סימן ערה

אסימן ערה

גיטין (דכ"ט סע"ב) אמר רבא הא ודאי קא מיבעיא לן כי משוו ב"ד שליח בפניו (מי בעינן בפניו דשליח קמא כו') או שלא בפניו כו'. הנה פי' כי משוו ב"ד שליח זהו כמו שמבואר בגמרא ספ"ב (דכ"ד סע"א) ואיבעית אימא כו'. וכתבנו שם [בחי' הש"ס] דעכצ"ל דשליח קמא אמר לב"ד שיתנו הגט דאל"כ מהיכן יש להם כח ליתן. ולמנות שליח. וכ"מ בגמ' שם שהבעל אמר לה ומשוי ב"ד שליח. דאין לומר דדי במה דשליח קמא אומר לפניהם בפ"נ ובפ"נ ונותן להם הגט דעי"ז עשאן ב"ד. והרי מצינו באומר לשלשה תנו גט לאשתי דע"י שעשאן ב"ד רשאים לעשות שליח לכתוב ולחתום. ועיין רש"י (דע"א ע"ב) בד"ה דאמר מילי מימסרן. דאיכא למימר דעשאן ב"ד כו' נמצא מצד שיש גילוי דעת שלזה נתכוין לכן יכולים לעשות שליח. ור' יוסי לא פליג רק משום דמילי לא מימסרי לשליח. וא"כ גם כאן דשליח קמא עשאן ב"ד רשאים לעשות שליח. אך באמת לא קרב זה אל זה כלל דהתם שאני שאמר להם תנו. א"כ הם עצמן ודאי עשאן שלוחים. והרי מדינא שליח עושה שליח. אלא דבשנים חיישינן שבושת הוא לו כשיעשו שליח או משום דמילי לא ממסרן לשליח בשנים גם לר"מ. ולפיכך כיון שהם שלשה דאיכא למימר דעשאן ב"ד ולא שייכי הני טעמי המונעי' לכן יכולים לעשות שליח. משא"כ הכא אם לא אמר השליח לב"ד תנו איך יוכלו ליתן אפילו הן עצמם כ"ש למנות שליח. ואם משום דמוכחא מילתא שלזה נתכוין הלא לא אזלינן בתר אומדנא רק ביוצא בקולר ומסוכן וכה"ג כמ"ש במשנה וגמרא (דס"ה סע"ב) ואף גם שם משום דאמר כתבו כמ"ש בב"ב (דקמ"ו). א"ו צ"ל דשליח קמא אמר להם תנו. או שהשליח קמא אמר להם בפי' שהם יעשו שליח וכמ"ש בגמרא ספ"ב וכנ"ל. אך א"כ צ"ל מאי קא מיבעיא לרבא מי בעינן בפניו דשליח קמא. מי גרעי הב"ד משליח דשליח שעושה שליח שלא בפני השליח ראשון ואפילו מת שליח ראשון ולכאורה י"ל משום דהרמב"ן כ' בשם הרי"ף דשליח שני ג"כ אינו עושה שליח אחר אא"כ חלה או נאנס. והב"ד עושין שליח בלי שום אונס. ומש"ה הוה קס"ד דבעינן בפניו דשליח קמא. ומסיק דא"צ שיהי' בפניו משום שבודאי שליח קמא שעשאן ב"ד לזה נתכוין שיעשו שליח. אך י"ל בע"א דהב"ד לא דמי לשליח דשליח. כי השליח דשליח יכול ליתנו בעצמו ע"כ פשיטא דמשוי ג"כ שליח אחר שלא בפניו דשליח קמא ואפילו מת שליח קמא. משא"כ הב"ד אין דרך שיתנו בעצמם אלא שאמר להם שיעשו שליח וה"ל כשלוחו דההוא גברא ליתנו לאבא בר מניומי שהוא שליח שלא ניתן לגרושין. ע"כ מיבעיא לי' אם צריך להיות בפניו דשליח קמא כו' ובתר דבעיא הדר פשטה דאפילו שלא בפניו דהא אפילו שליח שלא ניתן לגרושין יוכל לעשות שליחותו מה שצוו לו שלא בפני המשלח. דהא עכ"פ לאבא בר מניומי היה יכול ליתנו בטוב. וכ"ש ב"ד די"ל דעדיפי משליח שלא ניתן לגרושין כי מה שאמר להם שיעשו שליח ולא אמר להם שיתנו בעצמן זהו מפני כבודם. ועוד דב"ד אלים כחייהו. ויש להסתפק אם מת שליח קמא אם הב"ד יכולים למנות שליח דרבא לא פשיט רק שא"צ בפניו. אבל אם מת י"ל דאין יכולים למנות שליח. כיון דהם עצמן לא היו שלוחי' ליתן וי"ל דמ"מ גם שליחות זה ליתנו לשליח מכח בעל קאתי ולכן כיון דאיתיה לבעל יכולים למנות השליח:

בוהרי"ף גריס בבעיא דרבא בענין אחר מגירסת רש"י וז"ל אמר רבא הא ודאי מיבעי לי שליח כי משוי ליה שליח בב"ד בפניו או אפילו שלא בפניו הדר פשטה בין בפניו בין שלא בפניו עכ"ל. וכ' הב"י סי' קמ"ב וז"ל והכא פירושו שליח כי משוי שליח בב"ד מי בעינן שיהי' שליח שני שהוא ממונה באותו מעמד או אפילו שלא בפניו יכול למנותו ופשט דאפילו שלא בפניו וכן פירשה הרמב"ם בפ"ז ה"כ עכ"ל וזה לשון רבינו ירוחם נכ"ד ח"ג ולפרש"י בבעיית הגמ' ופשטה שב"ד יכולים לעשות שליח ב' אפילו שלא בפני א' ולפי גירסת רי"ף שליח יכול לעשות שליח בפני ב"ד שלא בפני שליח שני אלא שאומר בפני ב"ד אני ממנה שליח לפלוני וב"ד יתנהו לו. ועיקר הדין של שתי הגירסאות נהגו לעשות ר"ל לעשות בב"ד שליח שני שלא בפני שליח ראשון. ולעשות שליח ראשון בפני ב"ד שליח שני שלא בפניו עכ"ל וכ"כ הטור סי' קמ"ב. ונראה דגם לגירסת הרי"ף דייקא משום שממנה אותו בפני ב"ד. והב"ד הן ממוצעים בין שליח קמא לשליח שני ומה שהם פנים בפנים עם השליח שני ה"ל כאילו שליח קמא עמו פב"פ. הא למה זה דומה לדין אומר אמרו לפלוני שיכתוב ולפלוני ופלוני שיחתמו. דאע"ג דהבעל אינו בפניו של הסופר והעדים מהני למ"ד מילי מימסרי לשליח. מאחר דהן הן שלוחיו לומר לפלוני שיכתוב ולפלוני ופלוני שיחתמו והרי הוא עם השלוחי' פה אל פה. והשלוחים הן עם הסופר והעדים פה אל פה. לכן אף למ"ד שאין יכולים למנות שליח שלא בפניו מהני דהא ה"ל כאילו הן בפניו מטעם הנ"ל אלא דהתם לא מהני למ"ד מילי לא מימסרי לשליח. משא"כ כאן דנותן לב"ד גוף הגט ולא מילי לבד. ואומר להם שהם יתנו הגט לפלוני שהוא יהיה שלוחו. ה"ז ממש אומר אמרו. וכיון שכן מה ששליח שני שומע פה אל פה מהב"ד ה"ל ממש כאילו שומע מפי משלחו דהיינו שליח קמא וכמ"ש הר"ן ס"פ התקבל בענין אומר אמרו דאם איתא דמילי מימסרן לשליח כיון ששלוחו של אדם כמותו כשהסופר והעדים שומעין מפי השליח הרי הן כאילו שומעין מפי הבעל הלכך על כרחך מאי דקא פסיל רבי יוסי אומר אמרו בין במברר בין מדעתכם משום דמילי לא מימסרן לשליח עכ"ל. וא"כ בנד"ז דמוסר להם גוף הגט כשהשליח שני שומע מפי הב"ד ה"ל כאילו שומע מפי שליח קמא ממש וכ"כ התוס' (דס"ז ע"א) ד"ה אמרו והראשונים הם שלוחים של הבעל כו'. ואין לומר דלא דמי לאומר אמרו דהתם אומר אמרו לפלוני כו' משא"כ הכא לא הזכירו הפוסקים לשון שיאמר לב"ד אמרו לפלוני שאני ממנה אותו שליח. וכנזכר בלשון רבינו ירוחם הנ"ל וכ"כ הרמב"ם פ"ז ה"כ כל העושה שליח א"צ שיהי' השליח עמו בב"ד אלא אומר להם הרי פלוני שלוחי ואפילו שלא בפניו וכ"כ הטור סי' קמ"ב. אך זה אינו דהא בגמרא ס"פ התקבל (דס"ו ע"ב) איתא אמרי אי כתובו כתב ידן ודן הוא כ' הגט (מדלא קפיד עליה) נעשה כאומר אמרו. וכ"ש בכה"ג שנותן הגט לב"ד שיתנוהו לשליח שהוא ממנה בפניהם דנעשה כאומר אמרו לפלוני כו':

גואין לומר עוד דהא הרא"ה חילק בין אומר אמרו לממנה שליח שלא בפניו הובא בהר"ן ס"פ התקבל והריטב"א שם ביאר יותר וז"ל דלא פליג ר' יוסי אלא באומר אמרו מדעתיכם אבל בממנה אחרים שלא בפניו אלא שמודיע להם ע"פ עדים בהא ודאי לא פליג ר' יוסי דודאי אדם עושה שליח שלא בפניו כו' עכ"ל והיינו דאפילו אומר אמרו לפלוני שיכתוב זה נק' מדעתיכם אבל כשאמר אמרו לפלוני שאני ממנה אותו לכתוב זהו נק' ממנה שליח שלא בפניו. ולכן אע"ג דאומר אמרו לא מהני משום דמילי לא מימסרי לשליח אבל בממנה שליח מהני גם לענין מילי משום דממנה אותו בעצמו שלא ע"י שליח. וא"כ לפ"ז למאי דבעינן למימר דאדרבה מינוי השליח צ"ל בפניו דוקא. ולא פשיט רבא דאפי' שלא בפניו דשליח ב' מהני אלא משום דמה שהשליח הב' המתמנה שומע מפי הב"ד ה"ל כשומע מפי משלחו. ובשלמא אם מיירי באומר אמרו או שנעשה כאומר אמרו אתי שפיר משום דבכה"ג הב"ד הם שלוחים למנות השליח ב' אפילו פי' אמרו לפלוני. אבל לפי הלשון של הרמב"ם הרי פלוני שלוחי וכן ל' רי"ו אני ממנה שליח לפלוני א"כ הוא עצמו ממנה אותו כעת. והב"ד אינן רק שמודיעים לו ענין מינוי זה ואינן שלוחים ממש למנותו דהא אפי' במילי דלא מימסרי ע"י מינוי מהני משום שהם רק מודיעים לו המינוי. וא"כ מה מהני ששליח ב' המתמנה שומע מפי הב"ד כיון שאינו בפניו דשליח קמא שהוא המשלחו. וי"ל דאומר אמרו לפלוני שאני ממנה אותו שליח אע"ג דעדיף מאומר אמרו מדעתיכם לענין ששייך לומר דמהני אפי' לענין מילי. מ"מ לא נגרע בזה ג"כ המעלה שבאומר אמרו. שהרי הן ג"כ שלוחים להודיעו עכ"פ ענין מינוי זה. א"כ כששומע מפיהם ה"ל לענין חששא דשלא בפניו כאילו הוא בפניו מאחר שהוא בפניו דשלוחים שלו כו' כך י"ל אפי' להרא"ה. וגם מסברא י"ל כן דלא גרע מנעשה כאומר אמרו שבגמרא (דס"ו ע"ב) וכ"מ ממ"ש הר"ן בין במברר בין מדעתכם כו' הובא לעיל אלמא דאי מילי מימסרן לשליח מהני במברר ג"כ דהיינו הנדון דהרא"ה שאני ממנה אותו כו'. וגם אם נאמר דלהרא"ה באמת לא הוה כמו בפניו דשליח קמא משום שאינן שלוחים רק להודיעו כו' מ"מ הרי הרמב"ן וכל הפוסקים לא חילקו כלל בין אומר אמרו מדעתיכם ובין אומר אמרו לפלוני שאני ממנה אותו דשניהם לא מהני כלל לענין מילי. משום דמילי לא מימסרי לשליח. וא"כ עכ"פ לדבריהם מוכח דאפילו בכה"ג הן שלוחים ממש על המינוי דהיינו שממנה אותן על ידן והן הממוצעים. כי המינוי צ"ל בפניו ע"כ הוא מעמידן במקומו לומר להם שהוא ממנה אותו שליח. וכן משמע בהדיא בחי' הרמב"ן ס"פ התקבל שכ' קשה לי לר' יוסי כו' הרי לא מסר מילי אלא זהו עושה שליח שלא בפניו כו' דהא פי' בהדיא ולפלוני ופלוני ויחתמו כו' ואפ"ל שאני גט דבעינן לשמה כו' אלא כששמעו הם מפיו עכ"ל. והרי בגמ' משמע בהדיא דלשמואל דפליג על ר' יוסי באומר אמרו וס"ל דבכה"ג מילי מימסרי לשליח מהני בין באומר אמרו סתם ובין באומר אמרו לפלוני שיכתוב ולפלוני ופלוני שיחתמו כמש"ש כיון דאמר מר כשר ול"ת כו' והרי באומר אמרו לפלוני ופלוני כ' הרמב"ן דזהו ממנה שליח שלא בפניו ומאי מילי קא מסר להו כו' ע"ש. ואעפ"כ תולה דין זה בהא דמילי מימסרי לשליח דייקא. דלשמואל דייקא מהני כה"ג אלמא דגם בממנה שליח שלא בפניו כיון דהוא ע"י אומר אמרו ה"ל הראשונים שלוחים ממש על מינוי זה. וצ"ל משום דבכלל מאתים מנה:

דועפ"ז צ"ל מ"ש הרמב"ן ס"פ התקבל והביאו הרשב"א שם דבשאר דברים של גט זולת כתיבתו וחתימתו אדם עושה שליח שלא בפניו. וכ"כ הרא"ש והטוש"ע סי' קמ"א סעיף י"ד והרב"י בבד"ה שם הביא ראיה לזה מהא דרבא דכאן ולפע"ד מהא דרבא אין שום ראי' כלל דהכא שאני דה"ל כמו בפניו משום שהב"ד הן בפניו וכנ"ל. משא"כ מינוי שליח שממנה בפני עדים או ב"ד שליח העומד במקום אחר והעדים כותבין וחותמין שמינה לפלוני לשליח. כיון שהשליח אינו רואה כלל פני העדים שמינהו בפניהם. ע"ז אין שום ראיה כלל מהא דרבא. אדרבה מהא דרבא משמע להפך שהרי אפילו בכה"ג שהב"ד הוא בפניו הוה מיבעיא לי'. ונהי דאח"כ פשטה דכה"ג מהני משמע ודאי דייקא משום שהב"ד הן בפניו עם השליח הא' והב' לכן ה"ל כאילו השליח א' הוא בפניו דהשליח ב' אפילו לגי' הרי"ף וכ"ש לגי' רש"י. ומינה מוכח דשלא בפניו לגמרי רק שמודיעים לו ע"י כתב זה ודאי לא מהני. אם לא להאומרים דכתב יד מהני בפקח וזהו מחלוקת הפוסקים וגם להאומרים דכת"י מהני צ"ע כי יש בזה תנאים. ואין כאן מקומו. ועוד כי הם לא הצריכו כת"י העדים רק בשביל הידיעה אבל המינוי ס"ל דמהני לגמרי שלא בפניו. וגדולה מזו כ' הריטב"א ס"פ התקבל דאפילו עדים אחרים באו והודיעוהו הגט כשר אע"פ שלא להם אמר הבעל להודיעו רק שהיו באותו מעמד ושמעו ממנו והרי לא נעשו שלוחיו כלל להודיעו ע"ש. וכ"ז נגד משמעות האיבעיא והפשיטות דרבא כאן. ועיין בק"נ ס"פ התקבל שהקשה עמ"ש הרא"ש ונ"ל דאיש ואשה שוין כו' והלא תלמוד ערוך הוא כו' ע"ש דמאד תימה על תמיהתו דבגמ' שם המינוי ע"י אומר אמור לו שאני ממנה אותו שליח וכיון שגט בידו לכ"ע מהני ומה שייך זה למינוי שליח שלא בפניו אלא שהעדים מודיעים להם בכתבם זה לא מוכח כלל מהש"ס שיהיה מהני. ולא דמי לעובדא דבש"ס שהביא הק"נ אפילו כי אוכלא לדנא:

הוהנה במכמ"א שער ששי סי' י"ג חקר בדין זה אם יכולים למנות שליח שלא בפניו וכ' דלגירסת רש"י ליכא למשמע מכאן דיכולים למנות שליח שלא בפניו וגם לגירסת הרי"ף אפשר דליכא למשמע מינה שהבעל יכול לעשות שליח שלא בפניו דדוקא בשליח ב"ד הוא דאלים כחייהו לעשותו שלא בפניו אבל בעל גופיה לא. ודייקא הכי מדקא מיבעי ליה בשליח ב"ד דמשמע דגבי בעל גופיה פשיטא ליה דלא מצי למיעבד הכי דאי גבי בעל מצי למיעבד הכי מאי קא מיבעיא לי' גבי ב"ד מי גרע ב"ד מבעל עכ"ל ונפלאתי עליו שלא מצא לדחות רק משום שי"ל דב"ד אלים כחייהו דסברא זו אינה מוכרחת כ"כ לשזה יספיק למינוי שליח שלא בפניו את"ל דבבעל עצמו לא מהני. וכמו מילי לא מימסרי לשליח דאין מחלקין בזה בין ב"ד לעדים לר' יוסי דקיי"ל כוותי'. ואפילו רבי מאיר דמחלק בין ב"ד לעדים הרי פרש"י (דף ע"א ב') דהטעם משום דאיכא למימר שע"ז נתכוין שיאמרו לאחרים לכתוב ולחתום כו'. משא"כ לענין מינוי שליח שלא בפניו אין טעם לחלק בין הבעל לב"ד. אבל היה לו לדחות ראיה זו בפשיטות מטעם הנזכר לעיל דכיון שהבית דין הם בפניו דשליח קמא והם גם כן בפניו דשליח ב' הוי ליה כאומר אמרו דמהני לכולי עלמא היכא דהשליחות אינו מילי. משום דמה ששליח שני הוא בפניו דהב"ד ה"ל כאילו הוא בפניו דשליח קמא. דשלוחו של אדם כמותו והב"ד לא גרעי משלוחי' לומר אמרו לפלוני שיהיה שלוחי כנ"ל באריכות. ותדע דהא גם שליח דמשוי שליח בב"ד כגירסת הרי"ף עכ"ז נקרא שליח ב"ד אני כדמוכח מהא דאמרו ליה רבנן לאבימי כו' מיהו הריב"ש בתשו' סי' שי"ח הובאה ב"י סי' קמ"ב פי' דר"ל רק שהמינוי הוא בפני ב"ד. אך היינו בשליח דמשוי שליח בפניו שאז אין לב"ד חלק בו רק שמתמנה בפני ב"ד. אבל כשממנהו בפני ב"ד שלא בפניו דשליח ב' עכצ"ל דהב"ד יש להן חלק בשליחות זה דע"כ הוי כאומר אמרו. ועיין בהרא"ש שהקשה על גירסת הרי"ף והיינו דלעיל אמר דלבתר תלתין יומין משוינן שליח משמע שהב"ד יעשו השליח ואיך אומר כאן ע"ז העובדא שליח כי משוי שליח כו' והגם שהקשה ג"כ גם על גירסת רש"י דאי בעינן בפניו למה ימנה ב"ד את השליח. ימנה הוא את השליח ובפני ב"ד. לפע"ד לק"מ דהא רש"י פי' דכאן בעובדא זו א"א שיהיה בפניו כמ"ש או אפילו שלא בפניו כגון זה שהוא אנוס ואינו יכול לעכב כו'. ומיבעיא לי' אם יוכלו ב"ד למנות שליח שלא בפניו. ובעלמא ודאי יוכלו לצייר שצ"ל שב"ד יעשו השליח אע"פ שהוא בפניו דשליח קמא כגון ע"ד הנז' בגמ' ספ"ב שהבעל אמר בפי' שב"ד יעשו השליח. וכן אם השליח השני אינו מבין הלשון של שליח הראשון. עוי"ל אופן פשוט יותר כי הנה התוס' בפ"ק (דף ה') סד"ה יטלנו הימנה כ' דהשליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ בשעת נתינה אבל קודם נתינה מספקא לר"י אי מהני. והא דשליח עושה בב"ד שליח ואומר כו' הרי אומר כשהגט יוצא מתחת ידו. ור"ל בשעה שמוסרו לשליח שני. אבל קודם נתינה לשליח ב' לא הי' מהני וכ"כ הרא"ש שם. וא"כ כשמוסרו לב"ד ועדיין לא עשה שליח ב' קשה איך נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ. ובגמ' מוכח בעובדא דההוא גברא דאיתניס דאפי' כה"ג נאמן. אעכצ"ל דגם זה נק' שהגט יוצא מתחת ידו לב"ד והיינו אם הוא מוסר כחו לב"ד שהב"ד הם יעשו השליח ולא הוא. נמצא יצא הגט מתחת ידו אבל אם הוא יעשה השליח נמצא כשעושה השליח אז יוצא הגט מתחת ידו. ולא נאמן על בפ"נ ובפ"נ שאמר תחלה קודם נתינה. ולכן כשאומר בפ"נ ובפ"נ קודם מינוי השליח הב' עכצ"ל שנתן להם בענין שהם ימנו השליח. וא"כ שפיר יצוייר בעיא דרבא כי משוו ב"ד שליח מי בעינן בפניו דשליח קמא. ולק"מ מ"ש הרא"ש למה ימנה ב"ד כו' ימנה הוא כו' דאם כן לא יהיה מהני בפ"נ ובפ"נ שאמר תחלה. ואעפ"כ הוה מספקא ליה אי בעינן בפניו כיון שמ"מ הוא אמר להם שיעשו השליח. וכל שליח צ"ל פא"פ עם מי שמשתלח ממנו ומ"מ פשט דא"צ דדי מה שהב"ד הם פא"פ עמו שהרי הם העושים השליח השני:

ווהנה התוס' בפרק מי שאחזו (דף ע"א א') ד"ה קולו. משמע דס"ל דלא מהני מינוי שליח שלא בפניו. שהרי דימו ענין שליח קבלה לשליחות הסופר והעדים משמע דאין להקל מדינא בשליחות הקבלה וההולכה יותר משליחות הסופר והעדים דאת"ל דס"ל כהרמב"ן דשליחות הסופר והעדים שאני דשם דייקא בעינן שישמעו מפיו משום דאל"כ אין זה לשמה א"כ מהו הביאו ראיה מתן גט זה לשליחות הסופר והעדים הרי י"ל דמ"מ כאן בעינן שמיעת הקול דייקא. א"ו ס"ל דדומים זל"ז. וא"כ הרי בשליחות הסופר והעדים לכ"ע לא מהני מינוי שלא בפניו ממש. והתוס' שם קאמרי רק דמהני הרכנה וכת"י דפקח דזה ה"ל כשמיעת הקול. וא"כ ה"ה בשליחות הנתינה והקבלה לא מהני רק כה"ג. אבל שלא בפניו ממש י"ל דלא מהני. אך צ"ל דהא מהראיה שהביאו מתן גט זה כו' יש לשמוע דאפילו שלא בפניו נמי מהני. דלא גרע המינוי שלא בפניו מהתם שאין האשה ממנה אותו כלל רק משום דזכות הוא לה. וי"ל דודאי י"ל דגרע טפי למ"ד דזכייה מהני מדאורייתא אף למי שאין לו שליחות עכשיו מדאורייתא רק דאתי לכלל שליחות כמו זכין לקטן. א"כ פשיטא דזכיי' שלא בפניו לא גרע מזכין לקטן ולכן י"ל דלעולם במידי דבעינן שליחות לא מהני שלא בפניו כלל ואעפ"כ זכיי' מהני אם היה זכות לה כמו דזכין לקטן מדאורייתא אע"ג דאין לו שליחות. רק ראיית התוס' הוא על שליחות בפניו אלא שאינו ע"י שמיעת הקול כ"א ע"י הרכנה וכה"ג ע"ז הוא שפיר ראיה דסברא הוא דשליחות כה"ג לא גרעא מזכיי' אע"פ שאינה אומרת כלום דמהני משום דקים לן שמתרצה כו' וה"ה הרכנה בפניו וכתב ידו דפקח. אבל על שליחות שלא בפניו שיהיה מהני אין להביא ראיה כלל מזכיי'. כך מוכרח לומר לדעת התוס' מאחר דס"ל דשליחות דקבלה והולכה שוה למינוי הסופר והעדים ושם לכ"ע לא מהני שלא בפניו כדמוכח מאומר אמרו לפלוני שיכתוב כו' ואע"פ שהר"ן והרא"ה חילקו ביניהם. התוס' ודאי ס"ל כהרמב"ן וכ"מ ממ"ש ישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו. והתוס' לא התנו דממעט רק אומר אמרו ולא מינוי שליח שלא בפניו. כדחילקו גבי קולו לאפוקי מדרב כהנא דאינו ממעט רק חרש. ש"מ דבאומר אמרו ממעט גם גוונא דהרא"ה והר"ן. וכיון דעכ"פ במינוי סופר ועדים לא מהני מינוי שליח שלא בפניו ה"ה גם בש"ק וש"ה. דאין לומר דשם הטעם משום מילי לא מימסרי. דהא בממנה שליח שלא בפניו כ' הרמב"ן והר"ן מאי מילי מסר להו כו'. ולכן להרא"ה מהני גם במינוי סופר ועדים שלא בפניהם. ולהרמב"ן דלא מהני היינו רק משום שלא לשמה וא"כ התוס' דאין מחמירים בשלא לשמה יותר ממינוי ש"ק וש"ה כנ"ל. א"כ כיון דלהתוס' לא מהני כה"ג במינוי סופר ועדים עכצ"ל דלא מהני כה"ג ג"כ במינוי ש"ק וש"ה והיינו ודאי רק משום דא"א למנות שליח שלא בפניו כלל. רק אומר אמרו לשמואל ה"ל כבפניו כיון דהוא פב"פ עם השלוחי'. ולר' יוסי לא מהני משום דמילי לא מימסרי לשליח ולכן מה שהסופר והעדים הן בפני השלוחים לא מהני. וא"כ ה"ל כממנה שליח שלא בפניו דלא מהני כנ"ל:

זאמנם הרא"ש ס"פ התקבל סי' עשרים הביא ג"כ ראיה שכ' התוס' מהאומר תן גט זה כו' אבל לא הביא ראיה זו רק לענין מינוי ש"ק. ולכן העלה דש"ק וש"ה יכולים למנות שלא בפניהם וע"ז הוכיח מתן גט זה אם היה זכות כו' וכ' דל"ד למינוי הסופר והעדים וזה הפך דברי התוס' דמדמו תן גט זה למינוי הסופר והעדים כנ"ל. ואמנם ראיית הרא"ש שיכולים למנות ש"ק וש"ה שלא בפניו מתן גט זה הוא תמוה. דזכייה שאני דהא זכין לאדם שלא בפניו ונמצא זכייה שלא בפניו ה"ל כשליחות בפניו משא"כ היכא דאינו זכות ובעינן שליחות י"ל דבעינן בפניו ממש ולא מהני מדעתו והנה להאומרים דזכין לקטן מדאורייתא אף שא"א לו למנות שליח כלל י"ל בפשיטות דקטן יוכיח. וצ"ל הרא"ש אמרה בשטת האומרים דאין זכין לקטן מדאורייתא. ואף גם לפ"ז אין הראי' מוכרחת דקטן שאני דלית ליה שליחות כלל וכיון דזכיי' משום שליחות הוא לכן אין לו זכיי' מדאורייתא. אבל לענין זכין לגדול שלא בפניו אף את"ל דשליחות אינו אלא בפניו ולא מהני מדעתו כנ"ל מ"מ זכייה שלא בפניו כיון דידוע לכל דזכות הוא י"ל דה"ל כמו בפניו ממש ועדיף משליחות בדבר שאינו זכות כשהוא שלא בפניו אף אם הוא מדעתו. דמ"מ השליח לא שמע מפיו שמתרצה. משא"כ בדבר שהוא זכות ה"ז ממש כאילו שמע מפיו מאחר שהענין מצד עצם זכות הוא לו. בודאי כל אדם רצונו זכותו וה"ז כאילו שמע ממש מפיו. לא כן בדבר שאינו זכות אין לו כח להיות שלוחו אא"כ שמע מפיו ממש שמתרצה:

חונלע"ד טעם לזה דהנה בערובין ס"פ חלון תנן בנותן מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב שלא זכו לו מעותיו ופרש"י ואפילו עירב החנוני לכל האחרים וזיכה גם לזה כו' דכיון דמעות אינן קונות לא סמכא דעתיה דהאי ולא הוה דעתיה לאקנויי ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו עכ"ל. ופי' במעותיו אין ר"ל במעותיו ממש דא"כ אפי' מדעתו לא הוי עירוב אלא ר"ל שמערב לו בככר שמזכה לו ע"י אחר אלא שמזכה לו הככר ע"ד לקנות עבורו המעה שנתן לו. וכיון שהנותן לא סמכא דעתי' להקנות לו המעה להחנוני משום דמעות אינן קונות. א"כ זה שמזכה לו ע"ד לקנות המעה מחמת זה ה"ז מערב לו עבור מעותיו שלא מדעתו. אלמא דמשום שלא סמכא דעתיה דהאי נותן לאקנויי המעה נקרא מערב שלא מדעתו ממש אע"פ שאמר לו בפי' שיזכה לו עירוב עבור המעה וכן כתב באליה רבא בא"ח סי' שס"ט סק"ב וז"ל גם י"ל דהא דזיכה ע"י אחר מהני בנחתום דוקא כשמכוין בפירוש לזכותו במתנה אבל בסתמא אמרינן כן אדעתא דמעות ומעות אינה קונה עכ"ל וכ"כ הפמ"ג במ"א סק"א וז"ל עמ"א אפשר כוונתו באמר זכה לי אף שזכה לו ע"י אחר מ"מ דעת החנוני על המעה ולא מתנת חנם ומעות לא קנה ומ"ש המחבר לקמן זיכה ע"י אחר שאומר בפירוש כן הנחתום מתנת חנם כו' עכ"ל. ובגמ' שם (דפ"א ע"ב) דאם אמר לו ערב לי שליח שווייה וקני ופרש"י וסמכא דעתיה דחזקת שליח עושה שליחותו כו' הלכך מערב לדעתיה הוא. וא"כ זהו כשהשליח הוא בפניו אזי סמכא דעתיה דהמשלח. אבל כשממנה שליח שלא בפניו י"ל דלא סמכא דעתי' כלל שיעשה השליח שליחותו דהא לא שייך חזקה שליח עושה שליחותו שהרי לא ידע שקבל עליו השליחות וכ"ש שהוא שלא בפניו. וכל היכא דלא סמכא דעתיה נקרא שלא מדעתו כנ"ל בשם רש"י. מיהו ק' על פרש"י מהא דתנן ס"פ התקבל מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו. והתם לא סמכא דעתי' שיעשו שליחותו דלא שייך לומר חזקה שליח עושה שליחותו אלא כשקבל עליו השליחות והבטיחו ע"ז כדמוכח בערובין (דף ל"א סע"ב). משא"כ הכא דהשומע קולו לא הבטיחו כלל לא שייך חזקה שליח עושה שליחותו ואעפ"כ יוכל לכתוב וליתן. ועוד דהא רב נחמן לית ליה חזקה שליח עושה שליחותו ואף על פי כן אם עושה שליחותו הוי ליה שלוחו כמותו וצריך לומר דמ"ש רש"י הטעם דסמכא דעתיה משום דקיי"ל חזקה שליח עושה שליחותו לרווחא דמילתא כתב כן. דאף אי ליכא חזקה זו מ"מ היכא דשליח שווייה סמכא דעתו משא"כ התם לא סמכא דעתי' משום דלא שוויי' שליח ומעות אינן קונות כו'. אך מ"מ י"ל דה"ה בממנה שליח שלא בפניו דבודאי י"ל דלא סמכא דעתיה כמו התם ע"כ אין לו דין שליח כלל אף אם עשה שליחותו. וכן הוא בתשו' רש"י הובאה במכמ"א ש"ו סי' ב' בענין מינוי שליח שלא בפניו. וז"ל דלמאי ניחוש לה אלימא משום דכיון דלא ידעא ביה אי צבי אי לא צבי לא סמכא דעתה ולא הוי שליח. סתמא דמילתא לא משוי שליח אלא למאן דידעה ביה דרחים לה כו' עכ"ל. הרי אי לא סמכא דעתה לא הוי שליח רק שצידד להקל רק משום דסתמא דמילתא לא משוי כו'. ואף גם זאת לא סמך ע"ז לבד רק משום שי"ל זכות הוא לה וזכין לאדם כו'. וגם ע"ז יש חולקים שם הובאו במכמ"א:

טואאזמו"ר הגאון ז"ל בא"ח סי' שס"ט פי' דברי רש"י דשם בע"א. וז"ל ואפילו אם זיכה הנחתום לכל בני החצר כולם כו' מ"מ לא נתכוין הנחתום שיזכה בו זה ע"י הזוכה שיהא נעשה שלוחו כו' אלא דעת הנחתום הוא שיש לו כבר זכות בככר זה בשביל המעה שנתן לו כו' ע"ש. נשמע דס"ל דכל שיש בדעתו שיהיה הזוכה שליח לזה כמו לשאר בני החצר קנה עירוב ואף שדעתו שיהיה הזוכה שליח לזה על סמך שיקנה הוא הנחתום את המעה של בעה"ב עבור זה. והוא מדברי התוי"ט ס"פ חלון בד"ה לא זכו לו מעותיו שכתב וז"ל ומה שזיכה ע"י אחר היה זה בשביל אחרים כו' אבל לפ"ז כי לא עירב החנוני אלא לזה לבדו וזיכה ע"י אחר משמע דמהני עכ"ל. וק"ל טובא על התוי"ט דא"כ איך יבואר מ"ש רש"י שם במשנה (דפ"א סע"א) ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו. והרע"ב לא העתיק תיבות שלא מדעתו. אבל לפמ"ש רש"י מובן דמזכה לו ממש העירוב ע"י אחר ע"ד לקנות המעה. וזהו שלא מדעתו. דאם אינו מזכה לו כלל רק שדעתו שיש לו כבר זכות בהככר ע"י המעות א"כ אין זה שלא מדעתו דהא נתן המעות מדעתו רק הטעם דלא מהני משום דמעות אינן קונות. א"ו מיירי דמזכה לו ממש ע"י אחר רק משום דמכוין ע"ד לקנות המעה וכיון דלא היה דעתו של הנותן לאקנויי המעה להחנוני א"כ לא מהני הזיכוי והמשיכה דה"ל שלא מדעתו דהנותן. ולפע"ד זהו תלמוד ערוך שם (דפ"א ע"ב) הכא במאי עסקינן כשזיכה לו ע"י אחר כו' אלא משום דחוב הוא לו שמוציא הוצאות לכן לא מהני הזכיי' ואע"פ שזה הנותן נתן המעות מדעתו והרי בגמ' שם מבואר דר' אליעזר עשאו כארבעה פרקים בשנה. אבל רבנן דס"ל לא זכו לו מעותיו ס"ל דלא דמי לארבעה פרקים כ"א לשאר ימות השנה וא"כ אף אם זיכה לו ממש בפרט ע"י אחר לא מהני. ואף דקיי"ל כאוקימתא דרבי יוחנן שם היינו דבארבעה פרקים א"צ זיכוי ע"י אחר. אבל בהא דבשאר ימות השנה אף אם זיכה לו ע"י אחר לא מהני י"ל דהאמת כן ולא נדחו כלל דברי רב שמואל בר יצחק בזה. ומיהו בחי' הריטב"א בערובין שם הקשה ע"ז בשם הרשב"א דאיך יתכן לומר דרבנן לא חשבו לעירובי חצירות זכות כלל ומדמו לה לזכיית בשר בשאר ימות השנה. דהא לקמן אמר ר' יהושע בן לוי דר' יהודה לפרש בא ומודים חכמים בעירובי חצירות ושתופי מבואות דזכות הוא לו. ומה יעשה ריב"ל במשנה זו. אלא ודאי דלרבי יהושע בן לוי משנתינו בערובי תחומין. ובהא הוא דסברי רבנן לאו זכות הוא לו דדלמא לא ניחא לי' למיזל בההוא רוחא והריטב"א תירץ בע"א דלעולם מיירי בעירובי חצירות אלא דלא מיירי בזיכה לו ע"י אחר ודאמרינן בגמ' עשאום כארבעה פרקים לא אמר כן אלא משום אוקימתא בתרייתא דר' אלעא אמר ר' יוחנן דאילו לאידך אוקימתא דהתם דאוקימנא שזיכה לו ע"י אחר לא אוקימנא כלל ודקדק כן מדברי רש"י. נשמע לפ"ז בין להרשב"א ובין להריטב"א צדקו דברי התוי"ט ואאזמו"ר הגאון ז"ל דבזיכה לו ממש ע"י אחר מהני והיינו משום דעירובי חצירות זכות הוא לו. וזה דלא כדברי הא"ר והפמ"ג סי' שס"ט. אך מ"מ בערובי תחומין הדין דין אמת דאף אם זיכה לו ע"י אחר ע"ד לקנות המעות של הנותן לא מהני ואף שהנותן מדעתו נתן לו המעות מ"מ כיון דלא נתכוין אלא לקנות הימנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו כו' נמצא נק' הזיכוי שלא מדעתו. משא"כ אם אמר לו ערב לי שליחא שויא וסמכא דעתיה כמ"ש רש"י. א"כ מזה מוכח הדין שרצינו להוכיח דבעינן שהמשלח יהיה סמכא דעתו. וא"כ י"ל הטעם דשליח שלא בפניו לא מהני משום דלא סמכא דעתיה דמשלח שיעשה שליחותו. ומ"מ אין משם ראיה מוכרחת דשאני התם שאע"פ שקנה ממנו מ"מ לא עשאו שליח כלל על שיזכה לו ע"י אחר ואף שיש כאן גילוי דעת גמור שרצונו בזכייה זו מ"מ שאני היכא דעשאו שליח ממש על הדבר אף אם הוא שלא בפניו י"ל דעדיף טפי. ושפיר סמכא דעתי' כמו באומר כל השומע קולי יכתוב גט כו':

יונחזור לענינינו דעכ"פ מהסוגיא דכאן אין שום ראיה שהבעל יכול למנות שליח שלא בפניו. וכבר נת"ל דהתוס' פרק מי שאחזו (דע"א) משמע דס"ל דאין יכול למנות שליח שלא בפניו אלמא דס"ל דסוגיא זו אינה ענין לדין זה. וכן הרמב"ן והרא"ש ס"פ התקבל דס"ל דיכול למנות שליח שלא בפניו לא הביאו ראיה כלל מכאן. הגם שי"ל דטעם התוס' משום דגרסי כאן כגירסת רש"י מ"מ הרי הרמב"ן מחבב תמיד דברי הרי"ף וכן הרא"ש כאן הביא גם גירסת הרי"ף ואעפ"כ לא הביאו שום ראי' מכאן להתר מינוי שליח שלא בפניו שכתבו ס"פ התקבל ולא נמצא זה רק בהר"ן פ"ג דגיטין כאן והה"מ פ"ז מה"ג הכ"ב שהם הוציאו מהסוגיא דבעיא דרבא ופשטה שהבעל יכול למנות שליח שלא בפניו. וז"ל הרשב"א בחי' כאן אמר רבא הא ודאי מיבעיא לי כי משוו ב"ד שליח מי בעינן בפניו או שלא בפניו. נראה שכך היא גירסתו של רש"י ז"ל ופי' כי משוו ב"ד שליח מי בעינן בפניו של שליח ראשון או שלא בפניו והדר פשטה דבין בפניו ובין שלא בפניו כדאמר ליה רבא לההוא שליח מסור מילך קמן ובתר דאזל ליה משוו ליה שליח אחריני למיהביה ניהלה. אבל ספרים יש דגרסי כי משווי שליח בב"ד בפניו או אפילו שלא בפניו וה"פ שליח ראשון כי משוי שליח בב"ד מי בעי שיהי' שליח שני שהוא ממונה באותו מעמד או אפילו שלא בפניו יכול למנותו והדר פשטה דאפילו שלא בפניו עכ"ל. ולכאורה נ' כוונתו דלגירסת יש ספרים מוכח דשליח יכול למנות שליח שלא בפניו וכמ"ש הר"ן. אכן א"א לומר כן דבהדיא כ' הרשב"א בתשו' הובאה ב"י סס"י קמ"א להחמיר שלא לסמוך על מינוי שליח שלא בפניו א"כ עכצ"ל דמהגמ' לא מוכח דין זה רק שכתב כן ס"פ התקבל ד"ה ר' יוסי תרתי קאמר בשם הרמב"ן וכיון דמגמרא לא מוכח דין זה ע"כ העלה שראוי להחמיר דלא כהמכמ"א סוף שער ז' שכ' שיותר נ"ל דמ"ש הרשב"א בתשו' ההיא שראוי להחמיר אין זה משום מינוי שליח שלא בפניו רק משום דשאני התם שהשליח לא ידע ממינוי השני כו' דמלשון הרשב"א שם וזה קרוב בעיני אלא שראוי להחמיר נראה דזה קאי אדסמיך לי' בהתר מינוי שליח שלא בפניו כו' יעו"ש. ומיהו יש לדחות דטעם שהחמיר היינו משום גירסת רש"י כאן דלגירסת רש"י ודאי לא מוכח מכאן מידי:

יאוהנה מ"ש הרמב"ן ס"פ התקבל וכי אין אדם עשוי למנות שליח שלא בפניו כו' יש לעיין דמצינו אפילו בענין שליחות להביא ממון שחילקו בגמרא בין אם שומעין כן מפיו. ובין עדים מעידים ע"ז או אפילו כתב ידו. והוא מהסוגיא דב"ק פ' הגוזל קמא (דף ק"ד ע"א) דרבה ס"ל דשליח שעשאו בעדים לא הוה שליח. ופרש"י שם ד"ה פטור עד שישמעו מפיו. ועיין תוספות שם ד"ה שליח דאפילו אמר בפני עדים שישלח לו על ידו לא מהני לפטור הלוה עד שיאמר לו בפניו שלח לי על ידו דאז נפטר והיינו מתניתן דפרק השואל אמר לו השואל שלחה לי ביד בני כו'. הרי דמינוי שלא בפניו אף שטרח ומינהו בפני עדים לא דמי כלל לשומע מפיו. וכ"כ התוספות עוד שם סד"ה רבה אמר ולפמ"ש דדוקא שאמר ליה בפניו כו'. ואפילו כתב לו כן המלוה להלוה בכתב ידו שישלח לו ע"י זה השליח וחתם ע"ז אין מועיל כל זמן שלא אמר לו כן בפניו כמו שכתב התוספות שם עמוד ב' סד"ה אין משלחין מעות בדיוקני. ואף דהתם מה שצריכין שיאמר לו כן בפניו היינו בפניו דהלוה דוקא אבל בפניו דהשליח לא בעינן. כדמוכח ממשנה דהשואל הנ"ל דאמר לו השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך כו' דבנו ושלוחו דהמשאיל לא שמעו כן מפי השואל שיהיו שלוחיו רק מהמשאיל שמעו ואעפ"כ נתחייב השואל באחריות כאילו נתן המשאיל ביד שלוחו ממש דהשואל. אך התם בדבר חיוב ממון ע"כ הקפידא דשישמע מפיו שייך רק בין המלוה והלוה או המשאיל והשואל. אבל לענין השליח לא איכפת לנו וכמ"ש בחי' הר"ן פרק השואל שם דהכא לאו מדין שליחות הוא אלא מדין ערב שכיון שאמר לו להוציא פרתו מרשותו ושלחה ביד עבדו נתחייב מדין ערב כו' ע"ש. והיינו אפילו לשמואל שם והא דביד עבד כנעני פטור היינו משום שלא יצתה מרשותו עדיין. וא"כ אין שייך להצריך שהשליח ישמע קולו וכה"ג בשעה שמחזירה וכן בלוה ששלח למלוה אין שייך להצריך שהשליח ישמע קולו. דכיון שמוציא השואל והלוה הממון ע"י פי המלוה נפטרו כיון שהוציאו הממון מרשותם על פיו למי שצוה ליתן. ועיין בהרמב"ם פ"ב מה' שלוחין ה"ג. אלא התם העיקר דשישמע מפיו הוא היינו שהלוה ישמע מפי המלוה וכן המשאיל והשואל זה מפי זה. ומ"מ נלמוד משם דכמו שאין הלוה נפטר מחיוב ממון שיש למלוה עליו עד שיתן לידו ואם יתן ביד אחר לא מהני אא"כ שמע מפי המלוה שיתן לידו משא"כ ע"י שממנהו בפני עדים שישלח הלוה על ידו ואפילו כתב ללוה כן בכתב ידו לא נפטר עי"ז והיינו שאין ללוה לסמוך ע"ז מדינא א"כ כיון שלמדנו דכח פיו בעינן והוא גדול מידיעה שע"י עדים וע"י כתב ידו. א"כ כמו כן אין תימא אם בשליח הגט שהשליח נעשה כמותו דהמשלח. בעינן שיאמר כן המשלח להשליח פה אל פה. ולא מהני מה שעשאו שליח בפני עדים שלא בפניו ואפילו כתב לו כן בכתב ידו. דהכא יש להצריך ענין שישמע בפיו לגבי המשלח והשליח שהוא נעשה כמותו. על דרך ששם בחיוב ממון מצריכים ענין דשישמע בפיו לגבי המחוייב עם מי שהוא חייב לו. והרי התם אף שהשליח שומע מפי המלוה ואומר כן להלוה אינו נפטר עי"ז כיון שלא שמע בעצמו לפי שצריכין שהוא ישמע מפיו. וכ"ש גבי שליח הגט שאין מי שאומר לשליח כן בשם הבעל רק שהעדים מודיעים לו מפי כתבם דלא מהני. ואף כת"י הבעל לא מהני כמו שם דבעינן שהלוה ישמע מפיו ולא מהני כתב ידו כנ"ל:

יבואמנם יש להשיב ע"ז דכ"ז לרבה שם אבל לרב חסדא ור' יוחנן ור' אלעזר דשליח שעשאו בעדים הוה שליח. לפ"ז י"ל להפך דכמו שם א"צ שהלוה ישמע מפיו והמינוי בעדים מהני ה"נ נימא ג"כ לנ"ד. וכ"ש בנד"ז שהמשלח (מהני) [ממנה] השליח בפני ב"ד ובגמרא שם דשליח ב"ד שעשו גזלן עדיף משליח בעדים דנגזל וע"ש מ"ש התוספות שם (דק"ג) ד"ה אבל. אך באמת להקל כאן ודאי אין שום ראיה משם דהתם כיון שהמשלח ממנה השליח פא"פ לקבל המעות מלוה א"כ מאחר דנעשה שלוחו כמותו ממילא נפטר הלוה אף שלא שמע מפיו דה"ל כנתן המעות לידו וגם שם הטעם דלהכי טרחיה ואוקמיה בעדים כי היכי דליקום ברשותיה וכמ"ש הרשב"א שזהו עיקר הטעם. ואין ללמוד מזה כלל לענין מינוי שליח שלא בפניו. וגם בשליח ב"ד ס"ל להרשב"א והרמב"ן שם במלחמות דהוא מהני רק מפני תקנת השבים דלא כהתוספות (דק"ג) הנ"ל. נמצא מהנך פוסקים דס"ל דשליח שעשאו בעדים הוי שליח אין ראיה להקל בנד"ז ומהנך פוסקים דס"ל דלא הוה שליח יש ראיה להחמיר. אלא דלשטת הרשב"א והרא"ש שם דמפרשים שליח שעשאו בעדים דלא אמר לו שיאמר לו שישלח על ידו ובכה"ג לבד פליג רבה וכ"ד התוספות פ' השואל ועי' יש"ש בב"ק שם שהשיג על הטור ובחי' הרשב"א משמע כהטור. א"כ לשטה זו אין שום ראיה משם להחמיר בנד"ז. אך באיסור ערוה ראוי לחוש לפי' רש"י והתוס'. ומה גם שבהגמ"יי פ"ח מהלכות גזילה כתב דהלכה כרבה דשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח ושכן כ' בתשו' רב מתתיה גאון ובשאלתות דרב אחאי פ' ויקרא. ומדכתבו ומיהו אם אמר לו מפיו שלח לי על ידו הוי שליח. משמע דפי' שליח שעשאו בעדים הוי נמי כה"ג ואפ"ה לא מהני. וכן משמע ממ"ש הרי"ף דכתב לו שישלח לו ע"י פלוני מהני משום דהכי נהיגי תגרי. מכלל דמדינא אפילו כה"ג לא מהני והרא"ש תמה ע"ז אכן לפי' התוספות ורש"י א"ש. ואף לפמ"ש במרדכי שם דכ"י מהני ומשמע מדינא י"ל דה"ט כיון דאפי' לענין גט יש פוסקים דס"ל דפקח שכתב שיכתבו גט לאשתו מהני כשמיעת הקול כמ"ש באה"ע סי' ק"ך לכן לגבי ממון לכ"ע מהני. ועיין תוספות שם בב"ק (דף ק"ד ע"א) ד"ה רבה אמר שכתבו וז"ל ולפי מה שפירשתי דבעינן דוקא שאמר ליה בפניו אית לן למימר דכיון דנתן הפונדיון הוה ליה כאילו אמר ליה בפניו שלח כו' ע"ש. ור"ל דה"ל כאילו אמר כן בפניו דהחנוני ואע"פ שהחנוני לא ראה ג"כ זה שנתן הפונדיון ליד בנו. עכ"ז הוי ליה כראה מאחר שרואה הפונדיון אצל בנו. וא"כ כיון דזה מהני להחשיב כאילו אמר כן בפניו. שמא י"ל כמ"כ גבי מינוי שליח הולכה שלא בפניו. דאע"פ שהשליח לא שמע המינוי מפי המשלח. עכ"ז כיון שהגט מגיע לידו ע"י בי דואר מהבעל. ה"ל כאילו אמר ליה בפניו שיהיה שליח. אע"ג דהשליח לא ראה איך הגט יצא מתח"י הרי החנוני ג"כ לא ראה נתינת הפונדיון ליד הבן ומ"מ ה"ל כראה וה"נ י"ל כן כיון הב"ד כותבים שהבעל שלח הגט ליד השליח ומה גם אם יש ע"ז ג"כ כתב יד הבעל ששולח הגט ליד שלוחו כו' ולכן י"ל דמהני זה בצירוף המינוי שמינהו שליח אע"פ שהיה שלא בפניו דע"י שמגיע לידו הגט ה"ל כמו בפניו כו' וצ"ע:

יגוהנה המכמ"א ש"ו סי' י"ג הביא דרבינו ירוחם נכ"ד ח"ג כ' בשם התוס' דמינוי שליח שלא בפניו מהני בש"ק שיכולה האשה להרשות ולמנות שליח לקבלה במקום אחר ועדים כותבין וחותמין על פיה שמינתהו להיות שליח לקבלה אע"פ שאינו שומע קולה ודקדקו מאותה של מעלה כי דוקא באיש בעינן שישמעו קולו ולא באשה עכ"ל. ור"ל דבאיש גם בשליחות הנתינה בעינן שישמעו קולו. ועיין בהרא"ש ס"פ התקבל סי' ך' נז' סברא זו במ"ש ונראה דדוקא לענין ציווי הבעל כו' עד ונ"ל דאיש ואשה שוין כו' משמע דלסברא ראשונה אין האיש שוה להאשה בזה. ועמש"ל בשם התוס'. עוד הביא המכמ"א כן בשם הסמ"ג. וז"ל הסמ"ג בסדר הגט כתב מורי רבינו יהודה בשם רבינו יצחק שהאשה יכולה להרשות אדם לקבל גיטה בעיר אחרת אע"פ שאינו שומע קולה ע"פ עדים שישמעו שהיא מתרצה בכך והם יכתבו שטר וישלחו לו שבכל מקום שידוע לנו שהיא רוצה בכך מועיל בלא שמיעת קול כדאמרי' ביבמות בסוף פרק האשה שהלכה (דף קי"ח) שהיה יכול לזכות הגט לאשתו במקום יבם משום דסניא ליה אלא מפני שלפעמים אוהבת אותו וכן תן גט זה לאשתי אם היה זכות לה כמו שטר שחרור לעבד לא היה יכול לחזור בו דזכין לאדם שלא בפניו ואע"פ שאינה אומרת כלום עכ"ל. וכ' המכמ"א שמזה מבואר דס"ל דבשליח הולכה אין הדין כן. והנה הטעם שיש עדיפות בשליח קבלה יותר מבשליח הולכה שבשליח קבלה מהני המינוי שלא בפניו משא"כ בשליח הולכה אע"ג דבענינים אחרים מצינו ששליח קבלה צריך ראי' יותר על שליחותו משליח הולכה כמבואר בש"ע סי' קמ"א סכ"ד ובמשנה גיטין (דף ס"ד ב') צריכה שתי כתי עדים כו' ועכ"פ לא גרע ש"ה מש"ק. נראה משום דבשליח קבלה יש לומר דהשליח זוכה לה הגט דזכין לאדם שלא בפניו ולכן אף שאינו שומע קולה מהני. ואע"ג דגט אינו זכות לה. זהו כשלא מינתה שליח קבלה. אבל כשמינתה שליח קבלה זה. אנו אומרים דזכות הוא לה. ומש"ה א"צ שישמע קולה. משא"כ בשליח הולכה ליכא למימר הכי דדוקא בש"ק שזוכה הגט להאשה שייך לומר כן משא"כ שליח הולכה אינו זוכה הגט להבעל כ"א נותן הגט וא"כ לא שייך לומר זכין כו'. ובעינן שליחות ממש שלא ע"ד זכין וזה לא מהני שלא בפניו. ודבריהם אלו הם ע"ד דברי התוס' פרק מי שאחזו (דף ע"ב א') ד"ה קולו. אלא שהתוס' לא הביאו ראיה מהא דזכייה כי אם על הרכנה. דהוא בפניו ממש רק בלא שמיעת הקול ע"ז ס"ל דכיון דקים לן שמתרצה בפניו לא גרע מזכייה שלא בפניו. והם הוסיפו לומר דכמ"כ אפילו במינוי ש"ק שלא בפניו שייך לומר כן דמינוי כה"ג לא גרעא מזכייה אע"פ שאינה אומרת כלום. אבל להתוס' יש לחלק ביניהם וכמש"ל באריכות. ואפשר לומר עוד דהתוס' לא פליגי על מ"ש סמ"ג בשם ר"י. ורי"ו בשם התוס'. כי מה דמשמע בתוס' שלפנינו שלא למדו מהא דזכייה רק על הרכנה שהיא בפניו זהו לפי דמיירי בשליחות האיש. דלא שייך ע"ז ענין זכין. ועל כן לא מהני שלא בפניו ממש. והרי גם דעת ר"י שבסמ"ג כן. אבל במינוי ש"ק דשייך לומר זכין מהני המינוי שלה אפילו שלא בפניו דכיון דקים לן שמתרצה. דהיינו במינוי זה שהוא ידיעה ודאית שמתרצה על קבלה זו ממש ע"י שליח זה לא גרע מזכייה דמהני אע"פ שאינה אומרת כלום. אלא שמ"מ למדו התוס' מזה גם על שליחות האיש לענין דלא בעינן שמיעת הקול ממש כ"א סגי ע"י הרכנה דנהי דמשום דלא שייך ל' זכייה לכן לא מהני שלא בפניו כמו בש"ק. אבל מ"מ בפניו סגי ע"י הרכנה. דכיון דקים לן שמתרצה. וגם הוה בפניו ממש סגי אפילו בשליחות האיש ומיהו בתוס' שם משמע דגם כתב ידו דפקח מהני י"ל משום כשרואה כתב ידו ה"ל כאילו אמר לו כן בפניו וכעין מ"ש התוס' בב"ק (דף ק"ד) ד"ה רבה דכיון דנתן הפונדיון הוה ליה כאילו אמר ליה בפניו כו' וכמ"ש לעיל מיהו ע"ז יש חולקין כנודע. ועכ"פ למדנו מזה דהתוס' והסמ"ג בשם מורו רבינו יהודה בשם ר"י ורבינו ירוחם בשם התוס' וכ"כ הרא"ש פ' התקבל סי' כ' בסברא ראשונה שהביא כולם ס"ל דשליח שלא בפניו לא מהני ולכן לא מהני מה שהבעל ממנה שליח הולכה שלא בפניו אף שממנה אותו בפני עדים והעדים כותבים שטר ומודיעים כן להשליח לא מהני. אבל בשליח קבלה מהני כה"ג והיינו משום דבמינוי כה"ג י"ל דלא גרע מדין זכיי' היכא דזכות הוא לה דמהני אע"פ שאינה אומרת כלום. וסברא זו נמצאת ג"כ בתשו' רש"י הובאה בא"ז שהביא הרא"ם בתשו' ח"א סי' ס"ז הביאה המכמ"א שער ששי סי' ב' וז"ל רש"י נראה בעיני שהאשה שמינתה שליח במקום אחד ואמרה בפני שני עדים הרי אני ממנה את פלוני שממקום פלוני שליח לקבל גיטי והודיעו לשליח ונתרצה ששליחות הוגנת היא וכל שכן אשה זו שנטמאה ונאסרה דמאחר שנאסרה עליו זכות הוא לה שיוצאה מתחת ידו כו' ואפילו לשאר נשים שגירושין שלהן חובתן כיון שאמרה בפני עדים פלוני יהי' שלוחי לקבל גיטי גילתה דעתה שהיא חפיצה בגירושין ומעתה זכות הוא לה. ושלוחה גמור הוא דלמאי ניחוש לה אילימא משום דכיון דלא ידעה ביה אי צבי אי לא צבי לא סמכה דעתה ולא הוי שליח סתמא דמילתא לא משוי שליח אלא למאן דידעה ביה דרחים לה כו' וטעם האוסרים לא ידעתי מ"מ ילמדו המגרש לומר לשונות הללו שתיהן התקבל וזכי בגט זה לאשתי דהוה שליח ממה נפשך עכ"ד הובא קצת תשו' זו ג"כ ביש"ש פרק כל הגט סי' כ"ז. והמכמ"א כ' ע"ז וז"ל והמתבאר מדבריו דכל שמינתה שליח שלא בפניו לאו שליחות גמור מדידה הוא אלא שהוא נעשה שלוחה מכח שזכין לאדם שלא בפניו דכיון שגילתה דעתה כו' זכות הוא לה והיינו דסיים שילמדו לבעל לומר התקבל וזכי דהוי שליח ממ"נ וליכא למיחש בה לחזרה כדחייש בירושלמי דהכא כיון דמינתה שליח ביחוד סמכא דעתא דמסתמא דמילתא לא משויא שליח אלא מאן דידעה ביה כו' כמ"ש רש"י בתשו' וההיא דירושלמי שאני דלא מינתה לשום אדם אלא שהיתה מחזרת אחר הגירושין ומש"ה חיישינן לחזרה עכ"ל המכמ"א עוד כ' שם המכמ"א דבעל העיטור שהביא הטור סי' ק"מ דהיכא דאמר לי' זכי לה והתקבל לה והיא רצתה בו מיירי ג"כ כענין תשו' רש"י הנ"ל כלומר שנתרצה בו ביחוד כו' והטור שכ' שאין נראה לו טעמו כטעם האוסרים שבנדון רש"י ז"ל. ועכ"פ מבואר מדברי רש"י וסייעתו וכ"ש מהאוסרים שבנדון רש"י דמינוי שליח שלא בפניו לאו שליח גמור הוא אלא דמהני בשליחות האשה משום שבכה"ג י"ל זכין לה שלא בפניו. משא"כ בשליח האיש דל"ל זכיי' כדלעיל דהא אין השליח זוכה לו הגט כ"א נותן. אין כאן שליחות. וזהו דעת הסמ"ג בשם ר"י והתוס' שהביא רי"ו והסברא שהביא הרא"ש פ' התקבל סי' כ' אשר נראה שהוא ג"כ מהתוס'. ואע"פ שהרא"ש כ' ע"ז ונ"ל דאיש ואשה שוין כו' כבר נת' דבאשה יש טענה דזכין לה משא"כ באיש:

ידגם הנה מקור ההיתר דמינוי שליח שלא בפניו נובע מחידושי הרמב"ן ס"פ התקבל. וז"ל לפיכך יכולה לומר אותה אשה. פלוני שהוא במדינת הים הריני עושה שליח לקבל גיטי כו' ומצאתי בה"ג ועגונה דאתיא לב"ד ואמרה הוו עלי סהדי דפלניא דאיתיה במדנה"י שויתיה שליח לקבלה לקבולי לי גיטא מן בעלי וכתבון לבי דינא כו' עכ"ל וע' לקמן. הרי הבה"ג אסברה לה בש"ק דוקא. ואחריו נמשך הרמב"ן ז"ל משא"כ במינוי שליח הולכה ושולח לו הגט ע"י גוי כ' בבה"ג בפי' ע"ש בה' גיטין דנחלקו הגאונים דרב חנינאי גאון אסר וגם החולקים עליו לא כתבו רק שאם נשאת לא תצא. וסמוך לזה ממש תיומ"י בענין מינוי ש"ק שלא בפניו התיר לכתחלה בלי שום מחלוקת וכ' המכמ"א ש"ו סי' י"ג דלפי הנשמע לכאורה דטעמיה דרב חנינאי גאון דפסל לגמרי והחולקי' דפסלי לכתחלה הוא משום דתפסי במושלם כדעת התוספות ומאן דעמייהו דלא משוי בעל שליח כ"א בפניו דוקא. ושכן הבינו דעת בה"ג הרא"ש והמרדכי והג"א פ' כל הגט בשם מ"כ. ומה שנמצא להבה"ג שהאשה עושה שליח שבמקום אחר דוקא בשליח האשה הוא כן עכ"ד המכמ"א. אלא שלא כ' טעם לזה מדוע יהיה ש"ק עדיף מש"ה וכמ"ש בעצמו דהא אדרבה ש"ק צריך חיזוק יותר כו' והתימא שלא הביא דברי רש"י שהביא בשער ההוא סי' ב' דלפ"ז יש טוב טעם לחלק בין ש"ק לש"ה בענין שלא בפניו משום דבש"ק יש עוד עצה שהבעל יאמר התקבל וזכה כו' משא"כ בשליח הולכה דלא שייך צירוף זה דזכייה. והנה בלשון בה"ג גבי היתר דמינוי ש"ק שלא בפניו יש לדקדק קצת ג"כ דמצד צירוף טעם דזכייה נגעו בה. דסיים שם וז"ל וכתבין לבי דינא דמדינת הים ומשוי לי' תוב בעל לההוא שליח שליח לקבלה וכתיב גיטא ויהיב ליה. עם דנפיל גיטא לידא דשליח אם נקרע או נשרף מיגרשא הדא עגונה עכ"ל בה"ג. אשר לכאורה מ"ש בה"ג ומשוי ליה תוב בעל לההוא שליח שליח לקבלה הוא שפת יתר ובלתי מובן. דהא בעל לאו בר שווייה שליח לקבלה הוא. ודוחק לומר דכוונת בה"ג רק על נתינת הבעל שיתן הגט ביד הש"ק שנתמנה מהאשה. דע"ז לבד לא שייך כלל לשון ומשוי ליה תוב בעל כו' שליח לקבלה ועוד דע"ז כ' אח"כ וכתיב גיטא ויהיב ליה כו'. א"ו צ"ל דלפי דס"ל ג"כ כמ"ש המכמ"א בשם תשו' רש"י דכל שמינתה שליח שלא בפניו לאו שליחות גמור מדידה הוא. ולכן לא מתכשר אלא ע"י שגם הבעל יעשנו עוד ש"ק. דהיינו שיאמר לו התקבל וזכה בגט זה לאשתי. דאע"ג דבעל לאו בר שוויה שליח לקבלה הוא. מ"מ בנד"ז שהיא מינתה ש"ק אע"ג שאינו שליחות גמור משום שהי' המינוי שלא בפניו מ"מ ע"ז מספיק מה שהבעל אומר לו בפניו התקבל וזכה דבכה"ג י"ל דזכין לה שלא בפניה לקיים שליחותה ממש אשר ציותה עליו:

טומיהו יש להקשות ע"ז דהנה בתשו' פנ"י חאה"ע סי' ה' האריך להוכיח מסוגית הש"ס ר"פ התקבל דאפי' עשתה שליח להביא גיטה לא מהני כשהבעל מזכה לה הגט ע"י שליח זה ונכדו הפנ"י בגיטין ר"פ התקבל בד"ה מאי לאו קבלה אקבלה הוכיח ג"כ מדברי הש"ס הנ"ל כן אלא שכ' שמצא בתוספתא דפרקין שהוא מחלוקת התנאים. והבית מאיר סי' ק"מ ססע"י ח' השיגו דהתוספתא אינה ענין כלל לדין זה. וא"כ לפ"ז י"ל דכמ"כ בעשתה שליח לקבלה שלא בפניו מאחר דאינו שליחות גמור א"כ י"ל דלא מהני הזיכוי דמאי שנא משליח הובאה בפניו. אך יש לחלק וכמ"ש בק"נ ספט"ו דיבמות שי"ל דבמינתה שליח הולכה איכא למימר דלא ניחא לה להתגרש מיד שליח לקבלה פן תנחם היא או בעלה עד שתגיע הגט לידה אבל אם היא עשתה שליח לקבלה נסתפק הק"נ שם שי"ל דמהני אם זיכה הבעל לה הגט ע"י אחר. ואע"ג דשם העלה דהוי ספיקא צ"ל דכאן עדיף כיון שזיכה לה הגט ע"י שלוחה ממש שעשאתו לקבלה והוא שלוחה ממש ג"כ רק שאינו שליח גמור לכן בכה"ג מהני הזכות עם השליחות משא"כ כשזיכה לה ע"י אחר שאינו שלוחה. מיהו לפמ"ש הר"ן במשנה ר"פ התקבל בד"ה לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי שתקבל לה כו' שאפילו עשאה ש"ק גמור אם זיכה הבעל הגט על ידו ואמר שאין רצונו שיקבלנו מחמת שליחותה אלא שהוא מזכה לה על ידו לא מהני כלל וכלל דחיישינן שמא חזרה בה ולכן אם רצה הבעל לחזור יחזור. א"כ לפ"ז נ' דכ"ש בנד"ז שעשתה ש"ק שלא בפניו מאחר דאינו שליח גמור חיישינן שמא חזרה בה וא"כ לא מהני הזיכוי ונשאר השליח מצד עצמו והרי לא מהני שליח שלא בפניו. והק"נ והפנ"י אשתמיט להו דברי הר"ן. וע' בקדושין (דף כ"ג ע"ב) בתוספות בד"ה עבד מהו שיעשה שליח יש ראיה לפי' הר"ן מיהו בחי' הרשב"א שם פי' בע"א. ומיהו י"ל דמ"מ נד"ז עדיף דהנה מ"ש הר"ן דחיישי' שמא חזרה בה לכאורה תמוה דא"כ גם בכל שליח קבלה ניחוש הכי אף שנתן הבעל הגט לידו ממש בתורת שליח קבלה שמא חזרה בה מקודם וביטלה השליחות. וצ"ל דודאי לביטול השליחות ממש לא חיישינן דמעמידין השליחות בחזקתו וכמו דלא חיישינן שמא ביטל הגט וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מה"ג הכ"ז ועיין בתשו' הב"ח סי' ק"ב. מיהו היינו דוקא לביטול השליחות ממש הוא דלא חיישינן אבל לומר דלא חיישינן כלל אפילו לשמא חזרה בה בלבה ס"ל להר"ן דא"א לומר כן. וכמ"ש בירושלמי דאפילו צווחה להתגרש חיישינן שמא חזרה בה. אלא דמ"מ השליח כשר דדברים שבלב לאו כלום הוא. ואפילו גילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא לגבי שליח הבעל והיינו משום דאין כח בגילויא דעתא לבטל דיבור גמור וכמ"ש בתשו' ב"ח החדשות סי' צ'. ואפשר כמ"כ בשליח קבלה דהגם דה"ל מילי לכמה פוסקים מ"מ דבור גמור הוא ולכן לא מיבטל אא"כ ביטלתו ממש ולזה לא חיישינן. אבל היכא שהבעל ביטל שליחות קבלה שלה ואמר אי אפשי שתקבל לה בשליחותה אם כן אף שמזכה לה על ידו מ"מ מאחר שהוא רק דרך זיכוי שלו. א"כ אם כבר חזרה בה בלבה וכ"ש אם גילתה דעתה כן תו לא מהני הזיכוי דמאחר דחזרה בה בלבה א"כ אינו זכות לה כלל ואע"ג שהשליח כשר ולא מהני חזרה זו לבטל השליחות אך הרי אין נותנו לו ע"ד שליחות שלה ואומר אי אפשי ע"ז אם כן כיון שמצד השליחות לא מהני כלל לכן גם הזיכוי לאו כלום הוא דנגד הזיכוי מהני ודאי אם חזרה בה בלבה שאז אינו זכות לה כלל. משא"כ בנד"ז שהבעל מזכה לה הגט על ידי ש"ק שלה לא ע"ד לבטל שליחות קבלה דידה דאדרבה אומר לו התקבל וזכי דהיינו שליפוי כח אומר לו ג"כ זכי. והנה הש"ק אינו מתבטל ע"י חזרה בלב דדיבור גמור הוא וא"כ מעמידין אותו בחזקתו. ולכן מהני ג"כ הזיכוי שמזכה לה ע"י ש"ק הנ"ל דמעכשיו שפיר זכות הוא לה אף אם חזרה בלבה דכיון שאין החזרה שבלב מהני לבטל כח ש"ק שעשתה א"כ כיון דהש"ק קיים הרי אמרינן שחפיצה בגירושין ע"י שליח זה א"כ ממילא ג"כ זכין לה על ידו לחזק מעשה שליח זה. אלא שמ"מ צ"ע דהא בנדון דהר"ן ג"כ השליח בחזקתו מצידה ואעפ"כ לגבי הזיכוי אמרינן דחוב הוא לה משום שמא חזרה בה בלבה. ועכצ"ל דלא דמי השליחות לזיכוי דהשליח הוי שליח אף שאין הענין זכות לה כיון שהוא נעשה שליח מדעתה ומנלן לומר דזכות הוא לה עד שעי"ז יהיה מהני ג"כ הזיכוי שמצידו. כמ"כ כאן אף שהשליח בחזקתו לגבי הזיכוי שמצידו י"ל דחוב הוא לה. וע"כ לדברי הר"ן יש לפקפק לומר דהזיכוי ג"כ לא מהני בנד"ז ג"כ. ומ"מ כיון שאפשר לחלק בין נד"ז לנדון דהר"ן דשאני הכא דהש"ק שלה מקבלו ג"כ בתורת ש"ק שלה. וגם דברי הר"ן בפירש לפיכך דמתניתין לא מצינו כן לשאר מפרשים שפירשו כן. ומתשובת רש"י דלעיל שביש"ש ובכמ"א ש"ו סי' ב' לא משמע כן:

טזוצ"ע אם אפשר לומר שדברי הר"ן הם למ"ד דזכייה לאו משום שליחות הוא לכך י"ל אף שש"ק שלה קיים מ"מ אינו זכות הוא לה אבל למ"ד דזכייה ג"כ משום שליחות הוא י"ל כיון דמינתה שליח לקבלה מעתה זכות הוא לה. או י"ל דלאו הא בהא תליא דאף למ"ד דזכייה משום שליחות הוא מ"מ לא כל שליחות נחשב זכות לה. ועוד צ"ע לפמ"ש בכוונת הר"ן דחיישינן שמא חזרה בה בלבה אלא דזה לא מהני לבטל השליחות מ"מ י"ל דדוקא בשליח שנעשה בפניו אמרינן כן דאין דברים שבלב ואפילו גילוי דעת מבטל דיבור גמור כזה. אבל במינתה שליח שלא בפניו הרי הדיבור אינו נגמר עד שיתרצה השליח לקבל עליו לעשות השליחות וא"כ אם בינתיים חזרה בלבה שמא י"ל דמתבטל דיבור שלה עי"ז כיון דלא נגמר הדיבור והיינו שאף אם השליח מתרצה אח"כ לעשות השליחות לא מהני כיון שחזרה קודם שנתרצה. וא"כ יהיה זה טעם מספיק להאומרים דלא מהני שליח שלא בפניו. אך יותר נראה דמ"מ גם מינוי זה דשלא בפניו דבור גמור הוא שאמרה כן בפני ב"ד שהם יודיעו בכתבם לפלוני ואינו מתבטל ע"י דברים שבלב. ולכאורה יש ראיה ע"ז מאומר אמרו דג"כ לא נגמר השליחות ואעפ"כ לא חיישינן רק משום דמילי לא מימסרי לשליח ולא משום שמא חזר בו. מיהו באמת לא דמי דשאני התם שבדיבורו זה מינה אלו שלוחים ממש לומר לסופר וע"ח כו' וכיון שנתמנו אלו שלוחים עי"ז דבור גמור הוא. משא"כ הכא שמינתה השליח שלא בפניו ולא ע"י אומר אמרו וכיון השליח עדיין לא קיבל עליו א"כ אין זה דבור גמור. ואפשר דכיון שאמרה שב"ד יודיעו זה בכתבם לפ' הוי דבור גמור. ולכן היכא שיכולים שהשליח יודיע תחלה להבעל או להאשה שיעשה שליחותם ואח"כ ימנו אותם לש"ה או ש"ק עדיף טפי. כי אז סמכא דעת המשלח טפי ודבור גמור הוא. עוד צ"ע לכאורה מהגמרא דעירובין ס"פ חלון (דפ"א ע"ב) ובחולין (דפ"ג) א"ר שמואל בר יצחק לעולם בשלא משך הכא במאי עסקינן בשזיכה לו ע"י אחר כו' בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא בפניו. אלמא אע"ג דגילה דעתו שחפץ להוציא המעות לקנות בשר שהרי נתן מעות ע"ז ומדאורייתא מעות קונות אעפ"כ לא אמרינן דזכות הוא לו. כיון שהענין מצד עצמו אינו זכות. לא מחשבינן ליה זכות מחמת גילוי דעתו שחפץ בזה ואף שנתן מעות כיון שמעות אינן קונות מדרבנן. א"כ כמו כן נימא כאן במינוי שליח קבלה שלא בפניו אע"ג שגילתה דעתה שחפיצה בגרושין כיון שאין זה שליחות גמור ה"ל כמו מעות דג"כ מדאורייתא קונות ומ"מ כיון דמדרבנן אינן קונות. וצריך זיכוי. וה"נ כיון דצריך זיכוי י"ל כיון דחוב הוא לה אין חבין לה שלא בפניה ולא מחשבינן החוב לזכות מחמת מינוי השליחות כמו דלא מחשבינן קניי' הבשר לזכות מחמת נתינת המעות. ולכאורה מגמרא זו יקשה עמ"ש התה"ד סס"י רל"ז בשם הרא"ש פרק ב' דקדושין שאם גילה דעתו לשדכן כו'. ודוחק לחלק משום מעשה הקדושין אינו חוב הגם שאינו זכות מ"מ ע"ז מהני הגילוי דעת להחשיב זכות משא"כ מה שהוא חוב ממש לא מהני בו גילוי דעת. ואף אם נאמר כן עכ"פ לגבי ש"ק דהגירושין חוב הוא לה י"ל דדמי לגמרא הנ"ל. ואולי י"ל כיון שעשתה שליח ע"ז ממש לקבל הגט אף אם אין זה שליחות גמור עדיף מנתינת מעות דלא עשה שום שליח על המשיכה:

יזונחזור לענינינו דעכ"פ יש פוסקים רבים וגדולי הראשונים רש"י והתוספות ודעמייהו דס"ל דש"ק שלא בפניו מהני מצד צירוף הזכיי' משא"כ בש"ה שלא בפניו ואפשר שכ"ד בה"ג. אמנם המכמ"א ש"ו סי' י"ג כ' דלהרשב"א והר"ן והה"מ צ"ל טעמא דבה"ג דאוסר לענין מוליך גוי הוא משום דכשיד א"י באמצע אין הא"י מקבל שום כח מהבעל כיון דלאו בר שליחות הוא והשליח המקבלו ממנו מהיכן יבא לו כח יד הבעל ונמצא דכשהוא מוסרו לאשה ה"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע. וס"ל דטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני אף לשליח הולכה כו' דבעינן שהשליח יקבלו מיד הבעל או מיד שלוחו משא"כ כשיד עובד כוכבים מפסיק באמצע ה"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע אף אם מינוי השליח שלא בפניו הוה שליח. מ"מ בעינן שהשליח יקבל הגט מיד הבעל והא ליכא. והרא"ש ודעימי' ס"ל דלא שייך טלי גיטך מע"ג קרקע בקבלת השליח מהבעל כי אם בקבלת האשה מהבעל או מהשליח (ועיין מזה בתשב"ץ סוף חלק שלישי סי' שכ"ו. ודבריו מגומגמים קצת דמשמע דפשיטא ליה דאם השליח נטל הגט מע"ג קרקע פסול. רק שיש לחלק בין מעשה עץ לעובד כוכבים. וא"כ אם שלחו ע"י פאצט להשליח דה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע לכ"ע פסול לדבריו וצ"ע). ולכן להרא"ש ודעימי' צ"ל טעמיה דבה"ג לענין מוליך גוי משום דאין הבעל עושה שליח שלא בפניו. ושליח קבלה שאני וכמש"ל. ולענין מעשה העלה וז"ל דעם היות דאיכא ר"י בעל התוספות ורבינו יהודה והסמ"ג דסברי דאין הבעל יכול למנות שליח שלא בפניו וגם כי לדעת הרא"ש והמצא כתוב שהביאו הר"י א"ז והמרדכי כן הוא דעת הרב בה"ג וסיעתו ז"ל מ"מ כיון דאיכא כמה רבוותא קמאי ובתראי והיא סיעה גדולה למעלה מעשרה שהסכימו לעשות שליח בכה"ג כדאין אינון לעשות כן היכא דאי אפשר לעשות בענין אחר. אמנם לענין שולח גט ביד עובד כוכבים ומזלות שיתנהו לשליח ישראל שפסל בהדיא הבה"ג עם היות דהרא"ש מכשיר והעידו שכך נהגו באשכנז ובצרפת ע"פ דברי ר"ת כו'. מ"מ כיון דהרשב"א והר"ן והה"מ הביאו דברי בה"ג ולא תמהו עליו כמו שתמה הרא"ש כו' הנה בהצטרף לזה דעת ר"י בעל התוספות ורבינו יהודה והסמ"ג דאמרי דאין הבעל יכול לעשות שליח שלא בפניו יעשה חומה בצורה שלא יועיל שליחות זה. וכבר אשכחן להריב"ש סי' נ"ה שכ' שיותר ראוי הוא שתעשה האשה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה אע"פ שאיפליגו בה אמוראי והפוסקים ממה שיושלח הגט ע"י עובד כוכבים כמ"ש הרא"ש עכ"ד. וכן מצאתי בקה"ע בירוש' בפרק בתרא דיבמות ה"ו הביא ראיה ממש"ש הדא אמרה עבר עובד כוכבים כשר לדברי בה"ג שפוסל עובד כוכבים להוליך גט לישראל במקום אחר שיהיה שלוחו כו' ובפ"ג דגיטין ה"ג חזר וגמגם קצת בראיה זו. והיוצא מדבריו שלא התיר במינוי הבעל שליח הולכה שלא בפניו היכא דאי אפשר בענין אחר אלא בשהבעל שולח הגט להשליח ההוא ע"י ישראל. ובאמת דבכה"ג היינו תלמוד ערוך דשרי וזוהי מ"ש הק"נ ס"פ התקבל לתמוה על הרא"ש והלא תלמוד ערוך הוא כו'. והיינו משום דבכה"ג ה"ל כממנה שליח בפניו מאחר שהבעל נותן הגט לישראל שיתנהו לישראל פלוני ה"ל כאומר אמרו. ומילי לא מימסרי לשליח לא שייך כאן וכמש"ל. וצ"ל כוונתו אפילו לא אמר הבעל כלל להישראל שנתן הגט לידו שיאמר לישראל פ' שיתן הגט להאשה. רק בכתבו כתב לו כן וע"פ עדים שמינהו בפניהם והם כתבו לו כן. אבל הישראל המביאו לא שמע מהבעל רק שיתן הגט ליד ישראל פלוני. אבל לא אמר לו בהדיא שאותו פלוני יהיה שלוחו ליתנו ליד האשה. וא"כ אף שאומר כן לאותו פלוני. מ"מ הרי לא אמר לו כלל שהבעל אמר לו שיאמר לפלוני שיהיה שלוחו להולכה וא"כ עיקר מינוי שליחות ההולכה אינו מפה לפה ע"י אומר אמרו רק המינוי הוא מה שמינהו שלא בפניו בפני עדים והידיעה ע"ז הוא ג"כ ע"י כתב העדים. וזה אין ללמוד מתלמוד ערוך שכתב הק"נ דהתם ה"ל כאומר אמרו מאחר שהשליח אמר לב"ד או להשליח שיתנהו לפ' שיהיה שלוחו כו' משא"כ הכא. ועמש"ל ע"פ התוספות דב"ק (דף ק"ד ע"א) ד"ה רבה לצדד קצת כיון שנתן הגט ליד הישראל שיתנהו לאותו שליח ה"ל כאמר לו פא"פ כו':

יחוהנה עובדא אתי לידינו באחד ששלח גט ע"י הפאצט מקצה ארץ סיביר שנשלח שם ע"פ פקודת מקום משפט הגובערני דק' וויטעפסק. אשר לא יוכל לשוב עוד למקומו הראשון ואשתו נשארה בוויטעפסק. והריחוק ביניהם קרוב לסך אלף פרסאות. ושלח משם הגט ע"י הפאצט ומינה בפני ב"ד שם את אחיו שנשאר כאן שיהי' שליח ליתן הגט לאשתו. וגם במכתב לאחיו נכתב כן בשמו והוא חתם ע"ז בחתימת ידו שמכירים אותה כאן. והרבנים דק' הנ"ל רצו להתיר ע"פ מ"ש הרא"ש שכך נוהגין באשכנז וצרפת. וע"פ דברי הרב"י בש"ע סי' קמ"א סעי' ל"ו אע"פ שרמ"א שם הגיה ע"ז שיש חולקין ושלא ראה שנוהגין כן. והביאו ראיה מתשו' אמונת שמואל סי' יו"ד. ואני מחיתי בידם מהטעמים שנת' לעיל שיש גדולי הראשונים המחמירים במינוי הבעל שליח הולכה שלא בפניו. וכ"ש בהצטרף לזה עוד הטעם דטלי גיטך מע"ג קרקע דמסיק המכמ"א ג"כ שאין להקל כלל וכלל. ומתשו' א"ש אין ראי' כ"כ אף דשם הי' השליח פסול לעדות לגמרי מ"מ ישנו בתורת גיטין כו'. וע"ש. אך מפני שהוא מקום עיגון לגמרי. הסכמתי להקל בענין זה שאחר שיסדרו הגט בוויטעפסק ויתנוהו להאשה ע"י שליח הולכה שמינה הבעל בכתבו. אח"כ לא יקרעוהו כ"א הב"ד דוויטעפסק ישלחוהו ע"י הפאצט בחזרה לסיביר לעיר שהבעל שם. והאשה תמנה בפני ב"ד דוויטעפסק איש א' מעיר ההוא שהבעל שם שיהיה שלוחה לקבל הגט שנית בשבילה מיד בעלה הנזכר. והבעל יתננו שם לשליח קבלה הנ"ל ויאמר לו התקבל וזכה בגט זה לאשתי פב"פ והרי היא מגורשת בו ממני מעכשיו. ומותרת לכל אדם כו'. כי הנה בשליח קבלה שלא בפניו התירו הרבה מהמחמירים במינוי שליח הולכה שלא בפניו כנ"ל מחמת צירוף הטעם דזכייה. ובפרט בנד"ז שהמקום רחוק ביניהם כמו השמים ביני לבינך דהגט מצד עצמו קרוב לזכות ולא לחובה. ולא דמי לשאר גט דשייך לומר טן דו כו' משא"כ הכא שהיא כאלמנה שהלך בעלה למדינת הים ואי אפשר שישוב אליה. אא"כ שתסע היא אליו מרחק עצום כל כך. ועיין במרדכי פט"ו דיבמות סי' ע"ט ובמהרי"ק שורש קמ"א וביש"ש פט"ו דיבמות סי' כ"א. ובמכמ"א ש"ו סס"י ג' בשם תשו' מהרא"ם ח"א סי' ס"ז. ולכן בכה"ג י"ל דבמינתה ש"ק אף שלא בפניו ודאי זכות הוא לה ולא חיישי' שמא חזרה בה. ובפרט אחר שקיבלה הגט משליח הולכה ועבדה מעשה א"כ כשאח"כ תמנה ש"ק לרווחא דמילתא י"ל דתו ליכא למיחש לחזרה שמא חזרה בה בלבה אפילו לדעת הר"ן ר"פ התקבל דחייש לשמא חזרה בה אף שמינתה ש"ק מ"מ שאני הכא דכבר קיבלה הגט בפועל ממש ודאי אסחה דעתה לגמרי מלשוב אליו עוד וכעין זה כתב בתה"ד סי' רל"ז גבי מומר המגרש דאסח דעתיה מלבטל שליחות ההולכה כי יאמר שנסמוך על הקבלה לחודה כו' וקרוב לזה י"ל כאן. ולכן עדיף זה טובא מלסמוך על ש"ק לחוד שלא בפניו. עוד היה מקום לחוש כאן בש"ק שלא בפניו לפי שאינה מכרת שם איש. ונמצא אף שתסיים איש פרטי מ"מ השליח אינו מכירה והיא אינה מכרת השליח. ובתשב"ץ סוף ח"ג סס"י שכ"ו כ' לא מסתבר דלהוי עיכוב בדבר והביא ראיה מס"פ התקבל כל השומע קולי יכתוב כו' ואע"פ שהבעל אינו מכירו. ואין משם ראיה להיכא שהשליח אינו מכיר את המשלח דלכאורה נראה להחמיר בזה כמ"ש בגמ' ס"פ המביא תניין (דכ"ג ע"א) גבי סומא לפי שאינו יודע ממי נוטלו כו' ונתבאר במ"א. אכן מצד טענת הזכייה יש לצדד להקל גם בזה. דבזכייה ודאי זכין אף שאין הזוכה מכיר את מי שזכין לו. ותו דלזה יש לצרף סידור הראשון של הגט שע"י שליחות ההולכה דשם הבעל מכיר את השליח שהוא אחיו. הגם דמ"מ אין לסמוך עליו מצד הטעמים דמינוי שליח שלא בפניו וטלי גיטך מעל גבי קרקע כנ"ל מ"מ מאחר שיש הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים והטוש"ע שמקילים בזה צד גדול הוא להקל לצירוף סדר הגט השני שע"י ש"ק אף שאין השליח מכירה כו'. והנה בתשב"ץ שם דבריו מגומגמים קצת. דהתיר במוליך עובד כוכבים ומזלות לשליח הולכה. אע"ג דמשמע דס"ל דטלי גיטך מע"ג קרקע נוהג פיסולו גם מהבעל לשליח הולכה. אלא דמחלק בין מעג"ק ועץ. לבין קבלה מעכומ"ז. ולדבריו י"ל דשולח גט ע"י בי דואר גרע טפי ודמי לטלי גיטך מעג"ק כו' כיון שהגט הולך ע"י אנשים רבים מאד עצמו מספר. ואין השליח מקבלו ממי שמסר הבעל לידו. ואפשר אין לחלק. אך בלא"ה דבריו תמוהים בזה. דודאי מעשה קוף ה"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע ממש. אלא דהרא"ש ודעימי' המקילים בזה ס"ל דטלי גיטך מע"ג קרקע זהו פוסל בקבלת האשה דבעינן ונתן בידה הוא או שלוחו. משא"כ הגעת הגט מהבעל ליד שלוחו שהוא כמותו לא שייך לפסול בו שהשליח נוטלו מע"ג קרקע. מאחר דהשליח הוא כמותו דהבעל. ולא ע"ז קאי ונתן דקרא. כ"א אנתינת השליח ליד האשה. כך נלע"ד: