סימן כח

אסימן כח

משנה (גיטין מ"ה ב). המוציא את אשתו משום שם רע (שיצא עליה לעז זנות) לא יחזיר. משום נדר (שנדרה ואמר אי אפשי באשה נדרנית) לא יחזיר (ואפילו נמצאו דברים בדאים או הנדר התירו החכם). ובגמרא א"ר יוסף ב"מ אר"נ והוא שאמר לה (בשעת גירושין) משום ש"ר אני מוציאך משום נדר אני מוציאך (בההיא אסרו רבנן להחזיר ואם לא אמר מותר להחזיר) קסבר (ר"נ) טעמא (דמתניתין) מאי משום קלקולא (שלא יקלקלנה על בעלה לאחר שתנשא לאחר ויאמר אילו הייתי יודע שהדברים בדאין או שהנדר יש לו הפרה אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך וכן אמרתי בשעת גרושין שמפני כך אני מוציאך וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך אם ימצאו דברים בדאים ונמצא הגט בטל ובניה מן השני ממזרין לפיכך אומרים לו קודם גירושין הוי יודע שלא תחזירנה עולמית ושוב אינו נאמן לומר כן. שכיון שידע שאסור לו להחזירה אפילו לא תנשא לאחר ולא חש להמתין ולבדוק אחר הדברים גילה בדעתו שלא היתה חביבה עליו) אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה. ואי לא לא מצי מקלקל לה (שהרי לא אמר שמוציאה משום ש"ר. וכיון דלא מצי מקלקל לה משניסת. לא אסרו להחזירה עד שלא ניסת). ושם (ד' מ"ו ע"ב) תנן המוציא את אשתו (בגט) משום אילונית (שלא הכיר בה כשכנסה ומ"מ צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין) ר' יהודה אומר לא יחזיר (שמא תנשא ותלד ויאמר אילו הייתי יודע שכן אפילו נותנים לי ק' מנה לא הייתי מגרשך ולדעת כן גרשתיך שאם יבואו לך סימנים שאחזירך. ואם ידעתי שלא תשוב אלי ואתה ראויה לילד לא גרשתיך. לפיכך אומרים לו קודם גירושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום אילונית לא יחזירנה עולמית) וחכ"א יחזיר דלא חיישינן לקלקולא. ובגמרא מקשה רבא דרבנן אדרבנן דהתם אמרי לא יחזיר. ומתרץ מאן חכמים (דאמרי הכא יחזיר) ר' מאיר (דאמר במס' קדושין (ד' ס"א) כל תנאי שאינו כפול כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי) דאמר בעינן תנאי כפול והכא בדלא כפליה לתנאיה (שלא אמר בשעת גירושין אלא הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך ולא אמר לה ואם אי את אילונית לא יהא גט דהשתא הוי גט אפילו אינה אילונית ולא מצי לקלקלה) עכ"ל הגמרא ופרש"י:

בוהנה הרמב"ם בפי' המשנה דהמוציא את אשתו משום איילונית כתב ואמרו מאן חכמים ר' מאיר שמצריך תנאי כפול כמו שיתבאר אח"כ לפיכך כל זמן שלא יאמר לה הריני מגרשך מפני שאת איילונית ואילו לא היית איילונית לא הייתי מגרשך לא חיישינן לקלקלה עכ"ל. מבואר מדבריו דאפילו לר' מאיר אין הכוונה בהכפילות שיאמר ואם אי את איילונית לא יהא גט כדפרש"י. דאין זה ההפך מן ההן. דאילו היה ענין ההן לשון דלהבא שיאמר אם את איילונית הרי זה גט. היה כמו כן ענין הלאו לשון להבא שאם אי את איילונית לא יהא גט. משא"כ כשההן הוא רק לשון עבר שמשום איילונית הוא מגרשה כמו כן הלאו הוא לשון עבר שאילו לא היית איילונית לא הייתי מגרשך. וכן פירש הטור אה"ע סימן יו"ד כהרמב"ם וכתב הרב"י שפירושם נכון וכן משמע בתוספות (דמ"ו) סד"ה אי אמר בדכפליה למילתיה ולא כפלי' לתנאי' ופי' בפנ"י דנהי שכפל הדברים מ"מ לא אמרם בלשון תנאי. וכ"כ בחידושי הרמב"ן בד"ה והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך. פי' ולר' מאיר כדכפליה לתנאי כדאמרינן לקמן ולא תנאה ממש אלא דאמר ואי לאו משום ש"ר לא הייתי מוציאך שאם לא אמר כן לא מצי לקלקלה שאין לומר מכלל הן אתה שומע לאו. ומיהו אף על פי שכפל וא"כ כשמודיעין אותו שלא יחזיר ואינו משהא אינו יכול לקלקלה שעילה מצא שהיה רוצה לגרשה כמה שכתוב בירושלמי. אבל אי ודאי אי אתניה תנאה ממש ואמר ואם ימצאו דברים בדוים לא יהא גט אינה מגורשת לעולם ויחזיר אם לא נתקיים התנאי עכ"ל. וכ"כ בחידושי הרשב"א בד"ה נמצא גט בטל. והא דבעי ר' מאיר הכא תנאי כפול כדמוכח לקמן גבי איילונית וכדאמרן לאו תנאי כפול קאמר אלא כפל דברים בעלמא וכגון דאמר לה הוי יודעת שמשום שם רע אני מוציאך שאילו לא היה הנדר ושם רע לא הייתי מוציאך וטעמא משום דר' מאיר לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכל שלא כפל דבריו לא שמעינן ממאי דקאמר לה משום נדר אני מוציאך שאילו לא היה הנדר נדר לא היה מוציאך. ואפילו לעז ליכא. אבל אם התנה תנאי גמור כגון דאמר לה על מנת שהנדר נדר ואם לא היה הנדר נדר לא יהא גט אף על פי שאמרנו לו לעולם אינך יכול להחזיר היה הגט בטל וכמו שאמרנו עכ"ל. הרי מבואר מדברי כולם דלא כפליה לומר ואם נמצאו הדברים בדוים לא יהא גט. כי אם ואם לא השם רע לא הייתי מגרשך כנ"ל. הן אמת שהתוספות הוצרכו לזה מטעם אחר ג"כ והוא משום דס"ל דחששה זו אינה כי אם לעז בעלמא ולא שיהיה ממש גט בטל. ועל כן הוצרכו לפרש דהא דמשמע בגמרא דלרבא מיירי הכא לר' מאיר בדכפליה לתנאיה. וא"כ מדוע אף על פי כן ליכא כ"א לעז בעלמא כו'. זהו רק משום דכפליה למילתיה לבד אבל לא כפליה לתנאיה ממש. וכן ביאר דבריהם בהדיא במרדכי ס"פ השולח סימן שפ"ד נראה לר"י דלא היה יכול לבטל הגט כ"א לעז בעלמא משום דהואיל ולא אמר בהדיא ולא כפליה לתנאיה לומר אם השם רע אמת הרי זה גט ואם לאו לא יהא גט כו' וכ"כ שם עוד סוף סימן שפ"ה. וכן הרשב"א ס"ל כהתוספות וז"ש ואפילו לעז ליכא כו'. אך הרמב"ן הרי ס"ל כשטת רש"י דיוכל לקלקלה שהגט בטל ממש ולא כשטת התוספות ואף על פי כן הוכרח לומר דלא תנאה ממש כו'. והיינו משום דאילו כפליה ע"ד תנאי גמור אם כן לא מהני מה שיאמרו לו שאסור להחזירה עולמית דאף על פי כן אם לא נתקיים התנאי הגט בטל. אבל לפירוש הרמב"ם והטור והרמב"ן וסיעתם אתי שפיר דהא לא התנה כלל שאם השם רע אינו אמת לא יהא גט רק שאמר שאלמלא השם רע לא היה מגרשה והרי עכ"פ היה עליה שם רע ולעז של זנות. ואע"ג דלאחר כך איגלאי מילתא ששקר היה הלעז מ"מ בשעת מעשה הגרושין היה שם רע והוא לא אמר אלמלא הש"ר שקר לא הייתי מגרשך ואילו אמר כן י"ל שבאמת היה חשש בהגט כשנודע אחר כך שהש"ר שקר אם לא שהיה צד להקל דלשון לא הייתי מגרשך אינו תנאי כמו לא יהא גט שהתנאי הוא לשון להבא לא יהא גט. משא"כ הכא הוא לשון עבר. וז"ל רבינו ירוחם נכ"ד ח"א שאין הגט בטל אא"כ הטיל התנאי בגט שיאמר כך אם השם רע אמת יהא גט ואם לאו לא יהא גט אבל כשכפל גילוי דעתו כמ"ש אין הגט בטל עכ"ל. ובתשובת מהריב"ל ח"ג סימן צ"א בענין ואם לא תתן לי שטר מתנה מהבית שירשת מאביך איני מגרשך כו' כ' ג"כ לחלק דשאני להבא מלשעבר והרי בפי' תבע השטר מתנה כו' ע"ש. וכך יש לחלק בין ואם לאו כו' איני מגרשך דדומה ממש ללא יהא גט ובין ואם הש"ר שקר לא הייתי מגרשך. דהוה הכל ענין עבר. אך לפי לשון הפוסקים בענין כפליה דכאן דהיינו שאמר ואם לא היה השם רע לא הייתי מוציאך. פשיטא דאין מבואר מזה כלל שכשיתגלה אח"כ שהשם רע שקר לא יהא גט דהא הוא אומר על זמן דעכשיו שלא היה מגרשה עתה לולי הש"ר והרי עתה ודאי יש ש"ר רק שמ"מ יש לחוש שדעתו שתשוב אליו אם ימצאו הדברים בדאים כדלקמן ועל זה מועיל מה שאומרים לו שלא יחזיר. משא"כ אם היה תנאי כפול שיהי' הגט בטל כשהש"ר שקר אין מועיל כלל מה שאומרים לו שלא יחזיר וכדלקמן. ומ"מ אפשר ליישב גם שטת רש"י דאף על פי שאמר ואם השם רע שקר לא יהט גט. אעפ"כ אין זה תנאי גמור כי תנאי גמור צריך שיהיה ההן והלאו שניהם בלשון תנאי גמור. משא"כ הכא שלא אמר ההן בלשון תנאי אם הש"ר אמת יהא גט. כ"א משום שם רע אני מגרשך י"ל דאין זה תנאי גמור. וכך הבין בתשובת מהריב"ל הנ"ל אלא שכתב כן לפ"ד התוספות ושלפרש"י הוי זה תנאי וזהו אינו נכון. כי אדרבה לפ"ד התוספות י"ל דהוי תנאי גמור אם אמרו הלאו בלשון תנאי כ"א לפרש"י י"ל כן דאינו תנאי גמור כ"א גילוי דעת. שוב ראיתי בסוף תשובת מהריב"ל כתב ג"כ כמ"ש לפרש"י. ואפשר דלפרש"י יש לדמותו להא דפרק מי שאחזו (ד' ע"ו ב') דאם הלאו קודם להן התנאי בטל והמעשה קיים כמ"ש בש"ע רס"י ל"ח. אלמא דמשום שהיה לו להקדים ההן ואיחרו מתבטל התנאי. וכמו כן כשלא נאמר ההן בלשון תנאי גמור י"ל ג"כ שאין זה תנאי וצ"ע:

קיצור. (הרמב"ם בפירוש המשנה פירש דכפילות הנזכר כאן היינו שכפל הגילוי דעת וכן פירש הרמב"ן שאמר ואם לא משום הש"ר לא הייתי מוציאך ולא כפרש"י שאמר ואם לא לא יהא גט. וטעמם דאל"כ אע"פ שאמרו לו שלא יחזיר הגט בטל. ולרש"י י"ל שאין זה מוכרח. והתוספות והרשב"א ס"ל ג"כ כהרמב"ן מיהו יש להם עוד טעם משום דס"ל שאפילו נמצאו דברים בדאים אין הגט בטל ממש):

גוהנה דעת הרמב"ם פ"י מה' גירושין דין י"ב דמ"ש בגמרא אי אמר לה הכי מצי לקלקל לה היינו שמדאוריי' הגט בטל ממש כמש"ש ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים שנמצא הגט בטל למפרע. ואע"פ שהה"מ כתב ופירשו הרבה מפרשים ז"ל שקלקול זה אינו קלקול גמור שכיון שלא התנה ממש אינו יכול לקלקלה. אלא חשש לעז הוא וכן עיקר עכ"ל. היינו שכ"ד הרבה מפרשים אבל דעת הרמב"ם משמע שהגט בטל. וכן פירש בתשובת מהרמ"ל סימן קכ"ב בדעת הרמב"ם. וכ"ד הרמב"ן בחידושיו והשיג על פי' התוספות דס"ל דהוא רק חשש לעז. וז"ל ובתוספות מפרש שאין קלקול מן הדין אלא חשש לעז שיוציא הבעל ויערער על הגט. ונמצא גט בטל ובניה ממזרים לדבריו דבעל קאמר. וקשה לי זו שאמרו בפרק הבא על יבמתו (דף ס"ה ע"א) מתקיף לה רב פפא אי איהי שתקה אנן מי שתקינן אלמא כל מאן דמגרש בעקרות מצי מפסיל גיטא עד שיודיעוהו שלא יחזיר כחד גוונא דתני מתניתין שלא יחזיר דשם רע ואיילונית. אלא שי"ל התם שיוציאה מן הדין יש קלקול גמור ואפילו אמרו לו שלא יחזיר. ושוב מצאתי כתוב שמפרש שם נמי מי שתקינן דלא ניחוש ללעז היה לנו לומר שלא יחזיר ואין זה מחוור כלל עכ"ל. משמע דמ"ש ואין זה מחוור היינו מאחר שהתוס' הוצרכו לידחק ולפרש שם לשטתם דמ"ש אנן מי שתקינן דלא ניחוש ללעז והיה לנו לומר שלא יחזיר וכן פירש בחידושי הרשב"א ביבמות שם דפירוש היכי שתקינן היינו דהוה לן לאודועיה דלא יחזיר עולמית. וזהו דוחק גדול דפשטא דלישנא מי שתקינן היינו דהא ודאי יש לחוש דהגט בטל כמ"ש רש"י שם. וכיון שכן כמו כן מ"ש בגמרא כאן משום קלקולא כו' ונמצא גט בטל כו' היינו כפשוטו דהבעל מצי לקלקל לה ולעשות הגט בטל ממש ולא לעז לבד. וכ"כ בחידושי הריטב"א כאן וז"ל ומיהו ללישנא קמא דסבר דטעמא משום קלקולא דכיון דאיהו מגרש משום שם רע ומשום נדר והזכיר כן בשעת הגרושין אע"פ שלא אמר הדבר דרך תנאי. אומדנא דמוכח הוא דלא גירש אלא על דעת כן כההוא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארץ ישראל. ומיהו הני מילי היכן דאית לן דמכלל הן אתה שומע לאו הוא דסגי בהכי. אבל לר' מאיר דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו ובעי תנאי כפול ה"נ אע"ג דאיכא אומדנא דמוכח טפי בעי תנאי כפול דכל זמן שלא כפל תנאי' לר' מאיר הרי הוא כאילו לא אמר כלום אבל בכפליה לתנאיה סגי ולא בעינן שאר דקדוקי התנאי כמו הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה כיון דאיכא אומדנא דקא מוכח סגי. ומיהו גבי מברחת דא"צ לומר כלום דאנן אמדינן לדעתיה הוא הדין לר' מאיר דסגי בהכי דהרי זה כאילו התנה כן בפירוש בכל דקדוקי התנאים אבל בכל מקום דלדידן בעינן שיזכיר הדבר בשעת מעשה דדעתו לעלות ובהכי סגי לן ואע"פ שלא אמר דרך תנאי. לר' מאיר צריך לכפול תנאי ואם לא כפל תנאי' הרי הוא כאילו לא אמר כלום. אבל כל היכא דאיכא אומדנא מוכחת כל כך דלדידן לא צריך לומר כלום ה"ה לר' מאיר עכ"ל. הרי ביאר דמהני האומדנא עם הגילוי דעת כמו גבי זבין נכסי אדעתא למיסק לא"י בפרק האיש מקדש (דף מ"ט ע"ב). דודאי התם הוא חשוב כתנאי גמור מדאורייתא כמבואר בכל הפוסקים שם במה שהקשו ע"ז מהא דבעינן תנאי כפול כו' ע"ש בתוספות ואומר ר"י כו'. וכ"ה בהרמב"ם פרק י"א מהלכות מכירה ובטוש"ע ח"מ ריש סימן ר"ז. רק דמ"ש הריטב"א כאן דלר' מאיר צריך לכפול התנאי ממש לא ס"ל כן להרמב"ם והרמב"ן וכנ"ל דרק צריך לכפול הגילוי דעת. וגם גבי זבין נכסי הנ"ל פירש כן בחידושי הרשב"א שם (דף נ' ע"א) בד"ה הל"ל מזיד הייתי וז"ל ומ"מ אם כדברי ר' מאיר צריך היה לכפול כו' וה"נ מוכח בפרק השולח בענין המוציא אשתו משום שם רע דאפילו היכא דלא בעי תנאי גמור כתנאי בני גד בעי כפילא לר' מאיר וכי לא כפל לאו כלום הוא. וכאן שכפל ואמר תחלה איני מוכר לך אלא שדעתי לעלות אע"ג דלא משמע לישנא הכי וכ"כ הר"ן שם הובא בב"י סימן ר"ז. מיהו מ"ש כפילות הלאו לא הוו זביני זהו כפירוש רש"י כאן ואם אין את איילונית לא יהא גט. וכבר נתבאר דהרמב"ן והרמב"ם לא פירשו כן ולדבריהם ענין הכפילות שם היינו ואם לא הייתי עולה לא הייתי מוכר:

דוהנה מהר"י בן לב בתשובה ח"ג סימן צ"א הבין תחלה שהטעם דרש"י דס"ל דהגט בטל היינו דס"ל דתנאי גמור הוא. אכן בתשובת מהר"מ לובלין סימן קכ"ב פירש שאע"פ שאין כאן תנאי גמור יש לו דין תנאי גמור. ור"ל ע"ד שכתב הריטב"א דמהני האומדנא עם הגילוי דעת כמו גבי זבין נכסי אדעתא למיסק לא"י. ודבריו מוכרחים דאל"כ ישאר ע"ז קושיית התוספות בכתובות פרק המדיר (דף ע"ד ב') בד"ה משום שם רע. ועוד אם עשה תנאי מה מועיל מה שאמרו דלא יחזיר בכך לא יבטל התנאי עכ"ל. ועיין מהרש"א כאן שזהו עיקר קושייתם על פרש"י ומכח קושיא זו הביאם לחלוק על פרש"י ולומר דאינו אלא לעז כו' ע"ש. ועיין בחידושי מהר"י בן לב כאן דאשתמיטתיה דברי התוספות דפרק המדיר אבל באמת נראה גם לפרש"י אינו תנאי גמור כ"א אומדנא עם גילוי דעת. וגם מהריב"ל סוף תשובתו הנ"ל כתב שאפשר לומר כן לרש"י דלא גרע מגילוי דעת דמהני כמו תנאי וכן העלה הפני יהושע בד"ה ורש"י פירש דהקלקול גמור אינו מצד התנאי אלא מצד גילוי דעת כו'. ועל זה ודאי מועיל מה שאמרו לו דלא יחזיר וכדמשמע מהתוספות פרק המדיר שם במ"ש וליכא למימר דהכא כיון דאמר משום שם רע אני מוציאך גלי אדעתיה כו' כמו בזבין כו'. משמע דר"ל דאם היינו אומרים כן לא היה קשה מה שהקשו לעיל מה מועיל מה שאמרו לו דלא יחזיר כו'. אלא דס"ל דאי אפשר לומר כן אלא דע"כ בעינן הכא תנאי מדמשני התם הא מני ר' מאיר היא דאמר בעינן תנאי כפול והכא בדלא כפליה לתנאיה ומה שייך הכא תנאי כפול אי סגי בגילוי דעת כו'. וקושי' זו לק"מ לפמ"ש לעיל בשם הרשב"א והר"ן פ"ב דקדושין דגם היכא דסגי בגילוי דעת לר' מאיר צריך כפילות. וכ"כ בחידושי הרמב"ן כאן וז"ל ונראה שאין דין התנאים אלא בגילוי דעת בלחוד מיפסיל אלא דלר' מאיר בעינן כפליה משום דלית ליה כלל מכלל הן אתה שומע לאו בשום מקום עכ"ל. ומשמע בהרמב"ן ג"כ דכיון דמשום גילוי דעת מיפסל אע"ג דהוא פסול גמור כמו ע"י תנאי אעפ"כ לזה מהני מה שאמרו לו דלא יחזיר. אבל בחידושי הרשב"א כאן בד"ה נמצא גט בטל כתב ועוד דאם ת"ל דאיכא תנאי או גילוי דעת הראוי לבטל את הגט כי אמרינן ליה שאינו יכול להחזיר מאי הוה ע"כ כיון דהתנה או שגלה דעתו ונמצאו הדברים בדאין גט בטל ובניה ממזרים ואי איהו שתק אנן לא שתקינן עכ"ל. ויש לומר טעמיה דהתוספות והרמב"ן דלא ס"ל בזה כהרשב"א כי ודאי הסברא דבזה חלוק הגילוי דעת מהתנאי הגמור דבתנאי גמור היינו אם התנה שבאם הדברים בדאים יהיה הגט בטל. ודאי אף שאמרו לו שלא יחזיר לא מועיל כלום. דכיון שנתן לה גיטה ולא נתקיים התנאי ודאי הגט מתבטל. ועיין בש"ע סימן קמ"ג ס"ב שהמגרש במעכשיו על תנאי אין ביד הבעל להוסיף על תנאי כו'. וכמו כן י"ל אפילו שאינו יכול למחול על התנאי כמבואר שם סעיף ה' מהש"ס פרק מי שאחזו (דף ע"ד ב') דמחולין לך לא מהני גבי תנאי גיטין. א"כ מה שאמרו לו שלא יחזיר ור"ל דא"כ אין לו תועלת בקיום התנאי לא עדיף ממחולין לך. וגם לא דמי כלל למחולין לך ממש. שהרי אדרבה התנה ולא מחל התנאי אע"פ שאין לו תועלת ממנו. משא"כ היכא שלא התנה דרך תנאי כלל כי אם שגילה דעתו שמחמת זה לבד מגרשה ולולי זה לא היה מגרש. וגם איכא אומדנא דמוכח דמהאי טעמא מגרשה. מ"מ הרי יש לומר דמספק גמר ומגרש כדפרש"י ביבמות (דף ס"ה ע"א). דנהי דודאי שמשום השם רע לבד מגרשה. הרי היה שם רע בשעת הגרושין. ושנאמר כל כך שכוונתו שגם אם יתגלה אחר זמן שהשם רע שקר יתבטל הגט זה אינו מוכרח אא"כ יש לו תועלת ממה שיתבטל הגט דהיינו כשנאמר שדעתו להחזירה אז שאזי אמרינן נהי שעושה המעשה ומגרש מחמת הספק אינו עושה וגמר ומגרש מחמת הספק. רק על דעת שאם יתברר הספק שהדברים בדאים יחזירנה. וכמו בזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י. אבל היכא שאף אם יתבטל המעשה אח"כ לא יהיה לו מזה שום תועלת כי הוא אסור להחזירה. מהיכי תיתי נאמר שנתכוין לזה שיתבטל המעשה ללא תועלת. דעל זה ליכא שום אומדנא דמוכח ולא גילוי דעת. שהאומדנא והגילוי דעת הוא רק שמחמת השם רע מגרשה ושפיר י"ל שמחמת ספק זה גמר ומגרש לחלוטין. כיון שאין לו תועלת במה שאם יתברר אח"כ שהדברים בדאים יהיה הגט בטל. והיינו מ"ש רש"י כאן (דף מ"ו א') שכיון שידע שאסור לו להחזירה כו' ולא חש להמתין כו' גילה בדעתו שלא היתה חביבה עליו ור"ל דמספק גמר ומגרש לחלוטין. ומה שהקשה הרשב"א ע"ז ואפילו הכי אינו נראה שכבר המתין ובדק ולא מצא ועד מתי ימתין. ור"ל דא"כ נאמר שאעפ"כ אדעתא דהכי גירש שאם ימצאו הדברים בדאים הגט בטל. אין זה קושיא כלל על פרש"י ועל הירושלמי ועי' פני יהושע שכתב עליו ותמה אני על פה קדוש האיך חולק במילי דסברא על הירושלמי. ולפע"ד גם הסברא דרש"י והירושלמי עדיפא דכיון שאין לו שום תועלת במה שיתבטל הגט מהיכי תיתי נאמר דמחמת השם רע לא גמר וגירש לחלוטין כיון שגם כן לא התנה בהדיא כן. ואף אם היה כוונתו כן י"ל דכל כי האי הוה ודאי דברים שבלב ואינן כלום. ולא אמר דגילוי דעת מהני גבי זבין נכסי אדעתא למיסק לא"י אלא לפי שמביטול המכר יהיה לו תועלת אזי בצירוף האומדנא ה"ל אנן סהדי שלזה נתכוין. ועי' תוס' דקדושין (מ"ט סע"ב) ואומר ר"י כו' דאנן סהדי כו'. משא"כ כשאין לו תועלת י"ל ליכא אומדנא שדעתו שאם ימצאו הדברים יתבטל הגט ואף שיש גילוי דעת דמה"ט מגרש מ"מ י"ל דהיינו דמה"ט גירש לחלוטין. ותדע דהרא"ש פ"ב דקדושין (סי' ט"ו) כתב פרש"י לנכסי מקרקעי כו' אבל אם מכר מטלטלין כו' אם לא שהתנה לפי שלפעמים כו' והובא בטור סימן ר"ז ס"ה. וקשה הא עכ"פ גילה דעתו דאדעתא דהכי מכר. וצ"ל ע"פ מ"ש הרא"ש עוד בכתובות פרק אלמנה ניזונית סימן ט' ויש דברים שאין מועיל בהם גילוי דעת עד שיתנה בפירוש כגון היכא שאין הענין מוכיח על דעתו עד דאתני. וי"ל דמה"ט במטלטלין לא מהני גילוי דעת דאין הענין מוכיח שדעתו שכשיתבטל העלייה יתבטל המכירה אבל במקרקעי שאין דרך אדם למכור קרקעות שהוא מתפרנס מהם ודאי אדעתא דהכי מכר. וא"כ ה"נ כשאין לו שום תועלת ממה שיתבטל הגט לא דמי כלל לזבין נכסי קרקעות כ"א למטלטלין כו'. אכן התוספות פרק אלמנה ניזונית (דף צ"ז א') פירשו הטעם דזהו דבר שאין רגילות למכור אדעתא דהכי כו' ועיין ספר מקח וממכר לר"ה גאון ריש סימן ט"ז וצריך עיון:

הונראה ראיה לזה מהסוגיא דיבמות פרק ו' (דף ס"ה א') איבעיא להו נשאת לרביעי והיו לה בנים מהו דתיתבעיה לשלישי אמרינן לה שתיקותך יפה לך מדבורך דמצי אמר לה אנא אדעתא דהכי לא גרשתיך (אילו הייתי יודע שאת בת בנים לא גרשתיך ונמצא גט בטל למפרע) מתקיף לה רב פפא אי איהי שתקה אנן מי שתקינן (ואי מצי בעלה לבטולי גט בהכי כי שתיק מאי הוה אנן מי שתקינן הא ודאי אדעתא דהכי לא גירשה. אלא מדשתקינן ודאי לא מצי לבטולי דאמרינן ליה מספיקא קא מגרשת לה ולא איכפת לך בה וגמרת בדעתיך לגרושין) נמצא גט בטל ובניה ממזרים. אלא (אי איכא למפטריה הכי פטרינן ליה דאמרינן ליה) אמרינן השתא הוא דברייתא (השתא היא דאיברית שחזרה להיות בריאה מחולייה) עכ"ל הגמרא ורש"י שם. והמובן מפרש"י דמ"ש בגמרא דאמרינן השתא הוא דברייתא טעם זה לא נצרך רק לענין שעי"ז פטרינן להשלישי מכתובתה. אבל לענין שאינו יוכל לקלקלה אין נצרך לטענה זו כלל שאפילו לא היה שייך טעם זה הגט כשר משום דאמרינן דמחמת הספק דעכשיו שמא אינה ראויה לבנים החליט בדעתו לגרשה גרושין גמורים. ושלא כפירוש התוספות שם בד"ה אי איהי. דהא דאינו יכול לקלקלה הוא משום דאמרינן השתא הוא דברייתא. דרש"י לא ניחא ליה בהאי פירושא דהא עכ"פ הך טענה דהשתא הוא דברייתא מידי ספיקא לא נפקא שמא איגלאי מילתא שגם מקודם לא היתה עקרה. וא"כ יהיה הגט בטל מספק. ועוד שאפילו אם ודאי השתא הוא דברייתא י"ל ששייך טענת הבעל דאדעתא דהכי שראויה להתרפא לא גירשה. כמ"ש רש"י בגיטין (דף מ"ו ב') במשנה המוציא את אשתו משום איילונית. שאם יבואו לך סימנים שאחזירך. והרי ביאת הסימנים זהו כעין רפואה ואפ"ה מצי לבטל הגט מהך טענה. וכן הקשו התוספות עצמם ביבמות שם מהא דאשה שאין לה וסת שמבואר בספ"ק דנדה דלא יחזיר משום קלקולא. ואיך יכול לקלקלה ולבטל הגט מאחר שי"ל השתא הוא שנתרפא. והוכרחו להודות דהתם גבי קלקול וסת דשכיחא להתרפאות יוכל לקלקלה אף כשבאמת השתא היא דאיברית רק גבי קלקול בנים דלא שכיחא שתתרפא אזי מהני מה שי"ל השתא הוא דאיברית. אבל לרש"י הטענה דהשתא הוא דאיברית לא מהני כלום לענין שלא יוכל לקלקלה וכ"ד הרמב"ם להדיא. וכמו שביאר דבריו בתשובת מהר"ם אלשיך סוף סימן ע"ח. אלא לפרש"י הטעם דהגט כשר משום דאמרינן דמחמת הספק עקרות דעכשיו גמר וגירש לחלוטין. וצ"ל מ"ש מהמוציא את אשתו משום שם רע דיכול לקלקלה כשנמצאו הדברים בדאים. ולא אמרינן דמספיקא קא גמר ומגרש לחלוטין. ונלע"ד ליישב זה בשום לב לאריכות לשון רש"י (גיטין מ"ו א') ד"ה טעמא וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך אם ימצאו דברים בדאים כו'. וכן פירש עוד (מ"ו ב') במשנה ד"ה רבי יהודה ולדעת כן גרשתיך שאם יבואו לך סימנים שאחזירך ואם ידעתי כו' ע"ש. דלכאורה הוא אך למותר וגם אינו מבואר כל זה בגמרא רק זה הלשון אילו הייתי יודע שכן הוא אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה כו'. ופשטא דלישנא מיירי שהטעם לביטול הגט רק מפני שאדעתא דהכי לא גירשה היינו שגירשה מחמת שסבר שהשם רע אמת ואילו ידע שהדברים בדאים לא היה מגרשה. ואע"ג שאינו אומר שבשעה שגירשה היה בדעתו להחזירה אם ימצאו דברים בדאים. משום דלא אסיק אדעתיה כלל שיוכל להיות שימצאו הדברים בדאים ושיחזירנה כו'. על כל זה עכ"פ לא גירשה רק מחמת השם רע ועכשיו כשנמצא שהשם רע שקר יוכל לבטל הגט משום שנמצא שהגט מוטעה דאילו הייתי יודע כו'. וכן בהרמב"ם פ"י הי"ב לא משמע רק כלשון זה. וא"כ מנ"ל לרש"י לומר דלא מצי לקלקלה אא"כ אומר וכשגרשתיך היה בדעתי. ועיין בפני יהושע ברש"י (דף מ"ו ב') ד"ה ר' יהודה שעמד על זה. ונראה דרש"י הכריח דע"כ מהאי טעמא דוקא שדעתו היה להחזירה אם ימצאו הדברים בדאים הוא הקילקול. דאל"כ אלא דהוה כמגרש אדעתא דהכי ואם לאו אינו גט ואע"פ שאין בדעתו להחזירה. א"כ מהו התועלת מהא דתיקנו להסיר הקלקול ע"י שיאמרו לו שלא יחזיר. הרי אעפ"כ הגט בטל דהרי גם בלא"ה אנו אומרים דלא היה בדעתו להחזירה כי לא אסיק אדעתיה כלל מזה. רק מ"מ הגט בטל כיון דאדעתא דהכי לא גירשה וה"ל גט מוטעה. אע"כ צ"ל דהיכא שאי אפשר לו להחזירה אין הגט פסול כלל אף שגירשה מחמת השם רע ואח"כ נמצאו הדברים בדאים דמ"מ אמרינן דמחמת הספק דשמא השם רע אמת גמר בדעתו וגירשה לחלוטין. שהרי ידע דענין השם רע אינו עדיין דבר ברור לגמרי. וא"כ אסיק אדעתיה שמ"מ יוכל להיות שהוא שקר ואעפ"כ גירש אף שיודע שלא יוכל להחזירה אח"כ א"כ ודאי דמספק גמר וגירש לחלוטין ואין כדאי אצלו ספק דשמא יתברר שהדברים בדאים נגד ספק דעכשיו שקרוב שהשם רע אמת ואיך יחזיקנה. וכיון שלא אפשר רק או לפוטרה לגמרי או להחזיקה עם השם רע ודאי כשגירש גמר ומגרש. וכן מוכרח ג"כ מהסוגיא דיבמות (דף ס"ה) הנ"ל. ומ"ש בגמ' כאן אילו הייתי יודע שכן הוא אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך נמצא הגט בטל כו' ולא אמרינן דמחמת הספק גמר וגירשה לחלוטין אף אם יתברר אח"כ שהדברים בדאים. זהו רק כשיכול להחזירה היינו כשלא אמרו לו שלא יחזיר. וע"כ צ"ל דהטעם מפני שדעתו היה בשעת הגרושין שיחזירנה כשאחר כך ימצאו הדברים בדאים. דאז אין לומר דמחמת הספק גמר וגירש לחלוטין. דזה אין לומר אא"כ א"א לו להחזירה דאזי בוחר יותר לגרשה משיחזיקה עם הש"ר. אבל היכא דבדידיה תליא שאם ימצאו הדברים בדאים יוכל להחזירה י"ל שאין רוצה ליכנס בשום ספק שמגרשה עכשיו מחמת השם רע ומ"מ בדעתו שאם נמצאו הדברים בדאים יחזירנה. וכה"ג כתבו התוספות בכתובות פרק נערה (דף מ"ז ע"ב) גבי שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה דכל מקום שאין הדבר תלוי אלא בדעתו אנן סהדי שאינו רוצה להכנס בשום ספק כו'. משא"כ כשאמרו לו שלא יחזיר. א"כ מחמת הספק מוכרח לגרש לחלוטין. ואף שיש גילוי דעת עם אומדנא שמחמת השם רע מגרשה אין זה מבטל הגט דודאי מחמת הש"ר מגרשה. אבל הרי הש"ר אינו ענין ברור. א"כ ודאי מספק גמר וגירש לחלוטין. וזהו שכתב רש"י ולא חש להמתין ולבדוק כו' גילה בדעתו כו' כלומר דמספק מגרש לחלוטין אפילו יתגלה אח"כ שהשם רע שקר. וכדפרש"י ביבמות (דף ס"ה) דמספק גמר ומגרש כו'. אלא דהכא לא הוצרך כלל שיאמרו לו שלא יחזיר. משום דהכא בלא"ה שאפילו לא יאמרו לו ג"כ לא שייך לומר שהיה בדעתו שכשיתוודע לו שהיא בת בנים יחזירנה. דהא א"א כלל להיות בירור דבר זה אא"כ תנשא מתחלה לאיש אחר ותלד לו. ואזי ממילא א"א לו להחזירה דמשנשאת לאחר אסורה היא לו. וליכא למימר שתוכל להיות שתלד ע"י זנות דזה ודאי מילתא דלא שכיחא ולא אסיק אדעתיה שיוכל להיות ענין כזה:

ותדע דגבי המוציא משום שם רע אע"פ שאמרו לו שלא יחזיר קיי"ל פרק ב' דיבמות (דף כ"ה ע"א) דאם כנס אינו מוציא. ועל כל זה לא יוכל לומר ובדעתי היה לכנוס ולעבור כו' כיון דמ"מ אסורה לו לכתחלה ודאי לא היה דעתו על זה. וכמו כן בענין ההיא דיבמות הנ"ל לא אפשר שיהיה בדעתו שכשתהיה בת בנים יחזירנה. וכיון שזה א"א לא אמרינן דאדעתא דהכי לא גרשתיך כ"א מספק גמר וגירש לחלוטין. ומשם ראיה מוכרחת לזה דהא הטעם דהשתא הוא דאיברית אינו מועיל כלל להסיר טענת הקלקול כנ"ל מאשה שאין לה וסת. אלא הטעם דמספק גמר וגירש לחלוטין אף אם גילה דעתו שמחמת זה מגרשה. ואין לומר דכוונת רש"י שם בהא דאמרינן מספיקא כו' וגמרת בדעתיך לגרושין היינו כשישאר הענין בספק כגון כשי"ל השתא הוא דבריאת. משא"כ כשיתברר הספק שימצאו הדברים בדאים יוכל לומר אדעתא דהכי לא גירשה. דזה אינו דמפרש"י שם משמע דלא צריכים כלל לטעמא דהשתא הוא דבריאת אלא לפוטרו מהכתובה לבד. אבל לענין שלא יוכל לקלקלה סגי בהסברא דמספיקא כו' וגמרת כו'. ור"ל כיון שבשעת הגרושין היה ספק שמא אינה בת בנים ואינו רוצה להחזיקה מחמת ספק זה ע"כ גמר ומגרש לחלוטין אף אם יתברר שאינו כן כיון דלהחזירה אחר שיתברר הספק אי אפשר וכנ"ל ועוד דהיכא שי"ל שבדעתו היה להחזירה לא מהני מה שי"ל השתא הוא דבריאת כנ"ל מדין אשה שאין לה וסת. א"כ עיקר בהא תליא:

ווהנה הרמב"ן כתב כאן שהטעם כשמודיעין אותו שלא יחזיר ואינו משהא אינו יכול לקלקלה שעילה מצא שהיה רוצה לגרשה כמ"ש בירושלמי. נראה דס"ל דאי לאו שאנו אומרים עילה מצא אלא שבאמת מחמת השם רע מגרשה היה הגט בטל אף שלא יוכל להחזירה והיינו משום דעכ"פ אדעתא דהכי דוקא גירשה. ואדעתא דשאין הש"ר אמת לא גירשה. ולכן גם בסוגיא דיבמות הוצרך לפרש בענין אחר מפרש"י שם. דעם היותו עומד ג"כ כשטת רש"י שם דהטעם דהשתא הוא דאיברית אין נצרך כלל רק לענין שלא תוכל לתבוע הכתובה. אבל הגט אינו בטל בלא זה משום דמספק גירשה. אלא דמחלק בענין אחר בין נדון ההוא למוציא את אשתו משום שם רע דיכול לקלקלה אע"ג דמספק גירשה. דשאני התם דמדינא שצריך לגרשה מחמת הספק שאינו רשאי לעמוד בספק זה הלכך מה יש לו עוד לצעוק משא"כ בענין המוציא את אשתו משום שם רע שהוא מעצמו מגרשה מספק שפיר יוכל לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע כו' ע"ש. מבואר דלא הספיק לו הטעם דהתם בלא"ה לא יוכל להחזיר. אבל לרש"י א"צ לכל זה אלא היכא דלא יוכל להחזירה לא אמרינן דאדעתא דהכי דוקא גירשה מאחר שלא התנה בתנאי ממש כן רק גילוי דעת דמש"ה גירשה אמרינן דודאי משום הכי גירשה לחלוטין דאינו חשוד לקלקלה בחנם ומטעם הנזכר לעיל סוף אות ד'. והנה המרדכי פרק השולח סימן שפ"ד הקשה עוד להכריח דאינו יכול לבטל הגט אלא לעז בעלמא כו' מדתנן (דף מ"ו ב') אומר לה שתיקותך יפה מדיבורך אלמא דלא חיישינן אלא ללעז דאי הוי תנאי גמור אי איהי שתקה אנן מי שתקינן. ודברים אלו הם מהתוספות (דף מ"ו ב') ד"ה אומר לה. וא"ת כו' וי"ל דהתם נמי לא הוי אלא לעז כו'. ולרש"י י"ל דא"צ לזה דאפילו אי הוה הגט בטל שפיר שתקינן אי איהי שתקה. דהא הכא מיירי שאמרו שלא יחזיר. וא"כ לא יוכל לקלקלה אלא משום שתובעת כתובתה הוא שיכול לקלקלה שיאמר אילו ידעתי בסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך. ולכן אומרים לה שתיקותך יפה מדיבורך ולא תתבע כתובה. ושוב לא יוכל לקלקלה כיון דאמרו לו שלא יחזיר. וכן תירצו התוספות בעצמם ביבמות (דף ס"ה א') ד"ה איהי שתקה. וי"ל דהתם כיון דתקינן לר' יהודה דלא יחזיר כו' ולהכי שתקינן וכי תובעת כתובתה כו' אבל הכא כו' ע"ש. אך הנה עכ"פ למדנו מדברי התוס' והמרדכי דלפרש"י דהכא אם לא אמרו לו שלא יחזיר אזי אע"ג דאיהו שתיק אנן לא שתקינן. וכמו ביבמות (דף ס"ה א') והגם שהמרדכי כתב דאי הוה תנאי גמור כו'. ובנד"ז ליכא תנאי גמור רק אומדנא עם גילוי דעת דומיא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י כמש"ל אות ג' בשם הריטב"א. וא"כ אפשר נהי דזה מהני לבטל המעשה כמו תנאי מ"מ היינו כשהוא טוען ובא לבטל המעשה אזי שפיר יוכל לבטל. אבל עכ"ז בדשתיק אנן נמי שתקינן דלא דמי בזה ממש לתנאי גמור שפירש בהדיא שאם לא נתקיים התנאי יהיה המעשה בטל. א"כ כשלא נתקיים התנאי ממילא נתבטל המעשה בודאי. אבל גבי אומדנא עם גילוי דעת י"ל דכיון דלא התנה בפירוש שיתבטל המעשה אינו מתבטל אא"כ טוען לבטלו אז שפיר מתבטל. ואף שהרמב"ם פרק י"א מהלכות מכירה ה"ח כתב הרי זה כמוכר על תנאי. י"ל דמ"מ היינו כשטוען שאדעתא דהכי לא מכר. גם בספר המקח לרב האי שער ט"ז כתב יכול המוכר לסתור הממכר כו' ועיין בב"י סימן ר"ז מחודש כ"ג בשם הרשב"א. והא דיבמות (דף ס"ה) דפרכינן בפשיטות אי איהי שתק' אנן מי שתקינן י"ל משום דהתם ע"פ הדין יש לו לגרשה כמ"ש הרמב"ן ע"כ הא ודאי מש"ה לבד גירשה. מיהו בתוספות שם ד"ה תצא. פירשו דמיירי בלא שהתה עם השלישי עדיין עשר שנים וא"כ לא הוחזקה עדיין בעקרה לרשב"ג. וא"כ ליכא חיוב ברור לגרשה. א"כ נראה דגם כאן לא שתקינן וכ"ד מהרמ"ל בתשובה סימן קכ"ב סד"ה איברא יש לברר:

זוהנה מהרמ"ל בתשובה הנ"ל בד"ה איברא הנ"ל פירש דמ"ש רש"י ובדעתי היה להחזירך כו'. הפירוש דאין ר"ל שכשימצאו הדברים בדאים יהיה הגט בטל מיד. אלא שבאם שימצאו הדברים בדאים יחזיר וישאנה ואם לא תרצה לשוב אליו אז הגט בטל. וא"כ לפ"ז צריכה קידושין ונישואין אח"כ עמו. וגם אם החזירה ומת אח"כ אסורה לכהן דהא גם כשנמצאו הדברים בדאים היה גט גמור רק על תנאי שתחזור ותנשא לו והרי נשאת לו ונתקיים התנאי וא"כ הוה גרושה. אבל לדברי הרמב"ם פ"י הי"ב ולדברי הרמב"ן אפשר לומר דכשנמצאו הדברים בדאים מתבטל הגט מיד דאדעתא דהכי לא גירשה. ולכאורה קשה על פרש"י ממ"ש בגמרא שמא תלך ותנשא כו' ונמצא גט בטל כו' דאמאי פשיטא להו דגט בטל ובניה מן השני ממזרים הא יכולה לקיים התנאי שיגרשנה ותחזור ותנשא לבעלה הראשון. דכה"ג חשיב קיום התנאי כיון שעכ"פ נשאת לו אח"כ כדמשמע פרק בתרא דגיטין (דף פ"ד ע"א) גבי לאחר תצא דבעיא לקיומיה לתנאיה. ובש"ע אה"ע סימן קמ"ג סעיף ט"ו בהג"ה נשאת אח"כ לאותו פלוני כו'. ואם משום דאסורה לו דהוי מחזיר גרושתו משנשאת י"ל כיון דהנישואין לאחר היה בטעות ה"ל אונס דשריא. וכמו אם זינתה תחתיו באונס וטעות. דהא ביבמות (דף נ"ו ע"ב) גבי אחרי אשר הוטמאה כו' הא נתפשה מותרת וזה כתיב גבי גרושתו שנשאת. מיהו רש"י פירש שם אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה א"כ י"ל דאהא לחוד קאי הא נתפשה מותרת. ועוי"ל דעכ"פ מדרבנן אסור הראשון להחזירה משנשאת כמו בהנך שבמשנה פרק הזורק גט (דף פ' ע"א) גבי תצא מזה ומזה כו'. וא"כ סוף סוף אינו מתקיים התנאי. ועוי"ל דהכא הכל מודים לדעת הרמב"ם שבסימן קמ"ג סט"ו ובב"ש שם סס"ק כ"ו שכוונת המגרש שאם נמצאו הדברים בדאים תנשא לו דוקא קודם ולא תנשא לאחר כלל בינתיים כו' דודאי האומדנא וגילוי דעת מורה על זה. ועיין בתשובת מהר"א ששון סימן קי"ח. וצ"ע בהה"מ פרק י"א מהלכות מכירה ה"ט וכתב הרשב"א כו' אין לוקח כו' עד שיגמור כו' ואשר מזה משמע שבגילוי דעת ואומדנא המקח מתבטל למפרע ולא שצריך לחזור ולמכור לו דא"כ היה מותר ללוקח לאכול פירות כמו בהלכה יו"ד שם גבי וכן המוכר כו' שיחזיר לו כו' הרי המכר קיים כו' דלוקח אוכל פירות ועיין בש"ע סימן ר"ז ס"ה וסעיף ו' ובסמ"ע שם סק"ח וס"ק י"א. ועי' בנתי"מ סימן ר"ז סק"ו ומ"ש בשם מחנה אפרים בהלכות רבית סימן י"ג. ואפ"ל דס"ל גם כאן שהענין כן דבמוציא שם רע וכן באיילונית כשאמ"ל משום שם רע כו' הגט בטל למפרע כשנמצאו הדברים בדאים. וכן משמע לשטת הרמב"ם שכתב דהוה כמגרש על תנאי ולא נתקיים שנמצא הגט בטל למפרע. דמשמע מה שלא נתקיים התנאי היינו מה שנשתנה מעשיה שעשתה תשובה. וכן נראה מלשון הרמב"ן והר"ן בחידושיו שפירש הא דכשהודיעוהו שלא יחזיר אינו יכול לקלקלה משום דכשהודיעוהו כן ואעפ"כ אינו משהה אמרינן עילה מצא שהיה רוצה לגרשה. ואי איתא דהתנאי הוא רק שכשיהיה השם רע שקר תחזיר לו היינו שצריכה לחזור ולינשא לו ע"י חופה וקדושין א"כ כשמודיעין אותו שלא יחזיר הרי ודאי א"א לומר שדעתו על תנאי זה. וא"כ ממילא הגט כשר ומה צריך לומר עילה מצא אפילו אם אמת ונכון שרק מחמת השם רע מגרשה ע"כ מגרשה בלא תנאי. אלא ע"כ צ"ל דאף שלא שייך תנאי זה וא"א לו להחזירה עכ"ז אם רק מחמת השם רע מגרשה ואמר כן ונמצא שהשם רע שקר הגט בטל מדינא דה"ל גט מוטעה שהוא גירש רק על דעת שהש"ר אמת אף שגירשה בלי תנאי שתנשא לו מ"מ כיון שגירש רק משום השם רע וכפליה למילתיה שאם לא כן לא היה מגרשה. ולרבנן דא"צ כפילות אפילו בלי כפילות הענין חזק שגירשה לחלוטין בלי תנאי שתנשא לו. אבל רק אדעתא דהכי לכן כשנמצא הענין שקר לגמרי הגט בטל אף שא"א שתנשא לו מדרבנן כו'. מ"מ להנשא לשוק צריכה גט אחר מדאורייתא. אלא דהא דא"צ גט זהו מפני שאנו אומרים עילה מצא שהיה רוצה לגרשה. (ולכאורה לשטה זו יש ראיה לדעת מהרמ"ל בגט דווינא בהא דלא מהני אפילו מה שאמר לו המסדר שיגרש בלא תנאי. דמ"מ גירש רק אדעתא דהכי והוה גט מוטעה. מיהו ז"א דהתם ענין אדעתא דהכי היינו ג"כ שתחזור ותנשא לו. וא"כ לכ"ע מהני כשאומרים לו שיגרש בלי תנאי כו'). אבל לרש"י א"צ לזה דאפילו גירשה רק מחמת השם רע הגט כשר דהא ודאי לא גירשה על תנאי שיחזירנה וא"כ מספק גמר וגירש כו'. ואין זה ענין לגט מוטעה דגט מוטעה פירוש ג"כ שמגרש על תנאי בפרק מצות חליצה (דף ק"ו) ועוד דהכא לא היה הטעאה כלל שהרי היה שם רע וידוע שהשם רע הוא ענין מסופק כו' וכמש"ל. ובהא א"ש דהנה בסוגיא דיבמות פירש הרמב"ן דהא דהתם ליכא קלקולא לפי המסקנא הוא מטעם דלא דמי להנהו דהתם שהוא סבור שמוציאה על הודאי כו' אבל הכא כו' מספק כו' וכ"כ הרשב"א והריטב"א. והרי הרמב"ן והריטב"א ס"ל כרש"י דהגט בטל מדאורייתא וה"ל לחלק בפשיטות דהתם בגיטין (דף מ"ו) שייך התנאי דשיחזירנה אם יתברר הדבר. משא"כ ביבמות א"א כלל לומר כן דהא א"א שיתברר שהיא בת בנים כ"א אחר שתנשא לאחר כו' וכמש"ל. אלא ע"כ צ"ל דלהרמב"ן לא סגי בזה דאף שא"א שיחזירנה עכ"ז אם גירש רק בודאי מחמת השם רע לבד או מחמת שאינה בת בנים ואח"כ נמצא שאין הדבר כן הגט בטל ולהכי הוצרך לומר דלא גירש כלל אדעתא דהכי לבד כ"א על הספק כו' והרי היה ספק כו' ע"ש:

קיצור (לשטת רש"י אם לא אמרו לו שלא יחזיר ה"ל כמגרש על תנאי שאם נמצאו הדברים בדאים תחזור ותנשא לו ע"י חופה וקדושין כדין מחזיר גרושתו. ולהרמב"ן וסיעתו א"צ חופה וקדושין אלא אם נמצאו הדברים בדאים הגט בטל דה"ל גט מוטעה ולכן אפי' אמרו לו שלא יחזיר אם היה ברור לנו שגירשה רק מחמת שסבור שודאי הש"ר אמת ולא משום דבר אחר כלל היה גט מוטעה אלא הא דהגט כשר כשאמרו לו היינו משום שעל ידי זה יש לומר בפשיטות כיון שאינו משהה מלגרש עילה מצא שהיה רוצה לגרשה):

חגרסינן בגמרא ספ"ק דנדה (דף י"ב ע"ב) ת"ר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש כו'. ויוציא ולא מחזיר עולמית דברי ר"מ. פשיטא לא צריכא דהדרה ואתקנה. מהו דתימא ליהדרה קמ"ל דזימנין דאזלה ומינסבא ומתקנה ואמר אילו הייתי יודע שכך היה אפילו הייתם נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ופרש"י הלכך אומרים לו הוי יודע כו' לא יחזיר כו' ותו לא מצי למימר אילו הייתי יודע שכך כו'. והר"ן שם בחידושיו כתב ותמיהני הכא היכי מצי לקלקלה כיון דמדינא אמרינן יוציא הא לא מצי אמר לה אילו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשך שהרי הוא מחוייב לגרשה עכ"ל. וקושיא כזו יש בתוספות ביבמות (דף ס"ה ע"א) ד"ה תצא בלא כתובה וז"ל דאי בשהה עמה עשר שנים היכי קאמר בסמוך גבי נשאת לרביעי והיו לה בנים או דילמא מצי אמר לה אדעתא דהכי לא גרשתיך והא אף על גב שהיא בת בנים על כרחו הוא צריך לגרשה כיון דלא זכה ליבנות ממנה כו' עכ"ל. ולפע"ד י"ל דלפרש"י בגיטין (דף מ"ו) לק"מ דהא רש"י ביאר שם ענין אילו הייתי יודע כו' דהיינו וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך אם ימצאו הדברים בדאים כו' ואם ידעתי שלא תשובי אלי כו' לא גירשתיך. נמצא דאין הענין שלא היה מגרשה כלל כ"א הפי' שלא היה מגרשה כי אם על תנאי זה שתחזיר אליו. אם ימצאו הדברים בדאים במוציא ש"ר ואם יבואו לה סימנים באיילונית. וכן אם תיתוקן וסתה הכא. ואם לא תשוב אליו אז הוא שיהיה הגט בטל. וכמש"ל בשם תשובת מהרמ"ל סי' קכ"ב שביאר כן דברי רש"י וא"כ הוה כמגרש על תנאי. וא"כ אע"פ שמחוייב לגרשה לק"מ דמ"מ היה מגרש על תנאי זה. וגם עכשיו שגירש סתם אמרינן שנתכוין לתנאי זה. אך ביבמות שם לכאורה אי אפשר לומר כן דהא אין יכול להיות בירור התנאי עד שתלד ואז אסורה לחזור אליו דהא אי אפשר שתלד עד שתנשא לאחר תחלה. אך באמת מהאי טעמא אמרינן שם דמספק גמר וגירשה ואין צריך לומר לו שלא יחזיר דבלא"ה ודאי גמר וגירשה וכמש"ל באריכות. אך צ"ע אם בתנאי כזה מיגרשא דאם כן הוי תנאי על מנת שלמחר תנשאי לי. ולא תנשא לאחר בינתיים דאם תנשא לאחר בינתיים תהיה אסורה לו. ואם כן אף למ"ד דרבנן ר"פ המגרש מודו לר' אליעזר בעל מנת שלא תנשאי לפלוני. היינו משום דעכ"פ ע"י הגרושין מותרת לכל אדם מה שאין כן על מנת שתנשאי לי. הרי לא התירה לשום אדם. ואף שהתירה בזנות. ואיתא (דף פ"ה ע"א) חוץ מזנותך מהו. א"כ ה"ה להפך. אך הב"ש סי' קל"ז ס"ק ה' כתב אבל להפך כגון דהתיר בזנות ואסר להנשא כו' אינו גט. מיהו יש לחלק התם מיירי דאסר להנשא ע"י חוץ. מה שאין כן כשהתיר בזנות ואוסר להנשא ע"י תנאי דעל מנת. וגם לא ע"י על מנת שלא תנשא כ"א ע"י על מנת שאחר זמן תנשאי לי יש לומר הוי גט. ואין להביא ראיה להקל מדין על מנת שתנשאי לפלוני (דף פ"ד ע"א). די"ל התם עכ"פ התירה לפלוני מה שאין כן בע"מ שתנשאי לי. לא התירה לשום אדם ובכה"ג יש לומר אפילו בעל מנת אינו גט. מיהו הרי גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני פרש"י (דף פ"ב סע"א) שהתירה במסירת הגט לכל אדם אלא שהתנה עמה כו' וכתב הרשב"א בחידושיו שם ר"פ וז"ל אלא הוה ליה כאילו מתירה לכל אדם ואפי' לזה ומגורשת היא אצלו ומתנה עליה מצד אחר שלא תבעל לו לא בנשואין ולא בזנות כו' וכן כתב הרא"ש שם סי' א' אבל בעל מנת כו' התירה לכל איש ואיש קרינן ביה כיון דלא אמר אלא בלשון תנאי עכ"ל. א"כ כיון שנחשב שם כאילו התירה ממש גם לזה ואע"פ שאסורה לו מצד התנאי. א"כ כמו כן הכא חשיב שהתירה לכל ואע"פ שאסורה עליהם מצד התנאי. ואדרבה התנאי דהכא שהוא אינו דרך ע"מ שלא תנשא להם כי אם שתנשאי לי עדיף טפי. וכמו ע"מ שתנשאי לפלוני ודאי חשיב שהתירה לכל. רק שאי אפשר להנשא להם מחמת התנאי. וא"ת אם כן מ"מ מהו פי' וענין גרושין אלו י"ל דהא איתא שם (דף פ"ג סע"ב) היום אי את אשתי ולמחר כו' מהו. ונהי דהתם הוי בעיא אי הוי גרושין וגם אם הוה גרושין היינו דגם למחר אינו אשתו אלא אם כן יקדשנה ע"ש זהו מפני שלא אמר דרך תנאי דעל מנת. אבל אם גירשה על מנת שלמחר תתקדש לו הוי גט. ועי' בקדושין (דף ס"ב ע"ב) גבי התקדשי לי לאחר שאגרשך כו' וצ"ע. ומ"מ לכאורה בנד"ז א"צ לכל זה שהרי גירשה לגמרי אם לא יהיה לה וסת כי אם שהתנה עמה שאם תהיה לה וסת תנשאי לו דוקא. מיהו א"כ אגידא ביה לעולם. אבל במוציא שם רע א"ש יותר דיש קצבה לזה אם ימצאו הדברים בדאים או לא:

טושטה שנייה היא שטת התוספות כאן שכתבו בד"ה אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה. נראה דחששא זו אינה כי אם לעז בעלמא ולא שיהיה ממש גט בטל ובניה ממזרים דהא לא אמר על מנת דאע"ג דבכמה דוכתי מהני גילוי דעת כמו שטר מברחת דהאשה שנפלו (דף ע"ז) וזבין ולא אצטריכו ליה זוזי דפרק אלמנה נזונית (דף צ"ז) הכא ליכא למימר הכי מדבעי לר' מאיר תנאי כפול. לכך נראה דלא אתי אלא ללעז בעלמא שיוציא עליה לעז כדי להחזירה כו' ולר' מאיר דבעי תנאי כפול כי לא כפליה למילתיה אפילו לעז ליכא עכ"ל וכ"כ עוד פרק המדיר (דף ע"ד סע"ב) וז"ל אומר ר"י למאן דמפרש בהשולח טעמא משום קלקולא בשביל אותו קלקול לא יהא גט בטל ובניה ממזרים שהרי לא עשה תנאי בגט כיון שלא התנה ולא כפל כו' וליכא אלא לעז בעלמא כו'. וליכא למימר דהכא כיון שאמר משום שם רע אני מוציאך גלי אדעתיה שאינו רוצה שיהא גט אם אינו שם רע כמו בזבין ולא אצטריכו ליה זוזי לקמן (דף צ"ז) וההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י קדושין (דף נ') דסגי בגילוי דעת דע"כ הכא בעינן תנאי מדמשני התם הא מני ר' מאיר היא דבעי תנאי כפול והכא בדלא כפליה לתנאיה ומה שייך הכא תנאי כפול אי סגי בגילוי דעת אלא ודאי בעינן תנאי עכ"ל. ופי' דבריהם הפנ"י כאן בד"ה מדבעי לר"מ תנאי כפול. דכוונתם דלא הוי גילוי דעת כה"ג כו' דכל הני דשמעתין לית בהו גילוי דעת כו' אבל בחידושי מהר"מ לובלין פי' כוונתם דלא מהני הכא גילוי דעת דאי מהני לרבנן גילוי דעת כו' אלא ודאי לא מהני הכא גילוי דעת כו'. וכ"כ בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ע"ח באמצע התשו' דהא אין ספק שגילוי הדעת יש דהא קאמר והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך והיינו גילוי הדעת כו' אלא הטעם דגילוייא דעתא בגיטא אפילו בעת נתינת הגט לאשה לאו כלום הוא כו' ולא אמרו דגילוייא דעתא בשעת מעשה מילתא הוא אלא בממון כי ההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י כו' משא"כ בגט לכן לא הוה רק לעז וגם לעז לא הוי אלא בדכפליה למילתיה כו'. וקשה דא"כ לרבא דס"ל גילוייא דעתא בגיטא מילתא היא לעיל גיטין (דל"ד ע"א) אפילו לאחר המעשה מהני הגילוי דעת לבטל השליחות. וא"כ כ"ש וק"ו שלדבריו גילוייא דעתא בשעת מעשה מילתא היא וכמ"ש מהר"ם אלשיך שם שי"ל דע"כ לא פליגי אביי ורבא אלא בגילוי דעתא דביטול הגט כו' אבל בגילוי דעתא בשעת מעשה שהוא נתינת הגט לשליח או לאשה מילתא היא לכ"ע כו' אלא שאח"כ העלה דקושטא דמילתא דאפילו גילוי דעתא בעת מסירת הגט לאשה לאו מילתא היא. אבל עכ"פ לרבא ודאי דגילוי דעתא בעת מעשה חמור טובא ומילתא עצומה היא לבטל המעשה מכל וכל אם לא נתקיים כפי הגילוי דעת. וא"כ איך יתרץ רבא סוגיא זו דס"ל להתוס' דמוכרח דאין הגילוי דעת מילתא כלל. ולא עוד אלא דמה שהכריחו התוס' כן זהו מדברי רבא עצמו כאן גיטין (דמ"ו סע"ב) דאמר רבא מאן חכמים ר' מאיר דאמר בעינן תנאי כפול. שמזה הכריחו דמה שייך תנאי כפול אי סגי בגילוי דעת כו' א"ו לא מהני הכא גילוי דעת וזה אי אפשר ולא ניתן להאמר לדעת רבא עכ"פ דס"ל דגילוי דעתא בגיטא מילתא היא. ע"כ צ"ל דודאי גם לרבא יש להעמיד סוגיא זו דהא דאמר רבא גילוייא דעתא בגיטא מילתא היא היינו למה שגילה דעתו שלדבר זה חשוב הגילוי דעת כאלו פי' כן בהדיא. והיינו עובדא דגידול בר רעולאי גיטין (דל"ד ע"א) שגילה דעתו שחפץ בביטול הגט מהני זה לרבא כאילו אמר בפירוש ליבטיל גיטא. אבל הכא נהי שיש גילוי הדעת שמחמת השם רע מגרשה וזהו ודאי גילוי דעת גמור כמו שכתב מהרמ"א. אכן י"ל שמחמת זה מגרשה עכשיו לחלוטין. אבל לשנאמר שאם ימצאו אח"כ הדברים בדאים יהיה הגט בטל על זה ליכא גילוי דעת כי אדרבה הרי הסברא לומר שידע ושיער בעצמו שהשם רע אינו דבר ודאי שכן הוא האמת שהרי מיירי בענין שע"פ שורת הדין אינו מחוייב לגרשה. וכיון שאעפ"כ גירש הרי י"ל שמחמת הספק לא רצה בה וגמר בדעתו לגרשה לחלוטין ועוד דאל"כ אלא שדעתו היה כן היה לו להתנות תנאי גמור. שהרי יש לו לחוש שתלך ותנשא לאחר ושוב לא יוכל להחזירה אפילו ימצאו הדברים בדאים ע"כ היה לו להתנות כן כדי שלא תוכל להנשא לאחר. א"ו אע"פ שמחמת הש"ר גירשה היינו דמספק גמר וגירש לחלוטין. משא"כ גבי זבין נכסי אדעתא למיסק לא"י כיון שגילה דעתו יכול לומר שסמך על זה שאימתי שירצה יוכל לבטל המכר כו'. דלא שייך התם לחוש כמו כאן שתלך ותנשא כו' דאפילו ימכרנה זה הלוקח לאחר יוכל להוציא גם מיד האחר דלא עדיף מגברא דאתי מיניה. והיינו כמ"ש הפנ"י דכל הני דשמעתין לית בהו גילוי דעת. פירוש דליכא גילוי דעת ע"ז שאם ישתנה הדבר יהיה הגט בטל ע"ז ליכא גילוי דעת וחילוק זה מוכרח ודאי לרבא. וצ"ל דמהר"ם אלשיך ס"ל נהי דלרבא מוכרח לומר כן. אבל אנן דקיימא לן כאביי דגילוייא דעתא בגיטא לאו מילתא היא אין אנו צריכין לחילוק זה אלא דאפי' נימא דהוי גילוי דעת שכשימצאו הדברים בדאים תשוב אליו אעפ"כ לאו מילתא היא. אבל אם כן אין הדברים מוכרחים כלל דהא שפיר י"ל כמ"ש הוא ז"ל תחלה דע"כ לא פליג אביי כו' כדלעיל והכא שאני דליכא גילוי דעת גמור ע"ז שיתבטל הגט אם ימצאו הדברים בדאים. ובהא א"ש טובא לשון חידושי הרשב"א שנתייגע עליו הרבה המהרמ"א לפרש לשונו וז"ל וכי תימא גלוי הדעת יש וכל גילוי הדעת כתנאי גמור הוא כו'. ועוד דאי איכא תנאי או גילוי דעת הראוי לבטל את הגט כי אמרינן ליה דלא יחזיר מאי הוה ע"כ כיון דהתנה או שגילה דעתו אם נמצאו דברים בדאים הגט בטל עכ"ל שמזה מוכח דס"ל דלקושטא דמילתא אין כאן גילוי דעת. וע"ז האריך מהרמ"א דאי אפשר לומר כן. דהא אין ספק שגילוי הדעת יש דהא קאמר משום שם רע אני מוציאך כו' ואיך יאמר דלא היא כו' ועוד האריך. ולפמ"ש דבריו כפשוטם דודאי חשוב גילוי הדעת גמור דרק מחמת השם רע מגרשה ואם לא הש"ר לא היה מגרשה. אבל עכ"ז אין כאן גילוי הדעת הראוי לבטל את הגט. ור"ל דאע"פ שיש גילוי דעת שאם לא הש"ר לא היה מגרשה הרי באמת היה שם רע בשעת הגט. ולא היה הטעאה כלל שהרי גם הוא ידע שאין עדים ממש ע"ז כ"א שם רע. וא"כ י"ל שמחמת הספק גמר וגירש. כי ע"ז שנאמר שאם יתגלה אח"כ שהש"ר שקר יתבטל הגט ע"ז ליכא שום גילוי דעת. כי הגילוי דעת הוא רק שמפני זה הענין עושה מעשה הגט ולא מפני טעם אחר אבל עכ"ז אין שום גילוי דעת שעושה המעשה בדרך ספיקות ובתנאי. אבל אם היה גילוי דעת שעושה המעשה ע"פ איזה מעשה דלהבא י"ל דמודו התוס' והרשב"א דגילויא דעתא בשעת מעשה מילתא היא גם בגט אף לאביי כדמשמע מסוגיא דפרק איזהו נשך (דף ס"ו ע"א):

קיצור. (התוס' פליגי על רש"י וס"ל דאין הגט בטל. ופי' מהרמ"א סי' ע"ח דגילוי דעת לא מהני רק בממון ולא בגט. וקשה דא"כ איך א"ש לרבא (דף מ"ו ע"ב). ע"כ צ"ל דהכא ליכא גילוי דעת על שאם הענין לא כן יתבטל הגט אף שיש גילוי דעת שמה"ט מגרשה י"ל דמתוך הספק גמר וגירשה לחלוטין. וכ"מ מלשון הרשב"א שנדחק בו מהרמ"א. ועי' פנ"י כאן בד"ה מדבעי לר"מ):

יאך קשה דהא גבי ממון דמהני גילוי דעת מוכח דאפילו גילוי דעת כהנ"ל דמשום שם רע אני מוציאך מהני דהיינו הא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י דאף שגילה דעתו בשעת המכר שעל דעת כן הוא מוכר מ"מ לא גילה דעתו על שאם לא יוכל לעלות שיהיה המכר בטל והרי י"ל שמספק מכר לחלוטין וכמו דאמרינן כאן. וכמ"ש התוס' בפ"ד דכתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שלא כתב בענין הלוקח בהמה ונטרפה כו' אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס כו'. והגם שכתבו שם דגבי זבין ולא אצטריך ליה זוזי אין דעתו כלל להכניס א"ע בספק. ומסתמא ה"ה בזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י. היינו שכן אנו דנין פירוש וענין הגילוי דעת אבל יכולים היינו לומר שבאותו ספק היה רוצה ליכנס. כדאמרינן כאן גבי מוציא את אשתו משום ש"ר. דאע"פ שגילה דעתו שמשום ש"ר אני מוציאך. וגם לרבא דגילוייא דעתא בגיטא מילתא היא אפ"ה אין הגט בטל משום שמספק גמר וגירש לחלוטין כו'. אלא ע"כ צ"ל דגם לרבא נהי דאזלינן בגיטא בתר גילוי דעת אבל בעינן גילוי דעת ברור ולא כמו בממון וז"ש התוס' וההוא דזבין נכסי כו' דסגי בגילוי דעת דע"כ בעינן הכא תנאי ור"ל דלא סגי הכא הגילוי דעת דגבי זבין נכסי. וא"כ בזה יפה כתב מהרמ"א דלא אזלינן בתר גילוי דעת בגט כמו בממון. דגילוי דעת כההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י לא מהני הכא. אבל לומר דאפילו גילוי דעת דלהבא לא מהני אפילו בשעת מעשה אין לזה הכרח כלל מכאן. אך מצאתי לו תנא דמסייע בשט"מ פ' המדיר (דף ע"ד ע"ב) סד"ה כל נדר. שכתב בשם הרא"ש ונראה דבשביל אותו קלקול אין הגט בטל ובניה ממזרים שהרי לא עשה תנאי בגט כו' ואין לומר הואיל וגלי דעתיה שאינו רוצה שיהא גט אם הש"ר אינו. חשבינן לה כתנאה מידי דהוה אזבין נכסי כו'. דגבי איסורא לא אזלינן בתר גילוי דעת דהא גבי שכיב מרע אם עמד חוזר במתנתו וגיטו הוי גט אם לא התנה אלא ודאי אין כאן ממזרות כו' עכ"ל. הרי פירש בהדיא דאפילו גילוי דעת דלהבא לא מהני ומשום דגבי איסורא לא אזלינן בתר גילוי דעת. ולכאורה היה נראה לומר טעם לסברא זו על פי מ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות אישות הלכה י"ד בשם מקצת גאונים א"כ כמו דבגיטין וקדושין לא סגי בתנאי שאינו כפול ובממון סגי כמו כן לענין גילוי דעת י"ל כן וגם הסברא דג"ד לא עדיף מתנאי שאינו כפול עד שהה"מ שם הוצרך לומר ודע שלדעת רבינו כו' א"כ להגאונים האחרונים י"ל גילוי דעת הוי כתנאי שאינו כפול ושניהם מועילים בממון ולא בגיטין וקדושין. ועיין בהראב"ד פ"ג מהל' זכייה ה"ח טעם לחילוק זה. אבל גיטין וקדושין מכיון שנתן דעתו לקדש או לגרש כו' ע"ש. ונלע"ד ראיה לחילוקו מהא דקיימא לן ג"כ לענין תוך כדי דבור כדבור דמי דבגיטין וקדושין לא אמרינן כן וכתב הר"ן בפרק בתרא דנדרים (דף פ"ז) דהטעם דבשאר מילי דלא חמירי כו' אבל הני כו' אין עושה אלא בהסכמה גמורה כו' ע"ש. ועי' במכמ"א ש"ז סי' ג'. לכן י"ל דכמו כן מה"ט יש לחלק ביניהן לענין גילוי דעת ולענין תנאי שאינו כפול דבגט שאינו מגרש אלא בהסכמה גמורה מש"ה ע"י גילוי דעת או על ידי תנאי שאינו כפול לא מתבטל המעשה כיון דאנן סהדי שעושה המעשה בהסכמה גמורה אלא אם כן חיזק התנאי כדבעי וכמ"ש הראב"ד שם. אלא שאין זה עולה לדעת התוס' והרא"ש שהם ס"ל דבממון בעינן ג"כ תנאי כפול כמו בגיטין וקדושין ואעפ"כ ס"ל דגילוי דעת מהני וכמו שביאר הרא"ש פרק יש נוחלין סי' מ"ח והתוס' בכתובות (דף צ"ז ע"א) ד"ה זבין ובקדושין (דף מ"ט סע"ב) ובפ"ק (דף ו' ע"ב) גם הנה ראיית הרא"ש שבשט"מ מהא דשכ"מ והוא פרק מי שאחזו (דף ע"ב ע"ב) גבי אמר רב הונא גיטו כמתנתו והנה לפרש"י ור"ח שם אדרבה מוכח להפך דגיטו נמי אינו גט אע"פ שלא התנה והא דרבה ורבא לא ס"ל הכי זהו רק משום גזרה כו' ומשום הכי אפקעינהו רבנן לקדושין. אבל מדאורייתא אין הגט כלום. וצ"ל דהרא"ש נמשך כאן אחר פר"ת בתוס' שם דבשכ"מ שנתן גט סתם ולא התנה אפילו לרב הונא אם עמד אינו חוזר כו' אבל הרי גם הרי"ף והרמב"ם מפרשים הסוגיא כפי' רש"י ור"ח כמ"ש הה"מ פ"ט מה"ג הט"ז. וגם לשטת הרמב"ן שם כתב הר"ן דרב הונא אזיל בתר אומדנא בגט כדאזלינן אנן גבי מתנה כו' בין בסתם בין במפרש אם מתי כו' ע"ש. והרי גם לפ"ז רבה ורבא דלא ס"ל הא דרב הונא זהו רק משום אפקעינהו כו'. וגם הר"ן כתב שם ודברי רש"י ז"ל מדוקדקין כו'. וגם עיקר קושיית ר"ת על פרש"י שם מסוגיא דב"מ (דף ס"ו) דפריך פשיטא. וע"ז הקשה ר"ת ואמאי פשיטא והא רב הונא אית ליה הכא אם עמד חוזר. וזה תמוה שלא נמצא כלל תיבת פשיטא בסוגיא דב"מ (דף ס"ו ע"א) הנ"ל. וא"כ בטל כל עיקר הכרח שלו שאינו אלא ואמאי פשיטא כו' ומצאתי שכבר הקשה כן בספר מכמ"א ש"ח סי' מ"ו (דף ר"ג ע"א וע"ב). ועוד תמוה אצלי ראיה זו דא"כ הכי יאמר הרא"ש דבגט דשכ"מ לא אזלינן בתר אומדנא אשר זהו נגד תלמוד ערוך ומשנה שלימה בגיטין (ס"ה ע"ב) רבי שמעון בן שזורי אומר אף המסוכן. ואמרינן בגמרא פ"ט דב"ב (דף קמ"ו ע"ב) דהטעם משום דאזיל בתר אומדנא ומוכח שם אע"ג דלא הוה אומדנא דמוכח כ"כ כההיא דמי שהלך בנו למדה"י כו'. ואף לרב נחמן שם דאומר שאני הכא דאמר כתבו ופרש"י וגלי דעתיה שרוצה לתת גט כו'. הרי גם כאן אנו דנין על היכא שיש גילוי הדעת ממש עם קצת אומדנא. דוגמת זבין נכסי מקרקעי אדעתא למיסק לא"י שחשבוה הפוסקים אומדנא דלא מוכח כ"כ וע"י הגילוי דעת מהני וכך ממש הוא בהמגרש את אשתו משום ש"ר ואמ"ל משום ש"ר אני מוציאך כו':

קיצור. (אך הא גבי זבין נכסי הוי גילוי דעת כה"ג. ע"כ לכאורה צ"ל כדעת מהרמ"א הנ"ל וכ"כ בשט"מ פרק המדיר בשם הרא"ש. גם בהרמב"ם פ"ו מה"א יש גאונים שחילקו כה"ג בין ממון לגיטין וקדושין לענין תנאי שאינו כפול וכן לענין תכ"ד כד"ד. אך להתוספות א"א לומר חילוק זה גם יש להקשות על ראיות הרא"ש):

יא והנה בתשובת הב"ח החדשות סימן צ' כתב ג"כ לחלק בין גילוי דעת ואומדנות דלבתר מעשה כתיבת הגט ונתינתו ליד השליח דהתם הוא דקיי"ל דגילוייא דעתא בגיטא לאו מילתא אבל גילוי דעתא דמקמי מעשה מילתא היא כו' והביא סמך לזה ממ"ש בגמרא פרק חזקת (דף מ') מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גילוייא מילתא בעלמא היא כו' וכ"כ במכמ"א שער שביעי סימן ה' וז"ל אמנם אשר יש לברר הוא דהא דאמרינן גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היינו דוקא גילוי דעתא בבטולי גיטא אבל אם אעיקרא דמלתא כשצוה לכתוב הגט או כשנתנו לאשה איכא גילוי דעת או אומדנא דמוכח דלא מגרשה אלא ע"ד מה בכל כי האי מילתא היא. וכבר הארכתי בזה בתשובה שכתבתי זה ימים והעליתי כן מדברי הגמרא בהרבה מקומות ומדברי הפוסקים ועיין בתשובת מהרש"ח סימן ו' ועי' לקמן עכ"ל. והנה מ"ש בגמרא בב"מ (דס"ו א') מהו דתימא הוא גופא כו' הנה סברא זו דאדעתא דידה קא גמיר ויהיב גיטא נראה דהוא לא עדיף מגילוי הדעת והרי מהתוספות שם סד"ה פטומי מילי משמע שאם בתחלת הדברים אמרה לו כן אמרינן שעל דעת זו גמיר ויהיב וא"כ מזה מוכח ודאי כמ"ש המכמ"א דגילוייא דעתא דמגרשה על דעת מה מילתא היא. וכ"כ מהר"מ אלשך סוף סימן ע"ח דלהתוספות מוכח מכאן לכאורה דמהני גילוי דעת אלא שאח"כ חילק משום דשאני התם שפתחה היא אי קיימת כו' וכ"כ הסמ"ע בתשובת גאוני בתראי סימן נ"ב דהאשה מרצונה הטוב אמרה כו' ע"ש והוא דוחק גדול לחלק בהכי. וכן הקשה ע"ז בתשובת הב"ח הנ"ל ד"ה אבל מ"ש מר ועוד וכי יעלה על הדעת לומר דבאמרה היא כו' עדיף מאלו אמר הוא בפירוש כו' ע"ש. ואף להנ"י שם שנסתפק אי אמרינן אדעתא דידה קא גמיר כו' י"ל מפני שזה הסברא דאדעתא דידה כו' לא הוי אפילו גילוי הדעת ממנו כ"א סברא בעלמא. וכ"כ בשט"מ שם מהו דתימא כו' קמ"ל פי' ואפילו גילוי הדעת כלל ליכא. דלאו אדעתא דידה גמיר ויהיב כו' ולא אמרינן אדידה קא סמיך עכ"ל. ור"ל שאנו אומרים דלאו אדעתה דידה גמיר כו'. והנה מהר"מ אלשך הביא מ"ש הרשב"א בפרק מי שאחזו (ד' ע"ה) ד"ה אתקין שמואל. שאלו בתוספות כו' אלא המעשה הוא מתקיים שהרי גילה בדעתו כו'. וי"ל דטפי עדיף גילוי הדעת לבד מתנאי שאינו כהלכתו כו' שלכאורה משמע מזה דגילוי הדעת גם בגט עדיף מתנאי שאינו כפול והוי כתנאי כפול כו' ושוב העלה דזה קאי רק בממון כו' ע"ש. אכן בחידושי הרשב"א פרק האיש מקדש (ד' נ') ד"ה הא דאמרינן משמע שלא כדבריו גבי מ"ש אלא בגיטין כו' וי"א דגלוי הדעת עדיף טפי מתנאי מפורש שאינו כפול כו' ובתוספות הביאו ראיה דאפילו לענין גיטין אשכחן דמהני בהו גילוי הדעת כו' ע"ש. אמנם בתוספות גיטין (דע"ה א') סד"ה לאפוקי ויש מקומות דלא בעינן אלא גילוי דעת כו' משמע דהיינו מצד כשיש צירוף אומדנא לזה וכמ"ש בקדושין (דמ"ט ע"ב) דאנן סהדי כו' רק כיון דאין האומדנא מוכח כולי האי בעינן לזה צירוף גילוי הדעת וכמ"ש בב"י בח"מ סימן ר"ז ס"ד בשם הרא"ש. וכן ביאר הרא"ש בתשובה כלל פ"א סימן א' ומיהו בגילוי דעת סגי ולא בעינן תנאי כפול כיון דמעשיו מוכיחים על מחשבתו דאין דרך בני אדם למכור כל נכסיו עכ"ל וכ"כ עוד בכלל ל"ד סימן א'. א"כ גם בגיטין י"ל דמהני כשיש אומדנא ולדבריהם א"צ למ"ש הרשב"א בשמם וה"ה פ"ו מה"א הי"ד דטפי עדיף גילוי הדעת מתנאי שאינו כפול כו' דהם הוצרכו לזה משום דמשמע דס"ל דגילוי הדעת מצד עצמו מהני אבל להתוספות דמהני ע"י צירוף האומדנא א"צ לזה דגם תנאי שאינו כפול י"ל דמהני כה"ג. ולפ"ז נראה לומר טעם התוספות דגיטין (דמ"ו) דלא אזלינן הכא בתר גילוי דעת משום די"ל דכאן ליכא לזה צירוף אומדנא די"ל כמ"ש בירושלמי עילה מצא שהיה רוצה לגרשה. אך קשה לפ"ז על התוספות דגיטין (ד' ע"ה) סד"ה לאפוקי הקשה הר' אלחנן כו' ואומר רבינו יצחק כו' ע"ש. והרי התם איכא אומדנא דמוכח שאינו מגרשה אלא כדי שלא תפול לפני יבם. ולכן ס"ל לרב הונא דאם עמד הגט בטל ונהי דאנן קיי"ל כרבה ורבא מ"מ תנאי שאינו כפול יהיה מהני כמו דמהני גילוי דעת עם אומדנא. וע"ז לא שייך הגזירה שמא יאמרו כו' דהא בתנאי לא שייך גזירה זו. וצ"ל דס"ל כיון דאנן קיי"ל כרבה ורבא א"כ לא מצטרפינן האומדנא כלל ויש עוד טעם לזה דהא מה שבתנאי לא שייך גזירה זו זהו אא"כ אמר מהיום אם מתי. וכאן שלא אמר לשון תנאי א"כ לא אמר מהיום. ונהי דמסתמא הוא מהיום זהו כשנאמר שמגרש בלא תנאי. אבל אם נעשה זה שאמרו אם קיימת דידך אנא. כתנאי כפול. יש לגזור אטו תנאי דאם מתי בלא שאמר מהיום. ואף אם אמר מהיום י"ל דס"ל שאין מצרפין האומדנא כלל משום גזירה דרבה ורבא הנ"ל וא"כ נשאר רק התנאי בעצמו דאי קיימת דידך אנא. ולכן שפיר הקשו דתנאי זה לא מהני דאינו כפול. ובתשו' ב"ח החדשות סימן צ' ס"ל כן דכיון דקיי"ל כרבה ורבא לא מהני שום גילוי דעת משום גזירה כו' וצ"ל ביאור דבריו כיון דגילוי דעת לא מהני רק מצד צירוף האומדנא וכאן א"א לצרף האומדנא משום גזירה כו'. ובתשובת מהר"ם אלשיך סוף סימן ע"ח בביאורו דעת ר"ח נראה דמצרף האומדנא אל הגילוי דעת וצ"ל דפליג על סברא זו וס"ל דהגזירה הוא רק כשנסמוך על האומדנא לבד. אבל עכ"ז כשיש גילוי דעת גמור שנותן הגט ע"ד כן מצטרף האומדנא וא"צ תנאי כפול ואין שייך בזה גזירה. גם בתשובת מהרמ"ל ד"ה ועוד אני אומר ס"ל בעובדא דב"מ (דף ס"ו) אפילו לר' מאיר א"צ תנאי כפול אך טעמו אינו מצד צירוף האומדנא כ"א מצד שאינו דרך תנאי כ"א דרך הודאה ובטחון והוא סומך על דבריו כו' ע"ש. אבל מדברי התוספות דגיטין סד"ה לאפוקי הנ"ל משמע לא כוותיה. וכן הקשה עליו הב"ח מדברי התוספות הנ"ל ומדברי הגהת המרדכי פא"נ רסי' תל"ה:

קיצור (והנה בתשובת הב"ח והמכמ"א ס"ל דגלוי דעת דמקמי מעשה מילתא היא גם בגיטין וכ"מ בחידושי הרשב"א בקדושין (ד"נ) ובגיטין (דע"ה) דלא כפירש מהרמ"א בהרשב"א וס"ל דגלוי דעת כה"ג עדיף מתנאי שאינו כפול. אבל התוספות ס"ל דגלוי דעת מצד עצמו לא מהני גם בממון כ"א מצד צירוף אומדנא כזבין נכסי מקרקעי כו' ובכה"ג י"ל גם בגיטין מהני. ומ"ש דבב"מ (ס"ו) צריך תנאי כפול י"ל שם אין האומדנא מצטרף משום גזירה שבגמרא גיטין (ע"ג א')):

יב וכ"ז דלא כתשובת מהרש"ל סימן כ"ה שכתב וז"ל ועוד איכא ראיה דלא מהני גבי גיטא גלוי הדעת ואומדנא בלא תנאי כפול דהא מסקינן בפרק השולח גבי המוציא אשתו משום איילונית כו' ומפרש רבא דחכמים היינו ר' מאיר דבעי תנאי כפול כו' והא הכא דאין לך גילוי מלתא ואומדנא גדולה מזו וסימני איילונית מוכיחים עליה אפ"ה בעינן תנאי כפול עכ"ל. דכבר נתבאר לעיל אות א' דמ"ש רבא דבעי תנאי כפול לר"מ אין ר"ל כתנאי כפול ממש כ"א כפילות הגילוי דעת. ואז הגט בטל לשטת רש"י והרמב"ם והרמב"ן ולהרמב"ם לא קיי"ל כר"מ וא"צ כלל כפילות הגילוי דעת. ואף את"ל שמהרש"ל נמשך אחר פירוש התוספות דליכא רק לעז. אפ"ה א"א לומר משום גלוי דעת לא מהני דהא לרבא ודאי מהני. אלא הטעם או משום דכאן ליכא גילוי דעת גמור כמו שנת' אות ט'. משא"כ התם בנדון דמהרש"ל דכתב מהרש"ל דהוי גילוי הדעת גמור דהמגרש פשיטא שלא היה מתרצה ליתן לה גט אלא כדי שתתן המעות שהרי היה מתפשר עמה בכך וכך כו'. או שי"ל דטעם התוספות דשם גבי המוציא את אשתו משום ש"ר או משום איילונית ליכא אומדנא דמוכח שמצטרף אל הגילוי דעת כי גם גבי איילונית כתב הרמב"ן והרשב"א והר"ן בחידושיהם ספ"ק דנדה יש לחוש שמא עילה מצא שהרי יש כמה אנשים שמשהין נשיהן איילונית הואיל ונהנין מהן קצת כו' וס"ל דלא דמי לזבין נכסי מקרקעי שאין אדם עשוי למכור כל קרקעותיו כו'. ולכן ס"ל דהתם דוקא מצטרף האומדנא אל הגלוי דעת להיות כתנאי ולא הכא. אבל בנדון דמהרש"ל שכתב בעצמו וא"כ האי המגרש איכא אומדנא רבה שהרי יותר משנה מגלגל עמה ומעגנה ואונסה עד שהיתה זקוקה להתפשר עמו בריצוי כסף וכך היה דעתו מתחלתו עד סופו כו' א"כ י"ל גם להתוספות וסיעתם מהני גלוי הדעת בכה"ג וכ"ש דאיכא תרתי גלוי הדעת גמור ואומדנא דמוכח. לכן צ"ל בישוב דעת מהרש"ל שלא סמך ע"ז אלא משום שני היתירים אחרים שהיה שם. הא' כמ"ש מהרמ"ל סד"ה ואיברא לא. שטעמו היה דמצד הדין לא היתה אותה האשה צריכה לגט כלל דקול הקדושין היה קול ושוברו עמו ע"ש. הב' ע"פ מ"ש בתשובת ב"ח החדשות סימן צ' דסמיכת מהרש"ל היה על מש"ש עוד ואף אם נאמר שהיה שם תנאי כפול הלא מסתמא הרב המורה אשר סידר הגט ביטל כל התנאים כו' ע"ש. וראיתי ג"כ בתשובת מהרי"ט חאה"ע סימן י"ג גבי כשהמגרש כשביקשוהו ליתן הגט שלא תזקק אשתו ליבום אמר שיתן הגט אך אמנם שקצת המטלטלים הנמצאים ברשותו הם של אמו ושיתנום לה אחרי מותו כו' דכיון שלא התנה בתנאי ממש אפילו כפליה למילתיה לומר ואם לא כן לא הייתי מוציאה. ליכא רק לעז כו' ובמחכ"ת לא דק מכמה טעמי. הא' מה שהשליך לגמרי שטת רש"י והרמב"ם והרמב"ן דהגט בטל בכה"ג ולא לעז לבד. הב' דגם לשטת הרשב"א י"ל התם ליכא גילוי הדעת גמור שאם ימצאו הדברים בדאים לא יהיה גט. משא"כ הכא שבקשתו בפירוש שיותן המטלטלים ואם לא כן כו'. דהוי גילוי הדעת גמור י"ל מודה הרשב"א דהוא ס"ל בגלוי הדעת לחוד סגי בלי צירוף האומדנא דהגלוי דעת הטוב עדיף מתנאי שאינו כפול. גם הרמב"ן בחידושיו שאין דין התנאים אלא בגלוי דעת לחוד מיפסל כו'. רק להתוספות לפמ"ש דס"ל דגלוי הדעת לא מהני רק ע"י צירוף אומדנא והיכא דליכא צירוף אומדנא בעינן דוקא תנאי גמור ואם לאו ליכא רק לעז לפי דבריהם י"ל יפה כ' מהרי"ט משום דהתם לא היה אומדנא כ"א גלוי הדעת לבד. וכמדומה מהריב"ל ח"ג סימן צ"א פליג אמהרי"ט כי העובדא שלו כשאילת מהרי"ט ממש אע"פ ששם היה חמור יותר מה שבענין הכפילות אמר ואם לא תתן כו' איני מגרשך. נראה דלפי הטעם השני שכתב ועוד דשאני להבא מלשעבר והרי בפיו תבע שטר המתנה מהבית. א"כ לפ"ז אפילו הכפילות היה כבנדון מהרי"ט ואם לא כו' לא הייתי מגרשך היה מחמיר. וחילוקו בין להבא לבין לשעבר היינו משום דכשהענין להבא הוי זה גלוי הדעת גמור דדוקא על דעת זו מגרשה. משא"כ גבי לשעבר דהיינו מוציא את אשתו משום ש"ר י"ל דמתוך הספק גמר וגירש וכמש"ל אות ט' שאין בזה גלוי הדעת גמור אלהבא. וכבר כתבתי לעיל אות י"א שבתשובת הב"ח ובמכמ"א ס"ל דהגט מתבטל ע"י גלוי הדעת לחוד דמקמי מעשה. אך בחידושי הר"ן בגיטין (ד' מ"ו) ד"ה והוא משום שאמר לה. כתב וכ"ת וכי כפליה בכה"ג לר' מאיר מאי הוה והא איהו מתנאי ב"ג וב"ר גמר וכיון שכן ניבעי תנאי גמור כי התם כי היכי דבעינן כפילה י"ל דכי בעינן תנאי גמור ה"מ בדבר שאפשר לקיימו או לבטלו כתנאי ב"ג וב"ר אבל מגרש ע"ד מה שעבר בגלוי דעתא בלחוד מיפסל אלא כיון דלית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בעי כפילה. ובתוספות פירשו שאין קלקול זה מן הדין כו' עכ"ל. וצ"ל לדבריו גבי זבין נכסי אדעתא למיסק לא"י נמי הוה מוכר ע"ד מה שעבר. דהרי הוא מוכן לעלות. אך זהו דוחק דהתם ודאי אפשר לקיימו או לבטלו משא"כ הכא שפיר חשב מה שעבר שאין ודאי שיתברר הדבר כו'. אבל התם ע"כ או שיעלה או שלא יעלה א"כ יהיה צריך תנאי גמור. אך לרבא אפשר לדבריו לחלק כן לפ"ד מהר"ם אלשיך ומהרש"ל דס"ל דגילוייא דעתא בגיטא לאו מילתא היא. והא דרבא ס"ל דגילוייא דעתא בגיטא מילתא היא י"ל זהו על מה שעבר היינו נתינת הגט ליד השליח אתי גילוי דעת ומבטל זה. כיון דכאן לא שייך תנאי. אבל בגלוייא דעתא דמקמי מעשה כיון דאפשר להתנות ואינו מתנה י"ל שעושה המעשה בהסכם גמור וזהו הפך גמור מסברת הב"ח והמכמ"א. וע"ד דגבי דבור ודבור הדבור האחרון חזק מן הראשון דאתי דבור ומבטל דבור כך י"ל לענין גלוי דעת דכשהמעשה בא אחריו ואינו מתנה בתנאי גמור המעשה מבטל הג"ד אבל ג"ד דלאחר דבור ס"ל לרבא דהוי כמו דבור ודבור דאתי דבור ומבטל דבור. מיהו משמעות כל הפוסקים אינו כן דכיון דהמעשה אינו סותר להגלוי דעת לא שייך שהמעשה יבטלו כו' רק מטעם מדוע אינו מתנה בתנאי גמור וע"ז י"ל דטפי עדיף גלוי הדעת מתנאי שאינו כפול או שאני היכא שיש צירוף אומדנא כנ"ל:

(קיצור. מהרש"ל ס"ל כמהרמ"א ומוסיף דאפילו אומדנא עם גלוי דעת לא מהני אך דבריו צ"ע. גם מהרי"ט ס"ל כמהרמ"א ולא דק בסוגיא. מהריב"ל לא ס"ל כוותייהו. רק מחלק בין להבא ובין לעבר ע"ד שנתבאר אות ט'. מחידושי הר"ן משמע סברא מחודשת דטפי מהני גילוי דעת ע"ד מה שעבר. ולא משמע כן מהגמרא קדושין (מ"ט) וגם מהפוסקים. קצת תירוץ על מהרמ"א ואין מחוור):

יג ועתה נתלמד לפ"ד התוספות בסוגיא דיבמות (ד' ס"ה א') המובא לעיל אות ה' פירושה ע"פ שטת רש"י. והנה במש"ש בגמרא אי איהי שתקה אנן מי שתקינן כתבו התוספות ואפילו לרבנן כו' אבל הכא כו' איכא קלקולא ולהכי פריך כו'. והנה לשיטתם דאפילו היכא דאמר לה משום ש"ר או איילונית אני מוציאך אין הקלקול רק לעז בעלמא ולא שיהא ממש גט בטל. א"כ כ"ש הכא דלא אמר לה כלום רק שמוכיח הדבר כו'. וכיון שכן מהו הקושיא אנן מי שתקינן למה נוציא לעז בדבר שמהדין הגט כשר. ועמש"ל אות ג' בשם הרמב"ן שהקשה זה על התוספות וכתב דהתוספות מפרשים מי שתקינן לומר שלא יחזיר. וכ"כ בחידושי הרשב"א ביבמות אנן היכי שתקינן כו' הוה לן לאודועיה דלא יחזיר כו'. והרמב"ן בגיטין כ' שאין זה מחוור כלל גם בתוספות כאן לא משמע פי' זה. שוב ראיתי בתוספות דגיטין (ד' מ"ו ע"ב) ד"ה אומר לה פירשו בהדיא כמ"ש הרמב"ן משמם וביארו בהדיא דהתם נמי לא הוי אלא לעז כו' ופריך רב פפא דהוה לן לתקן נמי התם דלא יחזיר שלא יהא לעז כו' (וכ"כ עוד ספ"ק דנדה. ועיין בפנ"י על דיבור התוס' הזה). אלא אמרינן השתא הוא דברייתא ופירשו התוספות שזהו שינוייא דהכא לא שייך לעז דיכולה לומר שעכשיו נתרפאה. וס"ל דלא שייך אפילו לעז אא"כ י"ל שהיה טעות בשעת הגרושין היינו שהשם רע היה שקר כו' וגבי נדר נמי כיון דיכול להפר ה"ל כאילו לא היה נדר כיון דסמיה בידן. וכיון דלא מצי להוציא לעז לכן לא תיקנו לומר שלא יחזיר. ובסוגיא דספ"ק דנדה המובא לעיל אות ח' ד"ה אילו הייתי. הקשו לשיטתם וא"ת כו' ומשני השתא הוא דבריאת. ור"ל וא"כ ליכא קלקול בכה"ג ואיך אומר הש"ס ומתקנה ואמר כו' אכן לפרש"י לק"מ דענין השתא הוא דבריאת אינו מסיר כלל חשש הקלקול. ותירצו וי"ל דהכא בקל כו'. וכתב בחידושי הרמב"ן שם נ"ל והוא שאמר לה משום שאין לה וסת אני מוציאך כו' ולדידן לא בעי כפילא כרבנן כו' ויש לומר שאפילו לא התנה ולא אמר כלום יש לחוש לקלקול כו' אבל זו שאסורה היא לשמש כלל בידוע שאין בעלה מגרשה אלא מחמת פיסול זה כו' וכ"כ בחידושי הרשב"א והר"ן שם ב' דיעות אלו. ובפסקי הרשב"ץ שם פסק אפילו לא אמר לה בשעת גרושין מפני מום זה אני מגרשך כו'. וכ"כ מהתוספות ביבמות שם בדין דהתם אפילו לא אמר לה משום עקרות אני מוציאך מצי מקלקל לה כדפי' וא"כ כ"ש הכא. דאסורה אפילו לשמש כו'. והנה הר"ן ברפ"ב דשבועות כתב אף ע"ג דלא קיי"ל כר' מאיר באשה שאין לה וסת מ"מ נפ"מ לר' חנינא בן אנטיגנוס ג"כ היכא שנבדקה שלשה פעמים ומצאה טמאה יוציא והובא בב"י וש"ע אה"ע סימן קי"ז. ולפע"ד אין הנדון דומה דבשלמא באשה שאין לה וסת לר' מאיר דאסורה לו בהחלט שפיר מצי מקלקל לה אי באמר לה כו' או אפילו בלא אמר לה להתוספות והרשב"ץ. אבל בראתה מ"ת ג"פ כיון דיש לה תקנה ע"י בדיקת שפופרת כמ"ש הר"ן עצמו שם ומ"מ אפילו בדקה ג' פעמים ומצאה טמא יש לה תקנה בבדיקה כו'. א"כ אם לא רצה לבדקה וגירשה. הרי על כרחן מספק רצה לגרש. א"כ גם היכא שנתרפאה אח"כ כגון שנפל ממנה חררת דם כדפי' הרשב"ץ לא מצי מקלקל לה ולומר אילו הייתי יודע שיש לה רפואה כו'. שהרי עינינו ראו שלא חש אפילו לבודקה שאפשר שהיתה מותרת לו ע"י בדיקה זו. א"כ מספק גמר וגירש. וה"נ כש"כ שלא היה ממתין על ספק רפואה. וצ"ל דמיירי שבדקה בשפופרת ומצאה טמאה. אבל א"כ הא י"א דאסורה לסמוך על הרפואה אחר שתתחזק. עיין בש"ע סימן קפ"ז ס"ח. וי"ל דס"ל כהמקילים שם. א"נ י"ל אפילו לא בדקה עצמה בשפופרת וס"ל כמשמעות רש"י דלא מהני שפופרת לבעלה ראשון כו' כמ"ש בי"ד סימן קפ"ז: