סימן קו

אסימן קו

להרב ר' נחמיה ז"ל הנה נידון מ"ש כת"ר לתרץ דברי הרא"ש במ"ש בפ"ק דקדושין ס"ך דחזרת דמים הוי חזרה. שהקשיתי עליו דכיון שהטבעת לא נאבד וישנו אצל האשה שנתנו לה מרצונו א"כ ה"ל איתא בעיני' ובגיטין פרק מי שאחזו (דע"ה א') אמרינן דאפילו רבן שמעון בן גמליאל דאמר תתן לו את דמיה. לא אמר דאפשר דקא מיפייסי ליה בדמי אלא היכא דליתיה לאצטלית בעיניה. היכא דאיתא בעיניה מי אמר. ואף דהתם איתא בעיניה ביד מי שהתנה הבעל עמה. והכא איתא בעיניה רק ביד מי שקבלו ממי שהתנו הבעלים עמו אין נפקותא. דאין לומר דא"כ יתבטלו הקדושין ולכן כדי שלא לבטל הקדושין שהבעלים נתנו לו כדי לקדש ה"ל כליתא בעיניה. דז"א דהא התם ג"כ יתבטל הגט שהבעל עצמו מגרשה ואעפ"כ אמרינן דמ"מ יתבטלו הגרושין כיון דבפועל ממש איתא בעיניה. וה"נ דכוותה. וע"ז השיב כת"ר וז"ל לכאורה דברי מעלת כתר"ה תמוהים דכאן שהטבעת ביד האשה נראה פשוט דה"ז כליתא בעיניה לגבי דידיה וכמ"ש בנתי"מ סי' רמ"א סק"ז. אך מהיות שמעלתו סיים שבנ"ד חשוב איתא בעיניה. נראה שיש לו איזה ראיה דכה"ג חשוב איתא בעיניה. לכן אמרתי בחפזי לו יהי כן אין סתירה מהגמרא דגיטין להרא"ש דקדושין די"ל דהתם רק גבי אצטליתא דגט דשייך לומר לצעורה מכוין אלא דרשב"ג פליג דאפשר דפייסה ליה בדמי פי' ופייסה לי' כמ"ש הרשב"א סד"ה ה"נ דמיירי בדפייסה ליה. בזה אמרינן אימור דאמר רשב"ג כו'. פי' דהיכא דאיתא בעיניה אפשר מודה לחכמים. ור"ל דלענין זה י"ל דמודה דלצעורה ג"כ מכוין רק עיקר כוונתו לעיכובא אינו אלא להרווחה ולכן היכא דליתא סגי כשמתפייס בדמי. משא"כ בעלמא דלא שייך לצעורי אלא ודאי להרווחה לבד איכוין דלכ"ע אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן. פי' ברצון דהיינו כשמתפייס בדמי. אין חילוק בין ליתא בעיני' לאיתיה בעיני'. וכ"מ לכאורה מדברי הרמ"א בח"מ סי' רמ"א ס"ז דמסתימת לשונו משמע ודאי דבכל גווני מיירי אף באיתא בעיניה. וברצון מיירי אף שהנתי"מ לא פי' כן. וכן הרא"ש דפ"ק דקדושין ס"ך מיירי ג"כ שמתרצה המשאיל בדמים דאל"כ זה גרע מנתינה בעל כרחו דלא הוי נתינה. ומדוקדק הלשון שכתב ויקנהו מן האשה כו' או יחזיר לו דמיו. פי' דודאי מחוייב לקנות ולהחזיר גוף החפץ אלא שאם יתרצה המשאיל די בכך והוי חזרה גם לענין קיום התנאי עכ"ל כת"ר. ועפ"ז כתב כת"ר ג"כ שדברי תה"ד סי' שי"א כולו מקשה אע"פ שדינו אמת וחובה ליישבו. וכוונת כת"ר היינו דהא דינו של תה"ד הוא לומר דחזרת דמים בעל כרחו לא מהני היכא דהחפץ איתא בעיני'. והוכיח זה מהא דאפילו לרשב"ג היכא דאיתא לחפץ בעיניה לא מקיים תנאו עליו בדמיו. וע"ז קושיית כת"ר דהא רשב"ג מיירי אפילו בדפייסה ליה. ועכצ"ל דזה אינו רק בגט לבד משום דלצעורי ג"כ מכוין אפילו לרשב"ג כמ"ש הרשב"א בחידושיו בד"ה הא דבעא מיניה רבי אסי. וא"כ אינו ענין לדינו של תה"ד דמיירי בשאר דברים דלהרווחה לבד קא מיכוין עכת"ד:

קיצור. (קושיא על הרא"ש מהא דבאיתא החפץ בעיניה אפילו לרשב"ג לא מיקיים תנאו בהחזרת דמים. וחכם א' תירץ משום דהתם בגט גם לרשב"ג אף לצעורה נמי מתכוין לכן אפילו מתפייס בדמים לא מהני משא"כ בשא"ד דלהרווחה מיכוין מהני החזרת דמים פי' ברצון. לכן קשה על תה"ד סי' שי"א דהביא מהא דרשב"ג לדין תנאי בשא"ד. אע"ג דדינו אמת):

בולפע"ד דברי תה"ד נכונים. דנמשך אחר לשון רש"י שם דע"ד ב' דפי' בד"ה תתן את דמיה דלא איכוין אלא להרווחה דידי'. הרי בהדיא דלרשב"ג להרווחה לבד קא מיכוין ולא כפי' הרשב"א. וכן פרש"י דע"ה ע"ב ד"ה מתניתין רשב"ג ותוס' ד"ה הנ"ל וכן פי' הר"ע ברטנורה. ומה שהכריחו להרשב"א לומר דלרשב"ג אף לצעורי נמי קא מיכוין הוא משום דמשמע ליה דבמחולין לך אף לרשב"ג אינה מגורשת כמו לרבנן. י"ל דרש"י ותוספות לא ס"ל כן. וכן משמע בירושלמי ספ"ח דנדרים דלרשב"ג הוי גט דהא שם מדמו הריני כאלו התקבלתי להא דרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט. וגם י"ל דדומה ג"כ להא דאי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה כו'. וא"כ לפ"ז י"ל דלרשב"ג להרווחה לבד קא מיכוין כדברי רש"י. דלפי' זה א"ש טפי הא דהחזרת דמים מהני בליתא בעיניה מלפי' הרשב"א דאף לצעורי קא מיכוין אלא דסגי בלצעורה דהחזרת מעות דמאי פסקת. וכיון דלרשב"ג להרווחה לבד קא מכוין א"כ ה"ז דומה לתנאי שבשאר דברים והיינו דינו דתה"ד. אך קצת קשה לפ"ז דא"כ איך כתב הרא"ש בפרק מי שאחזו גבי מתניתין דרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה ממנה ה"ז גט וז"ל ולית הלכתא כרשב"ג. ור"ת ור"י ז"ל פוסקים בכל מקום כההיא פיסקא דר' יוחנן דפסיק הלכה כרשב"ג עכ"ל דמשמע דגם כאן הלכה כמותו וכמ"ש הטור ברמזים שם ובטור סי' קמ"ג. ולפמ"ש בשם הירושלמי דנדרים הנ"ל דדין דכל עכבה שאינה הימנה הוא שוה לדין דמחולין לך א"כ הא התם קיי"ל דאינה מגורשת ועכצ"ל דכאן לכ"ע לא קיי"ל כרשב"ג וכ"מ בגמרא דידן דאמרי' הא מני רשב"ג היא דמיקל בתנאי אלמא דהא דרשב"ג באידך דצידן שייכא. מיהו בחי' הרשב"א דע"ה בד"ה מתניתן ה"ז גיטך על מנת שתשמשי את אבא כתב וז"ל ולרשב"ג דקאמר דכל שאין העכבה ממנה ה"ז גט נמי יש לחלק בין תנאי זה לתנאי דעל מנת שתתני לי מאתים זוז ואמר לה מחולין לך דהתם כיון שהתנה עליהן מתחלה ובידו ליקחם עכשיו כמו בשעת התנאי ודאי בעינן קיום התנאי. אבל הכא מעיקרא לא נתכוין אלא שאם יצטרך לכך שתניק את הבן ותשמש האב. ועכשיו שמת הבן. והאב אינו רוצה בשמושה ה"ז מגורשת עכ"ל. וצריך לומר דההפרש בין שהאב אינו רוצה בשמושה דהוי מגורשת ובין כשהוא מוחל המאתים זוז ואינו רוצה לקבל הוא כמ"ש הפנ"י דע"ה בד"ה כלל אמר רשב"ג שאפשר שיש לחלק בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו כו'. אכן לפי הירושלמי י"ל דא"צ לזה:

ומה שהקשה כת"ר דהא הרשב"א כתב דרשב"ג מיירי בדפייסה ליה שיקבל הדמים תמורת החפץ ואפ"ה לא מהני באיתא החפץ בעיניה וא"כ עכצ"ל שאין זה רק בגט ומשום דאף לצעורי נמי קא מכוין. הנה מקודם נזכיר שבפירוש איך מיירי רבנן ורשב"ג מצאנו ג' שיטות דהנה הרשב"א בד"ה אצטליתא דוקא קאמר כתב וז"ל הקשו בתוספות במאי עסקינן אי כגון שהוא רוצה לקבל הדמים ומוחל לה האיצטלית תיפשוט בעיין דבסמוך דאמר לה מחולין לך. דלרבנן לא מצי מחיל ולרשב"ג מצי מחיל. ואי בשאינו חפץ לקבל הדמים א"כ תיפשוט בעיין דנתינה בעל כרחו הויא נתינה דהא הכא לא פליגי רבנן אלא משום דאצטלית דוקא קאמר הא לאו הכי נתינתו נתינה ורשב"ג אפילו בהכי פליג ומכשר אלמא לכ"ע היא נתינה. ובתוספות העלו הדבר בקושיא ומסתברא דלא דמו כו' עכ"ל ויתר לשונו יובא לקמן. והנה בתוספות כאן בגיטין לא נמצא מזה דבר. אבל בפ"ט דערכין (דף ל"ב ע"א) מבואר מזה בתוספות ומשמע דס"ל דלפי האיבעיא דרבי אסי מחולין לך מהו. ע"כ הא דאמרי רבנן אצטליתו דוקא קאמר בעל כרחו מיירי דאי מדעתו לא גרע ממחולין לך. ואפ"ה קאמר רשב"ג תתן לו דמיה אפילו בעל כרחו דס"ל לרשב"ג נתינה בעל כרחו הוי נתינה (והיינו כל"ב דרבא שכ"ד רב האי גאון וסיעתו). ולל"ק דרבא דנתינה בע"כ לא הוי נתינה צ"ל דרשב"ג דאמר תתן לו דמיה מדעתיה קאמר ואפ"ה לרבנן אצטלית דוקא קאמר ואינה מגורשת. והאי בעיא דמחולין לך אינה אליבא דל"ק דרבא דלל"ק דרבא ודאי לרבנן אפילו מחולין לך לא מהני. נמצא לפי שיטה זו אתי שפיר דברי תה"ד דמשמע דמפרש דברי רשב"ג דאפילו בעל כרחו דהא דעת הפוסקים נוטה דלענין ממונא קיי"ל כלישנא בתרא דרבא דנתינה בעל כרחו הויא נתינה בפרט לדברי התוס' הנ"ל דכל שקלא וטריא דבעיא דמחולין לך מהו ס"ל ג"כ כן כנ"ל. וכיון שכן הרי לפ"ז רשב"ג דאמר תתן לו את דמיה היינו אפילו בעל כרחו. ולכן מאי דאמרינן ע"ז אימור דאמר רשב"ג אלא היכא דליתא בעיניה היכא דאיתא בעיני' מי אמר ה"ה גם בתנאים שאינן בגיטין הדין כן דהיכא דאיתא לחפץ בעיניה לא מיקיים תנאו עליו בדמים בעל כרחו של מי שהתנה. והנה לפ"ד הרא"ש בגיטין פמש"א ססי' ז' משמע ג"כ לכאורה כפי' התוספות הנ"ל דרשב"ג מיירי אפילו בעל כרחו. דהא כתב שם דגם לרבנן דפליגי על רשב"ג נראה דמדעתו הוי גט ואע"ג דמחולין לך לא הוי גיטא שאני התם דלא ציערה אבל הכא דיהבה דמי וציערה על גוף האצטלית יכול למחול עכ"ל. וכיון דאפילו לרבנן מהני נתינת דמים מדעתו א"כ עכצ"ל דרשב"ג דאמר תתן לו את דמיה היינו אפילו בעל כרחו. וצ"ל דהיינו משום דכתב לעיל מיניה בשם בעל העיטור בשם רב האי גאון דהלכתא כלישנא בתרא דרבא דלפ"ז שפיר י"ל דרשב"ג מיירי בעל כרחו. אך קשה שהרי כתב דטוב להחמיר כדעת הרמב"ם שכתבו בשמו דמספקינן שמא הלכה כל"ק דרבא ולפ"ז צ"ל דרשב"ג ורבנן מיירי שהנתינה היא מדעתיה ואפ"ה ס"ל לרבנן דאצטלית דוקא קאמר. (ולכן מדברי התוספות הנ"ל מוכח דפליגי על הרא"ש במ"ש ויראה דמדעתו הוי גט. ואפילו לל"ב דרבא כ' דאי מדעתו לא גרע ממחולין לך וא"כ כמו דבמחולין לך אינה מגורשת ה"ה בנתנה לו דמים אפילו מדעתו. וכן דעת הרשב"א ד"ה אצטליתא נראה ג"כ בזה בפשיטות דלא כהרא"ש) ולקמן ית' מזה:

קיצור. י"ל תה"ד ס"ל כפרש"י ותוס' והרעב"ט דלרשב"ג להרווחה לבד קא מיכוין וכ"מ בירושלמי ספ"ח דנדרים. ולפ"ז יש ללמוד לתנאי דמקח מתנאי דגט לרשב"ג ומהירושלמי הנ"ל קשה על הרא"ש גבי כל עכבה כו' ועי' חה"ר. ומנידון מה שפי' תה"ד דברי רשב"ג דמיירי בעל כרחו כן הוא בתוס' דערכין דל"ב ללישנא בתרא דרבא:

גהשטה הב' היא שטת הרשב"א שכתב וז"ל ומסתברא דלא דמו דהכא מתכוין הוא בקבלת המעות לקיום תנאו והא לא איקיים לרבנן דאצטלית דוקא קאמר ולרשב"ג הא איקיים דלאו דוקא קאמר. אבל בעיין דמחולין לך הא לא מתכווני לקיומיה תנאה אלא לבטולי ומיבעי בעו אי מצי מחיל אתנאיה או לא כו' עכ"ל והאריך. נמצא דפי' שמקבל המעות תמורת החפץ מדעתו ורצונו ואעפ"כ לא מהני ולא דמי אפילו למחולין לך משום דלקיום תנאה מכוין ואנן סהדי דלא איקיים. ופי' אנן סהדי דלא איקיים. ורשב"ג ס"ל דאיקיים. צ"ל ע"ד שכתב בתה"ד ססי' שי"א דודאי בעלמא כשהוא מתנה על החפץ והחפץ בעין אין אומרים שיתן את דמיו שהרי על החפץ התנה ולא על דמיו. אם היה רוצה בדמיו היה אומר תן לי שוה כך וכך. אלא על כרחך דדוקא החפץ היה חביב עליו. אפילו הכי היכא דנאבד וליתא בעיניה אמדינן דעתיה שאין רצונו שבשביל כך יתבטל תנאו אלא יטול את דמיו עכ"ל התה"ד. וז"ש הרשב"א ורשב"ג ס"ל דאיקיים והיינו משום דאמדינן דעתי' שאין רצונו כו' והיינו שגם מתחלה לא היה מקפיד ע"ז שאם יאבד יטול את דמיו רק היכא שהחפץ בעין בדוקא התנה על החפץ ולא על דמיו. ולפ"ז טעמייהו דרבנן היינו כיון דבדוקא התנה על החפץ. אפילו היכא דנאבד לא אמרינן אומדנא דאמדינן דעתיה שאין רצונו כו'. ולכאורה י"ל דדוקא בתנאי דגיטין אמרינן כן לרבנן משום דלצעורי קא מיכוין ע"כ אמרינן דאף אם ליתא בעיניה בדוקא התנה. אך מדמחלק הרשב"א דלא דמי קבלת המעות אפילו ברצון למחולין לך. והיינו דאף דחזרת דמים לא מהני עכ"ז איבעיא ליה לגמרא שמא מחולין לך מהני. וא"כ צ"ל דאכתי לא אסיק הש"ס אדעתי' דטעמייהו דרבנן משום דלצעורי קא מיכוין דא"כ פשיטא דמחולין לך מהני. וא"כ כיון דעכ"ז חזרת דמים לא מהני אפילו ברצון צ"ל משום דבלאו ה"ט דלצעורי קא מכוין אין זה קיום התנאי כיון שעל החפץ התנה בדוקא ולא על דמיו. מנלן לבדות דהיכא דליתי' בעיניה הדמים הם במקום החפץ. דילמא הכל בדוקא החפץ קאמר. ועוד אף אם יש אומדנא דהיכא דלהרווחה קא מיכוין לא הי' מבטל המעשה והתנאי אם יאבד החפץ שלא יקבל דמים תמורתו. מ"מ הרי עכשיו עכ"פ שבשעת התנאי לא נזכר מזה ובדוקא התנה ולא אמר שאם יאבד אזי לאו דוקא החפץ קאמר. אמרינן דאין זה קיום התנאי. ועיין בגמרא פרק שבועת הדיינים (דף ל"ט סע"ב ודף מ' ע"א). דלכ"ע גבי חפץ אמרינן דדוקא קאמר התובע ולא שוה. ואף אם טענו בחוב דליתי' בעיני' וכשהודה לו מעות אין ההודאה ממין הטענה וכמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' פ"ח. וא"כ ה"ה כאן נאמר כשהתנה על החפץ דוקא קאמר ולא מעות ולכן אפילו ליתא החפץ בעיניה אין חזרת דמים אפילו ברצון נקרא קיום התנאי כמו שאין נקרא הודאה ממין הטענה כלל. וכן נראה דעת הריב"ש בתשו' סי' ב' שכתב שיתנו לך במתנה על מנת להחזיר שהיא מתנה כו' ואם תאמר האיך יחזיר המתנה והלא יש לו למכור הסחורה ההיא ולשלוח דמיה למפקיד או סחורה אחרת שיקנה לו בדמים. יש לומר אפשר להם להתנות שיחזירם לו או לפלוני בעבורו הדר בעיר הנפקד כו' עכ"ל. והרי התם כשמוכרה נעשה ליתא בעיני' ומכירה זו היא מדעת הנותן שעל דעת כן שלח וזו היא כוונתו. וא"כ לא גרע מנאבדה שנעשה ליתא בעיניה ממילא וכאן נעשית ליתא בעיניה ע"פ דעת הנותן ובמצותו. ואף שכתבתי לעיל דהטבעת כיון שישנו אצל האשה לא נקרא ליתא בעיניה התם שאני דאין נתינה זו טובת בעל הטבעת כלל. אבל הכא ששולח למוכרה והלוקח שנתן דמים עבורה ודאי לא יחזיר בשום אופן. ומאחר שכל זה במצות הנותן י"ל דנקרא ליתא בעיניה כיון שאי אפשר שיוחזר. (משא"כ גבי טבעת קדושין תחזיר ואם יתבטלו הקדושין מה איכפת לי' לבעל הטבעת) ואפ"ה ס"ל להריב"ש דלא מהני חזרת דמים דאין זה קיום התנאי שאמר על מנת להחזיר דמשמע גוף החפץ. וזו חומרא גדולה יותר מדעת התה"ד ססי' שי"א דס"ל דאפילו באיתא בעיניה כה"ג דלא חזינא שחפץ בהחפץ של חבירו יוכל ליתן דמים ולהריב"ש אפילו בליתא בעיני' צריך להחזיר החפץ עצמו אף שידוע שהנותן הי' מרוצה בהחזרת דמים יותר. וצריך לדחוק להריב"ש דכיון דבפיו אמר על מנת להחזיר דהיינו החפץ ה"ל כההיא דקדושין (דף נו"ן ע"א) לאו כל כמינה דעקרה לה לתנאה. הואיל ושמעה ולא מיחתה. וכ"ש הכא שפירש בעצמו התנאי. וכ"כ בתשובה מהר"א בן ששון רסי' ס"ג וז"ל שהרי מתוך דברי הריב"ש ז"ל נראה דמתנה ע"מ להחזיר צריך להחזיר המתנה עצמה ולא דמיה ולא סחורה אחרת בדמיה כו' עכ"ל ובסוף תשובתו כתב שמדברי הריב"ש ז"ל נראה דחזרת דמים לא הוי חזרה אפילו אם הנותן יתננה על תנאי כך עכ"ל. וכוונתו ע"ד שכתבתי דאף ששולח לו הסחורה על דעת כן כיון שאמר על מנת להחזיר דמשמע הסחורה אין נקרא קיום התנאי בחזרת דמיה אף שבאמת לזו נתכוין. ונקוט מיהו עכ"פ להיכא שמתנה על החפץ ממש ואין שום גילוי דעת שמרוצה בדמיו דא"כ ודאי משמע דדוקא קאמר אז ודאי כ"ש וק"ו דלהריב"ש לא מהני חזרת דמים אפילו ברצון ואפילו ליתא החפץ בעיניה אין חזרת דמים קיום התנאי כלל. אע"ג שאפשר שלא עלה ע"ד מי שהתנה התנאי שאם יהיה הלה אנוס שיאבד אצלו החפץ עכ"ז יתבטל התנאי. וכמ"ש התה"ד בטעם דרשב"ג דאמדינן דעתיה וכמש"ל. מ"מ לרבנן לא מהני כיון שהתנה על החפץ בדוקא הרי התנה ולא נתקיים התנאי. ודומה קצת למ"ש הש"ך בח"מ סי' כ"א ובי"ד סי' רל"ו בנקה"כ דנהי דאונס רחמנא פטריה מ"מ הוה כמאן דלא עבד ולא קיים התנאי. אף שי"ל ג"כ שלא עלה ע"ד המתנה שאף גם אם יהיה אנוס יתבטל המעשה בפרט בתנאי שאין בו קפידא כ"כ עכ"ז ס"ל להש"ך בנקה"כ שם דכיון שהתנה ולא נתקיים התנאי אפילו באונס נתבטל המעשה. ולפ"ז גם במסקנא דאמרינן דגבי גיטין לצעורי קא מיכוין לא הוצרך טעם זה רק למחולין לך. אבל חזרת דמים אף בלאו ה"ט וגם היכא דלא שייך לצעורי קא מיכוין לא מהני. ועכ"פ למדנו מדברי הריב"ש דס"ל ודאי מ"ש התה"ד דחזרת דמיה לא מהני באיתא בעיניה כיון דלדידיה אפילו בליתא בעיניה לא מהני ואפילו ברצון. וגם דפליג ודאי על תשו' הרא"ש גבי טבעת קדושין דלא מהני חזרת דמים אפילו ברצון דאפילו את"ל דזה שהטבעת ביד האשה נקרא ליתא בעיניה לא מהני להריב"ש כ"ש שזה נקרא איתא בעיניה ולכן לא מהני אפילו לרשב"ג ואפילו ברצון. וכן בתשו' מהר"א ששון סי' ס"ג העלה דהריב"ש פליג על דינו דהרא"ש:

קיצור. (שטת הרשב"א דרשב"ג ורבנן מיירי ברצון ועכ"ז ל"ד למחולין לך וטעם פלוגתתן דלרשב"ג אמדינן דעתיה כמ"ש בתה"ד ססי' שי"א ולרבנן לא אמדינן או דלא מהני האומדנא נגד מה שבפיו התנה בדוקא על החפץ ועי' בגמ' פ"ו דשבועות בענין שוה ודוקא. ולפ"ז גם היכא דלא שייך לצעורי קא מיכוין לא הוי חזרת דמים קיום התנאי כלל ואפילו ליתא החפץ בעיניה אפילו מקבל הדמים ברצון וכמ"ש בפשיטות בתשו' הריב"ש סי' ב' וכדפי' במהר"א בן ששון סי' ס"ג וכ"ז שלא כדעת הרא"ש גבי טבעת קדושין. ודינו של תה"ד דבאיתא החפץ בעיניה לא מהני חזרת דמים אתיא במכ"ש מדין זה לשטה זו):

דאמנם לכאורה הטעם שפי' הרשב"א לחלק בין קבלת מעות דלא מהני אפילו ברצון ובין מחולין לך לפי האיבעיא הוא דחוק במה שפי' אבל בעיין דמחולין לך הא לא מיתכווני לקיומי תנאיה אלא לבטולי דקאמר מחולין לך ובטליה לתנאיה. משא"כ גבי חזרת דמים לקיומיה תנאי' קא מיכוין והא לא איקיים. דלכאורה גם במחולין לך ה"ז מצד כאילו נתקיים התנאי בפרט לפמ"ש הרשב"א בפ"ג דנדרים דף כ"ד דדוקא בקיום מעשה כו' ומשום דאילו קיבלם ממש יכול הוא להחזיר ואפוכי מטרתא למה לי כו' יעו"ש והובא ב"י בי"ד ססי' רל"ב. אבל לפי השטה הג' א"ש הסוגיא יותר והוא שטת הריטב"א בגיטין פמש"א שם וז"ל והא דאמר רשב"ג תתן לו את דמיה פי' כשרצה לקבל הדמים וקמ"ל דאם רצה לקבל הדמים אע"פ שלא מחל לה האצטלית מגורשת דקיימה תנאו. אבל לא מחל לה בפירוש האצטלית והכי מוכח הא דאמר עד כאן לא אמרי רבנן התם אלא דלא אחליה גבה עכ"ל הרי חילק בין מחילה ובין קבלת המעות סתם כשלא מחל בפירוש על האצטלית אף שקיבל המעות ברצונו הטוב דמ"מ הרי לא מחל בפירוש. וא"כ לק"מ קושיית התוס' והרשב"א במאי עסקינן אי כגון שהוא רוצה כו' ואי בשאינו חפץ לקבל הדמים א"כ תיפשוט בעיין דנתינה בעל כרחו כו' כהובא לעיל אות ב'. דשפיר מיירי שרוצה לקבל הדמים ולא מיירי בנתינה בעל כרחו כלל כ"א מרצונו ואעפ"כ אין זה ענין למחולין לך דהא לא מחל בפירוש כלל. ומ"מ לרשב"ג נקרא זה קיום התנאי משום דאמדינן דעתיה שאין רצונו כשנאבד החפץ שבשביל כך יתבטל תנאו אלא יסתפק בהחזרת דמיו ולרבנן כיון דבדוקא התנה אין זה קיום התנאי כלל ולפ"ז כ"ש שי"ל שכן הדין לרבנן גם בתנאי דמקח ולא בגיטין. אף דשם מחילה ודאי מהני. אבל הרי לא מחל בפירוש ואין זה שייך למחילה כלל כ"א מצד קיום התנאי נגעו בה לרשב"ג. ורבנן ס"ל דאין זה קיום התנאי כלל וכדפ"ל לשטת הרשב"א. אלא דלשטת הרשב"א הטעם דאין זה כמחילה הוא משום דמחילה היא לבטוליה תנאיה כו'. אבל להריטב"א א"ש בפשיטות דאין זה מחילה. דמחילה בפירוש בעינן שימחול על האצטלית. והא ליכא כאן מחילה זו בפירוש. רק שיקבל הדמים ברצון ע"ד למלאות התנאי והרי לא נתמלא וכמו שהתנה על מאתים זוז והיא סילקה לו קצ"ט וקיבל דלא מפני זה נאמר שמחל הזוז החסר דאעפ"כ קיבל אלו כו'. ומ"מ התוס' דערכין פליגי על הריטב"א בזה. וס"ל דקבלה מרצונו הטוב שמקבל הדמים ה"ל כמחולין לך על האצטלית ג"כ. וכ"ד הרא"ש פמש"א ססי' ז' ויראה דמדעתו כו' עד יכול למחול הרי ס"ל דזה שמקבל המעות ברצון ה"ל מחילה לגבי האצטלית. ונלע"ד דדין זה תלוי באשלי רברבי דהנה הב"י בח"מ סי' רמ"א סעי' ג' כתב אדם שעושה מעשה שנראה כמודה לחבירו הוי כמחילה מהרי"ק בשרש קי"ח ותשו' הרא"ש כלל מ' סי' ב' עכ"ל וכן הביא הד"מ שם סק"ד. והנה מקור דברי מהרי"ק שרש קי"ח הוא מתשו' מהר"מ שבמרדכי שלהי פרק חזקת סי' תקנ"ט בענין אי דלא ליה צנא דפירי. א"כ הודה כו' או שמחל לו כו' ע"ש. והובאו דברי תשו' מהר"מ הנ"ל בד"מ סי' קמ"ב סק"א. ובש"ע סי' קמ"ב סעי' א' בהגה"ה והוא בשם י"א כו' ע"ש דתליא לפי' ר"ח שם. ובמרדכי שם ס"פ חז"ה כ' דרשב"ם לא ניחא לי' פי' ר"ח וגם הוא ז"ל בעצמו הקשה על דינו דמהר"מ מפרק יש נוחלין דקל"ב דמוכח דבעינן שיאמרו בפירוש הריני מוחל השעבוד. וראיה זו היא ג"כ תשובה על מ"ש הב"י בשם תשוב' הרא"ש. וגם המעיין בתשו' הרא"ש עצמו כלל מ' סי' ב' שכתב דדוקא גבי כתובת אשה כו' ע"ש הרי ס"ל ג"כ כהמרדכי בעצמו. ועיין בב"ש סי' ק"ו סק"ב לת"ק צריך ג' אופנים כו' וע"ש סק"ה אבל חוב כו' ועיין בהרא"ש פי"נ סי' מ' בשם מהר"מ וי"ל לשיטתי' אזיל או דשם עדיף. ועיין במרדכי ספ"ק דסנהדרין גבי יהי כדבריך כו' כאילו פירש. משא"כ בדין הנ"ל שעושה מעשה שנראה כו'. ועיין בתה"ד סי' שי"ז אבל בנ"ד שאין דרכו של ראובן להאכיל בשכר מחמת עושרו כו' נראה דאין לחלק בהכי כו' ע"ש נלע"ד שזה שלא כסברא שכ' הב"י אדם שעושה מעשה שנראה כו' דאל"כ הרי הכא ודאי נראה דמחיל. א"ו דלא סמכינן ע"ז אא"כ רגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה כו' ע"ש בתה"ד ססי' הנ"ל. ואפשר דגם מהר"מ שבמרדכי ס"פ חזקת עיקר טעמו משום הודאה כמ"ש א"כ הודה שאין לו כח בישוב כו' ומ"ש או שמחל לו היינו לסניף דבהודאה שאין לו בה כח כלל מעיקרא הוא דסמכינן על הוכחה זו. משא"כ לגבי מחילה שהוא אם ודאי הי' שלו אלא דמוחל ע"ז י"ל דלא סמכינן על הוכחה הנ"ל להפקיע זכותו שהיה לו בה בודאי. והש"ס כאן דאומר ע"כ לא אמרי רבנן התם אלא דלא אחלה גבה לפי' הריטב"א מסייע להרשב"ם והמרדכי דאע"ג שעשה מעשה שנראה כמוחל לא הוי מחילה. גם מ"ש בגמ' (דע"ה א') אפשר דמפייסה לי' בדמי אין זו מחילה וכדמוכח במסכת ב"ב פרק לא יחפור (דכ"ג ע"א) אימא פיוסא פייסי'. אי נמי אחולי אחיל גביה. הרי דפיוס ענין בפ"ע שהוא קבלת מעות. ומחילה הוא ענין בפ"ע. וא"כ הכא אע"ג דנתפייס לקבל המעות י"ל שאין זה מחילה על החפץ ממש. אך קשה כמו התם מהני אימא פיוסי' פייסיה ה"נ הכא יהיה מהני. וצ"ל דמ"מ אין זה קיום התנאי. משא"כ התם אין שייך זה:

(שטה ג' היא דמיירי ג"כ במקבל מרצונו כמ"ש הרשב"א אך הטעם דלא הוי כמחילה הוא משום דמחילה בעינן שיאמר בפירוש מוחל אני ולא סמכינן על מה שנראה כן. והתוס' והרא"ש ס"ל דה"ל כמחילה. וכה"ג יש ב' דיעות במרדכי ס"פ חזקת באדם שעושה מעשה שנראה כמוחל אי הוי מחילה. ועכ"פ לשטה זו הדין בסוגיא זו כמו לשטת הרשב"א דלעיל אות ג'):

הוהנה להרא"ש פמש"א ססי' ז' דס"ל כהתוספות דערכין דכשמקבל המעות מדעתו הוי מחילה א"כ אי אפשר לפרש הסוגיא לא כשטת הריטב"א ולא כשטת הרשב"א. וגם אי אפשר לומר דמיירי בעל כרחו דהא הרא"ש כ' דטוב להחמיר דנתינה בעל כרחו הוי ספק מגורשת. אלמא דאי אפשר לפשוט מהמשנה דין נתינה בעל כרחו ועכצ"ל דלא מיירי המשנה בהכי וכמ"ש מזה לעיל אות ב'. וצריך לומר להרא"ש שיש אופן שהוא אינו מדעתו ורצונו ממש ואעפ"כ אינו בעל כרחו כגון כשמקבל המעות בלי הכרח וכפייה אלא שאומר שמקבל מחמת הכרח האבידה דאין לו ברירה אחרת דאלא מאי יעשה אבל אינו שוה לו כלל המעות כמו החפץ ממש ומצטער עליו. דזה ודאי לא דמי למחולין לך דע"כ לא אמרו התוספות והרא"ש דכשמקבל מדעתו לא גרע ממחולין לך אלא כשמקבל בלב שלם ונפש חפיצה וחזינן דמתפייס לגמרי בהדמים כאילו קבל החפץ אז י"ל דהוה כאילו מחל בפירוש כיון דמרוצה ממש בהמעות. אבל כשאומר שאינו מקבל המעות רק מחמת הכרח האבידה ושאין ברירה כו' איך יהיה זה דומה למחילה בפירוש דאומר הריני כאילו התקבלתי והרי הכא אינו שוה אצלו כלל המעות עם החפץ. ומ"מ לא דמי כלל לנתינה בעל כרחו דהיינו ע"י הכרח וכפייה מזולתו וברצונו לא היה מקבל כלל וה"ל אונסא דאחריני. משא"כ הכא מקבל בעצמו שלא מכפייה כלל אלא שהוא כמו אונסא דנפשי' דה"נ אינו אונסא דאחריני אלא שבא בידי שמים מחמת האבידה ועיין בפרק חזקת הבתים (דמ"ז סע"ב) ודילמא שאני אונסא דנפשי' מאונסא דאחריני. ומ"מ שם דף מ' סע"ב גבי ההוא גברא דאזיל לקדושי איתתא מוכח דחשיב אונס לגבי מתנה כו' ע"ש וכ"ש דאונס כזה שמחמת האבידה דגרע מאונסא דנפשי' שבודאי מבטל שלא יהיה מחילה אע"פ שאין בו כלל משום נתינה בעל כרחו. ואפשר אף אם מקבל המעות בסתם אינו מחילה מה"ט ולא אמרו התוס' והרא"ש דמדעתו הוי מחילה אלא כשאומר רוצה אני דכה"ג מחלקינן בב"ק פרק הכונס דס"ב א' לענין חמסן והגם דשם הוא אונסא דאחריני משא"כ הכא מ"מ לשנאמר דהוי מחילה ממש אפשר צ"ל בפי' רוצה אני או שיהיה ניכר שמתפייס לגמרי. וזה צ"ע. אבל עכ"פ כשאומר שאינו מקבל רק מחמת אין ברירה וצר לו על החפץ י"ל ודאי דלא דמי למחילה. ועפ"ז י"ל הא דבאיתא בעיניה מודה רשב"ג היינו ג"כ בכה"ג ואע"ג דשם אינו שייך אונס הנ"ל י"ל ג"כ שאומר שמקבלו מצד אין ברירה שאל"כ יתבטל הגט ותצעוק האשה כו'. אבל כשאומר שמקבל מרצונו ממש לפ"ד התוספות ורא"ש דה"ל כמחילה י"ל דמהני לרשב"ג את"ל דרשב"ג ס"ל דלהרווחה לבד קא מיכוין. (וס"ל לתה"ד דכה"ג לא מהני באיתא בעיניה גם בתנאים שבמקח וממכר אע"ג דלהרווחה לבד קא מיכוין מאחר דאין זה מחילה וגם אין כאן קיום התנאי דכשיש החפץ בעין ע"ז ודאי בדווקא התנה אף דלהרווחה התנה). מיהו מלשון הגמרא משמע דבאיתא בעיניה אע"ג דקמפייסה ליה ונתפייס לא מהני ואפשר משום דכשאיתא בעיניה לא מהני מחילה אלא הקנאה ממש בעינן. מיהו צ"ע כיון שנתנו לה אלא שהיא צריכה להחזירו לקיום התנאי י"ל דמהני מחילה בפירוש ולא בעינן הקנאה כיון שעדיין הוא שלה וא"כ הא דרשב"ג דמודה באיתא בעיניה מיירי בלא נתפייס או דבגיטין מודה דאף לצעורי נמי קמכוין כמ"ש הרשב"א. מיהו בספר שער המלך פ"ג מהלכות זכייה ומתנה הביא שיש ב' דיעות בזה שמדברי הר"ר ישעיה שברא"ש פ"ג דסוכה סכ"ט מבואר דס"ל דמתנה על מנת להחזיר אין הגוף קנוי לו ואין צריך שיחזור המקבל ויתנה לו במתנה ושכ"ד הרשב"א וכ"ד י"א שהביא הריטב"א פ"ג דסוכה גבי לא ליקני אינש לולבא לינוקא. ולהרא"ש והריטב"א הקנאה גמורה היא וממון שלו הוא וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות דעלמא עכ"ד. ונמצא להרא"ש והריטב"א ראוי שיהיה מהני מחילה. משא"כ להר"ר ישעיה והרשב"א. והנה אף דשא"פ פליגי על הדין שחידש הרא"ש פמש"א ססי' ז' דמדעתו הוי גט כמ"ש המכמ"א ש"ח סי' י' וכנזכר ג"כ לעיל סוף אות ב'. היינו משום דמחולין לך בפירוש נמי לא מהני אפילו עם קבלת המעות וכמ"ש בבית מאיר סי' קמ"ג דה"ל כאילו ציערה בקבלת מקצת מעות או רובם ועל המותר מחל בפירוש דודאי לא הוי גט כלל. אבל מ"מ בעצם הסברא דמדעתו ורצונו ממש הוי מחילה י"ל הרי כן ג"כ דעת התוס' דערכין והר"מ שבמרדכי ס"פ חזקת. לכן עכ"פ י"ל החילוקים הנ"ל אמיתיים בפי' הסוגיא. ונפ"מ לשאר תנאים שלא בגיטין. והנה הרא"ש ס"ל דבשאר תנאים שלא בגיטין מודו רבנן לרשב"ג דחזרת דמים מהני בליתא החפץ בעיניה כמ"ש בפ"ק דקדושין ס"ך. ובפ"ג דסוכה סי' כ"ט בשם בעל העיטור גבי ואם נגזל ממנו ולא החזירו כו' אע"ג דחזרת דמים הוי חזרה כו' דטעמא דרבנן התם גבי אצטלית משום דלצעורה קא מיכוין והא לא ציערה אבל בעלמא מודו רבנן כו' וכ' הק"נ בסוכה שם ס"ק ק"ג דוקא בשאין החפץ בעין כו'. ועכצ"ל דלא מיירי מדעתו ורצונו דא"כ אפילו באתרוג נמי דאע"ג דבאתרוג ודאי בדוקא התנה מ"מ מאחר דלאו לצעורי קא מיכוין כבגיטין י"ל דמהני מחילה. א"ו מיירי אפילו לא ברצון ופיוס גמור רק ע"ד הנ"ל ומ"מ מהני ועוד דמדעתו ממש אפילו בגיטין מהני להרא"ש כנ"ל. וס"ל דלא כמש"ל אות ג' דלרבנן לא אמדינן דעתיה כו' אלא ס"ל דלפי המסקנא דמחולין לא מהני משום דלצעורי קא מיכוין ה"ה והטעם דחזרת דמים לא מהני הוא ג"כ רק מהאי טעמא. אבל היכא דלהרווחה קא מכוין מהני חזרת דמים בליתא החפץ בעיניה אף לרבנן וה"ל כמו קיום התנאי ממש. ועמ"ש מזה לעיל אות ג' הטעם משום דאמדינן דעתיה כו'. ונראה לבאר עוד דהנה גבי הריני כאילו התקבלתי פי' הר"ן בנדרים פ"ג (דף כ"ד ע"א) ב' טעמים א' דאפוכי מטרתא כו' ב' נשלם רצונו ע"ש. וכ"ד תה"ד רסי' שי"א כטעם הב' ועי' חה"ר שם לטעם דאפוכי מטרתא למה לי אף שגם כאן גבי מחולין לך יכול הוא להחזירם לה אעפ"כ לא מהני כאן דמ"מ הרי נתכוין הוא שתצטער בנתינתם. ולטעם הב' דאזלינן רק בתר השלמת רצונו ולכן אפילו בביטול מעשה מהני אע"ג דלא שייך אפוכי מטרתא. א"כ צ"ל אמאי בגיטין לא מהני מחולין לך אע"ג דבתחלה לצעורי קא מכוין מ"מ מאחר שכעת נהפך רצונו ואינו חפץ עוד לצערה ורוצה למחול הרי נשלם רצונו. אלא מזה משמע דבעינן שיתקיים התנאי כמו שהיה בעת שהתנה ולא מהני מה שנהפך רצונו. וא"כ קשה איך מהני שם גבי ביטול מעשה כשהדירו שלא ילך כו' כשנהפך רצונו. וצריך לומר כיון ששם היה התנאי להרווחה שהוצרך שלא ילך א"כ כשאח"כ לא איכפת ליה ורוצה שילך א"כ ה"ל כמו נשלם רצונו הראשון שהיה ג"כ להרווחה והא לא אצטריך. משא"כ כשהתנאי היה לצעורי אע"פ שאח"כ אינו חפץ לצעורי אין רצון זה קיום הרצון הראשון כלל ופנים חדשות באו לכאן וכ"כ בתה"ד רסי' שי"א וז"ל דלגבי גיטין לצערה קמכוין ולכך צריך להתקיים התנאי ממש כמו שהתנה. אבל בכל מילי דמכוין בתנאי להרויח הואיל ונתפייס הרי הוא כאלו נתקיים לו התנאי ממש דמחילה כקבלה היא כדפרש"י התם עכ"ל. והנה לענין החזרת דמים תמורת החפץ הנה הטעם דאפוכי מטרתא ודאי לא שייך. אבל הטעם הב' שבמחילה משום שנשלם רצונו י"ל דשייך ג"כ גבי החזרת מעות כשמתפייס בזה שהרי נשלם רצונו וכמ"ש בב"ב (דכ"ג סע"א) אימא פיוסיה פייסה או אחולי אחליה. הרי דקרובים זה לזה. ולכן לפ"ד הרשב"א דחזרת דמים דמהני היינו כשמתפייס י"ל לכאורה דמה"ט מודו רבנן לרשב"ג בשאר תנאים שלא בגיטין אך א"כ גם באיתא בעיני'. ואפשר באמת היכא דלהרווחה מכוין מהני כה"ג אפילו באיתא בעיניה אלא דהא הרשב"א עצמו כ' דקבלת דמים אף ברצון ממש לא דמי למחילה. והרא"ש הא ס"ל דבעלמא מהני חזרת דמים אף שלא מדעתו ממש. ולכן צ"ל הטעם משום אומדנא שבתה"ד ססי' שי"א. ועל כן מה לנו ולרצונו עתה מאחר דאמדינן דעתיה שעל דעת כן התנה שבשביל כך יתבטל התנאי ויטול את דמיו. וכה"ג איתא בחידושי הרשב"א סד"ה ה"ז גיטך על מנת שתשמשי את אבא וז"ל ולרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט כו' הכא מעיקרא לא נתכוין אלא שאם יצטרך לכך כו' שעל דעת כן התנה עליה מתחלה עכ"ל ורבנן דפליגי התם היינו משום דלצעורה קמכוין אבל היכא דלהרווחה קמכוין מודו דאזלינן בתר אומדנא כזו. ולמ"ד דנתינה בעל כרחו הוי נתינה מהני נתינת דמים תמורת החפץ בליתא בעיניה אפילו בעל כרחו לפ"ד הרא"ש וכמ"ש התוספות דערכין (דף ל"ב ע"א) כהובא לעיל אות ב':

(להרא"ש צ"ל דיש אופן ממוצע שאינו מדעתו ורצונו ממש ואעפ"כ אינו בעל כרחו. ואף דשא"פ פליגי עמ"ש הרא"ש דמדעתו מהני בגט מ"מ זהו מטעם אחר משום דגם מחילה בפי' עם המעות לא מהני. גם ס"ל להרא"ש דרבנן מודו לרשב"ג בשא"ד רק בגיטין פליגי משום דלצעורי קא מכוין ואיך הם הדמים קיום התנאי. הנה להרשב"ג דמיירי ברצון היה מקום לומר דפיוס ושלימות הרצון ה"ל כמחילה אלא דהרשב"א לא כתב כן ועוד להרא"ש מיירי שלא מרצונו ולכן צ"ל הטעם משום דאמדינן דעתיה כמ"ש בתה"ד ססי' שי"א):

וולכאורה יש ראיה לזה דטעמי' דרבנן גבי חזרת דמים דלא מהני הוא ג"כ רק משום דלצעורי קמכוין. מעובדא דההוא גברא דאמר ליה לאריסא דאמר הש"ס תחלה ורבה דאמר כרשב"ג ופרש"י דדמים במקום אצטלית הכא נמי מטר במקום השקאה. ואח"כ מסיק ורבה דאמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלצעורי קא מכוין אבל הכא משום הרווחה הוא והא לא איצטריך ומאחר דדימה המטר לגבי השקאה כמו דמים לגבי אצטלית. והיכא דלהרווחה קא מכוין מהני המטר כאילו השקה הכא נמי מהני נתינת דמים במקום אצטלית. ומיהו יש לחלק דדמים לאו אצטלית הן כדפרש"י לעיל ד"ה תיבעי לרבנן. משא"כ מטר ה"ל כהשקאה ממש. אלא רק הטענה משום דלא האריס השקה וע"ז אמר הכא משום הרווחה הוא והא לא אצטריך וא"כ מה בכך שלא הוא השקה עכ"פ הא לא אצטריך. וכמ"ש הש"ס לעיל גבי מחולין לך לשון זה ממש והא לא אצטריך. וא"כ בכה"ג דוקא הוא דהטעם דלא מהני בגט רק משום דלצעורא קא מכוין. אבל דמים דלאו אצטלית הן י"ל בלא"ה לרבנן אין זה קיום התנאי. ועוד דהא התוס' שם ובב"מ (דע"ז א') הקשו מפועלים דכשאתי מיטרא הוי פסידא דפועלים ולא מהני טעמא דלא אצטריך. ותירצו ומיד כו' זכה כו' וכ"כ הרי"ף וא"כ הוי כאילו משמיא רחימו עליה דהאריס כמ"ש התוס' בב"מ ודומה כאילו איזו אדם היה מחזיר החפץ עצמו למי שהתנה עבור מי שהיה התנאי עליו להחזיר דודאי מהני אף שהוא לא החזיר בעצמו. וכמו בסוכה (דף מ"א ע"ב) לפי' הר"ן והריטב"א. ובפועלים דלא מהני היינו שמפני שלא יש להם זכות בהשדה אין המטר עבורם כלל. ועוד דהא בחידושי הרשב"א בגיטין שם הקשה עוד מדין הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתו כו' נשאת לאחר כו' דמשם מוכח דטעמא דלא אצטריך לחוד לא מהני מאחר שנתחייב לזון. ותירץ דהכא אי אפשר לבעה"ב לומר השקה אתה ואני מסלק מי גשמים כו'. ור"ל התם יכול האריס לומר אני מוכן לקיים תנאי רק שאם יקיים היתה השדה מתפסדת כו' ע"ש. וא"כ ה"נ מה"ט ל"ד לנתינת דמים שהמניעה מצד מי שהיה התנאי עליו שאינו מביא את החפץ. ועוד דהנה במשנה (דע"ה ב') ה"ז גיטך על מנת שתשמשי את אבא כו' דמת האב ה"ז גט אף לרבנן דרשב"ג משום דהתם מודו דלהרווחה קא מכוין כמ"ש התוס' וכיון דהא לא אצטריך ה"ל גט אע"ג דאין כאן קיום בפועל כלל וכ"ש בירידת המטר דג"כ הא לא אצטריך ויש כאן קיום בפועל רק שהקיום מן השמים וכן בחידושי הרשב"א שם ד"ה מתניתין ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא דימה זה להא דאמר רבה גבי אריסא והא לא אצטריך. אבל בנתינת דמים לא שייך לומר והא לא אצטריך שצריך הוא לגוף החפץ רק שאי אפשר להשיגו. ואין להביא ראיה להפך דטעמא דרבנן משום דחזרת מעות נגד החפץ אינו קיום התנאי ממ"ש הר"ן והריטב"א פמש"א גבי על מנת שתחזירי לי את הנייר דרבנן לאו באצטלית דוקא שהוא דבר חשוב פליגי אלא הוא הדין בדבר שאינו חשוב כנייר וכיוצא בו כו'. ולכאורה מה צער יש בהחזרת נייר הגט. אלא הטעם דאע"ג דלא שייך לצעורי קמכוין מ"מ נתינת דמים נגד הנייר לא חשיב קיום התנאי. והעיטור דס"ל דטעמא דרבנן רק היכא דלצעורי קמכוין י"ל דבאמת מה"ט ס"ל דבנייר לא פליגי רבנן על רשב"ג כמ"ש הר"ן בשמו. אך באמת זה אינו דא"כ דנאמר דלהר"ן והריטב"א ג"כ בנייר לאו לצעורא קמכוין ראוי שיהי' עכ"פ מהני כשאמר מחול לך הנייר. וכ"ש כשנתנה דמים וגם אמר מחולין לך. וזה אינו משמע כלל מסתימת כל הפוסקים דמשמע דכך לי תנאי נייר ושא"ד כמו תנאי דאצטלית. ועוד דא"כ ה"ל להש"ס לתרץ הב"ע דקמפייסה ליה עד דאמר מחול לך. א"ו צ"ל דגם בנייר אמרינן דלצעורה קמכוין. וכן העלה המכמ"א ש"ח ססי' יו"ד:

(לכאורה יש ראיה מסוגיא דאריסא דהמטר ה"ל כהשקאה אפילו לרבנן לומר דהיכא דלהרווחה קמכוין ה"ל נתינת דמים כמו האצטלית. אך באמת זה אינו דמטר עדיף מנתינת דמים ועוד מכמה טעמים. וגם אין ראיה להיפך מדין והנייר שלי):

זויש לחקור לפ"ד הרא"ש ס"פ מש"א ויראה דמדעתו כו' אם הדין כן אפילו באיתא החפץ בעיניה מאחר דמצערה בנתינת דמים י"ל שעל גוף החפץ יכול למחול. ויותר י"ל דאפילו הרא"ש לא קאמר רק בליתא בעיניה דמצערה כפי שאפשר משא"כ באיתא בעיניה. מיהו אין נפקותא כ"כ דכל הפוסקים לא ס"ל כהרא"ש בזה אפילו בליתא בעיניה כנ"ל. ובשא"ד שלא בגיטין דמהני מחילה אפילו החפץ בעין אפשר דה"ה דמהני פיוס בדמים ברצון לפ"ד הרא"ש והתוס' דערכין דהוי כמחילה. אבל להרשב"א והריטב"א אין זה כמחילה אא"כ מוחל בפירוש. ולפי זה מה שאמרו בגמרא היכא דאיתא בעיניה מי אמר אין הטעם משום לצעורי קא מכוין שהרי לא נתבאר בגמרא דרשב"ג ס"ל לצעורא נמי קמכוין וא"כ איך פשיטא ליה כ"כ מי אמר. אלא הטעם משום דאין זה קיום התנאי משום דבאיתא החפץ לכ"ע בדוקא התנה. ולהרשב"א וריטב"א היינו דאפילו מרצונו לא הוי קיום התנאי. ולהרא"ש צ"ל דמיירי שלא מרצונו ממש. דבכה"ג לא מהני גם היכא דלהרוחה מכוין. אבל מדעתו ורצונו ממש דהוי כמחילה מהני בשארי תנאים רק בגיטין לא מהני גם להרא"ש באיתא בעיניה כנ"ל. ואפשר גם לרשב"ג לא מהני בזה בגיטין להרא"ש כפשט לשון הגמ' דאע"ג דקמפייסה ליה מודה רשב"ג ולפ"ז נצטרך לומר דהרא"ש מודה ג"כ למ"ש הרשב"א דרשב"ג ס"ל ג"כ דאף לצעורא קמכוין אבל לפרש"י דרשב"ג ס"ל דלהרווחה קמכוין משמע דבאיתא בעיניה לא מהני אפילו נתפייס גם בשאר תנאים וצ"ע:

ומעתה נשובה לדברי כת"ר דמה שרצה כת"ר לומר דמ"ש הרא"ש בפ"ק (דקדושין ס"ך) דחזרת דמים מהני היינו דוקא כשהוא מתרצה ומתפייס לקבל הדמים עבור הטבעת. דא"כ לא אתי שפיר מ"ש הרא"ש דדוקא התם דלצעורא קמכוין כו' דהא כשמתרצה ומתפייס ס"ל להרא"ש דאפילו בגיטין נמי מהני נתינת דמים. אעכצ"ל דמיירי הכא בענין דבגיטין לא מהני והיינו בעל כרחו למ"ד דנתינה בע"כ הוי נתינה ולמ"ד דלא הוי נתינה מיירי שמקבל שלא בנפש חפצה כנ"ל. הגם שיש לומר דבאיתא בעיניה לא מהני להרא"ש גבי גיטין נתינת דמים אפילו נתפייס מרצונו כנ"ל והכא גבי טבעת קדושין דלאו לצעורי כו' מהני כה"ג. מ"מ א"כ עיקר חסר מהספר במ"ש הרא"ש אפילו לרבנן דפליגי ארשב"ג כו'. הלא באיתא בעיניה לא נזכר כלל פלוגתא ביניהם. ואדרבה אפשר רשב"ג מודה בזה לרבנן דאפילו נתפייס לא מהני. והפלוגתא הנז' בגמ' הוא בליתא בעיניה ושם עכצ"ל דמיירי שלא מדעתו ורצונו לפי' הרא"ש דבכה"ג דייקא פליגי. וא"כ משמע דבטבעת קדושין מיירי נמי בכה"ג. ועוד דא"כ אין שייך ע"ז לומר וחזרת דמים הוי חזרה. דהכא העיקר משום הפיוס דה"ל כמחילה נגעו בה. ואפילו בלא דמים אם מוחל ואומר הריני כאלו התקבלתי מהני. אלא דה"ה נמי פיוס דמים מרצונו ודעתו לפ"ד התוס' והרא"ש. אבל עיקר ענין דחזרת דמים הוי חזרה מיירי להרא"ש שלא מרצונו ודעתו. אלא משום דהדמים ממש ה"ל כקיום התנאי בליתא בעיניה משום שע"ד כן התנה. וכן מוכרח ממ"ש הרא"ש פ"ג דסוכה סי["ל] אבל בעלמא מודו רבנן כו' דא"א לומר מדעתו ורצונו דייקא דא"כ באתרוג נמי לפ"ד הרא"ש והתוספות דמדעתו ורצונו הוי מחילה. ומחילה מהני ודאי גם באתרוג אע"ג דבדוקא התנה מאחר דמ"מ לאו לצעורא קמכוין. ותדע דאפילו לענין גט הקשה הרשב"א פ"ג דנדרים (דף כ"ד) אמאי לא מהני מחילה. אע"ג דלצעורה קמכוין. תיפוק ליה שהרי אחר קבלתם יכול הוא להחזירה. ואפוכי מטרתא למה לי. ותירץ דמ"מ לא דמי שהרי נתכוין הוא שתצטער בנתינתם. וא"כ גבי אתרוג שלא נתכוין לצעורא. י"ל דמהני מחילה בפירוש. ועכ"פ איך פשיטא ליה להעיטור דלא מהני. אעכצ"ל דמיירי שלא מרצונו ודעתו דלא הוי מחילה. ואפ"ה ס"ל דבעלמא חזרת דמים הוי חזרה:

העולה מכ"ז דלכ"ע לרשב"ג בליתא החפץ בעין הוי נתינת דמים קיום התנאי משום דאומדנא הוא. ולמ"ד דנתינה בע"כ הוי נתינה מיירי אפילו בעל כרחו. ולמ"ד דנתינה בע"כ לא הוי נתינה מיירי בענין דלא הוי בעל כרחו ממש. ועמש"ל סוף אות ב'. וס"ל להעיטור והרא"ש בפ"ג דסוכה סי' [ל'] דרבנן לא פליגי על רשב"ג רק בגיטין משום דלצעורי קמכוין. אבל בתנאים שבשא"ד מודו ליה. אבל להרשב"א והריטב"א י"ל דפליגי עליה משום דנתינת דמים אינו קיום התנאי כלל. ולכן בעל כרחו ודאי לא מהני אפילו למ"ד דנתינה בע"כ הוי נתינה. ולא עוד אלא אפי' מדעתו ורצונו לא מהני דהא אין זה קיום התנאי וגם לא מחל בפי'. מיהו התוס' והרא"ש ס"ל דמדעתו הוי כמחילה בפירוש. ובתשובת הריב"ש (סי' ב') מבואר כשטת הרשב"א והריטב"א. ובאיתא החפץ בעיניה מודה רשב"ג דלא מהני נתינת דמים והיינו אפי' מתפייס ברצון בדמים. אמנם להאומרים דמדעתו הוי כמחילה צ"ע אם בגיטין לבד כה"ג לא מהני או גם בשא"ד:

ועוד דאם כן דאי אפשר לקיים תנאו אא"כ יתפייס בעל הטבעת לקבל המעות ברצון מחיר הטבעת. אם כן איך יוכל המקדש לכתחלה לקדש בו האשה על סמך זה שמא לא יתפייס לקבל דמים ועכ"פ מקדשה בחפץ שאינו שלו וכאילו קידשה בחמס. עי' ב"ש סס"ק ב' ועי' בחמ"ח סס"ק ל' דאף אם מתרצה אח"כ והקדושין בעין ביד האשה צ"ע אם מקודשת להבא כו':

חומ"ש כת"ר דזה נקרא ליתא בעיניה ונסתייע כן מדברי הקצה"ח סי' רמ"א סעיף ז' סק"ז והנתי"מ (שם סק"ז). אין נ"ל מאחר שהטעם דבליתא בעיניה מהני חזרת דמים הוא משום האומדנא הנ"ל. י"ל דדוקא בשנאבד דא"כ מה יעשה זה והלא עי"ז מפסיד עוד דמים ג"כ ע"כ ע"ז הוא דאיכא אומדנא דאין רצונו שבכה"ג יתבטל התנאי. משא"כ בנד"ז שהלה גורם במעשה ידיו ליקחה מהבעלים ליתנו להאשה אין כאן אומדנא כלל ע"ז. ועוד דהנה הרא"ש בפ"ק דקדושין ס"ך שם כ' וגבי שור בפרק יש נוחלין (ד' קל"ז) אם אמר שור זה נתון במתנה על מנת שתחזירהו לי והקדישו והחזיר לו דמיו ה"ז קדוש. אע"ג דקאמר על מנת שתחזיר לי. דכיון שהחזיר לו דמיו ויכול לקנות בהם שור אחר שפיר כיוצא בזה. קרינן ביה שפיר מידי דחזי ליה עכ"ל. הרי השוה דין מקדש בטבעת שנתנו לו במתנה ע"מ להחזיר שיכול להחזיר דמיו כמו השור שיוכל להקדישו. ובאמת שם גבי שור מוכרח בראיות גמורות דכל הפוסקים פליגי עליה וס"ל שאינו יכול להקדישו כלל אפי' מחזיר דמיו. שהרי התוס' בנדרים פרק השותפין גבי מתנת בית חורון דאיתא שכל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. והר"ן שם והתוס' בפ"ג דסוכה (דף מ"א ע"ב) ובב"ב (דף קל"ד ע"א) והרשב"א והריטב"א כולם הקשו דא"כ מדוע מתנה ע"מ להחזיר הוי מתנה. הא אינו יכול להקדישה. ותירצו בתירוצים שונים. ועכ"פ לכל התירוצים מבואר דאינו יכול להקדישה כלל. ואילו לדברי הרא"ש אין כאן התחלת קושיא כלל שהרי יכול להקדישה באמת ויחזיר דמיה. משא"כ במתנת בית חורון שאינו יכול להקדישה כלל אף שיתן את דמיו. לפי שאמר לו ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא כו' ע"ש. וזה היה חילוק ותירוץ טוב יותר מכל התירוצים שתירצו המפרשים הנ"ל דעכ"פ גם לדבריהם אינו יכול להקדישה כלל אבל לפי תירוץ זה הרי יכול להקדישה. ולכן הר"ר אביגדור כ"ץ שבתשו' הרא"ש דס"ל בזה כהרא"ש כתב באמת לתרץ כן וז"ל והשתא אתי שפיר דלא תיקשי ממתנת בית חורון דתנינן עלה כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. דמתנה על מנת להחזיר ודאי יכול להקדיש עכ"ל. אע"ג דפי' הטעם משום דכדי לקיומיה תנאיה מצי פריק ליה ומקיים תנאיה מ"מ אח"כ כתב ואי משום לקיומיה תנאיה יחזיר לו דמיו. וההיא דשור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו (לי. כצ"ל ע"ש) והקדישו ולא הוי חזרה שלא החזיר לו כלום לא שור ולא דמיו. דשור כיון דלא חזי ליה כמאן דליתיה דמי עכ"ל. ואפשר גם הרא"ש פ"ק דקדושין ס"ך שכ' וההיא דשור כו' נתכוין לזה דלפ"ז לק"מ ממתנת בית חורון דהכא יכול להקדישה. וחזר בו ממ"ש בפי"נ סל"ח לחלק בענין אחר. ואיך שיהיה עכ"פ כל הפוסקים הנ"ל צריך לומר דס"ל בפשיטות דאינו יכול להקדישה כלל. (ועיין בב"י בא"ח סי' תרנ"ח ד"ה כ' הרוקח בנדרים). והיינו משום דחזרת דמים לא מהני. וצ"ל הטעם משום דלא דמי כלל לליתא בעיניה כיון שהוא עושה זה בידים שמוציאה מרשות בעליה ומקדישה ל"ד כלל לנאבדה. ועוד דגם עכשיו איתא בעיניה רק שהקדישה א"כ ההקדש אינו כלום והיא של בעליה הראשונים וכמ"ש המגיד פ"ג מהלכות זכייה שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וא"כ ה"ה והוא הטעם כשקידש בו את האשה דלא עדיף מה שקידש בו את האשה ממה שהקדישה הקדש גמור דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכמ"ש הקצה"ח סי' רמ"א שם דשוין זה לזה ממש. דלכל הפוסקים הנ"ל לא קנתה האשה כלל כמו דאין השור קדוש כלל. ולא מהני חזרת דמים. ולכאורה היה מקום לומר דהרא"ש לא אמר כן רק גבי טבעת קדושין שהנותן הטבעת במתנה ע"מ להחזיר הוא כדי שיקדש זה בו את האשה. וא"כ כיון שאי אפשר לקדשה במתנה ע"מ להחזיר מוכרח היה ליתנו לה במתנה גמורה. ולא פשע כ"כ בזה לכן הוי שלה ומהני חזרת דמים כמו בנאבדה. משא"כ גבי שור הנ"ל פשע במה שהקדיש שלא נתנו לו אדעתא דהכי כלל לכן ס"ל לכל הפוסקים שאין ההקדש כלום דאיך יקדיש דבר שניתן לו רק במתנה ע"מ להחזיר. משא"כ הכא נותן לו מעמ"ל זו כדי לקדש בו את האשה. כך היה אפשר לחלק מסברא. אבל מאחר שהרא"ש והר"א כ"ץ שהם מקור סברא זו דחזרת דמים מהני גבי טבעת קדושין דימו זה בהדיא לההיא דשור זה כו'. וס"ל בפירוש דבשניהם הדין שוה ממש דמהני חזרת דמים. ושם כל הפוסקים חולקים עליהם. יש לנו לתפוס כדבריהם עצמם שהשוו אותם וא"כ החולקים שם כמ"כ ה"ה והוא הטעם גבי טבעת קדושין. ואין לנו לחדש סברא מדעתינו לחלק ביניהם. בפרט שבאמת אין כאן אומדנא כ"כ שהרי אף שנתן לו כדי לקדש עכ"ז פי' בהדיא על מנת להחזיר לו. א"כ לא רצה כלל החזרת דמים. ולא נתן לו אלא ע"מ שיתנהו במתנה ע"מ להחזיר להאשה. והיה טועה בדין שסבור שיכול לקדש האשה בכה"ג. או שיקנהו מן האשה בחזרה בתרקבא דדינרי [עיין במפתח]. ועכ"פ הוא התנה ע"מ להחזיר. דמשמע ודאי החפץ עצמו בדוקא. גם בלאה"נ יש סברא דבמתנה ע"מ להחזיר יש קפידא יותר בהחזרת גוף החפץ מבפלוגתא דרשב"ג ורבנן. שעכ"פ העיקר הוא המעשה שנתרצה לגרש אלא שהתנה ג"כ תנאי שתתן לו אצטליתו סברא לומר דאין התנאי מבטל המעשה כשמחזיר דמים בליתא בעיניה החפץ. משא"כ כאן שאין מעשה אחר רק נתינת החפץ ואין נותנו אלא ע"מ להחזיר יש מקום לומר דאף בליתא בעיניה התנאי מעכב. ול"ד לה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר דמדמה הש"ס לע"מ שתתני לי אצטליתי דהא התם יש ג"כ מעשה בפ"ע והוא הגרושין. ולכן עכ"פ בנד"ז שישנו בעין אלא שהוא אצל האשה ודאי דנתינת דמים לא מהני:

ומ"מ נשאר עוד טעם שבהרא"ש שיקנהו מן האשה כו' או שיחזיר לו הדמים ויפעול שיאמר הריני כאילו נתקבלתי גוף החפץ. אלא דיש לפקפק מכמה טעמים האחד שמא חשיב ביטול התנאי. במה שנותן מתנה גמורה ומכניס א"ע לבית הספק נגד התנאי דעמ"ל ושמא לא תרצה להחזיר. ומצאתי סברא זו במל"מ פי"א מה' מכירה דין יו"ד בשם יש מי שאומר כו'. ואע"פ שהמל"מ כ' עליו ואין זה נכון. דבריו צע"ג דהא ודאי יציבא מילתא עכ"פ לפ"ד הרמב"ם פ"ח מה"ג הי"ב דס"ל שאם ניסת תחלה לאחר הרי נשואיו בטלים והולד ממזר אע"פ שניסת אח"כ לאותו פלוני וה"נ דכוותה. (ועיין בספר נתי"מ סי' ר"ז סעיף ה' מזה שהדין אמת דלא כהמל"מ ומש"ש ב' מהר"א ששון דהטעם כמ"ש המ"מ פ"ח מה"ג אינו במשמע כלל בתשוב' מהרא"ש. ונ"ל כדלקמן). וי"ל דהטעם כמ"ש היש מי שאומר שבמל"מ. מיהו המ"מ כ' שם טעם אחר ואפשר טעמו שייך ג"כ בנ"ד במעמ"ל דר"ל ג"כ שתחזיר לו בראשונה טרם שיתנהו מת"ג לאחר רק מעמ"ל מותר ליתן לאחר כמ"ש הר"ן וריטב"א ספ"ג דסוכה. ואפי' את"ל דטעם של המ"מ לא שייך בנ"ד מ"מ שמא הטעם כמ"ש היש מי שאומר שבמל"מ מאחר שהדין אמת עכ"פ לפ"ד הרמב"ם דלא כהמל"מ והמל"מ לא סתר דבריו רק משום שלא נראה לו הדין וז"א בודאי. ועוד דבתשו' מהר"א ששון (סי' קי"ח) כ' דהראב"ד והטור שחולקין על דינו דהרמב"ם פ"ח מה"ג הנ"ל מודו בדין שבפי"א מה' מכירה הל' י' דאם מכרו לאחר אע"פ שלקחו אח"כ ממנו וחזר וקיים תנאו (ומכרו ונתנו לפלוני). המקח בטל. ואם הטעם כמ"ש המ"מ בה"ג קשה אי פליגי שם מ"ש דמודו הכא. אבל אם הטעם כהיש מי שאומר שבמל"מ א"ש דס"ל דשם י"ל דבידה לקיים התנאי אף שלא יגרשנה זה שניסת לו לדעת ר"י הזקן שבחה"ר שם שכ' כן להדיא יעו"ש. ומה שהקשה עליו המכמ"א ש"ח סי"ט דהאיך כשנתגרשה מן הראשון הוו קדושין למפרע ובלא נתגרשה הופקעו הקדושין כו' מ"ל נתגרשה מ"ל לא נתגרשה עכ"ל המכמ"א. ודבריו תמוהים דבמחכ"ת כי רב ועצום הוא. לא הבין ד' הרשב"א ור"י. שכיון שהתנה הבעל ע"מ שתנשאי לפ' ר"ל שיהיו נשואין גמורים כדת ולא שישא אשת איש דאין זה נשואין כלל (כי כ"ד התוס' פ' המגרש דפ"ג ולא כהרמב"ן דלא קפיד רק אשם נשואין. ועוי"ל דבכה"ג הרמב"ן נמי מודה דע"מ שתנשאי ל"ד כלל לשלא תנשאי לפ'. דבשתנשאי משמע ודאי בהיתר משא"כ התם דמשמע אפילו באיסור יעו"ש). וא"כ זו שניסת תחלה לאחר אם גירשה ואח"כ ניסת לפ'. הרי נתקיים התנאי שנשאת לו בהיתר שהרי גירשה האחר. וכיון שנתקיים התנאי הוי מגורשת למפרע ושפיר חלו קדושי האחר. משא"כ כשלא גירשה האחר אע"פ שניסת אח"כ לפלוני בלי גירושין. מ"מ את"ל שקדושי האחר קדושין הם. הרי לא נתקיים התנאי שהרי א"כ אין נשואי פ' נשואין שנשא א"א. וכיון שלא נתקיים התנאי ממילא קדושי האחר לאו קדושין הם. וא"כ שפיר בידה לינשא לפ' בלי גט מן האחר. מיהו י"ח שם אהרשב"א ור"י וס"ל דצריכה גט כפשטא דגמ' משום דדמי לחוזרות חלילה. דאם נאמר שתנשא בלא גט וחשיב קיום התנאי (משום דלא חלו קדושי האחר אם אין התנאי מתקיים ואמאי לא תנשא). י"ל כיון שניסת לו ונתקיים התנאי א"כ ה"ל מגורשת למפרע ואמאי לא חלו קדושי האחר כו'. (וכשתאמר חלו קדושי האחר א"כ לא קיימה התנאי ואינה מגורשת כו' ולא חלו קדושי הפ' וגם לא קדושי האחר). ולדינא צ"ע היטב בסוגיא שם. עכ"פ אם נימא דס"ל כהר"י ורשב"א. נמצא התם בידה לקיים התנאי וא"צ כלל להאחר. והלכך ל"ח ביטול התנאי במה שניסת לו ומש"ה פליגי ראב"ד ושא"פ שם אהרמב"ם. משא"כ בדין שברמב"ם פי"א מה' מכירה הל' י' שפיר חשיב ביטול התנאי במה שמכרה לאחר שהרי אין בידו שיתרצה האחר למוכרו לו כו' ויצטרך לבא עמו בדינא ודיינא ושמא לא יוכל להוציאו וכל כה"ג קפידה הוי וה"ל ביטול התנאי. וכדפסק בש"ע ח"מ סי' ר"ז ס"ה. ואין לומר דהכא ודאי ל"ח ביטול התנאי כשנתנו לו מעמ"ל כדי לקדש. דא"כ הרי נתנו אדעתא שיתנהו לאשה. די"ל שלא נתנו רק שיתנהו לה ג"כ מעמ"ל שאז יהי' הטבעת מוכרח עכ"פ להיות נחזר אצלו. אבל לא שיתן לה מת"ג. ועי' בר"ן פ"ג דסוכה שכ' ושמעינן משמעתין דמעמ"ל נותנה לחבירו וחבירו לחבירו ואפילו כמה דכל שחוזרת לבסוף לבעלים סגי. י"ל פי' נותנה לחבירו היינו עמ"ל לסוף לבעלים הראשונים ולא מת"ג. מיהו לדעת המל"מ נראה דס"ל דהחולקים על הרמב"ם בפ"ח מה"ג ה"ה דפליגי הכא. ולדבריהם מה שנתנו מתנה גמורה להאשה אין זה ביטול התנאי דע"מ להחזיר ובלבד שיקנהו ממנה ויחזיר לו וכמש"ל בתשובתי הראשונה [סי' צ"ח] שם סעי' זיין. ובפרט בנד"ז שנתנו לו כדי לקדש בו האשה י"ל כן דאין זה ביטול התנאי רק שיקיים הדבר לסוף. וע"ז י"ל שיספיק הראיה משאילת חלוק לבקר את אבא וכו' דמותר לקורעו ונותן לו דמי קרעו. שלפע"ד אין ראיה זו מספקת על שגבי טבעת יהי' מהני חזרת דמים דלא דמי כלל דהתם מחזיר לו גוף החלוק רק שקרוע קצת ע"ז מהני חזרת דמים. אבל שיהי' מהני חזרת דמים לגמרי נגד החלוק ונגד הטבעת אין ראי' משם כלל. אך ע"ז יספיק הראיה דיכול ליתנו לה מתנה גמורה. באופן שיקנה אח"כ ממנה בתרקבא דדינרי ויחזירנו לו כו'. ומ"מ עוד יש בדבר זה פקפוקים וחששות גדולות יותר וכמשנ"ת לעיל בתשובה הראשונה: