סימן קמה

אסימן קמה

ע"ד האשה שעשתה צרכיה יושבת ובסוף השתיתה נגעה ביד ומצאה דם על היד כמו טפה או שתים עם מראה אדמומית ובדקה עצמה תיכף ונמצאת טהורה ונמצאת כן כמה פעמים. וגם היא מרגשת כאב בשעת הטלת מי רגלים הנה בב"י סי' קצ"א (בד"ה כתבו הגמי"י בפ"ה פשיטא) כ' וז"ל ומיהו היכא דלא ראתה עם המי רגלים ואחר שהשתינה בדקה ומצאה דם ודאי טמאה לכ"ע ולא מיבעיא להר"ן דמטמא בנמצא על שפת הספל ולא בתוך הספל אלא אפילו להרא"ש דמטהר בההיא שאני התם דלא ידעינן בודאי דבתר דתמו מיא אתא דם שאע"פ שלא נמצא אלא על שפת הספל אפשר שבסוף ההשתנה עד שלא כלו מי רגלים לגמרי אתא דם וכל שבא עם מי רגלים ודאי אינו מן המקור. אבל הכא דחזינן בהדיא דלא נראה דם עד אחר גמר ההשתנה ליכא למתלי במידי הלכך פשיטא דטמאה היא לכ"ע עכ"ל. הרי הדבר מבואר דהרב"י פסק על הנידון דשאילתנו שנגעה א"ע ביד אחר ההשתנה ומצאה דם דטמאה היא לכ"ע. והיינו מדלא נראה דם במ"ר עד אחר גמר ההשתנה הוי הוכחה דלאו ממ"ר קאתי הדם. ובנד"ז נמי משמע שלא נמצא דם תוך המ"ר רק על היד כו'. אך אולי מ"ש מעלתך ובסוף השתיתה היינו קודם כלות המי רגלים רק עם סוף המ"ר קודם כלותם נמצא הדם. אז י"ל דטהורה להרא"ש וכן להרמב"ם והרשב"א דס"ל כהרא"ש בזה כמ"ש הב"י ד"ה ולענין הלכה. ואפשר אפילו להר"ן דהר"ן לא החמיר בנמצא על שפת הספל ולא נמצא בתוך הספל רק משום דרג"ל דבתר דתמו מיא אתא דם. ובנד"ז הרי ראינו דהדם אתי עם המ"ר היוצאים בסוף ההשתנה ובכה"ג שבאו עם המ"ר רק שבאו באחרונה לא שייך לומר בתר דתמו מיא אתא דם שהרי נראה בחוש שהדם בא עם המים וכשהדם בא עם המים אין לחוש שמא הוא מהמקור כמ"ש הר"ן שם דקים להו לרבנן שאין דרך דם המקור לצאת עם מי רגלים:

ועוד דהנה רש"י ותוספות פליגי אי חיישינן לר' מאיר לומר דלמא בתר דתמו מיא אתא דם וס"ל להתוס' דאפילו לר' מאיר לא חיישינן דלמא הדם ממילא אתי בתר דתמו מ"ר דלהא לא חיישינן מדלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אח"כ א"כ הדם לאו ממילא אתי אלא דלר"מ חיישינן דלמא הדור מ"ר למקור ואייתי דם. ולרש"י דחיישינן לר"מ דלמא בתר דתמו כו'. אבל לר' יוסי לא חיישינן לזה כמ"ש הגאאזמו"ר ז"ל בסי' קצ"א סק"א בשם הרשב"א וז"ל ובתה"א סוף שע"ד דקפ"א סע"א ביאר הרשב"א הטעם משום דהא דפריך בגמרא דלמא בתר דתמו מיא אתא דם היינו לר' מאיר כיון דאיהו חייש אפי' בא בשעת צרכיה ניחוש נמי כל היכא דאיכא למיחש אבל לר' יוסי כיון דבשעת צרכיה אתא דם חזקה עם המים בא ואפילו נמצא על שפת הספל וקיי"ל כר' יוסי עכ"ל וכיון שכן דאפי' בנמצא רק על שפת הספל דאיכא ספיקא דלמא בתר דתמו מיא לגמרי אתא הדם אפ"ה לא חיישינן לזה כיון דבשעת צרכיה אתא אמרינן דבודאי עם המים בא. א"כ לכאורה אפי' בבודקת את עצמה מיד ממש אות יום אחר ההשתנה ומצאה דם הי' מקום לדין זה כמו במצאה על שפת הספל והיינו לומר שבסוף ההשתנה בא הדם עם מעט המים. והיינו כיון דבשעת צרכיה אתא אמרינן דודאי המ"ר גרמו מדלא חזאי קודם כו'. אלא דהרב"י ס"ל דטמאה. (ואפשר הרב"י אינו פוסק כן אלא בשהשתינה לתוך הספל וראתה שבתוך מי רגלים אין שום דם ע"כ חזינן בהדיא דלא נראה דם עד אחר גמר ההשתנה אבל אם השתינה באשפה וכה"ג שאי אפשר לידע כלל אם לא היה דם במי רגלים. ותומ"י אות יום בדקה א"ע ומצאה דם י"ל דטהורה וכמו בנמצא על שפת הספל כיון שאין ידוע כלל שלא נמצא בתוך הספל. וכן משמע קצת מדכ' הב"י ומיהו היכא דלא ראתה עם המי רגלים) אבל עכ"פ היינו דוקא בבדקה א"ע אחר כלות המ"ר. אבל כשנראה הדם תוך המ"ר ודאי אין לחוש ולומר מדלא נראה הדם בתחלה ובאמצע המ"ר רק בסוף ודאי מן המקור הוא. דלזה לא חיישינן דאדרבה מדלא חזאי קודם עשיי' צרכיה או אח"כ א"כ ודאי הדם לאו ממילא אתי רק ע"י המ"ר (ולדלמא הדור מ"ר למקור ל"ח לר' יוסי ביושבת ושותתת אפי' לפ"ד התוספות והרא"ש וכמ"ש הב"י להדיא בשם הרא"ש אפשר שבסוף ההשתנה כו' כהובא לעיל וכ"ש כשאנו רואים שבא ממש בסוף ההשתנה). היוצא מזה דאם בדקה א"ע בידה בסוף ההשתנה קודם כלות המ"ר יש להקל לפ"ד הרב"י (אולם כ"ז לשטת רש"י ולשטת התוספות אבל לשטת ר"ח ולשטת מהר"ם דרמ"א חשש לדבריהם יש להחמיר ויש לדחות דלמהר"מ ג"כ יש להקל דהא אין לחוש דלמא בתר דתמו מיא כו' כיון דנגעה ביד קודם כלות המ"ר. וגם לפר"ח דר' יוסי מודה דטמאה משום כתם היינו בעומדת. אבל ביושבת דר"מ נמי מטהר אהא לא מטמא ר' יוסי משום כתם ואע"ג דביושבת ושותתת מטמא ר"מ י"ל דלפרש"י היינו דוקא כשי"ל דאוקמה אנפשה הוא. משא"כ כששותתת בתר שהניחה לנזק מחמת שנתמעט המים אין שייך לומר הדור מ"ר למקור כדלקמן אות ה' בשגם בתשו' פמ"א סי' י"ב ד"ה וכן לדעת הר"מ כ' שי"ל דגם לר"מ ביושבת ושותתת אין טמאה רק משום כתם וא"כ בשותתת בתר שהניחה מלזנק י"ל דאין להחמיר כלל אפי' לפי' ר"ח לר' יוסי דבכתמים שומעי' להקל אא"כ נתפוס פי' ר"ח ושטת התוס' וכולי האי אין להחמיר בכתם. מיהו בהגאאזמו"ר ז"ל ססק"א החמיר ביושבת ושותתת לפי' ר"ח אפי' בשתיתה דלסוף כו') אבל אם בדקה א"ע אחר כלות המ"ר לגמרי פסק הרב"י דטמאה ודאית וע' במ"ש הגאאזמו"ר ז"ל סק"י בשם המרדכי דטמאה ודאית מדאורייתא. לכן אפי' הבדיקה דמהרי"ו שבש"ע לא מהני:

בולפי שדבר זה נפ"מ גדולה לענין הבדיקה דהיכא דטמאה ודאית לא מהני הבדיקה. ע"כ צריך לעמוד על דין זה אם מוסכם הוא לדברי הכל. וקודם כל נזכיר בקצרה השטות הנמצאות לראשונים במשנה וגמרא דהאשה שהיא עושה צרכיה כו'. והן ארבע שטות. הא' שטת רש"י דעומדת א"א לה לזנק ואפ"ה מטהר ר' יוסי. והיינו משום דלא חיישינן כלל לחששא דלמא הדור מי רגלים למקור (דאזיל בתר חזקה דכיון דבעשיית צרכיה בא הדם מסתמא משביל המים בא. ולא אזיל בתר חששא אע"ג דלעיל פכה"י די"ז ב' יש סברא דאזלינן בתר חששא ולא בתר חזקה וס"ל דמן הלול ולחוץ אינו ודאי טהור אלא ספק. אפשר דכאן הוי חששא רחוקה יותר מהתם. והחזקה אלימתא טפי) וממילא דלא חיישינן ג"כ לדלמא בתר דתמו מיא אתא דם. כיון דנמצא הדם בתוך הספל על המים חזקה עם המים בא. ולא אזלינן בתר חששות ומיהו אם יושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל ונמצא הדם על שפת הספל ולא בתוך הספל ס"ל להר"ן דטמאה והרשב"א בתה"א דקפ"א סע"א כ' להקל וכ"פ הב"י ועוד יש מחלוקת דהנה לעיל רפ"ח משמע דמיירי אפי' בארגישה ואפ"ה טהורה דתלינן דאימור הרגשת מ"ר היא וכ"פ הרמב"ם והרמב"ן והתשב"ץ כ' שתמהו רבים ע"ז וטעם תמיהתם י"ל משום דלמסקנא דרב אשי דשמואל לא איירי בהרגשה א"צ להעמיד המשנה בדארגישה ובש"ע פסק בזה ג"כ כהרמב"ם והרמב"ן:

שטה ב' היא שטת התוספות דעומדת אפשר לה לזנק וכולה מתניתן איירי במזנקת אבל בעומדת ושותתת לא אשכחן דמטהר ר' יוסי וכ' אא"ז נ"ע דלפ"ז ג"כ דלא אשכחן נמי דמטמא הלכך מידי ספיקא לא נפקא. ולכן אין להחמיר אלא בודאי שותתת ולא בדאיכא למיחש. ולענ"ד היה מקום לומר דלא לטמא רק בשתיתה מתחלה שהמי רגלים מרובים לא בשתיתה דלסוף כו' כיון ששותתת מחמת מיעוט מ"ר שבסוף השתנה נתמעטה ואין בהם כדי זינוק איך נאמר שאז דוקא יהי' בהם כח לחזור להמקור ולהוציא משם דם. מיהו לא נ' כן מהתוספות. וכן ראיתי שכ' הב"ח סעיף א' עמ"ש הטור אבל אם שותתין על שפת הספל טמאה וז"ל והשתא רבינו דנקט על שפת הספל לרבותא נקט הכי כלומר לא מיבעיא אם גם מתחלת הטלת מי רגליה שהם מרובים היתה עומדת ושותתת לתוך הספל דפשיטא דטמאה דחיישינן שמא מתוך עצירת מי רגליה הדור למקור אלא אפי' אם בתחלה היתה מקלחת לתוך הספל ולאחר הקילוח היו מי רגליה שותתים על שפת הספל דאע"פ שאין שם אלא מעט מי רגלים בסוף ההטלה אפ"ה חיישינן דהדור למקור ואייתי דם וטמאה כו' והכי משמע להדיא בדברי הרא"ש שכתב דחיישינן דבתר דתמו מיא ופסק הזינוק ואין המים יוצאין בגבורה הויא לה כמו שותתת וחזרו מי רגלים למקור והביאו דם עכ"ל הב"ח הביאו הס"ט רס"י קצ"א ועמ"ש מזה לקמן אות ה':

שטה ג' היא שטת ר"ח דאף ר' יוסי לא טיהר בעומדת אלא משום נדה אבל טמאה משום כתם מדרבנן ואין לטהר לגמרי אף מדרבנן רק היכא דמטהר ר"מ דהיינו ביושבת ופי' רבינו ז"ל דהיינו שאפי' ביושבת בעינן ג"כ מזנקת כדאמרינן לר"מ מיהו ביושבת באמצע הספל סגי דבספק יש להקל בטומאת כתם ע"ש סי' קצ"א ססק"א. והנה נלע"ד שיש נפ"מ בין פרש"י ובין פי' התוספות ביושבת לר"מ וכגון ביושבת ומזנקת דלפרש"י טהורה לר"מ והתוס' כתבו דבתר שהניחה מלזנק ואין המים יוצאים בגבורה ה"ל כמו שותתת. ורש"י נ' דלא ס"ל זה כלל דפי' שותתת היינו דאוקמה אנפשה ולא מצד שהמים מצד עצמם מועטים עד שאין בהם כדי לזנק כן נלע"ד וכמו שנת' אות א' ב'. והנה נפ"מ זו לא ביארו הפוסקים מאחר דלדינא אפילו לתוספות טהורה דפסקו ביושבת ושותתת טהורה. אבל לר"ח יש נפ"מ כיון דמטמא משום כתם. לכן נ' להקל בזה כפי פרש"י שהרי התוס' ג"כ מתירים מטעם אחר ועוד בכתם יש להקל בספק כנ"ל:

קיצור. הרי נתבאר ג' שטות. הא' שטת רש"י דעומדת א"א לה לזנק וכשטיהר ר' יוסי בעומדת ממילא מובן דאפילו שותתת. ולדעת הש"ע אפילו הרגישה. ואפי' יושבת על שפת הספל ומקלחת לתוך הספל ונמצא דם על שפת הספל ולא בתוך הספל מטהר הרשב"א והר"ן מטמא בזה. הב' שטת הרא"ש מהתוס' דעומדת אפשר לה לזנק ובזה טיהר ר' יוסי וה"ה ביושבת ושותתת. אבל בעומדת ושותתת מטמא ר' יוסי ג"כ ועמש"ל בשם אא"ז נ"ע והוא בסי' קצ"א סק"א ד"ה אבל התוספות וכ' הב"ח כו' אבל מלשון רמ"א כו' ועמש"ל. הג' שטת ר"ח דר' יוסי מטהר בעומדת משום נדה אבל טמאה משום כתם. וה"ה ביושבת ושותתת וכתב הש"ך דלשטה זו אין לטהר אלא ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך כו'. ורבינו ז"ל כ' בשם רמ"א לטהר אפי' ביושבת באמצע הספל ונמצא תוך הספל. אבל ביושבת על שפת הספל ונמצא תוך הספל ועל שפת הספל י"ל דטמאה גם לפי' רבינו ז"ל ולפע"ד יש להקל אפי' בכה"ג די"ל דר"ח ס"ל כפרש"י ולפרש"י לא נק' שותתת רק כששותתת מתחלה עד סוף כמש"ל וכדלקמן אות ד':

גשטה רביעית היא שטת מהר"ם בתשובה סי' תר"ל ובהגמי"י ומרדכי ואף דבהג"ה בש"ע השוה אותן לדעת ר"ח היינו לדינא אבל טעמן חלוק זמ"ז דמהר"ם ס"ל דר' יוסי לא פליג אר"מ אלא בעומדת (הפך ממ"ש ר"ח) אבל ביושבת מודה לי' דאינה טהורה אלא כאוקימתא דר' אבא ביושבת על שפת הספל כו' והטעם צ"ל דלחששא דלמא בתר דתמו מיא (לגמרי כפרש"י אתא דם כדרכו) אתא דם חייש ר' יוסי ג"כ ומש"ה בעינן יושבת על שפת כו' לברר שהדם בא עם מ"ר וה"ה בעומדת בעינן הכי עומדת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל ונמצא הדם בתוך הספל. אבל כיון שנתברר שהדם בא עם מ"ר לא חיישינן אפי' בעומדת דלמא הדור מ"ר למקור ואייתי דם דלחששא זו לא חייש ר' יוסי כלל. רק לדלמא בתר דתמו מיא אתא דם כי אורחא ולפ"ז צ"ל דמהר"ם ס"ל כפרש"י בפי' דלמא בתר דתמו מיא אתא דם דהיינו כי אורחא שלא ע"י מ"ר כלל וכ"כ רבינו ז"ל סי' קצ"א סק"א דהרשב"א ומהר"ם ס"ל כפרש"י. אלא דלהרשב"א לא חיישינן להכי אלא לר' מאיר אבל לא לר' יוסי דהלכתא כוותיה ומהר"מ פליג וכדלקמן עכ"ל. ור"ל כמ"ש עוד בס"ק י"א דחיישינן דלמא בתר דתמו מיא לגמרי אתא דם כי אורחא מהמקור כדפרש"י דלעיל דאף דבגמרא לא אמרינן הכי אלא לר"מ ס"ל למהר"ם דה"ה לר' יוסי חיישינן להכי דלא פליג ארבי מאיר אלא בעומדת עכ"ל. ולפ"ז יש קצת טעם למה חיישינן לחששא זו ולא לחששא דדלמא הדור כו' דכשהדם בא ודאי עם מ"ר מחזקינן לי' שבא עם שביל המים שאין דרך דם נדה לצאת עם מ"ר כמ"ש רש"י ר"פ הרואה כתם דנ"ח ע"ב ומש"ה לא חיישינן לסבה נפלאה דלמא הדור כו'. אבל לשנחוש דלמא הדם בא כדרכו מן המקור בפ"ע רק שנזדמן אחר מ"ר זה חיישינן (וסברא מדלא חזאי קודם אינו מוכרח גם הרשב"א בתשובה שבב"י סס"י קפ"ו שכ' גבי רמ"ת שאינן רצופים וסת הוא דלית לה ע"כ דלא ס"ל טענה זו. רק דמ"מ הכא לא חייש לזה כיון דנמצא הדם בספל או על שפת הספל עם המים חזקה משביל המים בא ומהר"ם לא ס"ל זה) ואתי שפיר מ"ש מהר"ם דביושבת לא פליג ר' יוסי אר' מאיר כו' ביושבת דוקא. אבל בעומדת פליג דהיינו אפילו אם ודאי בא הדם עם מי רגלים חייש ר' מאיר לדלמא הדור כו' ור' יוסי לא חייש לזה. אבל את"ל דמהר"ם ס"ל כפי' התוספות דאפי' לר' מאיר לא חיישינן דלמא בתר דתמו מיא אתא הדם כדרכו דלזה ל"ח מדלא חזאי קודם כו' אלא דחיישינן דלמא בתר שהניחה לזנק וה"ל כמו שותת הדור מ"ר למקור ואייתו דם. וא"כ כיון דר' יוסי מודה ליה בזה דביושבת ושותתת (היינו אפי' בתר דתמו מיא כו') חיישינן לדלמא הדור מ"ר למקור ואייתי דם. (וא"כ דלמא בתר דתמו וכו' ודלמא הדור מ"ר למקור חשש א' הן דהעיקר דלמא הדור כו'). א"כ לפ"ז מכש"כ דיודה לי' לר"מ בעומדת אפי' במזנקת דחיישינן לדלמא הדור דהא כשם דעומדת ומזנקת ה"ל רק חדא לריעותא ה"ה יושבת ושותתת כמ"ש התוספות. וא"כ לא פליגי ר"מ ור' יוסי כלל. וזה אי אפשר שהוא מבטל כל דברי המשנה דפליגי בעומדת. ולהתוס' בעומדת ושותתת לכ"ע טמאה. רק בעומדת ומזנקת פליגי וקשה כיון דלהתוס' עומדת ומזנקת עם יושבת ושותתת הם מדרגה א' ואדרבה מהסברא יושבת ושותתת קיל טפי וא"כ כיון דלמהר"מ מודה ר' יוסי לר"מ ביושבת ושותתת דחיישינן לדלמא הדור מ"ר למקור ואייתי דם. מכש"כ דיש לחוש כן בעומדת ומזנקת וא"כ אמאי פליג עלי' בהא. אעכצ"ל דמהר"ם מפרש כפרש"י דהיינו דלדלמא הדור כו' ל"ח כלל לר' יוסי ומש"ה אין מחמיר בעומדת יותר מביושבת דחומרא זו לחלק בין עומדת ליושבת אין לה מקום רק משום דלמא הדור כו' וחששא זו לא ס"ל לר' יוסי כלל ובזה לבד פליג על ר"מ. אבל לחששא דלמא בתר דתמו מיא לגמרי אתא הדם כדרכו בפ"ע מהמקור חייש ר' יוסי ג"כ כמו ר' מאיר אפי' ביושבת ומכש"כ בעומדת ומש"ה אינו מטהר אפי' ביושבת אא"כ כאוקימתא דר' אבא ביושבת על שפת כו'. וז"ש דביושבת לא פליגי דביושבת ליכא החשש דלמא הדור כו' אפי' לר"מ ואפי' בשותתת לפרש"י לכן כ' רבינו ז"ל דמהר"ם ס"ל כפרש"י:

קיצור. שטה ד' הוא שטת מהר"ם בהגמי"י דביושבת לא פליג ר' יוסי אר' מאיר דאינה טהורה אלא כאוקימתא דר' אבא. ופי' רבינו דחששא דלמא בתר דתמו מיא אתא דם כי אורחיה חייש ר' יוסי ג"כ ולא פליג רק אם ודאי בא עם מ"ר לא חיישינן דלמא הדור מי רגלים למקור ואייתי דם:

דאבל מה נעשה ולשון הגמי"י ספ"ה עומד לנגדנו דשם מבואר דמהר"ם ס"ל כפי' התוס' ואדרבה משמע דדוקא בשטת התוס' אמר דינו כמש"ש וכ' מהר"ם ז"ל דאף ר' יוסי לא מטהר ביושבת על שפת כו' דביושבת לא פליגי כו' לפי שטת ר"י (היינו שטת התוספות) שפי' דכולה מתניתין בין יושבת בין עומדת איירי במזנקת וכן לפר"ח כו' עכ"ל. הרי שפתם ברור מללו דלפי שטת ר"י פירש מהר"ם מה שפי' דביושבת לא פליגי. ולכאורה דבריהם תמוהים שהוא נגד הסברא דא"כ נשאר הקושיא דלעיל על מהר"ם דכיון דביושבת ושותתת מודה ר' יוסי דחיישינן לדלמא הדור כו' כמו"כ (וכש"כ) דיש לחוש לזה בעומדת ומזנקת כנ"ל. ומ"מ אחר העיון נ"ל שהוכרחו לפרש כן דמהר"ם דוקא לשטת ר"י אמרה. וההכרח לסבול הקושיא הנ"ל. וליישב דבזה חלוק מהר"ם על התוספות וס"ל דר' יוסי מקיל טפי במזנקת אפי' עומדת משותתת ויושבת (ועיין בתוספות דנ"ט סד"ה האשה. ועוי"ל דמקשה סבר כו' ופי' מהרש"א שם דסברת המקשה הוא במזנקת אפי' עומדת לא הוה חדא לריעותא דלא הדור מ"ר כלל למקור במזנקת. אבל יושבת בשותתת הוה חדא לריעותא והמתרץ השיב לו דעומדת אפי' במזנקת הוה חדא לריעותא משום דאיכא למימר הדור כו' עכ"ל. ותירץ דהמתרץ היינו לר' מאיר אבל לר' יוסי דאינו מחלק בין עומדת ליושבת ס"ל כסברת המקשה דבמזנקת אפי' עומדת לא הוי חדא לריעותא כו' כנ"ל. וא"כ א"ש דברי מהר"ם דס"ל כהועוד י"ל השני שבתוספות) משום דא"א לומר דמהר"ם ס"ל כפרש"י. דלפרש"י א"א כלל להעמיד דבריו. דאי איתא דחיישינן דלמא בתר דתמו מיא לגמרי אתא הדם כדרכו בפ"ע מהמקור ומש"ה אפי' ביושבת בעינן דוקא שיושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל. ונמצא דם בתוך הספל לבד שבזה נתברר שהדם לא בא אחר מ"ר דא"כ הי' צ"ל נמצא על שפת הספל. וא"כ פשיטא דגם בעומדת בעינן כן לברר שלא בא הדם אחר מ"ר. והרי בעומדת א"א כלל לברר זה לפרש"י. דא"א לומר דמיירי ג"כ בעומדת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל כו' דהא רש"י פי' דעומדת א"א לה לזנק וכל עומדת שותתת היא. וא"כ אם עומדת על שפת הספל. א"א לצייר שתהא מזנקת לתוך הספל כו'. דמשפת לתוך א"א רק ע"י זינוק וכיון שא"א לה לזנק א"כ בהכרח שותתין רק על שפת כו' וא"כ א"א שיטהר ר' יוסי עומדת אע"ג דלא חיישינן דלמא הדור כו' מ"מ כיון דחאיש דלמא בתר דתמו וכו'. ובעומדת א"א לברר שאינו כן. משא"כ לפי' התוספות דעומדת אפשר לה לזנק א"כ שפיר יש להעמיד בעומדת על שפת הספל ומזנקת לתוך כו' כמו ביושבת. ועי"ז יכול להתברר דלא בתר דתמו וכו' (אתא הדם כי אורחא וגם לא הדור מ"ר אז למקור) וליישב דברי רבינו ז"ל שכ' דמהר"ם ס"ל כפרש"י. היינו דמשום דגם לפי' הגמי"י נשאר קושיא ודוחק על מהר"ם כנ"ל ע"כ ס"ל דמהר"מ ס"ל כפרש"י דהחשש דדלמא בתר דתמו מיא אינו שייך כלל לדלמא הדור כו' כנ"ל. ויתורץ בזה הקושיא הנ"ל. רק נצטרך לומר דמהר"ם חולק על פרש"י בדבר א'. והוא דס"ל דעומדת ג"כ אפשר לה לזנק וע"כ גם בעומדת יוכל לומר דאינו מטהר ר' יוסי רק בעומדת על שפת הספל ומזנקת לתוך כו' ובזה עלו כהוגן דברי מהר"ם. ולפ"ז יפרש מהר"ם הגמ' מורכב מפרש"י והתוס' היינו שיפרש מאי שנא עומדת כפי' התוס' דטמאה משום חדא ריעותא דאין רחמה נפתח ודפרש"י לעיל דנ"ז ע"ב ד"ה עומדת טמאה דאיידי דדחיק לה עלמא דמעומד השתינה כו' אע"ג דמזנקת יושבת נמי תהא טמאה היכא דשותתת ומשני דכולה איירי דוקא במזנקת וזהו כפי' התוס'. אבל הקושיא שבגמ' מזנקת נמי דלמא בתר דתמו מיא אתא דם יפרש כפרש"י. דלמא אתא הדם כדרכו מן המקור אחר כלות המ"ר. (ולא ס"ל סברת התוספות מדלא חזאי כו'. ועוד די"ל ג"כ דא"א לו לפרש כהתוס' כי השתיתה שאחר כלות גבורת המים אין שייך לומר דלמא הדור כו'. וגם לא ניחא לי' כהתוספות. דא"כ יצטרך לומר שטתו דר' יוסי ור' מאיר פליגי אם עומדת ומזנקת עדיף מיושבת ושותתת או לא וכנ"ל. וזה דוחק. וגם התוס' עצמן לא ס"ל סברא זו) ומשני ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך כו'. וכ"ז פריך הש"ס ומשני לר"מ. ואמנם ס"ל למהר"ם דכיון דבמשנה לא מצינו פלוגתא בין ר"מ לר' יוסי רק בעומדת לבד. אבל ביושבת לא מצינו פלוגתא. א"כ יש לנו לומר דכל מה שמחמיר ר' מאיר ביושבת אזי גם ר' יוסי מודה לו דאל"כ אמאי לא אשמעינן פלוגתא בהא. דהרי ר"מ ג"כ אמר יושבת טהורה כמו ר' יוסי. ועכ"ז העמידו בגמ' דמיירי דוקא ביושבת על שפת כו'. א"כ ס"ל למהר"ם דכך צ"ל לר' יוסי ג"כ וכ"ז כדי לברר שלא בא הדם בפ"ע בתר דתמו מיא. אבל מ"מ בהא לא ס"ל לר' יוסי כר' מאיר ביושבת ושותתת דמטמא ר"מ משום דלמא הדור כו' משום דדומה לעומדת ומזנקת דהוה חדא ריעותא וכיון דר' יוסי גילה לנו דעומדת טהורה ולא חיישינן לדלמא הדור. כמ"כ אין לחוש לזה ביושבת ושותתת. רק מ"מ א"א להטהר ביושבת ושותתת מטעם אחר דחיישינן דלמא בתר דתמו וכו' וזהו א"א להתברר אא"כ יושבת על שפת הספל ומזנקת כו' כמ"ש בגמ'. ומ"מ בענין נידון שאילתנו שנגעה ביד קודם כלות השתיתה ומצאה ט"ד דנתברר דלא בתר דתמו מיא כו' י"ל דיטהר מהר"ם ג"כ לר' יוסי. דלדלמא הדור מ"ר למקור לא חאיש כלל לפי' רבינו ז"ל דמהר"ם ס"ל כפרש"י. וגם לפי' הגמי"י דמהר"ם חאיש לזה ביושבת ושותתת י"ל דהיינו בשותתת מתחלה ולא בשותתת רק לסוף מחמת כלות המ"ר וכמש"ל ואף אם נאמר דלהגמי"י בשם מהר"ם חיישינן דילמא הדור מ"ר למקור ואייתי דם מ"מ כיון דבלא"ה רוב הפוסקים לא ס"ל כמהר"ם וגם למהר"ם י"ל דר' יוסי מטמא רק משום כתם דהא איכא מ"ד בגמ' הכי אפי' לר"מ והפמ"א כ' שכ"ד ר' יוחנן בגמ' רפ"ט. ע"כ נלע"ד לסמוך להקל בנד"ז. ושוב נלע"ד דבודאי רבינו ז"ל לא הי' חולק על הגמי"י אלא דפי' כן ד' הגמי"י דמ"ש דמהר"ם ס"ל כשטת ר"י היינו בענין דעומדת אפשר לה לזנק. אבל בפי' דלמא בתר דתמו כו' י"ל דלהגמי"י ג"כ מהר"ם מפרש כפרש"י כמ"ש רבינו ז"ל. (וביושבת על שפת הספל ונמצא דם בתוך הספל ועל שפת הספל ע' תשו' ושב הכהן סי' ל"ב ד"ה וראיתי להש"ך סק"ד שצידד להקל ונעלמה ממנו טענת הס"ט סס"י ק"צ שיש לחוש לר' מאיר שגם הדם שבתוך הספל בא משפת הספל והכל לאחר דתמו מיא כו'. מיהו חששא זו רק לפי' מהר"ם דביושבת ל"פ כלל אבל לפי' ר"ח י"ל דטהורה כמ"ש לעיל):

קיצור. בהגמי"י ספ"ה משמע דמהר"ם ס"ל כהתוס' דעומדת אפשר לה לזנק. וגם חששא דדלמא בתר דתמו מיא פי' ג"כ כהתוספות דאז ה"ל שותתת וחיישינן דלמא הדור כו'. ולכן ביושבת מטמא אא"כ יושבת על שפת הספל כו'. וה"ה בעומדת מטהר בכה"ג דוקא. משא"כ לר' מאיר טמא בעומדת אפי' כה"ג ורבינו ז"ל פי' דחששא דדלמא בתר דתמו כו' מפרש מהר"ם כפרש"י ונפ"מ אם ראה שהדם יצא עם המ"ר אפי' כששהתה טהורה לפי' רבינו ז"ל. משא"כ להגמי"י דחיישינן דלמא הדור כו':

הוהנה הב"י פסק כפרש"י שהיא שטה א' וכדעת הרשב"א ולא כהתוס' ורא"ש ולא כר"ח. ואמנם הרמ"א חשש להחמיר כשטת התוס' וגם כשטת ר"ח. והפמ"א כ' שראוי לסמוך על פסק הרב"י. ואין כן דעת האחרונים. והנה הב"ח סי' קצ"א סעי' ג' הקשה קושיא גדולה על שטת הרא"ש והתוספות דר' יוסי אינו מטהר בעומדת ושותתת דא"כ מאי פריך בגמ' ור' יוסי בחד ספיקא מטהר (דהיינו רישא דמתניתין האשה שהיא עושה צרכיה) בתרי ספיקי (דהיינו סיפא דמתניתין איש ואשה שעשו צרכיהן כו') מיבעיא ומאי קושיא דלמא בסיפא מטהר אפי' בעומדת ושותתת דברישא טמא כה"ג. וכן הפמ"א הקשה כנ"ל וכ' ונוראות נפלאתי. ובאמת שהוא קושיא רבה ודוחק גדול לפי' התוס' והרא"ש ומחמת זה הכריע הפמ"א כפרש"י נגד התוס' והרא"ש. ואני מוסיף עוד קושיא עצומה. דהנה בגמ' די"ד ע"ב אמרו וכשטיהר ר' יוסי (בעד שאינו בדוק ונמצא עליו כגריס ועוד אחר שבדקה א"ע בו) לעצמו טיהר דתנן האשה שהיא עושה צרכיה ר' יוסי מטהר אפי' בעומדת וע"ש דעומדת שוה לעד שאינו בדוק ואדרבא יש סברא לומר דעד שאינו בדוק חמור טפי מעומדת ע"ש בפוסקים שי"א דאפי' לר' יוסי הכא גבי עד טהורה משום נדה. אבל טמאה משום כתם. וי"א דשניהן שוים ואי איתא דבעומדת ג"כ אינו מטהר ר' יוסי רק במזנקת. אבל בשותתת טמאה א"כ איך שייך לומר לעצמו טיהר מי הגיד לנו דעד שאינו בדוק דמי לעומדת ומזנקת שמא דמי לעומדת ושותתת דמודה ר' יוסי דטמא ואדרבה י"ל דטפי דמי לעומדת ושותתת דהכא איכא רג"ל טפי משם כיון שבדקה א"ע בו כמ"ש הפוסקים א"ו משמע דר' יוסי מטהר בעומדת בכל ענין ואינו מחלק כלל הלכך שפיר שייך לומר לעצמו טיהר כמו דמטהר שם בכל ענין. וגם מה שנחלקו התוספות על רש"י בפי' דלמא בתר דתמו מיא דר"ל דלמא בתר שהניח מלזנק ושותתת הדור מ"ר למקור ואתי דם. והרא"ש ביאר זה בתר דתמו מיא ופסק הזינוק ואין המים יוצאים בגבורה וה"ל כמו שותתת והדור מ"ר למקור ובאמת שזו הסברא אינו מובן דבשלמא בשתיתה דבתחלה דהיינו בעומדת שמיד כשמתחלת להשתין ה"ל כמו שותת ור"ל דדחיק לה עלמא כיון דעומדת ואין רחמה נפתח שיוכלו המ"ר לצאת להדיא והמ"ר הן הרבה אז שייך לומר דלמא הדור כו'. וכן ביושבת ושותתת מתחלה שג"כ המ"ר מרובים וכיון דשותתת ואוקמה אנפשה הוא י"ל שהמ"ר הדור למקור כיון שהם מרובים משא"כ ביושבת ומזנקת דבשעת הזינוק ל"ח לדלמא הדור כיון דלא אוקמא אנפשה הוא ע"כ אף שהמים מרובים ל"ח לדלמא הדור כו'. א"כ איך נימא כשנתמעטו המים דהיינו בסוף ההשתנה עד שאע"ג דלא אוקמה אנפשה הוא והפתח פתוח כדרכו אין להם כח לזנק מלמעלה למטה מצד עוצם מיעוטן ואיך נימא אז דלמא הדור למקור כו' כיון שאפי' בהפתח הפתוח לפניהם כדרך הליכתן מלמעלה למטה אין בהם כח לזנק איך יהפכו ממטה למעלה להיות חוזרים למקור ולא מצינו חששא זו רק כשהמים רבים ויש להם מונע לילך כדרכן בשביל שמלמעלה למטה דהיינו בעומדת דדחיק לה עלמא א"נ ביושבת אלא דאוקמה אנפשה משא"כ היכא שאין להם מונע אע"פ שהמים מרובים ל"ח לדלמא הדור למקור. א"כ כש"כ כשאין להם מונע וגם המים מועטים עד מאד עד שגם בדרך זה הולכים בנחת מאד בלי גבורה לסבת מיעוטן איך ניחוש דלמא הדור כו'. וע' בב"ח סי' קצ"א ס"א הזכיר סברא זו לא מיבעיא אם גם מתחלת כו' אפילו אם בתחלה היתה מקלחת כו' דאע"פ דאין שם אלא מעט ממימי רגלים בסוף ההטלה אפ"ה חיישינן דהדור למקור וכמש"ל אות ב' משמו. ובאמת שמוכרחים לומר כן להתוספות והרא"ש. אבל לפרש"י אתי שפיר טפי ולא נצטרך לומר כן ומה שסתרו התוס' פי' רש"י דמדלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אח"כ א"כ הדם לאו ממילא אתא אין מוכרח. דהא בהדיא תנן פ"ב דמכילתין די"ד גבי רמ"ת נמצא לאחר זמן טמאין מספק ופטורים מן הקרבן. ופי' בגמ' דט"ו דשהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה הוא אחר דאחר וטהורה לגמרי ובלא שהתה ה"ל ספק. והרי הכל זמן מועט מאד. ואמאי נימא מדלא חזאי קודם התשמיש ודאי מחמת התשמיש אתא הדם. ואין לומר דאיה"נ דאמרינן דמחמת גרם התשמיש אתא הדם. אבל מ"מ מחזקינן לי' שבא מחמת גרם התשמיש ואחר התשמיש הלכך כששימשו לא הי' דם. דזה דוחק דהא בגמ' דפ"ח מוקמינן לה לעולם בדארגישה ואימור הרגשת שמש כו' ואי איתא דמחזקינן דהדם בא מחמת תשמיש א"כ כיון דודאי התשמיש גרם לדם וגם ארגישה אמאי נימא דהרגשת שמש הוא. ותו דא"כ כאן נמי אף את"ל דמדלא חזאי קודם אמרינן דהמ"ר היו סבה לדם נימא ג"כ דמ"מ היה סבה שיומשך דם המקור ולא מצד דהדור מ"ר למקור רק ע"ד שהתשמיש הוא סיבה לדם ואעפ"כ אמרינן דהדם בא אחר התשמיש כמ"כ כאן י"ל דבתר דתמו מיא ממש אתא דם. ולכאורה יש ראי' לזה מדין הנזכר בתשו' הרשב"א הובא ב"י סי' קפ"ו ובהג"ה ש"ע סי' קפ"ז ס"א לענין רמ"ת ואלו הג"פ צ"ל רצופים אבל כל שפעם כך ופעם כך אין זו חזקה כלל ווסת הוא דלית לה וע"ש בדברי הגאאזמו"ר ז"ל סק"ח דפי' שנתקלקל ווסתה ופורשת נדה בלא עת כו' אמאי נימא מדלא חזאי קודם ודאי התשמיש גרם לדם. וצ"ל דהרשב"א לשטתי' אזיל דלא ס"ל סברא זו דמדלא חזאי כו'. ולהתוס' דס"ל סברא זו י"ל דאין ה"נ דמחזקינן דהתשמיש גרם לדם מדלא חזאי קודם. אלא דהא אפי' בפעם א' אמרינן כן אעפ"כ משמשת פ"ב דאמרינן מקרה הוא שקרה דתשמיש זה גרם לדם ולא הוחזקה אלעולם כמ"כ אפי' ג"פ שאינן רצופים אין זו חזקה גמורה לאסור עי"ז לעולם (וכבר כתבתי מזה בתשו' נידון רמ"ת ובתשו' בדין שו"ב שהוחזק חזקה שאינה שוה להיות נשתטה ונתרפא כו'):

קיצור. הב"ח הקשה קושיא גדולה על שטת התוס' מהסוגיא במקומה ויש להוסיף גם מסוגיא דעד שאינו בדוק די"ד גם על עצם הסברא יש קושיא. ומה שהקשו על פרש"י איך חיישינן דלמא בתר דתמו כו' יש ליישב בטוב:

וועתה נשוב לדינו של הרב"י אם בדקה א"ע אחר כלות המ"ר ומצאה דם דטמאה ודאית. ולפע"ד יש לספק בזה טובא אם קנחה א"ע תוך שיעור ווסת ליציאת מ"ר והרי גבי קנחה א"ע אחר תשמיש תוך שיעור ווסת מחייבין חטאת לבעלה אלמא דמחזקינן לי' בטומאה ודאית אלמפרע והן אמת דבגמ' דף ס' ע"ב פליגי בר פדא ור' אושעיא ולר' אושעיא בלא תשמיש לא מחזקינן בטומאה ודאית אלמפרע דאם איתא דהוה דם מאן עכביה ול"ד לאחר תשמיש דהתם י"ל דשמש עכביה. אך אפי' לפ"ז י"ל הכא ג"כ דהוה דם במ"ר ג"כ רק שנתבטל במיעוטו במים לכן לא ניכר. ותו דהא רב שם ס"ל כבר פדא דמחזקינן אלמפרע וכ"ד רב הונא בגמ' ד"ו וכ"ד רב חסדא בקדושין דע"ג ע"ב וכ"פ הרב"י בש"ע סי' ק"צ סעיף נ"א.וכ' שהרא"ש שכ' כר' אושעיא יחיד הוא בדבר וכיון דאפילו בכתמים ששומעים להקל פסק להחמיר א"כ ודאי ס"ל דאין לספק בזה. אמנם עדיין י"ל דל"ד דבשלמא התם כשנאמר שהדם שנמצא עכשיו בקינוח נעקר ממנה בשיעור וסת מקודם והי' אז עדיין בתחלת ביה"ח סגי. משא"כ הכא כשנמצא אחר כלות המ"ר תוך שיעור ווסת ואנו רוצים לומר שהי' מקודם בהמ"ר ממש זה לא דמי כ"כ להתם אף לבר פדא. אך כבר כ' שם הרא"ש חילוק זה בשלמא בטהרות כו' אבל הכא כו' אין ראוי שנתלה דם המציאה בה כו' ואפ"ה כו' א"כ כו' ע"ש. וא"כ שאר הפוסקים דפסקו דבכתמים תולים כשיעור וסת ולא יותר ש"מ דלא ס"ל חילוק זה אלא דדם זה מחזקינן לי' כמ"כ ממש למפרע שהי' במקום הזה ממש. ועוד דבכל כה"ג יש לצרף סברת התוס' דמדלא חזאי קודם עשיית צרכיה ולא אח"כ א"כ הדם ודאי לאו ממילא אתי רק שי"ל דאיכא הוכחה להיפוך מדלא נמצא בתוך הספל. והרי עכ"פ הרשב"א לא ס"ל כלל הוכחה זו מדמטהר בנמצא על שפת הספל לחוד וה"נ ה"ל כעל שפת הספל כיון שהבדיקה הי' תוך שיעור וסת לכלות המ"ר. גם הר"ן בתשו' דימה דם שעל העד לנמצא על שפת הספל. והמרדכי שפסק דטמאה בפשיטות היינו משום דס"ל דנמצא על שפת הספל נמי טמאה. אבל לפ"ד המקילים בזה קרוב לומר שיש להקל ג"כ בנמצא על העד ובלבד כשקינחה א"ע תוך שיעור וסת וע' בתשו' פמ"א ח"א סי' י"ב ד"ה ואם אמנם. ואף כי ודאי אין להקל נגד הרמ"א שפסק כהמחמירים ובפרט שבנד"ז י"ל שגם להר"ן יש להחמיר מ"מ כיון שלדעת הרב"י שפסק כהרשב"א וסיעתו יש להקל. א"כ יש לסמוך עכ"פ על בדיקת מהרי"ו הנז' בש"ע סי' קצ"א דאע"ג שהש"ך סק"ז כ' שהבדיקה לאו דסמכה היא מ"מ יש לסמוך עכ"פ ע"ז בצירוף דעת הרשב"א וסיעתו. ובפרט שהנ"ב סי' מ"ג כ' שהיא בדיקה טובה. אך מ"מ וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה נגד הרמ"א שכ' אאזמו"ר הנ"ל נ"ע סק"י דס"ל דבכה"ג לא מהני בדיקת מהרי"ו ובס"ט החמיר יותר בפי' דעת הרמ"א כדלקמן:

קיצור. אם בדקה עצמה אות יום להטלת מ"ר י"ל דה"ל כנמצא על שפת הספל. מיהו למעשה חלילה לסמוך ע"ז רק עפ"י בדיקת מהרי"ו ואעפ"כ אין לעשות מעשה בזה:

זומ"מ נראה דאע"ג דלא סמכינן על בדיקת מהרי"ו מ"מ על הבדיקה שנזכר בתשו' אאזמו"ר נ"ע ריש הל' נדה שתכין לה קנה דק ארוך כו' יש לסמוך כמ"ש בתשו' א' דס"ל לרבינו ז"ל דבדיקה זו עדיפא מבדיקת מהרי"ו. והטעם מובן ממ"ש בשולחנו הטהור סי' קצ"א ססק"י שאפשר לו לירד כו' ע"ש אבל בבדיקה זו ל"ל הכי שע"י הקנה דוחקתו למעלה. לכן אם תבדוק ג"פ וימצא המוך נקי ולמטה בסוף המ"ר ימצא טפת דם יש להתירה לעולם אף אם תראה במ"ר דמוכחא מילתא דלאו מהמקור הוא. וכש"כ בנד"ז שמרגשת כאב בשעת הטלת מ"ר דא"כ נ' שיש לסמוך ג"כ על בדיקת מהרי"ו כדפסק רמ"א להדיא ואע"ג שמרגשת לפעמים כאב בלא הטלה ג"כ מ"מ אם בשעת ההטלה לעולם מרגשת כאב מוכחא מילתא דהכאב הוא במקום מוצא המ"ר אלא דהכאב גדול עד שמרגשת אותו לפעמים גם בלא הטלה. אבל עכ"פ הוא במקום מוצא מ"ר מדמרגשת כאב לעולם בשעת הטלת מ"ר. וא"כ יש לסמוך על בדיקת מהרי"ו. ודע דבדיקות אלו אינן מועילות אלא אם אחר הטלת מ"ר ימצא ט"ד בהמ"ר או על העד ואח"כ תוציא המוך ויהי' נקי כנ"ל. אבל אם גם במ"ר ובהעד שתקנח א"ע בו אחר הטלת מ"ר קודם הוצאת המוך לא ימצא שום דם. א"כ אין ראי' ממה שגם המוך נקי כיון דעכשיו לא נמצא שום ט"ד ואם אח"כ בהשתנה אחרת ימצאו טפי דמים יש לחוש דמהמקור הוא. משא"כ כשנמצא על העד ואח"כ תוציא המוך נקי מוכח דלאו מהמקור הוא. ומה שבא בשאלתך אם הבדיקה שבש"ע היא דוקא במרגשת כאב. או גם באינה מרגשת. כבר נתבאר בשם כאאזמו"ר ז"ל סק"י דבאינה מרגשת לא מהני הבדיקה מיהו מתוך דבריו נ' דהיינו דוקא כשנמצא על העד לחוד אבל אם נמצא ג"כ בתוך הספל ועל העד שהביא רמ"א י"א דטהורה בלי בדיקה וזהו דעת הר"ן וי"א דטמאה וזהו דעת מהר"ם א"כ אפשר דבכה"ג סמכינן על הבדיקה גם לפ"ד רמ"א. כן מורה לשון רבינו ז"ל סק"י ממ"ש דהכי לא מהני כו' דדוקא בנמצא על העד לחוד. אך בס"ט סק"ז פי' דרמ"א ס"ל דאפי' בכה"ג לא סמכינן על הבדיקה. וכן לפי הטעם שכ' רבינו ז"ל סק"י דבדיקה זו לא מהני רק דלא אמרינן הדור מ"ר כו'. א"כ בכה"ג אפי' לא נימא הדור כו' יש לחוש לדלמא בתר דתמו כו' כמ"ש שם סקי"א. לכן לפי' הס"ט לא סמכינן על הבדיקה זו בשום ענין רק במרגשת כאב דוקא. ובתשובה א' כתבתי שאין להחמיר בזה:

ומה שכתבת במוצא' דם במ"ר אם צריך שיעור כמו בכתם הנה שאלתך זו היא לפר"ח דמטמא משום כתם. דאלו לפי' מהר"ם כיון דיש לחוש לדלמא בתר דתמו כו' א"כ טמאה משום נדה. וכן להר"ן בנמצא על שפת לחוד. וא"כ אין נפ"מ לדינא דהא אנן חוששין לפוסקים הנ"ל וביושבת על שפת וכו' ומקלחת לתוך כו' ונמצא בתוך גם לר"ח טהורה לגמרי. ואין נפ"מ רק לענין עומדת. ונ' דאין חילוק בין פחות מכגריס לכגריס ועוד דחילוק זה לא שייך רק כשיש לתלות בדם מאכולת. משא"כ הכא דודאי מגופה קחזיא רק הספק שמא ממקום מ"ר א"כ מ"ל כגריס ועוד או פחות מכגריס שמא תאמר דעל פחות מכגריס לא גזרו כלל טומאת כתם. הא לא משמע כן ממ"ש כאאזמו"ר נ"ע סי' ק"צ סק"ט בשם הראב"ד ע"ש: