סימן קצ
אסימן קצ
בנדון אם כתב שם הטפל לבד ונדון החשש הג' שהאשה הנ"ל רוב אנשי העיר קורין אותה בשם שאניא רק בבית אביה קורין אותה שאשי' וכן ניתן לה השם מעריסה. הנה ספק זה הוא אצלי היותר גדול דהא כ' הרמב"ם מה"ג מי שהיו לו שני שמות כו' כתב השם שאינן ידועים בו ביותר וכ' וכל שם שיש לו הרי זה גט פסול עכ"ל. והובא בש"ע רס"י קכ"ט סעי' ב'. והוא מהא דרובא מרים ופורתא שרה שבגיטין (דל"ד ע"ב) דאמרי נהרדעי מרים וכל שם שיש לה ולא שרה וכל שם שיש לה. ופי' הרמב"ם דאם כ' שרה וכל שם שיש לה אפי' דיעבד הגט פסול ולא כמ"ש התוס' שם ע"ש. ומבואר בתשו' הריב"ש סי' מ"ג שכן הסכימו רבים מן הגדולים ומכללם הרמ"ה ז"ל ע"ש. וההיא מיירי לדברי הכל שהכתיבה ונתינה היא בעירו ממש כמבואר בפרש"י ובתוספות שם דהיינו במקום א' ששם הוחזק בשני השמות ואפ"ה ס"ל להרמב"ם וסיעתו אם כתב השם שאינו ידוע בו ביותר אף שכ' וכל שום הגט פסול. והנה לפ"ד הטור בהרמב"ם כש"כ אם כתב השם שא"י בו ביותר בלא וכל שום דהגט פסול כמ"ש הב"י רס"י קכ"ט בד"ה והרמב"ם פסל. וכ' עוד הב"י דממ"ש הטור והא דכשר בדיעבד כשכתב שם הטפל וכל שום כו' משמע דכשאינו כותב וכל שום גם להרא"ש פסול ושאפי' גם בשם העיקר הדין כן להטור והד"מ סק"ב כ' ע"ז ואין דבריו נראין בהטור כו'. ולפמשי"ת לקמן דרבים וכן שלימים מגדולי הפוסקים ס"ל כן א"כ י"ל דגם דעת הטור הוא כן וכמו שהבין הב"י בהטור. אמנם הב"י עצמו כתב ול"נ דבכותב שם העיקר בלא וכל שום לכ"ע כשר ואפילו בכותב שם טפל בלא וכל שום מכשיר הרמב"ם בדיעבד כו' ולא פסל בכתב שם הטפל אלא כשכתב עמו וכל שום כו' ויכתוב שם הטפל בעיקר כו'. והב"ח חלק עליו וכ' דודאי להרמב"ם כש"כ כשכתב שם הטפל בלא וכל שום פסול ופי' הטעם דכיון שאין מכירין אשה זו בשם שרה אלא פורתא אין נראה שזה מגרש אשתו אלא אשה אחרת ואיכא לעז על בניה שתלד מן השני עכ"ל וכ"מ לפענ"ד מתשו' הריב"ש סי' מ"ג שפי' בטעם הפיסול כשכתב שרה וכל שם שיש לה וז"ל דהתם הוא שאין כותב השם העיקרי בפירוש אלא כותב השם הטפל בפי' והעיקרי כולל בלשון וכל שום דאית לי ולזה הוא פסול שאין ניכר מתוך הגט שיהיה זה. אבל בנידון זה ששני השמות כתובים בגט בפירוש אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה וכ"כ הרמ"ה ז"ל והרמב"ן ז"ל כו' עכ"ל. וא"כ כ"ש כשכתב שם הטפל לבד בלא וכל שום שאין ניכר מתוך הגט שיהיה זה. ולכן לא הכשיר רק כששני השמות כתובים בגט בפירוש כו'. וז"ל אאזמו"ר הגאון נ"ע בתשו' דאמטשיסלאוו ולפ"ד הב"ש סי' קכ"ט סק"ג אפילו בדיעבד פסול אם כתב שם הטפל לבד דלא כרמ"א וכ"פ הט"ז שם ומסיים דהג"ה זו לאו דסמכא היא להלכה כלל עכ"ל. וכן הסכים הבית מאיר ססע"י א' וכן פסק במכמ"א ש"ד סס"י ז':
קיצור (הט"ז וב"ש ושאר אחרונים חולקים על הרמ"א לפסול בכותב שם הטפל לבד וכ"מ בתשו' הריב"ש סי' מ"ג):
בוהנה באמת מ"ש הב"י אהא דכ' הטור בדיעבד אפי' לא נכתב רק א' מהן כשר (ר"ל אפי' שם הטפל לבד). וע"ז כ' הב"י כך כ' התוס' והרא"ש גבי מומר לע"ג שגירש דההיא דרובא קרו לה מרים כו' דמשמע דאפי' בחד מקום צריך ב' שמות היינו לכתחלה והה"מ כ' בפ"ג הי"ג שזה דעת הרמב"ן ועיקר עכ"ל. וכ"כ הב"ח סעיף ב'.באמת לא נמצא מפורש בתוס' ובהרא"ש דבשם טפל לבד נמי כשר ובהרמב"ן משמע להיפוך. שז"ל הרמב"ן אבל אם הי' הוא ואשתו במקום א' אע"פ שהוחזק שם בב' שמות כגון ששמעו שיש לו שם במקום אחר אם גירש אותה באותו השם שיש לו באותו מקום הואיל ואין קורין אותו כאן אלא באותו השם בדיעבד מגורשת ולא אמרו אלא במגרש במקומות אחרים כדמפרשי' בירוש' וה"נ דרב אשי כדפרישית ומיהו אם קורין אותו באותו מקום בשם אחר אעפ"י שהוא מיעוט כמעשה דמרים אם לא כ' וכל שום מעכב אפי' דיעבד. וי"מ אף זו לכתחלה אבל בדיעבד מגורשת ע"כ לשון הרמב"ן. הרי לדעה הראשונה אעפ"י שכתב שם העיקר רק שלא כתב שם הטפל או וכל שום מעכב אפי' דיעבד. וזה כמו שהבין הב"י בהטור כדלעיל ויתבאר מזה לקמן בס"ד. וא"כ גם הי"מ המקילים שהביא הרמב"ן י"ל שאינן מקילין אלא בכותב שם העיקר לבד אבל לא בכתב שם הטפל לבד. וכן כתב בחידושי הריטב"א וז"ל אבל היכי דאתחזק בתרי שמא לא סגי בחד מינייהו אא"כ שניהם בעיר אחד ומגרש באותו שם שהוא עיקר וכדפרישית לעיל וצ"ע על מ"ש המגיד בשם הרמב"ן שמי שיש לו ב' שמות במקום א' וגירש בא' מהן ה"ז מגורשת שהרי הרמב"ן לא הכריע כלל. ואדרבה משמע דסתם שאינה מגורשת אלא רק י"מ מקילין בזה. ומדברי הריב"ש סי' מ"ג נ' שתפס דהרמב"ן מחמיר ולא כהי"מ שהרי כ' הריב"ש דהרמב"ן ס"ל אם כתב שרה וכל שום הגט פסול. ולהי"מ נ' דס"ל דמ"ש בגמ' ולא שרה וכל שום היינו רק לכתחלה. וכמו שפי' הט"ז לפ"ד התוס' דבדיעבד סגי בחדא לטיבותא כו'. עיין לקמן. אבל דוחק לומר דהי"מ ס"ל ג"כ דמ"ש בגמ' ולא שרה וכל שום היינו אפילו דיעבד לא דא"כ מנא להו דבמרים סגי בלא כל שום דיעבד. א"ו עכצ"ל דמפרשין שכל זה הוא רק לכתחלה. והיינו מ"ש הרמב"ן וכן היה אומר ר"ת ז"ל שכן פי' ר"ת שכל זה מיירי לכתחלה כמ"ש בתוס' וא"כ לפי"ז הרמב"ן דאינו מכשיר בשרה וכל שום ע"כ ס"ל לא כהי"מ:
והנה בהתוס' והרא"ש ג"כ לא נתבאר להדיא דבכתב שם הטפל לבדו כשר דממ"ש אבל בהוחזק בשני שמות במקום א' כשר בדיעבד אפילו באחד מהן אפ"ל דמיירי שידוע בשני השמות ולא שא' מהן רק פורתא קרי לי' הכי. ואע"ג דכ' ואפילו בחניכה ומשמע דחניכה גרע משם מובהק וא"כ ה"ל כטפל. הא ליתא. לא מיבעי למסקנת התוס' שהכינוי דומה לשם כו'. אלא אפי' לפי הס"ד י"ל דגריעא בזה שאינו שם מובהק ושם הקדש אלא שם החול. אבל מ"מ ידוע הוא בחניכתו ולא רק פורתא קרו לה הכי. אבל להקל בשם הטפל דרק פורתא קרו לה הכי לא נתבאר כלל בתוספות והנמשכים אחריהם. וכן מצאתי בט"ז רס"י קכ"ט וז"ל. והיינו דאמרינן בגמ' מרים וכל שום פי' לכתחלה ולא שרה וכל שום היינו לכתחלה אבל דיעבד מהני שרה וכל שום. אבל שרה לחוד פשיטא דלא מהני אפי' דיעבד דלא אשכחן היתר אלא בחניכה. והתם היינו חניכה מפורסמת דהוה כמו שם העיקר כו' נמצא דלכתחלה בעינן תרתי לטיבותא שיזכיר שם העיקר ואפ"ה צריך לכתוב וכל שום. אבל דיעבד סגי בחדא לטיבותא דהיינו או שם העיקר לחוד או שם הטפל עם וכל שום. אבל שם טפל בלא וכל שום אפילו דיעבד פסול. ואין לטעות בדברי התוס' שזכרנו שבדיעבד מותר באחד מהם שהם אינם מדברים באחד טפל אלא בשניהם עיקרים עכ"ל. הרי פי' דברי התוס' כמו שכתבתי. וזהו ג"כ דעת הי"מ שמקילין שהביא הרמב"ן שהרי סיים וכן היה אומר ר"ת ז"ל. והיינו דעת תוספות הנ"ל לפי' הט"ז. אבל הרמב"ן עצמו ס"ל מ"ש בגמ' מרים וכל שום אינו לכתחלה לבד כ"א אפילו דיעבד פסול כן משמע בהריב"ש וכדעת הרמב"ם והרמ"ה דמימרא זו נאמרה לעכב. והנה לפי"ז הא דהקילו התוס' במומר לע"ג לכתוב רק שם דיהדות והב"י כתב שי"א שמקילין אף בלי כל שום התם איכא טעמא רבא מפני שהוא שמו הראשון וכמבואר בלבוש גבי גר שכתב שם א"י דה"ט וכ"כ הריב"ש סי' מ"ג דה"ט דגר מפני שהשם ההוא היה מוחזק בו ראשון. אלא שעכ"ז הוא ז"ל לא הקיל רק כשכלל שם דיהדות בוכל שום. ועיין בג"פ סי' קכ"ט ס"ק צ"ז דאפילו בנשתקע שמו הראשון יש מחמירים לכתוב גט שני בשם הנשתקע כיון שהיה שמו הראשון. ועיין עוד בג"פ סי' קכ"ח ס"ק כ"ו דפ"ה ע"א. הלכך כשמקצת קורין לו בשמו הא' לכן י"ל דסגי בשמו זה שאינו חשוב טפל כיון שהוא שמו הא' ועוד יש טעם במומר לע"ג וגר דהכל יודעים במומר לע"ג שמתחלה היה לו שם דיהדות ובגר שהיה לו שם דא"י. א"כ אף שאין הכל קורים אותו בשם זה ליכא לעז כ"כ ועיין בתשו' מהרי"ק שרש פ"ו. משא"כ בשאר מי שיש לו ב' שמות שיוכל להיות שיהיו אנשים שאין יודעים כלל משמו הטפל. הלכך אין ניכר שיהא זה המגרש. והנה בדברי הרמב"ן בחידושיו אפילו לפי היש מפרשים יש לומר לפסול בשם הטפל לבד בלא וכל שום וכמש"ל. אבל לדיעה הראשונה שלו אפילו בשם העיקר פסול כה"ג. וא"כ גם מ"ש הה"מ בשמו שמי שיש לו ב' שמות במקום אחד וגירש באחד מהן מגורשת צ"ל דמיירי בשאין אחד מהן טפל אלא ניכר וידוע הוא בכל שם משני השמות דומיא דחניכה שבתוספות ושמו העצם. דאל"כ מנ"ל להה"מ לפרש כן בהרמב"ן להקל כ"כ נגד הדיעה ראשונה שבהרמב"ן. וכן הביא בג"פ סי' קכ"ט סק"ח בשם הרב בעל פ"מ שפי' כן בההמגי"ד וכן הביא המכמ"א שע"ד ס"ז בשם מורו הר"מ. ונראה זהו הרב בעל פני משה שבג"פ. וכן פי' במהריב"ל ח"א סי' ך"ט גם דעת הרשב"א דלא כנראה לכאורה מדבריו דמכשיר בשם הטפל לבד. וכן פי' בספר שמות הובא במכמ"א שם. אע"פ שהמכמ"א השיג על פי' זה בהרשב"א אשתמיטתי' תשו' מהריב"ל הנ"ל. וגם ביש"ש פ' השולח סי' ט"ז לא הכשיר רק בכותב שרה דמתקריא מרים משמע בשרה לבד פסול. ולפ"ז מ"ש בסי' י"ד דאפילו לא נכתב אלא שם אחד כשר בדיעבד עכצ"ל דהיינו כשאינו שם טפל ולא כההיא דפורתא שרה. מיהו ברי"ו נכ"ד ח"ב משמע דלהתוס' אפילו גירש בשם הטפל כשר. ומ"מ להלכה כיון שהט"ז כתב שמדעת התוס' והרא"ש וסיעתם אין הכרח כלל להקל בכתב שם הטפל לבד ובהטור יש ב' סברות אם להקל בשם הטפל עב"י וב"ח ואף שהאחרונים תופסים עיקר כסברת הב"ח בהטור דמקיל בשם הטפל וכ"נ סברת הרשב"א להרבה אחרונים מ"מ כיון שדעת הרמב"ם (לפ"ד הטור והב"ח והט"ז וב"ש והג"פ והמכמ"א דלא כהב"י בהרמב"ם) ודעת הרמב"ן בחידושיו הנ"ל ודעת הרמ"ה בטור סי' קכ"ט ובהריב"ש סי' מ"ג ודעת הריטב"א בחידושיו לפסול בזה ואפשר שהרמב"ם והרמב"ן והרמ"ה מחמירים גם אפילו בשם העיקר לבד וכ"ד ריא"ז בש"ג וכ"ד הסמ"ק כמ"ש המכמ"א ש"ד סי' ח' וכנלע"ד דעת הרי"ף ורש"י כדלקמן אי"ה. א"כ פשיטא דהרי"ף והרמב"ם ורש"י והרמב"ן והרמ"ה וסמ"ק וריא"ז והריטב"א הם הרבים נגד הרשב"א והטור בשגם שמהריב"ל והס"ש והפ"מ מפרשים גם בהרשב"א שאינו מקיל כלל בשם הטפל לבד:
קיצור (הט"ז ס"ל דגם להתוס' והרא"ש אין להכשיר בשם הטפל לבד וכ"מ ביש"ש. מיהו ברי"ו משמע דמכשירי' בזה וכ"מ בהרשב"א. ומהריב"ל פי' ד' הרשב"א ג"כ כמ"ש הט"ז בשם התוס' אמנם הרמב"ם והרמב"ן והרמ"ה והריטב"א ועוד רבים מהפוסקים ודאי פוסלים בכתב שם הטפל לבד):
גוהנה גם בהר"ן משמע כן דכתב שם הטפל פסול לפי שני מי שנקרא בפי כל יודא והחליף ופעלו בקושי שיתן גט וכ' הדיעות שהביא. שלפי הדיעה הראשונה כ' אבל אם היה ביהודה וכ' לגרש ביהודה ה"ז מגורשת דכיון דהוא ואשתו במקום אחד היינו ביהודה וכתב שמו של יהודה אע"פ שיש לו שם אחר בגליל ואתחזק ג"כ באותו שם בכאן. (פי' שקורין אותו לפעמים ביהודה ג"כ באותו שם דגליל) מגורשת כיון שכתב עיקר שמו שבכאן שהוא מקום כתיבה וגירושין ומיהא משמע דדוקא בשאותו שם של יהודה עיקר בכאן ומיהו דיעבד דוקא מגורשת כו' עכ"ל. הרי מבואר מלשונו דאפילו דיעבד אינה מגורשת בשכתב אחד מן השמות אא"כ כתב שם העיקר דוקא. שהרי מבואר דדוקא שכתב עיקר שמו שביהודה הוי מגורשת דיעבד. ודוקא כשהוא עיקר בכאן אבל אם אינו עיקר אינה מגורשת. ועוד דמבואר מלשונו דאם כ' שם של גליל לבד אינה מגורשת אע"פ שזה השם י"ל דעדיף משאר שם טפל שהרי בגליל הוא עיקר שמו וגם ביהודה בזולת גליל חשוב טפל כיון שקורין אותו לפעמים ג"כ ביהודה בשם זה ואפ"ה אינה מגורשת כדמוכח מלשונו שהתנה וכתב שמו של יהודה כו' כיון שכתב עיקר שמו שבכאן כו'. וא"כ ק"ו לשאר שם טפל שאינו עיקר בשום מקום דאינה מגורשת אפי' דיעבד לדיעה זו. ומבואר שם דלדיעה זו בכה"ג לא הוי גיטא. ופי' דאינו נפסל משום לעז לבד ומתקנת רבן גמליאל כ"א מדינא בלא תקנתא מיפסל נמי גיטא. הן אמת שראיתי להגאון המכמ"א ש"ד סס"י ז' שרוצה להשיא ד' הדיעה הראשונה שבהר"ן הנ"ל דאפילו כתב שם הטפל לבד מגורשת. ומ"ש דדוקא בשאותו של יהודה עיקר כו' היינו דאל"כ הוי תר"ל חדא שבגליל אינו ניכר כלל בשם זה וגם ביהודה אינו עיקר. ומאד נפלאתי על רב עצום כמוהו שנכנס בדחוקים מאד בלשון הר"ן לעייל פילא בקופא דמחטא. דאם כדבריו אכתי יקשה לנו מדוע לא מהני בכתב שם דגליל שהרי הוא טפל ביהודה ג"כ ומעלה יתירה נודעת לו שהוא ג"כ עיקר בגליל. והרי לדברי הר"ן מחשיב זה לענין גדול להחזיק גם ממקום אחר לכאן שלדבריו שם הטפל כשר וכשבמקום אחר אין ניכר בשם זה פסול כנ"ל. א"כ דוק נמי איפכא שם טפל דכאן והוא ג"כ עיקר במקום אחר ראוי שיהיה מהני במכ"ש דשם טפל שאינו עיקר בשום מקום. ומשום דשם הטפל בא מגליל ליהודא אין לחלק כמ"ש המכמ"א בעצמו. א"ו העיקר כמש"ש לעיל מיני' בשם תשובת מהראנ"ח ח"א סי' ל"ג דלסברא הנ"ל שבהר"ן אם כ' שם הטפל פסול וגם כ' דבעי' שיהא שם עיקר ואז כשר בדיעבד לאפוקי שוה כו'. ואפי' בשם העיקר נסתפק מוהראנ"ח אם הוא כשר לסברא זו דהר"ן אם שם הטפל אינו בא ממקו' אחר לכאן כו' ע"ש. אבל עכ"פ בשם הטפל (ואפשר אפי' בשקולי') ס"ל לדיעה זו שבהר"ן דהגט פסול וכמ"ש מהראנ"ח וכ"כ המכמ"א מתחלה בפשיטות וכן עיקר בסברת הר"ן ולא כדמסיק המכמ"א אח"כ. והדקדוק שדקדק המכמ"א ממ"ש הר"ן ומיהו אפי' כתב שם דבמקום הכתיבה אם כ' וכל שום מהני דלא גרע מחניכתו כו' דכשר כדתנן פ' המגרש ע"כ ומדקאמר דלא גרע מחניכתו משמע בהדיא דמפרשי לההיא דכתב חניכתו בחניכא הטפילה לשם ואפ"ה כשר כו' ולא תימא דההיא דכ' חניכתו דכשר דהוי בוכל שום ותדוק לה מדמייתי לה על ההוא דכתב שם דמקום הכתיבה עם וכל שום דמשמע דהא דכתב חניכתו הוי ג"כ עם וכל שום הוא. דהא ודאי לאו מילתא היא דמתניתין סתמא קתני ואין זכרון לוכל שום כלל. ומה גם דלא אשכחן לשום חד מרבוותא שיפרש לה בוכל שום עכ"ל. הנה זה אינו ראי' כלל משני טעמים. הא' דחניכתו י"ל דעדיפא משם הטפל. דשם הטפל היינו כענין ופורתא שרה. משא"כ בחניכתו י"ל אדרבה שרובם קורים לו כן רק שאינו עצם שמו הקדש. וזהו כענין מ"ש בחידושי הרמב"ן כאן והני ישראל שבחו"ל ששמותיהן כשמות ישראל ויש להם שמות אחרים כשמות הכותים אע"פ שאינן אלא שם לווי מפני הא"י שאינם יודעים לקרות בשם ישראל כיון שהוחזק בשם ורובא דעלמא קרו לי' הכי צריך לכתוב אותו השם. ושם ישראל שלהן שהוא חותם בו נמי שם גמור וצריך לכתוב אני פ' דמתקרי פ' עכ"ל. והובא בהה"מ פ"ג סוף דין י"ג ובהרשב"א והר"ן שם. הרי ביאר הרמב"ן שהוא שם לווי דהיינו חניכא כדפרש"י גבי חניכתו שם לווי ואעפ"כ רובא דעלמא קרו ליה הכי. א"כ י"ל דכתב חניכתו וחניכתה את"ל דכשר אפי' בלא כל שום קאמר מיירי דוקא בכה"ג וכבר כתב המכמ"א עצמו סי' י"ד וסי' ב' ג' דחניכא כזו ועצם השם יש לספק איזה מהן עיקר. ולכן הצריך הרמב"ן לכתוב שני השמות בפי' כו'. וכמש"ל ג"כ בשם הט"ז דהתם היינו חניכא מפורסמת דהוה כשם העיקר כו'. ומ"ש הר"ן דשם מקום הכתיבה לא גרע מחניכתו היינו משום דכאן דמקום הכתיבה זהו שמו לגמרי. א"כ לא גרע משם לווי. שוב ראיתי בחידושי הר"ן על גיטין ס"ל דכותבים שם מקום כתיבה וכולל שם מקום נתינה בכל שום שיש לי א"כ ס"ל שם דמ"כ הוא עיקרי ממש ע"כ שפיר כ' דלא גרע מחניכתו אף אם היא חניכא כהנ"ל. הב' נראה דמ"ש הר"ן דלא גרע מחניכתו דכשר היינו עם כל שום. ודומיא דשם במקום כתיבה דמיירי עם וכל שום כמ"ש המכמ"א עצמו שכן משמע מדברי הר"ן אלא שמיאן בזה דלא אשכחן לשום חד מרבוותא שיפרש המשנה עם וכל שום. וזה פליאה שהרי הג"פ סי' קכ"ט סק"ז הביא בשם מהרש"ך ב' פירושים בענין כ' חניכתו שבהרמב"ם ולב' הפירושים היינו חניכה עם כל שום אלא דלפי' א' הוי החניכה כשם העיקר דבדיעבד כשר בלא וכל שום. ולפי' ב' אפילו דיעבד אינו כשר אלא עם כל שום וכ"כ בס"ק ח' בשם מהריק"ש דמ"ש ואם כתב חניכתו כו' אדלעיל קאי כשכתב וכל שום כו'. וכן איתא בתשובת הרד"ך בית ד' חדר א'. וז"ל ואפילו אי נפקא דמאי דתנן כתב חניכתו וחניכתה כשר היינו לעיקרו קמיירי שהיו כותבים ג"כ וכל שום כו' וכדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל יעו"ש עכ"ל. וכ"כ עוד הג"פ סק"ז בשם הפני משה ח"א סי' מ"ם דבחניכא בלא וכל שום פסול אפי' דיעבד. א"כ י"ל שגם הר"ן מפרש כהרמב"ם לפ"ד הפוסקים האלו דכתב חניכתו וחניכתה שבמשנה מיירי עם כל שום כמ"ש הרד"ך. וע' לקמן קצת ראי' לזה מלשון הר"ן בסוף הסוגיא דמפרש כן. גם ממ"נ לא הבינותי לפ"ד המכמ"א בהר"ן אם שם דיהודה בגליל חשוב כחניכתו א"כ ליתכשר בלא כל שום כמו דס"ל ז"ל בסברת הר"ן ואם אינו חשוב כחניכתו מנ"ל דמהני אפי' עם כל שום ואיה סופר איה שוקל לשקול ששם דיהודה בגליל עם כל שום שקול כחניכא בלא כל שום עד שהר"ן יכתוב ע"ז בפשיטות דלא גרע מחניכתו. דממ"נ אם לא גרע מחניכתו ליתכשר בלא כל שום. ועכצ"ל דגרע. וא"כ אפשר עם כל שום נמי לא מהני כנ"ל. וע' במכמ"א סס"י הנ"ל שכ' לתרץ. ומ"מ אינו מוכרח וגם זהו נגד ד' הר"ן המפורשים משמעותם דשם הטפל לא מהני כנ"ל. א"ו צ"ל דס"ל להר"ן דלא גרע ובחניכתו נמי צריך כל שום. ועיין בהר"ן סוף הסוגיא מ"ש בפי' דברי הרמב"ם ובחניכתו כ' דכשר ואפשר ג"כ שאפי' לא כ' וכל שום אלא שכתב שם הרוב בפי' מגורשת גמורה היא. הנה נסתפק אפי' בשם רוב בלא כל שום. א"כ בחניכא נ' בודאי דנפרש עם כל שום כו' ע"ש היטב. ומאחר שמפרש כן בהרמב"ם אין שום דוחק כלל שנאמר שכ' כן להסברא הראשונה דעכ"פ עם כל שום הוא כשר דלא גרע מחניכתו ר"ל דכשר עם כל שום. ואפשר לדיעה הנ"ל אם כ' הטפל עם כל שום נמי כשר. וכמו שמצינו סברא זו לקצת פוסקים דההיא דנהרדעי ולא שרה וכל שום שיש לה היינו רק לכתחלה וכמבואר בחי' הרמב"ן. אבל מ"מ דוקא אם כ' ג"כ וכל שום. אבל בשם הטפל בלא כל שום נ' ודאי דפוסל הר"ן לדיעה הא' שבו. וכ"ה ג"כ להסברא אחרונה שבו שהוא ג"כ דעתו ז"ל מדסיים ואפשר ג"כ שאפי' לא כ' וכל שום אם כ' שם הרוב בפירוש מגורשת היא עכ"ל. א"כ מדנסתפק בכתב שם העיקר לבד מכלל דבשם הטפל לחוד ודאי פסול בלי שום ספק. שוב מצאתי ראיה נכונה לדברי לדקדק כן מלשון הר"ן דבשם טפל בלא כל שום פסול ג"כ לסברא קמייתא. דהנה לפי הסברא אחרונה נ' ודאי דשם דמקום כתיבה עדיף משם טפל דאילו בשם טפל כתב בשם הרמב"ם דפסול אפי' עם כל שום ול"פ עלי' ושם דמקום כתיבה מכשיר עם כל שום. והנה לסברא קמייתא נמי מסתמא כן הוא דבהא ל"פ לומר דלסברא קמייתא שם טפל עדיף ממקום כתיבה זה ודאי אינו וא"כ כיון דלאותו סברא ג"כ שם דמ"כ בלי כל שום פסול. א"כ כ"ש שם טפל בלי כל שום וכמש"ל. ועיין בג"פ דצ"ה ע"ב ס"ק ט"ו ע"כ מבואר שתפס בדברי הר"ן כמ"ש ועיקר. גם ברי"ו הביא סברא דאם כ' שם אחד הגט פסול משמע אפי' כ' שם העיקר ואף שכתב שהסברא ראשונה עיקר מ"מ שא"פ לא כ"כ. גם דעת הראב"ד בהשגות פ"ג מה"ג הי"ג עמ"ש הרמב"ם ואם כ' חניכתו וחניכתה כשר פי' והוא שיהא רגיל באות' חניכה יותר עכ"ל משמע דהא לאו הכי אינו כשר. א"כ לפחות מוכח מכאן דשם הטפל בלא כל שום פסול. וכ"כ המכמ"א שע"ד ס"ז בשמו:
קיצור (מדברי הר"ן מוכח דבכתב שם הטפל בלא וכל שום ודאי פסול. ועם וכל שום הביא ג"כ דעת הרמב"ם דפסול ודלא כהמכמ"א בפי' דברי הר"ן גם מהראב"ד מבואר לפסול בכתב שם הטפל):
דהכלל העולה שדעת הרי"ף והרמב"ם ע"פ משנ"ת בג"פ סי' קכ"ט סס"ק י"ו ורש"י והסמ"ק וריא"ז בש"ג והרמ"ה והראב"ד והרמב"ן והר"ן לפי שני הסברות שהביא והריטב"א דאם כ' שם הטפל לבד פסול ומהן רובן חלוקים אפי' בשם העיקר לבד כדלקמן אי"ה. ולפי סברת הרמ"ה הוי ספק מגורשת מדאורייתא. ונ' שדקדק כן מלשון אינה מגורשת שבברייתא (דל"ד ע"ב). והוא מפרש שהכתיו"נ הם במקום א' (כנ' מפרש"י וריא"ז וכ"ד הרי"ף והרמב"ם) ואינה מגורשת משמע דהוא מדאורייתא וע' בהרמב"ם רפ"י מה"ג וגם לסברת היש מפרשים שבהר"ן י"ל כן דלדידהו בכה"ג א"צ כלל לתקנתא דר"ג. אלא מדינא פסול הגט ע"ש. א"כ י"ל שהוא מדאורייתא ולא מצינו מקילין בזה להדיא רק הרשב"א והטור ורי"ו. וגם בדעת הרשב"א יש דיעות חלוקות כמשנת' למעלה ומלשון התוס' והרא"ש אין הכרח לזה ולו יהא דס"ל כן כבר כ' התה"ד סס"י רס"א דאפילו בספק דידים שספיקן טהור בכל ספק שיהי' עכ"ז כ' וז"ל מאי דאשכחנא בהדיא בפסקי הגאונים לאיסור ולא אשכחנא בפסקי גאון אחר בהדיא להתיר אלא דייקינן מיני' בהוכחה דהכי סבר קשה לסתור בזה דברים המפורשים להדיא עכ"ל. א"כ אפי' אילו היה מחלוקת כה"ג בדבר שמקילין בו בספק שקול היה קשה להקל בכה"ג שדברי רבוותא הנ"ל דבריהם מפורשים להחמיר ומד' התוס' וסיעתם ליכא רק דיוקא דס"ל להקל. מכש"כ שהוא בדבר ערוה החמורה שחוששין בזה אפי' למיעוט הפוסקים נגד הרוב כמ"ש האחרונים בכמה מקומות ועיין בכללים שבסוף ג"פ שאין להקל. אפי' את"ל שמהתוספות וסיעתם מוכרח דמקילין בשם הטפל אין להקל נגד רוב הפוסקים הנ"ל. לכן נלע"ד שאפי' במקום עיגון אין להקל. ודלא כהג"פ ס"ק י"א. וכ"פ הט"ז והב"ש וגם המכמ"א עם היות שפי' גם דברי הר"ן להקל כנ"ל וגם ד' התוס' והרא"ש פי' להקל עכ"ז החמי' למעשה שלא תנשא בגט זה משום דעת הפוסקי' הפוסלים הגט:
(נת' שאין להקל בכתב שם הטפל אפי' במקום עיגון גדול ודלא כהג"פ):
האך מה שיש לכאורה לצדד להקל בנ"ד. הוא ג' ענינים הא' אולי יש להקל בנ"ד אע"ג דרק מיעוטא קרו לה שאסי' כיון שהן בית אביה וכיון שזהו שמה הראשון שמעריסה ניתן לה שם זה. הב' אולי שם שאניא הוא קיצור השם משאסי' כמו שארקה או עכ"פ שערלין מן שרה דבכה"ג מבואר בפסקי מהרא"י סי' י"ב דאפילו בנשתכח שם שרה כותבים שרה א"כ בדיעבד י"ל דכשר אף שלא כתב המכונה שערלין א"כ אולי גם זה כן. הג' אף את"ל דל"ד ממש לקיצור השם דבשערלין יש הברה גמורה מן שרה. משא"כ בסאסי' שאניא שאין בשאניא רק שא מן שאסיא אבל ניא דשאניא אינו מענין סיא דשאסיא א"כ משום הברה א' אין לקרותו לקיצור השם מ"מ י"ל אולי עכ"פ הוה כינוי לשאסיא דהיינו שאין שאניא שם העצם רק שהוא כינוי לשאסיא לבד ואם כן גם בכינוי אולי יש להקל טפי כשלא כתבו. ואף אם אפשר הוא כינוי ג"כ לשרה מ"מ אם עכ"פ אינו קובע שם לעצמו אולי יש לצדד להקל טפי. זהו מה שצריך לעיין בזה בעזה"ש אי"ה:
והנה אי משום שהן בית אביה דרגילא בהו טפי מרגילותה עם שארי בני עירה מצאתי בג"פ סי' קכ"ט ססק"ד שפסק דמסתברא דאזלינן בתר רוב העיר ולא מהני מה דרגילה טפי עם המיעוט יעו"ש (ונ"ל ג"כ לחזק דבריו דלא גרע מהא דאם הכתיבה והנתינה אינן במקום א' אע"פ שכ' שם א' לא מהני בדאתחזק בתרי שמי. ה"נ הרי הנתינה היא בכל העיר ולא בבית אביה לבד. א"כ בעינן השם הידוע לה בעיר ולא מהני שם בית אביה לבד דה"ל כלא כ' שם דמקום נתינה). ונידון שהוא שמה מעריסה. לכאורה יש למצוא לזה פתח תקוה להתיר ממ"ש כאאזמו"ר הגאון נ"ע בתשובה דמסטיסלאוו וז"ל ולפ"ד הב"ש אפי' בדיעבד פסול אם כ' שם הטפל לבד דלא כרמ"א וכ"פ הט"ז שם וכו' אלא דהתם מיירי בשם האיש והאשה. אבל בשם העיר יש לצדד ולהקל בדיעבד משום דמסתמא נתייסדה העיר שנים רבות קודם שנתיישבו ישראל בתוכה ואז היה שמה מסתמא מסטיסלאוו לחוד ומאחר שזהו שמה הראשון יש להכשיר בדיעבד כמו בגר*) בשם העכו"ם דכשר בדיעבד משום שזהו שמו הראשון כמ"ש הלבוש וכמבואר בתוס' ורא"ש שמזה הביאו ר"ת ראיה למומר בשם ישראל עכ"ל הזהב. וא"כ ה"ז בא ללמד ונמצא למד דכמו בגר מכשירין מה"ט לפ"ד הלבוש ה"נ בשאר איש ואשה אם כ' שם הטפל והוא ג"כ שמו הראשון יש לצדד להקל בדיעבד. ויש לדקדק לפי"ז הא דאמרי נהרדעי ולא שרה וכל שום שיש לה היכי מיירי אם שמה הראשון הי' שרה. א"כ אמאי לא. ואף את"ל דלכתחלה אפי' בכה"ג שם השני עיקר יותר מ"מ דיעבד אמאי פסול. ואי מיירי בשמתחלה היה שמה מרים ואח"כ נשתנה שמה מחמת חולי לשרה א"כ הרי בכה"ג כ' הפוסקים דכותבים שם השני קודם אפילו הוא מיעוטא א"כ אמאי ולא שרה כו' ויש לומר דמיירי כשמעריסה קרו לה שני השמות מרים ושרה ותפסו רוב העולם שם מרים עיקר כו'. ואע"ג דשם שרה הוא ג"כ שמה הראשון. מ"מ אין מקילין אלא כששם הטפל דעכשיו היה בתחלה הוא לבדו שמו הראשון. משא"כ הכא דהיה שמה ג"כ מרים. אך יש לדקדק ע"ז דהיינו בג"פ סק"ד הביא כמה דינים מתשו' האחרונים ומכללן הב"י (כמ"ש בב"י גבי חיים ביבנאטי ושמחה אלגאריא' דאזלינן בתר רובא) ומהריב"ל באשה שמעריסה קרו לה שם א' ואח"כ קרו לה רובא שם אחר כותבי' שם השני לעיקר. ועל הראשון כותבי' דמתקריא כו' הרי ס"ל דלא מהני מה שהיה שמה הראשון בצירוף מה שגם עכשיו קורין לה מיעוטא הכי להחשיבו עיקר נגד השם השני דרובא קרו לה הכי ופי' ג"כ לפי"ז עובדא דרובא מרים ופורתא שרה שבגמ' היינו אפילו אם מעריסה היה שמה שרה ואח"כ שינו המון העם את שם הראשון אפי' שלא מחמת חולי וקרו לה בשם מרים אזלינן בתר רובא וע"ש מה שחלק ג"כ על מהרי"ק שרש פ"ו וכן פסק במכמ"א שע"ד סי' ט"ו והביא כן בשם הרד"ך ומורו הר"ם והלבוש. וא"כ אמאי פסקו להקל בגר שכ' שם א"י משום שזהו שמו הראשון הא זה לא מהני להחשיבו לעיקר ועדיין בטפילותו עומד. מיהו כבר כתבתי לעיל דהריב"ש סי' מ"ג פי' דלא הקילו רק כשכלל שם דישראל בכל שום שיש לי רק שהי' מקום להחמיר משום שעשה מהטפל עיקר וע"ז לא החמירו מפני שהשם ההוא היה מוחזק בו ראשון. ולפ"ז צ"ל דגבי ופורתא שרה שבגמ' לא היה שרה לבדה שמה הראשון. ואפשר א"צ לזה כי בגר שאני דמלבד שהשם ההוא היה מוחזק בו ראשון עוד זאת שהרי ידוע לכל שהיה לו שם אחר כשהיה א"י. משא"כ גבי מרים ושרה. וחילוק זה מתבאר מדברי מהרי"ק שרש פ"ו. ואיך שיהיה עכ"פ בשם הטפל בלי כל שום אף אם היה שמו הראשון כנ"ד נ' דלא מהני דעד כאן לא פליגי גבי ולא שרה אלא כשכ' וכל שום. אבל בלא כל שום ודאי י"ל דפסול לכ"ע אף אם היה שרה שמו הראשון כמ"ש המכמ"א בשם הרד"ך ושא"פ וכ"כ הג"פ בשם הב"י כנ"ל. ועוד דהנה הראנ"ח ח"א סי' ל"ג דקדק מלשון הר"ן דאין להקל בכותב שם אחד אא"כ כ' שמו העיקרי לאפוקי אם שני השמות שקולים וכ' אחד מהן דפסול כמ"ש המכמ"א ש"ד סי' ז' בשמו וכן הג"פ ס"ק י"ב לא הקיל בכה"ג אלא אם כ' ג"כ וכל שום אבל בלא כל שום לא ע"ש. ובנד"ז דמיעוטא קרו לה הכי אלא דזהו ________ em.em.em.*)em.מובן מעצמו כי כל מקום שנזכר בספר הזה גר או גרים קאי על זמן הקודם כשהיו גרים מותרים לישראל. שמו הראשון הנה לפי פוסקים הנ"ל חשוב טפל ועכ"פ לא עדיף משקולים:
קיצור (שאין להקל בכותב שמה הטפל בלא וכל שום אפילו אם הוא שמה הראשון שמעריסה רק עכשיו נעשה טפל דרק פורתא קרו לה בשם זה):
וועוד יש קושיא עצומה. דהנה רבים מהראשונים ס"ל דאפילו כ' שם העיקר לבדו ולא כתב וכל שום הגט פסול כמ"ש להדיא הריא"ז בש"ג ר"פ השולח וז"ל צריך לכתוב כל השמות שיש לו לאיש המגרש ולאשה המתגרשת שאם קוראין אותו בשני שמות בין שקוראין אותו בעירו בשני שמותיו כו'. ואם כ' א' מן השמות בלבד ה"ז גט פסול עכ"ל. ופי' המכמ"א שע"ד סי' ב' דמפרש מתניתין וגמ' דבראשונה היה משנה כו' התקין ר"ג כו' בין כשכתיבה ונתינה במקום אחד בין כשהכתיבה במקום אחד והנתינה במקום אחר צריך לכתוב שני השמות ואם כ' אחד מהן אע"פ שכתב שם העיקר ה"ז גט פסול וכ"כ הג"פ סס"ק ח' בשם הריא"ז ושהובאו דבריו כן בתשו' מהראנ"ח ח"א סי' ל"ג ובסס"ק י"ו כ' שכ"ד הרי"ף והרמב"ם וכמש"ל. וכן נלע"ד מלשון רש"י (דל"ד ע"ב) שלא נתבאר בדבריו שום משמעות שהכתיבה ונתינה אינן במקום א' ואילו הוה ס"ל כפי' התוס' ה"ל לפרש ובפרט בברייתא דתניא וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה כו' את"ל דמיירי שהכתיבה היה בגליל דוקא ה"ל לרש"י לפרש כן א"ו סתמו כפירושו מיירי שהכתיבה ג"כ ביהודה. ובהא א"ש מ"ש רש"י ואפי' נודע לאחר זמן כו'. דלכאורה מאחר שנודע קודם הנתינה שהרי כשבא ליתן הגט בגליל רואי' הכל שאין זה ששמו שבגליל א"כ אמאי כשר הלא עדיין לא נתגרשה עד שעת נתינה ועכשיו אתחזק בתרי שמי ועיין בג"פ ס"ק י"ו גבי הפירוש השלישי דכ' שהרשב"א וסה"ת והסמ"ג פוסלים בכה"ג ושכ"מ מלשון התוספות וכן פסק הוא ז"ל למעשה. וא"כ קשה על רש"י מדוע יקיל בכה"ג. אבל לפמ"ש אתי שפיר דרש"י יפרש שהכתיבה ונתינה היא במקום אחד ולא נודע שיש לו שם אחר עד לאחר הנתינה. ועוד ראיה לפי' זה מהא דתני' כוותי' דרב אשי כו' יצא למקום אחר וגירש בא' מהן מגורשת והאמרת שם דגליל עמו כו'. והתם מיירי שהכתיבה היה באותו מקום דאת"ל שהכתיבה הי' במקום אחר א"כ תלוי בלא הוחזק בשני שמות בשעת הכתיבה כנ"ל לפי' התוס' וסייעתם אעכצ"ל דבאותו מקום היה הכתיבה והנה פשט לשון וגירש משמע ששם היה ג"כ הנתינה שאז שייך לומר וגירש וכיון שכן שהכתיבה ונתינה היה במקום א' א"כ מה סייעתא לרב אשי מכאן ומנלן דמיירי בלא אתחזק דלמא באתחזק ואפ"ה ש"ד כיון דכתיו"נ במקום א' א"ו צ"ל דרב אשי אמר למילתי' אפי' כשהכתיבה ונתינה היא במקום א'. וכ"נ מלשון הרי"ף שהביא רק הא דרב אשי והשמיט הברייתא דיהודה וגליל והביא דנהרדעי דמיירי שכתיו"נ היא במקום א'. א"כ מסתמא רב אשי נמי מיירי בכה"ג שהרי לא נז' בד' רב אשי דמיירי שכתיבה ונתינה אינן במקום א'. אעכצ"ל דס"ל להרי"ף דבאמת הכי מיירי מתני' ובריי'. ואע"ג דבירושלמי מבואר דמתניתין כשהי' ביהודה וכ' לגרש בגליל ס"ל להרי"ף ורש"י וסייעתם דש"ס דילן פליג אירוש' דהא בבריי' דילן נז' וכתב לגרש אשתו שביהודה כו' ולא נז' כ' בגליל לגרש ביהודה כו'. וכ"מ מסוגי' הגמרא כנ"ל. ומש"ה השמיט הירוש'. וכה"ג הוא בסוף כתובות במתניתן דשלש ארצות לנשואין הביא שם הרי"ף תוספתא בד"א שהיה ביהודה ואירס אשה ביהודה כו'. והשמיט הירושלמי דמוקי המשנה בהיפוך דמיירי בשהי' מיהודה ונשא אשה מגליל כו'. וכן הרמב"ם פי"ד מה"א הי"ז. ועכצ"ל דמפרש כמ"ש המרדכי שם סי' ר"פ בשם ראבי"ה דסתרן אהדדי התוספתא והירושלמי ופסק כהתוספתא דא"א לומר דס"ל כפי' הר"מ שבמרדכי שתירץ להשוות התוספתא והירושלמי. דא"כ ה"ל להביא הירושלמי. ועוד דא"כ צ"ל דכשנשאה בגליל דהיינו שגם הנשואין היה בגליל אין כופין אותה לצאת אחריו ליהודה כמ"ש המרדכי שם. והרי הרמב"ם שם כ' בהדיא להיפוך. וכן מבואר בש"ע רס"י ע"ה ובחמ"ח שם סק"ב דהר"מ חולק על הרי"ף והרמב"ם וכ"כ הב"ש שם סק"ב. והנה לשיטתם שם התוספתא והירושלמי שם מחולקים בפירוש המשנה דשם בענין כזה ממש שמחולקים הברייתא דכאן שבגמ' דגיטין (דל"ד ב') עם הירושלמי בפי' המתניתין דלהירושלמי מיירי משנתינו דגיטין ג"כ ע"ד שהעמידו המשנה הנ"ל דכתובות שהיה ביהודה וגירש בגליל כו' ולהברייתא דכאן מיירי משנתינו דכאן שהיה ביהודה וגירש ביהודה וכמו המשנה דכתובות לפי' התוספתא. ופשיטא דיש לדחות הירושלמי מקמי ברייתא שבגמ' במכש"כ ממה שדחו הירושלמי שם מפני התוספתא אף שלא הובאה בגמ' וכ"נ מלשון הרמב"ם שלא חילק כלל בין כתיבה ונתינה במקום אחד או לא וכן מצאתי בביאור בג"פ סי' קכ"ט ס"ק ט"ז שהוכיח מזה שכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם וכמש"ל ודלא כהמכמ"א שע"ד סי' ב' שפי' בהרי"ף והרמב"ם פי' דחוק וזר מאד לומר דהברייתא פליגי על מתניתן ושיש לדחות הברייתא מהלכה מה"ט יעו"ש. שכ"ז זר ודחוק בתכלית. והנה הרמב"ן אף שפסק כהירושלמי דמקילין כשהיה ביהודה וכ' לגרש ביהודה עכ"ז כ' דדוקא כשביהודה אין קורין אותו בשם דגליל. אבל אם מיעוט קורין אותו כאן בשם אחר אינה מגורשת כנ"ל. והרמ"ה שבטור סי' קכ"ט מבואר דס"ל ג"כ כן שהרי פסק בכ' שם הטפל עם כל שום הוי ספק מגורשת לכל הפוסקים כש"כ אם כ' הטפל לבדו. ועוד הא דספק מגורשת אי אפשר להוציא מהא דנהרדעי לחוד אלא מברייתא דתניא אינה מגורשת כו'. וא"כ צ"ל דמפרש שכתיו"נ במקום א'. וא"כ אפילו כתב שם העיקר ולא כ' הטפל אינה מגורשת דהא בברייתא מיירי אפי' כתב שם דיהודה ביהודה שהוא ודאי עיקר גמור (ועדיף אפילו מהשם שהרוב קורין לו לדעת הרמב"ן הנ"ל ודו"ק). אפ"ה הוי ספק מגורשת. ומ"ש הטור סס"י קכ"ט בשמו ואם כ' שם הטפל בפרט וכולל שם העיקר הוי ספק מגורשת עכ"ל אין להוכיח מזה דבכותב שם העיקר לבדו אינה ספק מגורשת דזה אינו דגבי שם טפל אע"פ שכ' וכל שום על שם העיקר הויא ספק מגורשת. אע"ג דבשם עיקר כה"ג כשכתב וכל שום כשר גמור הוא וא"צ לבאר השמות בפירוש אבל כשכ' רק שם העיקר ולא כלל דטפל בוכל שום י"ל דג"כ הוי ספק מגורשת. ואדרבה י"ל שזה חמור יותר מדין כתב שם הטפל וכלל העיקר בוכל שום דאזי י"ל שעכ"פ קיים תקנת ר"ג שיהא כותב איש פ' וכל שם שיש לי רק שלא קיים מ"ש נהרדעי מרים וכל שם ולא שרה וכל שם. ואפ"ה הוי ספק מגורשת כש"כ וק"ו כשכתב העיקר בלא וכל שום שלא קיים תקנת ר"ג וע"ז אמרו בהדיא בברייתא אינה מגורשת. ולפירושם מיירי אף שהכתיבה ונתינה במקום אחד כנ"ל. וכן נראה מדברי רבינו ירוחם נכ"ד ח"ב דלאחר שהביא בשם התוס' אבל אם הוא ואשתו הם במקום אחד והוחזקו לו באותו מקום שני שמות מגרש באיזה מהם שירצה כתב ויש אומרים דאינה מגורשת אם גירש באחד מהן כל זמן שיש לו ב' שמות עד שיכתוב אני פ' וכל שם שיש לי וראשון עיקר עכ"ל. ופירש אם גירש באחד מהן היינו ודאי אפילו בשם העיקר דרובא קרו ליה הכי יעו"ש דבכה"ג מיירי התם. וע"ז כ' וכ' התוספות כו' מגרש באיזה מהם שירצה והיינו אפילו בשם הטפל וממילא דלהי"א דאינה מגורשת אם גירש באחד מהן היינו אפילו בשם העיקר וזה פשוט ומבואר להמעיין שם ברי"ו. והיינו דעת הרמ"ה. והטעם מובן עפמשנ"ת דהתוס' מפרשים הברייתא שהכתיבה ביהודה והנתינה בגליל כמ"ש בירושלמי. אבל הי"א מפרשים כפשוטו דהכתיבה והנתינה שניהם ביהודה או בגליל. ואפשר פי' אינה מגורשת דעשאוהו כאילו הגט אינו כלום וכמו שפי' הרמ"ה כה"ג בענין היה במזרח וכ' במערב שהוא ג"כ פסולא דרבנן ששינה מקום עמידת העדים. ואפ"ה כ' הטור סי' קכ"ח בשם הרמ"ה שאפילו נשאת תצא כו' ועיין בב"י שם. ואדרבה בשינה שמו שמדרבנן דהיינו דין הברייתא דכאן החמירו שם התוס' יותר לומר שע"ז אמרו שם במתניתן שינה שמו ושמה כו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. וזהו ג"כ ענין אינה מגורשת שאמרו בברייתא (דל"ד ב'). אלא דלהתוס' מיירי כ"ז בשיש לו שני שמות בשני מקומות ולהרמ"ה דאפילו בשיש לו שני שמות במקום א' דינא הכי. ובכה"ג אמרה הברייתא אינה מגורשת. א"כ לפי"ז י"ל דהיינו ע"ד הנזכר במשנה שם שינה שמו ושמה כו' לפמ"ש הפוסקים דבפסולא דרבנן מיירי. מיהו בלא"ה יש מפרשים דהתם מיירי רק בפסולא דאורייתא. לכן אין להחמיר כ"כ בשיש לו שני שמות במקום אחד לתפוס ע"ז דין המשנה דשם דשינה שמו ושמה כו'. כיון גם להתוס' והרשב"א דמיירי בפסולא דרבנן לא מיירי בכה"ג. והנה הסמ"ק סי' קפ"ד כ' ובעל שיש לו שני שמות חלוקין כו' ודוקא היכא דאתחזק כו' עכ"ל. ולא חילק כלל אם הכתיבה במקום אחד והנתינה במקום אחר או שהכל במקום אחד משמע ג"כ דמפרש סוגיית הגמ' דאף כשהכתיבה ונתינה במקום אחד מיירי וכמ"ש הריא"ז וכמ"ש במכמ"א לפ"ז אם כתב שם העיקר לבדו ג"כ פסול כדמוכח מברייתא הנ"ל. והנה גם הר"ן ז"ל נסתפק בכ' שם העיקר לבדו אם הוי מגורשת או לא כמ"ש ואפשר כו' מכלל דמספקא ליה כנ"ל. נמצינו למדים שדעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י והרמב"ן לסברא קמייתא והריא"ז בש"ג והסמ"ק וכנלע"ד דעת הרמ"ה דאפילו כתב שם העיקר כל שלא כ' ג"כ שם הטפל או וכל שום הגט פסול (או אינה מגורשת להרמ"ה כנ"ל) והר"ן ג"כ ספוקי מספקא לי' בזה. וכיון שכן קשה אליבייהו מהא דגר שכתב שם א"י דהגט כשר משום דזהו שמו הראשון דעכ"פ לא עדיף משם שהוא העיקר והרי לדידהו כל שלא כתב כל שמותיו הגט פסול. והן אמת שבג"פ ס"ק כ"ט כתב בשם הרד"ך דמדהשמיטוהו הרי"ף והרמב"ם לתוספתא זו דגר ש"מ דס"ל דלית הלכתא כוותי' אכן כתב מדפסקה הרב"י בש"ע ש"מ דס"ל דהלכתא כוותי'. וא"כ צ"ע ליישב מ"ש משם עיקר דפסול. וא"כ כש"כ לכאורה שם א"י דגר:
זוהנה הג"פ כ' שם דמהרד"ך פי' התוספתא גר ששינה שמו לשם א"י וגירש בו כשר דה"ק דהגר היה שינה שמו קודם שנכתב הגט והי' נקרא בשם א"י אחר שנתגייר והואיל ורצה גר זה לקרוא שמו בשם א"י אחרי שנתגייר אם כבר גירש בו כשר. ושוב כ' דלפי הנוסחא אשר מצא ברא"ש שאין כתוב בה וגירש בה אלא גר ששינה שמו לשם א"י כשר משמע דלא איירי בשינה שמו קודם שכתב הגט אלא שבגט כ' שמו כן איירי ע"ש. וכן הסכים הג"פ שכ"מ מכל הפוסקים פי' תוספתא זו. ובתוספתא שלפנינו הגירסא גר ששינה שמו כשם הא"י כשר וכן אתה אומר בגיורת. וראיתי בחי' הרמב"ן פרק השולח שהביא התוספתא כמ"ש. וכתב שמזה הביא ר"ת ראיה דבכ' שם א' לבד סגי ודחה שי"ל דההיא בגר שחתם עד שרו וסיפא שנויה היא בפ"א. ושרו ט"ס הוא וצ"ל וחתם עד שנו. וא"כ יפלא סיפא וכן אתה אומר בגיורת וצ"ע. ולכן ודאי לשטתם צ"ל דההיא דגר מיירי שכתב וכל שום וכמ"ש הריב"ש וכמש"ל. אך עוד אפשר לומר לדברי האומרים דהא דתנן פרק המגרש כתב חניכתו וחניכתה כשר היינו אפילו בלא וכל שום. וצ"ל מ"ש משם עיקר להאומרים דפסול אם לא כ' וכל שום ליכלל שם הטפל. ובג"פ סק"ז כ' בשם הדרישה דהוכיח דחניכא עדיפא משם עיקר ואפשר הטעם כי מלבד זה דמיירי בחניכא מפורסמת דהוי כמו שם העיקר כו'. אך טעם זה אינו מספיק מדוע תהיה עדיפא משם העיקר כו'. ולכן אפשר לומר עוד זאת משום דאין דרך לקרוא כן לאיש במילתו ולאשה בעריסה בחניכא כמ"ש מהרי"ק ש' פ"ו איש לא נעזב שלא יהיה שם בלה"ק כו' באופן שכל מי שיש לו חניכא ודאי יש לו עוד שם המובהק. וא"כ כשכותבים החניכא בגט והוא ניכר בה הרי ידוע מי המגרש אע"פ שלא נכתב השם המובהק דה"ל כאילו כ' וכל שום כי בלא כל שום נמי ידוע שיש לו עוד שם. ולפ"ז ההיא דגר שכתב שם אי"י נמי יש לדמותו לחניכה כי כשיראו בגט שם א"י ידעו הכל שמסתמא יש לו עוד שם דישראל שאין א"י עשוי לגרש כו'. משא"כ אם כתב עיקר השם ולא כ' שם הטפל י"ל שמא אין לו עוד שם כלל כ"א העיקר לבד א"כ ל"ד כנכתב וכל שום. ולפ"ז י"ל אם כתב העיקר ולא כ' החניכא פסול. אם לא שכל מי שיש לו עיקר שם זה יש לו חניכא זו כגון אצלינו דוב בער. זאב וואלף. אבל ביהודה אם לא כתב ליב פסול שיש יהודה שאינו נקרא ליב כלל. אך לדברי האומרים דחניכא לא מהני בלא וכל שום י"ל ג"כ הטעם בטוב והוא דאף אם נאמר דמחמת שנכתב רק חניכא ה"ל כידוע שיש לו ג"כ עוד שם העצם ג"כ עכ"ז לא דמי ממש לכל שום דהתם ע"י שנכתב כל שום ה"ז ממש כאילו כתוב השם ההוא בגט. משא"כ הא דמהחניכה ידעינן שיש לו עוד שם. עכ"ז הרי אין כתוב בגט שם ההוא כלל. ואנן בעינן שיהיו שמותיו מפורשים בגט. וע"י כל שום ה"ל כאילו כתוב כל שמותיו בגט. והנה גם לסברא הראשונה צ"ע מה שהולידו הפוסקים למומר לע"ג שכתב שם דיהדות לבד כשר מגר. הא יש חילוק דבמומר לע"ג כשכתב שם דיהדות אין מוכרח שיש לו עוד שם דא"י דמנלן שהוא מומר לע"ג א"כ אין ניכר בגט מי המגרש. עיין ריב"ש סי' מ"ג שאין ניכר מתוך הגט כו'. מיהו באמת הרבה אין מקילין בלא כל שום והמקילין אפ"ל משום דאין להזכיר שם דעכומ"ז כו' ובכה"ג לא התקין ר"ג כו'. וסמך לדבר עיין במשנה שלהי ידים קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבים המושל עם משה בגט כו'. ושם דעו"כ י"ל לפירושם ג"כ אין לכתוב ודו"ק. והנה בג"פ סס"ק ט"ז כ' בחניכה לא תיקן ר"ג ועי' מהרי"ק ש' פ"ו דדוקא יוסף ויוחנן שהם ב' שמות. ולפמ"ש אין מוכרח והמשנה כפשטה כנ"ל. אבל אם כ' העיקר ולא כ' החניכא פסול כנ"ל. לפי"ז בטלו הג' צדדים הנ"ל להקל בנ"ד דמשום שהוא שם מעריסה מ"מ גרע מעיקר השם. וכן לא הוי שם דנערות דבפסקי מהרא"י סי' ו' גבי יחזקאל קהיס"ל חיים קחהריים מרדכי מערהל אלו הכינויים קרובים ג"כ ללשון עברי. אבל מ"מ אינם קיצור לשון כגון יעקב יעקיל יצחק חקין. דחד מוצא אינון כו'. ועיין בג"פ סי' קכ"ט ס"ק ס"ט ובב"ש בש"א אות א' הביאו שנחלקו החיבורים בעברמן אם חשוב קיצור השם מאברהם אם לא שהמקילים כתבו משום דדומה בשני הברות לעיקר השם א"צ לכותבו. והמחמירים משום שאין הנקודות שוות ומסקו להחמיר. ובנ"ד שאניא אין בה רק הברה א' משאסיא היינו שא ואח"כ הסמך מפסיק ודומה קצת לאשר אנשיל דמסקו שצריך לכותבו מה"ט שהנו"ן מפסקת. והסמ"ך עם הנו"ן אינם ממוצא א'. ואפי' להט"ז דס"ל דדי במה שיש הברה א' בעיקר התיבה כמו חקין ויצחק היינו כי חק הוא הברת שני אותיות מורגשים. משא"כ שא אין רק הברת שין ואפשר דומה לנפאתה תפאתה שבגמרא. ועוד כיון דשאניא הוא כינוי ג"כ לשרה עפ"י רוב ושאסי' עכשיו קובע שם לעצמו כמ"ש הט"ג וכן הוא באשה זו דמעריסה נק' שאסיא. א"כ ודאי יש לכותבו אפי' אם היה ממש קיצור השם כמ"ש הלבוש גבי שלמה המכונה זלמן הובא בג"פ וב"ש ומשום שהוא כינוי אין להקל כנ"ל. ועוד שאין כינוי לשאסיא אלא לשרה. וגם שאסיא י"ל שהוא כינוי לשרה אלא שזו נקראת מעריסה כן. א"כ שני השמות בערך א' זל"ז כיוסף יוחנן. ומ"מ במקום עיגון גמור אפשר להקל משום דהתוספות וסיעתם יש להם סיוע מפורש מהירושלמי דמוקי מתניתין בשהכתיבה ביהודה והנתינה בגליל. אבל כשכתיו"נ במקום א' לא נתבאר מזה דאינה מגורשת דיעבד ע"כ במקום עיגון גמור יש לסמוך ע"ז. וכיון שנהגו כן ע"פ התוספות והטוש"ע יש לאמר עוד צד עפמ"ש בש"ג בפרק הספינה גבי אגרדמים אף שהכנה"ג כ' דהרשב"א בתשו' סי' אל"ף ק"צ פליג ע"ז מ"מ לסניף בעלמא יש לצרף ג"ז כיון מדאורייתא ודאי מגורשת וא"כ החשש מתקנת ר"ג ע"ז יש לצדד מטעמו דהש"ג ועוד ועיקר כיון מהירושלמי יש סיוע לזה כנ"ל:
עיין ט"ז סי' קכ"ט ס"ק כ"א אם יש לעיקר השם כינוי אחר כו' אינו זלמן הכתוב בגט כו' וס"ק כ"ב דא"כ יצחק חקין כו' אא"כ יש לכינוי ב' שמות של קדש כו' וס"ק ל"ה שאם יש שני כינוים לשם א' כו' ועב"ש גבי אייזיק. והנה ר"ג התקין לכתוב כל שום ולא די בשם א' אפי' העיקר אם לא נרמז שיש לו עוד שם אחר וכשנרמז סגי אפי' א"י מה השם. דלעז ליכא וגם ניכר מי המגרש ע"י שמבואר שמו הא' בפי' וידוע הוא בשם זה ועל שיש לו עוד שם נרמז כל שום. וחידשו הפוסקים דעל קיצור השם א"צ לרמוז. והטעם י"ל דל"ד לשאר שם טפל שכשאין רמז עליו בגט לא נתבאר בטוב מי המגרש אע"פ שכ' עיקר שמו כיון שיש לו עוד שם ולא נרמז י"ל שאינו זה אלא אחר שיש לו רק שם זה ועי' מכמ"א דהוה כחצי השם כו'. משא"כ שם דנערות הוה לי' כאילו נכלל בהעיקר שבכלל ר' ק'. אע"פ שיש מי שיש לו העיקר ואין לו שם דנערות שהרי יש יצחק שאינו נק' חקין וא"כ יאמרו שהוא המגרש ולא זה אין לחוש דא"כ כשנכתב וכל שום יאמרו שהוא יוסף ששמו ג"כ שמעון לא יוסף ששמו יוחנן אפ"ה אין פסול כל שי"ל שזהו רק כשלא נכתב כ"ש ה"ל כודאי שאינו נק' יוחנן וא"כ לא זה הוא. וה"נ גבי קיצור השם דה"ל כנכלל בתוך השם ודומה לנכתב וכל שום. ולכן כשלא כ' הקיצור לא ה"ל כאילו ודאי אין לו קיצור השם כיון שבכלל ר' ק'. ואע"פ שי"ל שזה אין לו קיצור. דומה לנכתב כל שום שי"ל ג"כ ששמו שמעון ולא יוחנן כנ"ל ואפ"ה אין לחוש. וצ"ע דמ"מ ל"ד לכל שום כיון שי"ל שזה אין לו שם נערות כלל וא"כ לא נתבאר כ"כ שזה המגרש וצ"ל דס"ל דר"ג לא התקין אכה"ג כיון אפילו מי שמכיר המגרש בשם דנערות לבד עכ"ז כשיראה בגט העיקר שמו יבין שי"ל שזהו כיון שעל כרחין הכינוי נמשך משם מובהק. משא"כ יוחנן לא נמשך מיוסף. וז"ל המכמ"א שע"ד סי' ח"י דליכא צד לעז בדבר הזה דהמכירו בשם מואל כשיראה בגט כתוב שמואל לא יבא לומר שהוא אחר אלא ידוע וניכר הוא לכל דהוא אותו האיש הנקרא מואל עכ"ל. ועוד דכל מי שיש לו שם דנערות זה ידוע ומוכרח שיש לו שם העיקר שמי שנקרא מואל ע"כ עיקר שמו שמואל. א"כ כשרואה בגט שמואל והוא מכירו בשם מואל ודאי יאמר דהוא זה. לפ"ז א"ש סברת ט"ז דאם יש לכינוי שהוא קיצור השם מקור שני כמו יעקב יעקל במקום שגם אליקום מכונה יעקיל. א"כ מי שמכיר המגרש בשם יעקל לבד ובגט כתוב יעקב לבד אפשר לא יכריח מן הגט שזהו המגרש ולומר דעל כרחך יש לו שם שבגט שהרי יש יעקל שאינו נקרא יעקב כלל כ"א אליקום (ומ"מ לפמ"ש המכמ"א גם ע"ז אין לחוש. וכ"מ בט"ז ס"ק כ"ב דאינו חששא גמורה. שהרי כ' דעכ"פ אין לחוש כו' משמע דאפי' בכה"ג אין חששא באמת. ועוד דרוב יעקל הוא יעקב). אבל במה שיש לעיקר השם כינוי אחר אין לחוש כלל. כיון דעכ"פ מי שמכירו בכינוי זה יבין דעיקר שמו הוא מה שכ' בגט דאל"כ גם כשאין לו כינוי אחר הרי עכ"פ המכירו בהכינוי לבד לא יכריח שודאי זהו שמו של זה דדלמא הוא שמואל שאין לו כינוי מואל. אלא דלהא לא חיישינן כיון עכ"פ מוכרח ששמו שבגט זהו שם של המגרש ג"כ. ואין להקשות א"כ חיים קחריים למה צריך לכתוב הכינוי בפסקי מהרא"י סי' ו'. הא על כרחך מי שמכירו בשם הכינוי לבד יבין דיש לו עיקר השם דזה לבד לא סגי כיון שאין בו ממש הברת חיים. א"כ אין מוכרח מקחריים דשמו חיים. משא"כ ממואל מוכרח דשמו שמואל וזהו עיקר הטעם וכמש"ל בשם המכמ"א:
מ"ש מהרי"ק ש' פ"ו הכל יודעים שיש לו שם אחר כו' צ"ע דלא עדיף מן שרה וכל שום שנז' בפי' כל שום ואפ"ה פסול דתרתי בעי' שיכתוב עיקר שמו ושיורמז שיש לו שם אחר. א"כ נהי דהא דהכל יודעים הוי כוכל שום אכתי לא נכתב העיקר. וצ"ל דגבי ולא שרה וכל שום היינו רק לכתחלה. מיהו י"ל מה שהכל יודעים כו' לא דמי לוכל שום כדלעיל: