סימן רלד

אסימן רלד

בענין שם בילא שכתב בילא דמתקריא בילייא. והוא מקום עיגון גמור שהגט ממומר לע"ג שנשלח לסיביר. וכ"כ המסדר ע"פ המבואר בט"ג בש"נ גבי בילא בשם הע"נ הזכיר שם בילא ושם בילייא. וקסבר כיון שנרגש קצת יו"ד אחר הלמ"ד ע"כ כתב דמתקריא בילייא:

הנה הגם כי היה די בשם בילא לבד. או ביליא והיו"ד השני יתיר בודאי עכ"ז נראה דאפשר בדוחק לצדד להכשירו במקום עיגון גמור ושעת הדחק כנד"ז. והוא אם נאמר דגם כשכתב בשני יודין יכולים לקרות כפי שנקראת בילייא בסגול שהרי סאייה כתבו לכתוב בשני יודי"ן. והוא נובע משרה רק לפי שיש אנשים שאין יכולים לדבר הריש. ומדברים במקומו יו"ד מזה נמשך שם סאייה כמ"ש הב"ש בש"נ אות סמ"ך. וכ"כ בס"ש והרי בשרה אע"פ שבתורה נאמר בקמץ תחת הריש עכ"ז אנו במדינתינו כאן קוראים שרה בסגול תחת הריש. וא"כ גם כשקוראים יו"ד במקום הריש היינו סאייה מסתמא ג"כ ניקוד היו"ד בסגול כמו הריש מאחר שזהו לפי שאינו יכול לדבר הריש מדבר יו"ד במקומו ואעפ"כ כותבים בשני יודין הרי מוכרח שגם שם שהיו"ד שבאמצעיתו נקרא בסגול אם כתבו עליו שני יודין כשר (והא דשם שעיה כותבין ביו"ד אחד ומהו החילוק בינו ובין סאייה י"ל שעיה שאני דעיקרו לה"ק דנמשך ממש מן ישעיה משא"כ סאייה הוא לעז ועמ"ש מזה לקמן אות ב'). א"כ גם בילייא יכולים עכ"פ בדוחק לקרות כן היינו כמו שנקראת ביליא בסגול ואף שבשם בילא אין היוד מורגשת כ"כ כמו בסאייה מ"מ אין זה שינוי ממש אם כתב בשני יודין דכיון דבסאייה כותבין כן לכתחלה. א"כ גם כאן גבי בילייא יש לומר שאפשר בדוחק לקרות כן כדי להכשירו במקום עיגון. מיהו יש לחלק דבשם סאייה הסגול רק תחת היוד ממש ע"כ כתבו בשני יודין אבל גבי בילייא הסגול תחת הלמ"ד ולא תחת היו"ד אלא שנרגש ג"כ הברת יו"ד ע"כ י"ל לא שייך כלל שני יודין והוי שינוי. אך הנה בט"ג בש"נ אות שין כתב שבגינת וורדים כתב לכתוב סאסייה בשני יודין ובהרמב"ם שנדפסו בברדיצוב בשנת תקס"ט בסוף החלק שלישי נדפס בשם רב גדול אחד מהדור שלפנינו איזו שמות גיטין וכתב סאסייה בשני יודין וז"ל סאסייה בשני יודין וה"א בסוף כמו בשם סאייה לפי מסקנת האחרונים וטעם אחד לשניהם עכ"ל. וגבי סאסייה הסגול ג"כ תחת הסמך השני רק שנרגש יו"ד וה"ל לכאורה דומה לבילייא שהסגול תחת הלמ"ד ונרגש יו"ד. א"כ לפ"ז י"ל גם בבילייא אין זה שינוי דיעבד. מיהו הט"ג גבי סאסייה שם כתב לחלק בין סאייה לסאסייה וז"ל ואע"ג דבשם סאייה כתבו לכתוב בשני יודין משום דכך הוא הברת השם הזה שהיוד נרגשת גם בהברת הסמך וגם יש לה תנועה עצמיות בסוף המבטא לכן כפלו היודין משא"כ בהברת שם סאסיא שאין כאן רק הרגש הברת תנועת יו"ד שבסוף וביו"ד אחד סגי כו' עכ"ל. מ"מ משמע שם שאין לפסול בסאסייה כשכתב שני יודין שהרי כתב שהיוד השני הוא אך למותר. משמע רק למותר ולא לפסול. וע' בש"ע סי' קכ"ו ס"ז בהגה"ה אייר בשני יודין. ושם אביי בשני יודין ואצלינו קורין אביי בסגול תחת היודין. מיהו יש לחלק. ע"כ לפ"ז אפשר השני יודין דבילייא אינו שינוי כ"כ ושפיר יש לקרות כמו שנקראת אשה זו. והנה בתוס' פ"ג דמנחות (דל"ב ע"ב) בד"ה כתבה אגרת. כתבו שבגט יש כמה יתירות היינו דיתיהוייין דיתיצבייין חמש חמש יודין וכ"כ בפסקי תוס' שם סי' ע"ו. אלמא אע"ג דחשיב ליה יתירות לא נפסל הגט עי"ז כיון דלא נשתנה התיבה עי"ז. ה"נ בשם בילייא. אף שיש יתיר יו"ד עכ"ז אפשר בדוחק לקרות השם כמו שהוא שמה ממש. ואף שאפשר לקרות השם בילייא בפתח בילייא ויהי' שינוי מ"מ י"ל כיון דאפשר לקרותו ג"כ כמו שנקראת בילייא אמרינן דמסתמא יקראו בסגול כפי שמפורסם שם זה. א"כ גם כשנכתוב בשני יודין ג"כ לא נחוש דיבינו שהוא בניקוד פת"ח. מאחר שלא נמצא שם כזה כלל אצלינו. כ"א יבינו שהוא שם בילא המפורסם אצלינו:

קיצור סאייה כותבין בשני יודין ואצלינו היו"ד נקרא בסגול. א"כ גם בילייא אפשר בדוחק לקרות כן. ואפשר לחלק קצת ביניהם. מ"מ י"ל דדומה לסאסייה שכתבו קצת אחרונים לכתוב בשני יודי"ן. ולא אמרינן שיקראו בילייא בהברה אחרת. כיון דשם בהברה אחרת לא נשמע אצלינו כלל:

בומה שנכתב בשני יודי"ן יבינו שהסופר כתב כן לביאור השם ע"ד שכותבין שמות שבארמי או לעז בשני יודי"ן כנ"ל מענין סאייה דכלל הוא בפוסקים דכל דבר שהאחד שכיח והב' לא שכיח תלינן במה דשכיח. ע' תשו' מהר"מ אלשקר סס"י צ"ד בשם הגאונים. ואף דבגוף שמות הבעלים לא תלינן בטעות סופר כמ"ש בב"י וב"ש וג"פ סי' קכ"ו ס"ך היינו כשהוא ודאי שינוי. אבל כאן שיש צד א' לומר שאין כאן שום שינוי כלל רק שנכתב ביתור אות כמו שכותבין שמות כאלו שבלשון לע"ז י"ל דתלינן. וכמו שמצינו חילוק בין לה"ק ובין לשון תרגום שמוסיפין בו לפעמים יו"ד כמ"ש ביש"ש פרק השולח סי' ל"א בנוסח השמות סוף אות ח' לחלק בין לשון ארמי ובין לה"ק דשם חייא לפי שהוא בלשון ארמי כי רבי חייא עלה מבבל ע"כ הוא בשני יודי"ן ואל"ף לסוף ואי הוה בלה"ק הי' ביו"ד אחד מלשון כעת חיה וז"ל חייא בשני יודי"ן ואל"ף בסוף כי הוא ל' ארמי דר' חייא עלה מבבל גם אי הוה בלשון הקודש הי' ביו"ד אחד מלשון כעת חיה אלא מלשון ארמי והיינו באל"ף וכמ"ש בתלמוד עכ"ל היש"ש. ומ"ש גם אי הוה כו' ר"ל דתחלה כותב שהוא באל"ף לסוף כיון שהוא לשון ארמי אח"כ כותב גם שלכן הוא בשני יודין דאם הוה בלה"ק הי' ביו"ד אחד והסכים עמו בס"ש בש"א גבי חייא וסיים דלכך חיה כותבין ביו"ד אחד וכ"כ הב"ש בש"א אות ח' גבי חייא רק בט"ג בש"א אות ח' סק"ז גבי חייא השיג עליהם וכתב ולענ"ד לענין היודי"ן לאו בהא תליא אלא במבטא שאם החי"ת בחיר"ק יש לכתוב שני יודי"ן שהיו"ד ראשונה משמשת לחי"ת במקום חיר"ק. משא"כ בשם האשה חיה שהחי"ת נקראת בפתח אין מקום לכתוב רק חד יו"ד כו' ע"ש. במחכ"ת אין דבריו מחוורים דהא סאייה הוא ג"כ בשני יודי"ן דוקא כמ"ש בב"ש בש"נ אע"פ ששם אין היו"ד ראשונה משמשת במקום חיר"ק כמו בחייא אעכצ"ל דהחילוק בין לה"ק דבו כותבין יו"ד אחת ובין לשון ארמי או לשון לעז דבו כותבין ב' יודי"ן וזכר לדבר מהא דיתיהוייין דיתיצבייין שלפי שהוא לשון תרגום לא איכפת לן בריבוי היודי"ן ומצריכין דוקא לכתוב ג' יודין רצופים כנ"ל מה שלא נמצא כן בלה"ק וכ"כ הט"ג בעצמו בש"נ אות פ' ס"ק י"ד וגם ביאר שם הטעם דבלה"ק היו"ד דגושה ועי"ז מורגשת היו"ד משא"כ בשמות החול שאין בזה ענין דגש המורה על הכפל יש לכתוב הכפל בפירוש דהיינו שני יודי"ן. ולכן העלה דשם פייא צריך לכתוב בשני יודי"ן. א"כ גם כאן אף שאינו דומה לשם פייא מ"מ כיון דהוא לשון לעז לכן כשכתב בילייא בשני יודי"ן אחר הלמ"ד לא יטעו שזהו שם אחר אלא יתלו שכתב על הרגשת היו"ד שאחר הלמ"ד שני יודי"ן. וע"ד מ"ש בגמ' פ"ק דע"א (דף ט' ע"א) ספרא בצירא תנא תוספאה ופי' מהרי"ט הובא בס"ש דף י"ד סע"ב התנא מוסיף וא"ו או יו"ד או אל"ף להורות על המבטא עכ"ל. משא"כ ספרא בצירא שמדקדק בתיבות וכותבין במסורה בחסרון אותיות כדפרש"י בע"ג (שם) וע' בגמ' ורש"י ספ"ו דכתובות (דף ס"ט ב') גבי ינחם כתיב. ועד"ז הוא ענין לשון תרגום נגד לה"ק וא"כ אם זה הכותב הגט כתב שם דמתקרי בילייא בשני יודי"ן י"ל שאין זה שינוי אלא ע"ד תנא תוספאה כו' ואף שבאמת גם בל' לעז אין לכתוב על בילייא שני יודי"ן ולא דמי לסאייה (ומ"מ לסאסייה יש לה קצת התדמות וכמ"ש לעיל) מ"מ כיון שאפשר בדוחק לקרות כן גם בבילייא א"כ יש מקום לומר שאין זה שינוי. והוא ע"ד המבואר בתשו' הריב"ש סי' נ"ז גבי הדרה בתלמסאן. שכ' כיון דאפשר לבאר לשון הגט שיסכים לזה הרי הזכיר לה שם עירה בלי שינוי כו' ואע"פ ששם רוב ההמון יבינו שהדרה הוא מלרע וע' ג"פ סי' קכ"ח סס"ק ג' דמסתמא תלינן כו' ומ"ש ואפילו תימא כו' זהו כסברת מהריב"ל שהזכיר שם דפי' בהריב"ש דאפילו תימא דהדרה כיון דמשמע הכי ומשמע הכי ה"ל כאילו לא נכתבה כו' ובאמת ממ"ש הריב"ש וכ"ת א"כ עדיין כו' לא הוזכר בגט שם עירה כו' עד הרי הזכיר לה שם עירה ובלי שינוי. מוכח דה"ל כאילו נכתבה בטוב. וא"כ בנד"ז כיון דאפשר לקרות בדוחק בילייא ג"כ כמו שהאשה נקראת י"ל שאין זה שינוי:

קיצור שיש הפרש בין לה"ק ובין לשון תרגום שבמקום שבלה"ק כותבין יו"ד אחד חיה כותבין בלשון תרגום ב' יודי"ן חייא. ולשון לעז יש לדמותו ללשון תרגום א"כ זהו טעם מה שבסאייה כותבין שני יודי"ן. ואף שבילייא לא דמי לגמרי לסאייה. (וצ"ע דלסאסייה יש לה קצת התדמות יותר) מ"מ כיון שאפשר לקרות כן שם זה י"ל שאין זה שינוי וראיה מהריב"ש סי' נ"ז:

גומ"מ למעשה אי אפשר לסמוך על זה להקל בחומר שינוי שמו ושמה ומצינו שהחמירו בתוספות יו"ד גבי שם איריני שכתב איריניי בשני יודי"ן הובא בספר מכמ"א שע"ד סי' ד' וסי' כ"ה ובתשו' מהריב"ל ח"א סי' כ"ט גבי שם גוייא שכתב גיווייא משמע דס"ל הגט בטל ועי' מזה בג"פ סי' קכ"ה סעיף י"ח ס"ק פ"ב. וסוף הסימן קכ"ט סס"ק קמ"ב. מיהו מענין גוייא שכתבו גיוייא אין ראיה דודאי במקום שא"צ יו"ד כלל לפי שאין שום הרגש יו"ד והוא כתב יו"ד חשוב שינוי. אבל כאשר יש הרגש יו"ד וצריך להיות יו"ד אחד והוא הוסיף וכתב שני יודי"ן אין זה שינוי כ"כ והרי מצינו לענין נקודת צירי בשם לעז יש כותבין יו"ד אחד ויש כותבין שני יודי"ן כמו פרידא פריידא וכן בש"א אות קו"ף גבי יעקב המכונה קליין וכ"כ בכה"ג גבי רייבצא כשקורין הרי"ש בצירי. א"כ כמו על נקודת צירי בלשון לעז יש כותבין יו"ד אחד ויש כותבין שני יודי"ן ולא מיפסיל גיטא בהכי כמ"כ י"ל כשכתב במקום שנרגש יו"ד אחד כתב שני יודי"ן אין לפסול דיעבד. מיהו מדין איריני שכתב איריניי דפסלו יש סתירה לזה. ויש לומר דלא דמי כלל לנקודת צירי מטעם המובן. וע"כ אין להקל כאן אם לא מטעם שני והוא דכיון שבנד"ז כתב ג"כ תחלה שם בילא רק שהוסיף דמתקרי בילייא א"כ ממ"ש בילא יובן לכל שזהו השם בילא המפורסם בנשים א"כ אף שהוסיף דמתקרי בילייא יובן בודאי שאין זה שם אחר רק שהוסיף כן בשביל הרגשת היו"ד שלאחר הלמד. וקצת ראיה לזה ממ"ש בשו"ת מהר"א בן ששון סי' למ"ד דנ"א ע"ב וז"ל עוד נראה לי טעם נכון להתיר את האשה העניה הזאת והוא שאף שנניח ונאמר ששם זוהי זה לא נכתב כראוי (לפי שהיה לו לכתוב זויי) והי' אפשר לומר דמפסיל היינו כשלא הי' נכתב אלא שם זוהי לבדו ואע"פ שהי' כתוב בגט וכל שום כו' מ"מ הי' אפשר לומר דלא מהני. אמנם בנדון דידן שבגט כתוב וידה דמתקרי זוהי הנה אע"פ שיהי' עולה בדעת שהשם הזה יהי' נאמר על דבר אחר הנה כאן כיון דכתביה על שם וידה דמתקרי זוהי א"כ זה מורה ששם זוהי זהו שם וידה עצמו ואם נכתב בשינוי הה"א לא יבואו לטעות שהוא שם אחר ואע"ג דמצינו במתקרי על שמות חלוקים כגון ראובן דמתקרי שמעון כו' מ"מ בנד"ז שאם היה כתוב זויי בשני יודי"ן אין ספק שעל שם וידה הנז' קאמר הנה גם עתה שהוא נכתב בה"א לא יבואו לטעות ולומר שהוא שם אחר מענין אחר כיון דקאי ע"ש וידה ושם זויי עצמו מודה על שם וידה א"כ ודאי יאמרו שעל שם וידה קאמר וזה נ"ל דבר נכון וחילוק אמיתי עכ"ל. וכמ"כ י"ל בנ"ד דשם בילא מוכיח דמ"ש דמתקרי בילייא הוא רק שהוסיף יודי"ן בשביל הרגשת היו"ד שנרגש קצת אחר הלמ"ד ולכן לא יבואו לטעות דהוא שם אחר. וראיה לזה דהנה בב"ש שאצלי סס"י קכ"ט עמ"ש רמ"א שם ססע"י ל"ד גבי זנביל או זנויל. פייבש ווייבש כו' מ"מ בדיעבד אם שינה באחד מכל הדברים האלו כשר עכ"ל רמ"א. ע"ז הגיה כאאזמו"ר הגאון ז"ל בכי"ק עצמו וז"ל שהם דקדוקי הכינויים אבל שם העצם צ"ל נכתב כפי לשון המדינה אפילו לעכב עכ"ל ור"ל דדוקא גבי זנויל וגבי פייבש שכבר כ' שם העצם. כמו אור שרגא המכונה פייבש. ע"כ אף אם שינה מלשון המדינה וכ' המכונה וויבש ס"ל לרמ"א דכשר. והיינו משום דגם העצם אור שרגא יעיד עמ"ש ווייבש דר"ל פייבש. משום דכל מי שהוא נקרא אור שרגא כינויו פייבש. ע"כ בכה"ג דוקא הוא דאין להקפיד על ששינה מן פייבש לווייבש. אבל אם לא כ' שם העצם רק הכינוי פייבש. ושינה וכ' ווייבש י"ל פוסל אף דיעבד. ודבריו אלה הם כסברת תשובת מהר"א בן ששון הנ"ל דשם ווידה מעיד ומוכיח על זוהי כו'. והנה מן פייבש לווייבש יש קצת שינוי במבטא בין וא"ו לפ"א וכמ"ש בט"ג בכללים של הב"ש סעיף כ"ב בט"ג שם ס"ק י"ז והוא מדברי הב"ש עצמו בש"נ אות ב' דא"א לכתוב בפולין במקום הפ"א ווין כו' ע"ש. והרי עכ"ז משמע דהרמ"א מכשיר בזה דיעבד וע' בט"ג אות פ' סק"ה בשם ס"ג דמהרא"ש להכשיר בדיעבד וכ"כ עוד בט"ג בש"א אות וא"ו סק"ג גבי פלק שכתב ולק שאין לפוסלו בדיעבד. וצ"ל מטעם הנ"ל ששם העצם מעיד עליו א"כ כמ"כ י"ל בענין נ"ד גבי בילא דמתקרי בילייא מיהו יש לחלק ולומר דשם יש עוד טעם משום דבמדינת אשכנז מדברים ווייבש בווי"ן לכן אף במחוזות אשר על נהר וויסלא שמדברים פייבש בפ"א אין זה שינוי כ"כ אם כ' כמו שמדברים במדינת אשכנז ובכה"ג דוקא מהני מה ששם העצם מעיד עליו. אבל בילייא בשני יודי"ן י"ל אין מדברים בשום מקום ע"כ חשוב זה שינוי יותר מפייבש ווייבש לכן אין מהני מה ששם העצם בילא מעיד עליו. ומ"מ זהו חילוק קל. ועוד אפשר גם בילייא זהו ענין כינוי דבילא במקום אחר וע' בס"ש נזכר בילייא בילה או בילא ע"ש. ואפ"ל כמ"ש במרדכי פרק השולח בילא בילתא הרי בילתא הוא שם דנערות של בילא כמ"כ אפ"ל בילייא. מה גם לדברי האומרים ששם בילא שרשו מבלהה כו' כמ"כ י"ל ענין בילייא כו':

קיצור שמ"מ אילו נכתב בילייא לבד היינו אומרים שזהו שינוי ולא נסמוך על סברות הנ"ל אלא בנ"ד לפי שנכתב בילא א"כ הוא מעיד דמ"ש דמתקרי בילייא היינו כמו שאנו קורין וכה"ג כ' בתשו' מהר"א בן ששון גבי כשכתב במקום זויי זוהי דשם וידה מוכיח עליו דהיינו זויי וכן שם אור שרגא מוכיח על ווייבש דהיינו פייבש כו' ברמ"א סס"י קכ"ט. וכך י"ל בילא מוכיח דמ"ש דמתקרי בילייא זהו כמו שאנו קורין:

דוהנה לכאורה יש להוכיח לנגד מה שכתבתי ולהחמיר דהנה מבואר בגמרא פרק התקבל (דף ס"ג ע"ב) ההיא דהוו קרו ליה נפאתה אזול סהדי וכתוב תפאתה מבואר שם דה"ל חספא בעלמא. מבואר בשינוי אות אחד בטל הגט. ואף שהנו"ן והתי"ו הם ממוצא אחד דטלנ"ת. ובתשו' להרמב"ן סי' קמ"ח הובא ב"י סי' קכ"ה על גט שהי' בשם האשה הנקראת אשטרלה רי"ש קטנה כמו ו' דאם נשאת תצא והולד ממזר כו' וכ"מ בתשו' ריצב"א במרדכי פרק המגרש סי' תמ"ו גבי ומה שקורין בורייש ואנו קורין באורייש כו' ובתשו' מהריב"ל ח"א סי' כ"ט על שם האשה גוייא והי' כתוב בגט גיוייא. משמע דלולי שהאטילאניש דרכם לכתוב גיוייא ה"ל שינה שמו ושמה והגט בטל ותצא מזה ומזה כו' ע"ש. ובמכמ"א שע"ד סי' כ"ה הביא בשם חכם אחד בתשו' מהרלנ"ח סי' קל"ב לא יפסול בשינוי השם כ"א כשמשנה משם אחד לשם אחר אבל מכיון שזה השם של גזול אינו שם אחר אלא קיצור א"כ לא יקרא שינוי (משמה גזאלה) שם ליפסל כו'. ומהראנ"ח חלק ע"ז מתשובת הריצב"א הנ"ל וכ"ד הרא"ם ח"א סי' ס"ו דאע"ג דאין שם תפאתה לאשה אחרת כו' וע"כ לא סמך להקל על טעם הזה בשם איריני שנכתב ביו"ד יתירה איריניי אע"ג שאין בעולם שם איריניי שיהי' נקרא בהרגש היו"ד כו' עוד כ' דמהר"א בן ששון בתשו' סי' למ"ד כ' דשאני ההיא דתפאתה שהוא חילוק גדול בין מבטא הנו"ן למבטא הטי"ת לכן אע"ג דלא הוי שם לאשה אחרת לא הוי גיטא. וא"כ בנד"ז ג"כ איך נקיל למעשה. ולא דמי לווייבש מטעם הנ"ל. אך נראה לצדד. דהנה בב"ש בש"א אות ג' הביא תשו' מהר"א בן ששון סי' למ"ד שכתב בשם מהריב"ל דמדייק מפסקי מהרא"י הנ"ל טעמא דגרשון וגרשום מצינו בקרא דהם תרי שמות מש"ה הוי שינוי אבל אם לא היה בקרא תרי שמות הי' אמרינן דשם השני הוי כמו כינוי כגון גרשון בנו"ן הוי כינוי לגרשום במ"ם אע"ג דניכר במבטא השינוי מ"מ הי' כשר ואמרינן דזהו כנוי ומזה תלמוד לכל השמות עכ"ל. ולנגד זה במכמ"א שע"ד סי' כ"ה הביא שמהרא"ם ומהראנ"ח תופסים במושלם היפך ממ"ש מהריב"ל דמשום שאין שם בעולם כמו אותו השינוי שבגט לא תלינן להכשיר ולומר דהוי כינוי כו'. ובתשו' מהר"א בן ששון סי' ל' שאצלי הוגה מכתיבת יד קדש אאזמו"ר הגאון נ"ע עמש"ש מהריב"ל אם לא היה בקרא תרי שמות כו' כנ"ל. וז"ל זה אינו להכשיר לגמרי אלא שלא היה בטל לגמרי וכל הדרכים האלו בה כו' ע"ש עכ"ל הזהב כוונתו דמהרא"י ס"ל דשינוי כמו מגרשום לגרשון אילו לא הי' גרשון שם אחר לא היה שינוי הפוסל מדאורייתא רק מדרבנן אבל כיון דתרי שמות הם הגט בטל מדאורייתא. נשמע מדבריו דשינוי כמו מגרשום לגרשון אילו לא היה שני שמות בקרא לא היה חשיב שינוי מדאורייתא כ"א מדרבנן. וגם אין כל הדרכים האלו דבשינה שמו ושמה בה. ושוב מצאתי שכדבריו אלה מבואר בספר שמות בשם מתתיהו בדף נ"ג סע"א וז"ל הן אמת דראייתו מדברי מהרא"י ז"ל נכונה דוקא היכא דנשאת דלא נאמר דתצא וכל הדרכים האלו בה אחר דלא נכתבו בתורה בשני שמות אבל להכשירו בדיעבד אם ניתן ועדיין לא נשאת כו' לכל זה אין ראיה מדברי מהרא"י ז"ל עכ"ל הס"ש שם. ואפ"ל טעם לזה עפמ"ש בש"ע סי' קכ"ו ס"ך ובב"י שם בשם העיטור ומסתברא כל שניכר שהוא ט"ס כו' אין לחוש אלא בגוף שמות הבעלים עכ"ל. א"כ לכאורה היה אפ"ל דאף בגוף שמות הבעלים אינו בטל מדאורייתא כ"א מדרבנן מאחר שניכר היטב שהוא ט"ס ולכן כיון שאין שם אחר נשמע אצלינו כשם השינוי ניכר מאד שהוא ט"ס. ולכן אין הגט בטל מדאורייתא. אך קשה ע"ז דהא גבי נפאתה שכ' תפאתה נק' חספא בעלמא אף שניכר שהוא ט"ס מאחר דאין אשה אחרת שנקראת תפאתה כמו שהוכיח בתשו' הרא"ם מן פרש"י פרק התקבל וא"כ כיון שאין שם אשה תפאתה ניכר שהוא ט"ס וצ"ל נפאתה ואפ"ה נקרא חספא. ויש לומר ע"ז תירוץ שתירץ בתשובת מהר"א בן ששון דשאני תפאתה שהוא חילוק גדול כו' כנ"ל וגם י"ל דאע"ג שנקרא חספא מ"מ היינו מדרבנן דהא בב"י רס"י קכ"ב כתב דגם פסול דרבנן נק' חספא יעו"ש. ולכן לדברי האומר דכשהשינוי הוא מעט וגם אינו לשם אחר ה"ל רק פסולא דרבנן א"כ בדרבנן היה ראוי לסמוך על הטעמים שנתבאר לעיל אות א' די"ל שאין זה שינוי ועל הטעם שנתבאר לעיל אות ג' דשם בילא מוכיח על בילייא:

קיצור שי"א דשינוי כמו מגרשום לגרשון אילו לא הי' שני שמות אין בו רק פסולא דרבנן א"כ לפי"ז גם בילייא כיון שלא נמצא כן שם אשה אחרת הוא שינוי מדרבנן וא"כ יש לסמוך על ההיתרים דלעיל אות א' ואות ג':

האך אף לדעת מהרא"ם ומהראנ"ח דמדבריהם משמע דמשום שאינו שם לאחרת אין להקל וה"ל שינה שמו ממש. עכ"ז הנה גם לדבריהם ע"כ צריך לחלק בין זה ובין מה שמוכח קצת מדברי העיטור שבש"ע סי' קכ"ו ס"כ דכשניכר שהוא ט"ס אין בו פסולא דאורייתא. והחילוק הוא דכאן גבי תפאתה אין שייך לומר ע"ז שניכר שהוא ט"ס ובודאי צ"ל נפאתה דמנלן לומר כן דדוקא גבי זמן שייך לומר שניכר שהוא ט"ס דכשכותב ברביעי בשבת בכך וכך לירח פלוני א"כ כשדילג הריש של ברביעי אין לו פירוש אחר רק ברביעי דמ"ש אח"כ בשבת בכך וכך לירח כו' מוכיח עליו דהיינו ברביעי בשבת. אבל גבי שם כשכותב תפאתה אין ראיה דודאי שמה נפאתה דאף שאנו אין יודעין שיש שם תפאתה דלמא מ"מ נקרא כן אשה זו. וכן גבי שמשון עד"מ כשדילג השין שאחר המ"ם י"ל שמא שמו שמון הגם דאינו מצוי כלל עכ"ז אינו דומה לניכר הנ"ל וראיה מפסקי מהרא"י סי' י"א ואי משום דידוע לנו מבחוץ כו' דע"כ דילוג טעות יש כאן נראה דלא דמי למוכח מיני' ובי' עכ"ל הביאו הב"י והב"ש סי' קכ"ז סעיף י"ג סק"ך. וכ"ש שי"ל כן על נפאתה תפאתה ועוד דעכ"פ לא עדיף מלא כתב שמו כלל מאחר שנכתב בבלבול ובלא כתב שמו הגט פסול מדרבנן או מדאורייתא כמ"ש בש"ע סעיף י"א ובב"ש וג"פ שם. ולפ"ז אף לדבריהם היינו כשלא נכתב רק שם זה אין ניכר ומוכח כ"כ שהוא ט"ס. אבל בנדון דידן בענין שנכתב בילא דמתקרי בילייא ביו"ד יתיר דבכה"ג מוכח היטב שהוא ט"ס כי רצה לכתוב על הרגש היו"ד שאחר הלמ"ד וטעה וכתב שני יודי"ן. א"כ שם בילא מוכיח עליו וגם אין שם בילייא נמצא כלל. וא"כ י"ל שזה חשוב ניכר שהוא ט"ס דהיינו מוכח מיני' ובי' כמו הא דברביעי בשבת כו' דבשבת בכך לירח מוכיח עליו שהוא ט"ס. ה"נ בילא מוכיח על בילייא כו'. וא"כ בכה"ג י"ל לכ"ע אין כאן רק פסולא דרבנן מתרי טעמי. האחד דנכתב שם העיקר בילא. הב' דבכה"ג מוכח שהוא ט"ס ואף שאינו הכרח גמור כמו הא דברביעי בשבת מ"מ כיון שכאן י"ל שאינו שינוי כ"כ כי גם בילייא בשני יודי"ן יש לפרש כמו שנקראת אשה זו ע"כ יש לסמוך על ההוכחה משם בילא להחשיבו ניכר ט"ס. ועוד דמוכרח הוא ג"כ מבחוץ שהוא ט"ס הכרח גמור דבעל אשה זו המבואר בגט שמו ושם אביו ידוע שאשתו היא בילא. וגם ע"פ שם אביה מוכרח כן. וכשנוסף ע"ז דמוכח ג"כ מצד שם בילא שבגט. יש לדמותו לניכר היטב שהוא ט"ס וגם לא שייך לומר דעכ"פ ה"ל כלא נכתב שמו כלל דהא נכתב שם בילא ודי היה בזה לבד א"כ עכ"פ נכתב שמה וא"כ כיון דלכ"ע בכה"ג אין רק פסולא דרבנן לכן יש לסמוך על הסברא דלעיל אות א' שבדוחק י"ל שאין זה שינוי כלל. וכ"ש לדברי הדיעה דלעיל אות ד' דס"ל בלא"ה כשהשינוי קל ואינו לשם אחר אינו רק פסולא דרבנן וא"כ לדבריהם בנד"ז שיש עוד שני טעמים נוספים מה ששם בילא מוכיח עליו ומה שי"ל שגם בילייא אינו שינוי וא"כ ודאי יש להקל בזה בפסולא דרבנן. וכיון דאף להחולקים על דיעה זו מ"מ גם לדבריהם מצד שני טעמים אלו אין כאן רק פסולא דרבנן. לכן בדרבנן יש לסמוך על דיעה האחת במקום עיגון גמור ושעת הדחק כזה וכמו שהקיל אאזמ"ו הגאון ז"ל בשעת הדחק ומקום עיגון באומר אמרו כשיש עוד צד להקל עיי"ש בתשובתו סי' ל"ב. ואין להחמיר משום דהא מדברי העיטור מוכח דבשמו ושמה אין להקל אף היכא שניכר שהוא ט"ס כי זהו מפני שי"ל דה"ל כמו לא נכתב שמו כלל. אבל הכא דנכתב שמה בילא כהוגן רק בענין דמתקרי בילייא יש קצת שינוי וגם ניכר שהוא ט"ס מטעמים הנ"ל י"ל שיש להקל. ומ"מ כ"ז דוקא במקום עיגון גמור. אבל כשאפשר להשיג גט אחר אין להקל:

קיצור אף להאומרים דמשום שאינו שם אחר אין שום קולא. עכצ"ל דהוא משום שאין ניכר היטב שהוא ט"ס. אבל בנד"ז דע"י בילא ניכר היטב דענין דמתקרי בילייא הוא ט"ס. י"ל דיודו דאין כאן פסולא דאורייתא. ובדרבנן אפשר שיש לסמוך גם לדבריהם על היתר דאות א' שי"ל שאין זה שינוי כלל. וגם מדברי העיטור אין ללמוד חומרא. קצרו של דבר לדברי האומר דכשהשינוי אינו לשם אחר אין כאן רק פסולא דרבנן יש ב' טעמים להקל. א' מה שי"ל שאין זה שינוי כלל. ב' שבילא מוכיח עליו וניכר שהוא ט"ס. ולדברי האומר דמשום שאינו שם אחר אין שום קולא מ"מ כאן מחמת טעם הב' יודה דה"ל רק פסולא דרבנן. ואזי גם לדבריו יש לצדד להקל ע"פ טעם הא'. או שעכ"פ בדרבנן יש לסמוך על דיעה ראשונה:

וועוי"ל שינוי זה דבילייא כיון שאין נמצא שם כזה ומובן דזהו בילא. אלא שיש יו"ד אחת יתירה לא חמור מהשינוי דכתב שם דיהודה לבד בגליל. שלפ"ד התוספות ושאר מפרשים זהו ומודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה כו' ומבואר בתוספת פ"ב (דף כ' ע"א) בד"ה הא בעינן שמו ושמה דשינוי זה קיל מדין לא כתב שמו כלל. וא"כ כיון שנכתב ג"כ שם בילא. הרי נכתב שמו ושמה ור"ל מאחר דשם בילייא לכל היותר הוי פסולו כאלו לא נכתב שמה כלל. וא"כ עכשיו שנכתב שמה בילא הרי הגט כשר. ומיהו יש לחלק דאף שפסול בילייא לא גרע מלא נכתב שמה כלל מ"מ לא מהני מה שנכתב שם בילא. אך הנה הירושלמי פליג על ש"ס דילן בענין אפיך שמיה דלהירושלמי אם כ' אני עם כל שום כשר כמ"ש הר"ן פ' השולח. ולכאורה ראיה להירושלמי מהמשנה דפ' הזורק שינה שמו ושמה. דהתוספות (דף כ' ע"א) הנ"ל הכריחו דמיירי בפסולא דרבנן. והוכרחו להעמיד דמיירי בכתב שם דיהודה בגליל. אבל פשט המשנה מיירי בשינה שמו ממש שינוי גמור. וא"כ קשה דהא ה"ל פסולא דאורייתא ממש. אבל להירושלמי אתי שפיר דכיון שכתב אני א"כ אף ששינה שמו ס"ל דליכא רק פסולא דרבנן. אלא דפסול זה החמירו בו ועשאוהו כמו פסול של תורה שתצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. וכשכתב ג"כ וכל שום ס"ל הגט כשר. ואף דלש"ס דילן אין הדין כן וס"ל דבכה"ג ששינה שמו אף שכתב אני עם וכל שום אינו גט כלל ותצא מזה ומזה כו' ופשיטא דאין להסתפק ח"ו מחמת הירושלמי נגד ש"ס דילן. מ"מ בנד"ז דהשינוי דבילייא קל מאד וגם אפשר שאין זה שינוי כלל ע"כ כיון שכ' ג"כ שם בילא י"ל דגם לש"ס דילן נראה להקל הנה לרווחא דמילתא במקום עיגון גמור כנדון זה אפשר לעשות סניף מהירושלמי. ע"ד שמצרפים בחמץ בפסח לפעמים דעת השאילתות דס"ל חמץ בפסח בששים שאע"פ שנדחו דבריו לגמרי מהלכה עכ"ז לפעמים לאיזו סניף מצרפים סברתו. כמ"ש בד"מ רס"י תמ"ז ובמג"א סי' תס"ז ס"ק ל"ג ובח"י רס"י תמ"ז דלמעשה אין סומכין ע"ז אא"כ היכא דאיכא עוד הרבה צדדים להקל. וכה"ג כתב בנ"י פט"ו דיבמות (דף קט"ז ע"א) גבי אימא בגמלא פרחא אזל דלסניף נקטינהו הביאו בתשובת צ"צ. הרי אע"ג דהא דגמלא פרחא לא מהני אף בד"נ ע"ש עכ"ז כיון שבלא"ה יש טעם נכון דאימא מילי מסר מצרפין ג"ז לסניף עכ"פ. וכמ"כ י"ל בנ"ד לפי מה שכתבנו שמשוה"ד י"ל להקל בזה לכן לסניף לרווחא דמילתא מצרפין טעם של הירושלמי:

קיצור בילייא י"ל לא גרע מלא כתב שמה כלל עפמ"ש התוספות פ"ב (ד"כ) וא"כ כשנכתב בילא ג"כ הרי נכתב שמה. מיהו יש לדחות כשיש כמה טעמים להקל יש לצרף הירושלמי שהביא הר"ן בסוגיא פ"ד דגיטין בראשונה היה משנה כו':

זוהנה בתשו' נ"ב מהד"ת חאה"ע סי' קי"ט כ' גבי מאיר לכתוב דמתקרי מייאיר בשני יודין אחר המ"ם כי אצלם דוחקים ומרגישים יו"ד אחר המ"ם כו'. ונראה שמדמה זה לפרידא שיש כותבים שני יודי"ן אחר הרי"ש כו'. ובב"ש בש"א תחלת אות מ"ם כ' וא"צ לכתוב המכונה מייאיר ופי' בט"ג שם סק"א הטעם משום דה"ל כיצחק חקין כו' ותמה שם על הנ"ב למאי הצריך לכתוב המכונה מייאיר דלו יהי שמרגישים היו"ד ה"ל שם דקטנות יעו"ש. עכ"פ מזה מובן דלולי טעם זה היו כותבין מייאיר בשני יודי"ן אחר המ"ם. משום שמרגישים היו"ד. והיו כותבין דוקא שני יודי"ן ולא יו"ד אחת. וצ"ל הטעם כדי שלא יקראו היו"ד בחיריק מיאיר ע"כ היו כותבין שני יודי"ן שזהו צירי והרגש היו"ד. א"כ לדבריהם גם בילא אחר שמרגישים היו"ד אחר הלמ"ד כמו אצלם גבי מייאיר. אינו שיבוש גדול כ"כ כשכתבו שני יודי"ן. אף שנקודת הלמ"ד דבילא אינו כמו נקודת המ"ם דמאיר. שבמאיר הוא בצירי ע"כ שייך שני יודי"ן כמו גבי פריידא. ובבילא לפי לשונינו במדינתנו פה הלמ"ד הוא בסגול רק שנרגש יו"ד. מ"מ מצאתי גם כשהוא בקמץ כותבין לפעמים יו"ד אחד ולפעמים שני יודי"ן כמו ענין טליא שהוא תרגום של ילד בתרגום ירושלמי פ' וישלח ע"פ הילדים רכים ארום טליא חטיין. ונקוד טליא בקמ"ץ תחת היו"ד. וכן ביואל סי' ב' ט"ז אספו עוללים אייתו טליא ג"כ בקמץ תחת הלמד וכתוב יוד אחד. ובגמרא פ"ק דמגלה (דף ה' סע"ב) א"ר יוחנן כד הוינא טלייא. נדפס טלייא בשני יודין. בדפוס אמשטרדם שהוא מוגה. וע' במתורגמן ערך טל (השלישי) ובתלים ל"ז כ"ה נער הייתי טלי הוית כו'. (ולפי הברתינו ענין טלייא דומה קצת לענין בילייא. מיהו ניקוד הלמ"ד אינו שוה וע"ד שנתבאר לעיל אות א' ההפרש בין בילייא ובין סאייה דבסאייה הניקוד תחת היו"ד וכ"ה בטליא משא"כ בבילייא וכנ"ל) וכיון דגבי טלייא נמצא לפעמים בשני יודי"ן ואל"ף ופעמים ביו"ד אחד ואל"ף. ופעמים ביו"ד בלא אל"ף כנ"ל. ע"כ גבי בילייא אין להחליט בפשיטות דהוי שיבוש גמור כשכתב בילייא בשני יודין ולומר דה"ל שינוי לגמרי. דמאחר שנרגש יו"ד כמו במייאיר א"כ אין זה שינוי כ"כ בשכתב שני יודי"ן. הגם שלכתחלה היה די רק בשם בילא לבד. וכמו גבי מאיר דכ' הב"ש שא"צ לכתוב המכונה מייאיר משום דה"ל שם דקטנות וה"נ י"ל דעיקר שמה הוא בילא אם כן כותבים גם באגרות ושטרות וכן חותמים א"ע הנשים. אך אם זה חשש שמא אינו דומה לשם מאיר שידוע ומפורסם כן מאיר בלי יו"ד אחר המ"ם לכן ה"ל מייאיר שם דקטנות. אבל בילא יש לחוש שמא אינו שם קבוע כמו מאיר. ע"כ חשש לכתוב ג"כ דמתקרי בילייא. כמו להנ"ב דס"ל גבי מאיר ג"כ לכתוב דמתקרי מייאיר. א"כ לפ"ז אין כאן שיבוש גמור כשכתב בילייא בשני יודי"ן. מיהו אפשר מייאיר אצלם באשכנז אין המ"ם בצירי אלא כמו אייזיק. והנה ביש"ש פרק השולח בסי' ל"א סוף אות א' כתב וז"ל אייזיק כו' בשני יודי"ן ולא כותבין איזק מאחר שנגזר מיצחק שהוא בחירק וכן הא"י קורין כל יצחק איזק לא משגחינן בהו אלא בתר קריאת העברים שהוא עיקר עכ"ל. והביאו ג"כ בט"ג בש"א אות א' ס"ק כ"ח. מיהו בט"ג אות מ"ם סק"א גבי מייאיר משמע דהברת מייאיר אינו מחולק מן מאיר רק במה שנרגש יו"ד. שם ייבא בגמרא נדה (ט"ו ב') ובפרק ע"פ. שמא פייס. הפייס הראשון. הפייס השני. במשניות פ"ב דיומא הכל בשני יודי"ן מיהו זה דומה לסאייה. החדר והפרוזדור והעלייה פ"ב דנדה בשני יודין בתיבת והעלייה והוא בסגול תחת היודי"ן מיהו זה ג"כ כמו סאייה. התנא רבי פפייס במסכת עדיות (פ"ז) נזכר הכל בשני יודין מיהו במשניות מנוקדים הניקוד פפי(יס. ומ"מ לא רציתי להקל להלכה למעשה ולא רציתי להורות בה היתר אף שיושבת עגונה חמש שנים עד שאח"כ שמעתי שגם בילייא נקרא שם בילייא בשו"א תחת הלמ"ד ובסגול תחת היודי"ן. א"כ ה"ל ממש כמו סאייה. לכן אם היודין נקראין שם בסגול אין לפסול הגט וכן תיבת קניין נזכר בגמרא ספ"ק דגיטין (דף י"ד ע"א) בשני יודין אחר הנו"ן. ובפרק חזקת (דף מ' ע"א) נזכר קנין ביו"ד אחד וכ"ה בפרק יש נוחלין (דף קי"ד ע"א) ובפרשב"ם שם נדפס קניין בשני יודי"ן. ועפ"ז דוקא הוריתי היתר למעשה:

להעיר מענין פמליא פ"ב דברכות דף ט"ו ופרק חלק (צ"ט ב') ובמתורגמן כ' שהוא לע"ז מענין פאמילייא דהיינו בני ביתו. ולהעיר מתיבת אנפליא פרק (י"ב) דיבמות חלצה באנפליא ובגמ' (שם) כמה פעמים וכן רפ"ג דגיטין (דף כ"ה ע"א) קטן ואנפיליא. וכן אידליא. וכן געליא. מתתיה. ועב"ש איליש. איליא: