סימן ערד

אסימן ערד

תשובה הנה מתחלה יש לדבר נידון איך יסמכו על שילוח הגט ע"י הבי דואר שהרי א"א להשליח לומר בפנ"כ ובפנ"ח וא"א שיתקיים בחותמיו לא הגט ולא ההרשאה ואם באנו לסמוך על סברת הי"א שבש"ע סס"י קמ"ב דמעשה ב"ד א"צ קיום. הנה זהו נגד הש"ס שלנו דכתובות (דכ"א) גבי עד ודיין מצטרפין כו' כמ"ש כל הפוסקים שם בשט"מ ובטוש"ע ח"מ רס"י מ"ו וכבר השיג הט"ז באה"ע שם על י"א הנ"ל. והנה הראו לי מ"ש הנו"ב במה"ת חאה"ע סי' קל"ו סברא דבקיום הגט הוא שי"ל דמעב"ד הכתוב תחת הגט א"צ קיום משום דבגט סמכינן על עד א' היינו השליח שאומר בפנ"כ ובפנ"ח אע"ג דעד א' אינו נאמן כלל מדאורייתא מכ"ש שיש לסמוך על מעב"ד דעדים החתומים על השטר אע"פ שאינו מקויים הוי עדות דאורייתא א"כ קיום זה של הגט ע"י המעשה ב"ד שתחתיו אף שגם המעב"ד אינו מקויים עדיף מקיום שע"י השליח דה"ל עד א' משא"כ בשאר קיום שטרות דלא סמכינן על עד א' ובעינן דוקא שני עדים לכן לא סמכינן ג"כ על מעב"ד. הנה כיון שלא נמצא סברא זו בשום פוסק י"ל ע"ד דאי איתנהו הני מילי לא הוי שתקי בגמ' ופוסקים מינייהו. וגם בכל הטורח שהטריחו א"ע חז"ל בענין בפנ"כ ובפנ"ח אמאי לא תקנו ג"כ ענין זה שיהי' מעב"ד תחתיו ואז א"צ קיום. וגם במשנה ספ"ב דגיטין (דכ"ג) דתנן דסומא פסול להביא את הגט בחו"ל ופי' בגמרא משום דאינו יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח ואי איתא לסברת הנ"ב הרי יכול להביא הגט אם יש מעב"ד תחתיו. הגם שיש לדחות דהא אם הגט מקויים יכול להביא כמ"ש הטור סי' קמ"ב בשם הרמ"ה. וצ"ל דהא דתנן דסומא פסול כו' הנה בסומא מיירי דוקא כשא"א לקיים הגט כו' א"כ נימא ג"כ דמיירי דוקא כשאין עליו מעב"ד. אכן יש לדחות דבשלמא אם צריכים דוקא להכיר חת"י העדים שייך לומר שפסול להביא משום דהא אין אנו יודעים אם במקום נתינה יכירו ח"י העדים. הלכך שייך למיתני תורת פיסול ע"ז דפוסל אותו להיות שליח מחמת חשש זה משא"כ שיש דרך דא"צ הכרה כלל רק שיחתמו עוד ב' תחת הגט א"כ זה בקל לעשות בכ"מ אין שייך כ"כ לומר סתם דסומא פסול כו' וה"ל לבאר דאם יעשו מעב"ד תחתיו דכשר. ועוד דזהו רבותא גדולה יותר מקולא דנתקיים בחותמיו ממש ע"פ שני עדים כשרים וגם סברא יש לדחות לסברת הנ"ב ולומר דהגדת השליח עדיף ממעב"ד שאינו מקויים. דאע"ג דע"א אינו נאמן מדאורייתא מ"מ הימנוהו רבנן בדרבנן וגם אמרינן טעמא בגיטין (ד"ג) דמעיקרא מידק דייק כו'. אבל מעב"ד אין כאן שום תוספת ענין חדש על חת"י העדים שהרי אין כאן רק חזקה א' דלא חציף אינש לזיופי דמש"ה הוי עדות מדאוריי' אע"פ שאינו מקויים והרי חזקה זו יש לנו מכבר גם ע"י חת"י העדים בלבד גם בלא המעב"ד שתחתיו ולא ניתוסף לנו כלום ע"י המעב"ד והגע עצמך דאטו יש לחלק דאם חתומים בהגט רק שני עדים הוא שצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח. אבל אם הרבה עדים עד חמשה א"צ זה ודאי לא אמרה אדם מעולם ואע"ג דלזייף ה' עדים הוא חוצפא יותר מ"מ לא חלקו חז"ל מאחר דהם חששו שלא לסמוך על חזקה זו לבדה א"כ כמ"כ אף שחתמו ג"כ דרך מעב"ד ליכא רק חזקה זו. משא"כ שליח האומר בפנ"כ ובפנ"ח הוא תוס' ענין מחודש וסוג אחר בזולת חזקה הנ"ל (ועוד דאפי' גבי ס"ס חלקו הפוסקים בין אם הם משם א' או משני שמות דמשם א' לא מהני אף שמ"מ כל א' הוא ספק בפ"ע כ"ש הכא דהוי שם א' ואינו כמו שני ספיקות כלל דהכל ספק א' ממש בלבד אם לא זייף או זייף. ולכן אף לפמ"ש המנ"י בדיני ס"ס סק"כ להקל בס"ס משם א' מ"מ שא"ה דהכל חזקה א' ממש והוי שם א' וענין א' לבד ודו"ק. והנה הפוסקים המחמירים לחוש לשאלה אפילו במשאל"ס דרבנן ואעפ"כ ע"א וגמל"ת נאמן אפי' בדאורייתא נלע"ד שזהו תשובה לטענת הנו"ב אלא שאף המקילים היינו משום דהכרת המת הוא ענין בפ"ע זולת הטביעה. אבל בדאיכא אומדנות טובא שמת לא מהני לכ"ע אף במשאל"ס. ע' מהר"מ ב"ב סי' תתק"ע ובודאי אף למ"ד דאומדנות הוי כמשאל"ס ע' מהרא"י סי' קל"ח וש"ע סי' י"ז סט"ו הדין כן. וזה נלע"ד תשובה מספקת על הנ"ב ודו"ק). ועוד נלע"ד ראיה ממ"ש הריב"ש והובא בש"ע סי' קמ"ב סעיף א' בהג"ה דהרשאה לא מקרי קיום על הגט והיינו אף שמכירים חת"י עידי ההרשאה הרי חיישינן לאבידת גט ראשון ולזיופא דגט שני אף שאבידה היא חששא רחוקה ביותר כו' וי"א דלא חיישינן לה כלל מכ"ש שיש לחוש לזיופא בעידי הגט ומעב"ד שתחתיו. ועוי"ל דבנד"ז ששולחין הגט על הבי דואר ואין כאן ישראל המביאו יש בזה חששא דאורייתא אם אינו מקויים ע' בתשו' בית אפרים חאה"ע סי' ק"י בשם הש"ך סי' מ"ו. מיהו בקצה"ח סי' מ"ו ס"ק הביא מהתוס' ושא"פ דס"ל דהוי מדרבנן גם בשילוח עדיף ממצאו כתוב בשטר דמיירי הש"ך שם. אך אף שהוא מדרבנן מ"מ ראינו שחז"ל החמירו בזה יותר משאר פסולי דרבנן כמ"ש הרא"ש פ' המגרש בשם הרי"ף. והיינו אפי' לרבנן דפליגי על ר"מ דאילו לר"מ הולד ממזר ולא כמו ג' גיטין הפסולין דפרק המגרש דהולד כשר לר"מ ג"כ וע' בב"י סי' קכ"ח לפ"ד ר"ח הוי ממזר מדאורייתא לר"מ ומותר בממזרת ע"ש. וע' בספר מכתב מאליהו שער ששי סי' ל"א שיש בזה כמה גדולי ראשונים דס"ל הלכה כר"מ והן רש"י והג"א בשם ר"ח וכ"כ הא"ז משמו. ור"י נסתפק בזה והסמ"ג הכריע מהירושלמי כר"מ וממ"ש המכמ"א בשם הרשב"א שי"ל דר"ח לא פסק כר"מ רק בעלמא דכל המשנה כו' אבל בכאן מודה דהלכה כחכמים כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה כו' ע"ש הרי בכאן שהגט שלוח ע"י הבי דואר ואין כאן שליח המביאו י"ל דלא הוי כלל ראוי לבילה א"כ לפ"ד ר"ח וסיעתו פיסול עצום הוא וממזרות דאורייתא או דרבנן עכ"פ לפי דברי הרמ"ה בב"י סי' קכ"ח וגם רוב הפוסקים דפסקו כחכמים דפליגי אר"מ מ"מ פסקו הפוסקים דל"ד לשאר פיסולי דרבנן דבהו אם נשאת לא תצא ובהא אפילו אם נשאת תצא ולאו דוקא אין לה בנים אלא אפילו יש לה בנים כדין איסורא דאורייתא ודלא כרבינו ירוחם וכמו שהאריך בזה המכמ"א בסי' הנ"ל. וא"כ יש להחמיר בזה טובא ולא לסמוך על סברת הי"א שבש"ע סס"י קמ"ב הנ"ל שסתרה הט"ז ודחאה בשתי ידים וכן עיקר כנ"ל וגם לא על סברת הנ"ב מה"ת שאין לה שרש בשום פוסק כלל רק סברת עצמו וכבר נתבאר מה שיש סברא ברורה להיפוך ממש:

באמנם מה שיש לצדד משום תקנת עגונות הוא עפמ"ש הש"ך סי' מ"ו ס"ק כ"א וס"ק כ"ז שיש למצוא עוד אופנים כענין הדרך החמישי של הקיום הנז' בש"ע שם סעי' ז' והוא שיהא כתב ידם יוצא משטרות אחרים ועורכים ב"ד זה הכתב לאותו הכתב שבשטרות אחרים ויראה להם שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו עכ"ל הש"ע. אך היינו כשידוע שהשטרות אחרות עכ"פ הוא ודאי כתב ידם דהיינו אם הוא מקויים בב"ד ומכירים ח"י הב"ד או אפי' אינן מקויימין רק שהן שתי שטרי כתובות שידוע לנו שנשים אלו יושבות תחת בעליהן ג' שנים ע"ש. וע"ז כ' הש"ך בשם הירושלמי דאם הקיום הוא משלשה שטרות של שלשה בנ"א מהני אפי' הן שטרי הלוואות ולא חיישינן שמא גם השטרות הללו מזוייפים הם דתלתא בנ"א הוי חזקה אך בתומים ובעל קה"ע בפי' הירושלמי חלקו ע"ז אבל בספר נתי"מ סי' מ"ו הביא ד' הש"ך בלבד. וא"כ לפ"ד הש"ך ונתי"מ י"ל דכמ"כ אם יושלח עוד קיום על הגט ומעב"ד שבו משלשה בתי דינין שבישראל היינו משלשה עיירות הסמוכות לב"ד דמקום כתיבת הגט שהן ודאי יכירו ח"י המעב"ד הסמוכה לעירם. א"כ אף שבמקום נתינה אין מכירין ג"כ חת"י של בתי דינין הנ"ל מ"מ לא גרע משלשה שטרות הנ"ל שג"כ אין מקויימין אצלינו ואפ"ה תלתא הוי חזקה ולא חיישינן שכולם זייפו כמ"כ גם כאן לא חיישינן לזיופא. אך ודאי אם הג' קיומים הנ"ל יושלח עם המעב"ד שעם הגט י"ל דל"ד לנידון של הש"ך דהרי כאן שולחים זה רק למקום אחד א"כ חיישינן דזה הכל רק מעשה אנוש ותחבולותיו של איש אחד בלבד שבמקום ההוא או שהוא במקום אחר והאשה שכרה לזייף כל זה על שם מקום פלוני. משא"כ בירושלמי מיירי שיוצאים מיד שלשה בנ"א ממש. אך אנו כונתינו כך שהב"ד דמקום נתינה אחר שיקבלו הגט עם קיום ב"ד דמקום כתיבה יבקשו מב"ד דעיר הסמוכה ההיא שיקיימו מעב"ד הנ"ל וישלחו ג"כ עוד לשתי עיירות שיקיימו וישלחו להם הקיומים ואע"פ שעדיין יוצאים רק ממקום אחד מ"מ רחוק החשש זיופא ביותר שהרי אם אנו באים [לחוש] לשאיש א' זייף הכל מנין ידע לאיזה מקום ישלחו ב"ד דמ"נ. ועוד יש לתקן כאשר ב"ד דמקום כתיבה ישלחו הרשאה בח"י וגם עוד שני מכתבים ע"ג בחת"י ממש ואז יוכלו ב"ד דמקום נתינה לשלוח ההרשאה (לעיר א') [והמכתבים לג' עיירות] הסמוכים למקום כתיבה ונמצא יהיה הקיום מג' בתי דינין של ג' מקומות ממש וי"ל דבחזקה דג' מקומות כאלו (שבלי הודע להאשה לאיזה עיירות ישלחו) יודו ג"כ התומים והקה"ע דסמכינן ע"ז בקיום הגט במקום עיגון ואפשר אם במקום נתינה אין ידוע שם העיירות הסמוכות למ"כ שיש בהם בי דואר יוכלו לרשום להן שמותיהן מב"ד דמ"כ וליכא למימר דא"כ הדר חששא לדוכתא שמא הכל מעשה אנוש א' שיכוין לקבל המכתבים מהבי דואר. דמ"מ זה חשש רחוק דהא מבי דואר לא יותן רק לרב העיר כשיכתבו על שמו איגרת סטראחאווייע ועוד מנין ידע האיש פ' הזמן שיגיע לשם המכתבים (מהבי דואר דמ"נ) ע"י הפאצט ממקום נתינה שיסבב בעיירות ההן וא"כ ה"ז בחזקת קיום משלשה בתי דינין ממש:

גועוד יש דרך אחר בקיום עפמ"ש ג"כ הש"ך סי' מ"ו ס"ק כ"ז (בשם חי' הריטב"א שלפנינו ובשט"מ משמו) וז"ל גרסינן בירושלמי למידין מספר מוגה כגון דאמרינן אלין ספרי דאסי פי' שהם מוחזקים שהוא כתבם בלא עדות אחרת ובאלין אגרת צריכה פי' אבל מאגרת של רשות המוחזקים בכתב ידי העדים האלה צריכה רבא אם למידין מהם בחזקה הזאת בלבדה כן נ"ל פי' הירושלמי וכן פי' לפני מורי הרב ז"ל עכ"ל הריטב"א ז"ל. והסכים לזה הש"ך דודאי אם ידוע בבירור שהאגרת הוא כתב עד זה מקיימין ממנו רק הצריכה הוא אם למידין ממנו ע"י חזקה זו בעלמא שמחזיקים שזה האגרת הוא ממנו והן אמת כיון שאמרו דצריכה א"כ יש להחמיר מספק דאע"ג דקיום שטרות מדרבנן מ"מ משמע להדיא בגמרא פ"ב דכתובות (דף כ"א ע"א) דמחמירין בספיקא כמש"ש מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה כו' יעו"ש. וצ"ל הטעם כיון שיש חזקת ממון לנגד וא"כ שמא כמ"כ כאן יחמירו בספק מצד חזקת אשת איש. אכן כיון דבעיגונא הקילו רבנן לסמוך על עד אחד האומר בפנ"כ ובפנ"ח משא"כ בקיום שטרות דעלמא. א"כ י"ל כמ"כ להקל בענין ספק זה דירושלמי לסמוך לקיים מאגרת שהוא בחזקה שהוא של פלוני. ותדע עוד דבקיום הגט לא דמי ממש לממון כמבואר בתוספות בענין מצאו כתוב בשטר מת פלוני דאפילו אינו מקויים משיאין האשה ע"פ כתב זה וכו' בק"ע סעי' ט"ז. ועי' ב"ש שם ס"ק כ"ט בשם חמ"ח אם בא כתב ממרחקים ואינו מקויים מקיל במקום עיגון הרי דמחזיקין המכתב שהוא בחזקת שכתבו מי שחתם בו שמו. א"כ כמ"כ יש להקל ללמוד ממנו לקיום הגט דאם במיתת הבעל סמכינן על עדות מכתב עד א' האינו מקויים לבד וזולתו אין שום עדות כלל א"כ בגירושין יקילו במקום שבלא"ה יש עדות מספק מדאורייתא דעה"ח על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ואף דלא סמכינן על עד א' האומר ידעתי היינו משום או כולו בקיום השטר או כולו בתקנת חכמים אבל בנד"ז יהיה כולו בקיום השטר רק הקולא שיסמכו על חזקת האגרת. ועוי"ל בזה כמ"ש בב"י רס"י י"ז בשם הנ"י וז"ל ומיהו כל כיוצא בזה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות עכ"ל וא"כ אם נראה לדיין שבודאי המכתב הוא מפלוני אע"פ שאינו מקויים יש לסמוך על חזקה זו כדי לקיים ממנו לענין קיום הגט. ועוי"ל ע"פ מ"ש הריא"ז בש"ג ס"פ האשה שנתארמלה ד' מדות בעדות כו' עד המסל"ת דינו כדין המעיד בגודלו על מה שראה בקוטנו עכ"ל. והמעיד בגודלו על מה שראה בקוטנו נאמן על קיום שטרות וכמ"ש בגמרא שם. וא"כ לפ"ז קטן מסל"ת נמי נאמן ואף שעדות הקטן אינו כלום מ"מ סמכינן על היותו מסל"ת. א"כ בעינן אגרת שהגיע מקודם על מעשה אחר מב"ד הנ"ל וה"ז חשוב לענין הגט כמו מסל"ת שהאגרת הוא כתב ידם וכיון דחשוב מסל"ת י"ל דסמכינן ע"ז בקיום הגט כמ"ש ריא"ז. ואף דהתם לא סמכינן עליו אא"כ יש עד אחר עמו היינו משום דאפי' המעיד בגודלו על מה שראה בקוטנו צריך אחר עמו כיון שעד אחד אינו נאמן בקיום שטרות. אבל בנד"ז שאנו עוררין ומדמין החתימות מה צריך עוד אחר כיון שע"י מסל"ת הוחזק שזהו כתב ידו ואף דהתם בעינן דוקא גדול אחר עמו י"ל דהיינו דוקא בממון. ועי' תשב"ץ ח"א סי' פ"ג דמ"א סע"א ועוד דהכא הוי מסל"ת דגדול וה"ל כעדות דגדול ממש. ועוד יש להעיר ממ"ש הרי"ף פרק החולץ גבי ענין ואשתמודעינהו אפי' ע"פ עבד כו' משום דלאו אמילתא דאיסורא ולאו אממונא קא מסהדי אלא מילתא בעלמא הוא דמגלי כו'. ועפ"ז כתב מהרי"ט בתשו' ח"א סס"י פ"ב וז"ל דמאחר שאמר את הדבר טרם שיהא נוגע בדבר הוחזק האיש הזה ע"פ עצמו שיש לו אחים כדאמרינן בהחולץ כו' עכ"ל והוא מתשו' הריב"ש רס"י קפ"ב שכתב וז"ל שאם אמרו כן קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם עכ"ל הרי אף שהקטן והקרוב אינו נאמן שם מ"מ כיון שאומר מקודם כו'. א"כ כמ"כ בכאן י"ל אם מתחלה הגיע מכתב מהם שאינו נוגע לענין הגט הרי הוחזק שזהו כתב ידו של פלוני ולכן יש לקיים אח"כ המעב"ד ע"פ דימוי למכתב הנ"ל. והן אמת כי כתוב אצלי בתשובה אחרת שאין הכל מודים להריב"ש דהטעם משום שאמרו קודם מעשה דהא הב"י באה"ע סי' קנ"ז פסק דאפי' בשעת מעשה סמכינן עלייהו אלא עיקר הטעם דגילויא מילתא בעלמא היא היינו כדפי' התשב"ץ ח"א סי' פ"ג שהדבר קרוב לנו שהוא כמאמר העד אלא שהוא מכוסה ונעלם קצת ואחר שגילה לנו זה העד אותו כיסוי הוחזק הדבר בדעתינו כאילו נודע לנו עפ"י ראיותינו מצד מה שהיה כבר דעתינו נוטה לזה כו' שכשבאין לפנינו איש ואשה לחליצה בודאי דעתינו סומכת שיבם ויבמה הן כאילו היה נודע לנו באומדן דעתא אלא שנעלם ממנו קצת וגילוי מילתא אפי' מפי אשה וקרוב סגי עכ"ל. ועי' במרדכי פמ"ח דעכ"פ בשעת מעשה מהני. ואין זה ראיה לסברא זו דמאחר שאמר לנו את הדבר טרם מעשה. דכאן אפי' בשעת מעשה מהני. והיכא דלא שייך כ"כ גילוי מילתא י"ל דאפילו אמר בטרם. אינו נאמן:

דאך לכאורה יש לדון שמא אדרבה בנד"ז הוי ג"כ רק גילוי מילתא בעלמא וא"כ יהי' נאמן אפי' ע"י אגרת שכותבין מענין שרצונו לגרש. דהנה הא נד"ז הוא היכר האיש והיכר ח"י האיש שכותבין משם איך יש שם איש פלוני בעלה של זו שבכאן והוא רוצה לגרש וזה ח"י. והנה אף גם זולת מכתבם נודע ומפורסם שהבעל נשלח לשם. וא"כ הוי רק גילוי מילתא בעלמא. והנה הפוסקים כתבו דבהיכר האיש והאשה ג"כ סומכין אפי' ע"פ עד א' ואפי' ע"פ אשה וקרוב כמבואר בטוש"ע סי' ק"ך סעי' ג'. וא"כ ה"נ בנד"ז הוי רק היכר האיש וראוי לסמוך אפי' ע"פ אשה וקרוב. וא"כ י"ל כמ"כ לסמוך על מעב"ד אף שאינו מקויים דהנה לכאורה מעב"ד דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד מדאורייתא לא גרע מעדות אשה וקרוב וכן הוא בספר בית מאיר סי' ק"כ ס"ג בהג"ה במ"ש על תשובת מהרי"ז וכמש"ל ג"כ בשם תשובת נ"ב מה"ת רק דשם דחינו זה דלא מהני כשמעידין על הגט משום דלא נוסף דבר עי"ז. אבל בכאן אין מעידין על הגט רק שכותבין ומעידין איך יש שם בעל אשה זו ומקיימין כתב ידו של הבעל שהבעל כותב שרצונו לגרש אשתו ומקיימין מהם שזהו כתב ידו ה"ז כאילו מעידין רק על היכר האיש והיכר כתב ידו. דהיכר כתב ידו נמי כהיכר האיש דמי וגילויא מילתא בעלמא הוא כיון שבלאה"נ ידוע לנו שהבעל נשלח לשם והוא כותב משם שרצונו לגרש. אך לכאורה י"ל להפך אמאי נאמר דהיכר כתב ידו דומה להכרת שמו דלמא דומה לקיום הגט דלא סמכינן בי' על מעב"ד שאינו מקוים. ולברר זה צ"ל תחלה החילוק שבין היכר האיש לקיום הגט דהנה גבי קיום הגט אמרו בגמ' דרק משום עיגונא אקילו בה רבנן להאמין לשליח דמדינא בעינן שנים בקיום שטרות דעלמא משא"כ היכר האיש והאשה דמיירי ע"פ ע"א ואפי' ע"פ אשה לאו משום דבעיגונא אקילו אלא דמשורת הדין כך ראוי להיות נאמן בזה אפי' אשה וקרוב. ותדע דהא לענין שטרי ממון נמי הדין כן כמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' מ"ט. ומה שמהתוספות דגיטין (דף פ') לא נראה כן כבר עמד ע"ז המכמ"א שע"ד סי' ל"א. והנה החילוק ביניהם הוא לכאורה משום דהיכר האיש חשוב מילתא דעבידא לגלוי' כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות יבום וטוח"מ סי' מ"ט משא"כ קיום הגט. ובכנה"ג בח"מ סי' מ"ט הקשה בשם ספר בני שמואל הא בממון קיי"ל דע"א אינו נאמן אפי' הוא מילתא דעבידא לגלוי' וא"כ האיך סמכינן בהיכר האיש ע"פ ע"א ואפי' אקרוב כו' וע' בג"פ סי' ק"כ מה שתירץ משום דאין המלדעל"ג בגדר א' כו' מיהו בריב"ש שממנו חילוק זה לא משמע כן אלא שהטעם הוא משום דרק מילתא בעלמא הוא דמגלי כו' אלא דלפ"ז אינו נאמן בשעת מעשה ואנן לא קיי"ל כן אשר ע"כ צ"ל כמ"ש התשב"ץ ח"א סי' פ"ג דגילוי' מילתא עדיף טפי ממלדעל"ג כי מלדעל"ג הוא הדבר שאין לנו בו שום ידיעה וגילוי לא בעדות ולא באומדן דעתא כו' אלא שיכול להתברר כו' וגילוי מילתא הוא בהיפך זה שהדבר קרוב לנו להיות נודע כמו שמעיד זה כו' (הועתק לשונו לעיל) ולכן אפשר היה לומר שיהא ע"א נאמן בגילוי מילתא ולא יהי' נאמן במלדעל"ג לפי שבגילוי מילתא כבר נגמר ידיעת הדבר עכשיו כו' אבל במלדעל"ג הדבר שאנו סומכין עליו הוא ענין העתיד לבוא כו' ומש"ה איבעיא לן בגמ' טפי במלדעל"ג מבגילוי מילתא. והא דפליגי רב אחא ורבינא בהדין הוא אחוה דפלניא אי סגי בקרוב או לא לאו למימרא דס"ל למאן דאית ליה דלא סגי דבגילוי מילתא בעי עדים אלא דס"ל דהכא לאו גילוי מילתא הוא עכ"ל. והנה מדאמרינן ספ"ב דכתובות כיון דרוב נשים בתולות נישאות גילוי' מילתא הוא. משמע בהדיא כדפי' התשב"ץ דגילוי מילתא היינו שהדבר קרוב לנו בלא"ה להיות כמו שמעיד זה. והשתא א"ש מה דסמכינן בהיכר האיש עפ"י ע"א אפי' בדבר שבממון כמו דסמכינן ספ"ב דכתובות להקל בגילויא מילתא אפי' בממון. משא"כ במלדעל"ג לא מצינו שהקילו רק בעיגונא ולא בממון:

האך זה שהיכר האיש חשיב גילויא מילתא כבר נתבאר הטעם בשם התשב"ץ שהוא משום כשבאין לפנינו איש ואשה לחלוץ בודאי דעתינו סומכת שיבם ויבמה הם כו' וצ"ל ג"כ משום דעכ"פ בלאה"נ ידוע לן שיש יבם וכיון שזה בא ואומר שהוא היבם דעתינו סומכת שהוא זה ואפשר משום דאל"כ הי' מירתת שמא יתבדה ע' קדושין (דף ס"ג). אלא דא"כ זהו מלדעל"ג. ולפמ"ש המרדכי דמיירי שבלא"ה הוא בחזקת אחיו א"ש בפשיטות אלא דלא משמע כן בשאר פוסקים כמ"ש המכמ"א שע"ד סי' ל"א הנ"ל. והרי"ף פי' שהענין היות גילוי מילתא הוא דמילתא בעלמא הוא דמגלו דהדין הוא פלן כו'. וצ"ל אע"ג דזה נוגע לאיסור שהרי כיון שאומר שזה אחיו א"כ עפ"ז יתירו הזקוקה לשוק כשיחלוץ לה אפ"ה עיקר עדותן הוא רק מילתא בעלמא דהדין הוא פלוני כו'. משא"כ כשמעידין רק על דבר איסור כמו שליח המביא גט ה"ז ענין עדות איסור ערוה לבד ולא שייך כ"כ לומר דמילתא בעלמא הוא דמגלו (דלא כהתורת גיטין בחידושיו ריש מסכת גיטין. ומה שנסתייע מהרמב"ן גבי בדיקת סימנים עי' תשב"ץ שם שהניח זה בצ"ע דהתם גבי סימנים כ' הרי"ף בהלכות יבמות דהטעם משום חזקה דרבא ואפי' לדברי הרמב"ן שא"ה גבי סימנים שאפשר לבדוק אם הוא כדברי הנשים ותדע דשנים לא חשיב כגלוי' מילתא ע"ש וכן מוכרח מהברייתא קדושין (ס"ד) אבל לא למכות ואכמ"ל). והנה סייעתא לפי' הרי"ף בענין גילוי' מילתא הוא מענין ל' גילוי' מילתא הנזכר בפ"ב דכתובות (דף כ"ג ע"ב) הזכיר זה התשב"ץ שם וז"ל עוד נזכר גילוי' מילתא בפ"ב דכתובות בענין ערעור דפסול משפחה דמוקמינן ליה אחזקת כשרות אע"פ שהעידו שנים בפסול כיון שיש שנים מעידים בכשרות אע"פ שבערעור דגזלנותא לא מוקמינן לי' אחזקתו משום דהכא גילוי' מילתא בעלמא הוא (וע"ש בפרש"י דלכאורה משמע דמפרש שהוא מלדעל"ג אך באמת אינו כן ע"ש בסיום לשונו מגלי דבר כו'). ונלע"ד שאפ"ל ענין גילוי' מילתא זה הוא כמו שחילקו בגמ' רפ"ג דסנהדרין (דף כ"ג ע"ב) בין ערער דגזלנותא לערער דפגם משפחה דלר"מ הבע"ד מצטרף עם עד א' לפסול הדיין בפגם משפחה משום דאינהו אמשפחה קא מסהדי ופרש"י ולאו משום האי לחודא קא מסהדי הלכך סהדותא אחרינא נינהו ולא כנוגע בעדות דמי ואיהו ממילא קא מיפסל ואף דרבנן פליגי אר"מ משום דסוף סוף נוגע בעדות הוא היינו שלכך הבע"ד אינו כשר לעדות זה. אבל מ"מ לענין תרי ותרי שפיר י"ל גילוי מילתא בעלמא הוא. ועכ"פ לכאורה מסוגיא דסנהדרין הנ"ל יש ג"כ דמיון לפי' הרי"ף כשאין מעיד על איסור לבד רק כשאומר הדין הוא פלן כו' ה"ז גילוי מילתא בעלמא ודו"ק משא"כ בשליח הגט. ולפי' התשב"ץ ג"כ בשליח הגט לא שייך כ"כ לומר שדעתינו סומכת כו' דהא לא מירתת כ"כ שא"א להכחישו כעת ול"ד לבא לחליצה שיכולים להכחישו מיד ומירתת כו'. ועפ"ז יש לדון בנד"ז אם הבעל שולח מכתב מסיביר לכאן (או מכאן לשם) איך הוא בעל אשה זו שבכאן ורצונו לגרש אשתו ויש ע"ז קיום ב"ד א"כ י"ל דנק' גילויא מילתא שהרי עדיין לאו אאיסורא ממש קא מסהדי כמו שליח הגט רק דומה להכרה שזה איש פלוני דהא הב"ד מעידין על האיש ועל חת"י ולא על הגט עדיין וכ"ת שאני בהיכר האיש כשהוא לפנינו דהא מדאורייתא כותבין אף בלא הכרה כלל ע"י עד רק ע"י עצמו כדתנן בגיטין פ' התקבל שהי' מושלך לבור כו' וכמ"ש הפוסקים בשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין. אני אומר לך ומאן לימא לן דבנד"ז נמי אין הבעל נאמן ע"י מכתבו לבד שהוא בעל אשה זו דהא בכה"ג שכותב מארץ מרחק אין לחוש לשום תחבולה דזיופא וכמ"ש אכיוצא בזה החמ"ח סי' י"ז סעי' י"א בתשובתו להגאון מוה' מאיר כ"ץ ע"ש בסוף תשובת החמ"ח וכמו שבשעת הסכנה לא חששו לצרה ושד כמ"כ י"ל גם כאן שאין לחוש שמא אינו כתיבת יד הבעל. וא"כ כש"כ כשהב"ד מקיימין כתב ידו אף אם המעב"ד אינו מקויים י"ל דלא גרע מעדות אשה וקרוב וכש"כ כשהב"ד כותבין באריכות בענין שניכרין דברי אמת. ויותר טוב שבמכתב הבעל יבואר ג"כ שא"ד שלא מענין הגט לבד היינו נידון ג"כ לקירוב אם תסע לשם כדי שי"ל בפשיטו' דגילויא מילתא בעלמא הוא ולאו אאיסורא קא מסהדי וכ"ש להתשב"ץ דמפרש ענין גילויא מילתא מה שדעתינו סומכת בלא"ה כו' דודאי פשיטא בנד"ז ע"י מכתב הבעל דעתינו סומכת שהדבר אמת כיון שידוע לנו שבעל אשה זו הוא שם ואשתו כאן אשר ביניהם מהלך שנה וארץ אשר לא עבר בה איש כו' הרי דעתינו סומכת שרוצה לגרש ולזיופא ליכא למיחש כנ"ל בשם החמ"ח ול"ד כלל לשליח המביא גט שי"ל האשה שכרתו לזייף אבל כאן שהאשה כאן אין ידה שולטת לשכור איש בסיביר אא"כ נחוש חששות שאין הדעת סובלתן. ולכן בודאי דעתינו סומכת שהדבר אמת. וא"כ י"ל דקרוב ואשה הי' נאמן מדינא להעיד ע"ז. וה"ה מעב"ד שאינו מקויים. ואף שבסוף יבמות כ' הרי"ף והרא"ש בשם הירושלמי שי"ל שיפה כח העדים מכח השטר כו'. והיינו אפי' עד אחד א"כ י"ל דעדיף קרוב ממעב"ד שאינו מקויים. הלא זהו לדעת ר' בון שם. אבל לר' ירמיה שם אין הדין כן והפוסקים פסקו כר' ירמיה באה"ע סי' י"ז סעיף י"א הנ"ל. מיהו להרמב"ם והטור דנקטו הטעם גבי ואשתמודעינהו משום דמלדעל"ג הוא כמבואר באריכות בהרמב"ם פ"ד מה' יבום לפ"ז דוקא כשמעידין על איש ממש שייך לומר כן ולא כשמעידין שזהו כתב ידו דלא שייך כלל ע"ז לומר כ"כ דעל"ג אם הדבר שקר. הרי נתבאר שלפ"ד הרי"ף וגם לפירש התשב"ץ יש מקום לומר שאם הבעל שולח מכתבו נידון שרצונו לגרש אשתו שהניח כאן ומעב"ד מקיים שזהו מכתבו וגם מבארים הענין ג"כ עד שניכרים דברי אמת אזי אנו מחזיקים שזהו כת"י הבעל ואם אח"כ יבוא גט והבעל יקיים הגט ויהיה ניכר שהכתב דומה למכתב הנ"ל הרי די שהבעל שהביא גיטו א"צ שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח וה"נ להא דמי וכ"ש שגם מעב"ד ההוא שקיימו מכתב הבעל הראשון יקיימו ג"כ הגט ומכתב הבעל השני וגם יכתבו עוד סימנים. אמנם להרמב"ם והטור אין להקל דלדידהו אין זה דומה לענין היכר האיש כנ"ל. אבל ממכתב שהגיע מקודם על ענין אחר הן מהבעל הן מב"ד י"ל שיש לקיים כמש"ל אות ג' בשם הריטב"א והש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק כ"ז. וזה אפי' להרמב"ם וסיעתו י"ל כן. שוב ראיתי בפני יהושע בגיטין קו"א דף ג' סד"ה בדין הוא דבקיום שטרות כו' שכתב שי"ל בקיום שטרות הוי נמי רק גילוי מילתא כמו ואשתמודעינהו ואעפ"כ צריך תרי על הקיום ועוד בגיטין בתוס' רפ"ק (ד"כ סע"ב) ד"ה עד אחד כתב ג"כ דה"ל גילוי מילתא ועי' פנ"י שם רק שכתב כן אלשמה ואעפ"כ מבואר בגמרא דבגט אינו נאמן עד אחד רק השליח משום עיגונא. וא"כ מזה נסתר לכאורה מש"ל להקל משום דגילוי מילתא בעלמא הוא. וי"ל דמ"מ פירש גילוי מילתא מ"ש הרי"ף אינו שייך כלל שם רק בנד"ז. עוד ראיתי בפני יהושע סוף פרק ב' דכתובות וז"ל ועוי"ל דריש לקיש גופא לא קאמר דעה"ח על השטר כמו שנחקרה עדותן אלא כשיודעין מיהא שיש עדים בעולם ושמותיהן כן וא"כ ה"ל שפיר מלדעל"ג. ואף בגיטין הבאים ממדינת הים משמע בגיטין בריש גיטין שהיו רגילין לחתום תמיד ספרי דדייני כדפרש"י התם וא"כ ה"ל שפיר מלדעל"ג. משא"כ כשאין העדים ידועים כלל אפשר דלכ"ע בעינן קיום עכ"ל:

והנה לכאורה אם הבעל שלח מכתבו מהתם מסיביר לכאן ע"י בי דואר שמצוה לסופר ועדים בכאן שיכתבו ויחתמו ויתנו לאשתו למאן דאמר דבפקח כותבין ע"פ כתב יד כנזכר בש"ע סי' ק"כ סעי' ה'. ובב"ש בשם הד"מ. א"כ לפ"ז אפי' אינו מקויים י"ל דכותבין דהא כיון שבשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין ואף שאין מכירין כלל טביעת קולו רק שסומכין עליו שאמר שהוא פב"פ ולא חיישינן לצרה ושד. כמ"כ הכא לא נחוש לחששות רחוקות אלו שהן רחוקות יותר מחשש צרה מה גם כשלמטה מכת"י יהיה ג"כ מעב"ד שהדברים כנים דודאי יש להאמין לזה כמו לקול המושלך בבור ואף שראיתי בבית מאיר סי' ק"ך דהתם היינו כיון שהוא בסכנה בבור אין עשוי לשקר אז. לא משמע כן מפרש"י דבשעת הסכנה כותבין כו' משום דאם לא עכשיו אימתי ועוד דמעב"ד האינו מקויים ראוי להאמין כמו סברא דשעת הסכנה אינו משקר. וצריך לחלק אמאי בשליח המביא גט כשלא יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח לא מהני אף במקום עיגון גמור ומ"ש הכא דסמכינן אכת"י שאינו מקויים. וי"ל דודאי בקיום הגט שהוא דבר דשכיח תיקנו חכמים שצריך קיום כמו בשאר שטרות משא"כ בהכרת האיש המצוה לכתוב לא תיקנו כלום וא"כ אף שנמשך מזה להאמין ג"כ לכתב שאינו מקויים מה בכך כיון שהכתב הוא בהכרת האיש וע"ז לא מצינו שתיקנו חכמים דכמו שאנו מאמינים לקול המושלך כן ראוי להאמין לכת"י וכתב מעב"ד וכן מצאתי להגאון ר' יהושע צייטלעס בהגהותיו לסמ"ק תשובה ע"ז בנדון שנשאל בסופר שהיה לו מעב"ד שהבעל צוה לו לכתוב גט לאשתו וא"א לקיימו והקיל משום דדוקא הגט צריך קיום ולא שטר השליחות יעו"ש. וע"ש שהראיות שלו אין נכונים כלל לפע"ד. אך מ"מ י"ל שהדין אמת ונלקחה מהא דבשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין דה"נ הסופר שהמעב"ד בידו לא גרע מקול המושלך בבור. דאין לחלק דהתם שמעו הקול שני עדים או שלשה. משא"כ הכא שמע הסופר לבד ואיך יוגמר דבר שבערוה ע"י אחד. דז"א דהכא נאמר הסופר והמעב"ד ה"ל כקול ואנו יהיה כמו עדים השומעים קול. ויש לחלק דמ"מ הכא השומעים חותמים ע"ז אבל התם לא יכתוב רק הסופר ונסמוך על ע"מ והם לא שמעו גם הקול ומה שרואים המכתב לא הוי כקול כיון שבמכתב לא נכתב להם דבר וצ"ע בנדון הר"י הנ"ל. אבל בנד"ז לכאורה הדמיון אמת דהמכתב והמעב"ד ה"ל כקול שאין מכירין עכ"פ וכותבין ונותנין עי"ז בכה"ג דדמי לשעת הסכנה ואף שאין לסמוך כלל על גט זה בלבד דהא רבו האומרים דאפי' כותב לפנינו אין כותבין וכו' עד שישמעו קולו מ"מ כיון דסמכינן עכ"פ שזהו כת"י הבעל והב"ד ומחזיקים זה בחזקה גמורה שכן הוא שהרי סמכו ע"ז להתיר אשת איש א"כ נסמוך ע"ז לקיים מזה את כת"י הבעל ומעב"ד שתחת הגט ומ"מ כבר נאמר שכ"ז רק לסניף. ועיקר הסמיכה על ש"ק שרבו הפוסקים דאצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח כו':

ואך אעפ"כ וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה לסמוך על דברי הקיומים הנ"ל לבדם מה שלא נזכר בפוסקים ואיך נסמוך ע"ז בערוה החמורה. אך יש למצוא עוד דרך שלא יצטרכו לקיום לגדולי הראשונים והוא ע"י עשיית שליח קבלה כמשי"ת אי"ה. ואע"פ שיש חולקים מ"מ לזה יצורף הקיומים הנ"ל. לכן מתחלה יש לבאר נידון שליח קבלה המביא גט אם צריך קיום או לא. דהנה במשנה קמייתא דגיטין המביא גט ממדה"י צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח. פרש"י ושליח זה הבעל עשאו שליח להוליכו וכתב הר"ן שם (ד"ה וכתב רש"י ז"ל במשנתינו) שנ"ל שכתב כן משום דאי הוה שליח קבלה כיון שהאשה נתגרשה בקבלתו אצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח כו' דכל שנתגרשה כבר (הן ע"י עצמה הן ע"י שליח קבלה) א"צ קיום הגט אא"כ בא הבעל וערער שאז יתקיים בחותמיו ע"ש בר"ן באריכות והביא ראיה ע"ז מהגמ' וכן פירש המהרש"א ברש"י וכ"כ הפנ"י והאריך בזה בקו"א והא דתניא בברייתא (דף ח' ע"ב) עבד שהביא גיטו כו' ומבואר בפרש"י דצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח עכצ"ל דהביאו בתורת שליח הולכה דאם הרב שחררו ע"י קבלתו לא היה צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח כיון דשוה לגיטי נשים וכן פי' להדיא הטור י"ד סי' רס"ח. וס"ל דעבד נעשה שליח הולכה בגט אפי' מיד רבו שלו. ואפשר להעמיס כן הפי' בפרש"י ברש"י שכתב וצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח האשה המביאה גיטה ולשון אשה המביאה גיטה נזכר במשנה סוף פרק ב' דגיטין דמיירי שהביאתו בתורת שליח הולכה ובכה"ג מיירי בעבד ומוכרח שכ"ה דאם מיירי שכבר נתגרשה ע"י קבלה ממ"נ אם צריך קיום י"ל דלא מהני כלל אמירת בפנ"כ ובפנ"ח שלה כמ"ש הפנ"י בקו"א ריש גיטין וכדעת הראב"ד ספ"ו מה' עבדים ורי"ו עי' לח"מ והנה כד' הר"ן רפ"ק כתב ג"כ הרמב"ם פ"ז מה' גירושין הכ"ד בענין האשה המוציאה גט מתחת ידה שא"צ לקיימו וכ"ד הה"מ שם והביא ג"כ ראיה מגמרא והיא הראיה שהביא הר"ן לענין שליח קבלה וברמב"ם רפ"ו מה' גיטין הלכה א' ב' כ' להדיא דיציאתו מיד שליח קבלה כיציאתו מיד האשה וכ"כ ג"כ פי"ב הי"ג י"ד מבואר דס"ל דש"ק א"צ קיום על הגט אא"כ בא הבעל וערער כמש"ש הי"ד והראב"ד חולק ע"ז רפי"ב גבי אשה עצמה וכן נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד ספ"ו מה' עבדים גבי עבד ושם כתב הראב"ד לדחות הראיה שיש מהגמרא לפי' הרמב"ם והיא הראיה שהביא הר"ן וההמ"ג ועי' במכמ"א ש"ו סי' ל"ו דקדק ג"כ מלשון רש"י ספ"ב בענין אשה מכי מטא גיטא לידה דס"ל כהרמב"ם וסיים שהרמב"ם והרמ"ה (בטור סי' קמ"ב) והטור שם (ובי"ד סי' רס"ז) והר"ן ורש"י ס"ל בחדא שיטתא דאשה המביאה גיטה א"צ קיום והראב"ד והרשב"א בחי' ספ"ב דגיטין והריב"ש סי' שפ"ב ורי"ו ס"ל דצריכה קיום. ויש להוסיף עוד על הפוסקים העומדים בשטת הרמב"ם היינו הגמ"ר בגיטין סי' תס"ו. ומקור דבריו מסה"ת סס"י קל"א שעומד ג"כ בשטה זו וכמ"ש בתשו' ב"א סי' ק"י בביאור דברי סה"ת וגם דעת הרהמ"ג כן כמ"ש ספ"ז מה' גיטין וז"ל בגמ' ריש גיטין פרש"י דמיירי בש"ה משמע אבל לקבלה א"צ וכ"כ שם הר"ן בהדיא וכ"נ מדברי כל הפוסקים הביאן בס' בית מאיר רס"י קמ"ב והאריך ג"כ להוכיח שכן עיקר וז"ל ודאי נראה ממשמעות המסכת כולה שלא נזכר בפ"נ אלא בש"ה ובש"ק לא נאמר במתניתן דהמקבל אלא שצריך שני כתי עדים ומסיק הגמרא דאיירי בגט בלא עדים משמע הא ביוצא מתח"י חתום בעדים א"צ קיום ואף אם היה צריך קיום היה ראוי שיהיה נמי נאמן באמירת בפ"נ (זה נגד רי"ו וחה"ר) וזה לא נראה ולא נשמע אלא משמע ליה (להרמ"ה) דאף הראב"ד בו מודה ואף דבאשה עצמה חייש לזיוף מ"מ ש"ק אין לחשוד ומוקמינן על דת דחזקה דר"ל כו' עכ"ל. גם בספר מכמ"א ש"ו סי' מ"ה הוכיח מחה"ר (דס"ד) דבש"ק א"צ קיום אפי' לפ"ד הרשב"א והראב"ד ע"ש. ומהרש"ל ביש"ש רפ"ק דגיטין סי' א' פסק ג"כ גבי ש"ק כמ"ש הר"ן וכ"כ ספ"ב דגיטין גבי אשה. הרי רוב גדולי הראשונים בש"ק א"צ לקיום הגט וכ"ד האחרונים שאנו נמשכין אחריהם הרמ"א ומהרש"ל ושאר אחרונים ומה שהר"פ בהג"ה סמ"ק הפליג להחמיר בש"ק יותר מבש"ה והרי אנו אומרים דש"ק קיל טפי מדינא שא"צ קיום וש"ה צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח עכ"פ. אך כבר עמד ע"ז בתשו' ב"א הנ"ל דהר"פ לא החמיר רק משום דש"ק צריך עכ"פ עדים שאמרה לו לקבל הגט וע"ז כל החששא שלו שמא במקום כו"נ לא יכירו חת"י העדים שאמרה בפניהם כו' ולא כהפרישה שפי' דחייש נמי לשמא במקום האשה לא יכירו חת"י העדים שבפניהם קיבל הש"ק הגט מהבעל דע"ז לא היה חושש כלל כיון שמדינא א"צ עדים כלל כנ"ל. וגם על חששא זו דהר"פ הניח בצ"ע שהרי גם זה יוכלו לתקן שהב"ד שבמקום נתינה יכתבו אל הב"ד שבמקום עמידת האשה שלא יתירוה לינשא עד שיתקיים ח"י עידי אמירה כו' ושכ"כ התשב"ץ ע"ש. (וע"ש עוד מה שהעלה בתשובה הנ"ל משום דעת הטור סי' קמ"א בענין ש"ק שי"ל ג"כ דס"ל שא"צ קיום. ולא ראה הספר מכמ"א הנ"ל דהוכיח מהרשב"א דיש להקל בש"ק טפי מבאשה עצמה כנ"ל). ועי' בבית מאיר סי' קכ"א סעיף כ"ז ג"כ כזה:

זומעתה נבוא אל הנידון שלפנינו דכמו בש"ק שגיטו בידו והביא לה הגט שא"צ קיום כמ"כ לכאורה אם הש"ק ישלח לה הגט ע"י פאצט עם קיום ב"ד איך שקיבל הגט י"ל דא"צ קיום דהרי יש כאן לפנינו עדים שאמרה לו לקבל הגט וגם יש מעב"ד שקיבל ועדים החתומים עהש"ט כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי. ובזה שכבר נגמרו הגרושין לא החמירו לקיים כמ"ש הר"ן ואע"ג דלכאורה יש לחלק דאם הש"ק עצמו מביא הגט הנה מלבד עה"ח על הגט דכמו שנח"ע בב"ד דמי עוד זאת יש ג"כ הגדת הש"ק עצמו דה"ל קיום ממנו כמו קיום דש"ה רק שאצ"ל הלשון בפנ"כ ובפנ"ח. אבל כששולח הגט ע"י הפאצט אין כאן אפילו עד א' המעיד ממש רק משום עה"ח לבד. אך באמת נ' דאין לחלק דהא הגדה דע"א לבד בקיום שטרות לאו כלום הוא. אפי' בשני עדים רק שיש ספק אולי נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד החמירו חז"ל בכתובות (דכ"א) וכמש"ל. ובגט ג"כ אמרו להדיא או כולו בקיום הגט כדין ע"פ שני עדים או כולו בתק"ח דהיינו בפנ"כ ובפנ"ח וכיון דבש"ק אין שייך תק"ח דבפנ"כ ובפנ"ח אי איתא דבעי' קיום היה צ"ל ב' עדים דוקא וכמ"ש בחה"ר ספ"ב דגיטין וברי"ו ולכן המקילים בש"ק עכצ"ל דלאו משום נאמנות השליח כ"א דסמכינן אהא דס"ל דעה"ח עהש"ט כמו שנח"ע בב"ד דמי וא"כ ה"ה אם יש קיום מעב"ד איך הש"ק קיבל הגט וגם שולחים הגט. ותדע דגדולה מזו כ' הרמב"ם פי"ב מה"ג הי"ג וז"ל שליח קבלה שקיבל גט לאשה ושלחו לה בפני עדים והגיע הגט לידה ונטלתו והרי הגט יוצא מתח"י והיא אינה יודעת אם בעלה שלחו לה או שליח קבלה שלה או שלוחו של בעלה ה"ז מגורשת כמו שבארנו. בא בעל וערער יתקיים בחותמיו עכ"ל. וכ"כ הרהמ"ג וז"ל ולא חידש רבינו בזאת הבבא אלא שכל שיש שני עדים שראהו יוצא מתח"י ש"ק א"צ לידע כיצד בא לידו ודבר ברור הוא עכ"ל. והיינו אפי' הגט אינו מקויים כלל (כדמסיק הרמב"ם דאם ערער הבעל אז צריך שיתקיים בחותמיו). ונמצא אף שאין הש"ק אומר בפנינו שקיבל רק ששלחו לה סתם כשר ואף שהגט אינו מקויים. כ"ש שבנד"ז שבמעב"ד יתבאר איך הש"ק קיבל הגט דמהני אף שאין עדים לפנינו ממש שהיה ביד ש"ק דהא סוף סוף אף שיש עדים לפנינו א"א להתיר מבלי שנסמוך אחזקה דר"ל. וא"כ טוב יותר כאשר עכ"פ ע"י חזקה זו מתבאר שהש"ק קיבל הגט ממש. משא"כ בנידון דהרמב"ם (ולכן אפי' לרב הונא הדין כן. משא"כ בדינו דהרמב"ם אינו רק לפ"ד רב חסדא כמ"ש הרהמ"ג שם). והנה אף לפ"ד הראב"ד ורשב"א המחמירים באשה עצמה שהביאה גיטה דצריכה קיום משא"כ בש"ק הם מודים שא"צ קיום לפ"ד המכמ"א ש"ו סי' מ"ה כמש"ל. י"ל דלאו משום שהשליח בפנינו אלא דבאשה עצמה חיישינן שתזייף. משא"כ הכא ליכא למיחש לזיופא יותר אפי' מש"ק כי מי יזייף שהרי אין ידי האשה שולטים בסיביר הרחוק מכאן מהלך שנה א"כ אם הם מודים בש"ק דא"צ קיום וסמכינן אחזקה דר"ל כו' כ"ש שי"ל שיודו בנד"ז דליכא למיחש לזיופא כלל. ועי' תשב"ץ ח"ג סי' ס"ו כ' בפשיטות דכה"ג ליכא למיחש לזיופא דאשה כלל. והנה כאשר כתבתי מוכח להדיא מדברי תשו' מהריב"ל ח"ב סי' א' דע"י מעב"ד שהאשה נתגרשה בפניהם סגי למ"ד דהאשה שהביאה גיטה א"צ לקיום וכ"כ בפי' בשם הגהמ"ר דגיטין סי' תס"ו שע"י מעב"ד לחוד סגי אף שאין גיטה בידה. ובהיות כן יש לתמוה עמ"ש הרב"י בש"ע סס"י קנ"ב דאשה שיש בידה מעב"ד אינה יכולה להנשא בו עד שיוכרו חת"י הב"ד איך סתם כן הלא בסי' קמ"ב סעיף י"ג הביא דברי הרמב"ם בסתם ודעת הראב"ד בשם ויש חולקין ועוד צ"ע שבב"י סס"י הנ"ל כ' כן בשם התשב"ץ. והוא בתשב"ץ ח"ג סי' כ"ב דכ' דמעב"ד צריך שיתקיים והרי עכ"ז מסיק להקל ויותר מזה מבואר שם סי' ס"ו וע"ש סי' י"ו ואפשר ע"ז רמז הב"י בבד"ה וי"ל שרמז שאין מוסכם הדין שכתב בב"י ושו"ע ואף שדעת התשב"ץ שם צ"ע שמד' הרמב"ן והרשב"א סוף יבמות שמביא ראיה להקל שא"צ קיום משם מביא מהריב"ל בתשובה הנ"ל ראיה להחמיר מ"מ אנו א"צ לזה דעיקר סמיכותינו על האומרים דש"ק א"צ קיום כנ"ל. והנה אף שמהריב"ל נטה שם להחמיר כשיטת הראב"ד רק שסיים שמי שירצה להקל יוכל לסמוך על סברת המקילים כי ראוים הם ז"ל לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק היינו משום דכתב דרוב הפוסקים הסכימו לסברת הראב"ד. אבל לעיל נת' הרבה מגדולי הראשונים שהסכימו לסברת הרמב"ם ולא נזכרו במהריב"ל והן סה"ת והרמ"ה והטור והר"ן ושכ"מ בפרש"י ושכן פסק הרמ"א בד"מ ומהרש"ל ביש"ש ושאדרבה י"ל שהרמב"ן והרשב"א נמי יודו בש"ק ובשו"ת ב"א כ' בשם הרמב"ן בס' הזכות דס"ל כהרמב"ם א"כ אדרבה רוב הפוסקים עומדים בשטת הרמב"ם. וא"כ במקום עיגון ממש כנדון זה שאם לא נסמוך עליהם תשב עגונה לעולם ודאי יש לסמוך עליהם עכ"פ:

חוהנה בתשובת ב"א סי' ק"י דף ק"צ סע"א כתב וז"ל ועוד יש לעיין בזה שאף לפ"ד הפוסקים דלא בעו קיום י"ל דוקא באשה או ש"ק שגיטו בידו דבזה אמרינן ד"ת עדים החתומים כו' כיון שזה המביא לנו הגט או השטר ההוא טוען בברי שנמסר לידו מיד הבעל אמרינן לא חשיד אינש לזייף משא"כ בנ"ד שהמעב"ד שנתקבל הגט לא יבא בידי אדם רק ע"י הבי דואר דקביע במתא וזה ה"ל כמצא כתוב בשטר פ' גירש אשתו וחתומים עליו עדים או ב"ד שאין להקל בדבר בלא קיום ואפי' בעדות מיתה כתבו בסי' י"ז דעת הרבה פוסקים דבעינן קיום וע' ש"ך ח"מ סי' מ"ו גבי מצאו שטר קדושין בשוק דלא מהני בלא קיום משום דמה שאינו בידי שום אדם לא שייך לא חשיד לזיופי ע"ש עכ"ל. וז"ל הש"ך סי' מ"ו ססק"ט וכן בשטר קדושין שמצאו בשוק נמי צריך קיום (פי' מדאורייתא ע"ש) דאינו ביד שום אדם לא שייך לומר לא חשיד אינש לזיופי דהא לא ידעינן מי הוא הבעל דבר והיינו הך דירושלמי דשלהי יבמות במצאו כתוב מת פלוני דאף למ"ד דמשיאין את אשתו לא מתיר אלא מפני עיגונא כמו דמשיאין ע"י עד מפי עד עכ"ל. ובאמת בחידושי הרשב"א שלהי יבמות משמע להדיא בהפך דמדאורייתא מהני שהרי כתב אע"פ שאין עדים מצויים לקיימו דכיון דקיום שטרות מדרבנן לא אחמור רבנן בעדות אשה דלבעי קיום דאדרבה בכל עדות אקילו כ"ש דלא מחמרינן ביה כו' עד אפי' בעד א' מפי כתבו אע"פ שאינו מקויים משיאין עכ"ל. מדכ' לא אחמור רבנן כו' כ"ש דלא מחמרינן ביה מזה מבואר בהדיא דס"ל דבמצאו כתוב בשטר הוי עדות עדות מדאו' משום עה"ח על השטר כו' וכדבריו כ"ה גם כן בחידושי הרמב"ן לשם וכן מבואר להדיא בלשון הנ"י והר"ן שבב"י רס"י י"ז בהך דינא דמצאו כתוב בשטר. וא"כ דינא של הש"ך מדוכתיה תברא ותמיהני על האחרונים והנתי"מ שפלפלו בדין זה לסתור ולבנות בסברת הש"ך ולא שתו לבם אל המקום אשר עומד עליו דין זה דהש"ך עצמו כתב והיינו הך דירושלמי וע"ז מבואר בהרמב"ן והרשב"א והר"ן והנ"י דהוי מדאורייתא ומ"ש הש"ך דאף למ"ד כו' כמו עד מפי עד כ"ה בתשובת אביו של הש"ך בחמ"ח ס"ק כ"א והרי לא כתב כן רק אעד א' בכתב שאינו מקויים רק ע"פ ע"א ע"ש וע' בתשו' החמ"ח בסופו מ"ש ק"ו ב"ב של ק"ו כו' מבואר דס"ל ג"כ בפשיטות דה"ל עדות מדאורייתא דאל"כ לא [היה] התחלת ק"ו. גם בלאה"נ ליכא שום חשש דזיופא כאן שיהיה צריך קיום ד"ת דומיא דמ"ש החמ"ח שם ועוד קיום זה מה הוא כו' ע"ש. והנה בקצה"ח סי' מ"ו סק"ד הביא ראיה מהתוספות נגד הש"ך ובנתי"מ השיב עליו שלא כדת לכאורה דמ"מ אם מדאוריי' צריך קיום לא היה לנו להתיר להחזיר להמלוה כו'. מיהו אף גם לפמ"ש הנתי"מ סס"ק ה' משא"כ בשט"ח כו' י"ל דנד"ז נמי דליכא למיחש לזיופא כנ"ל דמי לשט"ח ע"ש דא"צ קיום ד"ת. ועוד והוא העיקר דבנד"ז שהגיע הבי דואר ונכתב עליו ממקום שנשלח הן בכתבים ששולחים והן שעל המכתב בלשונם א"כ לא דמי כלל לנמצא כתוב בשטר כו' כ"א יש לו כח שטר ממש. ועוי"ל עפמ"ש בתשובת מהר"מ אלשיך סי' מ' דאף היכא שיש עה"ח עהש"ט אף דהוי כמי שנחקרה כו' אם יש אמתלאות רברבין ותקיפין טובא דהדין מרומה יש לצדד להקל אף שלא לחוש לקדושין ע"ש וא"כ אמרו לבטל דבר שמדאורייתא הוי עדות כ"ש להיפוך בנד"ז שיש אמתלאות טובא וניכרין דברי אמת שהדבר אמת שי"ל דהוי עדות מדאורייתא כמו בש"ק שגיטו בידו דהרי כאן עדים החתומים על השטר כו' עם אמתלאות שניכרין דברי אמת. ולכן י"ל שגם רבנן לא החמירו בזה וכמו בש"ק כנ"ל. ומ"מ כדי לצאת ג"כ ידי חובת הפוסקים האומרים דש"ק ג"כ צריך קיום דוקא שחשש להם מהריב"ל בתשובה ח"ג סי' א' וגם פסק כן בש"ע סס"י קנ"ב אף שנת' שי"ל שבבד"ה הראה מקום שאינו מוסכם מ"מ למיחש מיבעי שלא להקל לכתחלה נגד פסק הש"ע. ע"כ נלענ"ד שיתקיים המעב"ד באחד מדרכי הקיום דלעיל היינו או כנ"ל אות ב'. או ע"ד הנ"ל אות ה'. דאף שיש לפקפק על קיומים אלו שלא נתבאר בפוסקים מ"מ כיון שרבו כמו רבו גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים האומרים דש"ק א"צ קיום כלל רק שבאנו לחוש ג"כ להמחמירים לכן יש לסמוך על קיום הנ"ל ג"כ. והרי הנ"ב מה"ת כתב לסמוך בכה"ג על האומרים דמעב"ד א"צ קיום ואף שלא במקום עיגון ע"ש. ואף שלעיל אות א' נת' לדחות סברא שלו מ"מ במקום עיגון עכ"פ יש לסמוך על האומרים דש"ק א"צ קיום מה גם עם קיום הנ"ל. והנה אם האשה כאן והבעל בסיביר וקיום הש"ק צ"ל בכאן אז קשה לקיים ע"ד הנ"ל אות ב' כי בסיביר מעט עיירות של ישראל וגם כל עיר רחוק מאד מהשנייה ע"כ צריך שיהיה הקיום ע"ד הנז' אות ה'. ואם האשה בסיביר והבעל כאן יוכלו לקיים בסיביר ע"ד הנז' ג"כ אות ב'. ודע שבכ"ז צריך להיות שיושלח הגט עצמו עם הקיום ב"ד ולא סגי בקיום ב"ד לבד אף דלכאורה מדינא אין חילוק הרי אנו רואים בש"ע סי' קנ"ב סע"י וסעי' י"ב דמחלק בינייהו וכמ"ש הנ"ב מה"ת שם:

טוהנה עוד יש טוב טעם להיות הגירושין ע"י ש"ק דוקא ולא ע"י ש"ה מלבד טעם העצום הנ"ל דבש"ה לבד א"א להקל כיון דא"א לקיים המעב"ד על פי הקיומים הנז' בש"ע ורק בש"ק יש להקל בזה משום דרבו האומרים שא"צ קיום כו'. עוד זאת דהנה בענין מינוי שליח שלא בפנינו ג"כ יש לפקפק. ועם היות שבתשו' ב"א רס"י ק"ו כתב וז"ל ועכ"פ בנ"ד דהוא מינה את השליח בפה רק שאנו מודיעים הדבר לשליח ע"י כתב בכה"ג נראה דאין חילוק בדבר למנות בפה שלא בפניו ואין מי שחולק בדבר דמהני עכ"ל והאריך בזה. במח"כ אשתמיטתי' תשו' הרשב"א הובאה ב"י סס"י קמ"א וז"ל כ' הרשב"א בתשובה על א' ששלח גט לאשתו וביטל השליחות שלא בפנינו ואח"כ נמלך לבטל הביטול ושיהיה שליח לגרש כמו שהיה כו' עד א"כ אך זה בשעת נתינתו כבר חזר בו המשלח ונתרצה שיתנו לה כו' ואם נפשך לומר שאינו גט שצריך שישמעו מפיו הא לא אמרינן אלא בכתיבת הגט וחתימתו וזה קרוב בעיני אלא שראוי להחמיר עכ"ל. הרי למעשה לא הקיל. [והיינו] משום שלא שמע מפיו מינוי השני ואף שקיבל הגט מיד הבעל ממש כ"ש הכא דהגט לא יגיע לידו רק ע"י הבי דואר ולא מיד הבעל דיש להחמיר ביותר וכאשר כבר האריך בדין זה המכמ"א שער ו' סי' י"ג ומסיק דבשולח הגט ע"י גוי יש להחמיר שלא לעשות כן כלל ואפי' דיעבד והיינו כי ביאר שם שרשי הדין במינוי שליח שלא בפנינו שעיקרו בנוי על גירסת הרי"ף ס"פ כל הגט (דף ל"א ע"א). אבל לגירסת רש"י לא מוכח מידי דהתם הפי' שב"ד ימנו השליח השני בפנינו רק שהשליח הראשון אינו אז במעמד זה והרי עכ"פ מינוי השליח הזה השני הוא בפני המשלח והשליח שהרי הב"ד הן הן המשלחים כדאיתא ס"פ המביא תניין ואבע"א כו' ע"ש בסוף הפרק ממש. וא"כ אין מכאן ראייה למינוי שליח שלא בפניו וגם הביא שם יש מן המתירים במינוי ש"ק שלא בפניו ומחמירין במינוי ש"ה בפניו דוקא משום דס"ל דהא דאמרינן עד שישמע נהוג בכל שליחות הבעל ולא בשלוחי אשה ואולם מצד פקפוקים אלה העלה להקל במקום דלית ברירה כי רבו המקילין במינוי שליח שלא בפניו הן בש"ה והן בש"ק. אבל בשלח הגט ע"י גוי העלה להחמיר די"ל דה"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע לפי שלא הגיע הגט לשליח מיד הבעל והעלה שזהו טעמו של ר' חנינא גאון לפ"ד הרשב"א והר"ן וסיעתו. (ואף דלכאורה י"ל דטלי גיטך מע"ג קרקע אינו פוסל רק בהאשה מהבעל או משלוחו ולא בהשליח מהבעל דהא באומר לשנים או לשלשה כתבו ותנו אינו מוסר הגט ממש לידם ויש לדחוק בזה עפמ"ש הב"ש סי' ק"כ סק"ב בשם הרמ"ה לדחות ראיית הרמב"ן וצ"ע) ובהצטרף סברת פוסקים אלו לסברת המחמירים בלא"ה במינוי שליח שלא בפניו כו' יעשה חומה בצורה שלא יועיל שליחות זה ושזהו כוונת רמ"א שהגיה בסעי' ל"ה דוקא דיש חולקים ולא בסי"ד עכת"ד. וגם בספר קרבן העדה על הירושלמי סוף יבמות הביא ראיה מהירושלמי לדעת ר"ח גאון ע"ש. וא"כ קשה להקל בזה. אבל במינוי ש"ק שלא בפניו לא שייך חששא דר"ח גאון הנ"ל ולכן יש להקל במקום עיגון גמור כזה. ועוי"ל דיש עוד טעם בזה להקל אף לגירסת רש"י שלא נתבאר בגמ' היתר דמינוי שליח שלא בפניו וכמש"ל מתשובת הרשב"א שבב"י סס"י קמ"א. מ"מ לו יהי כן יש איזה צד להקל במינוי ש"ק משום שי"ל דאפשר זכות הוא לה שיזכו לה הגט מאחר שמרוחקת מהבעל מהלך שנה ויותר והבעל נכתב לעבודת המלך בענין שא"א שיבוא לכאן ושתלך היא לשם ג"כ כמעט דבר שא"א כי היא ארץ שאין בה יהודים כו' וכ"ש אם יושבת עגונה כבר זה כמה שנים ואפשר לדמותו להמזכה גט לאשתו במקום יבם קטן ע' ביש"ש ספט"ו דיבמות. ועכ"פ כיון דג"כ מינתה ש"ק א"כ בכה"ג י"ל דטפי זכות הוא לה וכ"כ בס' ק"נ ספט"ו דיבמות אפי' באשה דעלמא וכ"כ בס' בית מאיר סי' ק"מ. ושוב ראיתי במכמ"א ש"ו סי' ב' הביא תשו' רש"י הובא בתשו' הרא"ם סי' ס"ז שם כ' בהדיא דבמינתה ש"ק שלא בפניו מהני כשזיכה לה הגט ופי' המכמ"א דדוקא מתורת זיכוי ולא מתורת שליחות. וא"כ הרי מבואר דאף את"ל דמינוי שליחות שלא בפני השליח לא מהני. מ"מ הרי בש"ק מהני כשמזכה לה הגט דע"י מינוי ש"ק שמינתה נתברר דזכות הוא לה וכיון שזכות הוא לה זכין לה שלא בפניה ולא מצד שהוא שלוחה כלל רק שהבעל זיכה על ידו. ואף שמד' הר"ן ר"פ התקבל ד"ה לפיכך. נראה בעליל דלא ס"ל סברא זו יעו"ש וכן בתשובת רש"י הנזכר כתב שיש מחמירים וגם רש"י שהקל שם היינו בהתקבל וזכי ועוד איזה סניף יעו"ש. מ"מ בנד"ז נמי יש סניף מטעם הנ"ל מאחר שבלא"ה ההכרח שתשב גלמודה כו' לכן אפשר בכה"ג יודה הר"ן ועוד דלהר"ן וסיעתו בלא"ה שרי מצד ש"ק וכל הטורח רק לשטת רש"י ובזה יש לצדד לפרש"י ג"כ:

יולהיות שא"כ יהיה ש"ק זה מורכב משני ענינים הא' היותו שליח קבלה והוא שליח האשה. הב' שהבעל מזכה לה הגט על ידו וזהו ענין בפ"ע כמבואר מדברי הר"ן ע"ש וכן מתבאר בקדושין (דף כ"ג ע"ב). דגרסינן התם עבד כנעני מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כו' וכ' התוס' דכי לא אמרו לו לקבל גיטו ובא ומקבלו פשיטא דמהני דאמרינן במתניתן (לעיל דף כ"ב) ובשטר ע"י אחרים אבל אמירתו שאמר לו לך לקבל גיטי שמא מיגרע גרע שבא מטעם שליחות או לאו. ואע"ג דפשיט דיכול לעשות שליח היינו משום דגמיר מאשה ובאמת מהני הש"ק בלא טעם דזכי'. אבל היכא דש"ק לא מהני רק מטעם זכייה לא מהני אם קבלו בתורת ש"ק וא"כ לפי מה שאנו חוששים לחוש לדעת קצת פוסקים האומרים דש"ק א"א ג"כ למנות שלא בפניו (ועוד יש טעם לחוש דש"ק לא מהני אם אין האשה מכרת ממש הש"ק וכדלקמן אות י"א) ובאנו מטעם זכייה היינו דוקא אם קיבלו בפירוש בתורת זכייה וכן להפך לפ"ד רוב הפוסקים דס"ל דש"ק שלא בפניו מהני וזכייה לא מהני אזי אם קיבלו בתורת זכייה [לא מהני] רק דוקא בתורת ש"ק. וכיון שבנ"ד צריכים אנו לשני הדברים שיהיה דין ש"ק וגם לענין (שליחות) [זכייה]. ע"כ נלע"ד שטוב לסדר כל דבר בפ"ע שמתחלה יתן לו הבעל הגט ע"ד ש"ק שזהו ענין עיקרי יותר ויאמר לו הלשון שאומרים לש"ק והוא נזכר בש"ע סי' קמ"א סעי' כ"ט זייא מקבל דעם גט לפלונית אשתי והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם ואחר שלשה או ארבעה מינוטין יטלנו הבעל מהש"ק ויתן לו שנית ע"ד זכיה שהוא נותנו לו מכחו שיזכה בו להאשה ע"ד זכין לאדם שלא בפניו (וכ"ש בנד"ז שידוע שחפיצה מאד בגירושין עד שמינתה שליח דאף אם אינו נעשה שלוחה עי"ז מ"מ יזכהו לה מאחר שהבעל מזכה על ידו) ויאמר לו זאייא זוכה בגט זה לאשתי פלונית בת פלוני והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם. ואעפ"י שאפשר לכאורה לעשות שני ענינים אלה יחד בנתינה אחת מהבעל לש"ק שיאמר לו שני הענינים יחד היינו התקבל וזכה גט זה לאשתי כו' וכ"מ לכאורה בתשו' רש"י הנ"ל. נראה דודאי בנתינה אחת ליכא רווחים טפי מבשתי נתינות דממ"נ אם נתינה אחת מהני באמת וחבירתה אינה כלום. א"כ מה היא צריכה לשתהיה יחד עם חברתה אדרבה עדיף שתהיה לבדה להיות נתינה מבוררת (ע' גיטין דף פ"ו סע"ב) ואם באמת שני נתינות כל א' מספקת בפני עצמה כ"ש דטוב יותר להיות כ"א בפ"ע מה תאמר שמא באמת גם שניהם לא מהני היינו לחוש לסברת דלא מהני מינוי ש"ק שלא בפנינו ושג"כ אין זכין לה כו'. א"כ מה יושיענו כשיהיה שני הנתינות ביחד דמפני שיתערב כח הזכייה בכח הש"ק לא עי"ז יגדל כח הש"ק את"ל דלא מהני. אם דמפני שמינתה ש"ק עי"ז נתברר דזכות הוא לה וגם דעדיף שיזכה הוא לה מי שהוא נאמן לה לשליח כדמשמע בתשו' רש"י. א"כ כ"ז יתקיים גם אם יזכה אחר הקבלה דמפני שעשה מעשה הקבלה לא נסתלק זכותו ולומר כבר עשה שליח לשליחותו דכ"ז אינו שייך להנ"ל שמ"מ זכות הוא לה. ועוד דאם באמת עשה שליח שליחותו א"צ יותר והרי כל הטורח שמא השליחות אינו כלום כנ"ל. (ולכאורה הוא מעין הא דאמר רבה עירובין (דף נ' וקדושין דף ט"ו) כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. מיהו אינו שייך כ"כ לענינים ההם). וכיון דליכא רווחים מנתינה [אחת] י"ל דיש לחוש לקצת הפסד עפמש"ל מהש"ס דקדושין דגם היכא דזכיה מהני י"ל דש"ק לא מהני ובודאי ה"ה להפך כמ"ש הר"ן. וא"כ הרי בכאן אנו חוששים שמא א' מהם לא מהני כלל רק השני מועיל. וא"כ י"ל דכשנתערב כח האינו מועיל כלל באותו כח המועיל מיגרע גרע וכעין הא דאמרינן בפסחים (דף קט"ו ע"א) ואפי' למ"ד מצות אין מבטלין זו את זו ה"מ דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן אבל דאורייתא בדרבנן אתי דרבנן ומבטל לי' לדאורייתא ולכן לא יצא ידי חובת מצה דאורייתא אם כרכה עם המרור שהוא דרבנן. וכ' התוספות שם וכ"ש דאי לא הוה מרור אפי' דרבנן דמבטל להמצה כו' עכ"ל. וה"נ אם הש"ק מהני והזכייה לא מהני כלל. א"כ כשמקבל ע"ד ש"ק וזכייה כאחד הרי כוונת הזכיה מבטלת כח הקבלה (אא"כ יקבל ע"ד תנאי אם קבלה מהני יהיה לשם קבלה בלבד ואם זכייה מהני יהיה לשם זכייה בלבד וזו קשה כ"כ להסביר לאיש המנוי. וגם עדיין יש לפקפק בזה ע' בב"י בא"ח ה' ר"ה רס"י תק"צ ד"ה ומ"ש רבינו דמסתפקא לן כו' מה שכתב מהרא"ם ז"ל תירץ כו' ובג"פ סי' קכ"ט ס"ק ק"ד העיר מזה לענין נתינת שני גיטין כאחת. וכך יש להעיר לנד"ז. ומה שחילק שם בין שני גיטין לנידון דהרא"ם אין מספיק בנד"ז דגט א' הוא ושני קבלות וה"ל כתנועה אחת לשתי כוונות כו' ע"ש. ועוד דא"כ שיוצרך לתנאי א"כ פשיטא דלא עדיף משתי נתינות כ"א בפ"ע שהרי מעתה אין כח אחד מתערב בחבירו לחזקן כו') ועוד דיש לדמותו לשני גיטין שכ' בתשו' מהרי"ו סי' ק"פ אם יתן שני גיטין בב"א דילמא דעתי' אהאי גיטא דלאו גיטא הוא ונמצא שאינה מתגרשת בו ודמי' קצת להמקדש במלוה ופרוטה דר"נ אומר אינה מקודשת דדעתה אמלוה כו' עכ"ל. וע' בג"פ סי' קכ"ט ס"ק ק"ד ק"ה שיש עוד חשש יותר בשני גיטין כאחת מן זה אחר זה משום ברירה וכ"ש דכל אלו החששות שייכים כאן יותר דגט אחד הוא ושני כוונות זכייה וקבלה וכיון דמסיק התם ליתן זה אחר זה משום ברירה כ"ש כאן רק הג"פ מסיק סס"ק ק"ה ומי שירצה לחוש לכל הסברות יעשה כמ"ש הר"ש הלוי בשם אביו ז"ל דבתחלה היה נותן שני גיטין בבת אחת ואח"כ היה חוזר ולוקחם ונותנם בזה אחר זה עכ"ל. וא"כ בנד"ז י"ל כן שמתחלה יתן לו ויאמר לו התקבל וזכה אך שיפרש דאם ש"ק מהני יהיה רק ש"ק ואם זכייה מהני יהיה רק זוכה ואח"כ יחזור ויקחם ויתן מתחלה ע"ד ש"ק ואח"כ ע"ד זכייה אך הרי בשני גיטין ג"כ אין נותנים רק בזה אחר זה בלבד כמ"ש סי' קכ"ט סי"ט א"כ ה"נ א"צ יותר:

יאוהנה עם היות שהעלינו דצ"ל הגירושין ע"י ש"ק דוקא וכמש"ל (אות ו' אות ט') טעמים עצומים בזה. מ"מ נלע"ד שאין להקל עד שיגרשנה שנית ע"י ש"ה ג"כ אף שיהיה מינוי ש"ה זה ג"כ שלא בפני השליח מ"מ יש בזה איזה יתרון מעלה מה שאינו במינוי ש"ק שלא בפניו. דאף דיש הרבה מעלות במינוי ש"ק שלא בפניו מה שאינו במינוי ש"ה (כנ"ל אות ט') והעיקר דש"ק א"צ קיום (כנ"ל אות ו') משא"כ בש"ה מ"מ כיון דלא ראי זה כראי זה ויש איזה יתרון מעלה ג"כ בש"ה שלא בפניו מה שאינו בש"ק כדבעינן למימר בס"ד. ע"כ ראוי לעשות שניהם (כיון דבלאה"נ צריך עכ"פ שיושלח הגט עם המעב"ד של הקבלה (כנ"ל סוף אות ח'). א"כ מה הוא הטורח שימנה ג"כ ש"ה על גט זה). והנה ענין היתרון שיש במינוי ש"ה על ש"ק שהמינוי שלו שהוא נשלח ממדינתנו לסיביר והאשה נשארת בכאן ומיעוטא הוא להפך שהאשה תהיה נשלחת לשם והבעל ישאר כן כי רוב המשפטים הם על הזכרים כו' שמסתמא הוא העושה העולה הגניבה או הרציחה ואשה אין דרכה בכך. ולזאת כיון שהיא צריכה למנות ש"ק איש א' שהוא בסיביר הרי מן הסתם אינה יודעת ומכרת שם שום אדם כלל עד שתוכל לומר פלוני יהי' שלוחה וגם מן הסתם אין שום אדם דסיביר שיהא מכיר האשה שהיא כאן זולת בעלה מכירה. וא"כ לכאורה א"א לה כלל למנות ש"ק דהתם. כיון שאין השליח יודע ומכיר כלל מי המשלחו ואע"פ שרואה כתוב במעב"ד שפלונית בת פ' והיא אשת פב"פ היא עושה אותו שליח י"ל דאינו כלום כיון שאין מכירה וכמו שהוא ש"ס ערוך ספ"ב דגיטין (דף כ"ג סע"א) גבי סומא דפסול להיות שליח הגט משום שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו אא"כ מכירים בטב"ע דקלא וכתב בש"ע סי' קמ"ב סעי' י"א ואם אינו מכירים בטב"ע דקלא לא מהני מה שאחרים יאמרו לו שהיא זאת אע"ג דמהני בפקח עכ"ל. ולכאורה בנד"ז שהש"ק הוא שלא בפניה אם אינו מכירה י"ל דלא עדיף מסומא דהא כמו שהסומא אינו רואה אותה כך הוא אינו רואה אותה. וא"כ אין מהני מה שאחרים אומרים לו שפב"פ עשאתו שליח ולא הקילו הפוסקים רק בפקח שראה אותה בעיניו ואף גם בפקח יש חולקים כמו שהביא המכמ"א ש"ו סי' י"ח. וז"ל הסה"ת סי' קכ"א מהכא משמע לכאורה אדם שעושה שליח להוליך גט לאשתו צריך שיכיר השליח את האשה קודם שנעשה שליח כו'. ואף שאח"כ הביא ראיה מעובדא דרבה בר מניומי להפך הנה המכמ"א שם כ' בשם כמה מפרשים שהביאו משם ראיה להפך ודחו ראיה דסה"ת משום דלפירש רש"י אינה ראיה כלל. ועכ"פ גם להמקילים בעינן שני עדים כשרים שיעידו לפני השליח וכ"פ המכ"מ ודלא כהב"ש סי' קמ"ב ס"ק קי"ט. והנה בכל הפוסקים המתירים במינוי שליח שלא בפניו כולם כאחד ממש נקטו בלשונם איש פלוני שבמדה"י והיינו ודאי ביודעו ומכירו רק שאינו כעת לפנינו. משא"כ בכה"ג למנות איש שאינו מכירה כלל לא שמענו. ולדעת הר"ן גבי סומא דה"ל שליח שלא ניתן לגירושין י"ל שיש בזה פסול דאורייתא. אף בסה"ת כ' הטעם שמא יטעה א"כ י"ל דא"ז רק חששא דרבנן. אכן צ"ל דהתנן ספ"ו דגיטין מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין. ובגמ' וליחוש דלמא צרה היא מתרץ בשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין והתם לכאורה השומע קולו לא הכירו בטב"ע דוקא דאם הכירו לא שייך לחוש ודלמא צרה היא דטביעת עין דקלא הוי טב"ע גמור וע' שו"ת שבו"י ח"א סי' ק'. וכיון שכן וגם י"ל שלא הכירו כלל בחייו רק שעכשיו שומע שאומר איך שהוא פב"פ ועל שמיעה זו נעשה זה שליח לכתוב וליתן הרי נעשה שליח אע"פ שאינו מכיר המשלח כלל רק שהוא שומע שהוא פב"פ. וה"נ בנד"ז ע"י הכתב מעב"ד אף שלא הכירה מעולם דהכא לא בעינן שמיעת הקול. ולכאורה זהו נגד סוגיא הנ"ל דגבי סומא. וצריך לחלק דבשעת הסכנה שאני ופרש"י כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי. משא"כ גבי סומא יעשה שליח איש אחר. וא"כ בנד"ז שהבעל רחוק ממנה מהלך שנה וא"א כלל אם לא ע"י מינוי ש"ק י"ל דנעשה שליח לקבלה אף שאינה מכירה:

יבאך צ"ל להר"ן דפיסולא דאורייתא הוא. איך יש להקל גם בשעת הסכנה. והנה הרמב"ם ז"ל שהביא דין זה פ' שני מה' גירושין הלכה י"ג כתב וז"ל וכן מי שהיה מושלך בבור (ואמר כל השומע קולי) יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו ה"ז כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין עכ"ל וע' לח"מ שם שיש צ"ע מאין יצא לו לרמב"ם דבר זה שהצריך והוא שידעו אותו שהרי לא נמצא זה בגמ' מדין ההוא והגהמי"י פי' דמ"ש והוא שידעו אותו היינו שהוא אדם דאע"ג דמשנינן בגמ' שם דבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין היינו דלא חיישינן דלמא צרה היא אבל מ"מ חיישינן דילמא שד הוא ולכן בעינן דחזי לי' דמות אדם ובבואה דבבואה וזהו נכלל במ"ש הרמב"ם והוא שידעו אותו. אבל הר"ן פ"ו דגיטין כתב דלהרמב"ם לא חיישינן כלל לדלמא שד הוא כמו דלא חיישינן לצרה וא"כ צ"ע לפ"ז מהו והוא שידעו אותו וע' רש"י בסוף יבמות דצריך שיזכור בדבריו איך הוא פב"פ ואנן סומכין עליו ומהימנינן ליה בכל דבריו שהוא פב"פ והלח"מ פי' דמ"ש והוא שידעו אותו היינו שיהיה ידוע לנו שפב"פ הוא בעל אשה זו דנהי שאנו מאמינים לו שהוא פב"פ מ"מ צריכים אנו לידע מעצמינו שפב"פ הוא בעל אשה זו. וקשה להעמיס דבריו בלשון הרמב"ם דא"כ הל"ל והוא שיהיו העדים יודעים ששם בעל אשה זו הוא כפי שם זה שהזכיר זה המושלך בבור אבל לשון שידעו אותו משמע שיכירו אותו מקודם. לכן י"ל דהרמב"ם ס"ל כפשט לשון הגמ' (דס"ג) שכל שליח אא"ל שליח אא"כ מכיר המשלח. וא"כ בנד"ז אם זה השומע קולו לא הכירו מעולם איך יהיה נעשה שלוחו. ועוד דאפילו לדברי האומרים דכשהשליח פקח ופתוח ואינו סומא סגי כשמעידים לפניו שזהו פלוני דהיינו מפני שעי"ז נעשה מכירו. אבל בנד"ז שהמשלח מושלך בבור ואין השליח רואה אותו ואם גם לא הכירו מעולם מה בין זה לסומא שא"א לו להיות שליח לכ"ע אם אינו מכירו ע"פ טב"ע דקלא. והרי הפוסקים לא הקילו בסומא ואפילו במקום עיגון לכן הצריך הרמב"ם להיות שידעו אותו ומכירו בדבר רק הקולא הוא שמאמינים לו שהוא פב"פ. ומ"ש בגמרא שכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין פ' הרמב"ם דר"ל אע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו תלינן שנשתנה צורתו אבל מ"מ צריך שידעו אותו מקודם או י"ל כפשוטו דכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין כלל. מיהו היינו כשרואין אותו דא"כ נעשה עכשיו מכירו כיון דמהימנינן לי' וזהו הדין שהעתיק הרמב"ם פ"ב ה"ז אבל גבי מושלך בבור ואין רואה אותו הצריך שידעו אותו דאל"כ א"א להעשות שליח. וכמו הסומא. ובמכמ"א שער א' סי' ט' נדחק לפרש במ"ש שידעו אותו היינו שהכירו קולו בטב"ע דוקא ודבריו דחוקים ביותר עיין עליו. אך בירושלמי סוף יבמות משמע לכאורה כדבריו מדפריך לי' ע"ז ממסית דלא סגי בטב"ע דקול ע' בסנהדרין (דס"ז ע"א) בפרש"י דבעי' דוקא שיהיו רואין אותו (ע' קצה"ח סי' פ"א ס"ק י"ג) ואהא פריך הירושלמי מ"ש דהכא סגי בזה שישמעו קולו כו'. א"כ לכאורה משמע כמ"ש המכמ"א שהכירוהו בקולו ואם הפי' בהרמב"ם כמו שפירש המכמ"א או כמו שפרשתי אין שום ראיה ממתניתין דמי שהיה מושלך לבור לדין דכשהשליח אינו מכיר האיש או האשה שיהיה בזה שום צד להקל. אך לפי משמעות שאר הפוסקים שא"צ שום הכרה ולא מיעטו שאדם שלא הכירו מעולם פסול לשליחות זה ומסתימות הלשון משמע דהכל כשרים להיות שלוחים לכתוב וליתן ה"ז נגד הא דרב ששת גבי סומא וההכרח לחלק דבשעת הסכנה שאני כמ"ש הגמרא. לפ"ז עכצ"ל שאפילו גבי סומא אין בזה רק איסור דרבנן וכמשמעות הסה"ת שמא יטעה ולא כהר"ן וצ"ע שהפוסקים לא העירו מהא דסומא אהך מתני' אך אפילו לפ"ז י"ל דבמקום עיגון לא דמי לשעת הסכנה שהתירו בגמרא אפילו אין מכירין דהתם שאני כפרש"י שזה מסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי. אבל בנד"ז פן יזדמן אח"כ נוסע למקום האיש ותמנהו ש"ק דאל"כ אלא נאמר דבכל מקום עיגון דומה לשעת הסכנה א"כ אמאי לא התנו הפוסקים גבי סומא שאפי' אינה מכירה בקול יוכל להיות שליח במקום עיגון דהא נותנין אע"פ שאין מכירין אלא ודאי שאני התם שזה מסוכן למות ושוב אין עוד תקנה. משא"כ הכא פן ואולי יזדמן איזה נוסע. מיהו לכאורה קשה הרי התם ג"כ אם לא יכתבו הגט ג"כ אינו עיגון יותר מנ"ד דעכצ"ל שלא תזקק ליבם הוא החששא. דלגבי מיתה שמא יש להאמינו בודאי כמעשה דצלמון כו' ורק החששא מצד יבם כו' או שמא הוא בבור במאסר וכה"ג וא"כ אין זה עיגון יותר מנד"ז. וע' בת"ג סי' ק"ך ס"ק י"ט כתב בענין שעת הסכנה וז"ל נראה דוקא כגון שהי' מושלך בבור או שתפסוהו אנסין ומוליכין אותו למקום אחר או שאמר כתבו והלך למדה"י כו' עכ"ל לפ"ז דנד"ז ודאי כשעת הסכנה דמי וא"כ היו כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין האיש והאשה וא"כ ה"ה שיכול הש"ק להיות שלוחה אע"פ שאינו מכירה וע' במכמ"א שער ו' סי' י"ד שכ' שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דאפילו סומא א"צ שיכירה בטב"ע ויכול לסמוך על אחרים ולכן יכול להיות ש"ק אפי' בחו"ל ע"ש. וא"כ לפ"ד הב"ש וסיעתו דסמכינן אפי' על קרוב ואשה ודאי ה"ה על מעב"ד אפילו אינו מקויים כ"ה בבית מאיר סי' ק"ך דמעב"ד שאינו מקויים לא גרע מע"א כו' ועוד דבנד"ז ה"ז כמעב"ד מקויים שהרי הב"ד דכאן לא יתירוה עד שיתברר להם שהכל אמת ע' לעיל סוף אות ו'. לכן הרי הש"ק יודע ע"פ עדים שהאשה פ' מינתו שליח וסגי לפ"ז (ר"ל לדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והסמ"ג לפ"ד המכמ"א) אפי' יהי' לזה דין סומא ממש ואפילו יהיה כמו שלא בשעת הסכנה. ומיהו כיון שרוב הפוסקים לא כ"כ גבי סומא ע"כ אין לצדד רק משום שי"ל דבכה"ג נותנין אע"פ שאין מכירין וגם לצדד הדרך דזכי' שיזכה לה השליח ודאי דא"צ הכרה ומ"מ י"ל לרווחא דמילתא לעשות הבעל שליח הולכה שמכיר בודאי והיא אשתו שיכולה להיות ש"ה כמ"ש בגמרא ס"פ המביא תניין:

קיצור הענין הוא כך. תחלה יכתוב הבעל בכ"י להב"ד שבמקום דירת אשתו או שאיש אחר יכתוב והוא יחתום אם אינו יכול לכתוב כל הכתב בכ"י. ובמכתב יהיה מבואר איך שהוא איש פלוני מעיר פלוני שנשלח לסיביר ושאשתו נשארה שם בעיר פלוני לכך מבקש אולי אפשר שאשתו תסע למקום שהוא כעת בסיביר ואם אין רצונה ליסע לשם וחפיצה לקבל גט אזי בעט איך דעם סופר פב"פ שבעיר פלוני (היינו מקום דירת אשתו או הסמוכה לה) (או) [ופב"פ] ופב"פ מעיר הנ"ל אז אחד מהם זאל שרייבין בעיר הנ"ל אגט פטורין כשר לגרש בו את אשתי פב"פ הנזכרת און זאלשט שרייבין אים לשמו ולשמה ולשם גירושין און אפילו כמה גיטין ביז איינער וועט כשר ווערין כד"ת לדעת המסדר בין בכתיבה בין בחתימה און איך בעט אייך פב"פ ופב"פ ופב"פ מעיר פלוני הנ"ל אז צווייא פון די דראיי זאלין חתמנן זיך אויף דעם גט הנ"ל לשמו ולשמה ולשם גירושין ואפילו כמה וכמה גיטין ביז איינער וועט כשר ווערין כדת און אוך בעט איך דעם וואש וועט שרייבין דעם גט און מאך אים פאר איין שליח לגירושין במקומי ובחריקאי אז דוא סופר זאלשט נעמען דעם גט כשר הנ"ל לאחר הכתיבה והחתימה און זאלשט געבין אים ליד אשתי פב"פ הנזכרת למעלה און זיא זאל מגורשת ווערין פון מיר מיט דעם גט הנ"ל און מותרת ווערין לכל אדם ותהא ידך כידי ועשייתך כעשייתי ופיך כפי ודבורך כדבורי ממש און איך גיב דיר רשות צוא מאכין אשליח אחר במקומך ליתן גט הנ"ל ליד אשתי פב"פ הנ"ל בכל מקום שהיא. ואפילו בלא אונס כלל. ותיכף שיגיע גט הנ"ל לידה מידך או מיד שלוחך תהא מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם. גם בין איך דיר מודיע אז מלבד דאש וואש איך שרייב זייא כל הנ"ל עוד זאת האב איך זייא ממנה גיווען שלוחים פאר ב"ד החתומים למטה היינו איך האב גיזאגט פאר שלשה אנשים ב"ד הנ"ל בזה הלשון הערט צו ב"ד פאר אייך בין איך ממנה את פב"פ ופב"פ ופב"פ מעיר הנ"ל אז איינער פון זייא זאל שרייבין בעיר הנ"ל אגט כשר לגרש בו את אשתי פב"פ הנזכרת. און זאל שרייבין אים לשמו ולשמה ולשם גירושין און אפילו כמה וכמה גיטין ביז איינער וועט כשר ווערין כדת לפי דעת המסדר בין בכתיבה בין בחתימה. און פאר אייך ב"ד בין איך ממנה פב"פ ופב"פ ופב"פ מעיר הנ"ל אז צווייא פון דיא דראיי זאלין חתמנן זיך אוף דעם גט לשמו ולשמה ולשם גירושין ביז איינער וועט כשר ווערין כדת און פאר אייך ב"ד בין איך ממנה דעם וואש וועט שראייבין דעם גט הנ"ל אז ער זאל זאיין ג"כ אשליח לגירושין במקומי וחריקאי ער זאל נעמען דעם גט לאחר הכתיבה וחתימה און זאל געבין אים ליד פב"פ אשתי הנ"ל אז זיא זאל מגורשת ווערין פון מיר מיט דעם גט הנ"ל און מותרת ווערין לכל אדם ותהא ידו כידי כו' ותיכף שיגיע גט הנ"ל לידה מידו או מיד שלוחו תהא מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם. כך דברתי בפה מלא לפני הב"ד דפה והנני מודיע כ"ז למעלתם ומבקש לקיים בקשתי. כ"ד הבעל הבא עה"ח יום פ' לירח פ' שנת פ' בעיר פ' נאום פב"פ. וצריך שידבר כן ממש לפני הב"ד דסיביר בפה מלא את הדברים האלו מן הערט צו ב"ד פאר אייך בין איך ממנה כו' עד מותרת לכל אדם. ואח"כ יקיימו ב"ד כל הנ"ל בזה"ל בפנינו ב"ד ח"מ מינה הבעל בפה מלא מפורש ויוצא מפיו את הסופר והעדים שיכתבו ויחתמו את הגט ואת הסופר שיהיה ג"כ ש"ה הכל כאשר לכל כמבואר במכתבו למעלה שהוא אמת ויציב וגם בפנינו כתב מכתבו הנ"ל להודיעם כ"ז ולבקשם ולמנותם ע"ז ג"כ ע"י כתבו כמבואר במכתבו וזהו חתימת ידו ממש ולראי' באנו עה"ח יום פ' לירח פ' שנת פ'. נאום. ונאום. ונאום:

בובהגיע זה למקום האשה. יכתבו ויחתומו הגט ויתנו לה אעפ"י שאין כאן מי שיכיר החתימות. עכ"ז ע"ז י"ל דמקום עיגון גדול ועצום כזה הנ"ל כשעת הסכנה דמי דכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ולא חיישינן דלמא צרה היא וכ"ש דכ"ש דליכא למיחש הכא דלמא איש אחר כתב זה לשקר ומחזקינן אנו בחזקה גמורה שהכל אמת ויציב שהוא מכתב הבעל והב"ד דסיביר. וא"כ זה יהיה גט כשר לדעת קצת פוסקים ראשונים ואחרונים (ה"ה האומרים דבכה"ג כותבין ע"י כת"י כנז' בש"ע סי' ק"כ סעי' ה' וע"ש בג"פ ס"ק כ"ו דאפילו כתב שלא בפניהם הקיל הרד"ך ואע"ג שכתב וז"ל כיון דהסופר והעדים מכירין כת"י הרי הוא כאילו ראוהו כותב עכ"ל. וא"כ בנ"ד אין מכירין כתב ידו. י"ל כיון דקיי"ל כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין הרי מוחזק להן שכתבו בעל אשה זו וכאילו שמעו קול המושלך בבור דכותבין ונותנין אע"פ ששמעו אנשים שאין מכירין קולו בטב"ע דקלא כמש"ל וגם יהיה הגט כשר לדעת הרא"ה והר"ן דמכשרו באומר אמרו לפלוני שאני מניתי אותו סופר כו' וע' ג"פ שם סס"ק כ"ה מזה). ומ"מ למעשה לא נסמוך ע"ז לבד חלילה שהרי רבו כמו רבו הפוסקים ראשונים החולקים וס"ל דעד שישמעו קולו שיאמר לסופר וכו' הגט בטל. רק נסמוך על שתמנה האשה שליח קבלה בסיביר שיקבל בשליחותה גט אחר מיד הבעל ממש כמו שמבואר לקמן סעי' ג'. והבעל בסיביר וב"ד דשם יעשו שטר מקבלה זו. ואף דבמקום האשה אין נמצא מי שמכיר חתימות הבעל והב"ד דסיביר מ"מ יקויים השטר ומעב"ד של הקבלה שיעשו הבעל וב"ד דשם ממכתב הבעל וב"ד הזה. שמכתב זה ומעב"ד זה ששלחו למקום האשה לסופר ועדים דבמקום האשה החזקנוהו במכתב הבעל והב"ד עפ"י סברת חז"ל שהורו לנו דכותבין ונותנין אפי' שאין מכירין. ולכן נוכל לקיים ממנו מכתב הבעל השני. שעל אודות השליח קבלה. וכן המעב"ד שעל הש"ק. ע"י שיעריכו ב"ד שבמקום האשה זה השטר ומעב"ד של הש"ק לאותו מכתב הבעל ומעב"ד הראשון ויראה להם שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו. ע' ש"ע ח"מ סי' מ"ו סעיף ז'.ואם יש לפקפק גם ע"ז נצרף לזה גם מה שרוב הפוסקים ס"ל דשטר של קבלה א"צ קיום ונאמן כשיש מעב"ד שקיבל הגט אף בלא קיום מה גם כששולח הגט ובלבד כשיש עדות לפנינו שהאשה מינתה ש"ק וכמשנ"ת כ"ז למעלה באריכות בס"ד:

גאח"כ תמנה האשה בפני ב"ד שבעירה את איש אחד שבסיביר במקום שהבעל שם שיהיה שלוחה לקבלה ואם יש שם איש אחד שהיא מכרת בו והוא מכירה מהטוב שתמנה אותו וכך תאמר הערט צוא ב"ד פאר אייך בין איך ממנה פב"פ שהוא במקום פ' ער זאל זאיין אשליח בחריקאי ובמקומי לקבל לי הגט מיד בעלי פב"פ בכל מקום שיתנו לו ותהא ידו כידי ועשייתו כעשייתי ומיד כשיגיע הגט מיד בעלי לידו אהי' מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם. כן הנוסח אמינוי ש"ק שלא בפניו. הועתק סוף ספר ג"פ סי' רע"ו רע"ז מהמרדכי. ואם אין שם במקום הבעל איש שמכרת האשה אותו אזי ההכרח שתמנה אפי' מי שאין מכרת וכשר כמשנ"ל. ומ"מ צריך שתייחד את מי שהיא ממנה כגון אחד מהשלשה דיינים שבאו במעב"ד הראשון או שתמנה מי שיראה מכתב הב"ד דעירה שכותבים ושולחים למקום הבעל הנה מי שיראה המכתב תוך שבעה ימים מעת הגיע לב"ד ההוא דמקום הבעל הוא יהא שלוחה. ומי שיראה תוך זמן הנ"ל ויקבל על עצמו להיות שלוחה יהיה שלוחה לקבל הגט מיד בעלה הנזכר. והב"ד של מקום האשה יעשו שטר ממינוי. וזהו לשון השטר. בפנינו ב"ד ח"מ בכך בשבת כך ימים לחודש פ' שנת פ' לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן מתא פ' מינתה פב"פ איש להיות שליח לקבל גיטה מיד בעלה פב"פ וכך אמרה לפנינו ב"ד הח"מ הערט צו ב"ד פאר אייך בין איך ממנה את פב"פ שהוא במקום פ' ער זאל זאיין אשליח במקומי ובחריקאי לקבל לי גט מיד בעלי פב"פ בכל מקום שיתנו לו ותהא ידו כידי ועשייתו כעשייתי ומיד כשיגיע הגט מיד בעלי לידו אהי' מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם. ומה שנעשה בפנינו כתבנו וחתמנו לזכות ולראי' על מינוי שליחות קבלת גיטה ושריר וקיים. ראובן דיין. שמעון דיין. לוי דיין:

דוישלחו זה ע"י בי דואר לסיביר למקום הבעל ע"י מכתב סטראחאוואיי ע"ש הב"ד שבמקום ההוא ואז הב"ד ההוא יקראו להבעל ולשליח קבלה ויצוה הבעל לכתוב שם בסיביר גט כהלכתו בכל ההידורים דקדוקים ופרטים ואח"כ ישבו ג' דיינים שלא יהיו קרובים לא לבעל ולא לאשה ויראו הגט ויקראוהו קודם נתינה ויחזירוהו לבעלה ויבטל כל מודעי כדינם ויתנו הבעל ליד שליח קבלה הנז' וכה יאמר בלשון זה התקבל גט זה לאשתי פב"פ והרי היא מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם. אח"כ בכמו שלשה או ארבעה מינוטין יקבל הבעל הגט מהשליח כדי למוסרו לו שנית בתורת זכייה ליפוי כח ויאמר הבעל להשליח ההוא שליפוי כח נותנו לו שנית בתורת זכייה היינו זאלסט זוכה זאיין גט זה לאשתי פב"פ ותהא היא מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם. ואח"כ יכתבו הדיינים השטר מכ"ז וזה נוסחו:

הבכך וכך בשבת לירח פ' שנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן בסיביר במתא פ'. אנחנו ב"ד ח"מ במותב תלתא כחדא הוינא ובא לפנינו פב"פ לגרש את אשתו פב"פ ונתן גיטה לפב"פ שלוחה לקבלה ואמר לו התקבל גט זה לאשתי פב"פ והרי היא מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם וקודם מסירת הגט בטל כל מודעי דהוה לי' ואין שום תנאי בגירושין אלא הם גירושין גמורים וקרינו הגט קודם נתינתו ואחר נתינתו והיה כשר ואחר משך זמן מה באותו מעמד קיבל הבעל הגט מהשליח קבלה הנ"ל כדי למוסרו לו שנית בתורת זכייה ואמר לו בפנינו שליפוי כח נותן לו שנית בתורת זכייה היינו זאלסט זוכה זאיין גט זה לאשתי פב"פ ותהא היא מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם. ושליח קבלה הנזכר הוא איש הדר כאן בסיביר והאשה במקומה מינתה אותו בפני ב"ד דשם שיהיה שליח קבלה שלא בפני השליח וכמבואר במעב"ד שהגיע לנו ממקום הנ"ל והשליח דכאן נתרצה בפנינו להיות שליח ולהיות שאין אנו מכירין ח"י מעב"ד ההוא לכן אנו כותבין המעשה כמו שהיא. ושולחים המעב"ד הנ"ל לחזרה לב"ד ההוא ע"י פאצט וכשיקויים שם המעב"ד יתירוה לינשא. וכתבנו שט"ז לראי' ולזכות בידה והכל שריר ראובן דיין. שמעון דיין. לוי דיין. ואחר חתימות הדיינים יכתוב הבעל עצמו בזה"ל. אני פב"פ הח"מ העומד היום בפלונית מתא דיתבא על נהר פ' גרשתי אשתי פ' דמתקריא פב"פ בפני ב"ד פב"פ ופב"פ ופב"פ בלי שום תנאי ובביטול כל מודעי ומסרתי הגט לשליח קבלה שלה וגם ע"ד זכייה ככל הכתוב למעלה וחתימתם אמת והכל שריר וקיים אני פב"פ:

ווהקיום נלע"ד שיכתב על גוף הגט מעל"ד. וגם אח"כ יאמר הבעל לפני ב"ד שבמקומו בסיביר שלרווחא דמילתא יתן הגט עוד הפעם ע"ד שליחות הולכה היינו שישלח גט זה ע"י הפאצט למקום אשתו וממנה אשתו שתהיה שליח הולכה וזה נוסחו. הערט צוא ב"ד פאר אייך בין איך ממנה את אשתי פב"פ שבעיר פ' שתהיה שליחתי להולכה. היינו כשיגיע הגט לשם ע"י הפאצט תקח היא הגט מהפאצט ותמסרנו בתורת שליחות ממני לב"ד דק' הנ"ל והם יעמידו שליח שיתן גט זה לאשתי פב"פ הנ"ל ותתגרש בו ותהיה מותרת לכל אדם. והב"ד דסיביר יעשו שטר מעב"ד מזה וזה הנוסח. בפנינו ב"ד ח"מ מינה הבעל עוד אחר כל הנ"ל את אשתו פב"פ שתהיה עוד שליח הולכה על הגט הנ"ל לרווחא דמילתא אולי יועיל זה יותר. וכך אמר בפנינו הערט צו ב"ד פאר אייך בין איך ממנה את אשתי פב"פ שבעיר פ' שתהיה שליחתי להולכה היינו כשיגיע הגט לשם ע"י הפאצט תקח היא הגט מהפאצט או ממי שיקבל מהפאצט ותמסרנו בתורת שליחות ממני לב"ד דק' הנ"ל והם יעמידו שליח שיתן גט זה לאשתי פב"פ הנ"ל ותתגרש בו ותהיה מותרת לכל אדם ומה שנעשה בפנינו כתבנו וחתמנו ראובן דיין. שמעון דיין. לוי דיין. וגם הבעל יחתום ע"ז בזה"ל כל הכתוב למעלה הכל אמת וחתימתם אמת אני פב"פ. וישלחו אח"כ כ"ז ע"י הפאצט היינו הגט עם המעב"ד וענין השליח קבלה וחתימת הבעל על זה שנכתבו על גוף הגט מעל"ד. וגם אח"כ המעב"ד על שליחות הולכה כנ"ל עם ח"י הבעל. והב"ד שבמקום דירת האשה יקיימו זה המעב"ד וח"י הבעל ממעב"ד וח"י הבעל הראשון הנז' לעיל (ססע"י א' וכמש"ל סעיף ב') והם יודעים ג"כ ממינוי ש"ק שהאשה מינתה לפניהם לכן יתירוה לינשא. ומ"מ לרווחא דמילתא יעשו ג"כ ענין שליחות הולכה של האשה והרווחנו בזה שהבעל יהיה מכיר השליח הולכה שהיא אשתו. משא"כ האשה שמינתה ש"ק לא הכירה אותו אך אם הש"ק הוא ביודעה ומכירה א"צ ענין שליח הולכה הנ"ל הנז' סעי' זה ודי בשליח זה הקבלה לבד שמינתה האשה וא"צ כלל שהבעל ימנה עוד את אשתו לשליח הולכה:

זואם אפשר לעשות עוד קיום על מעב"ד של ענין הש"ק ע"י שישלחו הב"ד דמקום האשה את מעב"ד הנ"ל שנעשה על ש"ק ע"י הפאצט ע"ש קהל דעיר הסמוכה למקום כתיבת ונתינת הגט שנעשה שם המעב"ד אודות קבלת הגט והקהל הנ"ל יושיבו ב"ד ויקיימו המעב"ד או חתימות הבעל וכן יושלח עוד לשני מקומות אם אפשר. וה"ז דומה לקיום משלשה שטרות דמהני לפ"ד הש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק כ"א. אך אם בלתי אפשר אין זה מעכב בהיתר האשה דיש לסמוך על הקיום ממכתב הבעל ומעב"ד הראשון הנז' סעיף א' שממנו יקיימו ב"ד שבמקום האשה את שטר הקבלה ומעב"ד הנז' סעיף ה' וכנז' למעלה סעיף ב' וכ"ז בהיתר האשה שהיא כאן וכמ"כ לענין היתר האיש שהוא בסיביר נלע"ד דמיד אחר שיגיע מעב"ד שבמקום האשה שטר מעב"ד איך שהאשה מינתה בפניהם איש אחד מסיביר להיות שלוחה לקבל לה גיטה מיד בעלה ע"ד הנז' למעלה סעיף ג'.ואזי אחר שימסור הבעל הגט ליד הש"ק זה כנז' למעלה סעיף ה' אזי יוכל לישא אשה ואף שבסיביר א"א להכיר החתימות מהמעב"ד דכאן איך שמינתה האשה ש"ק. מ"מ כיון דמדאורייתא א"צ קיום דעה"ח עהש"ט כמו שנח"ע בב"ד דמי וכ"ש שטר של הדיינים יש לסמוך ע"ז לענין להתיר לבעל לישא אשה אחרת כמו שפסק בשו"ת נ"ב מה"ת חאה"ע סס"י קל"ו: