סימן כז

אסימן כז

בדין אשה שנשאת לאחד ומת רק י"א שהיה איש ידוע חולה ואח"כ ניסת לשני וג"כ מת אך שלפני מותו גירשה והיה מדובר שאם יחיה יחזור וישאנה. ולא דרך תנאי בגט:

לכאורה למ"ד מעין גורם יש להחמיר כאן טפי. דהפי' שמעיינה גורם לו חולי כדפי' רש"י. והרי כאן כשגירשה היה חולי. שאמדוהו למיתה והרי מת מאותו חולי. וה"ל כהא דאיתא במשנה בגיטין פרק מי שאחזו אומדים אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה"ז גט. וכשלא הלך בשוק על משענתו אפילו אומדנא לא בעינן כמבואר בגמרא (דף ע"ב סע"ב) ובש"ע סי' קמ"ה ס"ז. וא"כ הכא דודאי מאותו חולי מת הרי הוחזק מעיינה. אבל למ"ד מזל גורם יש להקל לכאורה כיון שלא מעיינה ממש גרם החולי כ"א במזלא תליא. אם כן מיד שנתגרשה ממנו אם רק מזלה הגורם היה לו להתרפאות במזלו דהא רוב חולים לחיים. ואף שי"ל כיון שמזלה גרם לו חולי שאמדוהו למיתה ה"ל כגברא קטילא ושוב אף שגירשה לא יועיל לו מזלו:

בע"ז לכאורה יש להביא ראיה מהגמרא ותוספות פרק ט' דסנהדרין (דף ע"ח ע"א) דאף מי שעשאו לחבירו גוסס בידי אדם ע"י הכאה שהכהו ובא אחר והרגו פטור הראשון עליו ולא אמרינן דעשאו גברא קטילא ממש אף דודאי אמדוהו למיתה. מ"מ כיון דנהרג בפועל ממש מאחר הראשון פטור ונחשב אצלו כחי ממש לגמרי. ע"ש בתוס' ד"ה בגוסס בי"א. וא"כ כמו דחשבינן ליה כחי ממש לגבי מי שעשאו גוסס בי"א כ"ש שי"ל כן דחשבינן ליה כחי ממש לגבי דידה. מה גם דהכא כשגירשה לא היה גוסס כ"א חולי מסוכן. ומה שאח"כ נתגרשה ממנו א"כ פסק מזלה ממנו וא"כ מת במזל שלו ולא במזל שלה וה"ל כמו התם דבא אחר והרגו. וה"נ המיתה היה רק ע"י מזל שלו ולא ע"י מזל שלה. והיינו שמזל שלה עשאו חולי מסוכן ומזל שלו גרם המיתה וה"ל ממש כמו שם דפטור גם הראשון אף אם עשאו גוסס. כ"ש הכא שמזלה לא עשאו רק חולי. וכין שבמזלו מת לא נחשב מזלה לקטלנית. ולא דמי להא דפרק מי שאחזו דהתם היה התנאי אם מתי מחולי זה והרי מת מאותו החולי א"כ נתקיים התנאי. אבל הכא אף שמת מאותו החולי מכל מקום לא מחמתה מת. כי אחר הגירושין היה יכול להיות ב' אופנים שיחיה מאותו החולי או ימות. כי הרי כל חולי אף מסוכן יש שיחיה ויש שימות. וא"כ כיון כשגירשה היו ב' אופנים א"כ מאותו חולי מת אבל לא מחמתה. ואם כן אף למ"ד מעיין גורם י"ל כן וכדלקמן סעיף ו'.וכ"ש למ"ד מזל גורם הרי פסק מזלה:

גאבל למ"ד מעיין גורם ולא תלינן במזלא. א"כ הכא לא דמי לנדון דסנהדרין ששם בא אחר והרגו ומה"ט הוא דלא נחשב הראשון להורג. אבל הכא אף שנתגרשה ממנו מ"מ הרי לא בא אחר והמיתו כ"א מחולי הראשון מת וליכא למימר דמזלו הרגו ולא מזלה. דלדידיה לא תלינן במזל דידה ג"כ כ"א שמעיינה גרם לי' החולי. ולא שייך כלל לענין מזלא כי אם החולי הוא הממית. וכיון שכן אף שנתגרשה הרי לא בא עליו חולי אחר מחמתו כ"א מחולי הראשון מת. והנה רוב הפוסקים פסקו כמ"ד מזל גורם משום דרב אשי הוא בתרא אם כן לכאורה נראה להקל. אפס מכל הפוסקים משמע דמ"ד מעיין גורם מיקל טפי וכ"מ בגמרא דאמרינן איכא בינייהו כגון שאירסה ומת או נפל מדיקלא. ואמאי לא אשכחו נפקותא להפך כהנ"ל. ומיהו בנו"ב סי' ט' כתב קולא למ"ד מזל גורם יעו"ש. הרי ס"ל דיש לפעמים למשוך קולא ממ"ד מזל גורם. אף שדבריו שם אין נראים כ"כ דאין הכרח בגמרא לסברת הרא"ש להוציא דין מזה. מ"מ לענין זה שיש לפעמים למצוא קולא גם למ"ד מז"ג. אפשר יש לתפוס ממנו. ומה שלא אמרו כן בגמרא. דלא חש להאריך. (הג"ה אחר זמן רב. אך סברת הרא"ש הוא דוחק גדול ואינו במשמע פשט הגמרא כלל. עכ"ה אחר זמן). ומ"מ למ"ד מעיין גורם יש לצדד כאן מטעם אחר דהראשון היה חולה כשנשאה. (הג"ה אחר זמן רב. ועוד י"ל דגם למ"ד מעיין גורם אין להחמיר עליה כלל וראיה מדין גוסס בי"ש דאמר רבא שם דהכל מודים שההורגו חייב והיינו אף רבנן דר"י ב"ב דס"ל דפי' ואיש כי יכה כל נפש עד דאיכא כל נפש. ר"ל שיהיה נחשב כאילו כל נפשו בשלימות אצלו אזי דוקא ההורגו חייב ועל כל זה בגוסס בידי שמים ההורגו חייב ואם כן ע"כ נחשב כאילו כל נפשו בו. ולא רק מקצת נפש. וא"כ כש"כ זה החולי שלא היה גוסס כלל דנחשב כחי גמור לכל דבריו. ולא שייך כלל לומר שהיא הגורם למיתתו וה"ל כאילו גירשה חי ובריא. עכ"ה אחר זמן רב). אך אפ"ל שמהא דסנהדרין אין ראיה כ"כ דשם שאני שהקילה עליו התורה והרי בכפתו ומת ברעב פטור לגמרי שם (דע"ז א') משום דגרמא הוא. והכא עיקר האיסור הוא גרמא דמזל גורם או מעיין גורם. א"כ י"ל דהא דמי שעשאו גוסס בידי אדם פטור כשהרגו אחר י"ל משום דלגבי זה ג"כ אין ללמוד כ"כ משם. ומיהו מה שאע"פ שעשאו גוסס בידי אדם פטור אין שייך שהוא משום דחשיב גרמא דהא עשאו ביד ממש אלא משום דתלינן שמא היה חי כו'. א"כ ה"ה הכא דאדרבה כיון שהכא רק גרמא אין להוסיף חומרות מה שלא החמירו בעושה בידים כו'. ואפשר אפילו למ"ד מעיין גורם י"ל דאין זו ענין טבעי. כ"א ע"ד סגולה. וכמו שכתוב בתשו' חו"י סי' קצ"ז בשם הזהר. ואם כן שמא ג"כ כשגירשה קודם שמת פוסק סגולה הנ"ל ודוחק. (הג"ה ועוד כבר נתבאר ראיה מדין גוסס בי"ש שההורגו חייב אף לרבנן דבעינן כל נפש. א"כ כ"ש הכא כנ"ל. עכ"ה לאח"ז):

דעוד אפ"ל זכר לדבר מהא דסנהדרין (ד' פ"א ע"ב) גבי מי שלקה ושנה למ"ד מלקיות מחזקות ולא עבירות ע"ש ברש"י ותוספות. ולרש"י י"ל העבירה לגבי מלקות לא גריעא מהחולי לגבי מיתה. וכיון דאין עבירות מחזקות כמו כן על ידי החולי לא הוחזקה לקטלנית אף שמת מאותו חולי ממש. ואין לנו אלא מה שאמרו חז"ל ניסת לראשון ומת לשני ומת. משא"כ הכא לא מת השני רק אחר שנתגרשה. ואף שהרמב"ם פסק כמ"ד עבירות מחזקות התוספות ביבמות (ד' ס"ד ע"ב) כתבו שהסוגיא שם כמ"ד מלקות מחזקות כו'. ומיהו התוספות בסנהדרין שם (דף ע"ח א') כתבו ותדע דהא אשכחן דגוסס בי"ש חשוב כחי לחייב את ההורגו כו'. הלכך אין לתמוה בגוסס בי"א אם נחשבנו כחי לפטור מי שעשאו גוסס עכ"ל. ובנדון זה ודאי דנשאת לגוסס בי"ש אינו חשוב כחי לגבי שתהיה היא חשובה קטלנית. במכ"ש ממ"ש הפוסקים בזקן כו' והרי זקן דמי לחולה ולא לגוסס בגיטין (כ"ח א') וכיון שכן א"כ ה"ה להפך דגוסס בי"א אינו נחשב כחי לפוטרה מקטלנית. וא"כ נסתר סברתנו דלעיל. ומ"מ אינו מוכרח. (הג"ה אחר זמן רב. ועוד הראיה מגוסס בידי שמים דנחשב כל נפש גם לרבנן היא מוכרחת ומה שבנשאת לגוסס בידי שמים ודאי אינה נחשבת קטלנית על ידי שמת זהו שאני כיון דרוב גוססין למיתה אינו שייך להחשיבה קטלנית. ותרי קולי מקילינן בה משום דאין להחשיבה קטלנית אלא באיש ככל האנשים שמת עכ"ה אח"ז רב). ועיין בחידושי הרשב"א ספ"ב דב"ק (דף כ"ז ע"א) שהביא דברי התוס' הנ"ל ולא הביא מ"ש ותדע כו' וסיים דהעיקר משום דכיון שהכהו אחר ומת א"א להתברר שמת מחמת חולי הראשון וא"כ בעינן כו'. וזה הא"נ אינו מספיק על ריב"ב אמאי פוטר את הראשון כו'. עכ"פ כאן אף שנתברר שמחמת החולי הראשון מת אין זה בירור שמת מחמת מזל שלה דלגבי ענין המזל ה"ל כבא מזל אחר כו'. ועיין תשב"ץ ח"ג סימן י"ד בשם הריב"ש במ"ש כי אין לומר בזה מזל גורם אלא זכותו גרם שנהרג בקדושה עכ"ל. א"כ גם בנד"ז דלא שייך כן מ"מ כשנפסק מזלה ממנו קודם שמת י"ל דאגלאי מילתא דמשום לתא דידיה הוא כו'. וגם רובא דעלמא דאינה קטלנית מסייע לה כו':

הומיהו יש לחלק דבא אחר והרגו שאני דלא נתברר שמת מחמת הראשון. אבל הכא כיון שנתברר דמחמת החולי מת וכשגירשה היה מסוכן מחולי זה. ומחולי זו מת אחר שגירשה. הרי כאן בירור שמחמת חולי זו מת. והחולי בא בודאי במזלה. ומה שנסתלק מזלה קודם המיתה אינו דומה לבא אחר והרגו. וה"ל כהא דאמר רבה סוף פ"ב דב"ק (דכ"ו סע"ב) זרק כלי כו'. מנא תבירא תבר. ופסק הרא"ש שם סימן ט"ז דהזורק חייב כיון דודאי עומד לישבר ה"ל כשברו וכן פסק ביש"ש שם סימן ל"ו. אבל הרשב"א בחידושיו שם כתב בשם הראב"ד שהראשון ג"כ פטור שאף על פי שאמדוהו לישבר שמא לא היה נשבר וה"ל כאמדוהו למיתה וחיה שהוא פטור עכ"ל. וכיון דאפילו שם אין זה ודאי כש"כ כאן בחולי מסוכן שאין זה ודאי שימות. א"כ אף שאחר כך מת י"ל אולי קלקל א"ע באיזו מאכל וכה"ג. וא"כ לא הוחזקה לקטלנית די"ל להחזיקה בקטלנית נגד רובא דעלמא דנשים שאינן קטלניות בעינן חזקה ודאית ולא כשיש לספק. דוגמא גבי חזקה דרואה מחמת תשמיש כל שנמצא הדם אחר כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה לא מחזקינן לה כלל ברמ"ת משום דאיכא למימר דילמא בתר תשמיש אתא כו'. עיין בב"י ביו"ד רסי' קפ"ז בשם הפוסקים דאפילו פעמים רבות ראתה כן מותרת לאחר ז"נ. וע"ש סוף סימן קפ"ז דהא רמ"ת הוי מיעוטא דמיעוטא כו'. וכמו כן י"ל על קטלנית ע"כ לא מחזקינן לה כן אא"כ החזקה ודאית. לא כשמת אחר שגירשה בענין שיש איזו ספק שמא כשגירשה לא היה בירור ודאי גמור שימות. והנה חולה כהנ"ל אילו שלח גט לאשתו לכאורה י"ל דהשליח נותנו לה בחזקת שהוא קיים כדתנן פ"ג דגיטין (כ"ח א'). א"כ מחזקינן ליה בחי. מיהו במקום אחר כתבתי דהמשנה מיירי רק בחולי ולא במסוכן. ועכ"ז אם הניחו מסוכן פשיטא דאין אשתו רשאי לינשא אפילו אחר י"ב חדש וה"ל אשת איש גמורה. ועיין ב"ש סימן י"ז סל"א סס"ק צ"ד ובעצ"א שם סוף ס"ק קכ"ט חלק עליו ושכ"ד מהרח"ש ואף להב"ש פשיטא דחולי מסוכן אינו ענין כלל לגוסס. א"כ עכ"פ הוי ספק גמור שמא לא ימות כלל. א"כ כמו כן הכא אף שמת אח"כ י"ל אין זה ודאי להחזיק כן שהיה גברא קטילא ממש כשגירשה. ועיין פ' בתרא דנדה (דף ס"ח סע"א) ולוי אמר כו'. ואף דרב ס"ל דהוי ודאי התם שאני דמעיקרא הוי טמאה ודאית. ועוד דהכא שאני דקטלנית הוי מיעוטא דמיעוטא ע"כ יש לתפוס הכא כלוי דאין זה ודאי. ול"ד למ"ש בב"י סימן ט' במת במגפה דבעינן שרוב כו'. דשא"ה שעכ"פ מת בעודה אשתו וה"ל קטלנית. רק שבאנו לצדד שלא מחמתה כלל. אבל הכא שאני שלא מת בעודה אשתו וכמו ספק על ספק לא על קיל משאר ספק. גם להעיר מכח כחו ככחו דמי או לא לענין יי"נ ונזקין דהכא אף אם ודאי היה גברא קטילא עכ"פ כיון שמת אח"כ ה"ל כח כחה:

אולי יש להעיר מהא דחולין פרק השוחט (דף ל"ז ע"א) דמסוכנת שריא אף על גב דודאי אינו חיה ה"נ י"ל כן דאינה חשיבה קטלנית אף שהיה מסוכן כשגירשה. מיהו התם היינו מדאמר רחמנא נבלה לא תאכל מכלל דמסוכנת שריא אף על גב שסופה למות בודאי. מתירתה השחיטה. ועכ"ז אפשר גם כאן י"ל כן דלא חשיבה מוחזקת אא"כ מת ממש בהיותה אשתו. ולא בנתגרשה ממנו בחייו אף שהוא מסוכן גמור דומיא דמסוכנת הנ"ל:

וומ"מ על הנ"ל אין לסמוך להקל. אך כיון שכשנשאה השני היה חולה מהחולי שמת מחמתה היינו התחלת חולי (דער) והרופאים הזהירו אותו שלא ישא אשה. כי הבעילה מזיק לזה ועבר על ציווי שלהם. א"כ בכה"ג י"ל ודאי לא תלינן בה כ"א בו כיון שמקודם נישואין היה בו החולי הזה והרופאים אומרים שהבעילות מזיק לזה. א"כ בחוליו מת ולא מעיין דידה גרם כ"א כל בעילה מזיק לחולי זו. ויש ראיה לזה מדין מילה. מלה בנה ראשון ומת כו' דהיא בר ביקתא של קטלנית ביבמות פ"ו (ס"ד ב'). ואדרבה במילה פשוט הסכנה יותר כמש"ש בשלמא גבי מילה כו'. ועוד דזהו דבר טבעי. משא"כ קטלנית הוא דבר שאינו טבעי. ודבר טבעי יש גורם המסתבר טפי על החזקה כ"ש לדעת הרמב"ם פרק בתרא דיומא גבי אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו ע"ש בפי' המשניות ואף על פי כן פסק הרמב"ם ספ"א מהלכות מילה דתמול השלישי כשיגדיל ויתחזק כחו. הרי חידש דלא מחזקינן מקטנים על גדולים. ועיין שם בהגמי"י אות למ"ד שכתב מעובדא דר"נ הבבלי. וצריך עיון איך דומה להא דר"נ. וצ"ל ע"פ מ"ש בתשובת ב"א חי"ד סימן נ"ז מדחזינן כו'. ואף על פי שלא היה ידוע לו בבירור שהראשונים מתו מחמת אדמומית וראה התינוק זה אדום תלה שגם הראשונים היו אדומים כיון דחזינן דמתו מחמת מילה שלא כדרך רוב העולם. כמו כן ס"ל להרמב"ם והגמי"י דכמו כן תלינן להקל שלא להחזיק מקטנים על גדולים. ויש להעיר לדין זה מדין המשנה פ"ד דב"ק (ל"ו א') מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים דפליגי רב זביד ורב פפא. ולרב פפא לכאורה י"ל כדעת הרמב"ם וע"ש בהרא"ש רס"י ד' דהלכה כר"פ וכ"ד הא"ז והרמב"ם. אבל התוספות שם בהג"א כתב דהסוגיא אתיא כרב זביד ג"כ. והנה מהתוספות פ"ק דחולין (דף ד' סע"ב) ד"ה שמתו. נראה דלא ס"ל כהרמב"ם ספ"א מהלכות מילה אלא דאף אם נימולו כשהם קטנים רק שראו שלא היו אדומים וירוקים מחזקינן גם על גדולים. ואין צ"ל דלשיטתייהו אזלי כרב זביד די"ל אף לרב פפא יש לחלק. ועוד דמספיקא התם אין לחייבו והכא ג"כ אין לחייבו למול. עכ"פ גם להתוס' אם לא ראו שנבלע בהן דמן לא מחזקינן מקטנים על גדולים. ובחידושי הריטב"א שם ג"כ פליג אדינו דהרמב"ם. אך על דינו דתוספות אינו מוכרח שיהיה פליג כי מדבריו נראה שהבין בהתוספות דס"ל כהרמב"ם ואהא פליג. ואפשר פליג ג"כ על התוספות במה שהקילו אם לא ראו שנבלע כו' דמספיקא אין לנו לתלות שלא נבלע בהן דמן. וכן הבין בתשובת ב"א הנ"ל:

זומעתה בנ"ד להרמב"ם כמו דהתם לא מחזקינן מקטנים על גדולים משום דיש סברא לחלק ביניהם. כמו כן הכא לא מחזקינן מחולי על בריא כיון שהשני היה חולי מעיקרא ג"כ בחולי שמת מחמתו אחר כך לא מחזקינן כלל על בריא דיש לתלות בדידיה. אלא אף להתוספות דמחזקינן מקטנים בריאים על גדולים י"ל דהכא שהיה חולי שאני שהרי הם מקילים בספק שמא לא נבלע בו דמו כ"ש שיש להקל בידוע שהיה איש חולי והרופאים הזהירוהו שהנשואין יזיק לו א"כ יש לתלות שבחוליו מת. ולא לתלות בקטלנית שהוא מיעוטא דמיעוטא. ואף להריטב"א את"ל דפליג על התוספות ג"כ י"ל התם שאני שזה שנבדה מלבנו לומר שהיו אדומים או ירוקים אשר זהו ג"כ נגד רובא דעלמא לא תלינן. אלא אמרינן שמא משפחה הוא דרפי דמא אשר לפ"ז י"ל גם בגדול כן. אבל הכא שאנו יודעים ברור שזה שנשאה היה חולי והרופאים הזהירוהו שלא ישא ועבר על ציוויים. א"כ מהכי תיתי להחזיק ממנו על אדם בריא. וגדולה מזו הקיל הריב"ש הובא בתשב"ץ ח"ג סימן י"ד כהובא לעיל סוף אות ד'. איברא דקשה מ"ש התשב"ץ שם שאע"פ שהשני מת זקן מופלג לא רצה הריב"ש לישא אותה דזה סותר פסקו הנ"ל דהא הכא יש לתלות ג"כ בדידיה שהרי סוף כל אדם למות וכיון שמת זקן מופלג אין לך לתלות בדידיה צד גדול מזה. ועדיף ממכת מדינה שהקיל הריב"ש דאין לך מכת מדינה גדול מזה שהזקנים המופלגים ימותו. שהיא מכה של כל העולם שעל זה נאמר לעתיד לבא ומחץ מכתו ירפא כשיתוקן חטא עץ הדעת כמ"ש ברבות בראשית פ"י. וכדפירש בקהלת רבה בפסוק דור הולך ודור בא על פסוק אני מחצתי ואני ארפא אותה מחיצה כו'. ובאמת בב"ש סק"ו כתב דאם היה אחד מהן זקן אינה קטלנית והוא מתשובת מהרי"ו סימן קפ"ג הובא בד"מ ובכנה"ג. וכמו כן י"ל כשהיה חולה. דהא זקן או חולה בחד גוונא שנו אותן במשנה פ"ג דגיטין (כ"ח א'). וכ"ש בחולה כזה שהיה חולה בחולי זה שמת מחמתו ושהרופאים הזהירו אותו כו':

קיצור א כיון שהיה חולי שאמדוהו למיתה וסופו למות א"כ למ"ד מעיין גורם שמא כיון שמת אחר הגט ג"כ חשיבא קטלנית. ולמ"ד מזל גורם צ"ע ג"כ:

ב אך מסנהדרין (דף ע"ח) יש ראיה להפך דאף שסופו למות אין חשוב כאילו הרגו:

ג וה"נ י"ל כן בין למ"ד מזל גורם בין למ"ד מעיין גורם:

ד' ה' עוד ראיות לסברא זו מסוף פרק כיצד הרגל (דף כ"ו ע"ב) מ"ש הרשב"א בשם הראב"ד. וראיה ג"כ מדין גוסס בידי שמים ובא אחר והרגו דההורגו חייב אף לרבנן דבעינן כל נפש: