סימן עח

אסימן עח

בנטבע בנהר דיניעסטור ר"ח טבת סמוך למנחה בתוך העיר אצל הריחיים ובמקום הטביעה וסמוך לה עמדו אנשים כמה שעות ולא נמצא ואחד ושמו אברהם בן בנציון הלך ג"כ על שפת הנהר להלאה ממקום טביעתו אולי ימצא שם כי האינם יהודים פרשו מצודות ע"פ ציווי המושל אולי ימצאו אותו ונשתהה האיש הנ"ל בהילוכו על שפת הנהר יותר משתי שעות ואמר אונ מי האט אים ניט גיפונין אונ ניט גיזעהין ארויף קומען אונ ארויס קומען עכ"ל. גם יש איזו סימנים בבגדים מנטבע שמצאו אותו אינם יהודים אחר זמן אך לא ראו יהודים מציאת הנטבע ולא הבגדים כ"א שמעו כן מהם. ולפי דבריהם הבגדים שהיה על הנטבע הנמצא בהנהר הם כמו הבגדים שהיו על בעלה של זו כשנטבע והסימנים אינם סי"מ. (וגם יש קצת ריעותא בעדות זו שנסעו היהודים על הנהר לראות הנטבע הנמצא ולא מצאו אותו הגם שיש תירוץ ע"ז כמבואר הכל בהגב"ע לכן איני מעמיד כ"כ על ענין זה מהבגדים):

בירושלמי פב"ת דיבמות ה"ד אמתניתן נפל למשאל"ס אמר ר' אבהו אם היה הים גליני (פי' בקה"ע שהים מגולה ואין דבר מקיף ראייתו מכל צדדיו) והביט לארבע רוחותיו וראה שאין שם בריה (היוצא או מגביה ראשו חוץ למים) משיאין את אשתו (אם שהה שם כדי שתצא נפשו דודאי נטבע ומת שאילו הי' חי היה נראה יציאתו) ולפ"ז גילני זהו ע"ד מ"ש בגמ' בשבת פרק המוציא יין (דף ע"ז סע"ב) גילתא גלי ותיב פרש"י כשהוא יושב מגלה עצמו שלא ישב עליו כו' וע"כ נקרא גילתא ע"ש זה הגילוי. ועד"ז י"ל פי' הים גליני היינו כשהים מגולה. ובפני משה בפירושו שם גליני צ"ל גבולני שיש לו גבולים סביב והביט כו' וכדמפרש אביי בבבלי דמים שיש להם סוף הוא כל שעומד ורואה מארבע רוחותיו עכ"ל. וכן מצאתי שפירש בשו"ת ושב הכהן סי' כ"ו שדחה פירושו של קה"ע וז"ל אם הים גליני פירוש שיכול לראות שפתו מכל ארבע רוחותיו אבל אם אינו יכול לראות שפתו אע"פ שיכול לראות מקום רחוק כ"כ שיש בכדי שתצא נפשו אפ"ה אין משיאין אשתו משום דחיישינן שמא גל טרדו וכו' ואף שהוא תחת המים חיישינן שמא הגל טרדו כו' יעו"ש. נמצא תשו' ושב הכהן ס"ל כפי' הפני משה אמנם בתשו' חמדת שלמה חאה"ע סי' מ"ב דחה פירושו של הפני משה וקיים פירושו של הקה"ע. ובאמת פירוש הפ"מ דגליני היינו גבולני הוא דוחק דמה ענין גליני לגבולני. ואפ"ל ע"ד טרוקו גלי פ"ד דברכות (דף כ"ט). אך בהג"ה בפני משה שם דפוס ווארשא כ' ג"כ היפך פירושו שמבפנים וז"ל פי' הים גליני כשהים שוקט ונח ואין הרוח מנשבת כלל קורין לו בערבי גליני ובלעז קלמא. ועי' בתשובות משיבת נפש להגאון בעה"מ ספר גט מקושר ושם סי' כ"ג שהשיב להחמדת שלמה וכ' שיש לגרוס בירושלמי אם לא היה הים גילני וע"ש עוד מזה סס"י ל"ה. עוד כ' בתשו' ושב הכהן דלש"ס דילן ביבמות (דף קכ"א סע"א) דחיישינן למחלה של דגים לא קיי"ל כהירושלמי והוא עצמו כתב שהב"ח בתשו' סי' ע"ט וסי' ק"ד שהתיר בנטבע תחת הקרח לא ס"ל כן וגם האידנא בנהרות שלנו ליכא כלל מחילה של דגים עיין בפרש"י שם. קיצור. הירושלמי לפי' הקה"ע מתיר כשהים מגולה והביט לארבע רוחותיו וראה שאין בריה היוצא או מגביה ראשו. כ"כ הקה"ע וכ"כ בתשו' חמדת שלמה חאה"ע סי' מ"ב. ובהג"ה בפני משה דהיינו בדליכא גלי הים וכ"כ המשיבת נפש סי' כ"ג וסי' ל"ה. והפני משה ותשו' ושב הכהן מפרשים הירושלמי באופן אחר:

ונחקור לפי' הקה"ע דלכאורה לפירושו קשה על תשובת הרא"ש כלל נ"א סי' ג' וז"ל החכם רבי נתן ס"ט על אודות האשה שאמר העו"ג שטבעה הספינה שבעלה הי' בה והי' רחוקה מן היבשה כשלשים מיל ונסתפקת אם נקרא זה מים שיש להם סוף לפי שבים נראים ההרים ברחוק ל' מיל וגם היבשה נראית להם כדוגמא בעלמא ברחוק ל' מיל דע כי אין להסתפק בזה ומים שיש להם סוף כל שעומד ורואה מד' רוחותיו וכיון ששהה בכדי שתצא נפשו ונסתכל בד' רוחותיו סביב ולא ראהו עולה ודאי מת אבל הכא אם עלה ברחוק ל' מיל ממנו לא הי' יכול לראות ועוד אם מצד א' היה הספינה בתוך ל' מיל של יבשה היתה רחוקה משאר צדדים הרבה ע"כ איני יכול למצוא לה היתר עכ"ל תשובת הרא"ש. ומשמע מדבריו דהעו"ג הי' עומד במקום הטביעה כגון על ספינה אחרת וראה שלא עלה דאל"כ שלא נשתהה שם לראות כלל א"כ למה הוצרך לומר אם עלה ברחוק ל' מיל ממנו לא הי' יכול לראות ועוד כו' היה לו לחוש שתומ"י שעבר הגוי ממקום הטביעה עלה בעלה של זו ברחוק שני או שלשה מילין ממקום הטביעה. א"ו מוכרח שהי' עומד ורואה ולכן רק חש שמא עלה ברחוק שלשים מיל ממנו שלא הי' יכול לראות כי שם נראה להם היבשה ברחוק שלשים מילין רק כדוגמא בעלמא וא"כ קשה שהרי יש למצוא לה היתר גמור ע"פ הירושלמי הנ"ל דהא ודאי אפי' בכדי עשרים מיל יש שיעור כדי שתצא נפשו וא"כ אין חשש שמא עלה כרחוק שלשים מיל ממנו ולא היה יכול לראות כ"כ מרחוק כו' שהרי גם בעשרים מיל מוכרח שיצא נפשו והרי עשרים מיל משמע יכול לראות וזהו עצמו דין הירושלמי אם הי' הים גליני כו' כנ"ל. ובקונטרס שבסוף ספר מכמ"א סי' ח' סעיף ג' כ' בשם הרא"ש באופן אחר וז"ל מים שיש להם סוף הוא כל שעומד ורואה מד' רוחותיה. אבל הכא אם עלה ברחוק ג' מילין ממנו אינו יכול לראותו. הרא"ש כלל נ"א סי' ג' עכ"ל. לפ"ז לק"מ דכיון שברחוק ג' מילין אינו יכול לראות אם עלה הרי בג' מילין י"ל ליכא שיעור כדי שתצא נפשו לכן שפיר חיישינן. אבל בתשו' הרא"ש שלפנינו כתב ל' מיל ולפ"ז ודאי קשה על הרא"ש מהירושלמי ועוד קשה מ"ש הרא"ש ועוד אם מצד אחד הי' הספינה בתוך ל' מיל של יבשה היתה רחוקה משאר צדדין הרבה ע"כ אינו יכול למצוא לה היתר עכ"ל וזהו ודאי מבואר בפירוש בירושלמי שאם הים גילני וראה שאין שם בריה משיאין את אשתו והירושלמי מיירי מסתמא אף באמצע הים שרחוק מהיבשה מאה פרסאות עד"מ עכ"ז אם ראה לארבע רוחות כו' מוכרח דס"ל להירושלמי שבכדי שהעין רואה יש כדי שתצא נפשו לכן לא חיישינן שמא עלה מרחוק הרבה יותר מכדי שליטת העין אלא כיון שראה בכדי שהעין שולט לראות וראה שאין שם בריה יוצא מסתמא ודאי מת וא"כ מהו טענת הרא"ש שהספינה היתה רחוקה הרבה מהיבשה משאר צדדין מה איכפת לן כיון שנתעכב העו"ג שם במקום הטביעה וראה לארבע רוחות ולא ראהו עולה וע"כ שיצא נפשו ומת ונצטרך לדחוק ולומר דהרא"ש מפרש דהים גילני כפירוש ההג"ה בפני משה שאין הרוח מנשבת כלל שאז יכולים לראות מרחוק הרבה ובנדון הרא"ש לא היה ידוע דהים הוה גילני. אך עדיין אינו מיושב דהא לא חש רק שמא עלה ברחוק שלשים מיל שאז לא יכול לראות. אבל בשיעור עשרה מיל או ט"ו מיל משמע שהיה יכול לראות שלא עלה וא"כ י"ל שיש עי"ז ג"כ היתר דהא בשיעור זה יש ג"כ כדי שתצא נפשו וכש"כ לפ"ד תשובת מהרי"ט חאה"ע סי' כ"ו דשיעור שתצא נפשו הוא שעה קלה כדלקמן ונצטרך לומר דהרא"ש ס"ל כשטת הריב"ש דשיעור כדי שתצא נפשו הוא שני שעות או י"ל דאם יש גלים בים יוכל להיות שהים טורדו גם בחצי שעה מרחק רב. ומ"מ אין לדחות הירושלמי מחמת תשובה זו דהרא"ש כיון שלא הביא הירושלמי ועוד כי המכתב מאליהו הביא תשובה זו באופן אחר כנ"ל:

קיצור. מתשו' הרא"ש כלל נ"א סי' ג' משמע דלא ס"ל כהירושלמי דהא עפ"ז הירושלמי היה יכול למצוא לה היתר. ונצטרך לומר שלא היה הים גילני וגם לפ"ז עדיין אינו מיושב אך יש גירסא אחרת בתשו' הרא"ש ועכ"פ אין לדחות הירושלמי מחמת תשובה זו. וקצת קשה לי דלפמ"ש הקה"ע שצריך לראות ג"כ שלא הוציא ראשו חוץ למים והרי ראשו הוא שטח מועט א"כ זה לא יכול לראות כ"כ למרחוק דבשלמא לראות שלא יצא לגמרי מן המים זה ודאי שולט העין למרחוק. אבל לראות שלא הוציא ראשו אין יכול העין לראות כ"כ למרחוק וכ"כ בתשו' הגאון מוהר"ח ז"ל שיובא לקמן וכתב שם אות ג' דלראות בדבר פרטי לא יוכל לראות יותר ממיל. והביא ראיה מהא דהגר שאמרה אל אראה במות הילד הגם שזה אינו ראיה כ"כ עכ"פ הסברא נכונה וכיון שכן נחוש שמא הוציא ראשו חוץ למים ברחוק ג' מילין עד"מ וזה לא ראה ועי"ז יכול אח"כ לשוט תחת המים יותר מכדי שליטת העין של הרואה כשיעור ג' מילין אלו. ומוכח לכאורה דמ"מ כיון בכדי שליטת העין שלא יצא ועלה לגמרי יש שיעור כדי שתצא נפשו והרי ראה שלא יצא לא חיישינן לחששות יתירות שמא אחר שנטבע לגמרי וכיסהו המים ולא עלה במקומו ולא סמוך לו אעפ"כ שמא אחר כמה מילין חזר ועלה לשעה ורגע והוציא ראשו ולא עצר כחו לשוט ע"פ המים כ"א חזר ונטבע תחת המים ואעפ"כ שט הרבה מאד אחר כך תחת המים ביותר ג"כ מכדי שליטת עין הרואה דהיינו כפי השיעור שאנו חוששים שישוט תחת המים מתחלת טביעתו י"ל דכולי האי לא חיישינן. אלא השיעור בכלל הוא כדי שליטת עין הרואה שלא יצא מהים שיש בזה כדי שתצא נפשו או אפשר י"ל דס"ל להירושלמי דגם הושטת ראשו יכול לראות למרחוק עד בכדי שתצא נפשו וכיון שלא ראה הושטת ראשו מתוך הים וגם ראה שלא עלה מהים בשיעור שהעין רואה הרי זו תנשא ולפ"ז אפשר שיש מכאן ראיה דהירושלמי ס"ל כדעת מהרי"ט והב"ח דלקמן אות ג' דס"ל ששיעור כדי שתצא נפשו הוא ערך חצי שעה לבד ופליגא אהריב"ש ושיעור חצי שעה י"ל סגי במהלך ד' או ה' מילין ובשיעור משך זה י"ל דיכול לראות בטוב אף גם שלא הוציא ראשו. ומ"מ אינו מוכרח להחליט כן מהירושלמי כי יש ליישב גם להריב"ש דגם כמשך שישוט בשני שעות יכול לראות ע"פ הים שלא עלה והחשש שמא הוציא ראשו מקודם כו' יש ליישב ג"כ כמו שכתבתי. וזה נראה יותר אמת:

קיצור. קשה כי הושטת ראשו שהוא שטח מועט י"ל זה אינו נראה כלל למרחוק כמו עלייתו לגמרי מהים שזה נראה גם למרחוק וא"כ איך התיר הירושלמי כשהים גילני משום שבכדי שהעין רואה יש כשיעור שתצא נפשו כיון בכדי שהעין רואה הושטת ראשו ליכא כדי שתצא נפשו א"כ חיישינן שהוציא ראשו מהים קודם שיצא נפשו ואף שלא עצר כח וחזר ונכסה מ"מ עי"ז ששאף רוח ואויר היבשה שט אח"כ תחת המים יותר מכדי שליטת עין הרואה. ויש ליישב דחששות יתירות לא חיישינן דוגמת הבו לא להוסיף עלה וכיון בכדי שליטת העין שלא יצא יש כשיעור שתצא נפשו סגי לא חיישינן עוד לסיבות רחוקות דאף אם הוציא ראשו כיון שלא עצר כח לשוט ע"פ המים וחזר ונטבע וכסהו המים לא יכול לשוט תחת המים בסך הכל לא יותר משתי שעות כמו אילו לא הוציא ראשו:

בוהנה בענין משאל"ס פרש"י (דקט"ו סע"א) ואע"פ שיש עדים כשרים שטבע שמא צף מתחת המים ויצא ובפב"ת (דק"כ ע"ב) ד"ה מן הארכובה כתב הואיל ומשאל"ס חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר ולא ראהו לכאורה הפירוש שמא צף פרסה או יותר תחת המים ושם יצא א"כ מוכח דחיישינן שיצוף אפילו פרסא תחת המים. שבתשו' פנ"י חאה"ע סי' ז' חקר בזה שי"ל דאע"ג דאפשר לחיות בשתי שעות בתוך המים מ"מ לשוט שם אי אפשר כיון דכבר תש כחו תחת המים ושוב העלה שאין לחלק. ולכאורה מוכח כן ממ"ש רש"י ועלה ברחוק פרסה ומיהו י"ל כוונת רש"י היינו ששם עלה לגמרי על היבשה. אבל י"ל שגם מקודם הרבה הוציא ראשו מתוך המים וצף על פני המים וכ"כ בתשו' הב"ח סי' ע"ט וז"ל ועוד נראה מדפי' רש"י במתניתין (דקכ"א ע"א) הא דמים שאין להם סוף אשתו אסורה משום דחיישינן שמא יצא לאלתר למרחוק ולא ראהו עכ"ל דלא הי' צריך לפרש שמא יצא לאלתר כו' אלא משום דקשה במים שאין להם סוף נמי אם שהה תחת המים בכדי שתצא נפשו ולא ראהו אמאי אשתו אסורה ולכן פרש"י דה"ט שיש לחוש שמא יצא לאלתר מרחוק פי' לפירושו שמא יצא לאלתר קודם שתצא נפשו מתוך המים יצא ע"פ המים למרחוק בשיעור שלא ראהו אז כשיצא ע"פ המים ומשם ואילך הי' שט ע"פ המים עד חוף המים ויצא ליבשה והכי משמע בגמ' כו'. שהרי בהך עובדא דרב שילא פרש"י דהוה מדמה להו למים שיש להם סוף שאינו יכול לשוט על פניהם למרחוק כו' אלמא דמשמע דבמים שאין להם סוף דאשתו אסורה טעמו משום דיש לחוש דשמא יכול לשוט ע"פ המים למרחוק כו' עכ"ל הב"ח. עכ"פ הב"ח מפרש דלא חיישינן שמא שט פרסה עד"מ תחת המים ושם יצא דזה ודאי אי אפשר שישוט כ"כ תחת המים אלא דחיישינן שמא יצא מהמים קודם השיעור שתצא נפשו בשיעור שלא ראהו אז כשיצא ושוב שט על פני המים למרחוק ושם יצא. אמנם בתשובת פנ"י סי' ס' חש שמא שט תחת המים פרסא ויותר. דהיינו שחש שמא שט תחת המים כשיעור מהלך שתי שעות והב"ח בתשו' הנ"ל חלק על ראיותיו ע"ש גבי והרב הגדול מוה' יהושע שי' הקשה ע"ז כו' עד אבל בנפל תחת הקרח אינו יכול לעלות כלל ומת מיד עכ"ל ואף שכתב כן במים שתחת הגליד ה"ה כשאין גליד כשאנו רואים במשך הנהר שלא הוציא ראשו הרי הוא נחשב מת בודאי ואין צריך שתי שעות וכבר כתבתי שמהירושלמי הנ"ל יש קצת ראיה לשטת מהרי"ט. ואף שכתבנו ליישב גם לדעת הריב"ש יש ליישב עוד באופן אחר להריב"ש והוא שי"ל דלהריב"ש ג"כ רק במקום הטביעה ממש וסמוך לה צריך שיהוי ב' שעות אבל כולי האי שישוט תחת המים ב' שעות כולי האי לא חיישינן כמו שעלה סברא זו על דעת הפנ"י ג"כ כנ"ל וכמו שיובא לקמן אות ג' טעם לחלק בין מקום הטביעה וסמוך לה ובין רחוק ממקום הטביעה. והנה מפרש"י אין הכרח להפנ"י דאדרבה הב"ח מביא ראיה להיפוך מפרש"י (דקכ"א א') וכנ"ל:

קיצור הב"ח ס"ל דלא חיישינן שמא שט הרבה תחת המים כשיעור פרסה עד"מ דבשיעור זה א"א שיחיה כ"א חיישינן שמא בשיעור שלא ראוהו הוציא ראשו ושט הכל על פני המים. ובתשו' פנ"י סי' ז' חושש שמא שט פרסה ויותר תחת המים ממש היינו ששט תחת המים שיעור ב' שעות ולכאורה מהירושלמי יש ראיה לנגד הפנ"י. ומ"מ אינו מוכרח:

גוהנה בנד"ז ע"פ עדות מ' אברהם בן בנציון שאחר טביעתו מיד עמד על הברעג והלך עם הברעג יותר משני שעות כי הערלים פרשו מצודות בכדי שמא ימצא עי"ז ולא מצאו אותו וגם לא ראו אותו ארוף קומען און ארויש קומען (דיש לפרש לשון זה ג"כ שלא ראו שיושיט ראשו מהמים) ובבואו להברעג עדיין לא היו שם אנשים יהודים רק אח"כ באו אסך יהודים עכ"ד. א"כ מדבריו מובן שבא לשם תומ"י כשנטבע ר' צבי הערש בעלה של זו וכיון שאח"כ הלך על שפת הנהר שני שעות ולא מצאו הרי זה עדיף מענין אם הים גילני ובשני שעות יש לכל הדיעות כשיעור שתצא נפשו. דאף להתשוב' ושב הכהן דס"ל דלא מהני מה שהים מגולה וראה מארבע רוחות שלא עלה היינו משום שמא גל טרדו. ובנהרות שלנו אף כמו נהר דניעפור ודווינא ומסתמא ה"ה דניסטור לא שייך גל טרדו וכ"כ בשו"ת משיבת נפש הנ"ל סס"י ל"ה וז"ל וידוע שאין כח בנהרות אלו המצויים במדינות אלו לטרוד אדם כדאיתא בגמרא גל טרדני לחברו עכ"ל. ולכן הנה אף שגם החמדת שלמה כתב דכיון דכל הפוסקים לא הביאו הירושלמי הואיל ובגמרא דילן ליכא חילוק זה לא עבדינן כן עובדא לכתחלה י"ל דהיינו בהים ממש לא סמכינן ע"ז משום דחיישינן שמא גל טרדו ואף אם לא היו גלים אז שהים שקט כפירוש ההג"ה בפני משה יש לחלק בין ים ובין נהר שבים גזרינן גם בדליכא גלים אטו שיש גלים. משא"כ בנהרות דליכא גלים כלל שאני ועוד יש לחלק דבים שצריך לעיין ולראות מכל ד' או ג' רוחות שלא עלה בשום צד עד בכדי שהעין שולטת לא סמכינן ע"ז לכתחלה. אבל בנהר כיון שרואה שלא עלה ליכא שום חששא. שהרי רואה שפיר שני שפתיו ורואה שלא עלה. דהא שני שפתי הנהר אינן רחוקים כ"כ זה מזה וריחוקם פחות הרבה מכדי שהעין שולטת ויכולים לראות זה בטוב ויפה ולחוש שמא שט לעומת המים ודאי לא חיישינן כלל במכש"כ מאגמא דסמקי דקוו וקיימי בדליכא גלי ופשוט שזה ודאי אין לחוש כלל. נשאר רק צד א' שיש לחוש דהיינו הצד הרביעי כדרך הילוך הנהר וכיון שהלך ר"א בן ב"צ מהלך רב כדבעינן למימר לקמן וראה שלא עלה עליה שום בריה מהנהר שוב אין לחוש כלל. וכן הוא בהדיא בשו"ת פנים מאירות ח"א סס"י מ"ח וז"ל ועוד יש לצדד היתר לפי העדות של הר"ר ישראל שאח"כ רץ על חוף הנהר סמוך לגדותיו ולא ראה אותו ואם הלך מהלך רב כשיעור שא"א לחיות א"כ אין חשש שמא יצא ממקום אחר דהא ידוע דא"א לשוט כ"כ מהר כמו אדם הרץ ברגליו סמוך לנהר א"כ הוי כמים שיש להם סוף עכ"ל. והנה שם היה השאלה ג"כ שנטבע בנהר וואיסי"ל שהוא נהר גדול מאד כידוע אף על פי כן כתב כנ"ל. ולא הביא הירושלמי כלל משום שפשוט לו דין זה גבי נהר אף בלא הירושלמי בענין הים גליני. ואף ששם כתב זה רק לסניף היינו מפני שלא היה נודע לו אם הלך הר"ר ישראל מהלך רב כשיעור כו'. וגם הנה הוא ז"ל סיים אחר זה שמעתי שהתירו חכמי הדור לאשה הנ"ל ולא ידעתי אם מטעמי או מטעם אחרים עכ"ל ובתחלת תשובתו כתב ובשום צד א"א למצוא לה היתר. רק מצא היתר משום שראו שהמים חונקים אותו כו' ודינו כגוסס דזה סימני גסיסה כו'. ובאמת יש לתמוה על היתר זה דמה ענין זה לגוסס דהתם נחלה ונחלש כ"כ עד שהוא קרוב למות ומחמת זה גוסס אבל הכא הוא בריא לגמרי רק המים חונקים אותו וכשיצאו המים הרי הוא בריא לגמרי. וא"כ שמא אח"כ הוציא המים. ע"כ רחוק שחכמי הדור המתירים התירו מצד היתר זה. ע"כ אפשר שהתירו מצד שהר"א ישראל רץ על חוף הנהר סמוך לגדותיו כשיעור שת"נ של הנטבע. וא"כ בכאן שמבואר בגב"ע שהלך ר"א הנ"ל עם שפת הנהר יותר מן שני שעות דאף שהפירוש לכאורה שההליכה והחזרה יחד נשתהה יותר מן שני שעות מ"מ ההליכה ג"כ עכ"פ נשתהה יותר משעה. גם הנה האשה העגונה אשת הנטבע אומרת שידוע שם בעיר שנטבע אשר ר' אברהם הנזכר הלך עם הברעג שלשה ווייארסט היינו שיש שני כפרים על נהר דניסטור א' רחוק מן העיר שנטבע ג' ווייארסט והיינו לצד שהנהר הולך מלמעלה למטה כדרך הילוכו והכפר השני עוד להלן מכפר הראשון שני וויארסט ועד כפר הראשון הלך בודאי וגם עד שם פרסו המצודות בודאי ואם הלך יותר עד כפר השני ספק לה. וא"כ כיון שהלך עם הילוך הנהר מהלך שלשה ווייארסט ורבו האומרים ששם הווייארסטין הם שבעה מאות קלאפטער בכל ווייארסט וא"כ בשלשה מילין יש שני אלפים ומאה קלאפטער שהם ששה אלפים ושלשה מאות ארשין. ועם משך העיר ממקום שנטבע עד חוץ לעיר י"ל שיש ערך ארבעה מילין שהמיל ב' אלפים אמה והארשין גדול הרבה מן האמה כידוע וא"כ כשיעור ערך ד' מילין י"ל שיש כשיעור כדי שתצא נפשו כי הנה אע"פ שבש"ע א"ח הל' פסח סי' תנ"ט ס"ב כתב דשיעור מיל הוא י"ח מינוטין וכ"כ בש"ע י"ד סי' ס"ט ס"ו. מ"מ החק יעקב סי' תנ"ט סק"י הביא שהרמב"ם והרע"ו פרק אלו עוברין כתבו דשיעור מיל הוא שני חומשי שעה משעות ההשווייה. ולדעתייהו כוון מהרי"ל שכתב שהוא שליש שעה ומעט יותר. וגם האליה רבה שם הביא ב' דיעות אלו וא"כ לענין מה שישוט תחת המים יש לסמוך על דעת הרמב"ם והרע"ו. ואף שכתב שם הח"י דלמהרי"ל המיל מהלך ג' שמינית שעה גם לפי זה בד' מילין יש כדי הילוך ביבשה ג"כ שיעור שעה ומחצה ולחוש שמא שט במהירות יותר מאדם המהלך ברגליו זה ודאי נגד החוש שאדם שנטבע ובגדיו מליאים מים והוא ודאי עיף ותש כח ישוט תחת המים במהירות יותר מאדם ההולך ברגליו על היבשה וא"כ יש לנו מעדות ר' אברהם הנזכר הגדה ועדות שודאי מת וכמ"ש הפנים מאירות הנ"ל רק לכאורה יש עוד לחוש כיון עת שנטבע היה סמוך למנחה וא"כ זה שהלך אח"כ ר' אברהם הנ"ל עם הנהר משך חמשה וויארסט נשתתהה עד תחלת הלילה וא"כ שמא לא יכול לראות היטב אם הנטבע הוציא ראשו מהנהר ואף אם יכול לראות שלא יצא לגמרי מהנהר ליבשה שי"ל שזה יכול לראות אף בתחלת הלילה. וכאומר אונ ניט גיזעהען ארויש קומען כו' מכלל דהיו יכולים לראות והיינו ע"י אור הלבנה וכמ"ש במדרש תלים סי' כ"ב בלילה אע"פ שהוא לילה יש בו אור הלבנה והכוכבים כו' ומשנה שלימה שנינו פב"ת דיבמות מעידין לאור הנר ולאור הלבנה. ואע"פ שאין מבואר מדבריו שהיה הלבנה מאירה מ"מ מאחר שמוכח מדבריו שהיו רואים על הנהר אם עולה מהנהר או לא מוכרח דהיו יכולים לראות אך ממ"ש בגב"ע שהיה המעשה ר"ח טבת ובר"ח אין אור הלבנה מאיר. מ"מ י"ל שבתחלת הלילה יש בו אור עדיין כמ"ש הר"ן רפ"ק דפסחים אמתניתן אור לארבעה עשר וז"ל וכ' הראב"ד ז"ל דמשום הכי נקט אור לומר שבתחלת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי לבדוק כדי שלא יתרשל כו' וכיון דאותה שעה קושטא דמילתא הוא שיש בה אור תנא אור משום לישנא מעליא עכ"ל וכ"כ בשמו רבינו ירוחם נתיב ה' ח"א וז"ל וכ' הראב"ד בודקין אור לי"ד כלומר סמוך לאור כלומר סמוך לכניסת הלילה עכ"ל הרי בתחלת הלילה יש אור עדיין. וא"כ ודאי היו יכולים לראות שלא עלה האיש מהנהר. ועוד כי הרי פרסו אז מצודות וא"כ אם עלה איש היה ידוע להם אבל עכ"ז לראות שלא הוציא ראשו כרגע מן המים אפשר שזה לא יוכל לראות אפי' בתחלת הלילה ואם הוציא ראשו י"ל עי"ז יוכל לשוט עוד תחת המים יותר משתי שעות דהיינו שמא יכול לשוט עוד שתי שעות משעה שהוציא ראשו ושאף אויר העולם. אך כל זה חששות שלא נמצא בפירוש בגמ' וכמש"ל שיש טעם שלא לחוש לזה ודי כשידוע שמעת טביעתו לגמרי לא יצא לחוץ לגמרי במשך שתי שעות ולא לחוש לשמא הוציא ראשו ושעי"ז ישוט שתי שעות תחת המים משעה שהוציא ראשו וחזר ונכסה י"ל לכולי האי לא חיישינן במשאל"ס דרבנן מלבד כי אפשר וקרוב שבתחלת כניסת הלילה שהיה אור יוכלו לראות שלא הוציא ראשו ג"כ. ועוד כי הנה בתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' כ"ו בענין שיעור כדי שת"נ כתב ושיעור זה בפירוש לא שמענו כו' אבל ראוהו שטבע וכסהו המים בכדי שא"א לו לאדם לעמוד במים סגי דהיינו שעה קלה כו' כשיעור שבני אדם משערים כו' כשיעור יציאת נפש עכ"ל יעו"ש. ובתשובת הב"י בדיני משאל"ס סי' א' דקכ"ב ע"ד נזכר והיה שם עליה כחצי שעה כו' משמע דזה חשוב שיעור כשת"נ וכ"מ בהרדב"ז ח"א סי' רנ"ח וז"ל ומה שאמר העד שהיה שם חצי שעה ולא יצא אדם כו' וגם אח"כ כתב כן וז"ל והטעם כיון שהעיד שהיה שם חצי שעה כו' והב"י לא כ' סברא נגד זה רק משום שהספינה היתה מפסקת והעד היה נבהל כו' ועי' מזה בכנה"ג בהגהות הטור סעיף תכ"ג שיעור כדי שת"נ עד תחלת שעה ג' אבל מורי הרב ז"ל (היינו מהרי"ט דלעיל) כתב דשיעור כשת"נ היינו שעה קלה עכ"ל. וגם בתשו' הב"ח סי' ע"ט כתב לסתור הראיה שהביא הפנ"י דכדי שת"נ הוא ב' שעות שהיא הראיה של הריב"ש. וכן מהרי"ט כתב לסתור ראיה זו רק שלא ראו דברי הריב"ש. ועי' במרה"צ סעיף ל"ד סס"ק קל"ז נטה ג"כ כדעת מהרי"ט אלא שכ' דלכתחלה במים שיש להם סוף צ"ע להקל בזה נגד הריב"ש. וגם במשאל"ס משמע דס"ל שאין להקל לכתחלה נגד הריב"ש כיון מהרי"ט והב"ח לא ראו דברי הריב"ש. ואפ"ל במים שיש להם סוף ודאי דבריו נכונים וה"ה במים שאין להם סוף במקום טביעתו וסמוך לה. אבל במשאל"ס בלהלאה ממקום טביעתו ובמקום שאין ברירה שאל"כ תשב עגונה עולמית אפשר לסמוך ע"ד מהרי"ט ודעימיה ויש טעם לחלק בין מקום טביעתו וסמוך לה ובין להלאה ממקום טביעתו. האחד מצד הדין הב' מצד הסברא. מצד הדין הוא ע"פ מ"ש בתשובת מהר"א בן ששון סס"י א' דף ט' סע"ד וז"ל ותו שהרי נראה שמה שאנו צריכים במשאל"ס השהיה עליו אינה משום דשמא יצא ממקום רחוק דא"כ מה מועיל השהייה עליו והרי הם מים שאין להם סוף ונחוש שמא יצא במקום אחר שהרי אין לדבר סוף אלא ודאי שהשהיה היא לשמא באותו מקום יצא או קרוב לו עכ"ל ועיין בק"ע של המכמ"א סי' ח' סכ"ו וסעיף ל' ל"א נ"ז. ובסעיף ס"ה הביא לשון מהר"א בן ששון הנ"ל ואע"פ כי בספר חדש נקרא מקור חיים ושם ח"ב בהתשו' סי' ד' תשו' להגאון מוה' חיים מוואלאזין ז"ל ובסעיף ב' ג' נסתפק תחלה בדין השהייה במשאל"ס לענין להתירה בדיעבד אם נשאת וז"ל שמא זה מהני דוקא בים וכה"ג שהשוהה עליו יכול לראות מרחק רב מכל ארבע רוחותיו ואין החשש אלא שמא צף מתחת המים ויצא בריחוק מקום יותר מכדי שליטת העין וכ"ה ברש"י (דק"ך ע"ב) בד"ה מן הארכובה דהחשש הוא שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר וזה מיעוטא דלא שכיח כלל שיהא צף מרחק רב כזה במים ויחיה ולהכי הוא דלא תצא אם נשאת רק לענין לכתחלה חששו חז"ל אף למיעוטא דהמיעוט יכולים להמלט אף ביותר מפרסה לפ"ז היה יוצא לנו חומרא גדולה לענין להתירה בדיעבד בטביעות הנהרות שאין העין שולט בהם הרבה מחמת שהולכים ארחות עקלקלות שלא נוכל להתירה רק אם היה כעין מחיצה של בני אדם ברחוק עד פרסה שיוכלו לראותו אם יצא אבל חומרא זו לא נמצא בשום פוסק עכ"ל. ואח"כ העלה דהטעם הוא משום שאם לא שהה כדי יציאת הנפש איכא למיחש חששא קרובה שמא יעלה מן המים במקום הטביעה גופא ואז יוכל לשהות במים זמן רב ולחיות משום דיכול לכלוא רוחו בקרבו שלא יבואו המים לתוך גרונו. משא"כ אם הוא מתגלגל בתוך המים הדעת נותנת דכיון שאינו יכול להתחזק ולעמוד על עמדו פשיטא שאינו יכול לכלוא רוחו בקרבו שלא יבאו המים לתוך גרונו ומש"ה אם במקום הטביעה שהה כדי שת"נ ואז אין חשש אלא שמא גלגלוהו המים וטרדוהו למקום רחוק ובכה"ג מיעוטא דמיעוטא הוא דחיי ורובא דרובא לא חיי אחר הגלגול במים דהמים חונקים אותו ומת מיד רק לענין לכתחלה חששו רז"ל אף למיעוט הנמלטים גם אחר הגלגול ומש"ה הוא דלא תצא אם נשאת עכ"ל. והנה במחכ"ת אשתמיטתיה הירושלמי הנ"ל דהא אם ראה בהים מד' רוחותיו שלא יצא אף לכתחלה תנשא הרי דאף לכתחלה לא חיישינן שמא יצא בים במקום רחוק יותר מכדי שליטת העין ומתירין אשתו להנשא וא"כ הא דמשאל"ס אשתו אסורה ע"כ מיירי באופן שלא היה יכול לראות בים כדי שליטת העין מארבע רוחות שלא יצא כגון שלא היה הים גילני ואעפ"כ אם נשאת לא תצא. א"כ מזה מוכרח כמ"ש מהר"א בן ששון שהשהייה הוא לשמא באותו מקום יצא או קרוב לו כנ"ל. רק לפירוש הפני משה ותשו' ושב הכהן בהירוש' אין ראיה מהירושלמי. וגם הטעם שכתב הגאון מוהר"ח ז"ל מוואלאזין דכיון שהוא מתגלגל בתוך המים הדעת נותנת כו' שאינו יכול לכלוא רוחו כו' ומתוך כך הוציא קולא יתירה שם בתשובתו ססע"י ט'. ומלשון רש"י (דקט"ו סע"א) שמא צף מתחת המים לא משמע כלל שזהו ענין גלגול שהמים מגלגלים אותו כ"א חיישינן ששט תחת המים וכמ"ש בתשו' פנ"י סי' ז' רק הפנ"י ג"כ כתב שי"ל שלא יוכל לשוט תחת המים כ"כ כפי השיעור שיכול לשהות במקום הטביעה אבל למעשה לא סמך ע"ז וכנ"ל. וא"כ בנד"ז ערך שעה או עכ"פ חצי שעה ודאי הלך ר' אברהם הנ"ל עם הילוך הנהר בעוד היום גדול וא"כ אז ראה ודאי ברור שלא הוציא ראשו ג"כ. וא"כ לפ"ד מהרי"ט וסיעתו ודעת הב"ח יש די בזה לבד בזה השיעור כדי שתצא נפשו אף אם לא היה מהלך יותר כלל לכן גם שאנו חוששים לדעת הריב"ש די מה שהלך עד הכפר השני שהוא מהלך חמשה ווייארסט שבודאי ראה עכ"פ שלא יצא מן המים ליבשה לגמרי ולחוש שמא אז הוציא ראשו ולא ראה ועי"ז יכול לשוט אח"כ ביותר כולי האי אין לחוש ודי לחוש להריב"ש בחששא הפשוטה שמא יצא במשך זה לגמרי מהנהר ועמש"ל ססעי"ף א' שמהירוש' יש ראיה לסברא זו דגם לשטת הריב"ש לא חיישי' רק כמ"ש כאן בשגם שמהגדת ר' אברהם משמע לכאורה שבכל משך הליכתו אצל הברעג ראה שלא הושיט ראשו ג"כ מתוך המים כנ"ל:

קיצור מעדות אברהם בן בנציון שהלך עם הברעג יותר משתי שעות א"כ אף אם זהו בהליכה וחזרה הרי הלך עכ"פ יותר משעה א' עם חוף הנהר ולא ראה אותו עולה מהנהר. הרי בשיעור זה יש כדי שת"נ וכ"כ בתשו' פנים מאירות סס"י מ"ח. והגם שיש לחוש שמא לא הלך כ"כ לאורך הנהר כדי מהלך שתי שעות רק שהתמהמה שתי שעות הנה האשה אומרת שהלך עד הכפר הרחוק מהעיר שלשה ווייארסט וא"כ יש לומר שיש כאן כשיעור כשת"נ הנטבע אף לדעת הריב"ש. ואף שהיה המעשה סמוך למנחה וא"כ שמא בתחלת הלילה לא יכול לראות אם הוציא ראשו מהמים ע"ז י"ל הרי בודאי עם היום הלך השיעור כשת"נ למהרי"ט והב"ח וסיעתם והגם שהריב"ש ס"ל דצ"ל משך שני שעות אפ"ל במקום טביעתו וסמוך לו הוא שיש לומר כן אבל בלהלאה ממקום טביעתו במקום שאין ברירה אפשר לסמוך על המהרי"ט ודעימיה כשיש עוד צירוף לזה. וגם לשטת הריב"ש הרי הלך כאן ערך ב' שעות וראה שלא יצא ולהחששא שמא הוציא ראשו וחזר ונכסה וצף מתחת המים י"ל אין לחוש אף להריב"ש אחר שבערך שעה ראה שלא הוציא ראשו. ועי' בתשו' הגאון רע"ק איגר ז"ל סס"י ק"ט ומ"ש רש"י דחיישינן שמא עלה ברחוק פרסה היינו ששם עלה על היבשה. אבל גם מקודם הוציא ראשו על פני המים וצף על פני המים:

דעוד יש לצרף לסיוע מה שנשתקע שמו ואבד זכרו זה ארבע שנים ואיתא בפסקי מהרא"י סס"י קל"ט דבזמנינו זה הוי אומדנא גדולה שמת יעו"ש. ועיין בתשובת הב"ח סס"י ע"ט שכתב ומאחר שאין תקנה לעגונה זו אלא ע"י עדות אלו אם באת להחמיר כו' יעו"ש שכוונתו שבכה"ג יש לצדד להקל. ובסי' ע"ג דף נ"א סע"ב הביא סמך לזה ממ"ש רש"י סוף יבמות (דף קכ"ב ע"א) ד"ה בשעת הסכנה. עוד יש צירוף דהנה בתשו' הנ"ל בספר מקור מים חיים סי' ג' הביא שחכמי ק"ק ווילנא שבשנת תקס"ב רצו להתיר מהאי טעמא שהנהר ווילייקע שנטבע בו איש הליכתו בתוך העיר בין מקום ישוב בתים סמוכין לה משני צדדין עד שנופל לתוך הווילייא. והווילייא ג"כ הליכתה בתוך העיר סמוך לבתים במקום שרואין בכן לפי הסברא אין לחוש שמא יצא והלך לו בתוך העיר במקום ישוב בני אדם הרבה ואיך אפשר ששום אדם לא ראה אותו רק אפשר שנטבע עד חוץ לעיר ומשם יצא למרחקים וא"כ הי' בודאי במים יותר מג' שעות. והמחבר בעל מנחת אהרן כתב ע"ז אני אומר לא ראינו אינו ראיה. ועי' באה"ע סי' מ"ז עכ"ד. הרי דעת החכמים הנ"ל שמה שלא ראה שום אחד מבני העיר איש נטבע ניצל ויוצא חשוב כמו עדות שלא יצא עכ"פ בהמשך הנהר בהעיר והיינו כשהנהר הולך בין מקום ישוב בתים משני צדדים. ואפשר יש ראיה לדבריהם מהא דאמרינן סוף יבמות (דף קכ"א ע"א) דרב אשי הוי ס"ל דגבי צורבא מרבנן אמרינן אי איתא דסליק קלא אית ליה ואע"ג דמסיק ולא היא לא שנא כו'. זהו בההפרש בין שאר אינשי לצורבא מרבנן דאין זה דבר מסויים לחלק ביניהם וכמ"ש מהרא"י סס"י קל"ט דלכתחלה אין לחלק בגזרת חכמים. אבל בנד"ז לחלק בין נטבע בנהר שאין שם ישוב בני אדם. ובין נטבע בנהר תוך העיר שיש שם בתים משני צדדים ודאי הוא חילוק מסויים ושפיר י"ל אם איתא דסליק בתוך העיר קלא אית ליה. ומה שהביא המנחת אהרן ראיה מהא דש"ע אה"ע רס"י מ"ז אינו דומה כלל דשם יש שני עדים שנתקדשה ואין כח להכחיש העדים בלא ראינו כיון דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא. אבל הכא הוא להפך שאין עדים שיצא מהנהר ואדרבה מדאורייתא הוא בחזקת מת לגמרי כיון שבמקום טביעתו וסמוך לה שהו עליו כשת"נ כמה שעות ורק חששא דרבנן הוא ולכתחלה לבד ולא בדיעבד וגם זה שיהי' ניצול מהנהר אין דרך שיהי' צנעא כמו דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא ואדרבה הצלת הנטבע מהנהר יש לו קול עצום כו'. ע"כ לדחות החששא דלכתחלה שמא עלה י"ל שיש לסמוך על לא ראינו דכה"ג. ויש לדמותו למ"ש הב"ש שם ריש סי' מ"ז וז"ל ועי' בח"ה סס"י ל"ה במנהג אמרינן לא ראינו יש ראיה. ויש להעיר מהא דאיסי בן יהודה בב"מ ס"פ האומנין (דף פ"ג ע"א) ועי' מזה בח"מ סי' קפ"ז סעיף אב"ג ונצטרך לומר דבכה"ג דאיסי הוה לא ראינו ראיה וכ"כ הש"ג בב"מ ר"פ הפועלים גבי חזקת ישוב דלא שמעו דידהו הוי שמיעה כו' מהא דאיסי בן יהודה. וע"כ צריך לחלק בין הא דאיסי למ"ש במשנה פי"ב דזבחים וחכמים אומרים לא ראינו אינו ראיה. ונד"ז שהנהר הולך בין מקום ישוב בתים משני צדדים סמוך לנהר וגם עצם החשש הוא חששא דלכתחלה יש לדמותו להא דאיסי דבכה"ג הוי לא ראינו ראיה. ואע"ג דמבואר בטוש"ע ח"מ סי' רצ"ד ס"ג דדוקא במידי דשלטי בה עינא כגון מעביר חבית בשוק וכיוצא בו. אבל מילתא דעביד דמיתרמי דלא שלטי ביה עינא כו' נראה דזה שהאדם הנטבע לגמרי בנהר גדול ועמוק כמו הדנעסטיר ואחר שחיפשו אותו ולא מצאו זה שיזדמן שיצא מן הנהר חי אצל בתי העיר זה ודאי אי אפשר שלא ירגישו בו שום אדם ואינו דומה כלל למילתא דמתרמי דלא שלטא ביה עינא ואע"ג דאיתא בגמרא ס"פ שנים אוחזין (דף כ' ע"ב) דאיסורא מממונא לא ילפינן יש לומר דהיינו באיסורא דאורייתא או גם באיסור דרבנן שאסרוהו בהחלט אבל איסור דמשאל"ס שהוא רק איסורא דלכתחלה אפשר לומר דיש ללומדו מממונא דהא התוס' שם הקשו דאדרבה חמור ממונא מאיסורא דאין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסור הולכין אחר הרוב כו' וכיון דמצינו צד חמור בממון אפ"ל דאיסור משאל"ס יש ללומדו מממון. אך לפ"ד הש"ע סעי' ל"ב דבמשאל"ס בעינן ג"כ סימן מובהק ולא סגי סי"ב א"כ הא חמור מממון דהא באבידה סמכינן על סי"ב. מיהו יש חולקים על הש"ע בזה. וגם י"ל אבידה שאני דתקנת חכמים היא. אבל מממון שביד הנתבע הרי ילפינן איסורא מממונא פט"ו דיבמות (דף קט"ו סע"ב) והקשו בתוס' שם וא"ת היכי פשיט רבא איסורא מממונא כו' וי"ל דמדמה רבא ממונא היכא דהוחזקו לאיסורא דלא הוחזקו והיינו אפילו באיסור אשת איש דאוריי' יעו"ש. לכן הכא גבי משאל"ס דרבנן י"ל דילפינן מממונא דאורייתא. ומ"מ למעשה לא נסמוך ע"ז. בשגם כי הרמ"ה בטור ח"מ סי' קפ"ז ס"ל דהא דאיסי בן יהודה אינו רק בשבועת השומרים וע"ש ובשבועת השומרים דכיון דחייב שבועה דאורייתא הרי מצינו מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם לכן י"ל דמחמרי עליו לשלם במקום רואין. אך הב"י כ' דהרמב"ם לא ס"ל כהרמ"ה ועי' לח"מ פ"ג מהל' שכירות. מיהו הב"ח שם חילק דבמקום שיש ודאי רואין כמו בבהכנ"ס כו'. ועוד הכא העיקר כיון דרב אשי הוי ס"ד להקל בת"ח אע"ג דליתא להא דרב אשי. מ"מ בנד"ז שפיר יש לצדד כן.. רק הנה המהלך בתים הוא ערך ב' שלישי מיל מ"מ צירוף וסיוע קצת מיהו הוי לצרפו להגדת ר' אברהם בן בנציון הנ"ל... מה שהיה מקום לחוש קצת דכיון דלא תומ"י ממש הלך אחר הנטבע שמא קדמו הנטבע ומיהר לשוט תחת המים ויצא ליבשה דעכ"פ הי' נראה זה בהמשך בתי העיר בשגם כי האשה אומרת שזה הר"א בן בנציון הנ"ל רץ תומ"י לטביעת בעלה והלך עם חוף הנהר כנ"ל. וגם יש לצרף לזה הסימנים בבגדים לפי דברי האינם יהודים שאמרו שמצאו איש נטבע ואמרו הבגדים שהי' מלובש בו פרטיהם ואמרה האשה שכן היו בגדי בעלה בשעה שנטבע בהם יש לצרף זה ג"כ לסניף לכל הנ"ל דאע"ג שיש קצת פקפוק בהגדה זו. מ"מ לסניף אפשר לצרף:

קיצור. מהרא"י סס"י קל"ט. הרדב"ז ח"א סי' קכ"ו. כשהנהר הליכתו בתוך העיר לא ראינו אינו ראיה מ"מ י"ל אם איתא דסליק תוך העיר קלא אית ליה. גם מהא דרס"י מ"ז היינו נגד שני עדים וגם משום דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא ועוד ראיה מהא דאיסי בן יהודה ס"פ האומנים (דף פ"ג ע"א) דאלמא לפעמים לא ראינו הוי ראיה ואע"ג דאיסורא מממונא לא ילפינן שאני איסורא דמשאל"ס דהוא רק איסורא דרבנן ואלכתחלה ומ"מ אין לסמוך ע"ז. רק יש לצרף זה לאיזה סניף וכן יש לצרף הסימנים בבגדים. לכן אם המעשה הוא כמו שהגידה האשה אשת הנטבע שמ' אברהם בן בנציון הלך תומ"י להטביעה עם הנהר מהלך חמשה ווייארסט והביט וראה על הנהר ולא ראה שיצא שום איש מהנהר משך ג' ווייארסט הנ"ל. היינו אונ מיא האט אים ניט גיפונין אונ ניט גיזעהין ארויף קומין אונ ארויש קומין כמ"ש בגב"ע. נלע"ד שיש להתירה להנשא לכל גבר דיתייצבין ובתנאי שיסכימו לזה עוד שני רבנים וכ' רומע"ל מרא דאתרא: