סימן לו

אסימן לו

שאלה באיש שאמרה לו אשתו שנאנסה מאיש פלוני שאנסה ובא עליה. ובא לב"ד ושלחו בית דין אחריה וחקרו ממנה איך היה המעשה ולפ"ד הב"ד לא היה בזה אונס גמור כיון שהגידה שלא צעקה וגם לא נלחמה עמו רק שנתנה אמתלא שזהו מפני בלבול הדעת שנתבלבלה כשהניח ידיו תחת הפארטוך כו' ונבהלה מאד. והוא והב"ד הנ"ל שלחו לשאול השאלה מאיזה מ"ץ שבעיר הסמוכה שסמך הבעל א"ע עליו דוקא. ובבוא תשובתו להב"ד שאל האיש מהם שאם השיב איזה סברא להתיר אין רצונו כלל לגרש והשיבו לו שהמ"ץ השיב לאיסור רק שכתב שאם רצונם יוכלו לשאול משאר רבנים והוא לא יקפיד ע"ז. וענה האיש מאחר שהוא אסר לא אחפש היתרים משאר רבנים. ונתן גט לאשתו ואח"כ נודע שתשובת המ"ץ היה בסגנון אחר. ושתולה בדעת הבעל שאם מאמין שהיה המעשה כמו שסיפרה לב"ד אסורה לו. אבל אם אינו מאמין אינו אומר לא איסור ולא היתר. והבעל טוען שאינו מאמין היינו שאינו מאמין בשום אופן שהיה ברצון כמו שסיפרה להב"ד. אלא כמו שאמרה לו שהיה באונס וכיון שכן שהמ"ץ לא אסר בזה אף שלא התיר היה שואל משאר רבנים ולא היה מגרש בשום אופן. וכאשר עכשיו מצא לו גדולי הרבנים מתירים אפי' לפי הגדתה להב"ד חשיבא להו אונס. וגם המ"צ הנ"ל עם דסבירא ליה שלפי הגדתה להב"ד אין לדון ע"ז דין אונס. מ"מ מאחר שהבעל אינו מאמין על רצון בשום אופן. ס"ל עכשיו ג"כ להקל וחוזר בו ממה שהורה תחלה שאם אינו מאמין אינו אומר לא היתר ולא איסור כ"א גם הוא מורה להיתר. א"כ טוען שהגט מוטעה הוא שהטעוהו במה שאמרו לו שהמ"צ הורה לאיסור בהחלט וע"כ הגט בטל ויוכל שלא להאמין לה כדין האומרת לבעלה טמאה אני לך למשנה אחרונה:

בהנה לפ"ד הרמב"ן פרק השולח (דף מ"ו) בסוגיא דהמוציא את אשתו משום ש"ר דחולק ע"ד התוס' שכתבו שאין כאן רק לעז ושפירושם אינו מחוור כ"א דהגט בטל. וכמ"ש בגמרא ביבמות (דף ס"ה ע"א) אנן מי שתקינן כו' משמע דס"ל דכשנתן הגט אדעתא דהכי ונמצא שאינו כן הוי גט בטל ואפשר דס"ל שזהו בכלל גט מוטעה הנזכר ביבמות פרק מצות חליצה (דף ק"ו ע"א) הגם דרש"י שם פי' דגט מוטעה היינו שנתנו לה על תנאי ואינה מקיימת תנאה כו'. א"כ לפי זה י"ל שאין חשיב גט מוטעה רק כשמטעים אותו במידי דלהבא אשר הוא מתנה ע"ז משא"כ במידי דלעבר שנותן הגט משום דאמרו לו שזינתה ונמצא אח"כ שאינו כן כיון שלא התנה אין ראיה דהוי גט מוטעה וכמ"ש לקמן אות ו' בשם תשו' מ"ב שאין זה מבטל הגט כלל. אבל להרמב"ן י"ל דזהו ג"כ גט מוטעה ובטל דהנה רש"י פי' בגיטין (דף מ"ו ע"א) ד"ה טעמא וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך אם ימצאו דברים בדאים כו' וכן פירש עוד במשנה (דף מ"ו ע"ב) ד"ה ר' יהודה. נמצא ס"ל דעיקר מה שיכול לקלקלה הוא מפני דה"ל כמו שמגרשה על תנאי שאם ימצאו הדברים בדאים תחזיר ותנשא לו. אבל אם לא מחמת התנאי כגון כשאומרים לו שלא יחזיר תו לא יוכל לקלקלה אף שלא הוציא אותה רק מחמת השם רע ואמר לה משום ש"ר אני מגרשך. נמצא שגירש רק אדעתא דהכי. והרי אחר כך נמצאו הדברים בדאים אפ"ה הגט כשר. אבל הרמב"ן שם כתב כשמודיעין אותו שלא יחזיר ואינו משהה אינו יכול לקלקלה שעילה מצא שהיה רוצה לגרשה כדאמרינן בירושלמי וכן כתוב בחידושי הר"ן. נראה דס"ל דאי לאו שעילה מצא אלא שאדעתא דהשם רע גירשה היה הגט בטל אף שלא יש שום תנאי שהרי אמרו לו שלא יחזיר והיינו ע"כ משום דה"ל גט מוטעה דעכ"פ אדעתא דהכי גירשה ואם לא כן לא היה מגרשה. ואפשר דפיסול זה נמשך מן הפסול דגט מעושה דפסול דהרמב"ם תחלת הל' גירושין כתב ועשרה דברים הן עיקר הגרושין מן התורה ואלו הן א' שלא יגרש האיש אלא ברצונו. ומה"ט גט מעושה פסול. או כשעושה מסירת מודעה על הגט עי' בגמרא ספ"ה דערכין (דף כ"א ע"ב) ובחז"ה (דף מ' ע"ב) וא"כ ה"נ כיון שאנן סהדי שאין רצונו לגרש רק מפני השם רע ונמצא אחר כך שהשם רע היה שקר א"כ הרי אין רצון בהגרושין שרצונו היה רק אדעתא דהכי. אבל אדעתא שהש"ר שקר לא היה רצונו לגרשה כלל. ולכן אע"ג דליכא שום תנאי הגט בטל מפני שאין דעתו ורצונו להגט. דמה לי כשאין רצונו בהגט אלא שהוא אנוס שזולתו אונס ומכריח אותו. ומה לי כאן שמכריח אותו השם רע וכיון שנמצא שהוא שקר ה"ל ג"כ כעין אונס והכרח שהטעו דעתו ורצונו. ואע"פ דאמרינן בפרק חזקת (דף מ"ז סע"ב) ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסיה דאחריני. י"ל דאונסא דנפשיה ממש הוא דשאני דהיינו כענין דמיירי בגמרא שם אי לאו דאנוס לא הוה מזבין שצריך למעות ומתוך כך מוכר חפציו מדעתו. אבל ענין השם רע שאחרים מוציאים לעז אין זה אונסא דנפשיה כ"א אונסיה דאחריני:

גמיהו באמת זה אינו ואינו דומה כלל לענין אונס דהתם האונס הוא על הגט ונמצא אינו גומר לגרשה ברצון כלל אבל הכא הגט הוא ברצון גמור שמגרש בנפש חפיצה. כ"א שהאונס היה בדבר אחר שהוציאו עליה לעז. אף אם מחמת זה מוכרח בעצמו לגרש מכל מקום עכ"פ גמר ומגרש ברצון גמור. משא"כ כשהגט ממש הוא באונס לא גמר ומגרש כלל. אבל הכא שמעצמו בחר לגרשה אף שהוא מפני השם רע עכ"פ גמר ורצה לגרשה. ותדע דאפילו באונס גמור מצינו כשגמר ומקנה מהני. כדאמרינן בפרק חזקת שם תלוה וזבין זביניה זביני כו' אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקני ופי' רשב"ם דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא תרתי יסורים ומתן מעות דלא מפסיד מידי. נמצא מה שגומר ומקנה חשיב רצון גמור אף שלא נמשך רק מחמת האונס הגמור שלולי האונס לא היה מתרצה בשום אופן אפילו הכי כיון שנמשך מזה שאחר כך נתרצה ע"ז ברצון גמור חשיב הקנאה. ועיין במכמ"א ש"ז סימן י"ב (דף קכ"ה ע"ג) דלענין גט כה"ג הוי פלוגתא דרבוותא דלדעת התוס' והרשב"א אמרינן אגב אונסיה וזוזי גמר ומגרש ולדעת הריטב"א בקדושין (דף מ"ט) והרא"ה רבו וראי"ז בש"ג פרק המגרש בשם מז"ה והריב"ש סימן קכ"ז ה"ל גט מעושה ופסול. אך התם הטעם דהפוסלים הוא משום דלא גמר ומגרש. כמ"ש בתשו' הריב"ש הנ"ל דלא דמי לזביניה דמיירי שנותן לו כל שיווי הקרקע. אבל בפחות משויו לא כו' וא"כ לכוף לאיש לגרש אשתו בקבלת מעות לא נאמר אגב אונסא וזוזי גמר ומגרש ואפילו בכל דמים שבעולם דאין דמים לאשה כו' עכ"ל וא"כ הכא דבודאי גמר ומגרש אף שנמשך מחמת השם רע והוא שקר והוי כעין אונסא דאחריני אפ"ה כיון דגמר ומגרש ה"ז נקרא מגרש ברצונו. ועוד ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ב מה"ג דגט מעושה שלא כדין ע"י ישראל אינו אלא פסול מדרבנן. וביאר טעמו המכמ"א ש"ז סי' ט' דכיון שהאונסים אותו הם מתוארים בדייני ישראל וא"ל שכך הוא הדין כל שאומר רוצה אני סומך דעתו על דבריהם ומגרש ברצונו כמו כאשר אונסים אותו כדין ומש"ה הוי גט קיים מן התורה עכ"ל הרי כיון דגמר לגרש חשיב רצון אף שנמשך מהאונס. ואף דרוב הפוסקים רובם ככולם חולקים עליו י"ל דה"ט משום דבכה"ג ודאי לא גמר לגרש כלל כיון דאיכא תרתי שהוא אונס וגם אינו מחוייב בזה כלל ה"ל כמו תלוה ויהיב דלא גמר ומקנה מה שאין כן במעושה כדין ה"ל כמו תלוה וזבין כמו שמבואר מתוך דברי התוס' בפרק חזקת (דף מ"ח ע"א) ד"ה אילימא ותירץ ר"י דכל דבר שהוא מחוייב לעשות הוי כמו מכר כו' ולקמן נמי מחוייב הוא לגרש את אשתו דמיירי בהנהו שכופין אותו להוציא אבל שלא כדין הוה כמו תלוה ויהיב דלא הוי מתנה עכ"ל נשמע אף לדבריהם טעמא דגט המעושה כדין כשר וחשיב רצון זהו מפני דגמר ומגרש כמו בתלוה וזבין כו' הנזכר לעיל. דה"נ כיון דמצוה לשמוע דברי חכמים ואונסים אותו גמר ומגרש. א"כ כ"ש בנדון הנ"ל גבי מוציא את אשתו משום ש"ר בדליכא תנאי ע"י שאמ"ל שלא יחזיר אין צריך לטעם דעילה מצא דאף שמגרש רק מחמת הש"ר לבד אין שום חשש כיון דעכ"פ בלי ספק גמר ומגרש לחלוטין דהא אמרו לו שלא יחזיר. א"כ אף שנמשך לו רצון זה מחמת הש"ר והוא שקר אין בכך כלום דאפי' באונס כה"ג כשר אילו גמר ומגרש כ"ש הכא שאין האונס על לגרש כלל כ"א שמוציאין ש"ר עליה. וגם אינו ענין אונס כלל. ואין שייך כאן שלא כדין שעם היות שהמוציאים שם רע עשו שלא כדין מ"מ זה אינו מהאשה וגם אינו ענין עדיין לגט ועי' בגיטין פ' הניזקין (דף נ"ח סע"א) משמע כן דהגט שניתן בטעות כשר והיינו דעכ"פ גמר וגירש. ויש לחלק דהתם באמת עכ"פ זינתה עם המלוה ואף שמכל מקום הטעהו טובא הרי באמת אמרו ועל אותה שעה נתחתם כו'. מיהו י"ל מה שנתחתם אינו מפני שהגט בטל כ"א מפני האונאה. וזהו טעמו דרש"י בסוגיא דגיטין (דף מ"ו) הנ"ל דלא פי' כלל משום שעילה מצא. וביבמות (דף ס"ה ע"א) פרש"י דמספק גמר ומגרש. והיינו משום דהתם אע"פ שלא אמ"ל שלא יחזיר ממילא לא שייך שיוכל להחזיר כשתלד שא"א שתלד אלא א"כ תנשא תחלה לאחר ואז לא יוכל להחזיר וכיון שלא יוכל להחזיר וכן בסוגיא דגיטין (דף מ"ו) כשאמ"ל שלא יחזיר אמרינן דמספק קא גמר וגירש לחלוטין. ואין זה גט מוטעה כלל אף אם אח"כ נתגלה ששקר היה הענין. וא"כ לפ"ז בשאילתנו כיון דע"פ שאמרו לו שאסורה לו גמר וגירש לחלוטין למאי ניחוש לה. דהכא ודאי לא שייך תנאי שאם ימצא היתר יחזירנה דאיך שייך כאן היתר לאיסור זה כ"א גבי שם רע דהוא ענין מסופק שייך לומר כן ובדעתי היה כו':

דמיהו לכאורה יש לחלק דהתם הוא דפרש"י כן דמספק גמר וגירש כיון דליכא הטעאה שהרי היה לעז והלעז הוא ענין מסופק ויכול להיות שקר ואעפ"כ גירש אם כן מספק גמר לגרש לחלוטין לכן אף שנתברר הספק אחר הגרושין אין לחוש. אבל הכא שהטעוהו בשעת הגרושין ממש שאמרו לו שהיא אסורה לו ממש ומחוייב לגרשה ובאמת י"ל שלא היתה אסורה לו א"כ אף שגירש בלי שום תנאי. מכל מקום ה"ל גט מוטעה כיון שגירש רק מפני שאסורה לו והיא מותרת לו. א"כ לא שייך מספק קא גמר לגרש כו' דאדרבה מפני הודאי שאסורה לו גמר לגרש וודאי זה טעות גמור היה. מה שאין כן התם גירשה מפני הספק והרי היה ספק. ולכאורה י"ל שנדון זה דומה לגט המעושה שלא כדין דאע"פ שאמר רוצה אני כיון דבאמת אינו מחוייב בדבר לא אמרינן דגמר לגרש וכמו תלוהו ויהיב וה"נ כיון דבאמת לא היה מחוייב לגרש א"כ מה שגירשה מפני ההוראה שלהם ה"ל כמגרש מתוך העישוי. אך ג"ז אינו דומה דהתם דאיכא עישוי והכרח ממש וגם הוא שלא כדין אזי הגט בטל. אבל הכא דליכא עישוי כלל כי אם הוראה שלא כדין לחוד אין לתפוס דהגט בטל ואדרבה כיון ע"פ הוראה זו מעצמו נזדרז לגרש בלי שום עישוי א"כ רגלים לדבר דגמר לגרשה בלב שלם. ומה גם דהרמב"ם ס"ל דאפילו בגט המעושה שלא כדין הגט כשר מדאורייתא וס"ל כסוגיא דב"ב (דף מ"ח ע"א) וכפי' רשב"ם שם ד"ה התם נמי. ע"כ בשאינו מעושה כלל וכלל כ"א הוראה שלא כדין נראה דכולי עלמא יודו לו דהגט כשר. ועיין בתוס' פרק הבע"י (דף ס"ד ע"א) בשם הירושלמי שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה ש"מ דאין כופין אלא היכא דקתני כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא פי' כופין אומרים לו חייבוך רבנן להוציא ואם לא הוציא מותר לקרותו עבריינא אבל לכפותו בשוטים לא עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם סי' י"א. וצ"ל כיון שהדין שאסור לכפותו בשוטים ואם כפוהו בשוטים הוי גט מעושה א"כ איך מותר לומר לו חייבוך רבנן להוציא ואם לא הוציא יקראוהו עבריינא. והרי אם גירש רק מפני זה יהיה חשיב ג"כ כפייה. א"ו צ"ל דכפייה בדברים אינו כפייה והיינו משום מאחר דאין כאן כפייה גמורה א"כ כשמגרש ודאי גמר ומגרש בלב שלם. והנה בב"י סימן קנ"ד (סד"ה וכ' א"א ז"ל) כתב בשם המרדכי פרק המדיר בכל הני דלא קתני כופין אלא יוציא ויתן כתובה לא כפינן אלא בדברים בעלמא ולא בשמתא דחמירא מנגידא ואמרינן בפרק שבועות הדיינים (דף מ"א) גבי שמתא האי לינקטיה בכובסיה הוא. אבל הר"ם הכהן בשם ר"ת כתב דנוכל לעשות שנקבל גזרה שלא לישא וליתן עמו עד שיקבל ליתן גט אבל לנדות לא וכן עשה ר"ת מעשה באחד שלא היה מאותן שכופין להוציא ונדוהו שיתן גט ופסל אותו גט וצוה לעשות לו גט אחר עכ"ל. והוא במרדכי שם סימן ר"ד. ובמהרי"ק שרש ק"ב כתב בשם ר"ת דאפילו בטוענת מאיס עלי דס"ל דאין כופין וחשיב גט המעושה שלא כדין אפ"ה כתב דיכולין לגזור להבדל ממנו ולהרחיקו בכל מיני ריחוק שאין זה קרוי כפייה. הובא ב"י סימן קל"ד. ועיין בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' ע"ז ובתשוב' שבסוף סדר אליהו רבא סי' י"ג. מזה משמע כל שאין כפייה בפועל ע"י שוטים אין זה גט המעושה וכשר מדאורייתא. אף אם מדינא אין לכופו. דזה אינו כפייה גמורה ובכה"ג אמרינן כשמגרש ודאי גמר ומגרש. ואף גם לענין שמתא אם הוי ככפייה בשוטים הוא מחלוקת הפוסקים. ועיין מזה בתשו' אדמו"ר המתחלת בנדון האלמנה מינקת שניסת. לפ"ז גם בנ"ד אע"פ שאמרו לו שהיא אסורה לו וגירש אח"כ י"ל אע"פ שהטעוהו עכ"ז אין זה כגט המעושה שלא כדין כיון שלא הכריחוהו בפועל וגם יש לומר דלא איכפת ליה כ"כ כיון שלא טרח לשאול מהמ"ץ בעצמו א"כ רוצה לגרש. וגם י"ל כיון עכשיו מחמת חר"ג הוא מעוכב לינשא א"כ מרויח בהגט שעי"ז לא יהיה מעוגן וה"ל כמקבל מעות לגרש והגם שגם במקבל מעות ממש רבו האומרים דלא מהני. זהו כשמעשין ומכריחין אותו ממש אבל הכא שלא הכריחוהו כלל י"ל דמהאי טעמא גמר וגירש כדי שלא יהיה מעוגן עוד. ומ"ש בב"ש סי' י"א תחלת ס"ק ד' בשם תשו' מהר"י הלוי דבדינים הללו ר"ל לענין לאסור אשה על בעלה לא שייך להלך אחר המחמיר כי יש צד לקולא לכוף על הגט לכן יש להלך אחר רוב הדיעות עכ"ל אין ר"ל דהחומרא מה שאוסרין אותה עליו ומחמת זה מגרש זהו חשוב כפייה. אלא ר"ל שלפעמים צריך לכוף אותו ממש בכפייה גמורה על ידי שוטים וזהו קולא שלא כדין אם רוב הפוסקים מקילים:

האך הנה בב"י סוף סי' קנ"ד ד"ה כתב הריטב"א בתשובה על איש שנשבע לגרש את אשתו כו' שלא מצינו שיהא חשוב אונס בגט אלא באונס שבא לו שלא מעצמו אבל שבועה זו הוא הביאה על עצמו כו' וכ"כ רמ"א בהג"ה סי' קל"ד ס"ד הואיל ומתחלה לא אנסוהו על כך. מזה מוכח אם הביאו אחרים עליו אונס כעין שבועה. ומחמת אונס כזה גירש ה"ל הגט פסול. א"כ כ"ש מה שהטעוהו לומר שהיא אסורה עליו לא גרע מאונס דשבועה ועי' במכמ"א ש"ז סס"ך. וקצת ראיה לזה ממ"ש בתשו' הרשב"א ח"א סי' י' בענין אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה ולא אונס של כפייה בלבד. אף טעות. אונס הוא שאילו נבעלת לאחר ברצון וכסבורה בעלה הוא מותרת לו ומבואר ביבמות (דף ל"ג ע"ב) ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו כו' עכ"ל. והרי התם צריך אונס גמור ואונס ממון אינו אונס כ"א אונס נפשות ואפ"ה טעות חשיב אונס אלמא דזהו אונס גמור א"כ ה"נ כיון שהטעוהו שמחוייב לגרש אם כן הוי אונס גמור. ולומר דמחמת האונס גמר וגירש י"ל דלא אמרינן כן כשלא היה מחוייב לגרש מדינא. וע"כ צ"ל כן לדעת הרמב"ן דלעיל אות א' דס"ל כיון ע"ד הש"ר גירש ואם לא כן לא היה מגרש הגט בטל אף אם אמ"ל שלא יחזיר לולי דאמרינן עילה מצא. והיינו רק משום דטעות זה אונס הוא. ולרש"י אין ראיה דחולק ע"ז אלא דס"ל דהתם לא הטעוהו כלל כי מתוך הספק גמר וגירש. והש"ר עצמו אין זה ענין אונס כ"א ע"ד סיבה מן השמים. ועיין בב"י סימן קל"ד בשם הרשב"ץ יש אונס אחר כו' והוא מעצמו כדי להנצל כו' אבל אם כפוהו שלא כדין כו' אפשר כו' עכ"ל. ונד"ז אין לקרותו שלא כדין כ"א סיבה כו' ועוד והוא העיקר דה"ל להמתין ולבדוק ועוד דה"ל לשאול אם אסורה היא לו דהא התם מיירי שמדינא לא היתה אסורה לו. דאל"כ א"צ לומר לו שלא יחזיר כיון שמדין הגמור אסורה לו. וא"כ אין שם אונס. משא"כ היכא דמגרשה מפני שאמ"ל שודאי אסורה היא לו והיה זה שקר י"ל שמודה רש"י. ולא דמי לאשה שאין לה וסת ספ"ק דנדה דאע"פ דה"ל כמגרשה על הודאי אין שייך גט מוטעה ואונס כשאמ"ל שלא יחזיר. זהו מפני ששם באמת לא היה שום הטעאה כלל רק אחר כך נתרפאה. אלא דאילו היה לחוש לתנאי ובדעתי היה להחזירך אפילו נתרפאה אח"כ היה הגט בטל אבל כשאמ"ל שלא יחזיר וליכא חשש תנאי תו אין לחוש משום גט מוטעה ואונס כי לא היה שום טעות:

ואך בתשו' מ"ב ססי' ע"ו כתב ואכתי איכא למידק כו' ואף אי ליכא כאן תנאי כלל מ"מ הוי טעות בגט עד אלא ודאי אע"ג דבשעת גרושין איכא טעות כל כמה דלא כפליה לתנאיה בשעת גרושין אמרינן דגרושין גמורים הם דבכל ענין מגרשה כו' יעו"ש. גם בסי' ק"ז כתב אבל אי לאו דתנאי כפול הוא אפילו גט מוטעה נמי כשר כו'. ומה שנסתייע ע"ז מהא דלא כפליה לתנאיה בסוגיא דגיטין (דף מ"ו ע"ב) אינה ראיה. והוא נמשך אחר התוס' פרק המדיר (דף ע"ד סע"ב) וס"ל גילוייא דעתא בגיטין לאו מילתא היא אפילו מקמי מעשה וכמו שכתוב בשט"מ בכתובות פרק המדיר שם בשם הרא"ש וכדעת תשובת מהר"ם אלשיך סי' ע"ח ולא כהב"ח בתשו' החדשות סי' צ'. אך גם להתוס' והרא"ש לכאורה אין זה ראיה להכשיר גט מוטעה דהתם ליכא שום אונס כי באמת היה עליה שם רע או ספק איילונית. ואם משום תנאי ע"ז ס"ל דבגיטין גילוי דעת אינו כתנאי. אבל היכא שיש כאן טעות גמור והוא אינו מגרש רק מחמת הטעות אף כי ליכא שום תנאי י"ל דהטעות חשיב כאונס כדלעיל וה"ל גט מעושה. וראיה לחילוק זה לחלק בין שיש טעות בשעת מעשה לגילוייא דעת במידי דלהבא. מהא דאמרינן בכתובות (דף צ"ז ע"א) איבעיא להו זבין ולא אצטריכו ליה זוזי כו' וכתב בתוס' וכגון שגילה דעתו כו' ת"ש דההוא בצורתא כו' התם נמי זביני בטעות הוו ופרש"י ומשעת מכירה ה"ל טעות אבל היכא דמכירה לאו בטעות הואי כו' ור"ל דאז לא מהני הגילוייא דעתא כיון שלא התנה ממש. הרי אף היכא דגילוייא דעתא לאו מילתא היא עכ"ז זביני בטעות גרע יותר וכמו כן י"ל לענין גט דאף את"ל דגילוייא דעתא לאו מילתא היא להתוס' לפ"ד מהר"ם אלשיך והמ"ב ולכן ליכא רק לעז כו' ואין גט בטל ממש מכל מקום היכא שיש טעות ממש בשעת נתינת הגט כנדון דהמ"ב ססי' ע"ו הנ"ל וכנ"ד י"ל גם להתוס' הגט בטל דהטעות ה"ל כאונס כיון דברור דרק מחמת זה גירש ואם לא הטעות לא היה מגרש. ועדיין י"ל בשלמא בתשובת המ"ב ברור שרק מחמת הטעות גירש כמש"ש שאלמלי היה יודע שאינו שכיב מרע לא היה עולה על דעתו ליתן גט כו' אבל הכא כיון בשעת נתינת הגט לא אמר שמפני שאסרוה המ"ץ והב"ד עליו מגרשה. שמא י"ל דגם מספק גמר ומגרשה. ואין ברור כל כך שמפני הודאי איסור דוקא מגרשה. ועי' בחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ספ"ק דנדה בענין אשה שאין לה וסת והובא בהר"ן פרק ב' דשבועות ובב"י סי' קי"ז דוקא כדאמר לה והוי יודעת כו' ואחרים אומרים דהכא כו' א"כ ה"נ תולה בשני דעות אלו אם הוה סתמו כפירושו. והא דהתם אפילו לפ"ד האחרים ליכא רק לעז לפ"ד התוספות. היינו משום דנהי שמשום זה מגרש הרי ליכא הטעאה כלל רק אח"כ נתרפאה וע"ז היה צריך תנאי ולא התנה. ול"ד לגיטו כמתנתו לרב הונא בפרק מי שאחזו (דף ע"ב ע"ב) דהתם ודאי עומד להתברר מיד אם יחיה או לא א"כ סתמא ה"ל כתנאי לרב הונא לפרש"י ור"ח וגם י"ל התוספות דנדה מפרשים שם כר"ת וכ"מ בשט"מ פרק המדיר בשם הרא"ש דלעיל. עכ"פ הכא לפ"ד האחרים אומרים הנ"ל ודאי אמרינן דרק מפני הטעות גירש. וגם לפ"ד הראשונה דוקא כדאמר לה י"ל הכא מוכח טפי שהרי כל זמן שהיה השאלה בספק לא גירש כמה חדשים והיתה בביתו אף שלא נתייחד עמה ולא גירש עד שאמרו לו שיצא הדבר באיסור:

ומ"מ נראה הן אמת דלענין שתהא אסורה לינשא לעלמא על ידי גט זה שפיר י"ל דה"ל כגט מעושה מחמת הטעות אמנם לענין שנאמר שאונס כזה הוה אונס גמור לדון כדין גט מעושה לגמרי עד שנאמר שהיא כאשתו ממש עד שאף אם ע"פ דבריה והגדתה לא היה הזנות באונס עכ"ז מותרת לו מפני שהוא אינו מאמין כלל על רצון. שזה אינו שייך כי אם כשהיא עדיין משועבדת לו שאז יכול שלא להאמינה לא כן כשנתגרשה ואומרת שזינתה תחתיו ודאי אסורה לו דאז לא שייך טעם דעיניה נתנה באחר כמ"ש בתשו' מהרמ"פ ססי' ל"ד. ולכן עכשיו שגירשה ובא להחזירה נראה שצריך לדון ע"פ דבריה לבד ולא לילך בתר מה שאינו מאמין. דכיון שיש כמה טעמים לומר שאין זה חשיב עישוי ואונס גמור באופן שי"ל דאח"כ גמר וגירש בהחלט אין כח להקל לומר שאין הגט כלום ומה גם דבנדון זה לא הטעוהו מודאי היתר על ודאי איסור כ"א צד ההיתר היה רחוק מאד היינו. האחד אם לא יאמין לדבריה. השני שאף אם לא יאמין הוא רק שאינו אומר איסור אבל אינו אומר ג"כ היתר. א"כ לפי הוראתו מוכרח ממילא לגרש אם לא שישאל מאחרים. אבל עכ"פ לפי הוראת המ"ץ הנ"ל א"א להתירה והוא סמך א"ע עליו. א"כ שפיר יוכלו לומר שאסורה לו כיון שא"א להתירה למעשה. וה"ל כמו חזקת איסור כיון דודאי היה כאן מעשה זנות ולהתירה אין אומר. ולכאורה מהאי טעמא יש להכשיר הגט לגמרי. כיון דמתוך הספק הוכרחו לאסור לו. והרי אמרינן בפ"ק דיבמות (דף י"ד סע"ב) בואו ונתקן להן לצרות שיהו חולצות ולא מתייבמות וקשה מה תיקון הוא לב"ש דס"ל דמתייבמות וכשאוסרים להם להתייבם והוכרחו לחלוץ ה"ל חליצה מעושה שלא כדין. ועי' בפי' סדר חליצה ס"ק מ"ו. א"ו דזה אינו חשוב כלל חליצה מעושה אפילו לב"ש כיון דמתוך הספק שאנו מסתפקים איך הלכה הוכרחנו לאסור להתייבם לכן אפילו לפ"ד ב"ש דס"ל הלכה דמתייבמות אין זה חליצה מעושה. ובתשו' הרשב"א הובא בתשו' מהר"ר בצלאל אשכנזי סי' ט"ז בענין מי שאיימוהו ב"ד שאם לא יגרש שיאסרוהו כו' ה"ז אנוס כו' שלא אמרו כן אלא בגט מעושה כדין בישראל שאם אי אתה אומר כן אלא שאתה תולה אותו בטועה וסובר שכל שאומרים לו גרש מן הדין אומרים לו כן אם כן אפילו גט מעושה בישראל שלא כדין כשר ואין לדחוק ולומר דההיא בת"ח שיודע שאינו כדין כו' עכ"ל משמע אילו אמרו לו בפי' שהדין שיגרש והאמין להם שכן הדין וגירש. אף אם באמת היה שלא כדין הגט כשר. מיהו מהתוס' לא משמע כן דכיון שאינו מחוייב בדבר לא הוה כמכר אך אם לא היה עישוי כלל כ"א שעל פי הוראה זו גירש י"ל דלא פליגי על הרשב"א. ועכ"פ בנד"ז דגם ההוראה מצד עצמה מצד הדין לא היה היתר. ע"כ כשהורו לאיסור וגירש בלי שום עישוי י"ל לכ"ע הגט כשר:

קיצור מאות ב'. לפ"ד הרמב"ן והר"ן גבי המוציא את אשתו משום שם רע ואמרו לו שלא יחזיר דוקא משום דאמרינן עילה מצא הא אם באמת היה מגרשה אדעתא דהש"ר ואח"כ נמצאו הדברים בדאים הגט בטל וי"ל הטעם דה"ל כגט הניתן שלא מדעת ורצון אבל לרש"י הגט כשר:

גמיהו גם בגט מעושה ממש היכא דעל ידי העישוי גמר ומגרש י"ל דמהני כמו גבי תלוהו וזבין ולהרמב"ם גט מעושה שלא כדין ע"י ישראל כשר מדאורייתא מהאי טעמא ועכ"פ הכא מאחר שמחמת הש"ר גירש מעצמו א"כ י"ל גמר וגירש. וזהו טעמו דרש"י וא"כ ה"ה בשאילתנו:

דמיהו ז"א התם גירש מספק אבל הכא שודאי יש כאן הטעאה שאני גם לרש"י ומ"מ כיון שמעצמו גירש לא דמי לגט מעושה שלא כדין כי אפי' כפייה בדברים והרחקות נראה שאינו כפייה ממש כ"ש הכא:

האך בב"י סי' קנ"ד בשם הריטב"א נראה כה"ג חשוב אונס וכ"נ דעת הרמב"ן דלעיל ואין ראיה דרש"י פליג:

וובתשובת מ"ב ססי' ע"ו ס"ל גט מוטעה כה"ג כשר ונמשך אחר שטת התוס' בגיטין (דף מ"ו) דלא ס"ל שטת הרמב"ן. מיהו באמת גם להתוס' אין ראיה להקל. ומ"מ י"ל לדונו כספק גט ועוד יש טענה לומר בנד"ז שלא היה כאן ג"כ שום הטעאה כלל. ולכן י"ל דהגט כשר: