן שתי ספיקות ספק זכר ספק נקבה ספק בן קיימא ספק אינו בן קיימא שתי ספיקות מד"ת להקל עכ"ל. ולכאו' צ"ל דהא מתחלה אמר כי ישבו בודאי ולא בספק וא"כ איך אמרו אח"כ ביצתה מליאה משום דהוי ספק אחד מד"ת להחמיר הרי כאן גילתה התורה דהולכין בספיקו להקל. דבעינן כי ישבו אחים בודאי. וכמ"ש בתוס' קה"ע שם דה"ל דומיא מ"ש בגמרא סוף קדושין גבי ממזר. ממזר ודאי לא יבוא כו' אך החילוק פשוט דספק דיצתה מליאה שאני כיון שאין ריעותא לפנינו כיון שי"ל שלא נתעברה כלל בספק זה דייקא הקילה התורה. אבל כשיצתה מליאה הרי יש כאן עובר ודאי. ה"ל כישיבת אחים ורק משום שהוא ספק זכר או נקבה וה"ל כשאר ספק דאורייתא. וכה"ג איתא בחידושי הרמב"ן דכיון דמליאה יצאה בחזקת יבום היא עומדת וע' בנ"י שם. והנה בתוס' קה"ע שם הקשה על מ"ש בש"ס דילן הטעם דהיה לה חמות אינה חוששת משום דסיפא חזקה לשוק ורובא לשוק ע"ש (דקי"ט ריש ע"ב). וז"ל קצת קשה ניחוש שמא ילדה כמה פעמים ובהא ודאי אינו שייך לומר דאזלינן בתר רובא דאדרבה רוב נשים כי ילדו תרי או תלתא זימני יולדת ביניהם זכר. מיהו לסוגיית הירושלמי לק"מ דהא מקרא נפקא דאינה חוששת עכ"ל. הרי ס"ל בפשיטות דלהירושלמי אין לחוש אף אם היתה חמותה וחמיה במדה"י זמן רב בענין שיש לחוש לכמה ולדות עד דלא שייך כלל הטעם דרובא לשוק כ"א אדרבה דרובא ליבום. ואפ"ה אמרינן כי ישבו אחדים בודאי ולא בספק כיון דליכא ריעותא לפנינו דומיא דיצתה מליאה. וריעותא דה"ל רובא ליבום י"ל דאינה ריעותא כ"כ דאפילו את"ל שהיה זכר יש לספק שמא היה נפל או שמא מת ולכן ליכא רובא ממש ליבום והקילה התורה בספק זה. א"כ לפ"ז כמ"כ י"ל ודאי להקל בספק הנמשך מכח עדות עד אחד דמאחר דעד א' אינו נאמן בזה מדאורייתא רק שחוששין לדבריו לפעמים א"כ לא תהיה חששא זו גדולה מהך חששא דרוב נשים מתעברות ויולדות וכשהיה זמן רב שיש לחוש לכמה ולדות דודאי יש חששא עצומה שמא יש כאן זכר ולא חיישינן לזה משום כי ישבו אחים בודאי כתיב ולא בספק כ"ש דהגדת עד אחד דאינו רק ספק ג"כ אין לחוש לדבריו. כיון דליכא ריעותא לפנינו דומיא דיצתה מליאה. אך כ"ז לפי סוגית הירושלמי. אכן ש"ס דילן משמע דלית ליה הך דרשא וכ"כ בתוס' קה"ע שם דבש"ס בבלי בפרקין משמע מפורש דלית ליה הך דרשא. והיינו משום דאל"כ מאי פריך לר"מ ליחוש בהיה לה חמות למיעוטא דזכרים והוכרחו לתרץ בכמה תירוצים אמאי לא תירצו שאני הכא דכתיב כי ישבו בודאי ולא בספק ומ"מ צ"ע דא"כ בענין שיש זמן שיש לחוש לעיבור ולידות דחמותה כמה ולדות זה אחר זה אמאי לא חיישינן ואפילו לרבנן דלא חיישינן למיעוטא הא בכה"ג אין זה מיעוטא וע' בתה"ד סס"י שמ"ט. והנה אזמו"ר ז"ל בתשובתו המתחלת הנה ז"ל תשובת הרא"ש. תירץ זה בשני אופנים הא' משום חזקה דהיינו דמיירי בידוע שמתחלה לא היו אחין לבעלה לכן אף שיש לחוש שילדה גם זכר ונקבה לא חיישינן דמעמידין אותה על חזקה. הב' דמיירי בכגון שאין לחוש אלא לולד אחד. וכ' שהתירץ הב' נראה דוחק להרמב"ם ולכן אסברה לה ספ"ג הי"ז משום חזקה. וגם זה צ"ע דהא כיון דחשבינן זה לרוב דרוב נשים מתעברות ויולדות. והנ"י כ' בשם הריטב"א דמיעוט שאינו מתעברות גרוע הוא ובכלל מיעוטא דמפילות חשבינן ליה דלהוו תרווייהו מיעוט שלם. וא"כ כשיש זמן לשני או שלשה ולדות זה אחר זה שיש לומר לפי טבע היולדות א' נקיבה והב' זכר א"כ ה"ל רובא ליבום ומיעוטא לשוק וא"כ מה יושיענו החזקה הא רובא וחזקה רובא עדיף. מיהו יש לומר דבכה"ג יש לעשות ספק משמא מת אע"ג דלמיתה לא חיישינן מ"מ הכא שאני כיון דלא היה להולד חזקה מעולם ועוד דמ"מ שמא גם הלידה שנייה הי' נקבה. וגדולה מזו מצאתי בתשו' מהר"ר יהודא מינץ סס"י י"ד שעשה סניף משמא מת אע"ג שידוע שהי' לה יבם ע"ש. ומיהו בנדון דלא אתחזק באחי במקום דירתו רק הספק נמשך מצד הגדת עד אחד י"ל גם לש"ס דילן הדין כן וכמ"ש הרא"ש והטור ועכ"פ בדיעבד ודאי אם נשאת לא תצא. ואף באיש שבא ממרחק ויש ספק ספיקא יש פנים ג"כ לומר כן ודלא כמהרי"ט כמש"ל. ומ"ש מהרי"ט דמחזיקים מאיסור לאיסור. הנה אזמו"ר נ"ע הביא ראיה ברורה מהש"ס דיבמות (דקי"ט) דאמרינן רישא חזקה לשוק כו' אלמא דאין מחזיקים מאיסור לאיסור וחשוב חזקת היתר לשוק. וטעמא דאביי ורבא פ' ד' אחין (דל"א) נתבאר בתשו' דלעיל. ומ"מ למעשה צ"ע בעד א' כשר אבל בשהעד קרוב ופסול לעדות יש לסמוך להקל וכמשנ"ת ג"כ במ"א על המשנה דקדושין (ס"ד) שיש ראיה לזה מהמשנה זה אחי אינו נאמן שבפרק יש נוחלין לפי' א' דשם היינו הרשב"ם שם (קל"ד ב') סד"ה הכא א"נ איכא למימר כו' וע' בתוי"ט שם וכן פירש רבינו ירוחם נכ"ה ח"ג וכ"נ מפי' המשניות להרמב"ם שם. דמסתמא גם האח אומר כן ושניהם אין נאמנים לאוסרה מוכח עד פסול עכ"פ אינו נאמן: