סימן שו
אסימן שו
גט שכ"מ שנכתב שם האשה יודתה. ויש מצריכה חליצה דס"ל שהגט פסול או בטל דה"ל שינוי שמה כי חסר יו"ד אחר התי"ו שהי' צ"ל יו"ד מפני שמורגש במבטא כמו בפעסיא חאסיא גנעסיא ודומיהן ע' בפסקי מהרא"י סי' י"ד כי גרשון וגרשום שני שמות הן כו' ומזה דקדק מהריב"ל ח"א סי' ך' כי אילו לא נמצא כתוב בתורה רק שם גרשום והיה נכתב בגט גרשון היינו אומרים כי הי' גרשון כינוי לגרשום ואעפ"י שהאותיות של המ"ם ונו"ן הם מאותיות ההרגש ויש שינוי הרבה במבטא כו' ובתשו' מהר"א ששון סי' למ"ד שנשאל בגט שכ' דמתקריא זוהי והיה צ"ל זויי בשני יודין והקיל ע"פ דעת מהריב"ל הנ"ל כיון שהם קרובים הרבה זל"ז כו' מיהו שם היה עוד טעם וטענה להקל. ובמכמ"א ש"ד סי' כ"ה הביא כ"ז והביא ג"כ ד' הרא"ם ומהרלנ"ח שתופסים במושלם דמשום שאין שם בעולם כמו אותו השינוי לא תלינן להכשיר כו'. ובסוף תווך שלום ביניהם דכשהחילוף אות הוא באמצע התיבה וכ"ש אם הוא בתחלתה עושה רושם להפכה לשם אחר אבל בגרשון וגרשום שהמ"ם והנו"ן בסוף התיבה אם נחסרו או נתחלפו עיקר השם במקומו עומד. ועפ"ז השיג אמהרח"ש שכ' מקושטאנדינה שכ' קושטאנטין דיש להחמיר. דאפילו מהריב"ל יודה להקל בזה שהשינוי בסופו כיון שניכר מהו השם וליכא שם אחר בעולם שנאמר עליו כי הוא זה כו'. ולפ"ז בנ"ד נמי אף את"ל דחסר יו"ד מ"מ השינוי בסופו וליכא שם אחר בעולם שיהי' נק' כזה א"כ לא גרע מכינוי כנ"ל בגרשון לגרשום כו' ואין לחלק דאינו בסופו ממש שהרי הסגול האחרון הוא מאוחר להברת היו"ד ליתא דדומה לזוהי דג"כ החיריק אחר היו"ד ואפ"ה חשיב המכמ"א לשינוי לבסוף וה"ט כיון שאין אות אח"כ רק נקודה כו'. אמנם במהרח"ש שבידי על הגליון מ"כ מכי"ק אאזמו"ר הגאון נ"ע על הוכחת מהריב"ל הנ"ל מפסקי מהרא"י הא קמן כי אילו לא נמצא כתוב בתורה כו' ע"ז כ' כ"ק ז"ל להכשיר לגמרי אלא שלא היה בטל לגמרי וכל הדרכים האלו בה כו' ע"ש. הנה מוכח דס"ל דאפי' השינוי בסוף התיבה וליכא שם אחר בעולם כזה נמי הגט פסול אלא שאינו בטל ולא כמסקנת המכמ"א. מיהו אפ"ל דע"כ ל"פ עלי' אלא בחילוף גמור כמו ממ"ם לנו"ן משא"כ בנ"ד. וכדחילק מהר"א ששון בין חילוף הנ"ל לחילוף דה"א על יו"ד כנ"ל. אלא שאין לנו ראיה לסמוך ע"ז דיסוד הבנין נשען המכמ"א אמהרא"י ולפמ"ש רבינו ז"ל לא נתכוין מהרא"י להקל לגמרי כנ"ל. ענ"ל לפרש ד' מהרא"י דמיירי שהיו קורין לו ג"כ גרשון ואפ"ה לא הוי כחניכה כחקין ליצחק כיון דשני שמות הן כו' וע' בת"ג בסוף סי' קכ"ט ס"ק כ"ז שכ' כן. מיהו בג"פ סי' קכ"ח סק"ג דע"ט ע"א הביא שבשינוי מן זיין על שין ומן דלית על טית אין להקפיד. וא"כ אפ"ל כן בנ"ד דהוא שינוי קל וע"ש עוד דע"ח סע"ג בשם הראנ"ח ח"א סי' פ"ז יש קצת מבטאות ומוצאות בלשון הלעז שאין לנו אות באותיות מורה עליהן כו' וע"ש. וכך י"ל על הרגש היו"ד שאחר הסמך דפעסיא וגנעסיא וכדומה וכן ביודתי' אינו יו"ד גמור דיו"ד גמור הי' אילו הסמך הי' בחטף כמו בתיה והיו"ד בקמ"ץ או בסגו"ל אבל כאן הסמ"ך בסגו"ל אלא שנרגש קצת יו"ד עם הסגו"ל א"כ הוא מבטא ממוצע בין הברת יו"ד ממש להיכא שאין הברת יו"ד הלכך אף שלכתחלה אפשר יש לכתוב יו"ד בדיעבד אם חיסר י"ל שלא פסל ועמ"ש בתשו' דאשה שאשה שי"ל שהברה זו היא כמו שין ימנית. ועיין במכמ"א שע"ד ס"ד ד"ה אבל. מה שכתב על דברי הריצב"א מ"ש דכיון שאין שום אות כו' שהם כהלכתא בלא טעמא והיינו לפירושו שם ופי' הראנ"ח. ולכן הסכים שם יותר לפירושו שבשער שלישי סי' י"ג. וע"ש ששם כ' בין שני חצי עגולים שפי' הראנ"ח בהריצב"א נכון הוא. וצ"ל שבשע"ד ס"ד חזר בו. ובנ"ד אפשר להקל אף לדבריו בשע"ג סי' י"ג דאין כאן שינוי כ"כ. והרי ירושלים עיר הקדש נרגש בה יו"ד הרבה ואעפ"כ נכתב במקרא הכל חסר יו"ד. ועיין בט"ג בסופו בליקוטי שמות ועיירות ונהרות סס"ק ט"ז. ומיהו אין ללמוד מהמקרא. אך הכא שאין נרגש יו"ד גמור יש לצדד. וגם אפשר עכ"פ ללמוד מזה באם ינהגו לכתוב באגרות ושטרות בלא יו"ד כשר אף אם נרגש יו"ד במבטא. אך מ"מ אפשר דכיון דהברת יודתיה לא פחות עכ"פ מן שי"ן ימנית היינו יודשא או יודתיה בתי"ו יו"ד דהוי ג"כ כהברה דשין ימנית. א"כ כשכתב יודתה. ה"ל כאילו כתב במקום שין ימנית תיו או סמ"ך. והנה בג"פ סי' קכ"ט ס"ק ק"ל כתב אמנם בשמות דנהגו לכתוב בסמ"ך אם שינה וכתב בהן שין דעתי נוטה להכשיר בדיעבד אם הוא שעת הדחק עכ"ד והיינו משום דגם שין אפשר לקרותו בשמאל והוי כמו סמ"ך. א"כ לפ"ז משמע כשיש שינוי בודאי מימין על שמאל כמו שין ימנית שכתב סמ"ך או תיו אפילו בשעת הדחק אין להקל. וצ"ע לפמש"ש להקל בחילוף צדיק וסמך כמו יעלוס יעלוץ. א"כ לכאורה כמ"כ מימין על שמאל וצ"ע. ועוד יש לצדד משום יודתה שאני שי"ל שמקורו משם יהודית ע"כ ראוי לכותבו בתיו:
בוכ"ת מה נחוש אם נצריך חליצה י"ל דאדרבה יש לחוש שאם אתה אומר חולצת מתייבמות כדאי' בקדושין (ד"ס ע"א) וצ"ע ביבמות (ל"א ב') מסיק אביי גופא ה"ה בגירושין אלמא דל"ח להא. מיהו י"ל דס"ל דהתם מדאורייתא לא מוקמינן אחזקה כיון דודאי זרק לה הגט איתרע החזקה כמ"ש רבינו ז"ל בשם התוס' כתובות (כ"ג א') דאלת"ה קשיא דאביי אאביי מקדושין (ד"ס) הנ"ל וע' בתויק"ו רס"י כ"ה מ"ש בזה דאביי ס"ל דחולצת מדרבנן וזה צ"ע כנ"ל. וע' כו"פ רס"י נ' ולא ידעתי מ"ש דבאמת ל"ח לזה הא אביי חייש כנ"ל ומהא דפ' הזורק כ' לשום מלכות אחרת כו' חולצין ולא מייבמין לק"מ כיון דשניהם נותני' גט או א' נותן גט וא' חולץ לא שייך חששא זו. מיהו אשכחן חליצה מדרבנן גבי ילדה ומת תוך למ"ד דבאשת כהן אם נשאת לא תצא ובישראל חולצת א"כ אפשר ה"נ בנ"ד אין לחוש אם תחלוץ. גם אפ"ל דדוקא בגזירה אמר אביי שאם חולצת כו' לכך לא גזרינן אבל בשאר חשש פיסול דרבנן י"ל דמודה שיחלוץ ואין לחוש. וצ"ע בחי' הרמב"ן גיטין (ע"ח ב') משמע דלא ס"ל כן. והרמב"ם ספ"ב מה' יבום כ' כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקת יבם כו' שדינה שתחלוץ כו' מבואר דפשיטא לי' דעכ"פ צריכה חליצה ול"ח שאם אתה אומר חולצת מתייבמת. וצ"ל דס"ל דל"ח להא רק לדעת רבה ביבמות (ל"א) ולא לאביי ורבא שם. וצ"ע דבקדושין (ד"ס) מבואר דאביי ס"ל כן וא"כ עכצ"ל דהטעם דס"ל דה"ה בגירושין הוא משום דאיתרע החזקה מדאורייתא כנ"ל ומיבמה שילדה ולד ומת תוך למ"ד אין ראי' דהתם משמע מפשט ל' הש"ס ביבמות (ל"ו) ושבת (קל"ו) דלרשב"ג ספיקא דאורייתא הוא דאל"כ מאי פריך מימהל היכי מהלינן כו' אע"ג דאשכחן שהעמידו דבריהם במקום כרת באיזמל ע' פסחים (צ"ב) כבר כ' הרמב"ם פ"ב מה' מילה הטעם משום שאפשר להביאו מע"ש. משא"כ בכה"ג. ועכ"פ איך פשיטא לי' להש"ס דהעמידו דבריהם עד שיקשה היכי מהלינן והא יש ג"כ עניני' שלא העמידו דבריהם במקום כרת א"ו משמע דלרשב"ג ספיקא דאורייתא הוא וכ"מ מיבמות (ל"ו) דלרשב"ג אפי' נשאת תצא ואת"ל דרק מדרבנן מ"ש מגט פסול דאם נשאת לא תצא להגאונים והש"ע גם בנדה (מ"ג) משמע מפרש"י וע' רשב"ץ שם דלרשב"ג אינו נוחל ומנחיל אא"כ כלו לו חדשיו ואי אי' דולד גמור הוא מדאורייתא בממון לא שייך קולא וחומרא כמ"ש המ"מ. וכ"ד הראב"ד ספ"א מה' נחלות דלרשב"ג ספק גמור הוא (וע' תוס' נדה החמירו חכמים משמע קצת דמדרבנן הוא מיהו אשכחן מיעוטא דהוי מדאורייתא בהנך תלת דר"א בן פרטא בפ"ג דגיטין עי' ריב"ש סי' שע"ט וע' הרא"ש ר"פ החולץ ספק יבמה מדאורייתא ויש לדחות) וע' בהרשב"א פ' הערל משמע ג"כ כן והלכך כיון דלרשב"ג ספיקא דאורייתא הוא לכן חולצת ואעפ"כ באשת כהן סמכי' אדרבנן אע"ג דלית הלכתא כוותייהו מ"מ הם הרבים ועוד דמ"מ לרשב"ג נמי ספיקא לחוד הוי ואעפ"י שמהרי"ט בתשו' חאה"ע סי' י"ח פי' דלרשב"ג נמי הוי רק מדרבנן אין דבריו נלע"ד רק דהרמב"ם ס"ל הכי אבל אין כן דעת שא"פ:
וממ"ש פ"ג מה"י הי"ג וחולצת ולא מתייבמת אין ראי' דל"ח שאם אתה אומר חולצת מתייבמת דשא"ה שמדינא נאמנת לאסור עצמה כמ"ש המל"מ שם ואינו חומרא דרבנן לבד אבל במקום שמדאורייתא א"צ כלל חליצה י"ל שאין מחמירין מדרבנן ג"כ כדמסיק אביי בקדושין (ד"ס) כנ"ל. (וע' במהרי"ט ח"א סי' פ"ב מ"ש בזה בד"ה ועוד יש לי כו' וע' במל"מ דכיון שהיתה בחזקת היתר כו' ע"ש). ומה"ט נמי אין ראי' לסתור מדין י"ד שם. סוף דבר דין זה אם למסקנא אמרי' שאם אתה אומר חולצת מתייבמת י"ל דבמחלוקת שנוי' דהרמב"ם לא ס"ל כן אבל הרמב"ן בגיטין ס"ל כן. ומ"מ לדינא דבמדינות אלו שאין מייבמין כלל יש לסמוך בודאי אהרמב"ם דל"ח שאם תחלוץ תתייבם. ועיין בחמ"ח סי' י"ז סקי"א וע' צ"צ סי' פ"ח ועה"ג סי' ס"ז שכ' בהפך אבל אין טעמים שלהם שייכי כאן. ועיין בק"נ רפ"ק דביצה ס"ק כ"ז משום דבר שבמנין. אך ע' מרה"צ ס"ק י"ט די"ח ע"ד דבפלוגתא דרבוותא היכא שבטל הטעם סמכינן אמאן דמיקל וכן לפמש"ש היכא שהטעם ידוע וכו'. א"כ כמ"כ בנ"ד י"ל שאין להחמיר מה"ט. גם אפ"ל דזה לא מיקרי נאסר במנין שאין כאן חומרא רק אדרבה חז"ל לא החמירו שתחלוץ משום שמא תתייבם ואין זה רק העדר שלא התקינו להחמיר. וכיון שכן עתה דליכא החשש יש להחמיר. מכ"ש והוא העיקר שבנ"ד את"ל דיש כאן חשש שינוי מאין לימא לן דשינוי קל הוא רק מדרבנן כו' הלכך יש להחמיר שתחלוץ (שנית):