סימן רסח

אסימן רסח

שאלה אחר גמר כתיבת הגט קודם החתימה הכעיסו המסדר את המגרש וכאשר חרה אפו מאד צווח האדייע האדייע נישטא קאיין גט איך גיב ניט קאיין גט אפילו פאר פינף הונדערט רובל בזה הלשון דיבר. ואח"כ נתרצה ונתפייס וגמר הגט כדת שחתמו העדים וביטל מודעות הכל כדת. גם אמר אחר שנתרצה בזה הלשון וואש האט איר גימיינט איך וואלט איר ניט געבין קאיין גט איך וואלט איר שיקען אומזישט (ר"ל בלא מעות) עכ"ל ואח"כ נתן הגט להשליח כדת. והוא מקום עיגון קצת שהמגרש כבר החליף דתו עכ"ל השאלה:

הנה מה שאמר המגרש נישטא קאיין גט שכ' רומע"ל שהוא דין מפורש בש"ע א"ע סי' קמ"א סעי' ג'. וז"ל אם אמר גט זה אינו גט לא אמר כלום עכ"ל. והוא ג"כ תלמוד ערוך ר"פ השולח (דף ל"ב ע"א). לכאורה דבריו נכונים. אבל מחמת שאנו רואים בגמרא דבשינוי מועט משתנה מלא ביטול לביטול כמו חרס הוא לא אמר כלום. וכשהוסיף תיבה א' ואמר הרי הוא חרס הגט בטל כמ"ש בגמרא וכן בטל הוא הגט בטל. ובטל לחוד נסתפקו בגמרא. לכן אני מסתפק בנ"ד ג"כ. לפי שאומרו נישטא היינו בלה"ק אין כאן (נישט דא) ונמצא שאמר אין כאן גט, או אם נאמר דאומרו נישטא הוא רק הלעז דמלת אין כמו שנדפס בלע"ז דעו"א (משלי ל' כ"ז) מלך אין לארבה דהלעז הוא אונ שום היישריק איז ניט דא קיין מלך כו'. ואם כן ניט דא קיין גט יהיה ענינו בלה"ק גט אין כמו מלך אין וכן אין מלך בישראל ג"כ י"ל הלעז ניט דא קיין מלך ובת"י לית מלכא. וא"כ פי' ניט דא קיין גט י"ל ע"ד לית גיטא היינו אין גט או ע"ד גט אין. או ע"ד אין כאן גט. ועכ"ז אינו דומה לאינו גט דהתם פי' אינו קאי על הגט שאינו גט אבל לית גיטא אין הענין שהגט אינו גט כ"א שהוא לא יתן עוד הגט וכאילו אינו ולכן יש להסתפק אם זה דומה ללשון אינו גט שבגמרא דלא אמר כלום. כי בחה"ר שם כ' טעם וז"ל אינו גט לא אמר כלום דאינו אלא כאומר שאין זה גט ואנו רואים אותו שהוא גט ואינו אלא כמשנה את הידוע עכ"ל. ור"ל כמו האומר על העמוד של זהב שהוא של אבן או על האיש שהוא אשה. אבל לשון אין כאן גט שפיר מצינו דלשון זה שייך אביטול שכיון שביטלו מעתה אין כאן גט. דהכי איתא בטור א"ח סי' תרי"ט גבי התרת נדרים ושבועות שההתרה דשבועות ונדרים הוא דוגמא ממש לביטול הגט וז"ל כל נדרי וחרמי כו' אין כאן נדר כו' אין כאן שבועה כו' בטל הנדר מעיקרו עכ"ל. וכה"ג הוא בסידור בהתרת נדרים. הרי מבואר להדיא דלשון אין כאן שייך על שהי' נדר ושבועה רק שעכשיו אין כאן מחמת ההתרה שבטל הנדר עי"ז. א"כ כמ"כ י"ל באומרו אין כאן גט שאין הכוונה שמכחיש את הידוע לומר שאין זה גט כדכתב הרשב"א בפי' אינו גט. אלא דר"ל שעכשיו אין כאן גט מפני שנתבטל ע"י שמבטלו. ואף שלא אמר בפירוש שמבטלו. ול"ד ממש להתרת נדרים דהתם אמר תחלה חזרנו בו כולם יהיו מותרים אבל ודאי אילו אמרו אין כאן שבועה לחוד לא נתבטלה השבועה עי"ז מ"מ אין לדמות זה לזה. דהא חזינן דהרשב"א הוצרך ליתן טעם על אינו גט דלא אמר כלום מפני שאין זה אלא כאומר שאין זה גט כנ"ל. משמע הא הי' הפירוש שאינו גט מפני הביטול אע"פ שלא אמר בפירוש שמבטלו היו חוששין לו. וא"כ בנ"ד דהפי' י"ל שאין כאן גט מפני שמבטלו יש לחוש אף שלא הוציא בפיו הלשון שמבטלו. כך י"ל לכאורה לדברי חה"ר הנ"ל. אמנם לולי דברי החה"ר הנה לפרש"י שלא פי' כלום בטעם אינו גט דלא אמר כלום. י"ל דהטעם בענין אחר דלשון אינו גט משמע משום ענין שכבר יש בו בהגט ריעותא המבטלו. ולא שעכשיו בדבור זה הוא מבטלו ולשון עבר אינו כלום. משא"כ באומרו פסול הוא. דהרי מצינו לשון זה בלהבא דהיינו בטל הוא. דהפי' דיתבטל ע"י אמירה זו. א"כ בזה היה צריך רש"י לפרש למה פסול הוא לא אמר כלום. מאי שנא מבטל הוא. ולכך אמר דפסול לא משמע דאיהו מבטל ליה כנ"ל. אבל אאינו גט א"צ לשום טעם כיון דמשמע משום ריעותא דלשעבר. וכ"כ בב"י סי' קמ"א ד"ה ובאיזה לשון מבטלו וז"ל וכלל הדברים הם שלבטל הגט צריך שיאמר לשון שמשמעו להבא וגם שמשמעו שהוא מבטלו ולא לשתמע שהוא מעצמו פסול עכ"ל. ואהכי גבי פסול הוא דהוא לשון להבא הוצרך רש"י לפרש דהא דלא אמר כלום הוא משום דאין משמע שהוא מבטלו רק שהוא מעצמו פסול משא"כ אאינו גט י"ל עוד טעם דאין משמעו להבא כנ"ל (מלבד דמשמע ג"כ שהוא מעצמו אינו גט ופסול כו' כנ"ל) וכן בחידושי הריטב"א ר"פ השולח ד"ה ת"ר בטל הוא. משמע הטעם דאינו גט לא אמר כלום משום דה"ל דומיא דפסול הוא שכ' וכן כשאמר אינו גט כו' ואפילו נאמר דקאי אשליחות לאו כלום הוא דאפילו אמר שליחות זה פסול הוא לא משמע שהוא מבטל השליחות עכשיו אלא שהשליחות הוא פסול מאליו ואם הוא אינו מבטל למה יהי' פסול ומש"ה כשאומר גט זה פסול הוא אינו גט לא אמר כלום עכ"ל הרי מבואר הטעם דאינו גט לא אמר כלום משום דמשמעו כמו פסול הוא. דהיינו שהשליחות או הגט יש בו פסול מאיליו ולא שהוא מבטלו. וכ"נ כוונת רש"י לכן לא פירש טעם על אינו גט משום דפירש הטעם על פסול הוא. וזה הטעם עצמו שייך ג"כ על אינו גט. ולפ"ז י"ל דגם בלשון אין כאן גט אין לחוש דאף דלשון זה אין מוכרח לפרשו אריעותא שבגוף הגט רק שאין כאן גט כיון שביטלו כנ"ל וכל היכא שיש לפרש ב' לשונות אנו מפרשים הלשון דמהני לבטל כמ"ש בגמ' (דף ל"ב ב') מ"מ כיון שלא אמר בפירוש שהוא מפני שמבטלו אין כאן לשון שמשמעו להבא ר"ל לשון שמשמעו שע"י אמירה זו יומשך הפיסול רק משמע לשעבר. וא"כ למאי ניחוש לה ואין לומר נחוש שמא ביטלו כבר י"ל דלהא ודאי אין לחוש בנ"ד עכ"פ כיון דלא שמעו הביטול הסופר והעדים ואיש אחר אין שם בפני מי יבטלו. וביטול שלא בפני עדים לאו כלום הוא. ואפשר אף לפרש"י יש לחלק דאינו גט לא אמר כלום. מטעם שלשון זה משמע שהגט עצמו יש בו פסול וריעותא כמו פסול הוא והרי זה שקר. אבל לשון ניטא קיין גט. וכמו לית גיטא. גט אין. אינו מורה שהגט יש בו פסול וריעותא אלא הפירוש שהוא המגרש מעכב נתינת הגט ואין לו עוד רצון לגרש וזה עיקר. ע"כ י"ל דניטא קאיין גט אינו דומה לאינו גט:

(נת' דנישטא קאיין גט היינו פי' גט אין או אין כאן גט. ואפשר לא דמי לאינו גט דלא אמר כלום כי יש לחלק ביניהם לפירש הרשב"א. אכן לפרש"י לכאורה אין לחלק. ויותר נראה שאף לרש"י יש לחלק):

באך צ"ל אחה"ר למה הוצרכו לטעם דלא אמר כלום מפני דה"ל כמכחיש את הידוע ולא די להם בהא דאין כאן שום משמעות להבא כו' רק לשון עבר. והרי בגמרא מבואר להדיא דאפילו באמר עיקר לשון ביטול הגט כדתנן גט שנתתי לך בטל הוא אפ"ה בעינן שיהי' הלשון מורה דליבטל ע"י אמירה זו. אבל באמר לשון שבטל לשעבר לא מהני. ולכן נסתפקו בגמרא באמר בטל ולא אמר הוא. ופרש"י משום די"ל דלשעבר לחוד משמע ולא מהני. ואי הוה ברירא לן דלשעבר לחוד משמע הי' פשיטא לן דלא הוה ביטול כלל. מיהו הרמב"ם ס"ל גבי בטל דהוא פועל עבר ואעפ"כ הוי ספק הובא בש"ע סי' קמ"א ססע"י ס"ג ואין כן דעת שא"פ. ועיין במכמ"א ש"ז סי' ו' מ"ש לפרש דברי הרמב"ם דאפשר לפרשו על צד הדחק להבא כו'. וא"כ באינו גט דלכאורה ודאי לשעבר משמע א"כ א"צ לומר כטעמו משום דאינו אלא כאומר שאין זה גט כו' ואפשר דבאמת הרשב"א קושטא קאמר דלשון אינו גט משמע כאומר כו' אבל גם בלא"ה ניחא משום דהוא לשון עבר. ולפ"ז בנ"ד ג"כ שאמר נישטא קאיין גט דמשמע לשון עבר אין לחוש אפי' לפמשנ"ת דלשון זה שייך גבי ביטול כו'. אך אפ"ל דלשון אינו גט אינו משמע כ"כ לשעבר דאל"כ גבי אינו מועיל למה הוצרך רש"י לפרש משמע דהוא אינו מבטלו אלא מעיד בו שהוא פסול כו' ת"ל דאפילו אי הוה לשון ביטול לא מהני כיון דהוה לשון עבר כדפרש"י לעיל גבי בטל מהו. ואפשר גם ברש"י י"ל כן דקושטא קאמר ודוקא גבי לשון ביטול הוזכר החילוק בין עבר ללהבא. אבל בלשונות אלו טעמא רויחא טפי דאינו אלא כמעיד כו' ולכן גבי חרס הוא דחרס לשון ביטול הוא הזכיר הטעם דלא אמר כלום דמשמע לשעבר כו'. ולכאורה היה מקום להחמיר עוד ולומר דכיון דלשון נישטא קאיין גט שייך שפיר לומר אחר שביטלו. א"כ אע"ג דלא הזכיר הביטול י"ל דיש לזה דין ידות דהא קיי"ל פ"ק דנדרים (דף ו' ע"ב וע"א ודף ה' ע"ב) דגבי גיטין שייך דין ידות אע"ג דבקדושין מספקא לן וכמ"ש הר"ן שם (דף ו' ע"ב) בד"ה מגו וז"ל וא"ת ומאי קא מספקא לי' בקדושין מאי שנא מגיטין דלכ"ע יש יד כדמוכח סוגיין דלעיל ולא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח כו' עכ"ל. וכ"כ בחידושי הרשב"א שם ד"ה בעי רב פפא בשם התוספות. וא"כ שמא ה"ה בביטול הגט. ופי' ידות מבואר בהרא"ש בפירושו בנדרים רפ"ק (דף ב' סע"א) אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכן ניכר שדעתו לידור ומחשבינן ליה כאילו גמר דבריו כו' וע' עוד (ד"ו ע"ב) בפי' הרא"ש ד"ה אלא כגון. דאם א"א לפרשו בע"א אפילו אין יד לקדושין מקודשת היא אלא ענין ידות קדושין היינו כשהלשון מסופק רק דמוכח טפי לצד קדושין כו' ע"ש. וא"כ כאן ג"כ י"ל מה שאמר נישטא קאיין גט היינו התחלת הביטול ומחשבינן לי' כאילו גמר דבריו לומר אני מבטלו. אך י"ל דנישטא קאיין גט אינו כלל יד והתחלה לביטול דאפילו לשון אין כאן שבועה דהתרת נדרים הוא גמר ההתרה שמתחלה אמר חזרנו כו'. ואח"כ מסיים אין כאן שבועה לחיזוק הענין אבל לא שזה הוא יד והתחלה כו'. (הג"ה. מיהו לפי הירושלמי בנדרים פרק נערה שהביא הרא"ש בנדרים פרק נערה סי' ט' הזקן אומר אין כאן נדר אין כאן שבועה לפ"ז י"ל דגם גבי ביטול הגט ה"ל יד מוכיח לכל הפחות. ואי"ה נדבר מירושלמי זו לקמן בהג"ה עכ"ה). ועוד אפילו בהתחלה י"ל דאין מהני אי משום שאין זה יד מוכיח אי משום דלא מהני יד בביטול הגט כמ"ש בתשו' בית אפרים חאה"ע סי' קכ"ה. (הג"ה כי הרשב"א והר"ן פ"ק דנדרים הנ"ל שכתבו דלגבי גיטין לכ"ע יש יד כתבו הטעם דשאני גט כיון דאיכא נתינת הגט דהוי מעשה כו' עכ"ל וגבי ביטול הגט והמעשה לא שייך הטעם הזה ונהפוך הוא דהאיך יהי' מהני היד לבטל המעשה ע"כ לא עדיף מקדושין. מיהו גבי קדושין ג"כ פסק הרמב"ם פ"ד מה' קדושין ה"ב דה"ל ספק אם יש יד לקדושין מקודשת מספק עכ"ה) והראי' מהא דנסתפקו בגמרא גבי גט זה בטל ולא סיים הוא. אם מהני. ופירש"י דהספק שמא בטל בלא הוא משמע ג"כ להבא כמו בטל הוא והשתא כיון דאי סיים הוא ה"ל ודאי גט בטל. א"כ יהי' בטל התחלה ויד ומחשבינן ליה כאילו גמר דבריו ואמר בטל הוא. שמא תאמר דבאמת היינו הספק בגמרא זה אינו דא"כ ה"ל לפרש יש יד לביטל הגט או אין יד כו'. א"ו כפרש"י ז"ל דאם אין הלשון מצד עצמו משמע להבא לא חיישינן לומר דהוי יד. ועוד דאם הספק משום יד. א"כ גם בגט זה חרס אמאי החליטו בגמרא דלא אמר כלום שמא הוי יד להרי הוא חרס. ואם נחלק דלא שייך יד לדבור שלפניו רק לשלאחריו כנ"ל. א"כ בנד"ז ג"כ נישטא קאיין גט אינו שייך להיות יד לביטול שלפניו כו'. ויש לומר דודאי לשון נישטא קאיין גט בלי הזכרת ביטול לא עדיף מהרי את מקודשת בלא לי דחשוב ידים שאין מוכיחות כלל רפ"ק דקדושין (דף ה' סע"א) די"ל נישטא קאיין גט ר"ל שלא יתננו לה עוד וכדסיים איך גיב ניט קאיין גט אפילו פאר פינף הונדערט רובל. והיינו נישטא. דכיון שלא יתננו עוד ה"ז אצל האשה כאילו אינו דכך רגילים העולם לומר כשמחליטים הענין שודאי לא יהיה עוד הדבר כו'. ולא גרע מהרי את מקודשת דחשוב אינו מוכיח כלל שמא הוא קדושין לחבירו אע"ג דמשמע יותר שמקדשה לו שהוא עתה עמה. וגם יש לדמות לאהא כשאין נזיר עובר לפניו דהוי ידים שאין מוכיחות להתוס' רפ"ק דנזיר. אע"ג דמשמע יותר אנזירות מתענית. ולרש"י שם אפילו ידים שאין מוכיחות לא הוי. וא"כ בנד"ז נימא שמא הפי' שאין גט לפי שלא יתננו ובפרט שסיים כן. וזה קרוב יותר משיבטל גוף הגט דמנין ידע זה שיוכל לבטל הגט. וכמ"ש בתשו' הב"ח סי' ק"א דטוב יותר שלא ישאלו ממנו שיקבל עליו שלא לבטל הגט כו' שאז לא יעלה על דעתו כל עיקר שיש כח לבטל כו' הרי דאין רחוק שלא ידע כלל שיכולים לבטל הגט וא"כ יש ידים מוכיחות להפך שלא נתכוין לבטל הגט רק לומר שלא יתננו כו'. ואע"ג דבסדר הגט שני סי' כ"א כ' לומר שיקבל עליו שלא יבטל הגט כו'. אלמא לא ס"ל מ"ש הב"ח. אך באמת לא ראה תשו' הב"ח. וגם י"ל ה"ט משום דלא חיישינן שיבטל כיון דאומרים לו שכבר נתגרשה ע"י הקבלה כו'. אבל בגוף הסברא ל"פ אהב"ח ועכ"פ אין כאן ידים מוכיחות שנתכוין אביטול הגט. ע"כ אף להרמב"ם דס"ל דכשביטל גוף הגט א"י לגרש בו כאן אין לחוש כלל לביטול גוף הגט כנ"ל. לכן כשנתרצה אח"כ י"ל לכאורה דמהני לכ"ע מיהו היינו דוקא אם צוה אח"כ לחתום וליתן. משא"כ הכא. וזה יתבאר לקמן אות ט':

(נת' שי"ל דהרשב"א מודה בדינו דרש"י היכא דהוא לשון עבר אינו ביטול. והנה באין כאן גט אין להחמיר משום ידות הביטול אי משום דזה אינו יד והתחלה רק גמר וגם לא עדיף מידים שאין מוכיחות. וגם י"א דאפי' ידים מוכיחות לא מהני בביטול הגט):

(הג"ה שכתבתי לאחר כמה שנים אחר שכתבתי התשובה זו ת"ל. והוא כי כבר העירותי לעיל סעיף א' דיש לחלק טובא בין לשון אינו גט דלא אמר כלום משום דמשמע שאומר שיש ריעותא ופיסול בהגט עצמו ולא משום שהוא מבטלו. ובין אין כאן גט או גט אין או לית גיטא. דאין משמעו כלל משום שיש ריעותא בהגט כ"א אדרבה שהגט אין כי הוא מאבד אותו ומבטלו כאילו אבד מן העולם ואף שסיים און איך גיב ניט כו' אדרבה זהו מסייע לזה הפירוש שהגט מצד עצמו אין בו ריעותא אלא שהוא מאבדו ומבטלו ואין לומר דא"כ ה"ל רק ענין אחד והיינו איך גיב ניט כו' וכנ"ל סעי' ב' י"ל דהרי עכ"פ מגלה דעתו בפה מלא שרוצה עכשיו להרוס ענין הגט בכל האפשר וא"כ דיינינן לישניה מה שהוא סובל. וא"כ נישטא קאיין גט י"ל סובל ביטול מה שכתב כבר און איך גיב ניט מורה ביטול שלא יחתמו ולא יתנו עוד וכה"ג יש במשנה ה' פ"ק דנזיר גבי ואם סתם נזרתי ופי' הרע"ו כמו שידונו חכמים לשונו. וראיתי זה איזה שנים בשו"ת משכנות יעקב שנדפסו מחדש ושם אה"ע סי' ל"א נשאל על שאילה זו ממש שנשאלתי עליה ג"כ והשיב וז"ל. הנה נלע"ד דמה שאמר בלשון נישט דא קאיין גט אין בזה שום חשש לשון ביטול דלא עדיף לשון זה מהאומר גט זה שנתתי לך אינו גט כו' אפ"ה קיי"ל דלא אמר כלום עכ"ל. וחוץ מכבודו לא דמי כלל מטעם שכתבתי לעיל דאינו גט לפרש"י והריטב"א ענינו כמו אומר פסול הוא. משא"כ נישטא אינו אומר שיש פיסול בעצם הגט כ"א שהוא מבטלו. וכן לפי' הרשב"א באינו גט מכחיש את הידוע. אבל הכא שאינו תולה הענין בגוף הגט שאינו גט אינו כמכחיש את הידוע כ"א שהגט גט אלא שהוא כאילו אינו מפני שהוא מבטלו וכמו מה שהזקן אומר אין כאן נדר דאינו מכחיש הידוע לומר שלא נדר מעולם אלא שאע"פ שודאי נדר עכ"ז כיון שהוא מתיר את הנדר הרי אין כאן נדר. וראיתי לו ז"ל שחילק ביניהם וז"ל וראיה מפורשת דגבי הפרת נדרים קיי"ל דבעל שאמר אין כאן נדר ה"ז לא היפר והיא ברייתא בנדרים פרק נערה המאורסה (דע"ז ב') ומפורש בש"ע סי' רל"ד סעיף ל"ז וטעמא דבהפרה בעינן לישנא דלהבא דבעל מיגז גייז ולהכי קיי"ל דבעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דחכם עוקר הנדר מעיקרו הרי להדיא דלישנא דאין כאן נדר לישנא דמעיקרא משמע עכ"ל. ולפע"ד שגג הרבה בזה דהטעם שכתב דבעל שאמר אין כאן נדר לא אמר כלום משום דבהפרה בעינן לישנא דלהבא. א"כ מה יענה הטעם על מ"ש בגמרא שם כשהבעל אומר אי אפשי בו (עיין רשב"א שם העתיק אי אפשי בו) לא אמר כלום. והרי בהדיא מבואר בגיטין ר"פ השולח (דף ל"ב ע"א) דגבי ביטול הגט מהני דוקא לשון אי אפשי בו משום שזהו לישנא דלהבא. וכ"פ בטוש"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ס"ג.ועוד קשה הרי בשו"ע י"ד סי' רל"ד סל"ז שם כ' שהבעל כשמיפר אומר לשון שענינו עקירת הנדר מעיקרו. וא"כ איך כתב הוא שהטעם דאומרו אין כאן נדר אינו כלום הוא מפני שלשון זה משמע עקירת הנדר מעיקרו. איך הרמב"ם ושו"ע יכתבו לפסוק שני דברים הסותרים זה את זה תוך כדי דבור. אלא על כרחך מוכרח דהא דאין כאן נדר ה"ז לא הפר אינו מהטעם שכתב הוא דהא זה שמשמען עקירת הנדר מעיקרו מעליותא הוא להרמב"ם וש"ע. וא"ת דהא באמת הכ"מ ר"פ י"ג מה' נדרים הקשה על הרמב"ם מסוגיא דנזיר (דף כ"ב ע"א) דמסיק דבעל מיגז גייז ולא עוקר הנדר מעיקרו. עכ"ז הרי תירץ דבריו. א"כ איך הביא עזר מהש"ע והרמב"ם כנגדו. ועוד הא בנזיר שם (דכ"א) איבעיא לן אי בעל מיעקר עקר או מיגז גייז. והביא הרבה פשיטות לכאן ולכאן. ולהמ"י קשה למה לא הביא מברייתא שבנדרים פרק נערה הנ"ל דבעל שאמר אין כאן נדר לא אמר כלום שהטעם משום דהך לישנא משמע מעיקרא ולא מהני בלשון בעל דאינו עוקר הנדר מעיקרא. אלא ודאי האמת יורה דרכו דהא דאין כאן נדר לא אמר כלום לא שייך כלל בענין מיעקר עקר או מיגז גייז. ושפיר י"ל דזהו לישנא דלהבא כמשמעות הרמב"ם פרק שלשה עשר מה"נ הלכה ב' ואעפ"כ אינו כלום. וכמו באי אפשי בו. והטעם נ"ל כמ"ש בחידושי הרשב"א בנדרים שם זה כהלכתו וזה כהלכתו הבעל אומר מופר לך בטל לך והזקן אומר אין כאן שבועה כו' לא יאמר אדם לאשתו בשבת כו' איכא למידק הא אפילו באומר לה אי אפשי בהן. אין כאן נדר. לא אמר כלום. וא"כ האיך יועיל טלי ואכלי כו'. ונ"ל מתוך דברי התוס' דמדאורייתא כל שמוציא בשפתיו צריך הוא לומר מופר ליכי בטל ליכי הא אמר בלשון אחרת כגון אי אפשי בו וכיוצא בזה לא אמר כלום וכדדרשינן בזה הדבר. אבל אם אינו רוצה להוציא בשפתיו מבטל או מיפר בלבו ודיו עכ"ל. הרי דבריו מבוארים דהא דבעל שאומר אי אפשי בו או אין כאן נדר לא הפר זה נפקא לן מזה הדבר כמבואר בהדיא בגמרא פרק נערה המאורסה שם (דף ע"ז סע"ב ודף ע"ח ע"א). חכם מתיר ואין בעל מתיר. בעל מיפר ואין חכם מיפר יעו"ש. אלא הר"ן שם (דע"ח תחלת ע"א) כ' ולפ"ז משמע לי דלישנא דמיפר שייך מכאן ואילך. ולישנא דמותר בדבר שהיה מותר מעיקרו עכ"ל. וכ"מ לכאורה בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' רס"ב כדלקמן בסמוך. ויש להקשות עליו דא"כ אמאי לא פשיט לן מכאן בנזיר (דכ"א) דבעל מיגז גייז ולא מיעקר עקר. ועוד מה יאמר על אי אפשי בו. גם בפירוש הרא"ש שם משמע דפליג בחדא על הר"ן שכ' (דף ע"ז סע"ב) חכם שאמר בלשון בעל בלשון הפרה לא אמר כלום דהפרה משמע מכאן ולהבא (ובא) [ובלא] טעם כמו ואת בריתי הפר. וכן בעל שאמר בלשון התרה לא אמר כלום כדי ליתן חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם עכ"ל הרי לא פירש משום דלישנא דמותר משמע שהיה מותר מעיקרא כמ"ש הר"ן אלא דלישנא דמותר יש לפרשו ג"כ להבא וכולל תרי לישני ואעפ"כ בעל לא אמר כלום כדי ליתן חילוק. א"כ גם בענין אין כאן נדר יש לומר כן. ומדברי רש"י בנדרים משמע הטעם משום דגבי בעל כתיב יפר וכן גבי חכם יש דרש דדוקא לשון מותר כו'. עכ"פ מכ"ז מוכרח דהא דאין כאן נדר אינו מוכרח כלל דמשמע רק לשון מעיקרא אלא כמו לשון התרה. שיש לפרשו ג"כ להבא וכולל תרי לישני. ואעפ"כ לא מהני גבי בעל משום זה הדבר דדוקא הפרה או ביטול דהוא ענין הפרה ממש ולא לשון אחר. וא"כ שפיר יש לומר דמהני בביטול הגט כשאומר די די אין כאן גט כו'. ולא דמי כלל לאינו גט. ואין להמשכנות יעקב שום ראיה מסוגיא דנדרים (דף ע"ז) שהביא:

(ב) ועוד אפילו לסברת הר"ן דלשון מותר משמע שהיה מותר מעיקרו. וכן י"ל לשון אין כאן נדר לפ"ד הירושלמי. ולסברת הר"ן הרי על כרחך לא יכחיש הידוע לומר שלא נדר כלל מעולם דהא ודאי נדר. אלא הענין שהחכם ע"י שמתיר הנדר עכשיו עוקרו למפרע וכאילו לא היה כלום מעיקרו זה ודאי ברור הפירוש גם להר"ן. וא"כ גם לשון אין כאן נדר הענין כן שלא נכחיש שנדר. אלא שע"י היתר זה עוקרו למפרע שלא יהיה שום ממשות בהנדר למפרע. וכ"כ בתשו' להרמב"ן סי' רס"ב מהו לשון מחול כו'. תשובה מלשון לא יחל כו' שלשון לא יחל לא יתיר והענין כמתיר הקשר שחזר הענין כאילו לא היה וכאדם שמצא חבל קשור והתירו והרי הוא כאילו לא היה. וזהו שאמרו שחכם עוקר הנדר מעיקרו. ומחילה ג"כ שעושה את החוב או את החטא כאילו לא היה כו'. משא"כ בלשון הפרה שהוא כדבר שישנו אלא שיש מעכב מלהשלימו כמו מפר מחשבות ערומים כו' עכ"ל [ע' מפתח]. עכ"פ גם לשון מתיר לא נכחיש שהיה קשר גמור אלא ע"י שהתירו חזר כאילו לא היה. וזהו ג"כ ענין אין כאן נדר לשטתם ואם כן הרי ענין שהבעל מבטל הגט הוא ממש כה"ג כמו התר הקשר. וכמו ענין המחילה כמשי"ת. היינו למ"ד שיוכל לבטל גופו של גט ממש אם ביטלו בפירוש דזהו הנדון שלנו לחוש לביטול גופו של גט. והנה למ"ד שיוכל לבטל גופו של גט הקשה הרשב"א דכיון שנכתב כדין לשמו ולשמה האיך הוא חוזר ומבטל גופו של גט אטו כותב ספר תורה לשמה יוכל הוא לחזור ולומר שלא יהא כתוב לשמו י"ל דס"ת לא חסר מידי אחרינא כו' עד אבל הכא מעשה זוטא הוי כל כמה דלא מטא לידה ולכן מצי לבטולי עכ"ל. והוא מדברי התוספות בגיטין פרק השולח (דף ל"ב ע"ב) בד"ה רב ששת. ור"ל שמבטל מה שצוה לכותבו לשמו ולשמה. וה"ל כאילו לא נכתב לשמו ולשמה ולכן אין חוזר ומגרש בו. וכן מפורש בחידושי הריטב"א בקדושין שם דכל כמה דלא מטה גיטא ליד האשה יכול הוא לבטל הגט לומר שתבטל שליחותו למפרע והוי כאילו עשאוהו מדעתו ולא הוי לשמה ופסול עכ"ל. וכמ"כ נפרש ענין אין כאן גט. היינו שנעקר הגט מעיקרו ומתחלתו ונעשה כאילו לא היה גט. כמו בלשון אין כאן נדר לפי הירושלמי ע"פ פי' תשובות להרמב"ן והר"ן הנ"ל. הרי באמת כן הוא שע"י ביטול זה שמבטלו עכשיו בלשון להבא כיון שנתבטל עי"ז גופו של גט ע"כ שנעקר למפרע כאילו לא נכתב לשמה כלל וזהו עצמו המכוון בלשון אין כאן גט כמו אין כאן נדר שמתיר הקשר ונעשה כאילו לא היה. אבל לא שלא היה ממש. אלא אע"פ שהיה קשר ואיסור הותר עד שהוא כאילו לא היה. וכמ"כ כאן אף שנכתב הגט לשמו ולשמה ע"י ביטול זה נעשה כאילו לא נכתב לשמו ולשמה. וא"כ שפיר שייך אין כאן גט. וא"ת א"כ אמאי לא מהני בביטול הגט לשון עבר כמו פסול הוא אינו גט. מאחר שע"י ביטול זה נחשב למפרע כאילו לא נכתב לשמה. א"כ שפיר שייך פסול הוא שהרי לא נכתב לשמה ותנן רפ"ג דגיטין כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול כיצד כו' יעו"ש. הרי בשלא לשמה שייך דוקא לשון פסול הוא. וכן שייך בו אינו גט. ואפ"ל שמזה יש ראיה לדברי האומרים דגופו של גט אינו יכול לבטל כ"א שמבטל השליח הולכה וזהו רק מכאן ולהבא. ע"כ אין שייך בו לשון עבר ולא לשון פסול הוא. אינו גט. אמנם לדברי האומרים שיכול לבטל גופו של גט. והיינו שנפסל למפרע כאילו נכתב שלא לשמה כנ"ל בשם הריטב"א והרשב"א. ע"כ צ"ל דהלשון צריך להיות משמע שמבטלו עכשיו אלא שעי"ז נתבטל למפרע. וזהו כשאומר אי אפשי וכה"ג. משא"כ כשאומר לשון המורה שהוא פסול למפרע כמו אינו גט. פסול הוא. לא משמע כלל שהוא מבטלו כ"א שיש בו פסול וריעותא מצד עצמו וזה לא מהני כלל דהא אין בו ריעותא מצד עצמו אבל לשון אין כאן גט לא מוכרח כלל שיש בו ריעותא מצד עצמו כ"א שהוא מבטלו עכשיו דומיא דהתרת חכם בלשון אין כאן נדר שהענין דוקא שעכשיו מבטלו אלא שיש בכח ביטול זה לעוקרו למפרע אבל עכ"פ הביטול הוא עכשיו לא שהוא נדר טעות לגמרי דאם כן לא היה צריך התרת חכם כלל לומר לו מותר לך או אין כאן נדר אלא רק הוראה שהנדר אינו נדר. אבל כשצריך התרה היינו שדוקא עכשיו מתיר את הקשר רק שנעשה כאילו לא היה הרי עכ"פ לשון אין כאן משמע שעכשיו מתירו. א"כ כמ"כ פירוש אין כאן גט היינו שעכשיו דוקא מבטלו אלא שבכח ביטול זה דעכשיו נעקר למפרע. ולא דמי כלל לאינו גט לא אמר כלום משום דלשון זה משמע דלאו איהו מבטל ליה וכנ"ל. הרי מוכרח להפך מדעת המ"י אלא דלשון אין כאן גט מהני בביטול הגט. ולא דמי לאינו גט כרחוק מזרח ממערב. כש"כ כאן דהוכיח סופו על תחלתו דמסיים איך גיב ניט קאיין גט דמורה בעליל דהוא הגורם עכשיו שאין כאן גט ולא שהגט מצד עצמו פסול. ושפיר הוי ראיה מסיום לשונו על תחלתו. ומשנה שלימה שנינו פ"ח דב"ב (דף קכ"ו ע"ב) כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין וכמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' רפ"א ס"ז. וגם תחלת אומרו האדייע האדייע נישט דא קאיין גט מורה כן. דענין האדייע היינו די ר"ל גינוג. וא"כ אומרו די די נישטא קאיין גט מורה די מלעסוק עוד בנתינת הגט. כי הוא מבטל הענין לפי שאי אפשי בו. קיצור מהגה"ה (א) כבר נתבאר דיש לחלק טובא בין לשון אינו גט דלא אמר כלום ובין לשון אין כאן גט וכ"ש נישט דא קאיין גט. די"ל דהוי ביטול גמור דלא כהמ"י שהשוה זה לאינו גט. וראייתו מבעל שאמר אין כאן נדר בש"ע י"ד סי' רל"ד סל"ז הוא עזר כנגדו לדעת הש"ע שם וסברת הגמ' דנזיר (דף כ"א) דבעל ג"כ עוקר הנדר מעיקרו. ועוד א"כ מה יתרץ על אי אפשי בו דבבעל לא אמר כלום. ולשון זה מהני דוקא בביטול הגט. אעכצ"ל שם יש טעם אחר משום דנפקא לן מזה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר כו'. ומ"ש הר"ן שם ולפ"ז משמע לי כו' הרא"ש שם בפירושו משמע דלא ס"ל כן. וכ"מ מדברי רש"י שם. עכ"פ מכ"ז מוכח דלשון אין כאן נדר לא מוכרח כלל דהוי רק למפרע כ"א כפשוטו שעכשיו מבטלו וגם להר"ן כוונתו קרוב לזה:

(ב) ונהפוך הוא דמשם ראיה להיפך דאין כאן גט הוי ביטול. דהא אין כאן נדר היינו שמתיר הקשר עכשיו דוקא. אלא שעי"ז חזר הענין כאילו לא היה למפרע כלום והיינו ע"י התרה דעכשיו דוקא א"כ כשהזקן אומר אין כאן נדר הפירוש שעכשיו דוקא מתירו. ועי"ז היה כאילו לא הי' למפרע. א"כ הרי גם אין כאן גט הפירוש שעכשיו דוקא מבטלו אלא שיש בכח ביטול זה לעקרו למפרע כאילו לא נכתב לשמה. וכן באמת דעת האומרים שיכול לבטל גופו של גט. והא דאינו גט לא מהני היינו משום שזה הלשון משמע דלא הוא מבטלו כ"א שיש בו פיסול בעצם. אבל אין כאן גט משמע שהוא מבטלו כמו אין כאן נדר. דזהו מה שאחרים מוחלים ומתירים לו:

מיהו להאומרים דהגט לא יוכל לבטל כ"א השליחות. י"ל דלא מהני אין כאן גט דמשמע שמבטל הגט. מיהו באמת גם ז"א דהא אומר גט זה בטל הוא או יהא כחרס דמשמע דקאי דוקא על גופו של גט ואעפ"כ מבטלים רק השליחות לבד עי"ז כמ"ש הר"ן ר"פ השולח ובחידושי הרמב"ן שם פי' משום גופו של גט א"א להתבטל אמרינן שליחותו של שליח ביטל שאין דבריו לבטלה עכ"ל. אך כ"ז לפ"ד הירוש' שבהרא"ש ספ"י דנדרים שהזקן אומר אין כאן נדר. אבל בהרמב"ם פ"ו מה' שבועות לא הוזכר רק שהזקן אומר מותר לך שרוי לך. ולא נזכר אין כאן נדר וכן בטוש"ע סי' רכ"ח ס"ד לא נזכר זה והוא משום דבש"ס שלנו לא נזכר זה. ע"כ אפ"ל באמת אין כאן נדר לא מהני משום דמשמע לשון עבר לבד ואנן בעינן שעכשיו יתיר וא"כ לפ"ז גם בביטול הגט לא מהני וכמו אינו גט וכמ"ש מזה בתשובה השנייה המתחלת חקירה בדין האומר גט זה אין ואפס הוא. ועיין בב"ב פי"נ (דף ק"כ סע"ב) נזכר רק שהחכם אומר לשון מותר לך. ולא נזכר אין כאן נדר. ובהר"ן ריש דף ע"ח כ' ובירושלמי משמע דחכם נמי מצי אמר אין כאן נדר כו' וע' בקה"ע פ"י דנדרים מה שתמה על לשון נמי עכ"פ משמע מדברי הר"ן דרק בירושלמי משמע כן ובש"ס שלנו לא משמע כן. וראיתי בספרי ר"פ מטות ג"כ לא נזכר רק חכם מתיר ואין בעל מתיר ואפשר גם להירושלמי לא מהני אין כאן נדר רק משום שפתח תחלה אדעתא דהכי מי נדרת וכיוצא בזה שיש הוראה קודם לאין כאן נדר שבא לבטל הנדר אז אח"כ מהני אין כאן נדר א"כ לפ"ז גם גבי גט י"ל דלא מהני אומרו ניטא קאיין גט. ויש לדמותו למ"ש הרמב"ם פ"ו מה"ג דין כ"ג שאין זה לשון מבטל אלא לשון מודיע אמיתת הדבר כו'. עכ"ה:

גועוד דאפילו היה אומר ל' גט זה בטל הוא אין לחוש לכאורה כל שנתרצה אח"כ אם צוה לחתום וליתן ואפי' לדעת הרמב"ם דאע"ג דלשון גט זה בטל הוא משמע יותר שמבטל גוף הגט. מ"מ כשהגט ביד השליח אנו תולין שנתכוין לבטל השליחות לבד ולא גוף הגט. וזה מוכרח בגמ' וכמ"ש הר"ן והריב"ש בתשו' סי' קכ"ז וסי' רל"ב. וז"ל הריב"ש סי' קכ"ז בד"ה ועתה יש לעיין. ועוד נראה ברור כי אף הרמב"ם ז"ל שסובר שיכול לבטל הגט אחר כתיבה כו' אם הגט הוא ביד השליח ואמר יהא כחרס או יהא בטל אנו תולין שלא ביטל הגט עצמו אלא שליחות השליח ויכול לחזור ולגרש בו כרב נחמן דקיי"ל כוותי' עכ"ל ואף שלשון יהא כחרס או יהי' בטל משמע שמבטל גופו של גט וכמ"ש הר"ן וז"ל והא יהא חרס משמע טפי ביטול הגט מביטול השליחות עכ"ל. ועכצ"ל להרמב"ם דאעפ"כ תולין שביטל רק השליחות אלא דכשהגט ביד הבעל וביטלו על כרחך דעתו על הגט עצמו. (או אם הוא ביד השליח וביטלו בפירוש מלהיות גט כמ"ש הריב"ש סי' רל"ב. ולא די באומר גט זה בטל הוא אא"כ הוסיף בטל הוא מלהיות גט). וא"כ בנ"ד כיון שנוהגים שהמגרש ממנה השליח הולכה קודם שמתחיל הסופר לכתוב כמבואר בסדר הגט שני סי' כ"א ומסתמא עשה המסדר כן שמינה המומר לעובד כוכבים ומזלות השליח קודם כתיבת הגט. א"כ ה"ל כאילו הגט ביד השליח. דליכא למימר דעל כרחין דעתו לבטל הגט עצמו די"ל דכיון שכבר מינה שליח חשש שיקחנו השליח בלי ציוויו עוד שנית לכן ביטל השליחות וה"ל כאילו הגט ביד השליח דהרי היה ביד הסופר והמסדר שהן צוותא חדא עם השליח והן באו ליטול הגט מהמומר לכך חשש שיתנהו להשליח שמינה (וכש"כ דאפשר הסופר עצמו הי' ג"כ השליח כו') וביטל השליחות. וא"כ אף לכשנאמר דאומרו האדייע האדייע נישטא קאיין גט. ה"ל כאומרו גט זה בטל הוא י"ל שאין כאן בית מיחוש אפילו להרמב"ם כל שנתרצה אח"כ לגרש. אך לכאורה י"ל דכיון דבגט מומר לעבודת כוכבים ומזלות ממנה השליח על ב' דרכים להיות ש"ק ג"כ בתחלה ואח"כ הוא שיהי' שליח הולכה. והרי ענין שליח קבלה א"א להיות בלעדי המגרש שאע"פ שמינוהו ש"ק להיות ידו כיד המתגרשת מ"מ אפילו אמר המגרש לאשתו המתגרשת טלי גיטך לאו כלום הוא אלא א"כ יתנהו לידה כדכתיב ונתן. אבל טלי גיטך מעל גבי קרקע לאו כלום הוא כדאי' בגיטין פרק הזורק (דף ע"ח א'). וא"כ לא הי' צריך לבטל השליחות וה"ל כאילו הגט בידו כיון שא"א לש"ק ליטלו בלעדו ועכצ"ל דנתכוין לבטל הגט. אכן לקושטא דמילתא נ"ל דאין זה כלום חדא דהרי מינהו ש"ה ג"כ ולהולכה יכול ליטול הגט מיד הסופר בלא המגרש. ומלשון השאלה משמע דבנד"ז הי' הגירושין ע"י ש"ה לבד (וסמכינן מעיקר הדין דיעבד על ש"ה בלא ש"ק כמ"ש בתשו' הב"ח סי' ק"ב ובתשו' תודת שלמים סי' יו"ד). ועוד דאפילו לענין ש"ק אטו המגרש הנ"ל דינא גמיר לידע דטלי גיטך מע"ג קרקע לאו כלום הוא ואמרינן שפיר דכיון שמינהו ש"ק חשש שיטול הגט ויזכה בו ע"כ ביטל השליחות. וכה"ג אמרינן לענין קדושין אטו כ"ע דינא גמירי כו' וסמכינן ע"ז לחד מ"ד לבטל הקדושין כדאיתא בקדושין (דף י"ג). וע' חה"ר ור"ן שם דגם שם לפי האמת י"ל כן בענין אחר יעו"ש. ומאחר דמוכרח לומר לדעת האומרים שיכול לבטל גופו של גט שכל שיש לתלות שלא ביטל רק השליחות לבד תולין כן אף שפשט דבריו מורים שביטל גופו של גט כנ"ל בענין יהא כחרס. א"כ כ"ש שמחמת החשש דטלי גיטך כו' אין לבדות שביטל גופו של גט. ותולין שביטל רק השליחות קבלה ושליחות הולכה ולא גופו של גט הנכתב כבר. לכן אפילו נאמר דאומרו נישטא כו' הוי לשון ביטול אין לחוש לכאורה כל שנתרצה אח"כ משום דה"ל כאילו הגט ביד השליח. וכ"ז לדעת הרמב"ם וכש"כ לדעת התוס' והרמב"ן והרשב"א וסיעתם דס"ל דגוף הגט אינו מתבטל כלל ולעולם מהני ריצוי דלסוף דלדבריהם י"ל לכאורה בפשיטות דכיון דנתרצה אח"כ וגירש דמהני:

קיצור. נתבאר דגם אם נתפוס בפשיטות דהאדייע האדייע נישטא קאיין גט. ה"ל ביטול הגט כדין יהא כחרס. מ"מ כל שנתרצה אח"כ וצוה לגמור הגט י"ל לכאורה דגט כשר הוא. משום שהרי רוב הפוסקים ס"ל דגוף הגט אינו מתבטל כלל אף אם ביטלו בפירוש מהיות גט ולכן חוזר ומגרש בו. ולהרמב"ם דס"ל שאם ביטלו בפירוש מהיות גט אין חוזר ומגרש בו. מ"מ מוכרח לפ"ז דכל שיש לתלות שלא ביטל רק השליחות תלינן כן. וא"כ ה"נ תלינן כן אף שהגט אינו ביד השליח עדיין כ"א ביד הסופר מ"מ כיון שכבר מינה השליח קבלה והולכה תלינן דביטל רק השליחות וא"כ לכאורה לכ"ע חוזר ומגרש בו:

דאך באמת יש לחוש עוד לומר אדרבה שמא בנ"ד אפי' להתוס' וסיעתם יש לחוש דכיון דביטל השליחות עכ"פ קודם שנגמר הגט דהיינו בין כתיבה לחתימה שמא בכה"ג אין חוזר ומגרש בו לכ"ע כמ"ש התוס' ר"פ השולח (דף ל"ב ע"ב) סד"ה התם וז"ל משמע דאם ביטלו בפירוש מודה ר"נ דבטל כו' ומדקאמר בפרק ב' (דף י"ח ע"ב) גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דלא הכשיר ר' שמעון מכאן עד עשרה ימים דחיישינן שמא פייס פירוש שמא ביטל את הגט כדפי' ר"ת אין ראיה כדפרישית בפ"ב. ועוד דשמא התם לא נחתם לא חשיב גמר מעשה עכ"ל. ור"ל דשם בפ"ב (דף י"ח ע"ב) בד"ה שמא פייס. פירשו דחיישינן שמא פייס וביטל שליחותם ושלא מדעתו חתמו אבל אם אחר עשרה ימים צוה להם לחתום כשר דאפילו ביטל הגט הא קיי"ל כרב נחמן (דף ל"ב ב') דחוזר ומגרש בו עכ"ל. ולפי תירוץ זה אף גט שנכתב ולא נחתם חשוב מעשה ואינו מתבטל לרב נחמן. וע"ז אמרו ועוד דשמא התם לא נחתם לא חשיב גמר מעשה. ור"ל דא"צ לומר שלא מדעתו חתמו אלא אף שצוה להם אח"כ לחתום לא מהני דבגט שלא נחתם מודה רב נחמן לרב ששת דלא חשוב מעשה ומתבטל גופו של גט. והנה לפי דעה זו דגט שנכתב ונחתם לא מתבטל רק כשנכתב ולא נחתם מתבטל גופו. א"כ לפ"ז א"צ לידחק דאומרו יהא כחרס או בטל הוא (דמשמע אגוף הגט) שנפרשו רק על השליחות. דרק להרמב"ם ודעימי' הוצרכו לומר כן. משא"כ לשטה זו מפרשים שפיר כפשטיות ושטחיות דבריו שנתכוין לבטל גופו של גט וגם השליחות. אלא דכיון דגופו של גט אי אפשר שיתבטל נשאר הביטול על השליחות. כן משמע בהדיא בהר"ן שם גבי כ"ד הרמב"ם ז"ל ולא מחוור כו' והא יהא כחרס כו' ע"ש. דזהו עיקר קושייתו על הרמב"ם למה נוציא דבריו מפשוטן. ודבריו אלו מבוארין באריכות בחידושי הרמב"ן ר"פ השולח גט ושם מפורש כן כמו שכתבתי. וא"כ לדבריהם כשנכתב הגט ולא נחתם עדיין דאזי גוף הגט מתבטל לפי שטתם ג"כ א"כ כשאומר לשון ביטול המורה על גוף הגט מפרשין דביטל גופו של גט ואין חוזר ומגרש בו ולא נכנס בדחוקים דלא ביטל רק השליחות. וא"כ הכא שאמר האדייע האדייע נישטא קאיין גט. דמשמע דביטול זה קאי על גופו של גט. וכיון שלא נחתם עדיין בעת ביטולו י"ל דאינו חוזר ומגרש בו אף אם צוה אחר כך לעדים לחתום. דהא כבר נתבטל מעשה הכתב גופו של גט. ומודה ר"נ לרב ששת דאין חוזר ומגרש בו. והנה המל"מ פ"ו מה"ג דין כ"א כ' ודע שכתבו התוס' בפרק המגרש (דפ"ח ע"א) ד"ה דלמא דכשביטלו קודם שנכתב כולו מודה רב נחמן דאין חוזר ומגרש בו עכ"ל וע' בחה"ר שם ובר"ן ותמצא שיש בזה ארבעה שטות. היינו א' שיטת ה"ר עזרא שבתוס' הנ"ל דמודה ר"נ דבכה"ג נתבטל מקצת הגט הנכתב לגמרי וכ"נ דעת רש"י שם לפירושו הראשון שחשבוהו התוס' עיקר יעו"ש. וכן דעת ר"ת שבתוס' (דל"ב) סד"ה התם הנ"ל. והטעם מבואר שם בשם ר"ת משום דכיון דלא נחתם לא חשוב מעשה גמור ואתי דיבור ומבטל ליה. ב' שיטת הרמב"ן שבר"ן (דפ"ח) דהטעם משום דלא מצי משוי שלי אמקצת הגט שעדיין לא נכתב כמו שליח שלא ניתן לגירושין. והר"ן שם הקשה עליו שאין דומה כלל לשליח שלא ניתן לגירושין. וכן הרשב"א בחידושיו הקשה עליו. עכ"פ הרמב"ן עצמו עם היות ר"פ השולח הסכים דמעיקר הדין הגט עצמו אינו מתבטל רק שנכון להחמיר עכ"ז בפרק שני (דף י"ח ע"ב) גבי שמא פייס הביא סברת ר"ת דגט שלא נחתם עדיין אינו חשוב מעשה. ואפילו לר"נ אינו חוזר ומגרש בו. ושם משמע שאינו דוחה סברא זו. ג' שטת ר"י שהביאו התוספות (דפ"ח) והר"ן הקשה ע"ז שאינו במשמע בלשון הגמרא. נמצא מכל ג' שיטות אלו נשאר עיקר פרש"י והר"ר עזרא דכשלא נגמר הגט מודה ר"נ דאינו חוזר ומגרש בו. רק הר"ן כתב שטה ד' וז"ל ולי נראה דהכי פרכינן וליחוש שמא נמלך בעל וביטל שליחות הסופר ואחר כשנתרצה לגרש לא חשש הסופר שעשאו שליח אלא השלים את הגט על דעת הראשונה עכ"ל. ובאגודה פב"ת דגיטין סי' קנ"ט הביא רק סברת הר"ר עזרא לבד וז"ל ודלמא אימלוכי אימליך פי' בקונטרס שביטלו ושוב אינו יכול לגרש בו וקשה הא דלעיל אמרי לרב נחמן דכשר לגרש בו. ותירץ הרבי עזרא הנביא דלעיל שנגמר הגט אינו יכול לבטל אבל כשלא נכתב כולו מודה רב נחמן דיכול לבטל עכ"ל. ולפ"ז בנ"ד שלא נגמר הגט דהיינו שלא נחתם עדיין. אם נאמר דאומרו האדייע האדייע ניטא קאיין גט הוי ביטול ודאי הגט בטל לסברת רש"י והרר"ע ור"ת. ולכאורה היה אפ"ל דאפשר הרר"ע לא אמר רק כשלא נכתב כולו אז מודה רב נחמן דיכול לבטל. משא"כ כשנכתב כולו כנ"ד רק לא נחתם י"ל דחשוב מעשה ואינו מתבטל. אך ר"ת ודאי לא ס"ל כן אלא דכל שלא נגמר בשלימות היינו אף שנכתב כולו רק שלא נחתם אינו חשוב מעשה ומתבטל דהא (בדף י"ח) שמא פייס מיירי שנכתב כולו רק שלא נחתם וע"ז כ' (דף ל"ב) הנ"ל דשמא התם לא נחתם לא חשיב גמר מעשה. וכ"כ בחידושי הרמב"ן והרשב"א (די"ח) באריכות. וז"ל הרשב"א שם עוד יש לי לפרש כו' כל שביטלו קודם חתימתו כדיבור גרידא דמי. דהא מיתלא תלי עד דחתמי ליה סהדי. וחתימת סהדי דבור הוא. ועד שלא חתמוהו מודה ר"נ דיכול לבטלו וכי בטלו מבוטל לגמרי ובהא לכ"ע אינו חוזר ומגרש בו ודרב נחמן בחתום עכ"ל. רק לשטת הר"ן פב"ת חוזר ומגרש בו כשצוה לעדים לחתום. וכן לשטת הרמב"ן יש להקל משום דע"ח ענין בפ"ע הוא ולא שייך ע"ז שליח שלא ניתן לגירושין וכדלקמן:

קיצור נתבאר לחוש למ"ש המל"מ בשם התוספות כשהגט לא נגמר עדיין מתבטל גוף הגט לכ"ע ואינו חוזר ומגרש בו ולדידהו כל שביטל לא תלינן שביטל רק השליחות כ"א גוף הגט. לפ"ז אם ניטא קאיין גט הוי ביטול ודאי ביטל גוף הגט. ואינו חוזר ומגרש בו. רק לשטת הר"ן שם ולשטת הרמב"ן יש להקל אם צוה שנית לחתום וליתן. אבל הם יחידאי נגד רש"י ותוס' והר"ר עזרא וכ"נ דעת הרשב"א (דף י"ח):

הרק אם נאמר הסברא דאין כאן נדר לא הוי התרה ונדחה הירושלמי מהלכה. ואז נאמר דכמ"כ ניטא קיין גט ג"כ אינו ביטול למה שכבר נכתב רק באומרו איך גיב ניט קיין גט ביטל רק שליחות דלהבא. א"כ לכאורה אם חזר וצוה לחתום וליתן הגט כשר גם לרש"י ור"ת והרר"ע. דעד כאן לא קאמרי דאינו חוזר ומגרש בו אלא כשאמר גט זה בטל הוא וכה"ג שנמצא פשט לשונו דביטל הגט גופא מה שכבר נכתב ע"כ אין חוזר ומגרש בו כיון דנתבטל גם מה שכבר נכתב. וכלשון התוס' (דל"ב ע"ב) בד"ה התם שמא פייס וביטל את הגט. משא"כ בנ"ד את"ל דניטא קיין גט לא מהני דה"ל כמו אינו גט. א"כ רק אומרו איך גיב ניט כו' הרי לשון זה משמע רק ביטול שליחות דלהבא ואין כאן ביטול למה שכבר נכתב. ולהכי חוזר ומגרש בו ע"י שיצוה לעדים לחתום בו ולשליח ליתן. אך לדעת הרמב"ן שבהר"ן (דפ"ח) אפשר יש לפקפק עדיין משום דמה שאמר ניטא קאיין גט איך גיב ניט קאיין גט כו'. י"ל דהוי ביטול השליחות הולכה וגם ביטול שליחות העידי חתימה ג"כ דכיון שאמר איך גיב ניט כו' ניטא כו' י"ל דבטלה שליחותן דאע"ג דאמרנו שאין במשמע הלשון לבטל הגט שנכתב היינו משום דבלשון איך גיב ניט אין נכלל רק מה שלא נעשה עדיין ולא מה שכבר נעשה דהיינו מה שכבר נכתב. אבל מה שלא נעשה עדיין נתבטל ע"י אמירה זו וא"כ נתבטל שליחות ע"ח. וכיון שכן אף אם אח"כ צוה להם לחתום י"ל דלא מהני כעין מ"ש הר"ן בשמו כשאמר לסופר השלים חצי הגט דהוי שליח שלא ניתן לגירושין כו'. אכן באמת י"ל דלא אמר הרמב"ן רק על ענין השלמת גוף הגט. אבל עידי חתימה ענין בפ"ע הוא ושפיר יכול למנותם אפילו אחר שנשלם כל כתב הגט. ואין זה ענין כלל לשליח שלא ניתן לגירושין דהא בב"י סי' קל"א בד"ה והעדים החותמים צריך שיהיו שם בשעה שהסופר כותבו הביא בשם סה"ת דבדיעבד אם לא היו הע"ח בשעה שנכתב הגט כשר. ושכ"כ בסדר הגט דסמ"ג ובמרדכי. א"כ ממילא י"ל שאפילו מינה אותם אח"כ כשר. וע"ש בב"ש סק"ט ואע"ג שהבית מאיר חלק ע"ז דצ"ל יודעים שנכתב הגט לשמה במצות הבעל. ובתשו' אחרת הארכתי בזה ליתן טעם לסה"ת וסייעתו. אך כאן א"צ לזה דהא כאן ראו כל זה רק שמינה אותם אחר גמר כתיבת הגט י"ל דאין בזה חשש כלל אפי' להרמב"ן וסברא גדולה הוא לחלק בין מקצת הגט לע"ח. וראי' לזה דבחי' הרמב"ן (די"ח ע"ב) סד"ה חיישינן שמא פייס ומסתבר דאי אמר כל גט שאכתוב מכאן ועד יום פלוני בטל הוא בטלין ואינו כשר עד שיבטל דבריו הלכך חיישינן שמא פייס וביטל הגט שיהיה חתימת העדים שיחתמו בה בטילה שכן דרך המתפייסין לומר גט שכתבתי בטל הוא ולא יהא ראוי לחתום ולגרש בו לעולם עכ"ל. ועיין מזה עוד בחידושיו בב"ב פרק חזקת (דף מ"ם) ד"ה הא דאקשינן וז"ל ומ"מ יש להחמיר באומר גט שאכתוב בטל הוא שבא לבטל שליחות סופר ועדים שיהא כאילו כתובה שלא במצותו דלא הוי לשמה ופסול וכשחוזר ואומר כתובו מדעתכם משמע עד שיאמר חוזרני בי בבטול הראשון עכ"ל ומשמע לכאורה מדבריו שם פ"ב דגיטין הנ"ל דאם היה חוזר ומבטל דבריו אלו והיה מצוה לחתום היה מהני דהכי כתב ומסתבר כו' ואינו כשר עד שיבטל דבריו כו' וכנ"ל ומ"ש אח"כ ולא יהא ראוי לחתום ולגרש בו לעולם דמשמע אף שיצוה לחתום לא מהני. זהו כשלא ביטל דבריו הראשונים לומר חוזרני בי דאז חתומו מדעתכם משמע. והנה כיון שכן יהיה זה סתירה למ"ש הר"ן (דפ"ח) משמו דאמקצת הגט לא מהני אפי' יצוה אח"כ אלא ע"כ צריך לחלק בין מקצת הגט לחתימת העדים ומטעם הנ"ל. אבל אין לומר דלשון איך גיב ניט לא ביטל ממש אפילו להשליחות הולכה וכ"ש להע"ח רק דהוי גילוי דעת גדול. אבל מ"מ אפשר אינו ביטול ממש. וכמ"ש הרמב"ם ספ"ו מה"ג הכ"ה אמר הבעל דברים שמשמען שאין בדעתו לגרשה לא ביטל הגט עד שיאמר לו בפירוש לא תתן לה או יבטל בפירוש. ועם היות שבנ"ד אמר בפירוש שאין בדעתו לגרשה ולא משמען לבד מ"מ לא אמר בפירוש לא תתן גם לא ביטל בפירוש. א"כ י"ל שאין זה ביטול רק בכלל גילוי דעת. אך זה אינו דאמרינן בגמרא דאי אפשי בו הוא לשון ביטול הגט א"כ אומרו איך גיב ניט קיין גט היינו כמו אי אפשי בו. ובחה"ר ר"פ השולח כ' (בד"ה הגיעו) וז"ל דאטו מי שלא ביטל שליחותו לגמרי אלא שאמר לו איני חפץ ליתן עדיין מי יהיב עד שיחזור ויאמר לו עכשיו אני רוצה עכ"ל. (וצ"ע מזה על תשובת מהר"מ אלשיך סי' ל"ו ודיבר ללוי שיאמר לשלוחו ויחלה פניו שלא יתן הגט עד אחר שבועות לא חשיב ביטול השליחות רק גילויא דעתא בגיטא. שזה נגד מ"ש הרשב"א איני חפץ ליתן עדיין כו' חשוב ביטול. מיהו שם היה עוד טענות אחרות יעו"ש). ויש לדמותו למ"ש בגמרא פרק כל הגט (דף כ"ט ע"ב) אילו מת בעל מידי מששא אית בהו כולהו מכח מאן קאתו מכח דבעל קאתו איתיה לבעל איתנהו לכולהו ליתיה לבעל ליתנהו לכולהו עכ"ל ומה לי מת בעל מה לי אומר בפה מלא שלא יתן עוד הגט ונידון זה שאמר איני נותן עוד גט לא גרע מאומרו איני חפץ דהיינו הך. אך לכאורה י"ל דלא ביטל רק הנתינה והיינו השליח הולכה אבל לא ביטל שליחות הע"ח שהרי לא אמר רק איך גיב ניט כו'. אך נ' דאומרו איך גיב ניט כולל הכל דהא תנן ס"פ התקבל (דס"ו) דהאומר תנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא דבלשון תנו נכלל הכל גם הכתיבה והחתימה וכמ"ש הפר"ח סי' ק"כ ס"ק י"ח וא"כ ממילא כשאמר איך גיב ניט הכל בכלל דהיינו שאינו חפץ עוד כלל לגמרי בענין הגט. וממילא היינו שאין חפץ בשליחו' ע"ח שהרי שליחותו הוא ג"כ מענין נתינת הגט כנ"ל דתנו כולל כו"ח ג"כ. והא דלא חיישינן שביטל ג"כ מה שכבר נכתב כיון דתנו כולל הכתיבה ג"כ היינו משום דאין במשמע הלשון רק ביטול לדבר שלא נעשה עדיין והיינו ש"ה וע"ח ולא למה שכבר נעשה. ועוד יש לחלק דבאומרו תנו ודאי נכלל הכתיבה והחתימה שהרי אי אפשר ליתן גט אא"כ שיכתבו ויחתמו תחלה. אבל להפך כשמבטל הנתינה אינה ראיה שביטל הכתיבה ג"כ. וא"כ כשאמר איך גיב ניט אין ראיה שביטל מה שכבר נכתב אבל שליחות ע"ח י"ל ודאי נתבטל. (הג"ה. ולכאורה אם נדון אומרו איך גיב ניט קאיין גט. כמו אי אפשי בו. הרי בהרמב"ם פ"ו מה"ג דין כ"א כ"ב משמע כשהגט ביד הבעל עדיין אף שכבר נחתם מתבטל גופו של גט עי"ז ואינו חוזר ומגרש בו. אלא כשהוא ביד השליח תלינן שלא ביטל רק השליחות. וא"כ עכ"פ הכא עידי חתימה שהוא עדיין שליחות ודאי נתבטל. אך לשא"פ הא דאומרו אי אפשי בו לא נתבטל גופו של גט הטעם משום דגופו של גט אי אפשר להתבטל. הא היה אפשר שיתבטל גופו של גט י"ל היה בטל ע"י אומרו אי אפשי בו כמו ע"י אומרו גט זה בטל הוא. ורב ששת יוכיח דס"ל שאין חוזר ומגרש בו באומרו אי אפשי בו כמו באומר גט זה בטל הוא כמבואר בגמרא. מה גם לפמ"ש רש"י גבי בטל הוא דאע"ג דמשמע ג"כ לשון עבר כיון דמשמע ג"כ לשון להבא אמרינן דלישנא דמהני ביה קאמר ובטל הגט. וה"נ אומרו אי אפשי בו כיון דאפשר לפרשו שמבטל גוף הגט היינו מפרשים כן לולי דבגופו של גט לא מהני הביטול שלו כלל א"כ הכא שלא נגמר עדיין הגט דאם היה מבטלו בהדיא היה בטל עד שאין חוזר ומגרש בו. א"כ כשאומר אי אפשי בו יש לומר שביטל גופו של גט הנכתב ואינו חוזר ומגרש בו. כ"ש כשנצרף משך הלשון ניטא קאיין גט איך גיב ניט. דמוכח ומבואר שאינו חפץ בהגט כלל וה"ל אי אפשי בו וצ"ע. וע' לקמן אות ז' מזה. עכ"ה אחר זמן). קיצור אך אם נאמר דאומרו ניטא קאיין גט אינו חשוב ביטול הגט א"כ רק מענין אומרו איך גיב ניט קאיין גט דמשמע ביטול עכ"פ למה שלא נעשה היינו עידי חתימה ושליח הולכה כו'. עכ"ז כיון גוף הגט שנכתב לא ביטל א"כ חוזר ומגרש בו כשיצוה לעדים לחתום. גם להרמב"ן אין לפקפק כי ע"ח אינו חצי שליח. אבל זאת אין לומר דאיך גיב ניט לא הוי ביטול גם להבא לע"ח (ובהג"ה. כיון דהוי כאומרו אי אפשי בו. א"כ י"ל נתבטל גם מה שכבר נכתב. ועל"ק אות ז'):

וומ"מ אם חזר ומינה אותן י"ל דשפיר דמי להקל אפילו לסברת הרמב"ן דס"ל דא"א למנות שליח למקצת הגט משום דלא דמי מקצת לע"ח כנ"ל אות ה'. ועוד שאפי' לא נסמוך על חילוקים הנ"ל אין כאן רק פסול דרבנן אפילו לדעת הרמב"ן. דהא פסול זה לא גרע מדין אם חתמו ע"ח שלא לשמה דמ"ש הר"ן (דפ"ח) לשטת הרמב"ן דה"ל שליח שלא ניתן לגירושין כו' וה"ל כמו דין מילי לא מימסרי לשליח עד"מ שאע"פ שעושה שליחותו לא מהני. וא"כ בשלמא בכתב הגט מעכב זה מדאורייתא דוכתב לה לשמה בעינן משא"כ ע"ח הוא רק מדרבנן לדידן דקיי"ל דעידי מסירה כרתי ומש"ה כתב הרמב"ם פ"ג ה"ח שאם חתמו העדים שלא לשמה הגט פסול מדרבנן לבד וכ"ה בש"ע סי' קל"א ס"ו. מיהו שם הביא וי"א שאין זה גט. והב"ש שם כ' שצריך יישוב ממ"ש בש"ע סי' ק"ל סעיף י"ז דמשמע דאינו רק פסול מדרבנן. ועיין ב"ש סי' ק"ך סק"ז. ועיין ג"פ סי' ק"ך ס"ק כ"א ס"ל שרוב הפוסקים ס"ל כהרמב"ם וכ"כ בסי' קכ"א. ואע"פ שהת"ג סי' ק"כ וסי' קכ"א ס"ק ג' ר"ל דבאומר אמרו בחתימה ג"כ הגט בטל עפ"י תירוץ שני בתוס' (דס"ו ע"ב) ד"ה הא כתב הגט הנה תירוץ זה א"א להעמיד בשום פנים לדעת הרמב"ם וש"ע סי' ק"ל סעיף י"ז דכיון דאפי' חתמו שלא לשמה כשר מדאורייתא דלכאורה לא קיימו מצות הבעל שמהסתם כתיבה שאמר להם י"ל דהיינו לשמה ואפ"ה כשר דאמרינן דלא קפיד רק שיחתמו כדין חתימה דהוי רק מדרבנן כש"כ בדין אומר אמרו שקיימו ציוויו כהווייתו. וע' פנ"י פ' מי שאחזו שכ' שי"ל דסוגיא זה משמע כהגאונים החולקים אהרמב"ם. ובתשו' אאזמו"ר הגאון נ"ע מוקי לה כר' יהודה דבעינן כתיבה וחתימה לשמה. וכ"כ הב"ש סי' קכ"ג. וע' בבית מאיר סי' ק"כ הביא ד' פנ"י וע"ש סס"י ק"ל מ"ש בשם ב"י להקל בע"ח לסמוך אחזקה דרבא היינו הכל לשטת הרמב"ם. וכיון שכן דאפי' להרמב"ן י"ל דכל החשש אינו רק מדרבנן. ואהא איכא נמי חילוק לומר דאין לחוש כלל אפילו מדרבנן ולשאר כל הפוסקים ה"ה ר"ת ור"י והרשב"א והר"ן אין לחוש כלל. א"כ י"ל דאין להחמיר כלל. מיהו יש לדחות דכיון דמתחלה אמר וצוה שיחתמו עידי חתימה א"כ מעכב חתימתן מדאורייתא ואח"כ כשביטלן אע"פ שחזר וצוה כיון דציווי זה לא מהני דאין שליחות לחצאין. א"כ ה"ל כאילו לא חתמו עידי חתימה ולא נתקיים ציווי הראשון שצוה שיחתמו עידי חתימה. (הג"ה. זה המיהו יש לדחות. צ"ע):

קיצור ולכן אם אח"כ חזר ומינה העידי חתימה י"ל דאין לחוש אפילו להרמב"ן וכש"כ דכל החששא בשלא לשמה בעידי חתימה כיון שיש ג"כ עידי מסירה הוא רק מדרבנן לפ"ד רוב הפוסקים:

זאך באמת נ"ל להחמיר לפ"ד ר"ת והר"ע בתוס' (דפ"ח) דכשלא נגמר הגט יכול לבטלו. וא"כ כיון דנת' דלשון נתינה כולל ג"כ כו"ח א"כ באומרו איך גיב ניט ה"ל כאומר איני כותב הגט ואיני מצוה לחתום ולא ליתן וא"כ ביטל ג"כ מה שנכתב. והא דאי אפשי בו חוזר ומגרש בו משום דגט שנגמר א"י לבטל. משא"כ בנד"ז דלא נגמר יכול לבטלו. ואפ"ל דהא דאמרי' בתנו נכלל ג"כ כו"ח היינו כשההכרח לפרש כן אומרו תנו ע' פר"ח סי' ק"ך סקי"ח וז"ל כי קאמר תנו לחודי' דכיון דלא נחית לפרושי על כרחך בכלל הנתינה הוי כתיבה וחתי' דהא לא סגי בלאו הכי עכ"ל. משא"כ בנ"ד אין הכרח לפרש כן ודי לתפוס הפחות שבלשונות שאומר שלא יתן בפו"מ ומבטל ש"ה לחוד וכמ"ש מזה לעיל אות ה'. ומיהו נ' דלענין ע"ח אין להקל כלל דכיון דבלשון תנו י"ל שנכלל הכל א"כ כשאומר שאינו נותן מבטל כל מה שנכלל בלשון נתינה ובפרט שאנו רואים שמתאמץ לבטל כל מה שאפשר לבטל מדאמר לישנא יתירא ניטא קאיין גט. וקיי"ל דלישנא יתירה לטפויי אתי עב"י בח"מ סי' מ"ב מחודש ו' בשם מהרי"ק שרש י"ב שהוכיח כן מתלמוד ערוך פי"נ (דקל"ח). ואע"ג די"ל שאין ללמוד גט מדיני ממונות דבגט גילוי דעתא לאו מילתא היא משא"כ במתנה ולישנא יתירה הוי רק כגילויא דעתא מ"מ הכא לא אזלינן כלל בתר הגילויא דעתא מצד עצמו רק דמהני לן לפרש הלשון איך גיב ניט שכולל ג"כ הע"ח כיון דמצד הלשון הוא סובל ביטול הע"ח רק שיש להסתפק שמא מ"מ לא נתכוין לזה וע"ז מהני הג"ד שנתכוין לבטל כל האפשרי לו לבטל ויש כאן ג"ד ודבור משא"כ ג"ד בלא דבור הוא דלא מהני. ובגמ' ר"פ השולח (דל"ב סע"א) מבואר ג"כ כשיש ב' פירושים בדבורו מפרשים להחמיר כיון דכוונתו לבטל הגם שיש לדחות דהכא די לו בביטול הש"ה לחוד מ"מ יש לפרש להחמיר מצד הלישנא יתירה כנ"ל ובלאה"נ ספיקא לחומרא אך מ"מ י"ל הגם שנאמר שנתכוין לבטל הע"ח אבל אין במשמע שיבטל ג"כ מה שכבר נכתב ואף שאנו רואים שדעתו לבטל כל מה שאפשר כנ"ל מ"מ הרי בעינן ג"כ דיבור שיוציא כן בפיו ולא סגי בג"ד לחוד. והדיבור י"ל שאינו סובל כלל רק ביטול דלהבא ולא לשעבר מה שכבר נעשה. דע"כ הביטול הוא ע"י האמירה איך גיב ניט כו' ולשון זה הוא מורה שמונע מעשות מה שלא נעשה עדיין ולא שמונע ומבטל מה שכבר נעשה. ומיהו אפשר דלשון איך גיב ניט דהיינו איני נותן הוא לשון ממוצע דאילו היה מכוין לבטל להבא לחוד היה אומר לא אתן אבל איני נותן הוא לשון הוה ומבטל ג"כ מה שנכתב וכדלקמן סוף אות ח'. ועוד י"ל דצירוף אומרו האדייע האדייע ניטא קאיין גט עם אומרו איך גיב ניט קאיין גט כו' לא גרע מלשון אי אפשי בו דה"נ דבריו מבוארים שאינו חפץ כלל בהגט ובהחלט שלא יתננו עוד עד שהוא כאילו אינו והרי אי אפשי בו הוה כמו גט זה בטל הוא דס"ל לרוב הפוסקים שהיה מתבטל עי"ז גופו של גט לגמרי עד שאין חוזר ומגרש בו. לולי משום דגופו של גט א"א שיתבטל לר"נ. ובאמת לרב ששת מתבטל עי"ז עד שאין חוזר ומגרש בו. וא"כ הכא שלא נחתם דס"ל להרבה פוסקים דרב נחמן מודה בזה לרב ששת הרי ע"י אי אפשי בו אינו חוזר ומגרש בו והני לישני שבנד"ז לא קילי מאי אפשי בו וכמש"ל מזה סעיף ה' בהג"ה:

קיצור שמא י"ל דגם לשון איך גיב ניט. ביטל גם מה שכבר נכתב. ועוד שי"ל דבצירוף ניטא קאיין גט איך גיב ניט קאיין גט ה"ל כאומר אי אפשי בו. דלרב ששת בטל גוף הגט עי"ז עד שאין חוזר ומגרש בו. והרי כשלא נחתם ס"ל להרבה פוסקים דמודה ר"נ לרב ששת. וא"כ אינו חוזר ומגרש בו אף אם צוה שנית לעדים לחתום:

חועוד זאת שאפילו נתפוס שאינו מבטל רק להבא י"ל שממילא מתבטל המקצת גט שכתב. והענין דהנה בגמרא (דף פ"ח) אמרינן ודלמא אימלוכי אימליך מלגרשה והדר אימליך לאחר זמן לחזור ולגומרו ונמצא הראשון בטל. ופי' רש"י כמו שביאר דבריו הרר"ע דכשלא נכתב כולו מודה ר"נ דכשמבטלו אין חוזר ומגרש בו. וקשה דעכ"פ היינו דוקא כשביטל המקצת גט שכתב עפ"י הלשונות שנתבארו ר"פ השולח כשאמר גט זה בטל הוא יהא כחרס כו' אבל בלשון נמלך מלגרשה אין במשמע שאמר כן רק שנמלך לבד והסכים שלא לגרש עוד א"כ איך עי"ז נתבטל הגט. אשר ע"כ מוכרח לומר דכשנמלך ואומר איני חפץ לגרש עוד נתבטל ג"כ מה שכתב המקצת גט. ואע"ג דלשון זה אינו רק להבא אין נפ"מ בכך דכל שנמלך מלגרש נתבטל מה שאפשר להתבטל. אלא התם ה"ט דחוזר ומגרש בו כי גט שלם א"א לו להתבטל דלא אתי דבור ומבטל מעשה. אבל כ"ז שלא נגמר דה"ל רק דיבור לר"ת וסייעתו אתי דבור ומבטל דבור ואין מדקדקים בהדבור אם הוא לשון לבטל להבא או לבטל גם לעבר רק כל שיהיה לשון ביטול דהיינו שאינו חפץ לגרש. והטעם י"ל דאפילו כשהלשון הוא רק שמבטל א"ע ומונע מלהבא היינו שלא יתן הגט הרי מ"מ ממילא מובן שבכלל זה הוא ג"כ ביטול גוף הגט שנכתב כיון שלא יגרש בו. ומצאתי דיוכל להיות ביטול ע"י ההסכם וההנחה מלעשות הפועל ממשנה שלימה ששנינו פ"ד דע"א (דף נ"ג ע"ב) עבודת כוכבים שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת כו' והיא הלכה פסוקה בטוש"ע י"ד סי' קמ"ו ס"י שע"י שהניחוה חשוב ביטול אע"פ שלא עשו בה מעשה ממש לבטלה כמו קטע ראש אזנה כו'. וכ"כ עוד שם רפ"ג דע"א גבי עבודת כוכבים שנשתברה מאיליה למ"ד דמותרת היינו מפני שמניחה מלעבוד וה"ל כעבודת אלילים שהניחוה עובדיה כמ"ש הר"ן שם. וא"כ בנ"ד נמי ע"י שנמלך מלגרשה עוד מתבטל הגט מאחר שאינו עומד עוד לפועל זה. וגם יש לדמות להא דשנינו שם המבטל עבודת כוכבים ביטל משמשיה. ופי' הר"ן משום דמשמשיה בתרא גרירא הביאו התוי"ט וה"נ כשביטל מלהשלים הגט ממילא נתבטל גם הנכתב כיון דאין ראוי לכלום ולא דמי לביטל משמשיה דהיא אסורה דמשמשיה הוא דבר הטפל ואינו נוגע בה ממש משא"כ סיום מקצת הגט זהו מגופו וכמו קטע ראש אזנה דכולה בטילה. והא דבגט שלם חוזר ומגרש בו היינו משום דגט שלם אינו מתבטל כלל אפילו ביטלו בפירוש אבל גט שלא נגמר דמתבטל לפר"ת י"ל שנתבטל מלגרש בו ע"י זה שנמלך מלגרש בו. ומדוקדק מאד לפ"ז לשון אימלוכי אימליך דבזה לחוד נתבטל הגט. וכן משמע להדיא ביש"ש פרק המגרש סי' כ"א שכתב וז"ל שאם מנעו מלהשלים (כתיבת וחתימת הגט) נתבטל הגט והשליחות ושוב לא יוכל לגרש בו ועיקר עכ"ל. הרי מבואר דרק ע"י שמנעו מלהשלים נתבטל המקצת גט כו' אע"פ שלא ביטל בפירוש מה שכבר כתב. אך לשטת הרמב"ם צ"ל לכאורה דל"ד ביטול הגט לביטול אלילים דהא לדידי' גט שלם ג"כ מתבטל ואעפ"כ בביטול שליחות הנתינה אינו מתבטל הגט וחוזר ומגרש בו אלמא דאין מדמין לביטול עבודת כוכבים דמתבטל ע"י שמניחה מלעבוד. אך יש לחלק דה"ט דהגט אינו מתבטל ע"י ביטול ש"ה לפי שי"ל שאינו מתייאש מלגרש בו לעולם רק שמבטל ש"ה דעכשיו אבל דעתו לגרש באפשר אח"ז וכיון שכן בכה"ג בעבודת כוכבים ג"כ אינו מתבטל וכמו שמבואר שם במשנה בענין בשעת מלחמה אסורה. ועוד דזה דומה לביטל משמשיה דמשמשיה מותרים והיא אסורה וה"נ שליח הגט הוא משמש לגופו של גט למוסרו להאשה שתתגרש ע"י הגט א"כ אף שביטל המשמש לא ביטל גופו של גט. וזה שייך רק בביטול השליחות לבד. ובגט שנגמר דאז שייך לומר כיון שלא פגע ונגע בביטול קצת עצם הגט רק בהשליחות אומרים אנו שלא ביטל גופו של גט ויגרש בו אח"כ. משא"כ בגט שלא נגמר אף שנכתב כולו רק שלא נחתם דכשמבטל עידי חתימה ושליח הולכה הרי נגע בביטל קצת גופו של גט. ועוד ממילא ג"כ אי אפשר לגרש בו עוד דה"ל נכתב היום ונחתם למחר דפסול. ועכצ"ל שנמלך מלגרש בו לעולם א"כ מתבטל גוף הגט לגמרי ג"כ. הרי אפילו להרמב"ם י"ל בנד"ז שנתבטל הגט לגמרי ועוד דהרי רוב הפוסקים ס"ל דגוף הגט אינו מתבטל לעולם רק בגט שלא נגמר ס"ל לר"ת וסיעתו דמתבטל לגמרי. וכ"פ היש"ש. ולדבריהם פשוט די"ל דשוה ביטול הגט לביטול כו"ם דמתבטל ע"י שמניחו מלגרש בו עוד לעולם וגט שלם שאני דא"א לו להתבטל כלל בשום ענין ואנו אין מורין כהרמב"ם רק להחמיר ולא במקום דנפיק מיניה קולא כיון דרוב הפוסקים כ' בהפך וכ"ש דבנד"ז גם להרמב"ם יש להחמיר כנ"ל. ואין להקשות דא"כ אם נדמה גט לכו"ם א"כ הא דתנן רפ"ג כ' לגרש בו אשתו ונמלך מצאו בן עירו כו' ורב ששת דס"ל דכשביטל הגט אין חוזר ומגרש בו א"כ אי איתא דע"י שנמלך מתבטל הגט כמו באימלוכי אימליך שבגמ' (דפ"ח) א"כ לל"ל דפסול לחבירו לגרש בו משום שלא נכתב לשמו ולשמה ת"ל דביטלו הראשון ע"י שנמלך מלגרש בו ואמאי לא מותבינן מינה לרב ששת א"ו צ"ל דע"י שנמלך אין מתבטל הגט. אך באמת זה אינו קושיא דאם כן יקשה על פרש"י והרר"ע גבי ודלמא אימלוכי אימליך. מהא דכתב לגרש את אשתו ונמלך לרב ששת ומרב ששת בגט שלם נלמוד לרב נחמן בגט שלא נגמר. אלא ודאי החילוק פשוט דשאני גט שלם שאע"פ שנמלך מלגרש היינו שנמלך מהנתינה ואין זה יאוש וביטול להגט ממש דאפשר עדיין יש אצלו סברא שיגרש אחר זמן רב וע' יבמות פר"ג (דף נ"ב סע"א) וגיטין (דף כ"ו). וה"ל כענין ביטל משמשיה דעבודת אלילים שמשמשיה נתבטלו והיא לא נתבטלה כלל עי"ז. וה"נ אף שנמלך מנתינת הגט אין זה ביטל לגופו של גט. משא"כ גבי ודלמא אימלוכי אימלך שמונעו מלהשלים עצם הגט ניכרים הדברים שמתייאש מגוף הגט ממש דא"כ אמאי אינו מניחו להשלים ישלים ולא יתן כעת גם גט שאינו שלם לא חזי כלל לגרושין מטעם הנ"ל. ועכ"פ שכיון שביטל מקצתו של גט ממש ביטל כולו. ולקמן בתשובה שנייה הארכתי בזה בראיה מהסוגיא דעדות שבטלה מקצתה בגיטין (דף ל"ג) ולא דמי ענין זה לגילויא דעתא בגיטא דלאו מילתא היא דשא"ה שיש לקיים כל הגט עד שיותן ממש וכן הלשונות פסול הוא אין מועילים לבטל השליחות. אבל כשמבטל ש"ה וע"ח בפ"מ י"ל שעי"ז מתבטל מקצת הגט שכתב רק גט שלם אינו מתבטל מטעמים הנ"ל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אך לכאורה י"ל שאין ראיה כלל מהא דכו"ם שהניחוה עובדיה דיש לחלק בין ביטל כו"ם ובין ביטל הגט מהא דכתב המרדכי רפ"ג דעבודת כוכבים וז"ל קבלתי דהיכא דהיה אנוס לבטלה לא בטלה עד שיעשה מעשה בגופה. אבל היכא דלא אנוס אז פוסל עובד כוכבים כו"מ באמירה או במחשבה בעלמא. ותדע דהא תנן עבודת כוכבים שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת עכ"ל והביאו הב"י בסי' קמ"ו וכ' עליו ותמהני על זה מדין מכרה או משכנה דבסמוך דמשמע אפי' מוכר ברצונו לא בטלה עכ"ל. והד"מ כתב על זה ולא ידעתי מאי תמיה דשאני התם גבי מכרה או משכנה דלא ידעינן בודאי שבטלה. אבל כשבטלה אפי' באמירה בעלמא מהני כדברי המרדכי עכ"ד. והב"ח שם גם כן הסכים להמרדכי ותירץ קושיית הב"י דשאני גבי מכרה או משכנה דזוזי אנסוהו כו'. ותירוצו זה אינו מוכרח דהא ה"ל אונסיה דנפשיה. ע' פרק חזקת (דף מ"ח). ולכאורה לפ"ד המרדכי ורמ"א דאם ידענו שביטלה אף ע"י מחשבה בטלה וה"ל כדין ביטול חמץ עיין בגמרא פרק קמא דפסחים (דף ד' ע"ב). ובב"י ה' פסח סי' תל"א. וא"כ לפ"ז אינו ענין לגט. דהא אפי' גילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא כש"כ דברים שבלב. ויש ליישב דהא דגילוי' דעתא בגיטא לאו מילתא היא משום דתלינן שלא ביטל כלל וכמו גבי מכרה או משכנה דתלינן שאין זה ביטל. אבל היכא דידעינן שביטל הוא באמירה ודאי בטל וא"צ מעשה. ועוד דכאן איכא מעשה גמור דכשנמלך מלגרש ומונע מלהשלים מקצת הגט. ואין זה ענין לגלוי דעת דשם הענין מפני שיש לתלות שלא כיון לבטל השליחות. אבל הכא הרי מבטל בפירוש. ולכן כל שנמלך מלהשלים כתיבת הגט חשוב ביטול גם לכל הגט. ולכן אמרינן ודלמא אימלוכי אימלך משמע דע"י ההמלכה לבד שמונעו מלהשלים נתבטל הגט. וצ"ע בהרמב"ם פ"ד הלכה כ"ד והוא שיהיה ניכר במגילה שלא נחתך כו'. וכ' הה"מ רב אשי אמר כו' ופרש"י ז"ל שניכר כו' דהא רש"י סיים עוד וכשאין ריוח מלמטה עסקינן דליכא למיפרך אימלוכי אימלך. ולמה לא הזכירו הרמב"ם והה"מ תנאי זה ג"כ. ועוי"ל דלשון איני נותן הוי לשון הוה דמשמע לעבר וללהבא (כמו מוציא לחם בברכות (דל"ח) מוציאם ממצרים דאפיק משמע) ועי' בהריב"ש סי' נ"ז שפי' הדרה בעיר פי' ג"כ דמשמע לשעבר כו' (ועד"ז פי' המכמ"א ש"ז סי' ו' בהרמב"ם גבי בטל דכיון דאפשר לפרשו על צד הדוחק להבא כו') וא"כ גם באיני נותן י"ל כוונתו ג"כ שאינו חפץ כלל גם במה שכבר נתן. וה"ז ביטל לקצת הגט שנכתב ואין חוזר ומגרש בו:

קיצור. שי"ל עוד שע"י ביטול עידי חתימה מתבטל ממילא מה שכבר נכתב כדמשמע בפב"ת דגיטין (דפ"ח ע"א). אע"ג דבגט שנכתב ונחתם וביטל השליח הולכה או שנמלך מלגרשה אינו מתבטל הגט וחוזר ומגרש בו זהו משום שלא נגע בביטול גוף הגט. רק ביטל פועל נתינת הגט. משא"כ כשביטל הע"ח נגע בביטול הגט. ויש ראיות מסוגיא דע"א שהניחוה עובדיה אף שיש לחלק מ"מ כאן שביטל ע"ח גרע טפי:

טועם היות כי בהר"ן (דפ"ח) נז' עוד ג' פירושים באימלוכי אימלך מלבד פרש"י והיינו פר"י שבתוס' ופי' הרמב"ן ופי' הר"ן ולדברי כולם אין לחוש שנתבטל הקצת גט. ושמא נסמוך עליהם כנגד פרש"י וסיעתו. אך כבר נתבאר לעיל סעיף ד' שהרשב"א והר"ן הקשו על פר"י והרמב"ן. וא"כ גם לדבריהם העיקר יותר פרש"י והרר"ע. ועיין בב"י בי"ד סי' קמ"ו בד"ה בסי' קל"ט. דלענין ביטול ע"א אע"ג דמכרה או משכנה לא ביטל. גבי משמשי ע"א מכרה או משכנה הוי ביטול. נלמוד מזה דדבר שאינו כגוף הדבר נתבטל בקל יותר כמ"כ נלמוד מזה לענין ביטול הגט דאף להאומרים דגוף הגט אינו מתבטל לרב נחמן לעולם מ"מ כשלא נגמר הגט ואינו דבר שלם עדיין י"ל דשפיר מתבטל. ועוד כי אפילו לפר"י והרמב"ן והר"ן יש לפסול כיון שנתבטלו שליחות הע"ח והוא לא צוה להם פעם ב' לכתוב וכשחתמו שלא בשליחותו ה"ל מזוייף מתוכו. ועי' בש"ע סי' קל"א ס"ז דפסול ודאי מדרבנן וי"א שאינו גט מדאורייתא. והיינו חששא דאימלוכי אימלך לפי' הר"ן דפי' שלאחר שנתרצה לגרש לא חשש הסופר שעשאו שליח והשלים את הגט על דעת הראשונה כנזכר לעיל. דאין לומר דבאומרו איך גיב ניט לא ביטל רק הש"ה ולא הע"ח דקשה לחלק בין איך גיב ניט לאי אפשי. ומה שהביא כת"ר מדברי הרמ"ה שבטור סי' קל"ח דאם מסר מודעא על הגט ונתנו לה ואח"כ ביטל המודעא כו' הרי לא נתבטל הגט ע"י המודעא והובא בש"ע סס"י קל"ד סעי' יו"ד. אינו ענין כלל לנד"ז דהא פי' הב"י דמיירי שנכתב הגט בכשרות ואח"כ מסר מודעא על נתינתו כו'. משא"כ הכא דביטל עסק הגט קודם שנחתם הגט דנתבטלו עידי חתימה עי"ז ובטל כל הגט כנ"ל. והנה לא מיבעיא אם הרמ"ה ס"ל כדעת הפוסקים דגופו של גט אינו מתבטל לעולם. א"כ פשיטא דאין שום קושיא משם דהא התם כבר נכתב ונחתם בכשרות ושוב אינו בטל לעולם לכן חוזר ומגרש בו משא"כ הכא דעדיין לא נגמר הגט ומתבטל גופו כנ"ל. אלא אפי' אם נאמר כמ"ש הרב"י שם סי' קל"ח בד"ה וכתב הרמ"ה דוקא. שדקדק קצת מדברי הרמ"ה דס"ל שיכול לבטל גט הכתוב שלא יגרש בו עוד והיינו כדברי הרמב"ם והתוספות פרק השולח ד"ה התם. וכ"כ שם הב"י בשם רי"ו. א"כ גם לפ"ז דברי הרמ"ה דכאן שכ' דאם מסר מודעא על הגט מיירי בהכרח שמסר מודעא רק על הנתינה לבד. וא"כ למאי ניחוש לה וה"ל כהא דמתניתן ר"פ כל הגט כתב לגרש בו את אשתו ונמלך. דאין הגט מתבטל עי"ז. או י"ל דמיירי שהגט ביד השליח דאז להרמב"ם ג"כ אמרינן דלא ביטל רק השליחות ולא גופו של גט. ואם כוונת מעל' כך דהרמ"ה ס"ל דיכול לבטל גופו של גט ואעפ"כ כיון שביטל הנתינה לבד אין בזה ביטול לגופו של גט. א"כ ה"נ באומרו איך גיב ניט ביטל רק הנתינה ואינו נוגע לביטול גוף הגט. עכ"ז אינו דומה כלל דהתם שנגמר כל הגט ונכתב ונחתם א"כ כשמבטל הנתינה אין זה נוגע לגופו של גט. אבל הכא שעדיין לא נחתם הגט א"כ באומרו איך גיב ניט י"ל שנתבטלו עידי חתימה וכמש"ל סעיף ה' וסעיף ז':

יאך מה שיש לומר הוא דמש"ל בסעיף הקדום דאפילו לפי' ר"י והרמב"ן והר"ן גבי ודלמא אימלוכי אימלך יש לפסול כאן משום שלא צוה פעם שני לעידי חתימה לחתום ע"ז אפשר יש לצדד ולומר דמ"מ כשפייסו אותו ונתרצה אזי עי"ז חזרו ונתמנו לשליחותם כדתנן ר"פ מי שאחזו נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו כו' הרי אלו יכתבו ויתנו. הרי אע"פ שלא פירש כלל שיכתבו ויחתמו ויתנו ולא עשה רק הרכנה לבד אפ"ה כיון שאמ"ל נכתוב כו' וע"ז הרכין חשוב כאילו צוה בפיו לכתוב וליתן. ואע"ג דהתם בודקים אותו ג' פעמים זהו משום דנשתתק חיישינן דלמא דעתא שגישתא היא. וגם בנשתתק זהו בנשתתק מתוך בוריו אבל נשתתק מתוך חוליו ס"ל להעיטור דא"צ בדיקה כהובא ב"י סי' קכ"א וגבי שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר (דף ע"א ב') כתבו התוס' שם כגון שאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו ושמא אין צריך לבודקו כמו במתניתן משום דאית ביה דעתא צילותא עכ"ל. וא"כ ה"נ הרי הפיוס שפייסוהו ודאי קאי לשיתרצה על כל מה שאמרו לו בתחלה והן הכתי' וע"ח וש"ק וש"ה שעכ"ז נתרצה תחלה ומינה כל הנ"ל אלא שלאח"כ בחרון אפו חזר וביטל כו' וע"ז פייסוהו שיחזור ויתרצה א"כ כשנתרצה ונתפייס הוי הסכם לבקשתם. ושמא י"ל דמהני כמו הרכין ורמז דהוי הסכם למ"ש לו נכתוב כו'. ואע"פ שראיתי בתשו' הרשב"א הובא' ב"י באה"ע רס"י צ"ו לענין שבועת אלמנה שנשתתקה שכ' וז"ל ולא שנלך אחר רמיזותיו אלא הרכנת הראש דהרכנת הראש כדיבור וכדגרסינן בירושלמי היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש עכ"ל דאלמא לא סגי בשאר רמיזה אא"כ הרכין בראשו דוקא. או שאמר בפי' שיחתמו ויתנו. אך לכאורה לא משמע כן בגמרא גבי שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו כו'. הרי דרמיזה נמי מהני ורמיזה פרש"י פרק הנזקין (דף נ"ט א') גבי חרש רומז ונרמז. רמיזה היא בידיו או בראשו. אך התוס' שם פי' דהיינו והרכין בראשו כנ"ל וכ"כ בב"ש ובג"פ סס"י קכ"א דפי' ורמז ואמר שאמ"ל נכתוב והרכין בראשו. וי"ל שהתוספות דקדקו כן מלשון ורמז ואמר שבגמרא. ומצאתי במכמ"א ש"ז סי' ה' שעמד על דברי תוספות האלו עוד בדבר אחד. דמלשון הגמרא ורמז ואמר משמע דרמיזתו מהני אף אם לא קדמו דברים מזולתו שאמרו לו נכתוב גט לאשתך. ומלשון התוספות מבואר כי כל כה"ג לאו כלום הוא כי מי יודע לשער סוף כוונת הרמיזה שאפשר שהוא לדבר אחר אבל כשאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו אז אין לספק בדבר אחר. אמנם מדברי כל רבוותא שזכרנו משמע שהן תופסים דברים כפשטן עכ"ל ואפ"ל מה"ט הצריכו התוס' הרכנה דוקא כי להיות ניכר הסכם גמור על מה שאמרו לו נכתוב כו' זהו דוקא ע"י הרכנת הראש. ועוד דגבי חרש רומז ונרמז הצריך הרמב"ם פכ"ט מה' מכירה דין ב' ובטוש"ע ח"מ סי' רל"ה סעיף י"ז שבודקין אותו בדיקות רבות. וכאן משמע בגמ' דא"צ בדיקה ע"כ פירשו כגון שאמ"ל נכתוב כו' והרכין בראשו. ועוי"ל טעמם ונימוקם עפ"י הירושלמי דאומר היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש וכמו שהביא בחידושי הרשב"א פמש"א (דף ע"א א') בד"ה מאי קמ"ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך וכו'. ק"ל טובא קמ"ל דטפי עדיף הרכנה מכתיבת חרש דהרכנת הראש כדיבור דמי. וכדאמרינן בירושלמי היא שמיעת קולו ולקמן נמי אמרינן קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב. ואילו בהרכנה כותבין עכ"ל. ועיין ב"ש סי' קכ"א סק"ו ופקח שהרכין לדעת רוב הפוסקים מגרשים כו' עכ"ל. וכ"נ במכמ"א שער א' סי' ה' ובג"פ סי' ק"כ ס"ק כ"ו לא הכריע. ובנ"ד לענין ע"ח היה ראוי להכריע דמהני הרכנה דפקח ג"כ:

קיצור לר"י והרמב"ן והר"ן אם כשפייסו אותו ונתרצה ליתן הגט הרכין בראשו י"ל דמהני לגבי הע"ח:

יאאלא דלכאורה עוד יש לחוש דהא לא נזכר כלל שהי' אפילו הרכנה ורמז רק כתבתם ובתוך כך נתרצה. ולא נזכר במכתבם אם היה איזה דבור כמו רעכט או הן דאז כיוצא מפיו דמי כמבואר לענין שבועה ברמב"ם ובש"ע י"ד סי' ר"ט. רק נזכר במכתבם שאמר וואש האט איר גימיינט איך וואלט איר ניט געבין קיין גט איך וואלט איר שיקען אומעזישט כו' שמתוך זה מובן שעכשיו מתרצה. אבל עכ"ז אין זה ציווי בפי' לחתום כהרכנה רק שהוא ע"ד גילויא דעתא בגיטא שמתרצה. והרי גילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא. אך י"ל הא דג"ד לאו מילתא היא היינו לענין ביטול הגט דא"א לבטל ע"י ג"ד מה שכבר עשה שליח דכח מינוי השליחות דהוי דבור שלם עדיף מג"ד לכן לא אתי הג"ד ובטל הדבור משא"כ ג"ד זה למנות ע"ח י"ל דמהני שאינו בא לבטל דבר הקודם לו. דאדרבה מקודם מינה אותן בפי' רק שנתבטל המינוי באומרו איך גיב ניט כו'. ובג"ד שחוזר ומתרצה אוקמי' אדיבורא קמא. ותדע דיש לחלק כנ"ל דהא המרדכי פ' מי שהיה נשוי סי' רמ"ב כ' דגבי שליחות לא בעינן רק ג"ד מדתנן כל השומע קולי יכתוב גט כו' ע"ש. וא"כ מה יעשה בהא דקיי"ל ג"ד בגיטא לאו מילתא היא. אעכצ"ל כנ"ל. ועוד יש לדמותו למ"ש הרא"ש בפרק האיש מקדש סי' ז' בשם הרמב"ן בפי' ודלמא ארצויי ארצי האב קמי' הבן למהוי לי' שליח ושתיק מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שליח. ולפ"ז כש"כ בנ"ד דהרצו קמי' ופייסוהו שיהיו שלוחיו ולא שתיק אלא גילה דעתו שרצונו בזה דהוו להו שלוחים. ועיין באה"ע סי' ל"ה סעי' ה' וסעיף ד'.ועיין במשנה ט' פ"ט דפסחים ובפי' המשניות להרמב"ם ובחיבורו לכאורה חולק דבג"ד לא נעשה שליח והארכתי בזה במק"א מהא דר"פ המדיר דבאומר כל הזן אינו מפסיד לא חשוב שליח וגבי כל הרוצה לתרום יבא ויתרום לתירוץ הראשון בתוספות פ"ו דגיטין (דף ס"ו) סד"ה כל השומע חשוב זה שליחות ולפי תירוץ השני אין זה שליחות וכ"נ בנדרים (דף ל"ו ע"ב) בפירוש הרא"ש שם דדעת איכא שליחות ליכא והר"ן שם כתב דאין זה שליחות גמור רק לגבי תרומה מהני דלגבי תרומה בגילוי דעת בלחוד דניחא לי' סגי. ועיין ב"ש סי' קמ"א ס"ק י"ט מזה. א"כ לפ"ז כמ"כ גם כאן לא מהני גילוי דעת. וכמו אומר אמרו לא מהני ואין לך גילוי דעת גדול מזה. והגם כי במכמ"א ש"ז סי' ה' כתב ג"כ דדוקא ג"ד בביטולי גיטא לא מהני. אבל אם אעיקרא דמילתא כשצוה לכתוב הגט או כשנתנו לה איכא גילוי דעת כו' מילתא היא וכ"כ בתשו' ב"ח החדשות סי' צ' והאריך לחלק בין גילוי דעתא אחר מעשה או דבור דלא מהני ובין ג"ד מקודם דמהני. אעפ"כ המעיין יראה שאין מדבריהם שום ראיה לשנאמר שע"י ג"ד יהי' נעשים שלוחים דהם לא באו לומר רק שאם יש ג"ד שנותן הגט על תנאי זה עד"מ אז בביטול התנאי הגט בטל. וא"כ הג"ד דמקודם מהני לבטל דבר. אבל אין ראיה על לקיים דבר חדש די"ל בפשיטות דלא מהני ולא כלום. אך בתשב"ץ ח"ב סי' קי"ט יש שאלה קרוב לנ"ד בענין ע"ח שחתמו שלא בציווי הבעל והקיל ע"י אומדנא שכיון שצוה לסופר בפני העדים שיכתוב גט כשר שבכלל גט כשר היינו שיחתמו העדים שהרי ע"ה אינם יודעים שיהיה גט כשר בלא ע"ח כו' ועוד שהיה שכ"מ דסגי בכתבו אף שלא אמר תנו כו' ומהני כמו הרכין כו' ואע"פ שבאמת השיגו בס' בית מאיר בסי' ק"כ סעיף ד' שאני התם שלא דברו כלל נדון ע"ח אבל הכא שמקודם מינה אותם ואח"כ כשחזר בו מנתינת הגט פייסוהו ואיפייס י"ל דשאני דכיון שכבר היו שלוחיו רק שנתבטלו י"ל דבקל יותר הדרו לשליחותייהו ממינוי שליחות חדש. ובשגם שי"ל כיון מה שנתבטל שליחותן לא היה ביטול בפירוש כ"א מכללא שמיעא לן מאומרו ניטא קאיין גט איך גיב ניט קאיין גט. לכן ע"י גילוי רצונו שחפץ בהגט הדרו לשליחותן ע"ד כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ועוד דכבר נתבאר לעיל סעיף ז' דבאומר תנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו אף שלא הזכיר רק תנו. משום דעל כרחך הכתיבה וחתימה בכלל דהא לא סגי בלא"ה. וכיון שכן הכא כשפייסוהו היה בודאי ענין הפיוס שיתן הגט לאשתו וע"ז נתפייס והסכים לדבריהם ואמר וואש מיינט איר איך וואלט איר ניט געבין כו' הרי מבואר שמסכים ורוצה ליתן וכמו שאמרו לו שיתן הגט לאשתו וא"כ ה"ל כאומר תנו גט לאשתי דבכלל זה חתימת העדים ג"כ. ונוסף ע"ז דכתב כת"ר שעשה כמה הזזות בגופו שנכנס להיות בכלל הנאספים לנתינת הגט וליתן לשמוע ולדבר מה שיורו לו כו'. וע' מכמ"א ש"ז סי' ה' דרמיזה דלאחר שאומרים לו נכתוב גט כו' עדיף טובא משאר רמיזה. ועוד זאת דהנה בתה"ד סי' רכ"ח נתבאר דפיסול דאורייתא כשהוא בע"ח לא פוסל רק מדרבנן לר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וכוותי' קיי"ל. וכן מסקנת הרשב"א בחי' ריש גיטין גבי ומודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו וכ"כ רש"י (ד"י סע"ב) שהוא פסול מדרבנן. וזה כדיעה הראשונה בש"ע סי' קל"א ס"ז. (ועיין בס' תורת גיטין סי' ק"כ סקי"ב כשהבעל נתן הגט כו' כנ"ד אז גם לסברתו הוי פסולא דרבנן) ואי לזאת בדרבנן אפשר יש לסמוך על כל הנ"ל דכשנתרצה ונתפייס והסכים לבקשתם לגמור הגט עי"ז חזרו הע"ח לשליחותם ולפיכך יש להכשיר הגט לפי הג' פירושי' דבאימלוכי אימלך שנתבארו בהר"ן שם כיון דלשיטתם אין לחלק כלל בין מקצת הגט לכל הגט. והרי אם נגמר כו"ח הגט ואח"כ היה זה"ל ניטא קאיין גט איך גיב ניט קאיין גט היה חוזר ומגרש בו לג' פירושים הנ"ל. וכיון שלג' שיטות הנ"ל דין א' כשנגמר כו"ח הגט וכשלא נגמר. א"כ כשלא נגמר אמרינן ג"כ דלא ביטל רק הלהבא היינו ש"ה וע"ח אבל מה שנכתב מהגט דה"ל מעשה אינו מתבטל. ובסה"ת סי' קכ"ח משמע קצת ג"כ דס"ל דאין חילוק אם נגמר כל הגט או לא נגמר עדיין ע"ש גבי אי קודם שגמרוהו כו' מיהו אינו מוכרח וכיון דהכי הוא שלא נתבטלו רק הע"ח וש"ה סמכינן בענין ע"ח דרבנן לומר שנתמנו ע"י הריצוי וההסכם כנ"ל וש"ה עשה אח"כ בפה מלא בביטול מודעות א"כ לשיטתם הגט כשר:

קיצור אך בנ"ד לא היה הרכנת הראש רק דבור גילוי דעת שנתרצה אף שי"ל גילוי דעת נמי מהני לקצת פוסקי' רק לבטל המעשה שעשה לא מהני גילוי דעת או כמו דתכ"ד לאו כד"ד בגיטין וקדושין עיין ר"ן בנדרים פב"ת (דף פ"ז). מ"מ רוב הפוסקים ס"ל גילוי דעת לא מהני. אך כאן שאני שכבר מינה אותן שלוחים בפירוש גם לא ביטלן בפירוש כ"א ממשמעות. לכן י"ל דחזרו לשליחותן ע"י גילוי דעת חזק. ועוד דתנו גט ה"ל כאומר כתבו וחתמו. וא"כ כיון דבקשוהו ופייסוהו שיגמור נתינת הגט ונתרצה לזה הרי ריצוי זה הוא ג"כ על החתימת עדים. וכ"ש שהחשש בחתימת עדים הוא פסולא דרבנן לכן י"ל לר"י ורמב"ן ור"ן הגט כשר:

יבאמנם לפרש"י והר"ר עזרא בתוס' (דפ"ח) וכ"כ התוס' (דל"ב ע"ב) סד"ה התם לחד תירוצא ועוד כו' לחלק בין נגמר הגט בכו"ח ובין נכתב ולא נחתם שאז אפי' לרב נחמן אין חוזר ומגרש בו אם ביטלו תחלה קודם החתימה וכן מסקנת הרשב"א (די"ח) כדלקמן גם בחי' הרמב"ן שם כ' סברא זו ליישב פי' ר"ח. והנה לדבריהם ודאי י"ל דבביטול הע"ח וש"ה נתבטל כתיבת הגט עד שאין חוזר ומגרש בו כלל כמשנת"ל באריכות. ועכשיו מצאתי ראיה לזה מלשון חי' הרשב"א (די"ח) הנ"ל גבי חיישינן שמא פייס וז"ל עוד יש לי לפרש לל"ק דפרק האומר דקדושין דאמר ר"ל לא אתי דבור ומבטל דבור שיש בו קצת מעשה הא בדבור גרידא מודה הוא דאתי דבור ומבטל דבור ה"נ כל שביטלו קודם חתימתו כדיבור גרידא דמי דהא מיתלי תלי עד דחתמי לי' סהדי וחתימת סהדי דבור הוא ועד שלא חתמוהו מודה ריש לקיש דיכול לבטלו וכי בטלו מבוטל לגמרי. ובהא לכולי עלמא אינו חוזר ומגרש בו. ודרב נחמן בחתום ולפיכך אע"פ שביטלו אינו מבוטל לכ"ע ואפי' לר' יוחנן דמתורת גט אינו מבטלו וכדאיתא התם בפרק האומר עכ"ל. והנה מדסיים מתורת גט אינו מבטלו וכדאיתא התם משמע דאי ביטלו בפירוש מתורת גט בטל לר' יוחנן דהכי הוא לפי גי' דקדושין. ולכן כתב וכדאיתא התם בפרק האומר. אלא דמיירי דמבטל סתם ואמרי' דבטלי' רק לשליחותי' כו'. ואפ"ה כשלא נחתם הגט וביטלו בכה"ג אין חוזר ומגרש בו משום דחתימת סהדי עד שלא חתמוהו דבור הוא ואתי דבור ומבטל דבור אפילו לריש לקיש וממילא נתבטל כתיבת הגט כיון דמיתלי תלי כו'. ואין חוזר ומגרש בו. וכבר נת' לעיל שכן פסק היש"ש פרק המגרש סי' כ"א ובהא א"ש דלא אמרינן בגמ' (דפ"ח) גבי אימלוכי אימלך הניחא לריש לקיש (לל"ק דלא איתותב) כי למ"ש הרשב"א אפילו ר"ל מודה דאין חוזר ומגרש בו. והנה הגם כי דברי רש"י וסיעתו א"צ חיזוק מאתנו ח"ו אעפ"כ תורה היא כו'. דלכאורה יש ראיה לשטה זו מסוגיא דגמ' (דל"ד ע"א) דרב ששת ורב יהודה הצריכו גט שני ושלישי למי שביטל הגט דלכאורה קשה לשטת הפוסקים דלמאי דקיי"ל כרב נחמן דחוזר ומגרש בו אפילו ביטל גופו של גט חוזר ומגרש בו למה הצריכו לכתוב גט אחר הרי די בכפי' ביטול מודעא ומינוי ש"ה שנית. ומצאתי בסה"ת סי' קכ"ח קושיא זו ושם כ' דבשלמא רב ששת כשטתו אבל לרב יהודה קשיא וע"ש התירוץ ולא הבינותי עדיין מש"ש ואפילו רבי מודה שאינו מבוטל כי אם אותו שדבר דליכא חורבא כו' אלמא לאחר שאמר להם לעשות אינו יכול לבטל הגט שלא בפניהם כו' יעו"ש. דהמעיין בפרש"י (ותוס' דל"ג סע"א ד"ה רבי סבר) מבואר דרבי סבר שמהסתם אינו מבטל רק אותו שדבר ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל אם ביטל כולם בפירוש אפילו שלא בפניהם מבוטל דרש"י פי' יכול לבטל מותר לבטל הא אם הוה ס"ל לרבי דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא היה מותר לבטל לרבי. אבל דיעבד אם בטלו מבוטל שהרי לרשב"ג דס"ל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה פי' הטעם דדיעבד אינו מבוטל משום דא"כ מה כח ב"ד יפה וכיון דרבי לא ס"ל הא דא"כ מה כח ב"ד יפה א"כ אפילו הוה ס"ל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מ"מ דיעבד ביטלו מבוטלים כולם רק דלכתחלה לא היה מותר. וכ"כ בהדיא בחידושי הרשב"א שם ד"ה ת"ר ואי בדיעבד קאמר אפילו סבר בטלה כולה אם ביטלו מבוטל כאידך דרבי עכ"ל. רק הא דמותר לכתחלה זהו משום דס"ל לרבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וא"כ אינו ענין להוליד משם סברא זו שכ' סה"ת דלאחר שאמר להם לעשות מעשה אינו יכול לבטל שלא בפניהם דאדרבה מוכח משם להפך לדידן דלא ס"ל מה כח ב"ד יפה. וצ"ע. שוב ראיתי קושיא זו בחידושי אנשי שם מהר"ם במרדכי פרק השולח וז"ל לעניותי לא הבינותי דודאי לרבי אילו פירש בהדיא לזה המקצת אשר בפניו שאת כל העשרה הוא מבטל שהם בטלים ואע"ג דהוי שלא בפניהם דהא אית ליה ביטלו מבוטל עכ"ל ומה שתירץ ע"ז וז"ל וי"ל דעד כאן לא פליגי רבי ורשב"ג אלא בשליחות השליח הא גיטא לכ"ע לא ביטל עכ"ל אין לו שחר כלל דהא סה"ת רוצה להוכיח מכאן לחלק בין שליח להולכה של הגט שיכול לבטלו שלא בפניו ובין שליחות דסופר ועדים לכתוב ולחתום שאין יכול לבטלם שלא בפניהם כיון דצוה להם לעשות מעשה לכתוב ולחתום ומביא ע"ז ראיה מדברי רבי. והרי מדברי רבי מבואר נגד זה שאם ביטל כל העשרה הם מבוטלים אף שבטלם שלא בפניהם רק בפני שנים מהם כו'. והנה בב"י סי' קל"ד ד"ה כתב בסמ"ג מבואר כדברי סה"ת וכן הביא בב"ש שם סק"ה. אך הבית מאיר שם ססע"י ג' כ' ע"ז וז"ל וע' בהרמב"ם פ"ט מה"ג הלכה כ"ה והוא בש"ע סס"י קמ"ט ובהה"מ שם לע"ד כל החולקים שם על הרמב"ם מ"מ מודים לו דביטול שלא בפניהם מועיל כו' עכ"ל. ועכ"פ נשאר הקושיא של סה"ת למה הכריחו לכתוב גט אחר. ולכן כדי ליישב קושית סה"ת א"ש מאד לשטת רש"י וסייעתו הנ"ל דקודם גמר חתימת הגט לכ"ע אם ביטלו אין חוזר ומגרש בו א"כ מסתמא מעשיות הנ"ל דרב ששת ודרב יהודה היה קודם גמר כו"ח. ומש"ה הצריכו גט אחר דוקא. וגם בסה"ת שם גופא חילק כן וז"ל ואי קודם שנגמר הגט ביטל בפניהם אז אינו מועיל ביטול מודעי. ולכך רב יהודה ורב ששת אצרוכה גיטא אחרינא שהבעל ביטל את הגט לעדים עצמן קודם שנגמר הגט אבל לאחר שנגמר הגט שנכתב ונחתם אינו יכול לבטל הגט עצמו כו' עכ"ל. אך בב"י שם בשם הסמ"ג כ' בשם הסה"ת לפיכך אם קודם שנגמר הגט או לאחר שנגמר בטלו הבעל לפניהם אז לא מהני ביטול מודעא. מבואר דלמ"ד שגופו של גט יכול לבטל אין חילוק בין קודם שנגמר הגט לאחר שנגמר הגט דבשניהם בפניהם יכול לבטל ושלא בפניהם ס"ל דאינו יכול לבטל. ולמ"ד דגופו של גט אינו יכול להבטל מה שחילק סה"ת דקודם שנגמר הגט ביטלו. י"ל דלא מפני שקודם שנגמר הגט יכול לבטל גוף הגט מה שנכתב היינו שגוף הגט שנכתב נתבטל זה אינו אלא שעכ"פ אינן יכולים הסופר והעדים לגמור את הגט כיון שביטל הגט נתבטל שליחותם. אך עדיין אין זה מיושב דא"כ למה הצריך רב יהודה לכתוב גט שני ושלישי מחדש הוה ליה רק לכוף אותו שיצוה להסופר ועדים ליגמר כתב הגט וחתימתו ונתינתו. דהא מה שנכתב קודם הביטול אינו בטל לפ"ד הרבה פוסקים. אע"כ צ"ל כפרש"י (דף פ"ח) דקודם שנגמר הגט יכול לבטל גוף הגט. וא"כ כיון שביטלו קודם שנגמר נתבטל המקצת שכתב עד שאין חוזר ומגרש בו לכך הצריכו רב יהודה גט אחר מחדש. וכ"ז לפלפולא בעלמא ולדינא בלאה"נ אין נלע"ד להקל נגד רש"י וסייעתו. דלדבריהם כיון שביטל ש"ה וע"ח קודם החתימה י"ל דנתבטל הגט ממילא ואין חוזר ומגרש בו וכש"כ שבלשון איני נותן כו' י"ל דנכלל ג"כ ביטול כתיבת הגט כמשנת"ל. ואע"פ דלפי שאר ג' פירושים שבתוס' והר"ן גבי אימלוכי אימלך הגט כשר כדלעיל סוף אות י"א. נראה דלמעשה יש לחוש ולהחמיר לפרש"י וסייעתו ובפרט שפשט לשון הגמרא גבי אימלוכי אימלך (ולעיל דף ל"ד ע"א) א"ש טפי לפרש"י וסייעתו. ועוד דאפילו לר"י והרמב"ן והר"ן דאין חילוק בין גט שנגמר לגט שלא נגמר זהו לפ"ד האומרים דגופו של גט אינו מתבטל לעולם. אבל לפ"ד הרמב"ם והתוס' וסה"ת סי' קכ"ח ורי"ו בשם הרא"ש והרמ"ה בב"י סי' קל"ח בד"ה וכ' הרמ"ה דוקא. דס"ל דגופו של גט ג"כ מתבטל אם ביטלו בפירוש. אלא לדבריהם צ"ל דמהסתם תלינן דלא ביטל גוף הגט רק השליחות. הנה זהו בגט שנגמר שנכתב ונחתם אבל בגט שלא נחתם עדיין שפיר תלינן דביטל ג"כ הע"ח וכמש"ל סוף סעיף ה' בהג"ה. וא"כ לדבריהם ג"כ בנד"ז ביטל עידי חתימה ועי"ז ביטל כל הגט שכבר נחתם ג"כ כמשנת"ל סעיף ח' ונתבאר עוד בתשובה השנייה בס"ד:

קיצור דלפרש"י והרר"ע והתוס' אין חוזר ומגרש בו. וראיה לזה מחידושי הרשב"א (די"ח). גם ראיה מהגמ' (דל"ד) לשטת רש"י. וגם לר"י והרמב"ן והר"ן יש לחוש ע"פ דעת האומרים דיכול לבטל גופו של גט. וגם מ"ש אות יו"ד וי"א י"ל שיש לפקפק בזה כמ"ש בתשו' השנייה: