סימן רפה

אסימן רפה

איש אחד ושמו יהושע בן אברהם מעיר דעמיר השייך לגארעד וואסילקאוו שבגובערני קיעוו נשלח ע"פ ציווי משפטי הקיר"ה לאירקוטסק שהוא רחוק ערך עשרה מאות פרסאות מקיעוו ומעיר דעמיר. ואשתו נשארה בעיר דעמיר הנ"ל ומחמת שלא יוכל לשוב לביתו נשא שם אשה. ושלח גט לאשתו שבעיר דעמיר ועשה שליח להולכה כמ"ש בסדר הגט שבב"ש. וזה השליח הולכה מסר הגט לאיש אחד מוועליז שהיה שם באירקוטסק ושמו יהושע בן יוסף. וזה האיש יהושע בן יוסף היה בהתחלת כתיבת הגט וגם הוא כתב בהגט תיבת כדת משה וישראל מחמת שהסופר פנחס שכתב הגט נחלה ולא יכול לכתוב תיבות אלו. אך חתימת העדים לא ראה רק שמתחלה ראה איך יעקב בן ישראל וזאלקה זעליג בן אהרן הוכנו והוזמנו להיות עדים על הגט ועמדו שם מעת כתיבת הגט. והחתימות שבהגט הוא יעקב בן ישראל וזאלקה זעליג בן אהרן. והשליח הראשון שמסר הגט ליהושע בן יוסף לא אמר בעת המסירה בפני נכתב ובפני נחתם:

העתק ממכתב הבעל בעז"ה היום יום ב' פ' יתרו שנת תר"ה לפ"ק שמוע שמעתי מאחורי הפרגוד מרומע"ל ואירא וזחלתי ואמרתי בלבי ליתן שיר ושבח להשם אשר שתל בכל דור ודור חכמים ומופלגים וגאוני ארץ בתורה וביראה כגברא רבה דכוותיה מוה' ר' אהרן יצחק נ"י. ר"ד מאז ומקדם קדומה אני מכיר את רומע"ל ולא זז אהבתו וחיבתו ממני עד הנה על כן מבקש אנכי לאחוז באחד עשר ברכות ולא בשש דהיינו כמו שידוע לרומע"ל שפירשתי מאשתי ומבניי ולא פטרתי אותה בגט פטורין ועתה שכול שכלתי למדינה רחוקה ולארץ שממה ואמרתי בחפזי לשלוח אל אשתי גט פטורין כדי שתהא מותרת לבעל לכן בעט איך אייך פא"פ מיין ליבער גיטראייער שוואגר למעה"ש צו שטארין זיך פון אייער סוועשטער וועגין אונ צוא שיקען איר דעם גט כדי זיא זאל ח"ו ניט בלייבין איין עגונה לכן בין איך אייך מודיע אז איך האב איר איבער גילאזט בעיר קטנה מעקראווע שמה אונ זיא ווערט גרופין מיט איר נאמען שימה לאה בת הר"ר יעקב וואש ער איז צוא גישריבין אין קהל בעיר קטנה ליוואנאווער בעט איך אייך פא"פ לא לשנות באופן אחר לקיים אגרת הלז און אוועק צוא שיקען דעם גט פטורין צוא מיין ווייב און לאזין גיריסין צו מיינע קינדער הבתולה המהוללה מ' שרה שתחי' וגם פורס בשלום צו מיין ליבען זון מו"ה שלמה נ"י ועיקר פורס בשלום ליד הגדולה לבתי מרת רבקה שתחי':

וכל העיקר למעה"ש ליבע ברידער איר זאלט זעהן למעה"ש צו זעהן אז מיין ווייב זאל זאיין גיגעט מיט דעם וואש איך האב גישיקט ניט אנדערש צוא טאן. מנאי יהושע בן אברהם טאקער מעיר דעמיר השייך לגאראד וואשילקאוו:

ע"כ העתק ממכתב הבעל שכ' בכתב ידו וחתם חתימת ידו:

הנה אם במקום האשה או בסמוכותיה יכירו את חת"י הבעל המגרש שזהו כתב ידו ממש ע"פ שני עדים. אזי נלע"ד דהגט כשר. ומתחלה נציג החששות והספיקות שיש ע"ז הגט. א'. אם השליח הראשון נאמן על השליחות לומר ששלחו הבעל ועשאו שליח הולכה אף שיש בידו הגט והרשאה כיון שאין מכירין חת"י העדים החתומים על ההרשאה ועל הגט. וגם לא אמר בפנ"כ ובפנ"ח:

והנה נידון חששא הראשונה. הנה גם לרבא רפ"ק דאמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו ופרש"י שאם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו כו' מוכח עכ"פ מדאורייתא האיש שהגט בידו ואומר שהוא שליח הולכה נאמן ע"ז שהבעל עשאו שליח דאל"כ מאי מהני מה שאומר בפנ"כ בפנ"ח דמהני אדרבנן לקיום הגט. הא אף שנאמר דעה"ח עהש"ט כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וא"צ קיום מדאורייתא כ"א מדרבנן וע"ז מהני בפנ"כ ובפנ"ח. אכתי אמאי לא נחוש שמא לא שלחו הבעל כלל א"ו מוכרח דלא חיישינן לזה כלל מדאורייתא עכ"פ. וכ"כ הרא"ש שם סי' ב' דאי לא מהימן לומר שהוא שליח הבעל כו' ע"ש. וכן משמע בפירוש המשניות להרמב"ם ריש גיטין ולא נצטרך שנשמע מן המביא שום דבר אלא שהוא היה שליח בלבד משמע דע"ז נאמן וא"צ ראיה. וכ"מ בהדיא בתוספות פ"ו (דס"ד ע"א) ד"ה בעל. דלא מהימן אלא בששלשתן בעיר כו' דסברי כרב חסדא כו'. ובחה"ר שם תחלת ד"ה בעל דלנפילה לא חיישינן אין לך טענה שיהיה נאמן בה לרב הונא אלא בטענת פקדון וצ"ע מסוגיא דיבמות (קט"ז א'). ובתוס' שם דלנפילה דרבים חיישינן. וגם לפקדון רק משום דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה וי"ל התם אביי ס"ל כן ולשיטתיה אזיל פרק ג"פ (דקע"ב סע"ב) דס"ל לנפילה דרבים חיישינן ואנן קיי"ל כרבה שם דלנפילה לא חיישינן כלל כמ"ש הרי"ף והרא"ש שם. וכ"פ הרמב"ם והטוש"ע ח"מ סי' נו"ן. ולפי' התוס' שם בנפילה דרבים י"ל שנד"ז ה"ל נפילה דיחיד. ולפקדון י"ל ג"כ דרבא דיבמות שם ס"ל דלפקדון לא חיישינן כמ"ש בספר המכריע סי' כ"א ורבא כו' אי איתא דחיישינן לתרי יוסף בן שמעון כו' ניחוש לנפילה ולפקדון כו'. עוי"ל אף לאביי דחייש לפקדון היינו בממון חיישינן דעושה קנוניא עם הלוה אבל בגט אין לחוש דאין אדם חוטא ולא לו כמו שהזכירו סברא זו הפוסקי' שהובאו בש"ך בח"מ סי' נ"ו סק"ה. והחולקים שם י"ל היינו בממון וע' בתוספות ריש גיטין ד"ה ואם יש עליו עוררין ג"כ חילוק בין גט לממון לענין טענת מזוייף. ואף הש"ך שם דס"ל דגבי גט ג"כ אם הבעל טוען לפקדון נתתיו הבעל נאמן. י"ל היינו כשהבעל טוען. משא"כ מסתם שלא שמענו מהבעל ודאי השליח נאמן כיון שהגט בידו. וכדמוכח חילוק זה ממ"ש הרא"ש פ' התקבל סי' ח' התם בעל קא מכחיש הלכך איתרע ליה שלישותו. הכא הא קא מודי ליה ור"ל אף לרב הונא שליש נאמן. א"כ בנד"ז ג"כ דבעל עכ"פ לא מכחיש ליה וגם אינן בעיר א' י"ל לכ"ע השליח נאמן. ובלא"ה האו"ת שם חלק על הש"ך וכ"ד הנתי"מ בגט עכ"פ. כללו של דבר שהשליח הראשון היה נאמן על שהוא שליח הבעל:

קיצור (מדברי הרא"ש ריש גיטין והתוספות והרשב"א בהתקבל (דס"ד) מבואר שליח שהגט בידו נאמן שהוא שליח הבעל אף אם הבעל טוען לפקדון נתתיו. והש"ך בח"מ סי' נ"ו סק"ה חולק ע"ז וחלק עליו האו"ת מ"מ אף להש"ך כשאין הבעל כלל לפנינו השליח נאמן):

והנה דבר זה מבואר בב"י סי' קמ"א גבי מדברי הר"ף מ"ש בתיקון שטרות שצריך הרשאה בשולח גט ממקום למקום נראה שאין צריך כו' הביא שכ"ד סמ"ג וסמ"ק והגמי"י והמרדכי דהשליח נאמן על שעשאו שליח (וכ"ה במרדכי ר"פ התקבל והביא ראיה מסוגיא דהתקבל (דף ס"ד) כדלקמן בשם מהרי"ט) רק להרא"ש פי' שאינו נאמן היכא שאין אומר בפנ"כ ובפנ"ח אף שנתקיים הגט בחותמיו. והיינו משום דהרא"ש ריש גיטין כתב דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר בפנ"כ ובפנ"ח כו' א"כ ה"ז בא ללמד ונמצא למד דגבי בפנ"כ ובפנ"ח אע"ג דמדאורייתא א"צ כלל מ"מ מדרבנן צריך קיום אלא דהקילו רבנן משום עיגונא להאמין השליח. לפ"ז י"ל גם לענין שהוא שליח הדין כן דאע"ג דמדאורייתא נאמן מ"מ מדרבנן לא היה נאמן ע"א אלא דהקילו רבנן כמו שהאמינוהו לומר בפנ"כ ובפנ"ח. וא"כ י"ל דוקא היכא שאמר בפנ"כ ובפנ"ח אז האמינוהו גם על השליחות אבל בנד"ז שלא אמר כלל השליח הראשון בפנ"כ ובפנ"ח א"כ אינו נאמן גם על שעשאו שליח והיינו מדרבנן. ואף שאח"כ יתקיים הגט י"ל שאינו נאמן על השליחות. אבל מלשון התוספות והרשב"א דפרק התקבל (דס"ד) משמע דאפילו על טענת פקדון לא חיישינן כלל כ"ש לנפילה וכה"ג. אך בכנה"ג בהגהת הב"י שם אות מ"ז הביא בשם מהר"ש יפה דאף להרא"ש השליח נאמן וטעמו דהרא"ש בתשו' שהביא הב"י הוא מפני שאין הגט ביד השליח כ"א ביד הזקן כו' ע"ש. ובהגהת הטור אות ל"ו הביא בשם מהרש"ך בפי' דעת הרא"ש כמ"ש הב"י ושלשאר פוסקים לעולם השליח נאמן ועיין בתשו' מהרי"ק שרש כ"ו. שוב ראיתי מזה בתשו' מהרי"ט חלק אה"ע סי' ט' וז"ל דכיון שהגט מקויים והוא בידו מסתמא מיד הבעל בא לידו ונאמן הוא לומר בתורת שליחות נתנו לי לגרש את אשתו משום דהימניה כדאמרינן בהתקבל בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין רב חסדא אמר נאמן השליח דהא הימניה ואף רב הונא לא פליג אלא היכא דאיתנהו במתא כו' השליח נאמן כו' מטעם שבידו כו' ואיכא נמי מיגו דאי בעי יהיב לה לדידה כו' וכבר הוזכר טעם זה בדברי הרא"ש שכתב הימנוהו נמי לומר שהבעל עשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו וזה שכתב וכן נ"ל מסברא דאי לא מהימן כו' כל כחו של הרא"ש אינו מחמת אותה סברא אלא שבא להכריע דקושטא דמילתא הכי מטעם שבידו דאי לא תימא הכי כו' אלא ע"כ ממילא מהימן וטעמו משום שבידו וממה שהביא בשם הרמ"ה דאף בא"י נאמן על השליחות מוכח דטעמא מדינא הוא דכל שבידו נאמן ולא מחמת תקנתא דעיגונא דהא בא"י מצויין לקיימו והרב ז"ל עשאו להר א"ש כחולק על הרמ"ה ועל החולקין אנו מצטערין שאלו כאן שוין הם שהרי גם הרא"ש תלה עיקר הדין במה שבידו אלא שבא להוכיח ממאי דאכפול לתקן בח"ל עכ"ל ומ"מ אף דהשליח נאמן על שליחותו אף בא"י שאין אומר בפנ"כ ובפנ"ח מ"מ בח"ל כשלא אמר בפנ"כ ובפנ"ח ודאי דאינו נאמן והיינו מאחר דמדרבנן חיישינן שמא הגט מזוייף הוא לגמרי. והיינו דחשדינן שהשליח זייפו כדאמרינן בגמרא חד אתי בעל ומערער כו' א"כ ממילא דחיישינן שאינו שליח כלל. רק כשהגט מקויים או בא"י שא"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח ומחזקינן שהגט אינו מזוייף אזי לא חיישינן לאבידה ופקדון ונאמן ע"ז לומר שהבעל שלחו. וכמו שיתבאר עוד בס"ד לקמן אות ה' גבי והנה בכנה"ג כו' ע"ש. וענין זה דבפנ"כ ובפנ"ח יתבאר לקמן בס"ד שבכאן י"ל דמהני מצד צירוף מכתב הבעל וכיון שכן דלא חיישינן למזוייף א"כ ודאי היה נאמן על השליחות לומר שהוא שליח הבעל:

קיצור (להרא"ש לפ"ד הב"י סי' קמ"א י"ל שאין השליח נאמן על השליחות רק כשאמר בפנ"כ ובפנ"ח הא לאו הכי לא אף שנתקיים הגט אח"כ וכ"ד הב"י סי' קמ"א בהרא"ש. אכן מהרי"ט חאה"ע סי' ט' ועוד אחרונים הובאו בכנה"ג חולקים ע"ז אף להרא"ש ולשא"פ רובם לעולם השליח נאמן. ולכן בנד"ז שיש מכתב מהבעל ששלח לה גט ודאי השליח נאמן שעשאו הבעל שליח. הג"ה אחר זמן. ממנ"פ אם מצד מכתב הבעל א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח א"כ גם א"צ לנאמנותו של השליח על השליחות דהא במכתב הבעל מבואר ג"כ בפירוש שהוא הבעל עשאו שליח להוליך גט זה לאשתו. ע"כ לכאורה הפלפול הזה בנאמנות השליח לומר שהוא שלחו אך למותר הוא בנדון הלז. ומ"מ הדין דין אמת. אך זה אינו דבמכתב הבעל מבואר רק ששולח הגט ולא נזכר שם השליח כלל בפרט שזה הוא שליח שני ע"כ שפיר צריך להפלפול הלז):

בהחשש השני שאין הרשאה לשליח שני משליח הראשון וגם השליח השני אומר שהשליח הראשון אמר לו בזה"ל הגט נתנו לי שאתן אותו לך שאתה תוליכנו ולא ייחד עדים בדבר אך היה שם אביו של מ' יהושע מוויעליז הנ"ל שהוא השליח השני. ועוד איש אחד ושמו בנימין בן זאב הכהן ושמעו איך שאמר לו כנ"ל ונתן לו מכתב ג"כ שכתב המגרש לגיסו עכ"ל. וא"כ הרי שליח הראשון לא עשה שליח השני בפני שני עדים כשרים וזה נגד המבואר בש"ע סי' קמ"ב סעיף מ"ם בפני ב"ד כו' בפני עדים יעו"ש. וע"ז י"ל אע"ג דתנן פ"ג דגיטין (דכ"ט ע"ב) המביא גט ממדנה"י עושה שליח בב"ד דוקא. הרי ביאר הרמב"ם פ"ז מה"ג דין כ"א וז"ל ומפני מה צריך ב"ד מפני שהוא צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח. אבל אם נתקיים הגט בחותמיו אע"פ שנתנו שליח לשליח אפילו מאה בינם לבין עצמם עד שהגיע הגט לידה ה"ז כשר עכ"ל. וכ' המ"מ וז"ל טעם רבינו בזה ברור והדין שיצא לו ממנו פשוט הוא דודאי כל שנתקיים בחותמיו הרי מדנה"י כא"י לגמרי וכבר נתבאר שבא"י א"צ למנותו בב"ד עכ"ל. והדין דא"י מבואר שם בהרמב"ם ה"ד שא"צ עדים לחזור ולעשות שליח בפניהם עכ"ל. ונראה דדייק זה מלשון המשנה (דכ"ט ע"א) ה"ז משלחו ביד אחר. שלא נזכר שם שצריך עדים. אך הרא"ש פ"ג דגיטין סי' ח' כ' בהדיא הפך זה דאף שליח בא"י שעושה שליח שלא בב"ד. ובלבד שיעשנו שליח בפני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל וכ"כ הטור סי' קמ"א וז"ל אפילו שלא בפני ב"ד אם הוא בא"י או הגט מקויים רק שיעשו לזה בפני עדים עכ"ל והביא הב"י ע"ז דברי הרא"ש הנ"ל בלבד כאילו אין שום חולק בדבר. ועפ"ז פסק כן בש"ע שם סעיף מ"ם.ותמיהני איך לא הביא ע"ז דברי הרמב"ם דס"ל שא"צ עדים כלל והסכים עמו המ"מ. והב"ש שם ס"ק נ"ז הוכיח מסעיף י"א דס"ל להש"ע שהעיקר כהרמב"ם. אלא שחושש לחומרא לצאת כל הדיעות. וע' מענין זה ג"כ במכמ"א שער שליחות הגט סס"י ך' שלדבריו גם להרא"ש אם הבעל אינו מכחישו א"צ עדים. ולכאורה לא משמע כן מהלשון דאין דבר שבערוה פחות משנים שכ' הרא"ש:

קיצור (להרמב"ם שליח שעושה שליח כשהגט מקויים שא"צ ב"ד א"צ אפי' עדים כלל כ"א די בינו לבינו. ולהרא"ש והטור בעינן עדים):

והנה מקור הדין מהירושלמי ר"פ השולח גט שהביאה ג"כ הטור רס"י קמ"א וז"ל אבל בירושלמי יש עשה שליח להוליך לה גט צריך להחזיקו בפני שנים כו' וא"א ז"ל הביאו לפסק הלכה. וכ' הב"י ואע"ג דס"ל להרא"ש דכל שנאמן השליח כו' מ"מ ס"ל שצריך לעשותו בעדים ונאמנות השליח הוא לומר שעשאו הבעל שליח בעדים כו' וה"נ משמע ממ"ש הגמי"י פ"ה בשם סמ"ק וכ"כ בסמ"ג כו' עכ"ד. וז"ל הגמי"י פ"ו אות ב' עמ"ש הרמב"ם שם דין ד' ואין שליח הולכה והובאה צריך עדים עכ"ל ע"ז כ' הגמי"י בפ"ג מה' אישות פסק דאין שליח האיש צריך עדים לא בגרושין ולא בקדושין שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו. וכ"כ בס"ה בה' קדושין. אבל בה' גרושין כתב אבל אומר אני שצריך להתיישב בדבר משום דגרסינן בירושלמי דפ' השולח עשה שליח להוליך גט לאשה צריך להחזיקו בפני שני עדים ואין השליח מן השנים וע' לקמן בפ"ז עכ"ל. הרי נראה דהסמ"ג אינו מחליט הדין כ"א שצריך להתיישב בדבר ובירושלמי שלפנינו ר"פ השולח אין הגירסא כלל כן וז"ל הירושלמי עשה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה לו משום שנים הלך השליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שנים והשליח עולה משום שנים עכ"ל וכ' בקה"ע וז"ל גירסת העיטור והרא"ש הוא עשה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה לו משום שנים עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים הלך השליח לבטל את הגט כו'. והנה בחידושי הרשב"א ר"פ השולח הביא בהירושלמי ג"כ רק ב' חלוקות ונלע"ד מוכח מדבריו דגרס בהירושלמי רק כגירסתינו. אף שכ' שם צריך להחזיקו נ' דט"ס הוא וצריך ליתנו לה. שהרי על דין זה סובב והולך כל מש"ש אח"כ ומסתברא כו' ע"ש. ועוד דאי איתא דאפי' לענין להחזיקו צריך שנים ואין השליח עולה משום שנים. א"כ מה קשה לו אם כמ"כ ליתנו לה צריך שנים ואין השליח עולה משום שנים. וכיון דמסיק שבמדינה אחת השליח עולה משום שנים איך ניחא ליה מה שלענין להחזיקו בפני שנים אין השליח עולה משום שנים. יציבא בארעא כו'. וכן משמע מהמשנה דפ' התקבל (דף ס"ג) האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים כו' משמע ברור עכ"פ דשליח הולכה א"צ עדים על שהוא שליח הולכה וזה מוסכם מכל הפוסקים. ואי איתא דאם לא מסרו לו בפני שנים אין הגט כלום איך נאמן ע"ז לומר שמסרו לו בפני שנים. דאף שהכתב מוכיח היינו על שהוא שליח הולכה אבל עכ"ז שמא לא נתנו לו בפני שנים דבשלמא על בפנ"כ ובפנ"ח שפיר שנאמן כיון מדאורייתא א"צ קיום כלל והם אמרו והם אמרו. אבל בנדון להחזיקו בפני שנים אי איתא דצריך כן מדאורייתא משום שאין דבר שבערוה פחות משנים כמ"ש הרא"ש איך יהיה השליח נאמן ע"ז שניתן לו בפני שנים. הלא גם ע"ז י"ל אין דבר שבערוה פחות משנים וכמו שראיתי בתשו' מהרי"ט חלק אה"ע סי' ט' חקירה איך השליח נאמן לומר שיוכל לעשות שליח שני אף בלי אונס דמשמע מדברי הר"פ ושאר פוסקים בטוש"ע סי' קמ"א סעיף כ"ד שבשביל שיהיה נאמן ע"ז צריך הרשאה יען שבה מבואר כן. אבל בלא הרשאה אינו נאמן ע"ז. אף שהגט בידו מ"מ זהו הוכחה שהוא שליח אבל מי יאמר שנתן לו רשות לעשות כמה שלוחים אף בלי אונס. א"כ כמ"כ קשה איך יהיה נאמן שעשאו שליח בפני שני עדים שמא לא ידע דין זה ונתן לו בינו לבינו וה"ל השליחות לא כלום לפ"ד הרא"ש וסיעתו. ומהרי"ט צידד שם מצד ס"ס שמא הלכה כלישנא מציעא (דכ"ט) דהולך סתם יכול לעשות שליח כו' ואח"כ דחה זה. וכ"ש בנדון זה אין שום טעם וסברא מדוע נאמין לשליח ע"ז בדבר שאין מהגט שבידו הוכחה על זה כלל. ומדאמרינן שהשליח נאמן שעשאו בעדים א"כ נראה דאף להרא"ש י"ל כמ"ש רבינו ירוחם הובא ב"י סי' קמ"א דלכתחלה צריך להחזיקו בפני עדים כו' אף שהב"י כתב ותימה הוא שמפרש לשון צריך שר"ל לכתחלה כו' מ"מ נראה דהוכרח לזה דאל"כ לא היה השליח נאמן ע"ז א"ו מדנאמן ע"ז אין זה מעכב דיעבד והיינו דכיון דנמסר לו גט בעידי חתימה א"כ י"ל שגם להחזיקו א"צ כלל לעיכובא בפני שנים כיון שנותן לו גט בע"ח. ומ"מ יש לדחות ראי' זו שכתבנו מדאמרינן שהשליח נאמן שעשאו בעדים כו' דהא אשכחן כה"ג לפ"ד רש"י ותוספות דאע"פ דעדי מסירה דוקא כרתי מ"מ כשיש עדי חתימה תולין שמסתמא נעשה בהכשר כו' א"כ י"ל כמ"כ כאן דהשליח נאמן שנעשה השליחות בהכשר כיון שיש בידו גט בע"ח. אך בלא ראי' זו י"ל א"צ ע"מ כ"א בשעת גמר הגרושין ממש כשנותנו לה. וגם בזה נחלקו הפוסקים כמבואר בטוש"ע סי' קל"ג שכ"ד הרי"ף והרמב"ם והראב"ד והר"ן ורבינו ירוחם שא"צ ע"מ כלל ודי בעדי חתימה אלא שרש"י ותוס' וסיעתם חולקים ע"ז. מ"מ יש ג"כ דעת הגאונים דס"ל שהוא רק פסול מדרבנן. א"כ לפ"ז כאן במסירת הגט מיד הבעל להשליח י"ל ודאי לד' הגאונים שם הכא כשר לגמרי. אך באמת אף לרש"י ותוס' וסיעתם שם דלא סגי בע"ח כ"א בע"מ היינו בשעת גמר הגרושין אבל כשנותנו לשליח י"ל א"צ עדים. ודי במה שנותן לו גט חתום בע"ח דהנה מה שהכריחו התוס' דלא סגי בע"ח כ"א בע"מ מבואר בתוס' פ"ק (דף ד' סע"א) ד"ה דקיי"ל. דאינהו כרתי. ור"ל כמ"ש בגמרא (דף כ"ב רע"ב) עידי מסירה כרתי ופרש"י דאינהו הוא דעבדי כריתות כו'. א"כ דוקא בעינן עידי מסירה. וא"כ לשון כריתות לא שייך רק בגמר הגירושין אבל במינוי השליחות י"ל גם ר"א מודה לר"מ דסגי בע"ח לומר שהכתב מוכיח שנעשה שלוחו. דומיא דתנן (כ"ג ב') שהכתב מוכיח ע"ש. ומ"ש התוס' ועוד רגיל ר"ת לומר דאף לר' מאיר כו' הנה (רש"י דף כ"ב ע"ב) ס"ל בהדיא להיפך דלר"מ לא בעינן עידי מסירה ואף לפי' ר"ת י"ל הא דבעינן לר"מ ע"מ זהו דוקא בגמר הגרושין אבל במינוי השליחות סגי ע"י ע"ח כמו בשאר שטרות. וכן משמע ממ"ש רש"י (דף ס"ד ע"א) בד"ה ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה אלא באמירתו בלבד להימניה דהא הימניה בעל עכ"ל וכ"כ הר"ן שם וז"ל ומדפרכינן ולהימניה לשליש ואמרינן תינח אמרה מוכח שאפי' אין עדים שהוא שליח קבלה נאמן כו'. הרי לפרש"י אם הגט אינו קרוע א"צ עידי אמירה כלל. ואין לומר דא"צ להביא עידי אמירה אבל לעולם צריכה כת עדים בשעה שמינתו לש"ק רק שהשליח נאמן ע"ז שהיו עדים בשעת המינוי כמ"ש הרא"ש גבי ש"ה דזה אינו דבשלמא בש"ה יש סברא שנאמן ע"ז מתוך שהגט בידו מסתמא הוא ש"ה ואם כן מסתמא עשאו כדין בפני עדים. אבל בש"ק אין הגט שבידו מוכח שהוא ש"ק דלמא הוא ש"ה. ואם הי' צריכה כת עדים שיאמרו בפנינו אמרה היתה צריכה להביאם בב"ד ואיך יהי' השליח נאמן ע"ז. אע"כ לפרש"י כיון שהגט בידו ובידו ליתנו לה נאמן מצד המיגו אף שלא עשאתו בעדים מיהו התוס' שם ד"ה ולהימני' וד"ה תינח לא ס"ל כן אלא לעולם צריך עידי אמירה. אבל ממ"ש בד"ה שליש נאמן. אפילו אומר הבעל שנתן לו בפני עדים כו' משמע דגם אם נתן לו בלא עדים סגי. אלא דשם מיירי לר"מ דאמר ע"ח כרתי תדע דהא מיירי בש"ק. דלר"א לא סגי בלא ע"מ להתוס' אע"כ לר"מ הוא. ומ"מ בתשו' הרשב"א ח"ג סי' קצ"ט לענין נאמנות השליש יותר מעדים. וז"ל גם חקרת ודרשת בשמועת בעל אומר לפקדון כו' ושדית ביה נרגא דלמא שלא נמסר בעדים כו' וליתא דההוא בשליח קבלה הוא וכמו שפי' רש"י ז"ל וכיון שכן כל שנותנין לה או לשליח קבלה צריך למוסרו בפני שנים כדי להחזיקה מגורשת וכ"כ ר"ת ז"ל והדברים כנים הם א"כ בפני עדים נמסר עכ"ל ומדבריו אלה מוכח בהדיא דאילו מיירי בשליח הולכה שפיר י"ל דמיירי שהבעל נתנו לו שלא בפני עדים. א"כ עכצ"ל דש"ה יוכל לעשותו בינו לבינו כדעת הרמב"ם. ורק כשמוסרו להאשה צריך עידי מסירה כדי להחזיקה מגורשת. ולא סגי בע"ח לר"א לפ"ד הרשב"א שעומד בזה בשטת התוספות כדמוכח בתשו' הנ"ל ובחידושיו דפרק התקבל שם. אבל בשעה שהבעל מוסר לש"ה סגי בע"ח וא"צ ע"מ. שהרי אין כאן כריתות עדיין לשנאמר דוקא ע"מ כרתי):

קיצור (מקור הדין דש"ה צריך לעשותו בפני עדים הוא מהירושלמי לפי גירסת העיטור והרא"ש וגירסתינו אינו כן. וכ"נ גירסת הרשב"א בחידושיו והגמי"י בשם ס"ה כתבו שצריך להתיישב בדבר ומהמשנה (ס"ג ב') משמע דא"צ עדים וכ"מ מפרש"י שם וכ"מ בהדיא בתשו' הרשב"א ח"ג סי' קצ"ט):

שוב ראיתי בספר מכמ"א ש"ו סי"א שהראב"ד פ"ג מה"א והר"ן ר"פ האומר דקדושין ס"ל דשליח הולכה א"צ עדים ושכן דעת עוד פוסקים רבים ע"ש. ובעה"ת שער נ"ב ח"ג סי' זיין מפרש סוגיא דבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין דמיירי שהשליש אומר שהוא שליח הולכה וכמ"ש הרי"ף. וא"כ מיירי לכאורה ג"כ דלא נתן לו בפני עדים. ועוד דבנ"ד הרי היו שני עדים בשעה שמסר שליח ראשון את הגט לשליח שני. ואי משום שאחד מהן אבי השליח השני י"ל כיון הטור ס"ל דהשליח עצמו עולה במקום עד א' בסי' קמ"א א"כ אף להרא"ש דס"ל שאינו עולה י"ל אביו עולה במקום עד א' כיון שאין כאן שום הנאה לבנו דוגמת מ"ש במרדכי ביבמות פמ"ח סי' נ"ט אב שמעיד על בנו שהוא בן י"ג שנה ויום אחד עולה במקום עד א' אם אינו קרוב ליבמה הובא ב"י רס"י קס"ט. והיינו מפני שאין זה נוגע ליבם. ועוד י"ל הכא השליח ראשון עכ"פ עולה במקום עד אחד ומצטרף עם עד שני שאינו קרוב לשליח שני וה"ל שני עדים על מינוי שליחות השני דלא דמי להבעל עצמו שאינו מצטרף דהכא השליח הראשון אחר שמינה השליח השני עשה שליחותו ושוב לאו במקום בעל קאי דאפילו מת שליח ראשון לא בטלה שליחותו דשני בגמ' (דף כ"ט ע"ב) ע"כ שפיר עולה במקום עד אחד. ועוד כיון שיש ביד שליח השני הרשאה הנמסר לשליח ראשון וגם מכתב הבעל זה ג"כ מהני. כיון שבלא"ה הרבה פוסקי' ס"ל שא"צ עדים כלל ע"ז. שוב ראיתי במכמ"א ש"ו סי"ב שהעלה שמכל הפוסקים אנו למדין בפשיטות דשליח נעשה עד על שהמשלח עשאו שליח ושכן מפורש בירושלמי ר"פ התקבל עכ"ל. וא"כ כ"ש בנדון זה דאיכא עוד טעמי. ומה שהיה צירוף אביו של ר' יהושע את"ל דאינו כשר להעיד אינו גורע עכ"פ דומיא הא דתנן פי"ב דיבמות (דף ק"ד ע"ב) חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול. ופרש"י דהדר הוו להו שנים. א"כ אף את"ל דאביו פסול מלהעיד מ"מ נשארו שנים או שלשה כשרין השליח הראשון והשני והאיש בנימין הכהן בן זאב שהיה עמהם. ועמ"ש ביבמות על דין משנה זו וצ"ע:

קיצור (שבנ"ד י"ל דהיו שנים או שלשה עדים בשעה שנתן שליח הראשון הגט לשליח השני):

גוהחשש הג' שיש לחוש שהגט נכתב שלא לשמה כמו שאנו רואים בענין כדת משה וישראל שלא הזהירו כלל את מוה' יהושע לכתוב לשמה. החשש הד' שאין השליח הזה השני יכול לומר בפני נחתם. שהרי לא ראה החתימות כלל וגם השליח הראשון בשעה שמסר הגט לשליח השני לא אמר בפנ"כ ובפנ"ח. ונבוא לענין החשש הג' דלכאורה י"ל במקום עיגון דלא חשיב שלא לשמה אא"כ ע"ד הכותב טופסי גיטין. אבל היכא שהבעל צוה לו כתוב גט לגרש בו אשתי פלונית וע"פ בקשתו וציוויו כתב את הגט י"ל דחשוב לשמה. אף שלא הי' במחשבתו תיבת לשמה. מ"מ מה לנו האותיות עכ"פ הרי כתב גט זה כדי שבו יגרש הבעל את אשתו. ה"ז ענין לשמו ולשמה ממש ולשם כריתות. ותדע דברפ"ק דזבחים (דף ב' ע"ב) דרמי רבא מ"ש גבי זבחים דסתמא כלשמה דמיא ולא פסול אלא שלא לשמן דעקר שמייהו בהדיא וגבי גט סתמא נמי חשוב כשלא לשמה. ופרש"י כגון אם כתבו הסופר סתם לשם לאה שיהא מזומן לכשיבא אדם אצלו ששמו ושם אשתו שוין כן. ומוכח לה מהכותב טופסי גיטין כו'. ומתרץ אשה בסתמא לאו לגירושין קיימא כו'. וא"כ דוקא בכותב בלא ציווי הבעל כלל. משא"כ הכא שהבעל צוה לו בפירוש לכתוב הגט בשבילו לגרש בו אשתו פלונית אין זה נק' סתמא כלל כ"א לשמו ולשמה ממש. דאין לך להפליגה מדין לשמה דקדשים רק בסתמא לא בנדון זה. אף שהתוספות פ"ב דגיטין (דף כ"ג ע"ב) כתבו דכשלא צוה הבעל לא חשוב לשמה אלא חשוב סתמא ופסול עכ"ל. ואף דלא דמי לשאר סתמא שהרי מיירי אפילו באומר אמרו אלא משום מילי לא מימסרי לשליח חשוב סתמא. א"כ לפ"ז ע"כ חלוק טובא מקדשים. מ"מ י"ל דוקא שלא שמע הסופר מפי הבעל ממש. אבל כששמע מפיו חשוב שפיר לשמה אף שלא הי' בלבו ממש תיבת לשמה דהא אנן סהדי שהי' בלבו שתתגרש בו האשה הזו מבעלה זה. א"כ היינו לשמו ולשמה. ועוד דזהו רק להתוס' אבל שא"פ ס"ל משום דבעינן שליחות בכתיבה שיכתבנו הוא או שלוחו כו'. וא"כ י"ל התם באמת ל"ד כלל לסתמא כ"א משום דליכא שליחות. אבל בנד"ז שיש שליחות גמורה י"ל חשוב ג"כ לשמה. ושוב מצאתי כן בחידושי הריטב"א רפ"ק דגיטין וז"ל אלא הנכון כמ"ש רבינו בשם ר"י הלוי בן אחיו דהכא באשה דבעינן לשמה היינו שלא יכתוב את הגט לשום אשה אחרת או שלא יכתוב אותו סתם שלא לשום אשה בעולם אלא שאמר לו הבעל כתוב לי גט לגרש את אשתי והוא עשה היינו לשמה ואין צריך לכוונה אחרת והכא כי חיישינן דגט זה נכתב שלא לשמה היינו משום דלמא אשכחא בר מתא דשמיה כשמיה ומשום מעוטא דמיעוטא דספרי דלא גמירי היינו דשמא כתבו טופסי גיטין לעצמן בלא צוואת שום מגרש ומפני שאם יבוא להם שום אדם שירצה לגרש שימצאו גיטין מזומנין ואע"ג דודאי אין לחוש מסתמא שלא הניחו שמו ושמה שם עירו ושם עירה משום דלא ידעי למאן כתביה. אפ"ה הגט פסול משום והרי את מותרת לכל אדם. וכדאמרינן לקמן אמר שמואל הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם וכו' וזה משום דלא גמיר לא הניח ונמצאת הגט פסול שהרי כו' לא נכתב לשמה. וכיון שכן כשבא שליח והעיד שבפניו נכתב כולו הרי יצאנו מחששא זו דהרי הוא מעיד ששמו ושמה שם עירו ושם עירה כולו נכתב בפניו וכל תורף הגט וכיון שכן על כרחך מחמת שום מגרש עשה כו' ולפי פי' זה אילו אמר שליח בפני נכתב ובפני נחתם אבל לא ידעי אי לשמה או לא כשר הגט עכ"ל. ואפשר להעמיס פי' זה בכוונת רש"י (דף ג' ע"א) א"נ סתמא לשמה קא מסהיד. ולפ"ז בנ"ד אף את"ל שמחמת שלא הזהירו את מ' יהושע שיאמר בכתיבת ג' תיבות כדת משה וישראל שיאמר שכותב לשמו ולשמה ולשם כריתות. שמא גם הסופר מ' פנחס מאירקוטסק שכתב כל הגט שמא לא אמר בפירוש שכותב לשמו ולשמה כו' מ"מ כיון שבפני הבעל נכתב ובודאי ע"פ בקשתו עכ"פ שהרי אפילו בכתיבת הני שלשה תיבות כדת משה וישראל בא המגרש לבקש את מ' יהושע שיכתוב אותם מלבד מה שכולם בקשו אותו בא המגרש עצמו מחדר שהיו כותבים הגט לבקשו. א"כ אין להסתפק שבודאי בתחלת כתיבת הגט ביקש את ר' פנחס שיכתוב הגט כריתות לאשתו שהניח כו' א"כ לפ"ד הריטב"א ורבו הרא"ה ובן אחיו ר"י הלוי זהו ממש לשמו ולשמה ולשם כריתות:

קיצור (לענין חשש שמא לא אמר לשמו ולשמה. י"ל כל שכותב ע"פ ציווי המגרש חשוב לשמה. וראיה מרפ"ק דזבחים דאין פסול רק סתמא דהיינו הכותב טופסי גיטין וכ"כ הריטב"א ריש גיטין בשם רבו הרא"ה):

וכן משמע מלשון הרמב"ם רפ"ג מה' גרושין שכתב כל גט שלא נכתב לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת אינו גט. כיצד סופר שכתב גט ללמד או להתלמד כו' ע"ש עד סוף הלכה זיין. ואי איתא הל"ל אפילו כתבו עפ"י ציווי הבעל לגרש בו אשתו אינו גט א"ל אמר או לא כיון לשמו ולשמה כו' א"ו כל שכותב במצוותו היינו לשמו ולשמה כדברי הריטב"א. ומ"ש בהגמי"י שם והסופר יכוין לשמה משמע דבעי כוונה בפירוש י"ל היינו לכתחלה. אך באמת בסה"ת סי' קצ"ב החמיר בזה וז"ל אך מסופק אני אי סגי במחשבה או אם צריך דיבור בפירוש כו' וכן גבי גט שצריך לשמה אי לא סגי במחשבה אלא בדבור צריך שיאמר בפירוש בפני עדים בתחלת כתיבה שיעשנו כולו לשמה עכ"ל ובסימנים סי' הנ"ל כ' וכן גט צריך שיאמר בתחלה בפני העדים לשם האיש ולשם האשה לגרשה ולהתירה עכ"ל. ולכאורה כיון דמספקא לי' הי' מקום לומר דסגי במחשבה כיון דלהרא"ה והריטב"א ודאי סגי בהכי א"כ לא שבקינן פשיטותא דידהו משום ספיקו. ואף שי"ל מי הערב לנו שהיה כאן כוונה ומחשבה אלשמו ולשמה. ע"ז י"ל דכיון דכל עסק כתיבת הגט ע"כ מכוין הסופר שתתגרש בו אשה ששמה כך וכך מבעלה הזה שצוה לו לכתוב הגט בשביל גרושי אשתו הנ"ל א"כ היינו כוונה דלשמו ולשמה. שהרי מכוין ודאי שבגט זה יגרש פלוני את פלונית. וכן משמע בפנ"י ריש גיטין שכל שכותב ע"פ ציווי הבעל לגרש בו אשתו פ' חשוב כתיבתו מחשבה וכוונה דלשמו ולשמה. ולא נסתפק שם רק משום להתוספות בעינן דבור בפירוש. וע"ש בפנ"י בחיבורו ובק"א דנוטה מאד לסברא זו דכל שכותב בציווי הבעל מקרי שפיר לשמה אע"פ שלא הוציא בשפתיו כו' והא דמצרכינן בגט הבא ממדנה"י לומר בפ"נ לשמה היינו כדפרש"י דלמא אשכח כתוב ועומד גט ששמו כשמו ושמה כשמה והבעל אינו בקי לשמה כך היה נ"ל לכאורה אלא כיון שיצא הדבר מפי רבותינו בעלי התוספות כו' לכך חוזרני ליישב ולחזק דבריהם כו' עכ"ל. ואפשר אילו ראה שהריטב"א כ"כ בשם רבו הרא"ה בהדיא לא היה חוזר מדבריו. ולכאורה יש להביא ראיה מדין קטן יש לו מעשה הנזכר בגמ' פ"ק דחולין (דף י"ב סע"ב) וע"ש בתוס' שבירושלמי ריש מסכת תרומות הקשו ע"ז מגט דבעי גדול עע"ג. א"כ לפחות בגדול י"ל כה"ג מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דכותב לשמו ולשמה מאחר שכותב ע"פ ציוויו ואע"ג דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינו אלא מדרבנן זהו בקטן אבל בגדול ודאי לכ"ע מהני מדאורייתא. א"נ דיבור של המגרש עם מעשה של הסופר שכותב על פיו ה"ל מעשה גמור ועדיף ממחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ע"ש. גם אולי יש להעיר מהא דמצות צריכות כוונה למ"ד דס"ל כן פ"ג דר"ה (דף כ"ט) דמ"מ ודאי סגי בכוונה בלב וא"צ להוציא כן בשפתיו. וענ"ל ראיה מדין סוכה לב"ש דס"ל פ"ק דסוכה (דף ט' ע"א) דבעינן עשיית סוכה לשם חג ואפ"ה ס"ל דכשעשה בתוך שלשים יום לחג כשרה משום דשואלין בהלכות חג כו' מסתמא לשם חג הוא עושה. וכ"ש בעשאה לשם חג אף שלא הוציא כן בשפתיו דכשר אף מתחלת השנה. ואזי ודאי לא שייך לומר סתמא לשם חג קאי. גם הרמב"ן במלחמות שם כתב לענין תפילין דאף למ"ד דבעינן לשמה נקחין מכל אדם לגירסת הרי"ף ואין לחוש שמא לא עשאן לשמן דכל מי שעשאן לצאת בהן עשאן הרי שזה שבלבו שיהיו למצות תפילין חשוב לשמה אף שלא הוציא בפיו כלל לשמה וכ"נ בחידושיו רפ"ק דגיטין ג"כ לענין גט. וז"ל וכי אמר שליח בפנ"כ ובפנ"ח דיו בכך דמימר אמר האי שליח למה הוא לרבנן למשאל אי נכתב ונחתם בפני אלא ש"מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה. ואילו לא היה שם נכתב לשמה היה אומר כך וכך אירע מעשה דלאחר נכתב. ועוד דכיון שהוא שלוחו של בעלה והוא אומר שבפניו נכתב ונחתם תולין להקל ואומרים שבעלה של זו כתבו וחתמו בפניו ועשאו שליח ואין חוששין שמא אחר כתבו וחתמו ואח"כ מצאו זה וכתבו לו (נ' שהוא ט"ס וצ"ל ונתנו לו) ועשה שליח שאין הדבר מצוי כן עכ"ל. הרי מדבריו מבואר בהדיא דפי' שלא לשמה היינו דלאחר נכתב אבל כל שנכתב ע"פ בעלה שפיר חשוב לשמה וא"צ יותר. ולשון זה דהרמב"ן הועתק גם כן בחידושי הר"ן לשם. ועוד ראיה ממ"ש התוספות פרק המביא תניין (דף כ"ב ע"ב) ומיהו הכא בגדול עע"ג כשר אפילו בשוטה משום דמוכחא מילתא דקא עבידא לשמה שכותב שמו ושמה כו' עכ"ל מכ"ש בסופר פקח דאף בלא עע"ג כשכותב ע"פ ציווי הבעל וכותב שמו ושמה ושם עירו כו' מוכח ודאי דקא עביד לשמה. וגם המרדכי בה' ציצית הובא בב"י סי' י"א כ' א"נ יאמר לאשה טווי לי ציצית ותו לא צריך עכ"ל הרי כשהיא עושה אח"כ הציצית ע"פ ציוויו חשוב לשמה. שוב ראיתי שכן פסק בתשו' מנחם עזריה סי' צ"ד דבמחשבה לשמה סגי וא"צ להוציא בשפתיו וז"ל וכן בגיטי נשים אם הבעל כותבו לשמה במחשבה סגי. אבל הסופר צריך שישמע מפי הבעל שיאמר לו כתוב לשם פלונית עכ"ל הרי עכ"פ הסופר צריך רק שישמע אבל הוא א"צ דיעבד להוציא בפיו. וכן סיים שם בהדיא וז"ל ולרווחא דמילתא הנהיגו מסדרי גיטין שגם הסופר יחזור ויוציא בשפתיו וגם זו עצה טובה עכ"ל והביא דבריו להלכה האליה רבה בא"ח ה' תפילין סי' ל"ב ס"ק ט"ו. וא"כ בנד"ז ודאי היה כאן מחשבה עכ"פ כיון שכותב הגט ע"פ מצות הבעל ע"ז ודאי יש ראיה מהש"ס פ"ק דחולין (דף י"ג ע"א) דה"ל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דכותב לשמה:

קיצור (מהרמב"ם רפ"ג נ' ג"כ כדעת הריטב"א. וכ"נ דעת הרמב"ן ריש גיטין ויש ראיה לזה מדין סוכה ישינה ומפ"ק דחולין (דף י"ג) גבי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אלא הסה"ת נסתפק דבעינן דבור של הסופר ממש. מ"מ הרמ"ע פסק בתשו' דסגי במחשבה ולזה נוטה דעת הפ"י ריש גיטין והא"ר בא"ח סי' ל"ב. ומחשבה י"ל היה כאן בודאי דמה שכותב ע"פ בקשת ומצות הבעל היינו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דכוונתו להיות גט כריתות שתתגרש בו):

והנה עם היות שזה ר' יהושע שכתב כדמו"י אמר שלא ידע שצריך לכתוב גט לשמה. הרי מ"מ כ' בציווי האיש גט לאשתו שתתגרש בו א"כ היינו לשמה אלא שלא ידע שזהו מצוה לחשוב לשמו ולשמה. אבל אנן סהדי שהיה בדעתו שכותב בשביל שתתגרש בו אשתו של זה המגרש מבעלה המגרש רק שלא ידע שצריך לחשוב תיבות לשמו ולשמה. או שלא ידע שזהו מצוה. א"כ י"ל גם כה"ג לא הוי שלא לשמה כיון דמ"מ כתב לשמה אף שלא ידע שזהו מצוה. אע"ג דאמרינן פ"ה דיבמות (דף נ"ב ע"ב) גבי עודר בנכסי הגר וקסבר שלו הן דלא קני. הרי אף שעושה מעשה הקנייה דהיינו מה שעודר לא מהני בלי כוונה. הרי אמר שם הטעם בגמ' משום דלא מכוין לקנות כלל. אבל כשמכוין לקנות אף שמתכוין הפך המצוה כגון אם קידש חלוצתו לשם מצות יבמין מ"מ שפיר קני. וה"נ א"א לדמות לעודר בנכסי וכו' דהתם לא מכוין לקנות כלל והכא ע"כ מכוין לשמה דהיינו שמכוין שתתגרש בגט זה. אלא שכוונה זו אינה על תכלית השלימות שאינו יודע שזהו מצוה א"כ זהו שפיר חשוב כוונה דאף למ"ד מצות צריכות כוונה לצאת בו מ"מ בכתיבת הגט אין שייך זה רק שיכוין לשמו ולשמה והרי כוון. ועוד דהא שזה שהגט הוא מצוה הוא יודע א"כ היה כוונתו שכותב גט שהוא מצות הקב"ה. וכותבו ג"כ לשמו ולשמה אף שלא ידע שלשמה הוא מצוה מהני. וכמו בעשיית סוכה לב"ש דבעינן לשם חג כל שעשאה תוך ל' יום לחג ה"ל לשמה ובודאי אף אם לא ידע כלל שהוא מצוה שתהיה עשייתה לשמה כשרה כל שעשאה לשמה כו'. ועוד דודאי בענין כתיבת תיבות כדמו"י אין קפידא כ"כ אף אם לא נכתב לשמה דהא מוכח פ' כל הגט (דף כ"ו) דאינו מתורף הגט. וא"כ זה שנחזיק ריעותא מחמת זה שהסופר שכתב כל הגט ג"כ לא אמר בפירוש שכותבו לשמה זהו חומרא יתירה מאחר דסתם סופרי דדיינא מיגמר גמירי ואף באירקוטסק שאינן בני תורה מ"מ כיון שבודאי בעיר הנ"ל יש יהודים רבים ודאי יש שם מי שיודע לסדר גט ויש להם ודאי ספר בית שמואל. וכמו שאנו רואים מנוסח הגט ומנוסח ההרשאה שנכתב הכל כהוגן כמ"ש בב"ש. א"כ י"ל שבודאי אמר המסדר להבעל ולהסופר כמ"ש בסדרי גיטין שבב"ש. וא"כ ודאי אמר בפירוש שכותבו לשמו ולשמה כו' ומה שבכדמו"י לא אמרו לשמה י"ל כיון שעיקר הגט אמר הסופר שכותבו לשמו ולשמה כו' בזה טעו שבהנך סיום ג' תיבות אין קפידא כו' ואין להחזיק מזה ריעותא על כל הגט כיון שמצד ההרשאה ונוסח הגט מוכח להפך ועוד כמו גבי הא דעדים החתומים עהש"ט כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי פרש"י משום דלא חציף אינש לזיופי. ה"נ י"ל ודאי לא חציף אינש לקבל על עצמו שיהיה מסדר הגט אם לא ידע שום דבר מדיני סידור הגט וכמו הא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם פי' השמ"ח הטעם דלא חציפי לשחוט באינן יודעין ומוחזקין. ורוב זה עדיף מרומאשמ"ה כמבואר בגמ' דהמיעוט ה"ל כמו מיעוטא דמיעוטא דל"ח ליה כלל ובכנה"ג סי' קל"א בשם מהריב"ל סוף חלק א' דאפי' איתא קמן א"צ לשואלו אם כתב לשמה כו' (כ"ש לפה"נ היו עמו אנשים רבים. גם נ' שייחדו העידי חתימה מתחלה קודם כתיבת הגט הכל כדבעי. א"כ מסתמא המסדר ר' נחום ידע דין סדר הגט שבב"ש). וא"כ י"ל חזקה זו שבודאי ידע איך לסדר גט ה"ל חזקה דאתיא מכח רוב גדול כזה זהו ענין חזקה הבאה מכח סברא הנז' במהרי"ק שרש ע"ב ובתה"ד סי' ר"ז נקרא חזקה שאינה פוסקת. וא"כ מחמת ריעותא דכדמו"י אין לבטל החזקה לגמרי כיון שיש לתרץ הריעותא כנ"ל. ולא דמי לשוחט שנבדק ונמצא שאינו יודע ה' שחיטה שנתבאר בי"ד סי' א' מתשובת הרשב"א ח"א סי' רי"ח שיש לאסור שחיטתו למפרע. דהתם שאני שנבדק ונמצא שאינו יודע עיקרי דיני ה' שחיטה כמ"ש בתשו' הרשב"א שם. אבל הכא לא נבדק ולא נמצא כלל שאינו יודע כ"א הריעותא מכדמו"י שלא אמרו לו לכתוב לשמה וע"ז יש לתרץ שהרי באמת מדינא א"צ בזה לשמה שהוא מטופס הגט כו' מה גם שביקשו הבעל שיכתוב הנך תיבות דהיינו באמת לשמה כו'. ועוד דה' שחיטה רבים הם וכשאינו יודע יש לחוש טובא שמא אירע לו שהייה ודרסה כו' וכה"ג והוא לא ידע. משא"כ הכא בכתיבת הגט הרי הגט לפנינו ורואין אנו שנכתב כהוגן והחששא המצויה בזה הוא רק ענין שלא לשמה וכיון דבודאי בציווי הבעל נכתב שהרי הבעל היה שם מעת התחלת כתיבת הגט ואפי' כדמו"י ביקש את ר' יהושע לכתוב א"כ אין לחוש יותר. ומה גם מכתבו של הבעל מוכיח שבו מבואר איך ששולח הגט כו':

קיצור (אף שיהושע אמר שלא ידע כלל שצריך לכתוב גט לשמה היינו שלא ידע שזהו מצוה מ"מ ע"כ כתב בשביל גרושי זה ועוד שי"ל שכל הגט ודאי נכתב לשמו ולשמה בדבור ממש כמ"ש בסדר הגט שהרי ניכר שעשו הכל כמ"ש בסדר הגט. והריעותא אינו דומה לשוחט שנבדק ונמצא שאינו יודע ה' שחיטה. ועוד דה' שחיטה רבים הם משא"כ הכא רק לשמו ולשמה כו'):

דונידון החשש הד' שלא יוכל זה השליח השני לומר בפני נכתב ובפני נחתם. הנה כתב הגט היינו מה שהסופר ר' פנחס מאירקוטסק כתב הגט בפני המגרש ובפני הע"ח ראה יהושע הנ"ל בתחלה ובאמצע ובסוף כמבואר מתוך הגדתו וה"ל בפני נכתב. ויש כאן עדות מהגדתו על לשמה ג"כ דמסתמא ע"פ ציווי הבעל כתב ר"פ הנ"ל כיון שהמגרש הי' שם וכמש"ל בשם הרמב"ן והר"ן ריש גיטין תולים להקל ואומרים שבעלה של זו כתבו כו'. וכ"ש כשהמגרש היה במעמד ההוא עם המסדר והסופר וע"ח. והשליח השני יהושע ראה כ"ז ה"ז ממש כמעיד שבפניו נכתב לשמה. והנה רש"י רפ"ק (דף ג' סע"א) ס"ל אפילו השליח אומר ידעתי מהימן כמ"ש התוספות שם ד"ה אטו. בשמו וז"ל משמע שר"ל דשליח מהימן כי אמר יודע אני כו' והם חלקו ע"ז והעלו ונראה דידעתי לא מהני אפילו לרבא עד שיאמר בפני נכתב ונחתם משום דדייק טפי כדפירשנו עכ"ל. וע"ש בתוס' ד"ה הכא בפני וכ"כ הרא"ש שם סס"י ב'. ובנ"ד הרי כיון שדבריו מבוארים שראה בעיניו כתיבת הגט מתחלה ובאמצע ובסוף היינו ממש בפני נכתב וכמ"ש רמ"א סי' קמ"ב ס"ז דאם אמרו בלשון לעז נ"ל דכשר וכ"נ שהרי רש"י ס"ל אפילו ידעתי מהני והתוס' והרא"ש לא נחלקו רק מטעם שצ"ל שבפניו ממש נכתב דאז דייק טפי. אבל כל שאומר שבפניו ממש נכתב לא איכפת לן שיאמר ממש בלשון בפני נכתב כו'. אך מה שצ"ע הוא נידון בפני נחתם ויש לומר דאף שלא ראה חתימת העדים מ"מ כיון שראה זה היהושע את יעקב בן ישראל וזאלקה זעליג בן אהרן שהוכנו והוזמנו מקודם כתיבת הגט להיות עידי חתימה על הגט והיו עומדים שם שעה גדולה מעת התחלת כתיבת הגט כדי לחתום עליו אחר שיוגמר כתיבתו א"כ אפשר לדמותו להא דרב אשי אמר אפילו שמע קן קולמסא וקן מגילתא ופרש"י תיקון הקלף והקולמס שמע כשחותכין אותו ומחליקין אותו וכ"כ הרא"ש שם סי' ג' ואף שבש"ע סי' קמ"ב סט"ו נזכר רק הפי' השני דרש"י אך בכנה"ג סי' קמ"ב בהגב"י אות ל"א הביא שרוב האחרונים ס"ל דאין שני לשונות הללו שבפרש"י חולקים לדינא אף שי"א שהן חולקים. וא"כ לפ"ז אפשר הכנת והזמנת העדים שראה אותם עומדים על משמרתם בהכנה דרבה מקודם בעת כתיבת הגט כדי לראות כתיבתו שיוכלו אח"כ לחתום עליו חשוב ג"כ כמו תיקון הקלף והקולמס דלא יהא הכנת והזמנת גוף העדים שעומדים שם כמה שעות מקודם החתימה כמו תיקון הקלף ועיין בסנהדרין פרק נגמר הדין (דף מ"ז ע"ב) דפליגי אביי ורבא אם הזמנה מילתא היא וקיי"ל כרבא דלאו מילתא היא. היינו לאיסור שלא נאסר עי"ז אבל לגבי נדון זה הרי הזמנה דתקון הקלף והקולמס מילתא היא להעיד ע"ז כמו בפנ"כ ובפנ"ח. א"כ כמ"כ הכנת והזמנת העדים מה שהוזמנו מקודם החתימה שעה גדולה. וכענין קבלת תענית דצריך קבלה דהיינו כשמקבל דוקא מקודם התחלת יום התענית אזי חשיבא קבלה ולא כשמקבל בעת התחלת התענית וא"כ ה"נ מה שזימן עידי חתימה לעמוד על משמרתם מקודם התחלת הכתיבה י"ל דיש להעיד ע"ז כמו על תיקון הקלף והקולמס. והיינו משום שיש להעמידם על חזקתם דמסתמא חזקה שליח עושה שליחותו. ומסתמא כמו כן חתמו על הגט. ומצינו דסומכין בזה על חזקה שליח עושה שליחותו לפמ"ש בחידושי הרשב"א פ"ק (ד"ו ע"א) וז"ל אפילו סופר בעלייה אין חוששין שמא לא כתבו שחזקת שליח עושה שליחותו כו' עכ"ל. ואע"ג דקיי"ל בגיטין פרק התקבל (דף ס"ד סע"א) דלא סמכינן לקולא על חזקה שליח עושה שליחותו מ"מ י"ל הכא שאני כיון דרואין אח"כ שחתומים עליו שמות העדים שהוכנו והוזמנו לזה א"כ ה"ל תרתי חזקה תחלה וסוף. וע' פ"ג דערובין (דף ל"ו) ופב"ת דנדה (דף ס"ח סע"א) דתרתי חזקה שאני וכ"כ בעה"ת הובא בש"ך בח"מ סי' צ"א ס"ק י"ב. אבל הכא איכא תרתי חזקה שליח עושה שליחותו וברי ומדחיא חזקה דממונא מקמי תרתי עכ"ל. א"כ ה"נ תרתי דמה שעדים האלו הן חתומים על הגט וקיי"ל דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי עד שמדאורייתא א"צ קיום כלל א"כ גם מדרבנן עכ"פ ה"ל כמו חזקה וא"כ בהצטרף חזקה זו אל חזקה שליח עושה שליחותו ה"ל תרתי חזקה. ועוד דהנה בהרמב"ם פ"א מה' מעשר דין ח' איתא היכא דהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשות פעולה אחת אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו אפילו לקולא והוא מן הירושלמי וכ"כ במל"מ פ"ד מה' בכורות וצ"ל הטעם משום דאז נראה מדעת השליח שחפץ ביותר בשליחותו כיון דמעצמו פתח כו'. וא"כ כמ"כ י"ל לענין עידי חתימה אלו כיון שכבר התחילו בעסק שליחותם ועמדו ועיכבו את עצמם שם שעה גדולה מקודם התחלת כתיבת הגט עד סוף כתיבתו ממש. א"כ חזקה שודאי יגמרו ג"כ שליחותם ויחתמו על הגט שכבר נגמר כתיבתו. לכן יש לומר דלא גרע כל זה מתיקון הקולמס והקלף. גם בערוך ערך קן כ' וז"ל שמע קן קולמסא וקן מגילתא כו' (כמו שהובא בהג"א) עוד כתב פי' אחר קן קולמסא דשמע דאמר ליה לסופר תקן קולמסך ותקן מגלתך שהוא הקלף. פי' אחר שמע קל תיקון הקולמס וקול תיקון המגילה עכ"ל. ועפ"ז אפשר לצדד להקל בנד"ז בענין עידי חתימה ע"ד שנתבאר. ובכנה"ג סי' קמ"ב בהגהת הטור אות נון הביא בשם מהרח"ש קרוב לזה לענין עד אחד וכו'. וה"נ מכיר היטב הגט ע"י תיבות כדמו"י שהן כתב ידו וגם נראה לכל שחתימת העדים שעליו הן יעקב בן ישראל וזאלקה זעליג בן אהרן שהוכנו והוזמנו לזה כנ"ל. אך יש מגדולי הראשונים דס"ל דתיקון הקלף והקולמס לא מהני לגבי ע"ח מ"מ ביש"ש פ"ק סי' ט' פסק דמהני והיינו מטעם והכרח שהזכיר הב"ש שם סק"ל. ומ"מ למעשה אין לסמוך ע"ז לבד כיון דמ"מ אין זה תיקון הקלף והקולמס ממש וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ועוד שהטוש"ע ס"ל שבעידי חתימה בעינן שיחתמו בפניו:

קיצור (לענין בפנ"כ ובפנ"ח הנה בפנ"כ יש כאן ולענין בפנ"ח ג"כ י"ל שהכנת והזמנת העדים שעה גדולה מקודם ובצירוף שחותמים שמותן אח"כ ה"ל תרתי חזקה ומהני כמו קן קולמסא וקן מגלתא ומ"מ להטוש"ע גם קן קולמסא לא מהני לענין בפנ"ח):

האך עוד יש כאן צד גדול להקל לומר דא"צ כאן כלל לאמירת בפני נכתב ובפני נחתם והיינו ע"י שהביא מכתב הבעל המגרש שכותב ששולח גט לאשתו וכפל ושנה ושילש במכתבו בבקשות עצומות שיראו שיתן הגט להאשה ומכתבו נכתב ביום א' עם היום שנכתב הגט כי מכתבו נכתב יום ב' פ' יתרו שהוא היה י"ט שבט בשנת תר"ה. וא"כ ה"ל כאילו הבעל מקיים הגט שבמצותו נכתב ונחתם. וא"כ יש לדמותו לדין בעל שהביא גיטו דקיי"ל פ"ק דא"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח. והגם שיש לחוש ולומר כיון מכתב הבעל אינו רק ששולח גט כו' דלמא הגט ששלח הוא נאבד ביד השליח וגט זה מזוייף הוא. אך הרי זה השליח יהושע יודע ומכיר תיבות כדת משה וישראל שהוא כתב ידו שהוא כתב תיבות אלו. וא"כ יודע שגט זה ודאי נכתב במצות הבעל ויודע שבפניו נכתב רק שאינו אומר בפנ"ח א"כ ע"ז מהני מכתב הבעל כיון דיהושע מכיר שאין גט זה מזוייף. א"כ מהיכי תיתי נחוש שמא מכתב הבעל קאי על גט אחר ויש ראיה מסוגיא פ"ג דגיטין (דף כ"ז) המביא גט ואבד הימנו כו' דהיכא שאין השיירות מצויות ולא הוחזקו שני יב"ש. אמרינן זהו שאבד זהו שנמצא. כש"כ הכא כיון דידעינן שגט זה ודאי נכתב במצות הבעל וגם חתומים בו העדים שהיו מוכנים ועומדים לחתום מהיכי תיתי נחוש שמא אח"כ לא רצה לשלוח גט זה וכתב בו ביום גט אחר ושלח אותו. ואח"כ ניחוש שגט ההוא נאבד והחליף אותו השליח הראשון על גט זה. דנצטרך לבדות כתיבת וחתימת גט שני. ואבידתו. ושהחליפוהו בגט הראשון כ"ז רחוק יותר מאין הש"מ ולא הוחזקו. ועוד דיש להעמיד דבר אחזקתו שגט ההוא שנכתב כבר במצות הבעל ושחתומים בו העדים שהיו מוכנים לחתום הוא הנשלח. כ"ש שמכיר תיבות כדמו"י. ובחששא רחוקה כזו ודאי יש להעמיד דבר אחזקה כמו השולח גט ממדה"י נותנו לה בחזקת שהוא קיים וכמו דאף במומר השולח גט אין חוששין שמא ביטל הגט דהיינו משום חזקה כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' גיטין דין כ"ז בחזקת שהוא כשר כו' והאריך בזה בתשו' הב"ח סי' ק"א וכ"ש שיהושע השליח מעיד שהסופר דמתא שכתב הגט חלה בסוף כתיבת הגט ולא יוכל לסיים אף תיבות כדת משה וישראל עד שהוכרחו לבקש אותו שיכתוב תיבות אלו א"כ אין כאן מקום לחוש לכתיבת גט שני בו ביום כו'. ועוד שכל החשש רק על חת"י העדים שמא לא נחתם לשמה דאילו על כתב הגט עצמו מעיד יהושע השליח שבפניו נכתב כנ"ל א"כ אין להחמיר כ"כ. אלא שיש לומר דהא כל זה אין אנו יודעים רק ע"פ עד אחד הוא השליח יהושע שהוא האומר שבפניו נכתב גט זה ושהוא עצמו כתב תיבות כדת משה וישראל ושמכיר שזהו כתב ידו. וע"פ דבריו הוא שאין לחוש לגט אחר. אבל הרי הוא רק כעד אחד ואין דבר שבערוה פחות משנים. ואע"ג דהשליח נאמן לומר בפנ"כ ובפנ"ח זהו כשאומר כתקנת חכמים. משא"כ הכא שאין אומר כתקנת חכמים בפנ"ח. מ"מ מאחר דכ"ז רק מדרבנן דמדאורייתא עה"ח על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. ויש כאן ג"כ אמירת בפנ"כ. וכמו קן קולמסא וקן מגלתא על בפנ"ח כדלעיל. וגם מכתב הבעל. ע"כ אין להחמיר כלל דלמאי ניחוש לה רק לשמא מכתב הבעל היה על גט אחר שנאבד י"ל שהשליח נאמן ע"ז מצד טעמים הנ"ל שהבעל נתן לו הגט זה דלאבידה לא חיישינן כלל מדינא כמש"ל אות א'. ועוד דיש לו מיגו מעליא דמה לו לשקר והיה אומר בפנ"כ ובפנ"ח. א"ו קושטא קאמר שעכ"פ מכיר את הגט ואין לחוש לאבידה כלל. וא"כ יש לדמותו להא דתנן ר"פ המביא תניין אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר. ובגמ' (דף י"ז ע"א) יש סברא לא שנו אלא כשהגט יוצא מתח"י עד כתיבה כו' וה"נ הגט יוצא מתח"י עד כתיבה ונאמן על בפני נכתב. ומכתב הבעל מהני על החתימה כמו שנים אומרים בפנינו נחתם. רק שצריך שיתקיים מכתבו של הבעל ע"פ שני עדים שזהו כתב ידו ואז נלע"ד דהגט כשר וישר. ועכ"פ בצירוף הטעם הראשון דיש כאן בפנ"כ ובפנ"ח למ"ד דקן קולמסא מהני גם בע"ח א"כ בצירוף סברא של מכתב הבעל כשיתקיים כתב וחתם ידו נראה שיש להקל. הן אמת שטעם זה השני משום מכתב הבעל אם מהני זהו במחלוקת שנויה. שהביא הרמ"א בש"ע סי' קמ"ב ס"א בהג"ה. והנה טעמו דהריב"ש סי' שי"ח המחמיר בזה והוא מ"ש וז"ל מ"מ אין גט זה מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים עכ"ל אינו מובן דהא גם באתיוה בי תרי לפי' הריב"א שהסכימו לו התוספות והרשב"א והרא"ש ג"כ אין הגט מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים כמבואר בתוספות בדף הראשון ד"ה דאתיוה ואמרי שהבעל שלחם כו' להאי לא חיישינן שמא החתים במזיד עדים פסולין מבואר בהדיא שהם לא ראו כלל כתיבת וחתימת הגט דאל"כ אין שייך ולהאי לא חיישינן כו' דבלא"ה ליכא למיחש כמו דלא חיישינן בשאר שליח האומר בפנ"כ ובפנ"ח שמא היו העדים פסולין. א"ו מיירי שהם מעידין רק שהבעל נתן להם גט זה כתוב וחתום. וסגי בהכי. וא"כ הרי אין הגט מקויים לא בקיום הגט דהיינו ע"י הכרת חת"י העדים ולא בתקנת חכמים דהיינו ע"י בפנ"כ ובפנ"ח. ואעפ"כ הגט כשר משום כיון דבודאי הבעל שלחם לא צריכין יותר וה"ל כהא דבעל שהביא גיטו שא"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח. וכ"נ מלשון הרא"ש דכיון דודאי שלחם לא חיישינן שמא זייפו הבעל כו' מבואר דהנך תרי לא ראו כלל חתימת הגט. ובלשון הרשב"א בחידושיו שם מבואר יותר וז"ל ועוד דסתם קאמר דאתיוה בי תרי בין מכירין חתם ידם של עדים בין אין מכירין כו' דאל"כ צריכין ב"ד לדעת שאלו מכירין חתם ידן של עדים כו' ונראה כמו שפירש ריב"א דאתיוה בי תרי ואומרי' שהבעל שלחם ותו לא מהימן בעל לומר מזוייף הוא ולא שלחתים משא"כ בחד כו' וכיון דודאי שלחם תו לא חיישינן שמא נתכוין לקלקלה כו'. וכן מבואר בהדיא בש"ע סי' קמ"ב סי"ח אע"פ שלא נכתב ונחתם בפניהם נותנים אותו לה כו'. וכיון דזכינו לדין שמצינו שהגט כשר אף אם לא נתקיים כלל לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים רק משום דודאי הבעל שלחם ונתן להם גט זה מחזקינן אותו בחזקת גט כשר. א"כ מעתה נראה שאין מקום כ"כ לחששא דהריב"ש מ"ש אבל בנד"ז אע"פ שיש שטר שליחות ביד השליח שהבעל מינה אותו כו' שהרי אפשר שאותו גט נאבד או נשרף וזה מזוייף הוא ואע"פ שאין חוששין לזה מ"מ אין גט זה מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים עכ"ל דמאחר ששפתיו ברור מללו שאין חוששין לזה שמא אותו גט נאבד כו' וזה ודאי אמת ויציב וכמש"ל אות א' דלנפילה ואבידה ל"ח וכ"ש לנפילה ולזיוף דעה"ח עהש"ט כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי. וכיון שכן מחזקינן ליה בחזקה ברורה ודאית ע"ד חזקה הבאה מכח סברא שבמהרי"ק ש' ע"ב דגט זה הוא הגט שמסר לו הבעל ותו לא צריכין יותר. ומ"ש מ"מ אין גט זה מקויים כו' זה אינו מובן כלל דהא גם באתיוה בי תרי אין הגט מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים רק כח הכשר הגט משום שהבעל ודאי שלחם ונתן להם גט זה. והרי ה"נ דכוותי' שהבעל ודאי שלחו ונתן לו גט. ויש חזקה ברורה ודאית דכחה כשני עדים. שהגט הזה שביד השליח הוא ניהו הגט שנתן לו הבעל. מאחר דלאבידה ולזיוף אין לחוש כלל. ובאמת נראה דהריב"ש לא פסיקא ליה להחמיר אלא שנתן טעם למה הצריך לשליח לומר בפנ"כ ובפנ"ח. וצירף לזה ג"כ טעמו דהרמ"ה. ואח"ז כ' ואחרי ראותי כל אלה לצאת ידי כולן הצרכתי לשליח לומר בפנ"כ ובפנ"ח עכ"ל. ואפשר בדיעבד במקום עיגון לא היה פוסל הגט מחמת זה גם במהריב"ל ח"ג סי' כ"ד כתב שהריב"ש נוטה להחמיר:

ווהנה בכנה"ג סי' קמ"ב בהגה"ט אות י"ח כ' וז"ל נמצא כתוב בשם הרא"ם דלפי' ריב"א באתיוה בי תרי צריך לומר דאין השליח נאמן לומר הבעל עשאני שליח ובעל תומת ישרים בסי' קע"ח הוכיח במישור דאפילו לפי' ריב"א נאמן השליח לומר הבעל עשאני שליח עכ"ל ונראה דטעמו דהרא"ם הוא כך דמאחר דשמענו מפי' ריב"א דהיכא דודאי הבעל עשאו שליח אין צריך כלל לומר בפנ"כ ובפנ"ח דזהו הטעם דבאתיוה בי תרי א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח דכיון דודאי שלחם לא חיישינן שמא זייפו הבעל כו' כנ"ל. וא"כ אם איתא שגם כל שליח נאמן על השליחות לומר שהבעל עשאו שליח א"כ אמאי הצריכוהו חכמים לומר בפנ"כ ובפנ"ח הא כיון דודאי שלחו הבעל לא חיישינן למידי. אלא כיון דצריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח עכצ"ל דאין השליח נאמן לומר שהבעל עשאו שליח. ובעל תומת ישרים שנחלק עליו נראה טעמו דהנה הא דהשליח נאמן לומר שהבעל עשאו שליח זהו כיון שהגט בידו נאמן הוא על מה שבידו ונובע מסוגיא דפ' התקבל (דף ס"ד) דבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין וכמש"ל אות א' בשם תשובת מהרי"ט חאה"ע סי' ט'. וזה מהני נגד שלא לחוש לפקדון או לאבידה ומציאה. אבל כשיש חששא דמזוייף לגמרי ע"ז אין ראיה כלל מהתם. וא"כ היכא שלא אמר בפנ"כ ובפנ"ח בח"ל דחיישינן למזוייף איך יהיה נאמן על שליחותו. ורק היכא דליכא חששא דמזוייף כמו המביא גט בא"י. אזי לא חיישינן נמי שמא לא עשאו הבעל שליח כגון שנאבד ממנו וזהו מצאו או שהפקיד אצלו ע"ז לא חיישינן דמאחר דאינו מזוייף א"כ לחששא דאבידה ומציאה לא חיישינן כלל דלנפילה לא חיישינן. ולחששא דפקדון הרי ע"ז אמרו שליש נאמן. ועכ"פ מדברי הרא"ם למדנו אם השליח היה נאמן לגמרי לומר שהבעל עשאו שליח לא היה צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. וגם התומת ישרים י"ל שאינו חולק ע"ז כלל. וא"כ לפ"ז היכא שיש להשליח שטר שליחות מקויים שעשאו שליח נראה מדבריהם דלפי' ריב"א באתיוה בי תרי. א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח דכיון דודאי עשאו שליח לא חיישינן שמא זייפו הבעל בעדים פסולים כנ"ל. ולשמא אבד השליח הגט ודאי ג"כ לא חיישינן מאחר דלנפילה לא חיישינן. וכ"ש שנוסיף ע"ז חשש זיוף דג"כ אין חוששין לזה כלל מדאורייתא דעה"ח עהש"ט כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. רק מדרבנן צריך קיום. וכיון דלנפילה לא חיישינן אפילו בדאורייתא כ"ש בדרבנן ומשום עיגונא דהקילו בה רבנן משאר קיום שטרות מדוע נחוש בזה לנפילה כו' ע"כ א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח. ובמכתב מאליהו ש"ו סי' ל"ג החזיק בכל עוז להחמיר דצריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. ותמה על הרמ"א שהביא רס"י קמ"ב דהרשב"א בתשו' סי' תקס"א והמרדכי ר"פ התקבל ס"ל דא"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח והוא ז"ל כ' דלא אמרה הרשב"א אלא בדאיתנהו לסהדי קמן בשעה שהשליח מוציא גט מתח"י כו'. אך בדברי המרדכי הודה כי הנה אמת כי מדבריו שם מבואר בהדיא שכל שיש בידו של שליח חתימת ב"ד או חתימת עדים שעשה אותו שליח א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח. אבל מ"מ כבר מסיים שם עלה וז"ל ותימא דבתיקוני שטרות כתוב הרשאה להולכת הגט עכ"ל אשר נראה דבא לבטל דבריו מכח הנמצא כתוב בתקון שטרות. ותמיהני שלא השלים להעתיק כל דברי המרדכי דסיים ותימא דבתיקוני שטרות כתוב הרשאה להולכת הגט וכן כתיב וקנינא ומה קנין שייך עכ"ל וגבי וקנינא ודאי לא בא לבטל דבריו ולומר דצריך קנין. א"כ י"ל כמ"כ כאן. ואף אם נאמר בהרשאה צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח י"ל הטעם משום דלכתחלה חוששין לפרש"י באתיוה בי תרי דהטעם משום שהם יכולים לקיימו כו' ולא כפי' ריב"א שהרי גם הטור סי' קמ"ב ס"ל כפרש"י שלכן כ' שאם בא הבעל וערער. אבל להעומדים בשטת ריב"א י"ל ודאי אמת כדברי המרדכי לכן דיעבד במקום עיגון י"ל לסמוך ע"ד המרדכי. ואדרבה בנד"ז שהוא מכתב הבעל עדיף מהרשאה דה"ל כמו בעל שהביא גיטו דלכ"ע אף גם לפרש"י א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח וכמ"ש בהגמי"י פ"ז מה' גרושין אות ג' בשם סה"ת וע"ש בלח"מ דין כ"ד ד"ה שאם ניחוש שכן דעת הרמב"ם פ"ב דין ח' והוא תלמוד ערוך ומ"ש בא"ח שבעל שהביא גיטו צריך כו' כמ"ש רמ"א סי' קמ"ב סי"ד דבריו דחויים נגד סה"ת והגמי"י והרמב"ם והב"ש העמיד דבריו כרבה ואנן לא קיי"ל כן. והמכמ"א ש"ו סי' מ"ד לא פי' כן ומ"מ אשתמיטתי' ד' הגמי"י הנ"ל:

זוהנה בק"נ רפ"ק דגיטין סק"ט ואין להקשות כו' דא"כ בפנ"כ ובפנ"ח למה לי דכיון שהבעל שלחו כו' ובמח"כ אשתמיטתי' ד' המרדכי ר"פ התקבל הנ"ל. שבאמת הביא הראיה כן. והרא"ש י"ל דעדיפא מיני' הביא הראי' כי היכא שיקיים כו' שזהו ראיה אף לשטת רש"י. ועיין תשו' מהריב"ל ח"ג סי' כ"ד וז"ל מאחר שהשליח לא עמד על כתיבת הגט שהוא היה בקושטאנדינה והמגרש היה באנקונה אפילו שיתקיים שטר השליחות לא מהני ולא מצינו דבר זה מפורש בשום אחד מן הפוסקים זולתי בתשו' הריב"ש סי' שי"ח כו' גם הביא ראיה להחמיר ממ"ש הרא"ש רפ"ק כי היכי שיקיים כתב השליחות יקיים ג"כ כתיבת הגט משמע דאע"ג שיקויים שטר השליחות צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח כו'. ואח"כ הראה פנים להקל מדין מינוי שליח הולכה שלא בפניו כו' וסיים כיון הריב"ש נוטה להחמיר וכ"מ מהרא"ש אין לחלוק עליהם וסיים ועוד אוסיף שנית לעיין כו' עכ"ד. והנה לא הביא דברי המרדכי ר"פ התקבל דמקיל בזה וכ' ולא מצינו מפורש בשום א' מן הפוסקים כו' ולכן אפשר לומר דאילו היה למראה עיניו הקדושים ד' המרדכי לא היה מחמיר כל כך. ובמכמ"א שער וא"ו סי' ל"ג כ' וראיתי למהרשד"ם סי' ע"ז שגם הוא נשאל על הנדון הלז של מהריב"ל וכ' להתיר ועיקר יסודו על שעידי השליחות היו מעידין שהגט נכתב ונחתם בפניהם כו' וא"כ אפילו לדעת הריב"ש לא נשאר כאן שום ספק דעד כאן לא ערער הריב"ש אלא בשטר המעיד על השליחות לבד אבל בשטר המעיד על הכתיבה והחתימה ודאי ליכא לספוקי במידי. והמכמ"א השיג עליו כו' שהרי עיקר החשש הוא שמא נאבד או נשרף אחר שיצא מלפניהם ואין זה הגט שיקיימו הם כו'. ומ"מ כ' המכמ"א שמהרש"ך סי' ל"ה הסכים לדברי מהרשד"ם וכן הסכים הרב מהר"מ מטאלון יעו"ש והוא רבו דמהר"א ששון. וכן פסק מהר"א ששון בתשו' סי' קפ"ד. וע"פ דבריהם נראה בנד"ז שיש מכתב הבעל שכותב איך ששולח גט לאשתו ומבקש מאד מאד שישתדלו בנתינת הגט להאשה. א"כ עדיף מהנדון שלהם דכל טעמם כיון באופן זה ליכא למיחש לערעור הבעל וכל היכא דליכא למיחש לערעור הבעל הגט כשר יעו"ש בתשו' מהר"א ששון ובמכמ"א. וא"כ כש"כ כשיש מכתב בכתיבת וחתימת יד הבעל באריכות וכותב איך ששולח הגט ומבקש כפולה ומכופלת שיראו ליתן לה. ותוכן בקשתו מפני שנשא שם אחרת וזהו לו לבוז שיעבור על חר"ג מ"ה. א"כ ודאי אין לחוש לערעור הבעל. וז"ל הכנה"ג סס"י קמ"ב בהגהב"י אות נ"ג מי שמינה שליח הולכה לפלוני שהוא בעיר אחרת ושלח הגט לידו ושטר השליחות ועידי הגט אינם במקום השליח אפילו שיתקיים שטר השליחות לא מהני מהריב"ל ח"ג סי' כ"ד ומדברי הרב בעל תומת ישרים בסי' ק"ב אע"פ שלא זכינו לתשובתו נראה דנוטה לסברת מהריב"ל אבל רשד"ם ז"ל בחאה"ע סי' ע"ז כ' דאם שטר שליחות מקויים דמהני ועיין בסי' פ"ב פ"ג וק"ע והרב מוהר"ר מרדכי מטאלון ז"ל ח"א הובאו דבריו במהרש"ך ז"ל ח"א סי' ל"א וגם מהרש"ך ז"ל בסי' הנזכר הסכים לדברי רשד"ם וכן הסכימו הראנ"ח ז"ל בח"א סי' ל"ב ומהר"א ששון ז"ל בתשו' סי' קפ"ד אלא שהרש"ך ז"ל והראנ"ח ז"ל כתבו בתנאי שא"א להסתפק שהגט שנמסר בפני העדים נאבד וזה הוא גט אחר ועיין בתשו' למהרי"ט ז"ל ח"א סי' ל"ה ובהרש"ך ח"א דף נ"ו ובתשו' פני משה ח"ב סי' נ"ב עכ"ל. וז"ל תשו' מהרי"ט ח"א סס"י ל"ה אבל התקנה שאמר מר שיכתבו ב"ד כתב מעשה ב"ד שנכתב ונחתם בפניהם לשמה אינה דרך סלולה כמו שנראה מתשו' הריב"ש ז"ל סי' שי"ח והביאה הרב הב"י ז"ל סס"י קמ"ב עכ"ל. משמע רק שאינה דרך סלולה אבל אינו דוחה אותה לגמרי. והיינו כדעת רמ"א רס"י קמ"ב ס"א בהג"ה שמביא שני דיעות בזה. אשר לפ"ז ג"כ בנד"ז שיש מכתב הבעל על ששולח הגט דעדיף טפי משאר שליחות בעדים משום דודאי לא יבא ויערער כנראה ממכתבו י"ל שיודו דמהני במקום עיגון עכ"פ. ואין להקשות ע"ז ממ"ש בש"ע סי' קמ"ב ס"ז בהג"ה ולכן אלם כו' אע"פ שיוכל לכתוב בפנ"כ ובפנ"ח דצ"ל בפיו וא"כ איך נסמוך על מכתב הבעל. דהא הב"ש שם הכשיר לקיים ע"פ כתב וכ"כ בש"ע ח"מ סי' מ"ו ס"ז בהג"ה. לכן מש"כ דלא מהני היינו דוקא באלם מיהו הש"ך בח"מ שם נ' לא ס"ל כן וגם הבית מאיר סי' קמ"ב ס"ז חלק על הב"ש וכ"ד המכמ"א ש"ו סי' ל"ד ע"ש שהאריך אף שהביא דעת ריא"ז בש"ג פ' מי שאחזו דמקיל באלם כמו דעת הר"ן וכן מצאתי בחידושי הריטב"א פ"ק דגיטין דף ח' ט' וז"ל הב"ע דנתנו לה כשהוא פקח כו' והא דלא אוקמוה באלם משום דאלם יכול להגיד מתוך הכתב וכשר בהכי לעדות אשה והכי מוכח לקמן באידך פירקא ובפרק מי שאחזו עכ"ל ואפשר היינו מדתנן פ"ב (דכ"ב) הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו סומא ועכומ"ז וסומא פסול משום שאינו יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח וא"כ אמאי תנא חרש ולא תני אלם דג"כ א"י לומר בפנ"כ ובפנ"ח אלא ש"מ דאלם כשר משום שיכול להגיד ע"פ הכתב וכ"פ היש"ש פ"ק סי' ך'. מ"מ אף להחולקים ופוסלים מתוך הכתב נראה שיש לחלק בטוב בין עדות דבעינן מפיהם דוקא ולא מפי כתבם. משא"כ הבעל שאין הגדתו בתורת עדות כ"א הוא בעל דבר המגרש ולכן אם כ' גט בכתב ידו ואין עליו עדים הגט כשר מדאורייתא ועיין בש"ע אה"ע סי' ק"ל ס"ך ובסי' קמ"א סל"ה. גם כמ"ש הר"ן בתשו' סס"י מ"ג דודאי ביטול שליחות הגט מתוך הכתב מהני כו' יעו"ש הובא ב"י סי' קל"ד. א"כ נראה דגם קיומו יכול לקיימו מתוך הכתב לכ"ע כיון אפילו בדאורייתא עושים מעשה ע"פ כתבו כ"ש בדרבנן. וכה"ג כ' הבית מאיר בעצמו וז"ל ואולי י"ל דס"ל על השליחות מדנאמן בתורת שליש לא חשוב עדות ונאמן אף ע"י כתבו ודוקא להגדת בפ"נ ס"ל דאין מועיל מפי כתבו מדהוא בתורת עדות עכ"ל. וא"כ הבעל דכשמביא ג"כ א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח א"כ לאו משום עדות הוא נאמן כ"א משום שהוא בעל דבר המגרש ע"כ אף ע"פ כתבו מהני לקיום הגט. וכ"מ בתשו' הריב"ש סי' ר"מ שכתב דאלם כיון שאינו יכול להגיד בפיו לא סגי מתוך הכתב וברמיזה דהא עדות הוא ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם כו' ולא דמי לגט עצמו כשהבעל אלם דהתם לא בעינן אמירה ממש אלא די לנו בשנדע בבירור דעת הבעל ורצונו רק שבחרש גמור אין סומכין על רמיזותיו והיינו דאמרי' קולו לאפוקי מדרב כהנא כו' אבל בכאן בעינן אמירה ממש כשאר עדות עכ"ל. וא"כ לענין בעל שהביא גיטו דאין צריך לומר כלל בפנ"כ ובפנ"ח משום דסמכינן אהא שרואים דעתו ורצונו לגרשה שבודאי לא יבא ויערער י"ל דכמ"כ סומכין על מכתבו מאחר שעי"ז אנו רואים היטב שדעתו ורצונו לגרשה כו':

ולמעשה לא יכלו למצוא קיום למכתב הבעל וע"כ נשארה האשה עגונה. ואח"ז רב ראיתי בשו"ת בגדי ישע סס"י למ"ד מה שצידד להקל. א"כ בנד"ז דהכא ג"כ באמת ליכא למיחש לזיופא כלל אולי יש לסמוך על הטעם דסעיף ד' ועדיף מנדון הבגדי ישע:

ומה שדקדק המכמ"א מדברי הרא"ש פ"ק סי' ב' שכתב כי היכי דיקיים כתב שליחותו יקיים חתימת הגט כו' הרי דקאמר בהדיא כי הגם שיקיים כתב שליחותו עדיין צריך הוא לקיים את הגט כו'. זהו כשאין מבואר בכתב שליחותו רק שעשאו שליח לגרש בו אשתו. אבל כשמבואר בכתב שליחותו שהגט נכתב ביום פלוני במקום פלוני ועדיו החתומים בו הם פלוני ופלוני. אז באמת א"צ לקיים חתימת הגט. והק"נ סק"ט פי' דברי הרא"ש ע"ד שפירש המכמ"א ואינו מוכרח. והנה המכמ"א שם דף ק"ד ע"ג כ' שמהרשד"ם בתשו' סי' ע"ז כתב וז"ל ואומר אני שאפילו לדעת הריב"ש לא נשאר כאן שום ספק דע"כ לא ערער הריב"ש ז"ל אלא בשטר המעיד על השליחות לבד אבל בשטר המעיד על הכתיבה והחתימה ודאי ליכא לספוקי למידי עכ"ל. והמכמ"א השיג עליו הרי עיקר החשש הוא שמא הגט נאבד או נשרף כו'. ויש להשיב דאף את"ל דלהריב"ש חיישינן נמי בכה"ג מ"מ להרא"ש ושאר פוסקים לא חיישינן בכה"ג שהרי יש כאן קיום על הגט. ולאבידה ואח"כ זיוף לא חיישינן. ועיין בב"ש סי' קל"ב ס"ק י"א במ"ש מיהו אפילו בשליח לא חיישינן דמשקר על הגט כו' ומ"מ סובר דשלו הוא. משא"כ בכה"ג כו' היה משקר בודאי לא חיישינן עכ"ל. ודבריו מוכרחים דאם היו חושדין השליח שמשקר לגמרי במרד א"כ גם ת"ח לא היה נאמן שבכ"מ שעד א' אינו נאמן לגמרי אין חילוק בין סתם אדם ובין ת"ח אע"כ כאן לשקר גמור לא חיישינן. וא"כ הכא הוא ק"ו גדול יותר דבאנו לחוש לאבידה ואח"כ לזיוף גמור כזה. ע"כ נ' דמדינא אין לחוש לזה. וגם הרי מצינו דסמכינן על חזקה בדבר דאורייתא גבי גט כמבואר בש"ע סס"י קמ"א סעיף ס"ח ס"ט. וע"ש סעיף נ"ט בהג"ה יש אומרים כו' וחיישינן שמא יבטלנו. ועיין בתשו' הב"ח סי' ק"ב שפסק דלמעשה במקום עיגון סמכינן להכשיר ולסמוך על החזקה. והביא ד' הרמב"ם פ"ו מה"ג הכ"ז. וא"כ ה"נ כיון מתוך ההרשאה נתברר שמסר הבעל גט לשליח שנכתב במקום פ' ביום פ' ועדיו פו"פ. והשליח מוסר לה גט זה יש להעמיד על החזקה שזהו הגט שמסר לו הבעל דעדיף מהנך חזקות הנ"ל דהכא הרי גם כתב הגט והעדים מוכיח שזהו הגט שנמסר לו. א"כ מדוע ניחוש לאבידה נעמיד על החזקה שהגט שנמסר לו הוא קיים והוא הוא. ולא נאבד ולא זייף. וגם בתשובת הב"ח הנ"ל סס"י העלה דהעיקר כדברי המרדכי פרק התקבל ותשובת רשב"א סי' תקס"א ולא כהריב"ש סי' שי"ח. והיינו דלא חיישינן לאבידה וזיוף. אלא דאח"כ העלה להחמיר מטעם דבר ולא חצי דבר ואף שהרשב"א והמרדכי אין חוששין לזה מ"מ כיון שהטור הביא ד' הרמ"ה ולא נחלק עליו חוששין לחומרא עכ"ד:

עוד סייע המכמ"א סברתו מדברי הרמ"ה המובא בטוש"ע סי' קמ"ב סעיף י"ב אם יש עדים שהבעל מסר לסומא גט זה כו' הרי נקט גט זה דוקא. וכן משמע קצת בתוספות פ"ב דגיטין (דף ט"ז) סע"א ד"ה אבל. ואם האחד שליח והשני מעיד שבפניו נתן הבעל את הגט. דפי' את הגט היינו זה הגט אשר לפניו היום. אך כ' דבחידושי הרשב"א נ' דלא שני ליה בין אומר עשאו שליח על גט זה לאומר עשאו שליח סתם. דבכל גוונא אין צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח ועיין בש"ע סי' קמ"ב ססע"י י"ח. גם ברי"ו נכ"ד ח"ג כתב וז"ל וכמ"כ אם האחד הוא שליח והשני מעיד שבפניו נעשה שליח א"צ שיאמר בפנ"כ בפנ"ח דמאחר שהן שני עדים לא יוכל הבעל לומר לא שלחתיו ומזוייף הוא עכ"ל א"כ לא הזכיר על גט זה. ועכ"פ ע"י ההרשאה שמבואר בה הגט והזמן והמקום א"כ לא יוכל הבעל לומר לא שלחתיו ומזוייף הוא. ודברי רי"ו הן לשון הרא"ש ר"פ המביא תניין סי' ב'. ועוד דהא התוספות רפ"ק דגיטין ד"ה ואם יש עליו עוררים. דגבי ממון טענינן ליתומים שהשטר מזוייף הרי בדבר זה חמור ממון מגט שבא"י אצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח ולא טענינן מזוייף הוא. וא"כ גם בחו"ל י"ל לא חמור גט מממון. והנה גבי שטר ודאי לא היינו חוששין לאבידה וזיוף כהנ"ל. א"כ גם בגט אין לחוש יותר: