סימן קנח

אסימן קנח

בדין אשה שיש לה קאלטענש איך תעשה לענין טבילה משנה ה' פב"ת דמקוואות כל ידות הכלים שהם ארוכות ועתיד לקצוץ מטבילן עד מקום המדה. כ' ר"ש כדמפרש בפרק בהמה המקשה (דף ע"ב ע"ב) דכל העומד ליחתך כחתוך דמי. ודבר תימה הוא דמ"מ ליהוי חציצה למקום חתך. ואין לומר דאיירי בידות של חליות דהא מדקאמר רבי טרפון עד שיטביל כל הטבעת מכלל דתנא קמא סגי בחצי טבעת (וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם דלת"ק סגי בקצת הטבעת) ואין לומר דהוי כבית הסתרים דלא בעי ביאת מים מ"מ ראוי לביאת מים בעינן כדאמרינן בפ"ק דקדושין דף כ"ה ובפרק תינוקת דס"ו ומיהו לעיל גבי מגל בתוספתא משמע דאבית הסתרים דכלים לא חיישינן בחציצה כלל עכ"ל. וענין מגל הוא מה דהביא שם משנה א' מגל שנשברה ידה מן הסיטה ולפנים אינה חוצצת מפני שהיא כבית הסתרים כו'. ועבב"י סס"י ר"ב. ועיין בסה"ת סי' ק"ד. ונציע הסוגיא דחולין עב"ב דתנן התם שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה (בשר העובר מגע אבר מן החי שהוא מטמא כנבלה. (בהעור והרוטב דקכ"ט א"נ) אם יצא עובר מת נבלה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרתו שחיטת אמו) דברי ר' מאיר ובגמ' שם אמאי טומאת בית הסתרים היא (אמאי בשר העובר טמא והלא לא נגע האבר בבשר אלא ע"י חבורו אותו מגע החבור בית הסתרים הוא שאינו נראה) וטומאת בית הסתרים (קיי"ל במס' נדה דמ"ב דלא מיטמיא) לא מיטמיא. לימא ר' מאיר לטעמי' (דאית לי' טומאת בית הסתרים מטמיא) דתנן בכלים פרק כ"ז מ"י שלשה על שלשה (שלשה טפחים בגד שראוי למדרס והיה מדרס הזב שהוא אב הטומאה כדכתיב וכל אשר יגע במשכבו וגו') שנחלק (ואינו ראוי עוד למדרס אבל ראוי הוא לשאר טומאות דקיי"ל שלש אצבעות על שלש חזי לעניים ולעשירים) טהור מן המדרס (מלטמא אדם וכלים) אבל טמא מגע מדרס (טומאת הנוגע במדרס יש לו והוי ראשון לטומאה מפני שנגעו זה בזה בעודן מחוברין שהיו מדרס) דברי ר' מאיר ותניא אמר רבי יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה (מאחר שנחלק שהרי מגע חבירו אינו מגע לפי שהוא בית הסתרים. אלא אם י"ל שיש כלים טומאה משויירת עליו לאו משום מגע מדרס) אלא שאם נגע בו הזב שיהא טמא מגע הזב כו'. רבינא אמר בגד לאו לחתיכה קאי עובר לחתיכה קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי (והרי נוגעין זה בזה) כמאן כר' מאיר דתנן פב"ת דמקוואות מ"ד כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטבילן עד מקום המדה (מה שעתיד לקיים ומה שעתיד לקוץ א"צ טבילה דכקצוץ דמי) דברי ר' מאיר וחכמים אומרים עד שיטביל את כולו. אפילו תימא רבנן חבורי אוכלין (שהן רכין אינו חשוב חיבור וכמאן דמיפרתי דמו ודאמרינן בעלמא פסחים דפ"ה לרבינא חבורי אוכלים כמאן דמיפרתי דמו מהכא נפקא) כמאן דמפרתי דמו. ויש להעיר מהא דכתובות פ"ד נא"א כל העומד ליגזז כגזוז דמי די"ל דאף רבנן מודו לר"מ משום דה"ל חבורי אוכלין. שוב ראיתי במרדכי ספ"ב דשבועות סי' תש"ן וז"ל דר' מאיר סבר כל העומד ליחתך כחתוך דמי כמו שסובר בשערו כל העומד ליגוז כגזוז דמי עכ"ל ולפמ"ש אין מוכרח דרבי יהודה פליג שם מטעמא דאמרן. וכ' התוספות אהא דאמר ר' מאיר מטביל עד מקום המדה. וא"ת ואידך ליהוי חציצה דהוי מיעוטו המקפיד דמיעוטו המקפיד חוצץ בכלים כמו באדם כדמשמע במסכת מקוואות פ"ט מ"ז עכ"ל. וכ"כ הרשב"א וז"ל וצ"ע לדברי ר"מ והלא כיון שהוא עתיד לקצצן הוא מקפיד עליו ואפילו מיעוטו המקפיד קיי"ל דחוצץ ואפילו בכלים כדאיתא בפסחים גבי עריבה עכ"ל. והוא במשנה פרק אלו עוברין גבי בצק שבסדקי עריבה אם מקפיד עליו חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה. ובגמ' שם לפי אוקימתא דרבא דמ"ו ע"א. וכן הקשה הר"ן כהרשב"א. וכן הקשה בסה"ת סי' ק"ד וז"ל והלא העודף שאינו מטביל חוצץ הוא לעיקר כלי ולא באו שם מים עכ"ל וקשיא לי דעדיפא ה"ל להקשות דהא ענין חוצץ או אינו חוצץ זהו שייך באם דבר החוצץ נטבל כולו במים דבכה"ג מיירי כל עניני חציצה כמו בגמרא רפ"ו דשבת ורפ"ק דעירובין דף ד' ב' ופ"ט דמקוואות. שעם היות שנטבל כולו תוך המים אעפ"כ חשוב חציצה כיון שהוא מפסיק בין המים ובין הדבר הצריך טבילה. ולפעמים לא חשוב הפסק כיון דאינו מקפיד עליו ה"ל כגופו כדפרש"י בעירובין שם. וזה מהני כשהדבר החוצץ נטבל כולו במים. לא כן בנד"ז כשאינו מטביל אלא עד מקום שעתיד לקצוץ והשאר כולו חוץ למים א"כ אף את"ל דאינו חוצץ. וכדעת הר"ן או כדעת הר"ש. עכ"ז הרי כיון שלא נטבל במים א"כ גם מקום החתך הא לא נטבל במים שהמים לא היו מקיפין אותו מקום רק מצדדיו ולא מעל גבו. וכשלא בא תוך המים לא עלתה טבילה מדאורייתא אף אם משהו היה חוץ למים. כמ"ש הרמב"ם רפ"א מהל' מקוואות הלכה ב' שאם טבל כולו חוץ מראש אצבע הקטנה עדיין הוא בטומאתו וכ"כ הס"ט רס"י קצ"ח. רק הס"ט הביא ראיה לדבריו ממ"ש הרמב"ם שם דין ז'. ובאמת בדין א' מפורש יותר כנ"ל. ולכאורה גם מדין ב' אין להכריח כ"כ דמדאורייתא הוי כאילו לא טבל. אע"ג שכתב עדיין הוא בטומאתו הרי כה"ג שנינו במשנה ספ"ח דמקוואות קרצה שפתותיה כאלו לא טבלה. והרי התם ע"כ מדין חציצה לבד הוא. אבל טבלה כל גופה תוך המים א"כ ע"כ מדאורייתא עלתה לה טבילה דהחציצה רק במיעוט גופו. ואעפ"כ נקט כאלו לא טבלה. א"כ גם כאן אינו מוכרח דהוי דאורייתא. שוב ראיתי בס"ט ס"ק כ"ג ד"ה ומדי עברי הביא בשם הזכרון יוסף חי"ד סי' יו"ד דראוי לביאת מים לחוד וחציצה לחוד כו' ובקרצה שפתותיה מדאוריי' הוי כאלו לא טבלה משום דאין ראוי לביאת מים. ואף להס"ט שם שנחלק עליו בדין ההוא מ"מ כשלא היה משהו תוך המים משמע לכ"ע מדאורייתא הוא. וכ"נ ממ"ש אאזמו"ר הגאון נ"ע בסוף הל' נדה שלו בדיני תקוני המקוה וז"ל בכדי שלא יהיה שערה צף על פני המים אפילו משהו ח"ו עכ"ל משמע דהוא מדאורייתא. ודמי להא דמנחות דכ"ז א' דמיעוטו מעכב את רובו. וצ"ל שמקום שעתיד לקוצצן אותו מקום החתך היה כולו תוך המים. ומ"ש במשנה עד מקום המדה היינו עד ועד בכלל. ועכ"ז קשה דאף שהיה תוך המים אעפ"כ לא באו המים עליו כלל שהרי העודף שאינו מטביל הוא חוץ למים וא"כ לא היו מים על גבי מקום החתך אף בהפסק ולא דמי לחציצה. דהתם מ"מ היו המים עליו רק שהיה הפסק בינו לבין המים ע"י דבר החוצץ. אבל כאן שהעודף לא נטבל בהמים כלל א"כ לא היו מים ע"ג מקום חתך כלל. וצ"ל כיון שהיה מקום החתך תוך המים רק שמחמת העודף לא יכלו המים לבוא עליו ממעל ה"ל כטבל כולו תוך המים והחשש רק משום חציצה:

קיצור. התוספות חולין ע"ג והרשב"א והר"ן שם הקשו על מתניתין דפב"ת דמקוואות כל ידות הכלים שהן ארוכין ועתיד לקצוץ איך מטבילן רק עד מקום המדה הא העודף שעתיד לקצוץ חוצץ לגבי השאר ולא באו שם המים. ויש להקשות דחציצה דמיעוטו המקפיד הוי רק מדרבנן. ולכאורה יש כאן חששא דאורייתא שלא באו המים כלל על מקום החתך ולא על דבר החוצץ וכשלא בא כולו תוך המים מדאורייתא לא עלתה לו טבילה. וצ"ל דכיון שמקום החתך היה כולו תוך המים אף שדבר העודף מנע המים מלכסות עליו נקרא טבילות כולו תוך המים:

בוהנה התוספות שם תירצו על קושייתם וז"ל וי"ל דאיירי בידות הכלים העשוין כעין חוליות כאותן שלשלאות של ברזל העשויין בטבעות והא דקתני נמי סיפא שלשלת דלי גדול ארבעה טפחים ושל קטן עשרה מטבילן עד מקום המדה. רבי טרפון אומר עד שיטבול את כל הטבעות מכלל דת"ק לא בעי כל הטבעת מיירי נמי כגון דאותה טבעת עצמה עשויה כחוליות מטבעות קטנות וליכא חציצה עכ"ל. וכ"כ בסה"ת סי' ק"ד וסיים ג"כ והא דתנן התם בסיפא שלשלת כו' מכלל דת"ק סבר אינו צריך להטביל רק עד חצי הטבעת עד מקום שעתיד לקוצצו מפרש מורי רבינו בטבעת של דלי שקושרין בו החבל להורידו לבור ואותו טבעת עשוי בחוליות מטבעות קטנות עכ"ל. והנה לפי תירוץ זה הרווחנו דאין שייך ג"כ הקושיא דלא בא כולו במים דגרע מחציצה דהא לפ"ז באמת היו המים ע"ג מקום החתך שהרי אפילו חציצה לא היה כלל. אך הר"ש הקשה על תירוץ זה כהובא לעיל שכתב ואין לומר דאיירי בידות של חוליות דהא מדקאמר רבי טרפון כו' ומה שתירצו ע"ז התוספות וסה"ת דאותו טבעת עשוי בחוליות מטבעות קטנות נראה לו לדוחק אלא דלת"ק דרבי טרפון סגי בחצי טבעת ממש. וכ"ד הרא"ש בפי' המשניות פב"ת דמקוואות מ"ה ותירץ הר"ש והרא"ש שם ובפב"ת דנדה סס"ל דבבית הסתרים דכלים לא חיישינן לחציצה. והר"ן בחידושיו בחולין שם תירץ וז"ל וניחא לי' דמקפיד עליו היינו שקשה עליו כשעומד שם בשעת טבילה ולפיכך חוצץ. אבל כאן ניחא ליה שיעמוד שם עד שעת קציצה ומ"מ כיון שגמר בדעתו לקצצה בסוף לרבי מאיר כקצוץ דמי עכ"ל. ונראה שזה תלוי בפלוגתא שהביא הרא"ש פ"ק דסוכה סי' ב' בענין תבן וביטלו. אי ביטול לעולם בעינן או גם לזמן סגי. וכן הביא זה הר"ן שם והר"ן שם ס"ל דביטול לשבעה סגי ע"כ ס"ל גם כאן כשניחא ליה שיעמוד שם עד שעת קציצה נק' אין מקפיד עליו. דה"ל כמבטלו שם לזמן. וכדמשמע מלשון רש"י רפ"ק דסוכה דף ה' ב' דכשאינו מקפיד עליו בטל לגביה. אלמא דמדין ביטול נגעו בו. וא"כ לפ"ד הפוסקים שם דבטול לעולם בעינן ואם לאו לא מהני. י"ל גם כאן אף שאינו מקפיד שיעמוד כן איזה זמן כיון שמקפיד שלא יעמוד כן לעולם אין זה ביטול ולא הוה כגופיה וחייץ. וזהו טעם דהתוספות והרשב"א והר"ש שלא תירצו תירוץ זה דהר"ן. ומדברי המרדכי דלקמן נראה תירוץ אחר דס"ל ע"ד תירוץ הר"ש דהוי כבית הסתרים אלא דעדיף מיניה דהיינו דה"ל כבלוע ובלוע א"צ שיהיה ראוי לביאת מים וכמשי"ת:

קיצור. יש ד' תירוצים. הא' תוספות וסה"ת בשם מורו דמיירי בידות של חוליות. ב' הר"ש והרא"ש דדחו זה ותירצו דבית הסתרים דכלים א"צ שיהיה ראוי לביאת מים. ג' הר"ן דס"ל דנקרא מיעוטו שאינו מקפיד. ד' המרדכי דס"ל דה"ל כבלוע ובית הסתרים:

גוהנה המרדכי ספ"ב דשבועות סי' תש"ן הביא משנה הנ"ל ומתחלה פסק כרבי יהודה דס"ל עד שיטביל את כולו. וכ"מ דעת סה"ת סי' ק"ד דלא הביא ראיה מהמשנה רק שכשהטביל את כולו אין העודף חוצץ אע"ג שעתיד לקוצצו. אבל הרמב"ם פ"ג מהל' מקוואות דין כ"ח פסק שמטבילן עד מקום המדה. וכ"פ הרא"ש פב"ת דנדה סס"י למ"ד דהלכה כת"ק. ונראה הטעם דהא אחר פלוגתא דרבי יהודה תנן בסיפא שלשלת דלי גדול כו' מטבילן עד מקום המדה רבי טרפון אומר כו' ות"ק דרבי טרפון ודאי אינו ר' מאיר דהא ר"ט קדם טובא לר' מאיר עיין בגמרא פרק הכותב דיש סברא דהוה רבי דר' עקיבא. א"כ כיון דרבי טרפון פליג את"ק מוכרח דת"ק דר"ט ס"ל ג"כ כרבי מאיר. לכן פסקו הלכה כת"ק. וטעמו דהמרדכי שפסק כריה"ו היינו כמ"ש דר"מ סבר כל העומד ליחתך כחתוך דמי כמו שסובר בשערו כל העומד ליגזז כגזוז דמי וריה"ו פליג והלכתא כריה"ו עכ"ל. וס"ל דשם אין הלכה כר"מ וכמו דקיי"ל פרק שבועת הדיינין בענין ענבים העומדות ליבצר דלאו כבצורות דמיין. אבל הר"ן בשבועות שם כ' ומיהו דוקא בצריכין עדיין לקרקע אבל א"צ לקרקע כלל כבצורות דמיין דהא אמרינן בפרק נערה שנתפתתה דנ"א כל העומד לגדור כגדור דמי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' טוען ונטען עכ"ל:

קיצור. הרמב"ם והרא"ש פסקו דא"צ שיטביל את כולו אלא עד מקום המדה:

ואח"כ כ' המרדכי אך יש לפסוק היכא שהכניס כדרכה או ארוכה היד ביותר דלא חייץ דהיכא דארוכה ביותר הוי כמובלע וכבית הסתרים דלא מיטמו ולא חייצי. והיכא דמכניסה כדרכה תניא בתוספתא בפ"ז דמסכת מקוואות כל ידות הכלים שהכניסן שלא כדרכן הרי אלו אין חוצצין פי' אע"ג שתקועים לתוכו כדרך שמכניס יד בקורדום או במחבת כ"ז דקדקתי בראבי"ה בסי' תתק"צ. וכ' בחידושי אנשי שם שם דמ"ש המרדכי אך יש לפסוק היינו כת"ק דר' יהודה דמטבילן עד מקום המדה. ולדבריו חזר בו המרדכי תכ"ד מדבריו הראשונים. ולפע"ד אין הפי' כן דהא השוה דין זה לידות הכלים שהכניסן כדרכן ושם צריך להטבילן את כל היד. רק הפי' דלא חייץ לחור שתקוע לתוכו דאין המים יכולים לבוא שם מחמת שהבית יד תחוב בו ע"ז אומר דלא חייץ. וכמו"כ כשהיא ארוכה ביותר ועתיד לקוצצו אף שמטביל את כולו ה"א דהעודף שעתיד לקוצצו חוצץ ע"ז קמ"ל דאינו חוצץ והוא מבואר בסה"ת סי' ק"ד. מיהו זה אינו מדכתב המרדכי אח"כ וז"ל מיהו עכ"פ נ"ל ידות הכלים דאין עתידין לקוצצן הוי כגוף הכלי לכ"ע וצריך להטביל כולו עכ"ל. מכלל דברישא בעתיד לקוצצן ר"ל דא"צ להטביל כולו וכ"מ ממש"ש עוד כללא דמלתא היכא דאין עתיד לקוצצו מטביל כולו ואם עתיד לקוצצו הוי כבלוע וכבית הסתר דלא מטמא ולא חייץ כו' וכ"פ ראבי"ה דאותן נשים שיש להן וולקשטרש בשערות שנעשה להם בלילות מחמת שד וסכנות נפשות לגלחו דלא חייצי. דכיון דמהדקי טובא זה בזה הוי כבלוע ובית הסתרים דלא חייצי עכ"ל. ויש להקשות ע"ז דהא תירוץ זה דה"ל כבית הסתרים זהו דברי הר"ש ואמאי לא הקשה המרדכי לנפשיה כמו שהקשה הר"ש דמ"מ ראוי לביאת מים בעינן. וגם תירוצו דהר"ש לא יהיה עולה לדינו דראבי"ה דהא בבית הסתרים דאדם בעינן שיהיה ראוי לביאת מים. וצ"ל דלכן הוסיף המרדכי וראבי"ה הוי כבלוע דבלוע עדיף מבית הסתרים כמבואר בפרק בהמה המקשה דע"א א' ב' גבי כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה. וכן מבואר בנדה דמ"ב ע"ב דבלוע הוי כמי שאינה משא"כ בית הסתרים ע"ש. וא"כ כיון דה"ל כבלוע לכן א"צ כלל שיהיה ראוי לביאת מים. מיהו לשטת הר"ש אין משם ראיה לדינו דראבי"ה דלהר"ש הוי רק כבית הסתרים ולא כבלוע. וכ"ש לשטת התוספות ולשטת הר"ן. הטעם הב' דהמרדכי שי"ל דלא מהדקי ועיילי בהו מיא. והנה לכאורה הטעם הראשון והשני דהמרדכי סתרי אהדדי דבראשונה אמר כיון דמהדקי טובא ה"ל כבלוע. ואח"כ כתב ועוד כו' משום דלא מהדקי ועיילי בהו מיא. ואפשר דאינו סתרי כ"כ דאף על גב דעיילי בהו מיא עכ"ז י"ל כיון דה"ל קליעה אחת ה"ל כבלוע כו' מיהו קשה על טעם השני דאם כן דעיילי בהו מיא מהו ששנינו במשנתנו פ"ט דמקוואות אלו חוצצין באדם כו' קלקי הלב והזקן. הרי עיילי בהו מיא ואין כאן חציצה כלל. א"ו דלא דמי קליעה לקשירה. דקליעה ה"ל כלבדים דהוי חבור גמור עיין במשנה פב"ת דכלאים לבדים אסורים. ואף דשם אינו כלאים דאורייתא היינו משום דלענין כלאים בעינן שוע וטווי ונוז. אבל י"ל דה"ל חיבור גמור. ועיין בס"ט סי' קצ"ח ס"ק י"ט שהקשה ג"כ על הטעם השני דהמרדכי דקליעה גרע מקשירה. ולפמ"ש הוא נגד המשנה מפורשת דקלקי שהם קאלטענש הוי חציצה אלמא דלא עיילי בהו מיא. וזהו ג"כ דלא כספר תפל"מ שהביא הס"ט שם שכתב מ"מ נ"ל טעם ב' עיקר ועל טעם הראשון דה"ל כבלוע כבר כתבתי דלא משמע כן מדברי הר"ש והרא"ש:

קיצור. בהמרדכי אפ"ל ג"כ דס"ל כהרמב"ם והרא"ש. ובענין קאלטענש כ' דלא חייצי דכיון דמהדקי טובא ה"ל כבלוע וכבית הסתרים:

דעוד כתב המרדכי טעם ג'. וז"ל ועוד שכיון דלא מצי לגלחן מפני הסכנה הוי רביתיה ולא חייצי כדאמרינן פרק הערל עובר היינו רביתיה אע"ג דלאו ירך אמו הוא עכ"ל. וז"ל הגמ' שם דע"ח סע"א טעמא דכתב אשר יולדו הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה. אלא הא דאמר רבא כותית מעוברת שנתגי' בנה א"צ טבילה (לשום ג' דסלקא ליה טבילה דאימיה) אמאי א"צ טבילה. וכ"ת משום דרבי יצחק דאמר ר' יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ רובו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ (והכא לא קפיד בהאי חציצה האי ולדא דרביתיה הוא ואע"ג דאמרו התם גזרו על רובו שאינו מקפיד כו' הכא אוקמינהו אדאורייתא) והא אמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ (אע"ג דלא מקפיד והכא כולו הוא מכוסה) שאני עובר דהיינו רביתיה (ולאו חציצה היא) וס"ל להמרדכי בשם ראבי"ה דה"נ גבי הקאלטענש הוי רביתיה כיון דלא מצי לגלחן כו'. ויש להעיר לענין רביתיה מהא דס"פ אלו טרפות דס"ו סע"א התם היינו רביתיה ופרש"י וכמי שלא פירשה מן המים היא עכ"ל. וכ"פ כל הפוסקים כמ"ש בי"ד רס"י פ"ד ועכ"פ ענין רביתיה היינו מה דאורחי' הכי. וסברת המרדכי דכיון דא"א להסירן מפני הסכנה הוי כמו אורחי' בהכי. מה שנלע"ד לצדד לסמוך ע"ד המרדכי הוא. דהנה ז"ל הריטב"א ביבמות דע"ט שם התם משום דרבי יצחק פי' דלאו משום דעובר ירך אמו אלא משום דטבילת אמו עולה לו ולא הוי חציצה דא"ר ר' יצחק רובו שאין מקפיד עליו בהויתו אינו חוצץ והכא ודאי אין הולד מקפיד על בטן אמו אדרבה ניחא ליה בגויה כל זמן שלא הגיע לצאת לאויר העולם. ואע"ג דרבנן גזרו ברובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד הכא דמילתא דלא שכיחא אוקמוה אדינא דאורייתא עכ"ל. ולכאורה יש לצדד קולא מדברי הריטב"א שכתב דמלתא דלא שכיחא אוקמוהו אדינא דאורייתא. א"כ ה"נ גבי הקאלטענש אם הם רק ברוב שערה ולא בכל השער א"כ כיון דאין מקפיד עליו דהא ניחא לה בהו עד שיפלו מעצמן מכיון שזהו רפואה שלה והוא ג"כ מלתא דלא שכיחא לכן אוקמוה אדאורייתא מה גם כיון שא"א לגלחן מפני הסכנה ובהדיא מחלקינן פ"ק דחולין די"א סע"ב בין אפשר ללא אפשר ומשמע התם דאפילו מדאורייתא יש לחלק בין אפשר ללא אפשר כמ"ש התוספות רפ"ג דבכורות דף ך' סע"א וכ"ש הכא לענין רובו שאינו מקפיד דחוצץ מדרבנן ולכן כיון שיש סברא לומר דאינו חוצץ כלל בלאו הכי ג' טעמי דהמרדכי ע"כ יש לנו לסמוך עכ"פ בפשיטות ע"ד המרדכי. ובודאי בכל הקאלטענש ישאר מיעוט שערות שאינן מקולעין. א"כ ה"ל הקאלטענש רק רובו שאינו מקפיד:

האך עכ"ז יש לדקדק אם חשיבי אינו מקפיד. דהנה לשון רש"י פ"ק דעירובין דף ד' ב' בפי' ומקפיד עליו שמצטער על לכלוך זה שבראשו. א"כ י"ל גם הקאלטענש א"א להכחיש דהן משא כבד על האדם. ואע"ג דניחא ליה בהו מצד הרפואה אינו דומה לדבר שאינו מקפיד עליו בעצם כלל. מיהו יש ראיה דאינו נקרא חציצה כה"ג כיון דמ"מ רוצה בקיומן מהמשנה פ"ג דפסחים בצק שבסדקי עריבה כו' אם מקפיד עליו חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה. ופרש"י שם דמ"ה סע"ב ואם רוצה בקיומו שיתקיים בסדקיו לסתום. אלמא הא דרוצה בקיומו זהו ענין אין מקפיד עליו. מיהו קשה ע"ז מדין רטיה דמשנה שלימה פ"ט דמקוואות מ"ב גלד שחוץ למכה. והרטיה שעליה. הרי דגם רטייה שעל המכה ממש חשוב חציצה אע"ג דרוצה בקיומו עתה ואין רצונה להסירה כלל. וצ"ל דאע"ג שכעת אין דעתו להסירו מ"מ כיון שדעתו להסירו אחר שתתרפא המכה נקרא מקפיד עליו. ואע"פ שכעת רוצה בקיומו. ולא דמי לרוצה בקיומו גבי בצק שבסדקי עריבה דרוצה בקיומו לעולם וכל שיעמוד הבצק ויסתום הסדק הכל ניחא ליה. משא"כ הכא גבי רטיה שרוצה בקיומו רק עד שיתרפא המכה ואזי יסירנה א"כ חשוב מקפיד עליה. וראיה לחילוק זה ממשנה ג"ד פרק בתרא דמקוואות דקשרי העני אינם חוצצים לפי שהקשר ההוא אינו עשוי להתיר לעולם. כמ"ש הרע"ב והוא מדברי הרמב"ם פ"ג דהל' מקוואות דין כ"א כ"ב שקשרים ותפרים שאין עתיד להתירם אינם חוצצים אבל קשרים שעתיד להתירם חוצצים ע"ש במ"ש שהוא עתיד לגלותן ולמתחן. א"כ י"ל כל שעתיד להתיר אפילו אחר זמן רב נקרא מקפיד עליו. וכה"ג כ' הראב"ד בספר בעה"נ שער הטבילה דף י"ט ע"ג וז"ל ואי קשיא חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שבראשי הבנות אמאי חוצצין. והלא מיעוטו שאינו מקפיד הוא לא מקפדת היא דלא תימא כל שאינו מקפיד עליו בשעת טבילה. אלא אם תקפיד עליו שעה אחרת דבר המקפיד עליו הוא. שא"א שלא תעביר אותם מעל ראשה בשעה שחופפת את ראשה. וכן הטבעת שבידה אי אפשר שלא תעבירנו בשעת לישה. או בשעת שהיא אופה ומבשלת עכ"ל. והביא דבריו הרשב"א בתה"א בעמוד האחרון בסוף התה"א וכן מבואר ברש"י ר"פ במה אשה לפי' רבותיו דרש"י וגם רש"י עצמו לא הקשה עליהם אלא משום דכיון שהם רפויים והמים באים בהם לא שייך חציצה כלל ע"ש:

קיצור. אות ד' ואות ה'. טעם ג' דכתב המרדכי דהיינו רביתיה. עוד צד אחר אף את"ל דלאו היינו רביתיה ע"פ דברי הריטב"א פרק הערל דע"ח. אך יש לחקור אם מקרי אינו מקפיד. להעיר מרוצה בקיומו שבמשנה פ"ג דפסחים. אך קשה ע"ז מדין רטיה שע"ג המכה במשנה פ"ט דמקוואות ע"כ צ"ל דבעינן שאין דעתו להסירו לעולם. דומיא דקשרי העני פ"י דמקוואות מ"ג:

ווהנה גלד שחוץ למכה חוצץ פ"ט דמקוואות מ"ב. וז"ל הר"ש גליד שחוץ למכה ריר היוצא מן המכה מתייבש ונעשה גליד עכ"ל וכ"כ בפי' הרא"ש שם והרע"ב והרמב"ם כ' והגליד שע"ג המכה הקליפה אשר העלה על החבורה עכ"ל וגלד שעל המכה אינו חוצץ שם מ"ד. משמע אף שהוא ג"כ גליד יבש רק כיון שאינו מתפשט חוץ למכה אינו חוצץ. וכ"נ מדברי הראב"ד בספר בעה"נ שער הטבילה די"ט ע"ד שכתב דהא אמרינן בנדה פרק בתרא דס"ז ולית הלכתא ככל הני שמעתתא על תלתא שמעתא קמייתא קאמר דאינון ריבדא דכוסילתא ולפלוף שבעין וכחול שחוץ לעין דאינהו אמרין חוצצין באשה ולית הלכתא כוותייהו אלא כסתמא דמתניתין דאיתניא לעיל דגלד שעל המכה אינו חוצץ כלל לא שנא דכוסילתא ולא שנא דשאר מכה לא שנא בגו תלתא ולא שנא לבתר תלתא כו' עכ"ל. והרי רש"י פי' גבי ריבדא דכוסילתא שבתוך שלשה גלדן רך. משמע לאחר שלשה מתייבשין ועכ"ז ס"ל להראב"ד דאינן חוצצין כיון שהם גלד שע"ג המכה. וכ"כ בהשגות פ"ב מהל' מקוואות דין כ' עמ"ש הרמב"ם מפני שהדם נקפה כגלד. וע"ז כ' זה שבוש שהרי גלד שעל המכה אינו חוצץ. ושם כ' הטעם שאינו מקפיד. אבל הרא"ש סוף נדה בהל' מקוואות סס"י כ"ה חילק דגליד שחוץ למכה הוא מתייבש ונעשה גליד. אבל מה שבתוך המכה הוא רך תמיד. ומדמה זה ללפלוף שבעין ושחוץ לעין. ועיין תוס' נדה דס"ז א' ד"ה לפלוף ס"ל גם בלפלוף אין החילוק ע"ד לח ויבש כי חוץ לעין אפילו לח חוצץ. ודברי הרא"ש גבי לפלוף שבעין הם כדברי הסמ"ג שהביא הב"י בדין לפלוף שבעין. אבל מדברי התוס' הנ"ל מבואר נגד הפי' שפי' הרא"ש גבי גלד ג"כ. והרמב"ם גבי לפלוף שבעין ס"ל ג"כ כהתוספות. והנה לפמ"ש לעיל דפי' אינו מקפיד היינו שאינו מקפיד להסירו לעולם צריך לומר דגבי גלד שעל המכה אין מקפיד מלהסירו לעולם דלכשיתרפא המכה יפול מאליו. אבל גבי גלד שחוץ למכה י"ל דמקפיד עליו. דהיינו שאף שבהיות המכה בתוקפה לא יוכל להסירו שעי"ז יגרום כאב להמכה כיון שהוא סמוך להמכה ממש אך לכשתתרפא המכה מקפיד להסירו אם לא יפול מאליו. אכן סה"ת סי' ק"ג כ' וז"ל וצריך להסיר גלד ומכה שעליה כדאמר רמי בר אבא האי ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצא דעדיין לח הוא הגלד שעל המכה שעל הקזה מכאן ואילך חייצא שנעשה יבש ונדבק בדוחק אל הבשר. ואפילו אם מצטער אם יסיר הגלד מעל המכה או אבעבועות או שחין דעתה לא היה דעתו להסיר וקרוי אינו מקפיד. מ"מ רגילות הוא להסיר הכל או ימתין עד שירפא ויוכל להסיר בקל כ"ז פי' מורי רבינו בתשובה אחת עכ"ל. נראה מדבריו דכל שמצטער אם יסירנו עכשיו ולכן אין דעתו להסירו עכשיו חשוב אינו מקפיד אע"פ שכשיתרפא יהיה דעתו להסירו ולדבריו זהו החילוק בין גלד שעל המכה לגלד שחוץ למכה דגלד שעל המכה מצטער להסירו ולכן אין מקפיד עליו. וגלד שחוץ למכה אין מצטער כ"כ אף להסירו עכשיו ע"כ מהסתם מקפיד עליו. והנה כדברי סה"ת כן הוא לשון הסמ"ג לאוין קי"א וגדולה מזה משמע בסה"ת סי' ע"ט דכל גלד שמצטער עליו אינו חוצץ אפילו חוץ למכה שהרי כתב שם לענין נט"י או גלד המכה שהוא יבש ואינו מקפיד או גלד שמצטער עליו אינו חוצץ אע"פ שבטבילת כל גופו רגילות להסיר הכל משום חומרא כו' מ"מ בנט"י לא החמירו כו' וכ"כ הסמ"ג במ"ע סי' כ"ז בהלכות נט"י. הובא ב"י באו"ח רס"י קס"א ובמ"א שם סק"ט. ומשמע ודאי דקאי אפילו אגלד שחוץ למכה. וכ"מ מדברי הסמ"ק שהביא הב"י וגלד יבש שאינו מצטער בנטילתו. משמע כל שמצטער בנטילתו אינו חוצץ אפילו חוץ למכה. וכן פי' דבריו הס"ט סי' קצ"ח ס"ק כ"ג סד"ה ותו קשה לי על הש"ך. אלא שכתב ונראה דאין כל הפוסקים שוים בזה אלא ס"ל דאף במצטער לא מקרי שאינו מקפיד וכפשטא דמתניתין פ"ט דמקוואות מ"ב דגלד שחוץ למכה חוצץ ולא מפליג מידי. ומה"ט נראה שהחמירו הר"ש מקוצי ומהר"ק בנשיהם הובא בט"ז ס"ק י"ד אע"ג דמיירי דמצטערת בנטילתה וכמבואר שם ואלו היה מחומרא בעלמא לא היו מחמירים כ"כ שלא להאמינה. מ"מ יש לסמוך על הפוסקים דסברי דאם מצטערת מקרי מיעוטו שאינו מקפיד עליו עכ"ל. ועב"י בי"ד סי' קצ"ח גבי גליד שעל המכה בבד"ה שם בד"ה כתב בא"ח הורגלו הנשים כו'. והנה טעם החולקים על זה וס"ל כפשטא דמתניתין י"ל בשני אופנים. הא' דכיון שהגליד חוץ למכה ע"פ רוב אין כאן צער כל כך ע"כ אף אם לפעמים מצטער לא חילקו. הב' י"ל דכיון דבזמן מועט כשתתחיל המכה להתרפאות יקפיד עליו להסירו א"כ אף מעתה חוצץ אף שכעת אינו מקפיד ודומיא טבעת חוצץ באשה מפני שדרכה להסירה בשעת לישה וכמש"ל סוף אות ד' בשם הראב"ד. ועיין בש"ע אאזמו"ר הגאון נ"ע בא"ח סי' קס"א סעיף ו' ז' נתכוין לתרץ קושיא זו מטבעת על גלד שחוץ למכה שמצטער עליו. דאף שבסעיף ז' הביא הדין דטבעת אף שאין בה אבן טוב חוצצת באשה שדרכה להסירה בשעת לישה כו' אבל באיש כו' לפי שאינו מקפיד עליה להסירה לעולם. דמזה משמע לכאורה שכדי שלא יחצוץ הוא כשאינו מקפיד עליו להסירו לעולם אעפ"כ גבי גליד כתב כנ"ל וז"ל סעיף ו' ריר היוצא מן המכה ומתייבש ונעשה גליד אם אינו מקפיד עליו להסירו. או שמצטער להסירו שמעתה אין דעתו להסירה כל זמן שיהיה בענין זה קרוי אינו מקפיד ואינו חוצץ לנטילה אע"פ שבטבילה מחמירין עכ"ל ור"ל דאף כשיתרפא יסירנו מ"מ כל זמן שהוא בענין שהוא כעת אין דעתו להסירו וא"כ ה"ז כדבר שאינו מקפיד להסירו לעולם. כיון שלא יסירנו אא"כ ישתנה לגמרי מהמהות שהוא כעת. ולא כשיהיה בענין שהוא כעת. וזהו קצת דוחק דמ"מ דעתו להסירנו. ולכן החולקים על סה"ת י"ל שאין נכון אצלם חילוק זה ע"כ מדמו זה לטבעת ולרצועות שבראשי הבנות כנ"ל. ולפ"ז גבי גלד שעל המכה דאינו חוצץ צ"ל הטעם כמ"ש בחידושי הרמב"ן פב"ת דנדה דס"ז סד"ה ולית הלכתא. וז"ל וגלד שעל המכה נמי משום האי טעמא הוא דלא עביד אינש לקלף גלד מכתו. משום דקשה למכה עד דיביש ומקליף מנפשיה. אבל ריבדא דכוסילתא כו' חייצה עכ"ל. הרי חילק למ"ד דריבדא דכוסילתא חייץ אחר ג"י אף שהוא כגלד שעל המכה משום דמ"מ מקפיד להסירו דאינו קשה למכה כשיסירנו משא"כ גלד שעל המכה אין דרך לקלוף אותו כלל עד שיתקלף מאליו וממילא. ולכן מה"ט יש לחלק ג"כ בין גלד שעל המכה לגלד שחוץ למכה. דגלד שחוץ למכה מקפיד להסירו כשתתחיל המכה להתרפא ולא ימתין עד שיתקלף מאליו משום דמה שיקלפנו לא קשה למכה כיון שהוא חוץ למכה ע"כ חוצץ אף דכעת מצטער עליו ואין דעתו להסירו עתה מ"מ כיון שדעתו לקלוף אותו אחר זמן חשוב ג"כ מקפיד עליו רק גלד שעל המכה כיון דאין דרך לקלוף אותו כלל כ"א להמתין עד שיפול מאליו ה"ז נקרא אין מקפיד עליו. ואף שבודאי רוצה שיפול מ"מ כיון שאין דעתו להסירו כלל לעולם עד שיקלוף מעצמו אין זה קפידא ובטל לגבי גופו וה"ל כגופו והרי גבי צפרנים ושערות כ' בסה"ת סי' ק"ד שאף אם הצפורן גדול יותר מדאי חוץ לבשר ועתיד לקוצצו אינו חוצץ כו'. והביא ראיה לזה. וצ"ל משום דעכשיו ה"ל כגופו א"כ כמו"כ הך גלד שעל המכה כיון שאין דעתו לקולפו לעולם ה"ל כגופו. ואף שעתיד ליפול ולהקלף מעצמו וחפץ בזה. הרי הצפרנים יטלם בידו ובכלי ועכ"ז אין חוצצין כמ"כ הכא כשלא יטלנו בידיו לעולם. ועיין מענין צפרנים בש"ע סי' קצ"ח ס"ך ובט"ז ובש"ך שם. ואף לפמ"ש הש"ך בשם הראב"ן סי' שכ"ו י"ל היינו משום שעתיד ליטלן ומקפיד ע"ז. משא"כ הכא גבי גלד שלא יקלפנו כלל עד שיקלוף מאליו כנ"ל:

קיצור. (גבי גלד שעל המכה דאינו חוצץ ושחוץ למכה דחוצץ מבואר מדברי הראב"ד בבעה"נ ובהשגות דאף ביבש הוא וכ"נ מהר"ש והתוס' ד"ה לפלוף דלא כהרא"ש סס"י כ"ה והטעם משום שעל המכה אינו מקפיד. ופי' אינו מקפיד לסה"ת י"ל כשאינו מקפיד להסירו עד שיתרפא לגמרי חשוב אינו מקפיד ולפ"ז אף בגלד שחוץ למכה אם מצטער להסירו י"ל הדין כן. אך י"ח ע"ז וס"ל גלד שחוץ למכה חוצץ בכל ענין אף אם מצטער עליו וא"כ הא דגלד שעל המכה אינו חוצץ י"ל כמ"ש הרמב"ן משום שאין דרך לקולפו כלל עד שיקלף מאליו לאחר שיתרפא. וכן גבי טבעת ורצועות שבראשי הבנות משמע כן דכל שדעתו להסירו אף לאחר זמן נקרא מקפיד עליו ומ"מ יש לחלק ביניהם לפ"ד סה"ת וסיעתו):

זוהנה לכאורה י"ל דדין זה אם דעתו שלא להסירו זמן רב ג"כ חשוב אינו מקפיד עליו או אם אינו חשוב אינו מקפיד אא"כ דעתו שלא להסירו לעולם. הוא תלוי באשלי רברבי. ומקודם נקדים לשון רש"י בפ"ק דסוכה דף ה' ע"ב ואין מקפיד עליו. ה"ל כגופיה הואיל ואין סופו ליטלו ובטיל לגביה ולא חייץ עכ"ל. מובן מלשונו דכשאין סופו ליטלו בטל לגביה וה"ל כגופו. וא"כ יש להעיר לזה מדין בית שמילאהו תבן או צרורות וביטלו דהוי מבוטל פ"ק דסוכה דף ד' ע"א. והנה הרא"ש שם סי' ב' והר"ן ד"ה תבן וביטלו והמרדכי שם רפ"ק הביאו שני דעות י"א דכל הני בטולין שמבטלו עד עולם וכן פי' ר"ח וכ"כ ראבי"ה. אמנם רש"י פי' שמבטלו לשבעה ימי החג וכ"כ ראי"ז בש"ג שם וכ"ד הרא"ש והר"ן שם. אבל הריטב"א שם ס"ל כדעת הר"ח וראבי"ה. וכ"כ הב"י בהל' סוכה סי' תרל"ד בשם הה"מ פ"ד מהל' סוכה שדעת הרי"ף והרמב"ם לפרש דביטול צריך להיות בדעתו להניחו שם עד עולם. ובחידושי הריטב"א בעירובין פרק חלון דע"ט א' כ' תבן ואין עתיד לפנותו פרש"י ז"ל שאנו יודעין שאינו עתיד לפנותו משם לעולם אלא שלא בטלו בפירוש והנכון שאין עתיד לפנותו עד זמן מרובה וכבר פירשנו בפ"ק דסוכה עכ"ל. הרי לדברי הריטב"א לענין טומאה בעינן גם לפרש"י שיבטלנו לעולם ועיין בתה"ד סס"י ע"ה שכתב והיה נראה לחלק אפילו לר"ח ולראבי"ה מהני תקנה דילן דהא דבעי אינהו ביטול לעולם היינו לענין מחיצה דסוכה דאורייתא. אבל טלטול שבת מדרבנן מודו דמסתמא לא פליגי אההיא דפרק חלון דמהני ביטול לאותו שבת כמו דבר שאינו ניטל אמנם בתוספות פרק חלון בההיא סוגיא מוכח דלא מחלקינן בהכי וע"ש עכ"ל ועיין מדין זה דתה"ד בשו"ע א"ח סי' שנ"ח ס"ב בהג"ה ובדברי אאזמו"ר שם סעיף ט' ובש"ע סי' שע"ב סי"ו ובמ"א שם ס"ק כ"ז כ"ח ובדברי אאזמ"ו שם סעיף י"ט.שפסק שבד"ס הלך אחר המיקל. ועיין בסי' תרל"ג ס"ד ובמ"א שם סק"ד ועיין בפרק לא יחפור דף כ' ע"א. אך בנד"ד שאין דעתה להסיר הקאלטענש לעולם עד שיפלו מאליהן י"ל לכ"ע הוי ביטול מדאורייתא ונקרא אין מקפיד עליו כלל וכמש"ל גבי גלד שעל המכה להרמב"ן דהטעם שאינו חוצץ משום דלא עביד אינש לקלוף גלד מכתו כו' עד דיביש ומקליף מנפשיה. ולכאורה יש לעורר עוד ספק אם נקרא אין מקפיד עליו והוא שיש לומר דלא דמי לבצק שבסדקי עריבה דכיון דרוצה בקיומו נקרא אין מקפיד עליו כדלעיל אות ד' דהתם אין מצטער בו כלל וגם רוצה בקיומו. משא"כ הכא גבי קאלטענש דבודאי מצד עצמן יש קפידא גדולה לכל אדם שלא יהיו לו קאלטענש שהם צער לאדם. וגם ארז"ל פב"ת דנדרים דפ"א ריש עמוד א' ערבוביתא דרישא מייתי לידי עוירא. ופי' הר"ן כשאינו מסרק ראשו תמיד ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישא. אף שרש"י והרא"ש פירשו שם בענין אחר וכדבריהם פי' בתר"י ס"פ שני דברכות במשנה ד"ה רחץ בלילה הראשון. מ"מ הקאלטענש ודאי גרועים יותר הרבה מענין ערבוביתא דלפרש"י. וגם הם מאוסים ובזויים. רק דאעפ"כ ניחא לה בהן כדי להנצל מהמחלה שהיא רע ומר הרבה יותר מהקאלטענש והיא בוחרת הרע במיעוטו. א"כ י"ל שאינו דומה לדבר שאינו מקפיד עליו בעצם כלל דהכא אדרבה מצטערת היא בהן רק שאעפ"כ ניחא לה הצער ורצונה בו. א"כ מנלן דגם כה"ג נקרא אינו מקפיד עליו שמא פי' אינו מקפיד היינו כשלא איכפת לי' כלל ואין שום צער בו. ואפשר לדמותו למ"ש בב"י סי' קצ"ח ד"ה צבע שצובעות בשם הרא"ש פ' תינוקות סי' כ"ז שכ' וכל אשה שאומנתה לצבוע כיון שדרכה בכך אינה מקפדת כדאמרינן בזבחים פרק דם חטאת דף צ"ח רבב על בגדו (רבב כל דבר הנתוך כגון שומן וחלב ושעוה) חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ עכ"ל. וכן אמרינן שם דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא (שאינו מקפיד בדם שעל בגדו דחציצה בקפידא תליא) אינו חוצץ. וכ"כ הב"י בשם הרשב"א ותשו' להרמב"ן סי' קכ"ד. וכ"פ בש"ע סעיף י"ז בהג"ה. ולפע"ד משנה שלימה היא זו ספ"ט דמקוואות מטפחות של זפתין (זופתי חבית או עושי זפת) ושל יוצרין ושל מפסלי אילנות אין חוצצין וכ' הרמב"ם כי אלה כולם ללכלוך מלאכתם וגאלם בה יהיו מטפחותיהם כן ולא יקפידו על לכלוכם אם תסור או תשאר ואין בה משפט החציצה עכ"ל ועיין מכ"ז בהרמב"ם פ"ג מהל' מקוואות דין ה' ודין ד' ו' ז'. ולכאורה א"א להכחיש דכשרבב על בגדו או דם הוא קצת צער וכן כשמטפחתו מלוכלכת קצת צער הוא כשצריך לקנח את עצמו בה ופניו. ועכ"ז מאחר שידעינן שאין דרך בני אומנות זו להקפיד על זה נקרא אין מקפיד עליו. וכמו"כ י"ל על הקאלטענש הנ"ל. ועוד יש להעיר בזה מדין הנ"ל דתבן וביטלו. הרי תבן עם היותו חשוב קצת עכ"ז כשבטלו מבוטל וכרים וכסתות שאני דלא מהני ביטול משום דבטלה דעתו אצל כל אדם. והכא אדרבה דרך אנשים כה"ג לבטל הקאלטענש ולסבול אותם עד שיפלו מאליהן וא"כ ה"ל ביטול. וראיתי בתשו' הגאון רע"ק איגר ז"ל סי' סמ"ך שכ' ג"כ על ענין שיש סכנה להסירם אם מיקרי אינה מקפדת. ולכאורה י"ל דכיון דרוצה בקיומם אף שאין הרצון מצד עצמותם כ"א להנצל עי"ז מהיזק ה"ל לענין רצון כמו כיס הזב פ"ק דשבת די"ב ריש ע"א דאמרינן הכא בעי להו להאי כיס לקבולי בי' זיבה כו' ופרש"י אע"ג דבזיבה לא ניחא ליה כו' ור"ל מ"מ בהכיס ניחא ליה ע"כ ה"ל הוצאה כי אורחיה וחשוב רצון וכמ"ש התוספות די"א סע"ב ד"ה כל אצולי. חשוב משקה לרצון כו' ה"נ חשוב כיס כו' כי אורחיה. וא"כ ה"נ אע"ג דהחולי ודאי לא ניחא ליה. אבל מאחר שכבר יש לה החולי הרי ניחא לה בהקאלטענש שעי"ז תפטור מהחולי שהרי היא סומכת על עצת הרופאים. וא"כ חשוב מה שנושאת אותם רצון וכי אורחיה. דומיא דכיס הזב הנ"ל וא"כ ה"ל רוצה בקיומו. וכן פסק בסה"ת סי' רי"ז דחשוב הוצאה אלא דמסקנת הש"ס שם דחשוב מלאכה שא"צ לגופה. ולרבי שמעון פטור עליה ולר' יהודה חייב. ובודאי דמשאצ"ל נקרא רצון רק שאין צריך לתכליתו רק בשביל דבר אחר עיין רש"י פרק במה מדליקין דל"א ע"ב ד"ה לעולם ודף צ"ד ע"ב ד"ה ור' שמעון פוטר. ותוספות דצ"ה א' סד"ה ורבי שמעון. ובהרמב"ם פ"א מהל' שבת דין ז' ובכ"מ שם בשם מ"כ. והרי הכא בעינן רק שלא יהיה מקפיד עליו ולא בעינן שיהיה חפץ בו לאמתו כ"ש הכא דרוצה בקיומו ממש אף שברצונו היה יותר שלא בא עליו החולי ולא קאלטענש מ"מ עכשיו שבא עליו החולי רוצה ממש בהקאלטענש א"כ אף שאינו חפץ לתכליתם מ"מ נקרא רצון. שהרי לכמה דברים מצינו אף שהרצון מחמת כפייה נקרא רצון כמו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכ"ש אונסא דנפשיה דחשוב רצון גמור כדאיתא פרק חזקת הבתים דמ"ז סע"ב ודילמא שאני אונסא דנפשיה כו' ע"ש. א"כ ה"ל כמו רוצה בקיומו דנקרא אין מקפיד עליו פ"ג דפסחים כנ"ל. ובתשו' הג"מ עקיבא דלעיל הביא בשם החוות דעת שהקשה על סברא זו מאגוד שע"ג המכה. וקשקשים שע"ג השבר שבתוספתא. ומה שהשיב ע"ז המחבר שי"ל דבאמת לא חייצי. תמוה עליו ועל הח"ד שהביא מהתוספתא והיה לו להביא משנה שלימה פ"ט דמקוואות. והרטייה שעליה. ור"ל דגבי גלד מחלק המשנה דגלד שעליה אינו חוצץ. רק גלד שחוץ למכה חוצץ אבל רטייה אפילו שעל המכה חוצץ. והיינו דין אגוד שע"ג המכה ואיך אפשר לומר דלא יהיה חוצץ. ועכ"ז לק"מ שעכ"פ יש לחלק כמש"ל סוף אות ו' דרטייה שאני. שדעתו להסירה אחר שתתרפא משא"כ גבי הנך קאלטענש שאין דעתה להסירה כלל עד שיפלו מאליהן. ולסה"ת וסמ"ק דס"ל גבי גלד כל שמצטער עליו אף חוץ למכה אינו חוצץ אף שדעתו להסירו אחר שיתרפא. באמת קשה לכאורה מדין רטייה שעל המכה. ועיין ס"ט סי' קצ"ח סס"ק י"ט. דרטייה ואגוד וקשקשים שאני שאפשר להסירן לפי שעה. וגם דרך להחליף הרטייה. ומה שהקשה עוד מחץ התחוב. י"ל חץ שאני דכל זמן שהוא תחוב מקלקל המכה מאד והכרח להרופא להסירו. ואע"ג שאדם זה אין דעתו להסירו י"ל בטלה דעתו אצל כל אדם. כדאמרינן כן לענין ביטול כרים וכסתות כדלעיל. וכשאינו נראה אז ה"ל כבלוע ובין הסתרים ואינו חוצץ אף אם מקפיד עליו. א"נ דדוקא כשנראה בחוץ אזי דרך להסירו ולהוציאו. כיון שבקל אפשר לאוחזו. משא"כ כשאינו נראה מבחוץ אין דרך להוציאו ובטל. עכ"פ הקאלטענש הנ"ל י"ל לכ"ע נקרא דבר שאין מקפיד עליו. ועוד דהכא להמרדכי נקרא היינו רביתיה דעדיף טובא מדין אין מקפיד עליו דמהני אפילו בכולו. משא"כ דבר שאין מקפיד עליו לא מהני אף מדאורייתא רק ברובו לא בכולו. וא"כ י"ל לכ"ע נקרא עכ"פ דבר שאין מקפיד עליו:

חועתה נבוא נידון מ"ש הס"ט ס"ק י"ט בשם תשו' פמ"א ח"ב סי' קמ"ו דטעמא דחשוב כבלוע היינו כו' אבל לא מדבר אחר כו'. אין זה מוכרח כלל דהעיקר טעמא דבלוע תלוי במה דמיהדק טובא יומשך מאיזה סבה שיומשך עכ"פ אם מיהדק טובא שייך לומר להמרדכי דה"ל כבלוע. ומש"ע מי יאמר שרפואה זו בדוקה כו' לפע"ד איפכא מסתברא דאם בנדון דהמרדכי אף שלא עשו הקאלטענש בשביל להנצל מחולי כ"א מעצמן נעשו עכ"ז חשוב לסכנה לגלחן ומש"ה נקרא רביתיה. כ"ש כשנעשו ע"פ מאמר הרופאים כדי שיצא החולי שבה ע"י עצה זו ושזהו רפואתה וכשתגלחן יחזור לחולי' כ"ש דנקרא רביתיה וכיון שכן נהגו הרופאים והרי נהגו להתרפאות א"כ אנו תופסים זה לסכנה לגלחן יותר מסתם קאלטענש שבלי חולי וסבה שזהו ענין קלקי הראש הנזכר במשנה פ"ט דמקוואות. ובכמה דברים סומכים על הרופאים אף באיסור נדה וכמ"ש הפמ"א עצמו ח"א סי' י"ב. ואף לפמ"ש בשב"י סי' מ"א תשו' הג"מ ליב ממענץ ז"ל שאין דבריהם ברורים מ"מ מאחר שסומכין עליהם באיסור יוהכ"פ החמור כמו"כ האשה סומכת עליהם ורוצה מאד שלא להסירם עד שיפלו מאליהם א"כ להכי חשוב רביתיה. ומש"ע ונראה דע"כ צריכין לישאר רוב שערותיה שלא יהיו נקלעים דאז לא חייצי אלא מדרבנן כו'. ג"כ אין דבריו נכונים דהא אפילו רוב שערותיה קלועים ה"ל רובו שאינו מקפיד מטעם דלעיל ולא חייצי אלא מדרבנן כו'. גם מה שחילק הס"ט בין נעשו מאליו בתולדה ובין נעשו ע"י אדם ג"כ אינו נכון דהא קלקי הראש והלב דפ"ט דמקואות נעשו מאליהם וחוצצים מצד עצמם היכא שמקפיד עליהם אע"כ עיקר הטעם דהמרדכי משום דכיון שיש סכנה בהנך קליעות להסירן חשוב רביתיה ובהנך שבמשנה דמקוואות מיירי דליכא סכנה כלל. וכיון שכן ה"ה אם נעשו ע"י תחבולות הרופא ויש סכנה בהסרתן נמי לא חייצי. אך לפע"ד נראה עצה לצאת מכל חשש ע"פ המשנה פב"ת דמקוואות מ"ד בגדים שהטבילן מכובסים עד שיבעבעו ופי' הרעב"ט הטעם לפי שהושקו המים הבלועים בו לימי המקוה. והוא כענין הדין המבואר במשנה ספ"ח האוחז באדם כו' ואם הדיח את ידיו במים כו' ועיין במה"ב בסופו שהטעם דמשקה טופח הוי חבור וכ"כ בטור סי' קצ"ח ובש"ע שם סעיף כ"ח. וא"כ נראה שתשרה הקאלטען תחלה בכלי שיש בו מים חמים שהם כמעט רותחין שהם ודאי יבלעו תוך כל הקאלטען יותר הרבה מצוננין כי הם מרככין וע' בפא"ט דף מ"ו ב' בקרירי לא דמטרשי כו'. וע"י שהייה איזה זמן כמו ג' או ד' מינוטין יהיה כל הקליעה תוך תוכו בלוע ממים שהם יותר מטופח. ואח"כ תיומ"י תכנס למקוה ואזי ע"י משקה טופח יהיה חיבור נמצא המים שבתוך הקאלטען חשיבי מחוברים אל מי המקוה ואין כאן שום חציצה. אחר זמן ראיתי בפתחי תשובה סי' קצ"ח סק"ה עמ"ש בש"ע לא חייצי וז"ל כתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה שהיא צריכה להשהות במים עד שיכנס בהם המים היטב עכ"ל. וזה כעין מה שכתבתי. גם במרדכי דלעיל נזכר טעם ב' וז"ל ועוד דקיי"ל ג' נימי קשורות אין חוצצות ואפילו לא חשיב לה כבלוע. לא הוי כמו חתיכה אחת כיון דשלשה נימין אינן חוצצין משום דלא מהדקי ועיילי בהו מיא. כ"ש שערות טובא עכ"ל. א"כ הרי מבואר דס"ל דעיילי בהו מיא ע"י הטבילה לבד. לכן אף שזה יש לדחות דלא דמי שערות קשורים לקאלטענש שנעשו כמו לבד ע"כ י"ל דלא עיילו בהו מיא. ותדע דאל"כ איך קלקי הלב והזקן ובית הסתרים באשה חוצצין. הא קלקי היינו קאלטענש והם יותר משלשה שערות וא"כ עיילו בהו מיא. א"ו צ"ל דכיון שנעשו קלקי דהיינו כמו לבד לא עיילי בהו מי הטבילה. אבל עכ"ז על דרך שכתבנו שתשרה הקאלטען במים חמים ביותר כפי שתוכל לסבול ערך כמה מינוטין אזי נוכל לומר שיכנסו גם בהלבד מים חמים אלו כנראה בחוש ואז יהיו חיבור למי המקוה:

טאח"ז רב נדפס תשו' בגדי ישע ושם סי' כ"ד האריך בדין זה מה שהקשה על המרדכי בדין בלוע. יש להתיישב בזה. (וי"ל דזהו כוונת המרדכי שמביא דין בלוע זה מדין בלוע דידות הכלים שמטבילין רק עד מקום המדה דאינו חשוב חציצה משום דה"ל כמו בלוע. והרי בלוע זה אינו דומה כלל לבלע טבעת דשם היא בלועה לגמרי ואינה נראית כלל משא"כ הכא כל יד הכלי גלוי ונראה לעינינו ואינו בלוע כלל ואעפ"כ מיחשב מקום החתך בלוע מפני שהנשאר שעומד ליקצץ מחפה עליו. וא"כ גם קאלטענש י"ל כן). מ"ש דהמשנה רפ"ט דמקוואות דקלקי הראש אינן חוצצין זהו אפילו ברוב השער אינו נכון כלל דהא זהו דומיא דקלקי בית הסתרים באיש ופירשו משום דאין מקפיד וזהו רק במיעוט וכן משמע בהדיא בפי' הרמב"ם שם וגם בהר"ש והרא"ש. מ"ש מין במינו אינו חוצץ זהו נגד המשנה ריה"ו אומר של צמר ושל שער אינן חוצצין מפני שהמים באים בהם משמע הא לאו הכי של שער חוצץ אע"ג דהוא מין במינו. שוב ראיתי בשו"ת משיבת נפש סי' י"ב שחיבר הגט מקושר שהשיב להבגדי ישע השיג עליו כמו שכתבתי. לכן מש"ש סעיף כ"ו כלל העולה כו' דקאלטענש שנעשין מאליהן כו' אפילו שלא במקום סכנה כו' ואפילו ברוב שערות הראש אינו חוצץ מטעם רביתא כו' ואותן קליעות הנעשים בכוונה כו' דלא שייך בהו רביתא כו' יעו"ש הנה שגה בשני הענינים ואחד גרם לשני. דמה שהגביה מעלת שנעשו מאליהן עד שאפילו ברוב אינו חוצץ גרם לו לומר דזהו נקרא רביתיה ולכן כשנעשו בכוונה לא נקרא רביתיה. והוא דמיון שוא דגם כשנעשו מאליהן אין זה רביתא כלל כיון שאין חשש סכנה להסירן וזה מוכרח בהמשניות פ"ט דמקוואות ולא כמ"ש הוא בהם פירוש זר ומוקצה מהדעת ואין הם נקראים רביתא כלל אף שנעשו מאליהן. דרביתא שכ' המרדכי זהו רק היכא שיש סכנה להסירן וכיון שבלתי אפשר להסירן חשוב רביתי' ולכן אף אם עשתה אותם בכוונה ע"י ציווי הרופאים מומחים והיא רואה רפואה מזה והם אומרים שיש סכנה להסירן חשוב רביתיה. ומ"מ מאחר שהס"ט מחמיר בזה טובא קשה להקל בדאורייתא היינו אם כל שערות הראש הם קאלטענש דאז לא מהני מה שאינו מקפיד. אך באם רוב שערות הראש הם קאלטענש ומיעוטן שערות הראש הם פרודות. דאזי החשש מדרבנן דלפחות הוי רובו ואינו מקפיד אזי באיסור דרבנן יש לסמוך על סברת דכיון שהרופא אומר שיש סכנה להסירן חשוב רביתיה ועוד דהא ברש"י ביבמות דע"ח סע"א הזכיר דהקילו ברובו שאינו מקפיד משום רביתיה. אף קודם שתירץ הש"ס. היינו רביתיה לומר שאף בכולו אין שייך חציצה. ע"כ צ"ל כוונת רש"י דזה פשוט גם תחלה דלענין דרבנן מספיק טעם דרביתיה. רק אח"כ תירץ לו דגם בדאורייתא מהני כן. לכן מזה יש ללמוד קצת דגם לענין נד"ז בקאלטענש שנעשו בכוונה ע"י ציווי הדאקטער ושיש סכנה להסירן לדבריו מספיק טעם דרביתיה כזה ג"כ בעסק חציצה דרבנן. והנה גם הס"ט סיים משא"כ בכה"ג מאן לימא לן דהוא סכנה עכ"ל וזה לא שייך כשהדאקטורים אומרים בפירוש שזהו סכנה. דהא סמכינן עלייהו לאיסור יוהכ"פ. א"כ יש לסמוך עכ"פ עליהם בחציצה דרבנן. גם ענין זה ידוע בהלכות הרופאים. אף שבסה"ת סי' ק"ז הובא בש"ע סי' קפ"ז ס"ח מסתפק אם לסמוך על הרופאים ברמ"ת אף שהוא איסור וסתות דרבנן. לא דמי דשם תוכל לבא עי"ז לאיסור כרת דאורייתא. משא"כ הכא אין כאן רק חשש חציצה דרבנן. ועוד שם מסיק בש"ע ואם תראה האשה וכו' וה"נ היכא שהאשה אומרת שהקאלטען הועיל לה. א"כ יש הוכחה ורג"ל לדברי הדאקטער:

ועוד עלה ע"ד דגם מה דאמר רב כהנא יבמות דע"ח ע"ב דבכולו חוצץ מדאורייתא אף שאינו מקפיד. ולא דמי לרובו. הנה כיון דקצת חידוש הוא זה דהא רובו ככולו בכל התורה. וא"כ יהיה חוצץ ג"כ ברובו אף שאינו מקפיד. ומדקיי"ל בפשיטות דברובו אינו חוצץ כל שאינו מקפיד א"כ י"ל הא דבכולו חוצץ בכל היינו בכל הגוף ממש דומיא דולד במעי אמו. אבל בכל השער לבד היינו בכל שער ראשו. י"ל כשאינו מקפיד אינו חוצץ מדאורייתא. דכיון שבכל גופו ליכא חציצה כלל מהני מדאורייתא. כאלו היה חציצה ברוב כל הגוף וברוב כל השער. ונשאר מיעוטו דאין חשוב חציצה מדאורייתא אם אינו מקפיד. ה"ה בכה"ג שכל שערות ראשו יש חציצה אבל בגופו אין שום חציצה. ומצאתי שכן העלה המשיבת נפש בתשו' סס"י י"ב הנ"ל. עוד כ' דהגם כי ברוקח סי' שע"ד משמע דבכל שער הראש חוצץ מדאורייתא אף שאינו מקפיד י"ל דלא מיקרי כולה רק כשכל השער מכוסה ואין המים באים בשיער כלל אבל כשהשיער מגולה רק שיש בו קשרים דקאלטענש כו' י"ל דאין זה כולה עכ"ד וכוונתו כיון דהמים באים ע"ג הקאלטענש וגם תחתיתן ובתוכן רק שאין באים בתוכיותן. ע"כ י"ל שאין זה כמו כולו חוצץ רק כמו רובו: