סימן רסט

אסימן רסט

חקירה בדין האומר גט זה אין ואפס הוא או דער גט איז נישט:

הנה בטל פי' בקו' העדר ומביא ובטלו הטוחנות (קהלת י"ב ג') וענין העדר היינו שהי' הדבר ונחסר אח"כ כמו ותהי האמת נעדרת (ישעי' נ"ט). איש לא נעדר (שם מ') וגבי ובטלו הטוחנות אע"פ שלא נחסרו לגמרי דהא אח"כ כתיב כי מעטו שרוב שיניו נושרות ומיעוטן נשארו מ"מ גם על המיעוט קאי ובטלו משום דה"ל כמאן דליתנהו כי אין ראוי' למלאכתן. לפ"ז ההפרש בין נעדר לבטל שנעדר היינו שנחסר לגמרי ובטל דה"ל כמאן דליתי'. וא"ש גבי גט דתני ביטול שהרי הי' ועכשיו נתבטל וכמאן דליתי'. וכן גבי חמץ וע"ג שלא יהיו תופסי' מקום. וג"כ ביטול במתנה שמה שנתן אינו מקבל הרי מבטל פועל של הנותן שהדבר חוזר אצלו או עכ"פ אין מתקיים רצונו שיהי' של המקבל. והעדר פי' הקו' כמו יפקד נפקד איש הכל ענין חסרון רק דחסרון שייך בין בדבר שהי' ונחסר אח"כ ובין בדבר שחסר מתולדתו. כמו ותחסרהו מעט מאלקי'. אולי יחסרון חמשים. חסר לב. משא"כ העדר ונפקד וביטול לא שייך רק כשהי' הדבר ואח"כ נחסר או כמו שנחסר. ועיין בס' התשבי בענין בטל וכן בערוך ערך בטל הוא כמשנ"ת. וענין אפס הוא ג"כ דבר שהי' וכלה וכמ"ש במצ"צ (ישעי' י"ו ד') שהוא לשון כליון וכן כי אפס כסף בפ' מקץ. ויש ג"כ אפס דפירושו נישט. וענין אין או א-ין פי' בקו' שיש בו ב' ענינים לשון שלילה ולשון אפס. פי' לשון שלילה הוא כמ"ש ואדם אין. מבקשים מים ואין (ישעי' מ"א י"ז). וישר באדם אין (במיכה ז' ב'). וכח אין ללידה (ישעי' ל"ז ג') דפירושו ניט דא. ולשון אפס הוא מ"ש (ישעיה מ' כ"ג) הנותן רוזנים לאין. וחלדי כאין נגדך (בתהלים ל"ט ו'). יהיו כאין וכאפס (ישעי' מ"א י"ב) דפירושו אזו וויא נישט. ומותר האדם מן הבהמה אין (בקהלת ג') דהלעז בסידורים איז ניקש כו'. וכן התרגום יונתן מתרגם אין דשלילה לית אבל כאין דאפס מתרגם ללמא. ואין פירושו רק לשון שלילה אין זה כ"א בית אלקי' לית דין כו'. ואיש אין בארץ. ושייך ג"כ בדבר שהי' ונעדר כמו ואיש אין כו'. והנה בטל אין פירושו בלעז דאשכנז נישט. כי הנה לשון השבתה מתרגמין ביטול בכל התנ"ך. וכמ"ש התשבי והקונקו' וכ"ה בגמ' תשביתו שאור ביטול חמץ והלעז הוא פאר שטערט כמ"ש (ישעי' י"ד ה') איך שבת נוגש שבתה מדהבה ויא איז פאר שטערט גיווארען כו'. והשבתי חיה רעה מן הארץ ר"פ בחקתי. תרגם אונקלס ואבטל וכן ת"י (יחזקאל ל"ד כ"ה) והלעז שם און איך וועל פאר שטערין כו'. וכ"ה ג"כ בכל חמירא הנדפס בלשון אשכנז הלעז דליבטיל כו' וכן בסידורי' עם טאייץ בפ"ב דאבות בטל רצונך פאר שטער כו'. אבל נישט הוא לעז דאין ואפס. ולפ"ז אפי' אם אמר דער גט איז נישט באנו לדין האומר גט זה אין הוא שהוא לשון אפס. ואם אמר ניט דא קאיין גט או אפי' נישט דא קאיין גט הוא לשון שלילה כמו אין כאן גט או כמו וכח אין ללידה דבין שיאמר ניט דא או נישט דא הכל לשון שלילה הוא ולא לשון אפס. ובין לשון שלילה ובין לשון אפס אין זה דין האומר גט זה בטל הוא רק לשון אפס היינו גט זה אין הוא ולשון שלילה הוא אין כאן גט:

ומ"ש כת"ר וז"ל ענין ביטול בלה"ק הוא בלעז יהודית שלנו מלת נישט. אין נראה לפענ"ד. דאדרבה העו"א הנדפסים בסלאוויטא בשנת תקע"ט וכתב שם בפתיחה שהלשון אשכנז הוא לשון מדברת הנהוג בינינו יעו"ש. שם מבואר ג"כ כמבואר למעלה ביטול ל' פאר שטערין ואין ואפס ל' נישט. וכן המלמדים עם הנערים מפרשין להם תשביתו שאור זאלט איר פאר שטערין כו'. ולא אפשר כלל לפרש ע"ז לשון נישט זאלט איר מאכען פאר נישט. כי אין כאן ענין נישט כלל. וכן כל לשון השבתה שבתנ"ך שהוא ביטול כנ"ל והשבתי חיה רעה כו' א"א לומר בכאן לעז נישט (והיינו משום דנישט הוא לשון אין ואפס וכמו דבלה"ק בלשון ביטול שייך לומר ואבטל משא"כ באין ואפס אין שייך לומר אאיין רק אעשה אותם אין ואפס או יהיו כאין כו' כמו"כ ממש בהלעז שלהם. לכן בפי' והשבתי שהוא ואבטל א"א כלל לומר לשון נישט מלבד דאין זה פי' האמיתי). גם כשנבין הכוונה. מביטול. ואין. נראה שהם שני דברים דביטול היינו שמשבית ומבטל הדבר להיות כמאן דליתי'. וזהו הנרצה בלשון פאר שטערין. אבל אין ואפס היינו שהוא כבר ל(א ממש וזהו נישט. והוא מדריגה שאחר הביטול. וכמו בטל רצונך שיש לו רצון אחר ומבטלו. ואין ואפס כשאין מה לבטל כלל. מיהו הנותן רוזנים לאין ת"י לחולשא כו' א"כ אינו אפס ממש וי"ל לאין שאני. גם לומר שהושאל אצלינו ל' נישט על ביטול איני יודע הכרח לזה דאם ממ"ש כת"ר שרגילים לומר על ביטול ענין מו"מ כשרוצה לבטל מה שעבר מהמו"מ אומר נישטא נישטא איך פאר קוף ניט. נ"ל דאין זה ענין ביטול והשבתה רק לשון שלילה שמחליט כאילו אין הדבר אצלו. דהגע עצמך אטו שייך לומר שמשבית ומבטל הסחורה שתהי' כעפרא דארעא. דאת"ל כמ"ש כת"ר שזהו ל' ביטול והרי הוא אמר נישטא על הסחורה. וא"כ נאמר שמשביתה ומבטלה וזה ודאי אינו דאדרבה סיבת ביטול המו"מ הוא מצד יוקר הסחורה אצלו. א"ו פשוט דפי' נישטא היינו שמחליט הדבר שלא יסופק להלוקח שמא ימכור לו כי יהי' הדבר כאילו אין כלל הסחורה אצלו. וכהא דאמרינן פרק ואלו מגלחין אליהו חי הוא אמ"ל כיון דכתיב ולא ראוהו עוד ה"ל לגבי דידי' כמת הובא בשל"ה דף א'. וה"נ אומרו להלוקח נישטא נישטא ר"ל לגבי דידך ה"ל סחורה זו כמאן דליתא כי בבירור לא אתננה לך וא"כ הוא מענין ואדם אין לשון שלילה דתרגומו לית ולא אפי' לשון אפס דתרגומו ללמא וכש"כ שאינו ענין לביטול כלל שהוא לשון השבתה ותרגומו ביטול כנ"ל:

באך זה נ' לכאורה שרגילים לומר כשנתבטל איזה מו"מ או איזה שידוך שהי' קרוב תחלה לבוא לידי גמר וכשנתבטל אח"כ אומרים פון דעם שידוך איז נישט גיווארין או דער שידוך או דער מו"מ איז נישט גיווארין. ולכאורה היינו פי' לנתבטל השידוך עש איז נישט גיווארין וכן י"ל בפי' בטלה דבר בטלה אהבה. אך בלעז אשכנזי פי' בפ"ה דאבות שבסידור פאר גייט כו' דיא ליבשאפט אוך פאר גאנגען. אמנם אפי' נאמר כן נראה דדוקא על ביטול דמעיקרא ר"ל לשון עבר שכבר נתבטל ע"ז הושאל לשון נישט כנ"ל מענין מו"מ שנתבטל שהוא לשון שכבר נתבטל. והיינו משום דעם היות נישט הוא ענין אין ואפס שהוא ל(א ממש והוא יותר מענין השבתה וביטול מ"מ כשכבר נתבטל א"כ מעתה שייך לומר עליו אין ואפס. אבל על ביטול דלישנא דליבטיל אין שייך כלל לשון נישט (ואפשר שאפילו אלשון ביטול דעבר י"ל דוקא דומיא דביטול מו"מ או שידוך שכשנתבטל לא נשאר ממנו מאומה י"ל לשון נישט. משא"כ על ענין ביטול דכמאן דליתי' כמו ובטלו הטוחנות לא שייך לשון נישט). וא"כ לפ"ז אם אמר דער גט איז נישט. אפי' את"ל דהוא מענין ביטול היינו מענין ביטול דמעיקרא ולא לישנא דליבטיל. וכן הלעז אשכנזי לעז ביטול דעבר בלשון אחר מליבטיל כנ"ל בבטלה דבר בטלה אהבה:

והנה בדין האומר גט זה אין הוא. לכאורה ג"כ מ"ש אין ואפס מלשון ביטול דהא הוא יותר ל(א מביטול כנ"ל. והאומר גט זה בטל הוא מתבטל הגט. מ"מ נראה דל"ד דהנה י"ל דקיי"ל האומר גט זה חרס הוא לא אמר כלום אבל אמר יהא חרס דבריו קיימין. וצ"ל כיון דחרס לשון ביטול הוא כשאומר בלשון להבא (ואע"ג דבלהבא י"ל דאפי' אמר יהא פסול מתבטל. מ"מ הרי הטור חולק ע"ז ועוד בהרי הוא פסול לכ"ע אינו מתבטל כמ"ש היש"ש ובהרי הוא חרס מתבטל דזהו לשון להבא כדפרש"י). א"כ כשאמר ג"כ גט זה חרס הוא אמאי לא מפרשינן להבא כמו דמפרשים באומרו גט זה בטל הוא. דהא חרס ג"כ היינו כשבטל הגט וכמ"ש הרי הוא חרס הוי ביטול. אעכצ"ל דהא דאמרינן דלשון בטל הוא משמע ג"כ דליבטיל היינו דוקא רק בלשון ביטול ממש דפירושו השבתה. וכיון שהזכיר בפי' לשון השבתה שהוא ענין העתקת הדבר מיש לאין לכך אנו מפרשים אותו להבא שזהו עיקר ענין השביתה. משא"כ באומרו לשון חרס שאין זה ממש לשון השבתה רק שלשון השבתה נתפס בו שכשאומרים שנתבטל ונעשה כחרס כמ"ש בביעור חמץ ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא וא"כ חרס הוא מדרגה אחר הביטול שמתפיסי' בו הביטול (כמו גבי נדרים שהמתפיס בנדר היינו כאימרא כדירים כו' שהוא דבר הקדוש כבר) להכי כשאומר חרס הוא אינו במשמע שמבטלו עכשיו רק דבטל מעיקרא עד שעכשיו נדמה והי' לחרס דאי איתא דעכשיו בדיבור זה בא לבטלו ועדיין קודם דיבור זה הי' בישותו אין נופל לומר לשון חרס הוא. וכעין הא דפרש"י ריש סוכה דבמבוי לא שייך לומר פסולה דמאן פסלה קודם שנשנית משנה זו הרי הוא תחלת הוראתו ומצותו. וה"נ כיון דחרס אין שייך רק אחר שכבר נתבטל א"כ כשבדיבור זה בא לבטלו אין שייך לומר חרס הוא רק יהא חרס או כחרס. אבל לשון בטל הוא שייך שפיר לומר כיון דביטול הוא השבתה והעתקה מיש לאין כנ"ל. מעתה האומר גט זה אין ואפס הוא דהוא ג"כ מדריגה שאחר הביטול י"ל דדומה לדין גט זה חרס הוא דלא אמר כלום. אא"כ אמר לשון ברור דמשמע להבא כמו הרי הוא אין ואפס דומיא דהרי הוא חרס ובזה יש ליישב מה שתמה הר"ן על הרמב"ם רפ"ד מה' זכייה בענין הרי היא בטילה מנלן לחלק בין זה לבטילה היא. והדבר פשוט דבטל הוא משמע ב' לשונות כמ"ש בגמ' אבל הרי היא בטילה ס"ל דהוי רק להבא מדמהני גבי הרי הוא חרס ושוב מצאתי כן במל"מ. ולזה נתכוין הראב"ד מ"ש והכין איתא בגיטין יעו"ש (ומ"מ לדינא יש לעיין בדינו דהרמב"ם די"ל דלשון הרי היא בטילה שייך ג"כ לפרש בדוחק לשון זה אלשון עבר. והראי' דבהרי הוא פסול לא אמר כלום אפי' לדעת הרמ"ה ע' יש"ש. משא"כ ביהא פסול):

ולפ"ז אם אמר דער גט איז נישט דהיינו פי' אין ואפס לא אמר כלום. ואע"ג שנת' די"ל נישט הושאל ג"כ אביטול היינו אביטול דמעיקרא דלא מהני ג"כ דדוקא כשיש בו ב' לשונות מהני כמ"ש בגמ'. ואע"פ דלהרמב"ם ג"כ בטל שהוא פועל עבר כמו חמק עבר הוי ג"כ ספיקא כבר כ' המכמ"א שער ז' סס"י ו' שלכאורה אין דבריו מובנים דכיון שמשמעו פועל עבר מה ספק יש בו הרי מבואר בגמ' דכל לשעבר לאו כלום הוא. ולכן יישב דבריו דכוונתו דבטל משמעו הפשוט הוא לשעבר ואפשר לפרשו על צד הדוחק ג"כ להבא וע"ז מספקא לן אי בכה"ג נמי אמרינן לישנא דמהני בי' קאמר (וע' בכה"ג בתשו' הריב"ש סי' נ"ז גבי הדרה. דרובא דעלמא יפרשו כו'). וא"כ בנ"ד ענין נישט את"ל כמש"ל דלא הושאל רק אביטול דמעיקרא ממש אין בו שום ספק אפי' להרמב"ם:

ויש לעמוד על סוגיא דגיטין (דף מ' מ"ב) עשיתי פלוני עבדי בן חורין דמהני כשכ' כן בשטר אע"ג שהוא לשון עבר. ולאו משום הודאה אתינן עלה דא"כ הי' צריך גט שחרור. מיהו במר' פ' השולח פי' הסוגיא בע"א הובא בב"ח בי"ד סס"י רס"ז ועיין בתשו' חו"י סי' קצ"ד ג"כ פי' דמצד הודאה לחוד הוא דמהני. וע' בסמ"ע סס"י ר"ז בכותב קבלתי בשבועה ולא קיבל י"א דלא מהני. וע' בי"ד סי' רל"ב סי"ב ובתשו' נו"ב חי"ד סי' ס"ח וצ"ע. ואולי יש לחלק בין כותב בשטר דמהני אפי' לשון עבר. וע' לח"מ רפ"ו מה' עבדים:

ובנ"ד שא' ניטא קאיין גט שהוא ל' שלילה. מלבד שאין זה שייך לביטול ולא ללשון אין ואפס. אך אף את"ל דר"ל ניטא מפני דכמאן דליתי' הוא. מ"מ ה"ל כאילו אמר ביטול בלשון עבר שכבר ביטלו. דלא עדיף מגט זה חרס הוא או אין ואפס הוא. דה"נ כשאמר ניטא כו' היינו שהוא כבר אין ואפס וחרס דהוא מדריגה שאחר הביטול דכיון שאמר ניטא היינו שאינו כלל וכש"כ מאפס וכמו בהתרת דנדרים ושבועות דלאחר שאמר חזרנו בו כולם יהיו מותרים. שנמצא שכבר נתבטל לגמרי הנדר והשבועה. אז הוא שאומרים אין כאן נדר ר"ל שכבר נתבטל. וא"כ מבואר דהוא לשון ביטול דמעיקרא דלא מהני בגט. ומ"מ באומר גט זה אין ואפס הוא או דער גט איז נישט צ"ע. אבל כאן שאמר ניטא קאיין גט או נישטא קאיין גט דאינו שייך ללשון אפס כ"א ללשון לית והוי לשון עבר. הג"ה. ולפמ"ש בתשו' דלעיל בהג"ה דאין כאן נדר הוא לשון התרת חכם לפ"ד הירושלמי כהובא בהרא"ש בנדרים פרק נערה סי' ט' והרי החכם מתיר עכשיו אף שעי"ז נעקר הנדר מעיקרו מ"מ עכ"פ מתירו עכשיו וא"כ ע"ז מורה לשון אין כאן נדר. א"כ כמ"כ אין כאן גט היינו שמבטלו עכשיו. משא"כ ענין אינו גט לא משמע שהוא מבטלו כ"א שיש בו ריעותא הפוסלו וכ"ש שסיים איך גיב ניט כו' יורה סופו דלשון אין כאן גט המכוון שהוא עושה אין מהגט. עכ"ה:

גאך לכאורה י"ל דמ"מ משמע בלשון ניטא קאיין גט ביטול השליחות של הנתינה לפי שרגילים האומר לשון זה כשהוחלט אצלם שלא ליתן הדבר שהיה מתחלה אצלו סברא ליתן. וכמו שא' כאן איך גיב ניט כו'. וא"כ אפי' אם לא היה מסיים לומר איך גיב ניט כו' י"ל דמובן זה מלשון ניטא קאיין גט. מיהו י"ל דלא עדיף מידים שאין מוכיחות כיון שיש לזה ג"כ פי' אחר דר"ל ניטא מפני שנפסל הגט בכתיבה. ואע"ג שבאמת לא נפסל וא"כ מוכח שמתכוין שלא יתן. מ"מ דעת מהרי"ט בתשו' ח"א סי' קל"ח שכל לשון שאינו מוכיח מתוכו אע"פ שיש לו הוכחה מדבר אחר לא מקרי ידים מוכיחות והביאו בתשו' ב"א סי' קכ"ה. מיהו כשאמר לשון זה בלשון כעס דמוכח יותר שמתכוין שלא יתן אפשר דהוי ידים מוכיחות ואפשר דעדיף מידים מוכיחות כי ידים מוכיחות היינו כמ"ש הר"ן והרא"ש פ"ק דנדרים (דף ו' ע"ב) גבי ואת והדין כו' שיש לזה ג"כ פי' אחר רק דמוכח דלא נתכוין לאותו פי' האחר רק לקדושין יעו"ש. ואם חשיב רק ידים מוכיחות הנה נשאר בגמרא בתיקו אם יש יד המוכיח לקדושין. וכמו"כ לביטול הגט דלא חמיר מקדושין ולא דמי לנתינת הגט דעדיף מידים מוכיחות כמ"ש הר"ן ואדרבה בתשו' ב"א הנ"ל ס"ל דיש לומר דבביטול הגט לא מהני אפי' יד המוכיח וקשה לסמוך על סברא בעלמא ובפרט בנ"ד שאמר האדייע האדייע ניטא קאיין גט. ומ"מ ודאי אין כאן רק יד המוכיח על ביטול הנתינה לבד. אבל אפילו אביטול ע"ח לא חשיב יד המוכיח כלל דדלמא לא נתכוין רק לביטול הנתינה. ולכאורה י"ל כיון שאין מוכיח לזה יותר מלזה א"כ אין זה ביטול לשניהם לפמ"ש הרא"ש והר"ן בנדרים (ד"ה סע"א). אך ז"א דהנתינה ממ"נ נתבטל דאם קאי אביטול ע"ח כש"כ דנתבטל ג"כ הנתינה דמה יתן כו' ובכה"ג אפי' רבי מודה כשנתבטל השליח הראשון נתבטל ג"כ הנמשך אחריו. וכמו דאמרינן גיטין (כ"ט) גבי מת בעל כו'. ועוד דאיך גיב ניט מורה יותר אנתינה הלכך הנתינה ביטל בודאי. אבל על ע"ח י"ל שאין זה יד המוכיח. ומאי דקאמר מר דמחשבתו ניכרת מתוך דיבורו שאין רצונו שיתעסקו עוד בהגט. ואע"ג דאין הלשון מבואר כ"כ ה"ל כמו באומר גט זה בטל הוא דמתבטל השליחות אף לדברי האומרים שהגט אינו מתבטל. והרי לא הזכיר השליחות. לכאורה יש לחלק דהתם כיון דביטל הגט במכש"כ שביטל ממש שלוחי ההולכה כנ"ל ממת בעל כו'. ואע"ג דאי אפשר לו לבטל הגט מ"מ עכ"פ ברור שמבטל הכל ודיבורו ממש סובל בהכרח ביטול הכל. משא"כ הכא שי"ל דלא נתכוין על הע"ח כלל ואעפ"י שי"ל שנראה שאין רצונו עוד שיתעסקו עוד בהגט הרי גבי מודר אני ממך י"ל ג"כ דמתכוין על הנאה וגם על דיבור ואפ"ה אמרו דאין זה יד המוכיח. ושמא יש לחלק דהתם דיבור והנאה ב' ענינים הם. אבל הכא הכל ענין אחד הוא ושמא הוי יד המוכיח לבטל גם ע"ח. אך מלשון איך גיב ניט נ"ל דזהו ביטול ג"כ לע"ח משום דבתנו נכלל ג"כ כתיבה וכיון שנכלל בזה ב' לשונות חיישינן להחמיר בשגם שבגמרא אמרו דכשיש ב' לשונות מפרשינן להחמיר הגם שיש לחלק ומבואר שם באריכות. ול"ד לידים כשיש ב' לשונות לפרש חשיב ידים שאין מוכיחות דשאני התם דהוא רק בית יד מש"ה אינו חשוב כשאינו מוכיח ממש. אבל כשפי' הביטול ויש בו ב' לשונות ה"ל ספיקא דאורייתא כש"כ דאין כאן ספק כמש"ש משום שאמר ניטא כו'. ומיהו נפ"מ ממה שכתבנו להתלמד במק"א דאפילו להרמב"ם הסובר דכשהגט ביד הבעל ומבטלו אין חוזר ומגרש בו. מ"מ אם אמר ניטא קאיין גט אפי' ברוגז חוזר ומגרש בו דאין כאן לכל היותר רק יד המוכיח על להבא והיינו שלא יתן עוד. וכן באומר נישטא דער גט דהוא ג"כ לשון שלילה כנ"ל. והאומר גט זה אין ואפס הוא י"ל דדמי לגט זה חרס הוא דאין כאן לא ביטול הגט ולא ביטול השליחות וכן י"ל באומר דער גט איז נישט ומ"מ בזה צ"ע. ועיין מכמ"א ש"ז סי' ה' מענין ביטול ע"י רמיזה דיש פנים דמהני. א"כ לכאורה ניטא קאיין גט לא גרע מרמיזה שלא יתן עי' פ"ג דמ"ק אליה' חי הוא א"ל כו' לגבי דידיה כמת הוא ה"נ לגבי דידה שלא יתננו לה היינו ניטא. מיהו י"ל רמיזה היינו כשאין לזה פי' אחר כלל. משא"כ הכא כנ"ל. ועי' בתשו' בסוף ספר בית מאיר סי' ט' שכ' ועד כאן לא אמרינן גט זה אינו גט לא אמר כלום אלא כשלא אמר יותר כו' ע"ש. ולכן בנ"ד מלשון איך גיב ניט לחוד את"ל שלא ביטל בזה רק ש"ה לחוד לא היה בנו כח לפסול את הגט דכיון דלא ביטל רק ש"ה ולא הע"ח ואח"כ נתנו בידה למאי ניחוש לה. ואם משום דקודם שנגמר הגט כשמבטלו אין חוזר ומגרש בו לפירש"י (דפ"ח). מ"מ לא נתבאר בפירוש רק כשנמלך מלהשלים הגט. אבל בנ"ד לא ביטל שליחות הע"ח אפשר דחוזר ומגרש בו אפי' לפרש"י וצ"ע בזה לפרש"י. משא"כ כשביטל הע"ח דאין חוזר ומגרש בו לפירש"י אפילו צוה אח"כ לעדים לחתום וכמש"ש מלתא בטעמא:

דוהנה לפמ"ש כת"ר בטעם התוס' (דל"ב) סד"ה התם שהוא שטת רש"י משום שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה ודאי דיש לחלק כן בין ביטול ע"ח לביטול נתינה שהוא ענין בפ"ע כמ"ש כת"ר. וע' בתשו' ב"א סי' קכ"ה ד"ה ועוד יש ראי' כ' קרוב למ"ש כת"ר. אך באמת מסקנת כת"ר ג"כ דלאו מה"ט אתינן עלה דהא ודאי י"ל רש"י והתוס' ס"ל כרוב הפוסקים דשליחות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. ועוד דאפי' רשב"ג לא אמר בטלה כולה אלא בענין שאם ביטלן בפירוש בטלו דהיינו עד שלא עשו מעשה וס"ל דכשביטל מקצתן ה"ל כביטול כולן בפירוש. אבל אם כבר עשו מעשה מודה דמה דעשו עשו. וא"כ בנ"ד מקצת הגט שכבר נכתב אם מעשה הוא כס"ת איך יתבטל אפי' ביטלו בפירוש. א"ו עיקר הטעם דעד שלא חתמו העדים כדיבור גרידא דמי כמ"ש בחה"ר (די"ח) גבי שמא פייס. א"כ לפ"ז אפי' ע"י ביטול ש"ה יש לספק שמא נתבטל הגט. וע"ז יש להעיר משליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דהכל דיבור הוא ואי ביטלו בפי' מבוטל גם מה שנכתב. א"כ בדביטל מקצתו י"ל דביטל כולו. מיהו כיון דקיי"ל דשליחות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי כתבי הני שלא שמעו ממנו שפיר כתבי אע"ג דביטל קצתן וגליא דעתא שאין רצונו בהגט. כש"כ דמביטול שליחות הנתינה לא יומשך ביטול ע"ח וביטול שליחות הסופר. רק כשביטל הע"ח ונגע בגוף הגט אזי ממילא נתבטל ג"כ כתי' הסופר ול"ד לשליחות שבטלה מקצתה דלא בטלה כולה דהתם יוכל השליח הנשאר לקיים כל השליחות. משא"כ הכתי' בלא החתימה איננה שוה כלום. וממילא מוכח דרצונו לבטל ג"כ הכתיבה. אך לכאו' צ"ע אפילו בביטול שליחות הנתינה לחוד י"ל דנתבטלו ע"ח מטעם אחר דאיך יחתמו לשם גירושין והרי אומר בפה מלא שאין רצונו לגרש. ול"ד לשליחות שבטלה מקצתה דלא בטלה כולה דהתם הנשארים שלא ביטלם יכולים לכתוב ולחתום וליתן. משא"כ כשאי אפשר ליתן עוד י"ל ממילא נתבטלו הע"ח וממילא נתבטל ג"כ הכתיבה דהוי ג"כ רק דיבור. וע' בתורת גיטין סי' קכ"ב סק"ו דודאי לשם כריתות מעכב. וגדולה מזו דעת הרמב"ם דכל התנאים פוסלים בגט לפני התורף אפי' בע"פ מדאורייתא משום שאין זה נכתב לשם כריתות גמור כמ"ש המגיד פרק ח' הלכה ד' והחולקים עליו היינו דס"ל דכריתות על תנאי חשוב כריתות. משא"כ כשביטל הכריתות בפה מלא היינו שאמר שלא יתן עוד הגט א"כ ממילא נתבטלו ע"ח אעפ"י שלא ביטלם כלל כי חתימתם ה"ל שלא לשם כריתות כלל. ועיין במהרי"ט ח"א סס"י ס"ו כמה כרכורים כרכר למצוא שיוכל להתנות עם השליח הולכה כו'. ולא אמרינן דתנאי דשליחות נוגע בגרושין וכאילו לא נכתב לשם כריתות על תנאי כו' שהרי יכול הוא לחזור ולגרש בו. הנה הקיל בזה כיון דבלא"ה לכל הפוסקי' זולתי הרמב"ם כריתות על תנאי הוה כריתות גמור. משא"כ כשביטל הכריתות לגמרי קודם כו"ח הגט. ומהריב"ר שם ס"ל דאפי' להתנות עם השליח לא יכול קודם כו"ח דהא בהא תליא. אלא דלכאורה יש ג"כ ראי' להפך מהא דאמרינן דנהי דשליחותם קא בטיל גיטא גופא לא בטלי'. ולהרמב"ם יתבטל הגט ממילא כיון שאינו עומד לכריתות עוד הרי ביטל לשם כריתות דגט. בשלמא לשא"פ דגט שנגמר הוי כס"ת ואינו יכול לבטלו א"ש. משא"כ להרמב"ם דכשביטלו בפי' מבוטל א"כ ה"נ כשביטל השליחות ביטל הלשם כריתות שבגט. אעכצ"ל דאין זה ביטול הלשם כריתות דשמא ימלך עוד ויגרש בו ונהי דשליח הולכה זה נתבטל מ"מ אין חשוב החלט לגבי הגט לומר שאינו לשם כריתות דאטו לא אדם הוא להנחם. ולפ"ז אפשר דאפי' ביטל הש"ה קודם כו"ח הגט אעפ"כ מצי הסופר ועדים לכתוב ולחתום וחשוב לש"כ דשמא יתנחם. והא דאפי' תנאי בש"ה פוסל קודם כו"ח הגט להרמב"ם היינו כשאמר כן גם להסופר ועדים. מיהו ז"א במשמע בסדר הגט דהרב"י סי' ל"א. וע' במכמ"א ש"ח סל"ב דאפילו אמר כן התנאי רק לש"ה והסופר והעדים יודעים מזה יש להחמיר להרמב"ם מכש"כ וקו"ח כשביטל ש"ה לגמרי בפניהם די"ל דכ"ע מודו להרמב"ם שנתבטל ג"כ שליחות הסופר והעדים דאין זה לשם כריתות. והא דלאחר שנגמר הגט אין מזיק ביטול ש"ה הנה לרוב הפוסקים דס"ל דאחר שנגמר אפי' ביטל גופו של גט אינו מבוטל ודאי לק"מ אלא אפי' להרמב"ם ע"כ צריך לחלק בין ביטל הכריתות קודם כו"ח הגט לאחר שנגמר וע' במכמ"א ש"ח סי' ל"א דף קפ"ו סד"ה אמנם. הביא שם כמה דיעות האומרים דתנאי דחוץ על פה לפני התורף ג"כ לא פסיל מדאורייתא אם בשעת נתינה חזר וגירשה לחלוטין. דלפ"ז עכצ"ל דאין מעכב כלל לשם כריתות בכו"ח הגט דהא חוץ ודאי לא חשוב כריתות ואין מעכב רק שיהיה כריתות בשעת נתינת הגט. א"כ לדבריהם י"ל בביטול ש"ה אפילו לפני כו"ח אין מתבטל שליחות הסופר והעדים. ואע"ג דהתם גבי חוץ מודו דמדרבנן פסול שאני התם דהוא גזירה אטו חוץ בכתב. משא"כ הכא אין שייך כלל גזירה דבכתב. אך הנה ראיתי בתוס' (פ"ד ע"ב) ד"ה מהו דתימא ובחה"ר פי' דהתם חשוב לשם כריתות משום דסופר לא כתב אלא ע"מ כמו שיאמר בעל לבסוף. מ"מ נשמע דלא חשיב ביטול סופר ועדים במה שיאמר שלא לשם כריתות דאולי יתנחם. וא"כ כמ"כ הכא מה שמבטל ש"ה והוי שלא לש"כ אין זה ביטול להסופר ועדים דכותבים לש"כ אולי יתנחם. אך הרי הביא שם כמה דיעות מגדולי הראשונים רש"י ותוס' דס"ל דחוץ ע"פ לפני התורף פסול מדאורייתא והובאו ג"כ כללות ב' דיעות אלו בההמגי"ד שבב"י סי' קמ"ז ובב"ש שם ס"ק ג' א"כ מה שהבעל אומר דבר שאינו כריתות מעכב בשעת כתיבה ג"כ לפ"ז בביטול ש"ה נתבטלו הסופר והעדים דאין כאן לש"כ כלל. (ומ"מ אפשר לחלק דהתם שאני שכותב הגט בענין שאין בו כריתות. משא"כ הכא. וראיה משו"ע סי' מ"ם ס"ב וכמ"ש לקמן):

הומ"מ י"ל דדוקא בביטול ש"ה לפני כתיבת התורף משא"כ לאחר התורף אפי' קודם חתימת העדים כמו דתנאי דחוץ בע"פ אינו פוסל אז כלל כשבשעת נתינה חזר וגירשה לחלוטין אפי' גמר הכתיבה וחתימת העדים היה שלא לשם כריתות כיון שהתנה תנאי דחוץ א"כ עכצ"ל דלש"כ אינו מעכב רק בכתיבת התורף. משא"כ בע"ח אע"ג דבעי' לשמו ולשמה אבל לש"כ אינו מעכב אם משום די"ל שאין זה חשוב שלא לש"כ דשמא יתנחם בשעת נתינה וכסברת הרשב"א ותוס' (דפ"ד ע"ב) ד"ה מהו דתימא הנ"ל. ואף דכ"כ לרב ספרא. אבל רבא צ"ל דלא סבירא ליה כן י"ל דאינו מחמיר רק בלפני התורף. אבל בלאחר התורף דמכשיר היינו מה"ט ולא משום דאחר התורף לא בעי' לש"כ כלל. ועכ"פ י"ל דכמו"כ אינו פוסל ביטול ש"ה אז לשיתבטלו עי"ז הע"ח. ולפ"ז בנ"ד באומרו ניטא קאיין גט אם הוי רק ביטול ש"ה כדלעיל. לכן כיון שאמר כן אחר הכתיבה קודם החתימה אין זה פוגע לבטל שליחות ע"ח וחשוב לשמו ולשמה. אף שאין כאן לש"כ כנ"ל. או משום דחשוב לש"כ דחושבים העדים דשמא יתנחם וכמו שהיה באמת כן שהתנחם וכש"כ שלא חתמו אלא עד שנתפייס דחזר הלשם כריתות למקומו. ואפשר בכה"ג אפי' לפני התורף כשהתנה ע"פ תנאי דחוץ ותיומ"י ביטלו קודם כתיבת הגט מודו כ"ע דכשר וא"צ למנות הסופר וע"ח מחדש דלא נתבטלו כלל ע"י שאמר שלא לש"כ רק דכשהסופר כותב הגט אז קודם שחזר הבעל ה"ל שלא לש"כ ופסול. אבל כשהבעל ביטל תנאי דחוץ חזרו להכשרן וא"צ מינוי מחדש. כמו"כ כאן כשביטל הש"ה אף את"ל דקודם שחזר בו א"י לחתום דה"ל שלא לש"כ כל שחזר בו א"צ מינוי מחדש. ואף אם לא אמר ממש שחזר בו רק נ' ממנו כן מספיק להחשיב החתימה לש"כ דדוקא אמינוי שליח צריך דבור. משא"כ לענין להחשיב לש"כ סמכינן על מה שנראה מדעתו דהא לרב ספרא אפי' נ' ממנו להפך סמכינן על שיוכל להיות שיחזור בו לסוף. א"כ לרבא ג"כ אין להחמיר כשכבר חזר בו ממש אע"פ שלא הוציא בשפתיו. ועכ"פ לאחר התורף ודאי אין שום מקום לחוש כלל בנ"ד ג"כ כשנראה ממנו שחזר בו מביטול ש"ה וא"צ מינוי ע"ח מחדש. אם לא שנחלק דהתם כשאו' שלא לש"כ מ"מ אז ממש מצוה לכתוב ולחתום. אבל הכא כשחזר אח"כ מן לש"כ לגמרי יש לחוש שמא חזר בו ג"כ מכתיבה וחתימה דלמאי מתבעי ליה שליחותם. משא"כ התם טועה דיכול לגרשה חוץ מפלוני. וצ"ע אם ללמוד מהירושלמי שבש"ע אה"ע סי' מ' סעיף ב' בהג"ה שהוא דעת הרמב"ם ורמב"ן ע"פ הירושלמי וע"ש בחמ"ח סק"ז וב"ש סק"ה. וגם הרשב"א י"ל דיודה כאן דהתם קדושי שני הם סתירה לקדושי ראשון דא"א שיחולו קדושי ראשון רק עפ"י סיבה חוץ לטבע. משא"כ הכא מה שמבטל ש"ה אינו סתירה גמורה כלל לע"ח דעביד אינש דמתפייס ובדעתו כשירצו אותו ברצי כסף יתן הגט ע"כ אין מבטל רק הש"ה לחוד. הלכך אין לנו לבדות מלבנו ביטול שליחות ע"ח ועיין בתשו' תודת שלמים סי' יו"ד דמעמידין שליח בחזקתו. ועי' בתשו' ב"ח סי' ק"ב ג"כ מענין חזקה זו. אע"ג דיש מקום לחלק דשם מיירי בגט גמור ומעמידין הגט על חזקתו והוי חזקה דמעשה. משא"כ הכא דע"ח לא חתמו עדיין א"כ הוי רק דיבור שמא אין שייך כ"כ חזקה ע"ז. אך ז"א דהתם נמי עיקר החשש שיבטל השליח שהוא ג"כ רק דיבור. ואעפ"כ מעמידין אחזקה ה"ה הכא (ואע"ג דלקמן העליתי בס"ד דבהזכיר הביטול אקצת הגט גרע משליחות שבטלה מקצתה ובטלה כולה אף לרבי. אין לומר כן גם בכאן בביטול נתינת הגט. דזה אינו דמנתינה אין הוראה כ"כ לביטול גופו של גט. וכמו גבי אמר לשנים תנו כו' תלינן דמביטול ע"א אין ראי' שחפץ לבטל כל הגט וי"ל רק שאין חפץ בו וכך ג"כ מנתינת הגט י"ל דאין ראיה שרוצה לבטל הגט ממש. וע"ז י"ל דיש ראיה מהש"ע סס"י קל"ד לדידן דחיישינן להרמב"ם אמאי מביטול נתינה אין חוששין אגופו של גט ועכצ"ל דהם ב' דברים):

ואבל מאומרו איך גיב ניט דנכלל בזה ג"כ ביטול ע"ח י"ל דנתבטל כתב הגט לפירש"י. אך לכאורה מצאתי שובר לסברא זו מהא דר"פ השולח (דל"ג ע"ב) אמר לשנים תנו גט זה לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה ופרש"י והוי ביטול ואין זה כשר להיות עוד עד בדבר עד שיצוהו משמע להדיא דמ"מ לא נתבטל השני שלא ביטלו בפי' אע"פ שביטל א' משני ע"ח ולא נשאר רק עד אחד וא"כ אי אפשר לגט זה להיות נשלם לא אמרינן דממילא מיבטיל שליחותא דכולא גיטא אע"פ שלא נכתב עדיין כלל ולא אמרינן דבהכרח מתייאש מכל הגט שהרי ע"י ביטול עד זה פגע ונגע בכל הגט שאי אפשר לגומרו כלל. עכ"ז אמרינן מאי דביטל ביטל ומאי דלא ביטל בפי' לא ביטל ואמרינן דשמא יתנחם לצוות לחתום עוד עד אחד. והכלל צ"ל דמה שלא ביטל בפי' אינו מתבטל ע"י הוכחות ואומדנות א"כ כמ"כ נימא בנ"ד שביטל הע"ח לא נתבטל מה שכתב כבר. ורש"י י"ל דלא פסיל גבי אימלוכי אימלך אלא כשביטל בפי' מש"כ כבר. או שי"ל דהעיקר שליחות ועדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. לכן ע"י ביטול עד א' לא נתבטל השני. אבל (בדף פ"ח) גבי אימלוכי אימלוך שלא להשלים כתב הגט עצמו. א"כ כתיבת הגט כולה חדא מילתא היא וכשביטל מקצת כתב הגט ממש (מלבד החתימות) גרע טפי ונתבטל כל כתב הגט. משא"כ ע"ח כל אחד דבר בפ"ע הוא. לפ"ז ג"כ בנד"ז שלא ביטל רק ע"ח לא נתבטל עי"ז כתב הגט. וכדמות ראיה דע"ח כאו"א בפ"ע הלא דבר הוא לענין בפני נחתם דצריך השליח המביא את הגט לראות חתי' כל עד בפ"ע. משא"כ בכתב גופו של גט די בשיטה ראשונה. והנה אע"ג דרב אשי מוקי ברייתא הנ"ל בעידי הולכה מ"מ ודאי הדין דין אמת עכ"פ גם בעידי כתיבה דלא נתבטל השני ועוד דחה"ר כתבו בד"ה הא דאמרינן דהא דרב אשי דיחויא היא ואנן ברייתא כפשטה מפרשינן:

אך י"ל החילוק בענין אחר אמיתי ומתקבל יותר. והוא בהקדים מ"ש בפנ"י דל"ג ע"ב בד"ה עדות שבטלה דמוכרח לומר דענין זה בעדות שבטלה מקצתה דלרבי לא בטלה כולה היינו דוקא כשביטל המקצת הזכיר הביטול רק עליהן שהן לא יכתבו ולא יחתמו. דאילו הזכיר הביטול על כל העשרה פשיטא דנתבטלו כולן לפ"ד רבי יעו"ש. ואף אנו נאמר דמוכרח ג"כ לומר שלא הזכיר הביטול על הגט לומר גט שצויתי לכתוב בטל הוא דאם היה מזכיר הביטול על הגט א"כ הוי כהזכיר ביטול על כל העשרה ובהא לא הוי אמר רבי דלא נתבטלו השאר שלא שמעו הביטול דהא ס"ל דביטלו לגט שלא בפניהם מבוטל. ופי' ביטלו היינו שאמר בטל הוא או יהא כחרס כדאמרינן (דל"ב). ואין נפ"מ כשביטלו קודם הכתיבה אחר שצוה לכתוב. והשתא כיון דמיירי שבלשון הביטול לא הזכיר לשון ביטול על כללות ענין הגט רק שביטל שליחותו של זה מש"ה ג"כ בברייתא דאמר לשנים תנו כו' לא נתבטל השני אע"ג דא"א עוד להתקיים ענין הגט אם לא יחזור הבעל וימנה עוד עד אחד אפ"ה סמכינן באמת דימנה שהרי לא ראינו ממנו שמבטל הגט רק שביטל שליחותו של זה. ויש לומר שמא משום דלא ניחא ליה בו בפרט ואין מכאן הוראה גמורה שרוצה לבטל הגט. וזהו בכלל ענין עדות שבטל מקצתה הבעל דבר לא חיישינן לומר שמבטל כולם דשמא אינו חפץ בעד זה אבל לא שאינו חפץ עוד בכללות הענין דהכא עכצ"ל שלא הזכיר שאינו חפץ בכללות הענין דא"כ ה"ז ביטול הגט כולו כדתניא אי אפשי בו. משא"כ אימלוכי אימלך (בדף פ"ח) דפרש"י שנמלך מלגרשה והיינו שמנע מלהשלים הגט א"כ הרי הזכיר הביטול בפי' אמקצת דכללות הגט בכה"ג מודה רבי ג"כ דגט שבטל מקצתו ביטל כולו דכאן לא שייך לומר שלא ביטל רק שליחותו של זה ולא פגע בכללות הענין דהרי נראה ממנו להפך דרוצה לבטל כללות הגט. ואין זה שייך בגילוי' דעתא בגיטא דא"כ רשב"ג דסובר בטלה כולה אטו נאמר דס"ל ג"ד בגיטא מילתא היא. אעכצ"ל דשאני הכא דביטל מקצתו בפי' עדיף מג"ד גם לגבי השאר שלא ביטל בפי'. ורבי פליג שם. אבל בנד"ז י"ל דיודה ג"כ דלא דמי כלל ביטל מקצת הגט שאומר בפי' שאינו רוצה עוד בהגט לביטול א' מן השלוחי' והעדים אע"ג דא"א בלעדו בקיום הגט וכנ"ל. והרי אפילו בשליחות שביטלה מקצתה פסק הרמב"ם דבטלה כולה אע"ג דרבי פליג רק משום דלא איפסקא הלכתא פסק כרשב"ג מכש"כ כאן שי"ל דרבי לא פליג. ועוד דבנ"ד שאמר ניטא קאיין גט ניכר שמתייאש מכללות גט זה והרי ניכר שרוצה לבטל כולו ובכה"ג דמבטל מקצתו בפירוש וניכר מאד שירצה לבטל כולו ודאי לא פליג רבי:

מה שהביא כת"ר ממחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בפ"ק דחולין (דף י"ג) לכאורה תמוה דא"כ אפי' אינה ניכרת נמי ניזיל בתר מחשבה דהא גדול יש לו מחשבה גרידתא כדפירש"י ורק בקטן בעינן ניכרת כו'. א"ו מדפשיטא לן דמחשבה לחוד אינו כלום דאפי' ג"ד אינו כלום משום דהכא לא מהני דברים שבלב. משא"כ לענין כוונה דשחיטת קדשים. וא"כ אפי' ניכרת כו'. אלא דכך כוונתו דהא בקטן לא מהני מחשבה לחוד ואעפ"כ בניכרת כו' מהני אלמא דכה"ג יצאה מתורת מחשבה. כמ"כ בנ"ד נימא כשמחשבתו ניכרת כו' יצאה מכלל דברים שבלב. וג"ז אינו מעלה ארוכה דממקומו תברא דמסקינן שם דמדאוריי' לא מהני מחשבתו ניכרת כו'. ואפי' מדרבנן דמהני היינו כשיש מעשה גמור רק שהמחשבה היא רק ניכרת וא"כ אם כמ"כ ניזיל בנ"ד בתר מחשבה הניכרת מתוך דיבורו צ"ל הדיבור גמור והמחשבה רק ניכרת. ובנ"ד נהפוך הוא שהדיבור אינו גמור כלל. ול"ד כלל להתם דיש מעשה גמור דאתיוה מדרום לצפון כו':

קיצור מתשו' הנ"ל:

אלשון ביטול הוא ענין השבתה והעדר. והנה לשון ביטול והעדר ונפקד הוא חסרון שנחסר דבר שהיה אבל חסרון שייך אף בדבר שחסר מתולדתו. ענין אפס הוא ג"כ דבר שהיה ואח"כ כלה. אין יש בו שני פירושים לשון שלילה ותרגומו לית ובלעז ניטא. ולשון אפס ות"י כלמא והלעז נישט. ואין פירושו רק לשון שלילה. אם אמר המגרש דער גט איז נישט ה"ז כאומר גט זה אין ואפס הוא. ואם אמר ניטא קאיין גט הוא כמו אין כאן גט ואינו שייך לביטול:

באף את"ל דלשון נישט הושאל על ענין דבר שנתבטל מ"מ אם אמר דער גט איז נישט היינו לשון שכבר נתבטל. משום דנישט פירושו אפס והוא כענין חרס שהוא מדרגה אחר הביטול כי ביטול היינו תשביתו שמבטל הדבר ואחר שנתבטל נעשה אין ואפס וחרס ועפרא דארעא. וצ"ע. וכש"כ בנ"ד שאמר אין כאן גט אינו שייך ללשון אפס רק ללשון לית והוי לשון עבר:

גמ"מ מלשון ניטא קאיין גט י"ל דה"ל ידים מוכיחות לביטול עסק דלהבא וא"כ אפשר נתבטלו גם ע"ח עי"ז. ומ"מ בגט שנגמר שאמר כן חוזר ומגרש בו אפי' להרמב"ם:

דפלפול אפי' בביטול ש"ה קודם שחתמו ע"ח א"כ שמא ממילא נתבטלו ע"ח וא"א להן לחתום כיון שא"א עוד לכוין לשם כריתות:

הדביטלו אחר כתי' התורף יש להקל. ואפי' ביטלו לפני התורף ואח"כ חזר ומינה אותן י"ל דא"צ לצוות לסופר שנית:

ובביטל ע"ח נתבטל כתב הגט כיון שהזכיר הביטול על כללות הגט. משא"כ כשאמר לעדים שלא יחתמו י"ל דלא נתבטל כתב הגט: