סימן צ קיצור.
אסימן צ קיצור.
השאלה יש בה שלשה חקירות האחד איך הדין לפי גב"ע הראשון. השני איך הדין לפי גב"ע השני. השלישי אם יכולים לחזור בהן מעדותן הראשון. לעדותן השני:
בלהב"ש עדי קדושין כשהאשה מכחשת צריכים דרישה וחקירה. ואין כן דעת הסדר אליהו. אבל דין מרומה בעדי קדושין לכ"ע צריך דו"ח. ולא שיודעים בו שהוא מרומה. רק דמספקא להו ומובן להם כן. כ"נ מהתוס' והג"א ומפרש"י והר"ן דפ"ד דסנהדרין דל"ב ב' וכ"כ מהר"ם אלשיך בתשו' סי' מ'. וא"כ הכא חשוב דין מרומה כמ"ש כה"ג הריב"ש סי' רס"ו שיאמר אדם שהוא קדש אשה אחת חשובה בלא שדוכין וכו'. ועוד שכאן מגב"ע השני נתגלה ברור איך הענין היה מרומה. ולא בדברים שחזרו בהן מגב"ע כ"א רק גם בדברים שהוסיפו על גב"ע הראשון ובכה"ג אמרינן תיגלי מילתא למפרע כי תחלתו וסופו מוכיח שהענין מרומה:
גגם בלא"ה העלה הסדר אליהו דפלוגתא דרבוותא היא אם עדי קדושין צריכין דו"ח אף כשהדין אינו מרומה וכ"ש בהיא מכחשת וכשנוסף ע"ז שהדין מרומה י"ל ודאי צריך דו"ח. והיכא שצריך דו"ח ולא עשו דו"ח אין העדות כלום כמ"ש הסדר אליהו וכן מפורש בחידושי הר"ן ר"פ היו בודקין וכ"מ בנ"י ר"פ אד"מ גבי וכן גט וכ"מ בהרמב"ם ס"פ י"ז מה' מלוה דין ט'. וכ"כ הריב"ש סי' רס"ו בד"ה וכן אין ולא כתשו' נ"ב חאה"ע סי' ע"ב. אף שהריב"ש כ' דבד"מ אפילו בדין מרומה לא בעי דו"ח כד"נ ממש. ועפ"ז ס"ל למהר"מ אלשיך בתשו' סי' ק"ד ולמהר"ש חקאן ומוהרש"ח דבעדי קדושין בדין מרומה אם לא נעשה דו"ח אין עדותן בטלה. אין כן דעת הר"ן ר"פ היו בודקין. וכ"ד הרבה פוסקים וכ"פ התומים רסי' ל' סק"א. וגם לדעת הר"ד שהביא הר"ן ר"פ אד"מ שנראה שממנו מקור דברי הריב"ש עכ"ז היכא שכל הענין מרומה צריך דו"ח כמו בד"נ ממש וכ"פ בתשוב' מהרב"צ אשכנזי סי' ה' וחלק על מהר"מ אלשיך בזה:
דמ"ש הרב"צ בשם הרא"ה דעדי קדושין וגיטין קילי מד"מ שמדאורייתא א"צ דו"ח כ' הסד"א שהפוסקים דחו סברא זו בשתי ידים דאדרבה הרבה פוסקים ס"ל דעדי גיטין וקדושין כד"נ דמיא. ומ"ש עוד הסד"א ליתן מקום לסברת הריב"ש דלעיל אות ג' ולומר דרב אשי לא ס"ל כרב פפא הוא ג"כ אינו נכון כלל מכמה טעמים. ומה שאמרו בחתן מאהל אף שידוע יום החתן מאהל אין זה כמו יום אתמול. ואף באומר יום אתמול ס"ל להרמב"ם והר"ן דצ"ל כל שבע חקירות. וגם עכ"פ לא אמרו איזה שעה ועוד דגם החקירות בגוף העדות בדין מרומה נ' שהוא מדאורייתא מהא דצדק צדק תרדוף:
העוד יש כאן טעם לומר דה"ל פסולי עדות מדרבנן. והרי"ף הובא ב"י ססי' מ"ב ס"ל המקדש בפסולי עדות דרבנן אין חוששין לקדושיו ואע"ג דלא קיי"ל כן מ"מ עפמ"ש רמ"א ססי' מ"ב י"א כו' אבל בקדושי דרבנן כו' לפ"ז י"ל כאן אין העדות כלום:
וועי"ל דנמצא ביניהן ע"א פסול דאורייתא:
זוכיון שכן י"ל דמה"ט בטלה כל העדות:
חנידון גב"ע השני. שלא ראו הנתינה ממש לידה רק שיש להם הוכחה שקבלה. להתומים ססי' צ' סס"ק י"ד אף להמרדכי אינו כלום. אך לכאורה מדברי הרא"ם שבמרדכי פ' האומר דקדושין ססי' תקל"א משמע כשעד רואה דבר המוכיח אף שאינו ידיעה ודאית חשוב עדות מספק. והוא תולה באשלי רברבי היינו תשו' מיימוני סי' א' עם הרמב"ם והרשב"א ור"ח ההובא בש"ע סי' ל' ס"ה בדין אם העדים מסופקים אם היה קרוב לו או קרוב לה. אכן באמת אינו כן דהתם שאני שמרצונה ומדעתה זרק לה הקדושין ועי"ז איתרע חזקת פנויה שהיה לה. ובכה"ג הוא דפליגי הרמב"ם והרשב"א ור"ח על מהר"מ שבתשו' מיימוני הנ"ל. משא"כ בנד"ז שלא נודע לנו שום רצון ממנה על קדושין. וגם לא ראו הנתינה א"כ הספק שמא קבלה משום ההוכחה שלהם כיון שאין זה ידיעה ודאית רק הוכחה בעלמא אינו כלום. וראיה מהרשב"א בתשו' סי' אלף קע"ט וסי' אלף קצ"ג:
ט וכ"כ רמ"א בתשו' סי' ל' דהמרדכי דקדושין סי' תקל"א מיירי כשנתרצית לקדושין. וגם מהתה"ד סי' ר"ז מבואר דפי' דבר מוכיח דמהני היינו דוקא כשיש רצון לשניהם על קדושין. ועכ"פ כשכבר היא משודכת לו ועומדת לאירוסין אזי כשיש עדים על התחלת השילוח חשוב הוכחה משום דמסתמא יוגמר דוגמת הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. משא"כ בנ"ד דאין שום שידוכין ביניהם כלל וגם אין עדות על ההתחלה רק מצידו ולא מצד שלה כלל וכלל אינו כלום. וכ"נ בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח בד"ה וקרוב הדבר לומר:
י ועוד דכאן י"ל עוד שאפילו את"ל שקבלה הגר"כ מה שאין לחוש לזה מדינא כנ"ל אות ח' ואות ט'. אך עוד זאת י"ל שגם אם קבלה זהו מפני שלא שמעה לשון הקדושין. שהרי עד א' אומר שאע"פ שהוא שמע עכ"ז לדעתו היא לא שמעה. וכן עד א' אומר שגם הוא לא שמע כלל. ועד אחד אמר שהוא שמע רק תיבות במטבע זו כדמו"י. ואם הם שהזמינם יוזיפ לזה להיות עדים לא שמעו מכ"ש שי"ל שהיא לא שמעה. ויש ראיה לזה מתשו' הרשב"א סי' אלף קע"ט ויותר מזה משמע בתשו' הב"י בדיני קדושין סי' ב' ד"ג סע"ד ובתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' מ"ג דס"ו ע"ג בד"ה וגם יש לחקור. ואף שדבריהם צ"ע לזווגם עם תשו' הרשב"א הנ"ל ועיין תשובת אמונת שמואל סי' ה'. מ"מ בנד"ז שגם העדים לא שמעו וע"א ששמע אומר בפירוש שלדעתו היא לא שמעה י"ל לכ"ע נאמנת לומר שלא שמעה:
יא לר' יוחנן דלא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואין צריכה גט. מ"ש מזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה. צ"ל משום דשם ידוע שהותחל ענין קדושין. משא"כ עדי יחוד אינו התחלה לקדושין. ובנתגרשה מן הארוסין לכ"ע א"צ גט. ולכן בנ"ד דג"כ אין שום התחלה ודאית רק הכל ספיקות ויש לכל הפחות שני ספיקות גדולים להקל א"צ גט. להרשב"א י"ל טעמי' דר' יוחנן משום דהוי ג"כ שני ספיקות. ואנן דלא קיי"ל כר' יוחנן י"ל משום שאין הספיקות שקולים. או משום דשם חשוב ג"כ איתרע החזקה משא"כ בנד"ז. ולהרמב"ם נראה דר' יוחנן אינו חושש אף שהוא רק ספק אחד וכנ"ל:
יב ועדיף נ"ד ממ"ש השאגת ארי' בתשובת בית אפרים סי' מ"ב להתיר ע"י ס"ס. ומהריב"ל ח"ב סי' ז' שהחמיר שלא להקל ע"י ס"ס. י"ל שם איתרע החזקה. דעכ"פ שמעה בודאי לשון קדושין משא"כ הכא. וראי' דבשני ספיקות כשיש לזה עוד חזקה דלא אתרעי כלל לא חיישינן מר"פ בתרא דיבמות. והתשו' רשב"א סי' אלף רי"ו שלא הקיל בשני ספיקות שם ודאי אתרעי החזקה. גם י"א דשם לאו חזקה היא. גם י"א דאין שם שני ספיקות גמורים. גם החזקה דנד"ז אלימא טובא. וגם סופה מוכיח על תחלתה וגם טענת ברי וגם השני ספיקות הם שקולים כמו תרי רובי. וא"כ יש תרי רובא. וחזקה וסופה מוכיח. וטענת ברי. יג וכ"ז אף לדברי העד יעקב שאומר שהוא שמע ל' הקדושין וכ"ש לדברי הבחור אברהם שאומר שלא שמע רק תיבות במטבע זו כדמו"י. ובודאי שיש לתפוס עדותו כמו שביאר דבריו מצד ג' טעמים. ונוסף ע"ז עוד טעם שי"ל שהוא פסול לעדות זה לגמרי. וגם שישאר עד א' מוכחש משני עדים:
יד ההוכחה מדבריה לא עדיף מאמרה שקבלה ופסק הרשב"א בתשו' אלף קצ"ג דאינו כלום כיון שאין כאן עדות גמורה ע"י העדים מצד עצמן כ"א בצירוף פיה שכפרה והוחזקה כפרנית. א"כ ה"ל כדין הודאת פיה לבד. וכ"ד הריטב"א דהודאה הנמשכת מתוך כפירה לא עדיף מהודאה:
טווא"כ לכאורה פליגי על הדין שבש"ע סי' מ"ב ס"ג בהג"ה מתשו' מהרמ"פ ססי' ל"ב. ונ' דלהרשב"א יכולה ג"כ לחזור ולטעון הפך ממה שאמרה. אף שא"צ. טז הבית מאיר הביא ג"כ מהריטב"א פ"ב דקדושין שלא כמהרמ"פ. מיהו לדינא דינו דמהרמ"פ שאני דשם בלא"ה יש מחמירים:
יזובנד"ז יודה מהרמ"פ ג"כ דלא יחלוק על תשו' הרשב"א הנ"ל וכ"ש נד"ז דעדיף טובא מדהרשב"א:
יחועוד דאף את"ל דהוחזק כפרן חשיב כהודאה ולא כתשו' הרשב"א אקצ"ג זהו כשהוחזקה כפרן נגד מה שעדים ראו. משא"כ הכא לא הוחזקה כפרן רק לפי דיבורה הראשון ובכה"ג לא שמענו בגמ' הוחזק כפרן. דשמא דיבורה הראשון שקר ואיך ידמה דיבורה לראיית עדים:
יטועוד דודאי יכולה לתרץ דבריה הראשונים. וכל היכא דיכולה לומר כן אין זה שייך להוחזק כפרן. ועוד די"ל ששני העדים המעידים נידון אמירתה הם פסולים לעדות לגמרי וכיון שאין מעידים על הנתינה רק על הוכחה בעלמא מדיבורה הקל אין לחוש כלל לזה. נמצא אין נשאר שום עדות על הנתינה. ולא אפילו על הוכחה על הנתינה. וגם לא על השמיעה: