סימן רצב

אסימן רצב

הנה בגמרא פמש"א (דף ע"ד א') איכא בינייהו כגון שנתקרע הגט או שאבד כו' רב יהודה אמר לכשתתן צריכה הימנו גט שני (דלכשתתן כבר אזיל ליה גיטא). מיתיבי ה"ז גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז אע"פ שנקרע הגט או שאבד מגורשת. מוכח מכאן דגט שנתקרע הרי הוא כאילו אבד והיינו שכמאן דליתא דמי. וכ"מ עוד בתוספתא דגיטין פ"ה. וכ"ה עוד לעיל פרק התקבל (דף ס"ד א') גבי מי קא נפיק גיטא מתותי ידה דלהימניה ופרש"י הא קרעו ועי' בתוס' דיבמות (דף צ"ג א') ד"ה קנויה. והנה הרמב"ם פ"ד מה"ג הט"ו כתב וכן גט שנמצא קרוע שתי וערב שהוא קרע של ב"ד ה"ז גט בטל כשאר השטרות כו' ובהלכה י"ז כ' בד"א בשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה ואין שם עידי מסירה אבל אם יש שם עדים שנמסר לה הגט והיה כשר ה"ז כשר אע"פ כו' שהיה קרוע שתי וערב כשנתן לה בפניהם עכ"ל. ולכאורה מהגמרא דפרק מש"א (דע"ד א') הנ"ל יש קושיא על הרמב"ם דא"כ אמאי לרב יהודה כשנתקרע צריכה הימנו גט שני הא יוכל ליתן לה אותו הגט עצמו בפני העידי מסירה שמסרו לה בפניהם בראשונה שהם מסתמא יכירו הגט שהיה כשר. ומדפסיק שצריכה הימנו גט שני משמע דגט זה כיון שנתקרע הרי הוא כחספא בעלמא. וכאילו אבד לגמרי וכמ"ש רש"י דהא אזיל ליה גיטא. והרשב"א פרק התקבל בדף ס"ד א' כ' לדידי קשיא לי למ"ש הרמב"ם שאם מסרו לה בפני עדים אע"פ שהיה קרוע שתי וערב כשנתנו לה בפניהם כשר. שאין דברי התוספתא נראים כן אלא כיון שקרעו כעין קרע של ב"ד ה"ז בטל והרי הוא כחרס ופסול כו' ונתקרע קרע של ב"ד אין תורת גט עליו ופסול לגרש בו אפילו בעידי מסירה עכ"ל. והה"מ שם כ' שאין דבריו מוכרחין. ולכאורה מהגמרא הנ"ל דצריכה הימנו גט שני יש ראיה והכרח לדבריו. גם מדמדמה נתקרע לאבד. ועיין בזה בהר"ן בפרק המגרש גבי ואי כתב בתוכו אע"פ שחזר ומחקו. הביא ד' הרמב"ם הנ"ל וכ' וטעמא דמילתא כו' (כעין הטעם שכ' הה"מ לחלק בזה בין גיטין לשטרות) וסיים אבל הרשב"א ז"ל חולק בזה ואומר כיון שהוא קרוע כעין קרע ב"ד הרי הוא כחרס ופסול לגרש בו עכ"ל וכ' הפר"ח סי' קכ"ה ס"ק מ"ם ד"ה עוד כ'. שהב"י בתשובה כ' שהר"ן נוטה לדעת הרמב"ם וליתא דכיון שכתב אבל הרשב"א חולק בזה כו' נראה שנוטה לדעת הרשב"א:

קיצור. (ש"ע סי' קכ"ה ס"כ כ"א) גט שנמצא קרוע ש"ו שהוא קרע של ב"ד ה"ז גט בטל כשאר שטרות. ואם נמסר הגט לפני עידי מסירה הרמב"ם מכשיר. אבל הרשב"א פוסל דמדמה גט לשאר שטרות דשם מודה הרמב"ם דלא מהני עידי מסירה כדמוכח מהסוגיא פרק ג"פ (דקס"ח ע"ב) ובטוש"ע ח"מ סי' נ"ב:

בוגרסינן בגמרא פרק ג"פ (דקס"ח ע"ב) נקרע (ע"י אדם) פסול נתקרע (מעצמו) כשר. היכי דמי נקרע היכי דמי נתקרע. א"ר יהודה נקרע קרע של בית דין. נתקרע קרע שאינו של ב"ד. לכאורה אינו מובן מאחר דהרשב"ם פי' דהחילוק בין נקרע לנתקרע היינו בין נתקרע ע"י אדם פסול ואם נתקרע מעצמו כשר. א"כ מאי קאמר רב יהודה דהחילוק הוא אם הקרע של ב"ד כו'. הלא אם נקרע בידי אדם פסול אפילו אינו קרע של ב"ד. ואם נתקרע ממילא כשר אפילו הוא כעין קרע של ב"ד. אך יש ליישב דבריו ע"פ תשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' למ"ד דדברי רב יהודה ואביי היינו כשאינו יכול לעמוד על הקרע אם הוא בסכין (ר"ל ע"י אדם) או אם נקרע ממילא ובהא קא יהיב גמרא סימנא להבחין בין נקרע ממילא ובין נקרע מחמת פרעון (דהיינו ע"י אדם) וקאמר אביי דכל קרע שלא נעשה בסכין צריך שיהיה שתי וערב ואי לא תלינן דממילא נקרע אבל קרע שיש לעמוד ולהבחין שבסכין נקרע אפילו אינו שתי וערב אין לך ריעותא גדולה מזו עכ"ל והביאו הטור ח"מ סי' נ"ב ס"ד. ולפ"ז אתי שפיר דברי רשב"ם דנקרע פסול היינו משום שהוא ע"י אדם. ונתקרע דכשר מפני שהוא ממילא אך בקרע שאין אנו יודעים אם נקרע ע"י אדם אם ממילא אז יהבי רב יהודה ואביי סימנא. ולכן ס"ל להרא"ש דכל קרע שהוא ודאי ע"י אדם כשניכר שנעשה בסכין אז אפילו לאביי דמכשיר כשאין הקרע שתי וערב הכא פסול. וכתב הט"ז שם סי' נ"ב דה"ה אם ניכר שנעשה ממילא ולא ע"י אדם כגון אם נקרע בכפליו וניכר שנעשה מעצמו כדרכו שמונח זמן רב או משמשו בידים פשיטא דכשר בכל גווני אפילו נקרע לגמרי שתי וערב ואינו מעורה אפילו קצתו ואי ניכר שנעשה ודאי בסכין פסול בכל גווני אפילו מעורה קצתו ולא נקרע שתי וערב כו' אבל במקום שיש ספק כו' אם נעשה ממילא או בסכין אז הוויין חילוקים דרב יהודה ואביי הנזכרים בסימן זה עכ"ל. אך קשה דאם נאמר דנתקרע ממילא כשר אפי' קרוע שתי וערב א"כ איך קאמר בגיטין פרק מש"א (דף ע"ד א') איכא בינייהו כגון שנתקרע הגט או שאבד כו' אע"פ שנקרע הגט או שנאבד כו' מאיזו טעם פסול בתרווייהו בין בנקרע בין בנתקרע כיון דנתקרע היינו ממילא א"כ אינו פסול כלל בשאר שטרות וא"כ ה"ה בגיטין דהא להרמב"ם דלעיל סעיף א' קיל גיטין בזה משאר שטרות וגם להרשב"א שוין הן. ומזה משמע לכאורה דכל שנקרע קרע ב"ד אפילו ממילא פסול ולא כהט"ז רק שהרא"ש כוונתו דכל שניכר בידי אדם כגון שניכר שנעשה בסכין אז פסול אפי' לא נקרע שתי וערב. אבל להפך להקל בקרע כקרע של ב"ד כשנעשה ממילא י"ל דאין לנו. משום דכשנעשה בו כקרע של ב"ד הרי הוא כמאן דליתא ונעשה כחרס ואף שנעשה ממילא ה"ז כאילו נשרף ממילא. וה"נ כשנעשה בו קרע כזה אשר קרע כזה מפורסם לביטול השטר אפילו נעשה כן ממילא הרי נעשה כחרס. והנה מקור דברי הט"ז כמדומה נובעים מדברי הדרישה סי' נ"ב שכתב וז"ל לכאורה נראה דאם ניכר לפנינו דנקרע בכפליו אף שנקרע לגמרי לשנים כשר כו' והקשה לנפשיה ממ"ש בעה"ת שער נ"ז חלק א' דין ג' דאם יש עדים שנקרע באונס דינא כמו שנמחק שטר חובו וב"ד כותבים לו שטר אחר במקומו ואם איתא דבנקרע לפנינו לגמרי ואינו מעורה כלל כשר כ"ש זה שנקרע באונס ומאי למימרא י"ל דבא לאשמועינן דב"ד יכולים לכתוב לו שטר אחר מזמן הראשון עכ"ל. אך באמת זה אינו דמשמע בבעה"ת דהשטר פסול שהרי מדמה זה לנמחק השטר או נשרף וכן הכריח בד"מ סי' נ"ב סק"ג ע"פ תשובת הרשב"א סי' תש"ח וכ"כ בסמ"ע סק"ט. וא"כ כיון דנפסל אף שיש עדים שנקרע באונס א"כ לכאורה ה"ה בנקרע ממילא קרע של ב"ד וכ"ד הש"ך שם סק"ח דבנקרע קרע ב"ד אפילו בכפליו פסול כו' והסמ"ע שהקיל בזה וכתב העטרת צבי והאו"ת שכן נוהגין י"ל בכפליו שאני. דניכר לכל שנקרע כן ממילא וכן הדרך א"כ אין זה דומה לקרע ב"ד כלל. אבל כשנקרע קרע ב"ד י"ל אפי' באונס (ואפילו ממילא אם אפשר שיהיה כן) פסול:

קיצור. מהרשב"ם משמע דנתקרע מעצמו כשר. והיינו כמ"ש בתשובת הרא"ש דדברי רב יהודה ואביי היינו כשאינו יכול לעמוד על הקרע אם הוא ע"י אדם או מעצמו. אבל קרע שודאי נעשה ע"י אדם בכל ענין פסול וכ' הדרישה והט"ז דה"ה אם נעשה ודאי מעצמו אפילו כקרע ב"ד כשר. ומיהו בעה"ת שנ"ז כתב דאפילו נקרע באונס השטר פסול א"כ לכאורה ה"ה אם נקרע מאיליו קרע של ב"ד נמי פסול והטעם כיון דהוא כמו שטרות הקרועין שנתבטל כחן. וכ"מ מהש"ך. ומה שהקיל הסמ"ע בנקרע בכפליו י"ל שאני שאין זה כלל כדרך שטרות הקרועין:

גאך הנה בתשובת הרדב"ז ח"ג סי' תס"א כתב שהריטב"א פרק המגרש כתב וז"ל והיכא דקרוע גיטא שתי וערב ויהביה ניהלי בעידי מסירה אי כתביה לגיטא עילוייה בתר דאיקרע (י"ל שזה יצא מהירושלמי פ"ב דגיטין גבי עלה של זית שהביאו הה"מ פ"ד מה"ג הלכה י"ז) או דאיקרע שלא מדעת הבעל לאחר כתיבה כשר בעידי המסירה שלא נקרע מדעת הבעל לאחר כתיבה. אבל אם איקרע מדעת הבעל לאחר כתיבה בטליה מלגרושי ביה ותו לא מצי לאתכשורי עכ"ל. וצ"ל טעמו דס"ל כפי' רשב"ם דנתקרע ממילא כשר והיינו אפי' שנקרע קרע ב"ד. וס"ל דאם נקרע שלא מדעת הבעל ה"ל כנקרע ממילא וכ"כ בתשובת הר"ן סי' ע"ו וז"ל שהרי אפשר לומר שנתקרע כולל כל שהקרע מוכיח שלא נעשה כדי לפסול את השטר ובין שנעשה מאיליו או ע"י אדם שלא בכוונה לפוסלו נתקרע מיקרי עכ"ל ולעיל מיניה כתב וקמפרש רב יהודה מקום עדים כו' לפי שכל שהוא חוץ למקומות הללו הדבר מוכיח שלא נעשה כדי לפוסלו שאם היה כך במקום עיקרו של שטר דהיינו באחד ממקומות הללו היו עושים כך שכך נהגו וכל שאינו כן הדבר מוכיח שנתקרע מעצמו ואע"פ שכשהוא במקומות הללו עדיין אפשר שנתקרע מעצמו כל היכא דאיכא לספוקי מספיקא לא מגבינן ביה ואביי נמי דאמר שתי וערב היינו ג"כ לתת סימן להכיר אם נעשה הקרע מאליו או לא עכ"ל משמע ג"כ אם ידוע בעדים שהקרע נעשה מאליו או שלא בכוונה לפוסלו אע"פ שנעשה במקום התורף או שתי וערב אינו נפסל. אלא דמספיקא אם אינו ידוע שנעשה מאליו לא מפקינן ממונא עכ"ל. וא"כ לדבריו אפשר ס"ל דגם לענין הגט כשר בכה"ג כשטת הריטב"א. ונקרע בידי אדם היינו במתכוין לפוסלו שעי"ז בטלו מלהיות שטר. וס"ל דמ"מ אפילו נעשה שלא מדעת הבעל אינו כשר אלא ע"י עידי מסירה והיינו בגיטין וגם בשאר שטרות אם יש עדים שנקרע באונס קרע ב"ד י"ל דכשר וכמו שהבין הדרישה בפירוש ד' בעה"ת. (וגם דעה זו ממוצע בין הרמב"ם להרשב"א). ובירושלמי פ"ב גרסינן עור הנקרע ה"ז כשר (שנקרע מעצמו כשר לגט) נתקרע (ע"י אחרים ה"ז פסול) בשלא נתקרע בקרע ב"ד (פי' איזהו נקרע בשלא נתקרע קרע ב"ד אבל נקרע בקרע ב"ד ה"ז נתקרע ופסול) אבל נקרע בקרע ב"ד פסול איזהו קרע ב"ד בין כתב לעדים עכ"ל והוא תוספתא ס"פ המגרש. לכאורה משמע מהירושלמי דבנקרע בין כתב לעדים אפילו מעצמו הרי זה פסול וזה דלא כהריטב"א וכ"ש לפי מה שפירש הפני משה דנקרע היינו אם היה כבר נקרע וכתב עליו הגט כשר. נתקרע אח"כ בין כתיבה לנתינה ה"ז פסול והא דאמרינן הנקרע כשר היינו בשלא נתקרע בקרע ב"ד שהוא בין הכתב לעדים. מזה יש ראיה למ"ש לעיל בשם בעה"ת דבנקרע קרע של ב"ד אפילו ממילא פסול. ואפשר אפילו לדעת תשובת הר"ן י"ל דוקא גבי שטרי ראיה הדין כן דכל שנתקרע ממילא או שלא בכוונה אינו נפסל כיון שידוע בעדים שהשטר לא נפסל א"כ סגי בכך לראיה. אבל לענין גט דבהשטר עצמו מתגרשת אם נעשה בהשטר מעשה שהוא כדרך שטרות הפסולין הרי השטר חספא בעלמא הוא וכיוצא בזה חילקו בגמרא פ"ק דגיטין (ד"ט ע"ב) לענין שטרות העולים בעש"ג בין שטרי מכר לשטר מתנה ומסיק תני חוץ מכגיטי נשים. מ"מ י"ל כשלא נקרע במקום התורף רק בטופס אף שנקרע ש"ו י"ל לא קאמר אביי רק לסימן שנקרע כן כדי לפוסלו אבל אם ידוע בעדים שנעשה כן שלא בכוונה אינו נפסל אף בגיטי נשים דלא נעשה חספא ממש וצ"ע. והנה בתוספתא רפ"ב דגיטין איתא ג"כ כעין הירושלמי והתוספתא דס"פ המגרש וז"ל המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפנ"כ ובפנ"ח הרי זה מקבלו הימנה אפילו לאחר שלש שנים ויחזור ויתננו לה ויאמר לה בפנ"כ ובפנ"ח. נאמנת אשה לומר זהו גט שנתת לי. נקרע כשר נתקרע פסול. נקרע בו קרע של ב"ד פסול. ר' שמעון בן אלעזר אומר מדבק את הקרעים ונותן לה ואומר לה בפנ"כ ובפנ"ח. ויש להבין אמאי בתוספתא דס"פ המגרש דקתני ג"כ כהנ"ל נקרע כשר כו' ולא פליג רשב"א ומדוע הכא פליג ע"כ אפ"ל דשם ס"פ המגרש שעדיין לא ניתן לה הגט מעולם ונתקרע קודם הנתינה מודה רשב"א ג"כ דאע"פ שידבק את הקרעים לא מהני הנתינה כיון הגט נפסל ע"י שנתקרע. רק כאן גבי בפנ"כ ובפנ"ח דכבר הגיע הגט לידה כשהיה שלם. רק שלא אמר אז בפנ"כ ובפנ"ח. ואח"כ נתקרע. וצריך ליתנו לה פעם ב' כדי לומר בפנ"כ ובפנ"ח בשעת הנתינה ועי"ז מתכשר הנתינה הראשונה וה"ל הגט גט מלמפרע מנתינה הראשונה דאם לא מתכשר רק מנתינה הב' הי' הדין דתצא כיון ששהה עמה באיסור אעכצ"ל דהגט הוה גט מנתינה הראשונה וכמו אם נתקיים הגט ע"י עדים. וכיון שכן ס"ל לרשב"א דסמכינן על שמדבק הקרעים. וכמו שנאמנת אשה לומר זהו גט שנתת לי שזהו ג"כ קולא והיינו מפני שכבר קבלה הגט ונתגרשה לגמרי מדאורייתא. ע"כ לענין אמירת בפנ"כ ובפנ"ח סמכינן על דיבוק הקרעים. אבל אם לא ניתן לה מקודם להכשירו להיות גט ע"י דיבוק הקרעים מודה ר"ש בן אלעזר דלא מהני ולכן לא פליג כלל ס"פ המגרש. ועיין בפר"ח סי' קכ"ה ס"ק מ"ם מ"ש בפי' תוספתא זו בענין אחר:

קיצור. מ"ש הרדב"ז בשם הריטב"א דבנקרע הגט שלא מדעת הבעל כשר בעידי המסירה. וזהו כמ"ש הט"ז בשם תשובת הרא"ש כלל ס"ח וע"פ הרשב"ם בב"ב (דקס"ח ע"ב). אבל בהרי"ף לא נזכר זה וכן ברי"ו במישרים נתיב ד' חלק ד'. ובירושלמי פ"ב דגיטין ה"ג ובתוספתא רפ"ב דגיטין וס"פ המגרש משמע אפילו נקרע ממילא כל שהוא קרע ב"ד פסול. ות"ק ורשב"א פליגי לענין גט שכבר ניתן כשהוא שלם ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח ונקרע קרע של ב"ד אם מהני דיבוק הקרעים לאמירת בפנ"כ ובפנ"ח:

דגרסינן פרק ג"פ שם (דקס"ח ע"ב דלעיל סעיף ב') היכי דמי קרע של ב"ד אמר רב יהודה מקום עדים (זהו כהירושלמי פ"ב דגיטין דנקרע בין כתב לעדים זהו קרע של ב"ד) ומקום הזמן ומקום התורף. וכתב בעה"ת שער נ"ז בתחלתו דמקום התורף היינו שם המלוה והלוה. וצ"ע דהא ודאי בשטרי הלוואה סך המעות הוא ג"כ מהתורף ובשטרי מקח מקום המעות ומקום השדה כמבואר במשנה פ"ג דגיטין (דכ"ו ע"א). ואף לפ"ד התוספות שם (דכ"ו א') ד"ה רבי אלעזר נקראו תורף. ועיין ש"ע ח"מ רס"י מ"ח וש"ך שם. ובגט אשה מקום התורף היינו מקום האיש ומקום האשה והרי את מותרת לכל אדם ועי' פר"ח סי' קכ"ה ס"ך ס"ק ל"ט ואין כאן מקומו. וכתב הסמ"ע סי' נ"ב סק"ה נקרא זה קרע ב"ד מפני שדרך הב"ד כשרוצין לפסול שטר או גט קורעין בקרעים הללו ועיין בגמרא ספ"ק דב"מ (ד"ך ע"ב) גבי שמצאו בין שטרות קרועין. ועיין בתשובת הר"ן סי' ע"ו ועיין ש"ך סי' נ"ב סק"ו מ"ש בשם הגי"ת מה שחלק על תשובת הר"ן ולכאורה ראיה לדבריו מדין גזייה לזמן פ"ב דגיטין (די"ז ע"ב). אך מהירושלמי פ"ב דגיטין הנזכר לעיל סעיף ג' דקרע ב"ד היינו שנקרע בין כתב לעדים משמע כדעת הר"ן והנ"י. והגמי"י הביא זה הירושלמי כדלקמן. ועיין באו"ת שם סק"ז כתב דהריב"ש חולק על רבו הר"ן וכ"מ דעת הריב"ם דלקמן:

אביי אומר שתי וערב (גבי כחל אמרו פרק כל הבשר קורעו שתי וערב כו'). וכתב הנמוק"י אביי לא פליג אלא אומר בשאר הגט. הגט הוי פסול בכך עכ"ל. וכ"כ בהג"א פרק ג"פ סי' כ"א. אביי אומר שתי וערב כ' הריב"ם ואפילו אינו במקום עדים והזמן ואם לא יהיה שתי וערב אפילו נקרע מקום העדים והזמן והתורף לא הוי קרע ב"ד לאביי וכשר עכ"ל. ומדברי הנמוק"י שכתב דאביי לא פליג ארב יהודה מבואר דבזה פליג על הריב"ם וכ"כ הטור בקיצור פסקי הרא"ש כהנ"י והה"מ פכ"ג מה' מלוה דין י"ד כתב דנראה מדברי הרמב"ם כדעת הריב"ם אבל הרי"ף ורב האי ס"ל דאביי מוסיף על דברי רב יהודה דלא מיבעיא אם נקרעו במקומות אלו דפסול אלא אפילו נקרע בכל מקום שתי וערב פסול. והגמי"י שם אות פ' כתב בירושלמי פ"ב דגיטין איזהו קרע ב"ד בין כתב לעדים עכ"ל. והנה הש"ך סי' נ"ב סק"ז כתב ונראה דבעינן שתי וערב על כל הכתב של השטר. ויפה השיג עליו הפר"ח בה' גיטין סי' קכ"ה ססי"ט דליתא דאי הקריעה הוי על כל הכתב הא על כרחך הויא במקום הזמן והתורף וא"כ למה לי שתי וערב כו' עכ"ל ואף להריב"ם והרמב"ם דאביי פליג על רב יהודה מ"מ מוכרח דלא בעינן על פני כל השטר דהא הריב"ם כתב בהדיא ואפילו אינו במקום עדים והזמן כו'. ואפשר ליישב דעת הש"ך דאשכחן שתי וערב שקרע אחד הוא על פני כל השטר וקרע אחד במיעוט השטר וא"כ י"ל הקרע הארוך הוא לרוחב השטר והוא בטופס על פני כולו לרוחב והקרע השני במיעוט השטר וג"כ רק בטופס. וגם לפמ"ש הגי"ת דבתורף אינו נפסל בלא ש"ו אא"כ היה בכל ג' המקומות יש ליישב ג"כ דעת הש"ך. ומ"מ העיקר בזה דלא כהש"ך. ולכן יש להקשות מאד על הפר"ח שם דס"ל בפשיטות דאם לא נקרע הגט בתורף כלל כ"א בטופס אף שנקרע קרע ב"ד היינו שתי וערב כשר אף לשטת הרשב"א דהא מבואר מכל הפוסקים רב האי והרי"ף והרמב"ם והריב"ם והטוש"ע דקרע שתי וערב נקרא קרע ב"ד ופוסל השטר אף שאינו במקום התורף כלל וכמו שהשיג הפר"ח עצמו על הש"ך מהאי טעמא כנ"ל וא"כ סותר את עצמו ממש"ש סס"ק מ' למש"ש בד"ה ראיתי בתשובת מהר"א ששון. והרי הרשב"א אומר בהדיא פ' התקבל כיון שקרע כעין קרע של ב"ד ה"ז בטל והרי הוא כחרס ופסול עכ"ל:

הועתה נציע מה שנמצא מזה באחרונים. הנה הרב"י בתשוב' בדיני גיטין סי' ה' דפסק לסמוך על הרמב"ם דאפילו נקרע קרע ב"ד בידים יש תקנה ליתנו ע"י ע"מ רק כשלא נחלק אות מהתורף. משמע (אבל) הקרע ב"ד אף שהוא במקום התורף אינו פוסל. והפר"ח חלק עליו וס"ל דהעיקר כהרשב"א. והנה שטת מהר"א בן ששון בתשובת סי' למ"ד פי' דלדעת הרשב"א הקריעה פוסלת משום ביטול הגט. ופי' בזה ג"כ ב' שטות הא' דדוקא כשנתכוין לקורעו ולפוסלו ולבטלו. משא"כ כשנקרע ממילא שלא בכוונה מודה הרשב"א להרמב"ם ע"ש בתשובתו דנ"ב ע"ד וז"ל לפי שטעם הרשב"א במה שפסל בנקרע קרע ב"ד אפילו בשנתנו בעידי מסירה אינו לבד מפני קרע הגט אלא מפני שהבעל קרעו בקום ועשה כו' ואע"פ שכשכתב הר"ן פרק המגרש דברי הרשב"א לא כתב אלא כיון שהוא קרוע כעין קרע ב"ד הרי הוא כחרס כו' הרי לא כתב שקרעו אלא כיון שהוא קרוע שמורה שהקריעה עצמה מבטלו מתורת גט ג"כ נראה כן מדברי הרשב"א עצמו בחידושיו שכתב ונתקרע קרע ב"ד אין תורת גט עליו כו' הרי נראה שמסיבת הקריעה עצמה הוא שאין תורת גט עליו אלא שכפי האמת אין המשמעות הזה מוכרח לשנאמר שמציאות הקריעה עצמה הוא סיבת הביטול כיון שבתחלה כתב הרשב"א כיון שקרעו כו' שמורה שהכל תלוי בסיבת שהבעל קרעו ותו דהא ודאי מודינא דלדעת הרשב"א אם קרעוהו ב"ד הוי כמו קרעהו הבעל בקום ועשה כו' ואפשר להכריח חילוק זה ממ"ש הרשב"א בדף ד"ש ע"א בסוגיא דתינח אמרה דדלמא נמלך עליו בעל וקרעו והשליכו כו' ואם איתא שהקריעה עצמה היא הסיבה א"כ למה הוצרך לטעמא דשמא נמלך כו'. אבל כשתהיה הקריעה במקרה כמו בנ"ד כ"ע מודו דסגי בעידי מסירה כנ"ל עכ"ל. ועמש"ל סעיף ב' שי"ל כן לדעת רשב"ם בב"ב (דקס"ח ע"ב) והרא"ש בתשוב' כלל ס"ח סי' למ"ד והר"ן בתשו' סי' ע"ו והט"ז בח"מ סי' נ"ב. הב' פי' שי"ל דהקריעה מצד עצמה מבטלו מהיות גט ונעשה כחרס כיון שנעשה בו מעשה שטר פסול דהקריעה ש"ו זהו סימן שהשטר נפסל ונתבטל וכיון שנעשה בו מעשה כזה אפילו ממילא נתבטל ונעשה כחרס וכמו שהוכיח כן מלשון הר"ן פרק המגרש ומלשון הרשב"א עצמו וע"ש בהתשו' דנ"א ע"ג ממ"ש בירושלמי פ' המביא תניין שהקשו על המשנה ועל העלה של זית ולאו כמקורע הוא והתירץ אפילו לא כתב אלא אני פלוני מגרש את אשתי כשר. משמע מתשו' הרשב"א שהביא הב"י סי' קכ"ה בענין כתיבת י"ב שיטין. וסתמא דמילתא על עלה של זית אינו מכיל י"ב שיטין משמע דבעלה של זית כותבין כל הגט וא"כ פירוש הירושלמי מה שאינו כמקורע מפני שאין כתוב על העלה רק אני פלוני מגרש את אשתי לבד ולהכי מהני משום דאלו התיבות אינן מקורעות. וכ"כ בלח"מ פ"ד מה' גיטין דין י"ז והרי עלה של זית מקורע ממילא הוא ולא ע"י קרע ב"ד מזה משמע דאפילו קרוע ממילא הגט פסול דאל"כ למה ליה להירושלמי לומר שלא כתב רק אני פלוני מגרש את אשתי. מיהו אפ"ל הירושלמי מיישב אף אם אין נותנו לה בע"מ וכתבתי שם לעיל סעיף ב' שכן משמע מבעה"ת שער נ"ז ומהירושלמי כמ"ש סעיף ג' וגם כתבתי שי"ל דאף הר"ן לא כתב כן רק בשטרי ראיה ולא לענין גט. וזה הפירוש הב' לכאורה הוא כסברת הפר"ח אלא שאפשר לחלק דלהפר"ח אין הקריעה פוסלת מצד ביטול הגט ממילא אלא משום שמקום הקרוע כמאן דליתא ונפ"מ דלמהר"א ב"ש י"ל שאפילו נקרע ממילא בטופס קריעה ש"ו מתבטל דהא נעשה בו מעשה שטר פסול ובטל. משא"כ להפר"ח שהטעם משום שמקום הקריעה כמאן דליתא כיון שהתורף קיים כשר וכבר כתבתי דמסוגיא דב"ב (דקס"ח ע"ב) משמע קרע ב"ד פוסל אפילו בטופס ולא כהפר"ח. והנה עוד אפילו נקרע ממילא גם במקום התורף כיון שקצת התורף העיקרי קיים כמו הרי את מותרת לכל אדם ושמות האיש והאשה עיין רש"י בשבת פרק המוציא יין (דע"ט א') אע"פ ששאר התורף נקרע ש"ו מאליו ודאי כשר להפר"ח ולמהר"א ב"ש לשטה הב' יש לפוסלו בודאי כיון שנעשה בו מעשה שטר בטל במקום התורף. ולכאורה יש ראיה לשטה זו הב' דמהר"א ב"ש מהירושלמי פ"ב דגיטין שיובא לקמן סעיף ט' ומהגמרא (דע"ד א') כנ"ל. אך עכ"ז מהר"א ב"ש הביא ראיות לשטתו הא' דדוקא משום שנתכוין לקורעו ולבטלו הא בקריעה שלא בכוונה ואפילו נתכוין לחתוך ממנו רק שלא כיון שיהיה בטל דומיא דגזייה לזמן פ"ב דגיטין (די"ז) אינו נפסל וכ"מ מדברי הריטב"א שהבאתי לעיל סעיף ג' ועוד כמה פוסקים. והבית מאיר מסכים ג"כ לשטה זו דכשנקרע מאליו ש"ו כשר ואין הקריעה פוסל אלא בכוונה כו'. ולפ"ז ודאי י"ל דאפילו בטופס פסול מאחר שנתכוין לבטלו וקרעו ש"ו בכתב הגט. ועוד דמהר"א ב"ש מפרש דגם להרמב"ם דמכשיר ע"י ע"מ היינו כשהתורף נשאר קיים כ"כ שם דנ"ג רע"א ובדף נ"א רע"ד פירש דהיינו אפילו קצת מן התורף כגון מ"ש בירושלמי אני פלוני מגרש את אשתי או הרי את מותרת לכל אדם וא"כ הרשב"א החולק עליו הוא חולק אף כשנקרע שאר הגט דהיינו הטופס לבד. אף שלפמ"ש דנ"א רע"ד י"ל דהרשב"א אינו חולק רק כה"ג מ"מ הרי כתב כיון שבהרשב"א לא נזכר חילוק בין טופס לתורף אין לחלק ועוד כיון בכוונה תליא שפיר י"ל שע"י שקורע הטופס קרע ב"ד אדעתא שיתבטל הגט ה"ל מעשה המוציא מידי מעשה. מיהו בנקרע ממילא במקום הטופס אף כעין קרע ב"ד ש"ו אף לפי שטה השנייה דמהר"א ב"ש יש צד להקל דיש לומר דאביי דפוסל כה"ג בב"ב (דף קס"ח ע"ב) זהו משום דתלינן שקרעו במתכוין אבל אילו ידוע בעדים שנקרע ממילא אפשר דאינו פוסל בטופס כ"א בתורף דהיינו דעת רב יהודה שם דקרע ב"ד זהו כשנקרע בתורף ובזה י"ל דפסול אף שנקרע כן ממילא דנעשה בו מעשה חרס וכאילו נשרף ממילא. אבל בזה שהוסיף אביי דקרע ש"ו פוסל אפילו בטופס י"ל זהו משום דתלינן שבודאי נעשה במתכוין. אבל בידוע בעדים שנעשה במקרה י"ל אינו פוסל. ומ"מ זהו רק סברא ואין בזה הכרח גמור:

קיצור מהר"א ב"ש הנ"ל בתירוץ א' ס"ל דהקריעה ה"ל כמו מבטל הגט ולכן בנתקרע ממילא אין פיסול והפר"ח ס"ל דהקריעה אינו ענין לביטול הגט כלל אלא במה שנתקרע ש"ו חשוב כמאן דליתיה לדעת הרשב"א ושכ"מ מפלוגתא דתנאי שבתוספתא פרק שני דגיטין ומהירושלמי גבי על עלה של זית ולכן אפילו נתקרע ממילא פסל ושטה שנייה דמהר"א ב"ש חמור מהפר"ח שאפילו נתקרע ממילא קרע ב"ד אף בטופס נעשה כחרס ומ"מ בנקרע ממילא בטופס אפשר לצדד בדוחק:

ווהנה מהר"א ב"ש כתב לפי שטתו הראשונה שהקריעה הוא כמבטל השטר והגט כתב שי"ל דדוקא כשהבעל בעצמו קרעו. אבל אחרים שלא מדעת הבעל אין יכולים לבטל הגט ע"י קריעה וא"כ לשטתו אפשר שיש לדמות זה למ"ש במשנה פ"ז דכלאים משנה ד' ר' יוסי ור' שמעון אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו כו' וע"ש בפי' הר"ש ויש מחלקין בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורים כו' והוא סברת ר"י פ"ח דיבמות (דף פ"ג ע"ב) בתוס' שם וכ"פ בש"ע יו"ד סי' רצ"ו ס"ד והטעם דפסק כר' יוסי ור' שמעון נגד ת"ק הוא משום דשמואל פסק כן בפ"ח דיבמות (דף פ"ג ע"א) וגם רב אדא אמר רב דהלכה כן אע"ג דרב הונא אמר רב דאין הלכה כן מ"מ כיון לרב אדא רב ס"ל כשמואל עדיף טפי וע' כה"ג בחולין פא"ט (דף נ"ג ע"ב) לענין דרוסת הזאב בגסה ועיין בכ"מ פ"ה מה' תרומות דין ח' שהוסיף עוד טעם משום דבירושלמי משמע דרב ס"ל דהלכה כן ויש להקשות על הרמב"ם והש"ע דהא בדין הנזכר בגמרא בחולין ס"פ השוחט (דף מ"א) לא כתב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא משום דלא נתכוון אלא לצערו הא לאו הכי אדם אוסר דבר שאינו שלו כמ"ש הרמב"ם ספ"ב מה' שחיטה דין כ"א והוא בגמרא פ"ב (דמ"א א') דהיינו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ ישראל לצעורי קא מכוין וכ"כ הפר"ח ביו"ד סי' ד' סק"ז וז"ל ודע שפסקו הרא"ה והר"ן כמ"ד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל דעת הרמב"ם והרשב"א והרא"ש ושא"פ לפסוק כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"ל ועיין מזה בתה"א בית א' סוף שער א' ובמ"ה שם די"א ע"א כ' דלא קיי"ל גבי כלאים כר' יוסי ור' שמעון. הרי ס"ל דהא בהא תליא. וא"כ הרמב"ם שפסק כר' יוסי וכר' שמעון פ"ה דכלאים כנ"ל איך כאן ס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו. ואפ"ל דבאיסור כומ"ז מחמיר הרמב"ם או י"ל עפמ"ש הר"ן ס"פ השוחט דאף למ"ד שאין אדם אוסר כו' מ"מ באכילה אסורה כו' דהכא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה ע"י שחיטתו כו' ע"ש. ומה"ט הוצרך הרמב"ם לומר שלא נתכוין אלא לצערו כדי להתירה אף באכילה ושוב נראה דע"כ צריך לחלק מדינא ממש בין הא דכלאים פ"ז מ"ד הנ"ל ובין הא דספ"ב דחולין דהא ספ"ב דחולין (דף מ"א ע"א) מבואר דמאן דס"ל בענין השוחט בהמת חבירו לעכומ"ז לא אסרה משום שאין אדם אוסר דבר שאינו ס"ל כריה"ו בן בבא וריה"ו בן בתירא דעכומ"ז שניסך יינו של ישראל יכול לומר לו הישראל לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי ולדבריהם כל יין של ישראל ששכשך בו עכומ"ז מותר בהנאה משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושמואל ס"ל בהדיא דאסור בהנאה פרק ר' ישמעאל (דנ"ח ע"א) דההוא עובדא דהוה בנהרדעא ואסר שמואל כו' ע"ש. והרי שמואל פסק פ"ח דיבמות כר' יוסי ור' שמעון דכלאים הנ"ל. והחילוק י"ל פשוט דהתם עשה מעשה ממש בשל חבירו וע"כ דוקא אסרה אבל במסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו י"ל שנק' אין עושה מעשה בשל חבירו. וראיה לזה ממ"ש בירושלמי שם מה פליגי במסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו. אבל המסכך את גפנו של חבירו ע"ג תבואתו כ"ע מודים שהאוסר נאסר ופי' הר"ש דהיינו משום דעבד מעשה בגפן חבירו הרי כשעושה מעשה ממש בשל חבירו גם ר' יוסי ור' שמעון מודים דאוסר ולכן צ"ע על המשמרת הבית דלעיל למה הוצרך לומר דלית הלכתא כר' יוסי כו'. אך קשה ע"ז דר' יוסי הביא ראיה במשנה ממעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני רע"ק ואמר דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו והרי התם עשה מעשה גמור בהכרם שאינו שלו אפ"ה אינו אוסר ויש לתרץ דמ"מ לא עשה מעשה רק בהכרם ולא בהגפנים. משא"כ במסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו שעושה מעשה בהגפנים של חבירו ממש. ומעתה בנד"ז שהרב עשה מעשה גמור בהגט שקרעו ש"ו י"ל דלא דמי למסכך גפנו כו' ושפיר יוכל לבטלו עי"ז ומה גם דקריעת המסדר הגט השוה מהר"א ב"ש לקריעת הבעל כמש"ל. ומ"מ הרי יש דעות דאין אדם אוסר דבר של חבירו אפילו במעשה כנ"ל בשם הרא"ה והר"ן והנה הרב"י בתשו' סי' ה' ו' מדיני גיטין הביאו מהר"א ב"ש בתשו' סי' למ"ד והכנה"ג סי' קכ"ה בהגהות הב"י אות כ"ו דבמקום עיגונא סמכינן אהרמב"ם והתיר בנקרע אפילו ע"י ב"ד לחזור וליתנו לה בעידי מסירה. ועכצ"ל דס"ל שע"י הקריעה לא נתבטל מהיות גט ומיירי שלא נתקרע מדעת הבעל וס"ל כמ"ד אין אדם אוסר דבר של חבירו אף ע"י מעשה א"נ אף למ"ד דאדם אוסר כו' ע"י מעשה זהו כשנתכוין ודאי לאסור אבל הכא י"ל שהב"ד לא נתכוונו לבטלו מהיות גט כי הטעם שנוהגין לקרוע הגט פי' בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' ת"מ בשם מהרא"י משום שלא תגבה האשה בו פעם שני ב' משום דבשעת הגזירה הוכרחו לקורעו כו' ג' כדי שלא יבא ליד הבעל ויערער עליו כו' וכל זה י"ל שאינו שייך לבטל הגט ממש ובאינו מתכוין בפי' לבטלו אין זה מעשה גמור שיבטל את של חבירו כו' וכמו פ"ב דחולין (דף מ"א א') דבישראל תלינן דלצעורי קא מכוין ואינו אוסר דבר של חבירו אפילו עושה מעשה ממש בשל חבירו. אך קשה איך יתרץ תלמוד ערוך בגיטין פמש"א (דף ע"ד א') איכא בינייהו שנתקרע הגט כו' דמשם מוכח בהדיא דכשנתקרע תו לא מהני עידי מסירה וכמ"ש רש"י שם כבר אזל ליה גיטא משמע דכמאן דליתא דמיא וכ"מ בתוס' ביבמות (דף צ"ג ע"א) ד"ה קנויה דאם נקרע או אבד הגט כו' הרי בנקרע ה"ל כאבד וכמ"ש בתוספתא דגיטין פרק חמישי. ובבית מאיר סי' קכ"ה סכ"א תירץ דשם מיירי דנתקרע עד שגופי האותיות אינן נקראים עכ"ל ולפמ"ש בג"פ ס"ק ק"ב הב"י לא הכשיר אלא בשלא נקרע שום אות מהתורף:

קיצור בתשו' מהר"א ב"ש פי' שטה אחת שאחרים שלא מדעת הבעל אינן יכולים לבטל הגט ע"י קריעה וא"כ יש לדמותו למ"ש ר' יוסי ור' שמעון פ"ז דכלאים מ"ד אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ויש להקשות דהרמב"ם וש"ע ס"ל כמ"ד פ"ב דחולין (דף מ"א א') דאדם אוסר דבר שאינו שלו ובמ"ה בית א' ש"א די"א ע"א משמע דהא בהא תליא ויש לחלק בין עושה מעשה בשל חבירו ממש כההיא דפ"ב דחולין ובין הא דכלאים שאין עושה מעשה בשל חבירו ממש ומ"מ י"ח אפילו בעושה מעשה בשל חבירו ממש. ועוד דכאן י"ל שלא נתכוונו בהקריעה לבטל הגט. ודומיא דלצעורי קא מכוין ספ"ב דחולין. והא דמוכח בגיטין פרק מש"א דכשנתקרע הגט בטל לגמרי י"ל שנתקרע לגמרי עד שהאותיות אינן נקראים. או שם מיירי שנקרע מדעת הבעל והב"ד:

זוהנה לכאורה לפי שטה זו י"ל דהגם דקיי"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה וכמ"כ מבטל הגט של חבירו ע"י מעשה היינו כשעושה מעשה בעצם הגט דהיינו בתורף דומיא דשחט סימן אחד בבהמה שם. משא"כ כשהמסדר קרעו רק בטופס אינו דומה לשוחט גוף הסימן שהרי הפר"ח מדמה זה לקורע הנייר החלק שתחת הגט ואף אם נאמר דלא דמי לנייר החלק וכשהבעל עצמו קורעו מבטלו אפילו קורעו רק בטופס כדמשמע בסוגיא דב"ב (דף קס"ח ע"ב). אבל איש אחר אינו יכול לבטלו עי"ז. וא"כ לפ"ז י"ל בנ"ד שקרעו המסדר בטופס לא נתבטל מהיות גט לכל הדיעות שוב ראיתי דלכאורה תליא בפלוגתא דהט"ז בי"ד סי' ב' ס"ק י"ד עם הב"ח דלהט"ז דמיעוט הקנה לא חשוב אפילו מעשה כל דהוא י"ל דה"ה קריעת הטופס אבל להב"ח דאפילו במיעוט הקנה אוסר א"כ ה"ה קריעת הטופס חשוב מעשה והש"ך שם הוכיח מהש"ס כהב"ח וכ"ד הפר"ח וגם המשבצות שם סס"י ב' כ' וכן הלכה וע' בש"ע יו"ד סי' קמ"ה ס"ח ובבכ"ש פ"ב דחולין (דף מ') ואפ"ל הטופס לא דמי גם למיעוט הקנה כ"א לעור שע"ג הסימנים ועוי"ל כיון הפמ"ג ביו"ד סי' ד' בשפ"ד כ' שכמה פוסקים ס"ל הא דאדם אוסר דבר שאינו שלו הוא רק מדרבנן ונראה דראייתם מהא דאמרינן דישראל ודאי לצעורי קא מכוין דבדאורייתא לא הוה תלינן בהכי כיון שבפיו אומר ששוחט לעכומ"ז. וא"כ גם כאן יש לתלות שאינו מכוין בקריעתו לבטל הגט כלל. אך לכאורה י"ל קריעת המסדר שאני משאר אדם דה"ל כקורעו מדעת הבעל וכמ"ש מהר"א ב"ש וכאשר מצאתי בתשו' הרדב"ז ח"ג סס"י תס"א שכתב וז"ל הריטב"א פרק המגרש והיכא דקרוע גיטא שתי וערב ויהביה ניהליה בעידי מסירה אי כתבי' לגיטא עילויא בתר דאיקרע או דאיקרע שלא מדעת הבעל לאחר כתיבה כשר בעידי מסירה דלא איקרע מדעת הבעל לאחר כתיבה אבל אי איקרע מדעת הבעל לאחר כתיבה בטליה מלגרושי ביה ותו לא מציא לאכשורי עכ"ל ודברי הריטב"א אלו כמעט עולין בסגנון אחד עם תשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' למ"ד שכ' ופשטא דברייתא דכל קרע שאנו יכול לתלות שנתקרע מעצמו השטר כשר כו' ועיין מזה בטור ח"מ סי' נ"ב ס"ד. ומיהו צע"ג שי"ל דה"ל כנשרף ממילא וכ"מ בבעה"ת שער נ"ז דין ג' דנותנין לו שטר אחר משמע זה השטר פסול ובטל הרי גם להריטב"א מה שנקרע מדעת הבעל חשוב כאילו קרעו הבעל א"כ מה שהמסדר קורעו ה"ל כאילו הבעל בטלו לגט. אך עכ"ז בכאן א"א לומר כן דהא אנו אומרים שהבעל נתן לה הגט ע"ד שלא תתגרש בו כ"א שע"א סמוך למיתתו א"כ איך נאמר ג"כ דדעת הבעל לבטלו מהיות גט הרי א"כ אנו תופסים החבל בשני ראשין הגם שי"ל שבשעת נתינת הגט חשב ודאי שיהיה הגט חל רק לאחר זמן ומ"מ בשעת הקריעה כיון שראה שהמסדר קרעו הסכים לבטלו מהיות גט אך זה אינו דמהיכא תיתי לומר כן שחזר בו הלא בכ"ד מעמידין הגט אחזקתו ואין חוששין שמא ביטלו הבעל. וא"כ הכא דאתה אומר שנתכוין שיחול הגט אח"ז מהכ"ת נאמר דחזר בו וביטלו. ואם משום שהמסדר קרעו הרי הוא לא צוה לו לקורעו ע"כ אין לתפוס כאן תרי חומרי לכן י"ל דאין לדון ע"ז רק מצד קריעת המסדר וא"כ כשנקרע רק בטופס י"ל דלא נתבטל מהיות גט אבל אם קרעו בתורף שפיר י"ל דנתבטל מהיות גט משום דאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו ע"י מעשה. ואף שכתבתי שי"ל דאין זה ביטול כלל דומיא דתלינן לצעורי קא מכוין מ"מ אפשר שאין לסמוך ע"ז כ"כ לבד. אלא כשנקרע רק בטופס:

קיצור גם למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה גמור כאן שלא קרע רק בהטופס י"ל אין זה מעשה גמור ואפ"ל דלא דמי אף למיעוט הקנה גם אין לומר כיון שהמסדר קרעו ה"ל כקורעו מדעת הבעל לבטלו דכאן א"א לומר כן אא"כ כוונת הבעל שתתגרש מיד ולא שעה אחת סמוך למיתתו א"כ ממנ"פ הוי גט ואף דמבואר בגמרא בב"ב (דף קס"ח ע"ב) לאביי אף שקרוע בטופס קרע ב"ד השטר בטל י"ל היינו דמסתמא תלינן שנקרע כן מדעת בעל השטר אבל אם ידוע שנקרע כן שלא מדעת בעל השטר י"ל שאינו נפסל כשנקרע כן בטופס ועמש"ל ססע"י ה':

חומ"מ אף שנקרע רק בטופס וע"י המסדר שלא מדעת הבעל כיון שנקרע ש"ו שהוא קרע ב"ד ודאי בלא עידי מסירה הגט פסול לגמרי דהא כ' הר"ן בתשו' סי' ע"ו דהרי"ף ורב האי גאון ס"ל דאביי בפב"ת דב"ב (דקס"ח ע"ב) לאוסופי אדר"י אתי דלא מיבעי בקרוע במקום התורף אלא אפילו אינו במקום התורף כשקרוע ש"ו פסול וכ"כ הה"מ פכ"ג מה' מלוה דין י"ג בשם הרי"ף. וכיון שכן בגט נמי פסול לגמרי אם לא ע"י עידי מסירה וא"כ י"ל דצריך עידי מסירה בשעה שחל הגט. משא"כ בנ"ד שהיו ע"מ בשעת נתינת הגט ואזי עדיין לא חל הגט וכמ"ש בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תס"א שנשאל על שכ"מ שגירש את אשתו באומר מעת שהוא בעולם וקרעו הגט ה' שעות לפני מותו והעלה דאף להרמב"ם אינו מהני. דהרמב"ם מיירי שמסר לה הגט קרוע בפני עדים ומתגרשת בקבלת הגט והתם בדין הוא שיהיה כשר שהרי בשעת חלות הגט איכא עידי מסירה. אבל בנ"ד בשעת קבלת הגט לא נתגרשה האשה אלא סמוך למיתה חייל הגט ובאותה שעה בעינן שיהיה הגט שלם וקיים שהרי לא היו באותה שעה עידי מסירה כו' קצרו של דבר כיון דלא חייל גיטא אלא סמוך למיתה בעידי חתימה מתגרשת ולא בעידי מסירה וכיון שהוא קרוע קרע ב"ד גט בטל הוא עכ"ל אך הנה מ"ש כיון דלא חייל גיטא אלא סמוך למיתה בעידי חתימה מתגרשת ולא בעידי מסירה זהו אינו מחוור כלל דא"כ הרי הרבה פוסקים ס"ל דגט שניתן בלא עידי מסירה אע"פ שעדים חתומים בו הוא בטל לגמרי כמ"ש הב"ש סי' קל"ג סק"ג שכ"ד התוס' והרא"ש והמרדכי ושכן פסק בש"ג. וא"כ לדבריו הרי אינה מגורשת כלל לדבריהם אף שהגט שלם ולא נקרע כלל כיון שלא היו עידי מסירה בשעה שחל הגט. וזה מבואר להדיא בהפך בגמרא ובתוספות (דע"ג ע"ב) גבי אמר רבה באומר מעת שאני בעולם ע"ש. אעכצ"ל כיון שנמסר בעידי מסירה לשם גרושין אף שהגרושין חלין אחר זמן מהני מדין עידי מסירה שהיו בשעת שנמסר הגט דאין לומר דלא מהני רק מצד עידי חתימה ג"כ דא"כ לא אתי שפיר מ"ש שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם במשנה פב"ת דגיטין (דפ"ו ע"א) והא לפעמים בלעדם אין הגט כלום אף שנתנו לה בפני עדים דהיינו כשחלות הגט הוא אחר זמן כמו באומר מעת שהוא בעולם או בשאר תנאי דאם בלא מעכשיו א"ו אעפ"כ מהני עידי מסירה. ועיין בגמרא פ' התקבל (דס"ה סע"א) מישקל כל היכא דמשכחת ליה שקליה מיניה גיטא לא הוה עד דמטית למתא מחסיא וע"ש בתוספות סד"ה גיטא. א"נ מבבל עד מתא מחסיא הוה הכל שליח לקבלה כו' והרי עידי מסירה לא היו רק בבבל כשמסר לו הבעל את הגט וכיון דאמרה שלא יהיה הגט גט עד מתא מחסיא הרי שם ליכא עידי מסירה אלא ע"כ צ"ל דע"מ שהיו בשעה שמסר לו הבעל את הגט מהני ומועילים אף שהגט חל אח"כ כו' וע"ש בחידושי הרמב"ן ורשב"א כעין דברי התוס' וע' בסי' קמ"א סעי' נו"ן ובב"ש שם ס"ק ס"ד וע' בגמרא בכתובות פרק הכותב לאשתו (דפ"ו ע"ב) בבעי' דרמי בר חמא מרב חסדא לפ"ד הרמב"ם והה"מ והר"ן דלא מיירי במעכשיו הרי ליכא עדי מסירה בשעה שהגט חל רק שמ"מ בנדון שנשאל הרדב"ז עליו י"ל דלא מהני עידי מסירה שהיו בשעת נתינה כיון שנשתנה הגט משעת נתינה עד שעה שחל הגט ועידי מסירה לא ראו השינוי א"כ אתרעי הגט. דהא הטעם דמהני עידי מסירה שהיו בשעת נתינה אף שחלות הגט הוא אחר זמן עכצ"ל משום דעידי מסירה לא גריעי מעידי חתימה וכשם שאם היו עדים חתומים עליו מהני לר"מ אף שהגרושין חלים אחר הנתינה כי יש עדות שנתגרשה ע"י שהגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה. ה"נ כשהגט שנמסר לה בפני שני עדים יוצא מתחת יד המתגרשת אף שחלות הגט היה אחר זמן משום דמאחר שעידי מסירה יודעים שזהו הגט שנמסר בפניהם הרי יש כאן עדות שנתגרשה. דאין לחוש שמא חזר הבעל וקיבלו ממנה ונתבטל הגרושין ואח"כ לקחה האשה הגט ממנו או שנתנו לה בלא עידי מסירה דכולי האי לא חיישינן כמו דלא חיישינן בעידי חתימה לר"מ אך זהו כשעידי מסירה רואין הגט שהוא כמו שנתנו לה בפניהם אבל כשנקרע בנתיים והעידי מסירה לא ראהו כשנקרע אזי יש ריעותא וחיישינן שקרע הבעל את הגט וביטל הנתינה ולכן הגט פסול בנדון של הרדב"ז. אבל בנדון שלפנינו שקריעת הגט היה בשעת נתינת הגט שאח"כ קרעו המסדר בפני הע"מ א"כ אם חלות הגט הוא אח"כ הרי הע"מ יודעים ששפיר נתגרשה ואין כאן שום ריעותא וה"ל כאילו גירשה לכתחלה בגט קרוע ש"ו. ואדרבה עדיף טפי שהקריעה היה רק ע"י המסדר ולא מהבעל ומפני שהמסדר ס"ל שגירשה מעכשיו ממש וא"כ אף שאנו חוששין שהבעל רוצה שחלות הגט יהיה אח"כ א"כ ודאי אינו עושה מהקריעה דבר וכמו שנקרע מאליו דמיא. וכ"ש שהקריעה רק בטופס. מיהו הרדב"ז שם כ' בע"א וז"ל וטעמא דמילתא דבשלמא כשהגט שלם מתחלה ועד סוף או קרוע מתחלה ועד סוף לדעת הרב ז"ל במילתא קמייתא קאי והמסירה נמשכת מתחלה ועד סוף. אבל בנ"ד שהמסירה הוא בגט שלם וחיילות הגט בגט קרוע לא נמשכה המסירה עמו אא"כ יש בו עידי חתימה שבהם מתגרשת סמוך למיתה ובאותה שעה כבר הוא קרוע ודו"ק ור"ל דע"כ בטלו אז עידי החתימה וכמאן דליתנהו דמיא אלו דבריו. ואף לדבריו י"ל בנ"ד כיון הקריעה היה בשעת מסירה בפני הע"מ לא גרע מאילו הגט קרוע מתחלה ועד סוף וא"כ המסירה נמשכה מתחלה ועד סוף וכ"ש כיון שהקרע היה רק בטופס א"כ עצם הגט שהוא התורף הוא שלם מתחלה ועד סוף וקריעת הטופס ש"ו דפסול זהו משום דאתרעי השטר וחיישינן שנקרע בשביל לפוסלו. ובנ"ד הע"מ ראו שלא נקרע מהבעל אדעתא לפוסלו:

קיצור אך מ"מ בקרוע ש"ו בלא עידי מסירה לא מהני וכאן העידי מסירה לא היו בשעה שיחול הגט דהיינו שע"א לפני מותו. ואולי יש לדמותו למ"ש הרדב"ז ח"ג סי' תס"א. ויש לחלק דהכא שהעידי מסירה ראו שבפניהם קרע המסדר את הגט לא נתבטלה עדותן גם על שעת חלות הגט:

טוכ"ז לשטה הראשונה דמהר"א ב"ש אבל לשטתו השניה אף שנקרע ממילא ה"ל כחרס. וכן משמע לכאורה מפלוגתא דתנאי בתוספתא פ"ב דגיטין דת"ק ור' שמעון בן אלעזר שהביא בתשו' הב"י סי' ו' מוכח לכאורה דגט שנתקרע קרע ב"ד לא מיבטל כלל מהיות גט דאם נתבטל מהו התועלת שידבק הקרעים לרשב"א ואין לומר דת"ק דפוסל היינו מה"ט דא"כ פליגי ת"ק ורשב"א אם הקריעה היא חשוב ביטול הגט או לא וזהו דוחק דממנ"פ אם נאמר שזהו ביטול א"כ מ"ט דרשב"א ע"כ לכאורה י"ל דהקריעה לא חשוב שמבטל הגט. אלא דאע"פ שלא ביטלו מ"מ מצד עצם הקריעה ס"ל לת"ק דנפסל כאילו אינו כלל וכאילו נשרף. ותו לא מהני הדיבוק ולרשב"א מהני הדיבוק וזהו ג"כ כעין שיטת הפר"ח סס"י קכ"ה סעיף כ"א דס"ל דהגריעות והפיסול הוא מצד הקריעות עצמם מה שנתקרע ולא משום שנתכוין לפוסלו ולבטלו. אלא דטעמו מפני שמקום הקריעה כמאן דליתיה ויומשך מזה חומרא וקולא נגד שטה הראשונה דמהר"א ב"ש החומרא שאם נקרע ש"ו אף שלא בכוונה הוא פסול ובטל לפ"ד הרשב"א והיינו אם הקרע הוא במקום התורף אבל בטופס לכתחלה לא תתגרש בו ואם נתגרשה בו תנשא לכתחלה. [וז"ל הפר"ח] דאפילו תימא דכל מה דקרוע כמאן דליתיה דמיא הא התורף נשאר קיים וכי יעלה על דעת שום אדם שאם כתב הגט על חצי הדף והחצי האחר שלא נכתב עליו כלום נקרע קרע ב"ד וכי בשביל קרע זה יפסול הגט וטופס כיון שאינו מן התורה הוי דכוותיה ואל תשגיח בדברי הרב"י שכ' בתשו' סי' ה' הפך מזה דלא נ"ל כלל [עכ"ל]. וכבר כתבתי לעיל דדבריו תמוהים דבגמרא וכל הפוסקים מוכח כהב"י דאף בטופס קרע ב"ד מבטל השטר כנ"ל ע' בבעה"ת ריש שער נ"ז ובהג"א פ' ג"פ סי' כ"א ובהה"מ פכ"ג מה' מלוה דין י"ד לאביי אף שאין הקרע בתורף ולא בזמן כו' שנקרע ש"ו פסול משמע דפסול לגמרי ואינו שטר כלל ותימא על הפר"ח שכ' דנקרע בטופס אף להרשב"א כשר גם מ"ש די"ז ע"ד וראי' לדבר מהא דאמרינן פ"ב דגיטין כו' והא הכא דאית בגט זה כמה קרעים כו' ע"ש. זה נדחה מתשו' הריב"ש סי' שפ"ג התם הוא שהשטר בא שלם לפני ב"ד כו' וה"ל כשטר שנמחק כו' ע"ש. וחומרא דאפילו נקרע כן ש"ו שלא בכוונה פסול ובטל אם הקרע במקום התורף מאחר דהגריעות הוא מצד הקריעות בעצם ולא משום שנתכוין לבטלו. וכן ביאר והבין מדבריו הבית מאיר ומשמע דבטופס אף שנקרע ש"ו בכוונה לא נפסל הגט אף להרשב"א ולהרמב"ם אף שנקרע התורף כשר ע"י ע"מ ואף בנכנס הקרע לתוך האותיות כשלא נשתנה שום אות ע"י הקרע. אבל אם נשתנה שום אות מהתורף ע"י הקרע אף דאיכא ע"מ אינו גט שהרי אין כאן כתב עכת"ד. והנה מדברי הריטב"א דלעיל הוא תיובתא להפר"ח שמדבריו מוכח דפיסול הקריעה הוא משום דה"ל כאילו מבטל את הגט כנ"ל. אך לעומת זה לכאורה יש ראיה לדבריו מהירושלמי דפריך על המשנה שאמרה ועל העלה של זית ולא כמקורע הוא והלא אם מקורע החשש דמבטל את הגט והכא נהפוך הוא שכותב לכתחלה כן. וזהו חילוקו של הריטב"א דאי כתביה לגיטא עילויא בתר דאיקרע כשר בעידי המסירה אבל אי איקרע מדעת הבעל לאחר כתביה בטליה מלגרושי בי'. אעכצ"ל דענין הקריעה אינו ענין למבטל את הגט כי אם מצד עצם הקריעות ע"כ שפיר פריך והרי הוא כמקורע כו' וכן בגמרא (דע"ד א') דאמרינן איכא בינייהו כגון שנתקרע הגט או שאבד. ונתקרע אמרינן בפרק ג"פ (דף קס"ח ב') דהיינו ממילא כו' אלמא דאף שנקרע ממילא אם נקרע ש"ו או במקום התורף פסול והבית מאיר תירץ דשם מיירי שנתקרע עד שגופי האותיות אינן נקראים ואינו מוכרח. ושטה שניה דמהר"א ב"ש זהו כהפר"ח אך לא משום זה לבד שמקום הקריעה הוא כמאן דליתיה אלא כיון שקרוע כן הלא כולו הוא כחרס ואזיל ליה גיטא:

קיצור הפר"ח ס"ל דהקריעה אינו ענין לביטול הגט כלל אלא דמה שנתקרע ש"ו חשוב כמאן דליתי' להרשב"א ושכ"מ מהפלוגתא דתנאי שבתוספתא פרק שני דגיטין ומהירושלמי גבי עלה של זית ולכן אפילו נתקרע ממילא פסול ומהר"א ב"ש בשטה שנייה ס"ל דאין הטעם משום שמקום הקריעה הוי כמאן דליתיה אלא כיון שנקרע כן נעשה כולו כחרס ואזיל ליה גיטא:

יועתה נשובה לנד"ז שהקרעים היו רק בטופס ולא בתורף כלל ואף התיבות הנפסקות נקראים היטב ונאמר שלדעת הרמב"ם אף אם רק קצת התורף נשאר קיים שלא נקרע היינו שמות האיש והאשה והרי את מותרת לכל אדם כשר לא מיבעיא להפר"ח אלא אפילו למהר"א ב"ש כשר ע"י עידי מסירה. ולשיטת הרשב"א אליבא דהפר"ח הוא ג"כ כשר דאפילו תימא דמה שנקרע כמאן דליתיה דמי הא נשאר קיים מה שמספיק שתתגרש בו ולמהר"א ב"ש לפי מסקנתו שהסכים ע"ז הבית מאיר י"ל ג"כ דכשר כיון שהקריעה אינה פוסלת רק משום שנתכוין לבטלו והרי בנד"ז לא קרעו הבעל וגם לא קרעוהו מדעת הבעל. ואחרים י"ל שאין יכולים לבטלו לפ"ד האומרים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהיינו דעת הרא"ה והר"ן ספ"ב דחולין ואף שרוב הפוסקים ס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה מ"מ כשיש ספק שלא נתכוין לאסור רק לצעורי אינו אוסר. והכא אינו ברור שנתכוין המסדר לבטלו אלא קורעו סתמא מחמת המנהג. איברא יש להעיר דהקשו התוספות יבמות (דפ"ג ע"ב) אהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומאי שנא מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר. ואומר ר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכא כגון משתחווה לבהמת חבירו כו' ע"ש. וכ"כ הר"ש פ"ז דכלאים. וא"כ הכא מה שקורע הגט ש"ו אינו דבר התלוי במחשבה כ"א ניכר ונראה בעליל שעושה בו מעשה המבטל הגט וא"כ י"ל [דדמי] לנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו. מ"מ י"ל דדומה לכלאים דאע"ג דמסכך גפנו כו' מ"מ כיון בכוונה תליא ע' תוס' שם וה"נ כיון דאם קורעו ואינו מכוין לבטלו כשר א"כ בכוונה תליא וא"כ שפיר י"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובפרט שהקרע רק בטופס א"כ נשאר כל התורף ולא ניכר בו דבר הפוסל כ"א מחמת מחשבה תליא מילתא שי"ל שנתכוין לבטלו וה"ל דבר התולה במחשבה לבד ועמש"ל מזה סעיף ז'.אמנם באמת י"ל ששטה שנייה של מהר"א ב"ש אף שלא הסכים לה היא עיקרית יותר דכל שנקרע קרע ב"ד אף ממילא נעשה כחרס ואזיל ליה גיטא שכ"ד בעה"ת שנ"ז והירושלמי כנ"ל סעי' ה'. וגם הסברא הוא כן וה"ז דומה לנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו כו' וכ"מ מהגמרא דגיטין (דע"ד א') והתוס' ביבמות (דצ"ג ע"א) ד"ה קנויה דכל שנתקרע הגט אזיל ליה גיטא. ומ"מ בנד"ז שהגיעו הקרעים רק עד הטופס ולא בתורף. דלרב יהודה אין זה קרע ב"ד ונהי דקיי"ל כאביי אפ"ל לאביי כשידוע שנקרע ממילא יש לצדד. ובפרטות כמו בנד"ז שכבר ניתן לה הגט שלם אין להחמיר בו יותר מהא דתוספתא רפ"ב דגיטין לענין בפנ"כ ובפנ"ח דלרשב"א אף שנתקרע לגמרי מדבק הקרעים. וגם כיון הב"י פסק כהרמב"ם. לכן בנד"ז שיש כמה צדדים להקל להרשב"א משום שלא נקרע מדעת הבעל ובטופס הגט. שאף אם בתורף יש לפסול אף שנקרע ממילא מ"מ בטופס יש סברות יותר להקל בנקרע ממילא. וכיון כל החששא היא רק חומרא כי העיקר שכבר נתגרשה מעת קבלת הגט. ולא איכפת לן כלל מה שקרעו הגט. אלא שדרך חומרא בעלמא חוששין לסברת ר"ת ומהר"ם. ע"כ לענין חומרא זו ודאי יש להקל ולסמוך שהקריעה שלא מדעת ובטופס לבד אינה פוסלת כשניתן הגט בעידי מסירה: