סימן קכט

אסימן קכט

בדין אשה שנעקר המקור המבואר בדברי הכו"פ סי' קפ"ח ובדברי כאאזמו"ר נ"ע שם. והנה דין זה כבר נזכר בשו"ת גדולי האחרונים מהן בשו"ת פנ"י סי' ו' ובתשו' גאוני בתראי סי' כ"ח ובכו"פ ובתשו' מעיל צדקה ובס"ט סי' קפ"ח ובשו"ת זכרון יוסף סי' י"ב. ובספר באר יעקב. והנה הפנ"י שם הקיל אפי' רואה בהרגשה וז"ל סס"י הנ"ל ע"כ נלע"ד ברור דלפי' הר"ש אפי' ידעינן בודאי דדם נדה שיצתה מן מקורה והרגישה דם מן המקור מ"מ כיון דע"י חתיכה בא טהורה דלא טמאה תורה אלא אם היא רואה כדרך הנשים. אבל אם היא רואה שלא כדרכה טהורה כמו בשפופרת כו' כיון שאין דרך לראות כך כו' אפי' אם דם ממש הוא ויוצא בלא חתיכה מ"מ כיון שהחתיכה מוציאה דם מן המקור אין זו דרכה כו' עכ"ל. ובענין מ"ש אפי' כו' ויוצא בלא חתיכה לכאורה הוא נגד הגמרא ויתבאר לקמן אות ז' בעזה"י. אמנם הכו"פ סי' קפ"ח סס"ק ב' לא הקיל לסמוך על פי' הר"ש לבדו כיון דלרש"י ותוס' אין זה היתר אא"כ יש לזה עוד צירוף היינו בבודקת ומוצאה בלי הרגשה הואיל ודעת מהר"ם מרוטנבורג בהגמי"י דבעינן דוקא הרגשה גמורה אפי' בבדיקה. ולא אמרינן אימור הרגשת עד הוא ולכן סמך בצירוף שני הסברות היינו דהר"ש ומהר"ם והקיל במקום עיגון עכ"ד. וכ"ד אאזמו"ר נ"ע והמע"צ סס"י ל"ד החמיר בזה ומ"מ לא נתבאר בדבריו בפירוש להחמיר אפי' רואה שלא בהרגשה. והנה נציע השיטות שיש בסוגיא דגמרא הנה לפי שטת רש"י בהא דאמר אביי ד' כ"ב ע"א כי פליגי בחתיכה מר סבר היינו ר"א דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ור"ל דדם נדות הוא ולאפוקי מרבנן בתראי דס"ל דאין דרכה כו' ואין זה דם נדה ולכן לר"א היכא דהחתיכה פלי פלויי טמאה דהא בבשרה קרינן בה דליכא חציצה ומ"מ בחתיכה דשיעא טהורה מטעם חציצה ואע"ג דלעיל ברבי יוחנן ארשב"י ס"ל כיון דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה בבשרה קרינן ביה דמין במינו אינו חוצץ צ"ל דר' אליעזר פליג עלי' וס"ל אע"ג דדרכה כו' מ"מ הוי חציצה. א"נ י"ל דדרכה דקאמר ר"א היינו לאפוקי ממ"ש רבנן בתראי דאין זה דם נדה אבל מ"מ ס"ל דאין רגילות כלל שתהיה רואה דם בחתיכה. ומש"ה הוי חציצה. ונמצא מבואר מפרש"י לפי תירוצו של אביי דעיקר הטעם דמבבשרה ממעטינן הרואה דם בחתיכה הוא משום חציצה הא היכא דליכא חציצה טמאה אפילו אין דרכה לראות דאין לומר דלא נצרך טעמא דחציצה אלא משום דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה דא"כ ל"ל לרש"י לפרש בומר סבר דהיינו רבנן בתראי משום דלאו דם נדה הוא יפרש כפשוטו דכיון דס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה לכן אפילו פלי פלויי וליכא חציצה טהורה. ואין לומר משום דלשון הברייתא וחכ"א אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. משמע לפרש דלאו דם נדה הוא כלל דהא לרבא אין הפי' כן כמבואר ברש"י דכ"ב א' ד"ה ורבנן סברי. וא"כ גם לאביי היה יכול רש"י לפרש כן. א"ו משמע דס"ל לאביי היכא דליכא חציצה טמאה אע"ג דאין דרכה לראות כך וכן ברואה בשפופרת דטהורה היינו משום חציצה הא אם יש בקעים וסדקים בשפופרת שהדם נוגע בבשרה טמאה וכן הוא בפסקי הרשב"ץ פ' המפלת הרואה דם בשפופרת שאינו נוגע בבשרה טהורה משמע דוקא כשאינו נוגע הא נוגע טמאה אע"ג דלכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת. רק לגירסא ברש"י שלפנינו דכ"א סע"ב בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה. דאין דרך רואה בכך משמע דהא דאין דרך רואה בכך הוא מועיל מצד עצמו לטהרה דאם היכא דיש חציצה ל"ל טעמא דאין דרך רואה בכך הא אפי' בחתיכה דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה לר"א אעפ"כ היא טהורה כשיש חציצה. מיהו באמת מהרש"ל מוחק זה מפרש"י. וכ"ז לאביי אמנם רבא מתרץ דכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. וכ' הס"ט בחידושיו וגם בתשו' שבסי' קפ"ח וז"ל דלפרש"י ע"כ הך אין דרכה דקאמר רבא אין הפי' כמו אין דרכה דקאמר אביי דלאביי פירוש אין דרכה כו' לפיכך אין זו דם נדה אלא דם חתיכה. אבל בדברי רבא ל"ל הכא אלא דה"ק רבא כיון דאין דרכה לראות בחתיכה אע"ג דודאי דם נדה הוא אפ"ה טהורה כיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות עכ"ל. והביא ראיה מלשון רש"י דלאו ראייה היא כו'. ול"נ ראיה יותר ממ"ש רש"י דקרא מתורת ראייה מעטיה ואלו הפי' דאין זה דם נדה כלל אין שייך לומר דקרא מעטיה מתורת ראיה דהא ה"ז כדם מכה וא"צ למיעוט הכתוב. א"ו משמע דדם נדה הוא רק דקרא מתורת ראיה מעטי' מדכתיב מבבשרה ולא בחתיכה. ולפ"ז אפשר דלרבא כיון טעם המיעוט מבבשרה היינו דבחתיכ' טהורה כיון דאין דרך רואה בכך ואע"ג דליכא חציצה כמו בפלי פלויי טהורה מיהו הס"ט בסי' קפ"ח סק"ד (בתשובתו הראשונה לדודו בד"ה והנה בתשו' פ"י) כ' וז"ל וכיון שכן ליכא למימר לרבא לכ"ע אין דרכה אפי' בפלי פלויי דא"כ היינו שיטת הר"ש מקוצי כו' ול"ל לר"ש לסתור פרש"י כו' א"ו צ"ל דלפירש"י איכא לפרש הא דקאמר דכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה היינו בחתיכה דשיעא ורבא לאו אדברי אביי קאי דמיירי בחתיכה דפלי פלויי אלא לדחות דברי המקשה דלעיל כו' עכ"ל ע"ש. ומ"מ אין ההכרח בפירש"י עצמו לומר כן רק שר"ש פי' כן ברש"י. ולפ"ז ענין הפארפאל א"א לטהר לפרש"י דאע"ג דאין דרך הנשים לראות בענין זה מ"מ כיון דהדם נוגע אח"כ בבשרה טמאה דמבבשרה לא ממעטינן רק היכא שיש חציצה ויש להקשות לפרש"י א"כ הא דתנן המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה הרי סתם מתני' דביש עמה דם דהיינו על גב החתיכה טמאה היא לכ"ע וכיון דלרבנן בתראי דברייתא לאביי דם שבתוך החתיכה אינו דם נדות כלל כ"א דם החתיכה ולכן אפי' פלי פלויי והדם נוגע בבשרה טהורה שהרי הוא כדם היוצא מחוטמה א"כ אמאי טמאה בדם שע"ג החתיכה מנ"ל דהוא דם נדה נימא שדם זה נמשך מדם שבתוך החתיכה דרך הבקעים ומ"ש מהרואה דם מחמת מכה ותניא בתוספתא פ"ג דנדה ספק דם החדר ספק דם המכה טהור והכא רגלים לדבר שבא מהחתיכה כיון דבא עם החתיכה. וצריך לומר דלפירש"י הא דתנן אם יש עמה דם טמאה לא מיירי בחתיכה דפלי פלויי כ"א בחתיכה דשיעא מש"ה א"א לספק בדם שבתוך החתיכה דאיך יצא מתוך החתיכה על גבי החתיכה כיון דהחתיכה סתומה אבל בחתיכה שיש בה בקעים והדם יוצא מהחתיכה להבקעים באמת י"ל דגם אם יש דם ע"ג החתיכה היא טהורה דתלינן שנמשך מתוך החתיכה וא"כ אין זה דם נדות אלא דם חתיכה. אך לכאורה יש לצדד דהנה אם ראתה דם בשפופרת חלולה משני צדדים וקצרה באופן שהגיעתו להחדר ויצא הדם רק דרך השפופרת בחציצה והפסק רק כיון שהשפופרת קצרה אזי למטה בתוך כותלי הרחם יצא הדם מהשפופרת יש להסתפק כי יש לנטות לכאן ולכאן. דלכאורה י"ל דטמאה דהא כיון שנגע אח"כ בכותלי בית הרחם בתחתיתם א"כ בבשרה קרינן ביה דכל בית החיצון מהתחלת צואר הרחם עד סוף כותלי בית הרחם מקרי בבשרה. ואע"ג שאין דרך הנשים לראות כך מ"מ הא טעם זה לבד לא מהני כנ"ל אלא משום בבשרה ממעטינן לה שלא יהיה חציצה. וכיון שכאן נגע בבשרה אחר שיצא מהשפופרת אין כאן חציצה. וכן משמע לכאורה מדפירש"י גבי הרואה דם בשפופרת ונמצא בתוכו דם דלכאורה לל"ל בתוכו א"ו דאם נמצא בבשרה אע"פ שעבר דרך השפופרת ואין דרכו לראות בכך טמאה. מיהו זה אינו די"ל דכוונת רש"י דאם לא נמצא בשפופרת אזי חיישינן שיצא מן המקור שלא ע"י השפופרת כלל ויש לנטות ג"כ דטהורה דהא עיקר טומאת הדם הוא כשיוצא מן המקור ובא לבית החיצון ובכאן כיון תחלת ביאתו לבית החיצון הוא ע"י חציצה והפסק שלא כדרך שהנשים רואות ונדחה מטומאה לכן אין לו טומאה אח"כ אף שנגע אח"כ בתחתיתו. ולכאורה תליא בפלוגתא דהחוות דעת והנו"ב בענין הרגשה כשלא הרגישה בשעה שזב הדם מהחדר לבית החיצון רק אח"כ כשכבר היה בבית החיצון הרגישה זיבת הלחלוחית. הח"ד בסי' ק"צ כ' דנ"ל דטהורה כיון שבשעה שנפל מהמקור להפרוזדור לא הרגישה ורחמנא טהריה להדם שבא בלא הרגשה מאין יתחיל הטומאה בפרוזדור עכ"ל וכ' עוד דמדברי תשו' נו"ב משמע דאפי' במרגשת שדבר לח זב בפרוזדור אפי' לא הרגישה בשעה שזב ממקורה ג"כ מקרי הרגשה והוא תמוה עכ"ל. וכמו שהבאתי זה לקמן סעי' ז'. וכן ראיתי בספר עצי לבונה רס"י ק"צ תופס בפשיטות סברת הח"ד. וצ"ע בסוגיא דסוכה פרק לולב הגזול דל"ג ע"א בענין יש דיחוי אצל מצות ולגבי קדשים ודאי יש דיחוי. וא"כ למאי מדמינן לה האי טומאה. והנה לדברי הח"ד ה"נ כיון שבא לפרוזדור ובית החיצון בהפסק השפופרת ורחמנא טהריה משום בבשרה. א"כ יש לומר שלא יתחיל טומאה אח"כ. ולהנ"ב י"ל כמו גבי הרגשה מיטמאה אח"כ כמ"כ הכא לאחר שיצא הדם מהשפופרת ונגע בבשרה טמאה. וא"כ גם בנידון הפארפאל שקצת מן הרחם נשתרבב וירד למטה בבית החיצון כמ"ש הכו"פ. וא"כ כשהדם זב ויורד דרך שם. הרי זה בשר הרחם שירד למטה מפסיק בין הדם ובין בית החיצון. וא"כ הדם אף שבא לבית החיצון עדיין אינו מטמא מפני שהוא בחלל הקצת מהרחם שירד למטה וא"כ הגיע לכלל מקום המיטמא ואעפ"כ טהור. א"כ י"ל שגם אח"כ לא יותחל בו טומאה. ומ"מ י"ל דלא דמי כלל לשפופרת. דהתם הדם יוצא מהחדר ואעפ"כ יש הפסק בינו ובין בית החיצון. ע"כ שייך לומר רחמנא טהריה. משא"כ גבי פארפאל שכשירד קצת מהמקור עם הדם שבתוכו לפרוזדור הרי עדיין לא יצא הדם מהמקור ע"כ מה שהחתיכה מפסיק בין הדם והפרוזדור אינו כלום ואח"כ כשיוצא מהחתיכה לפרוזדור מתחיל בו טומאה. וכעין מ"ש רש"י בסוכה דף ל"ג ע"ב בד"ה הכי גרסינן כו' אגד הזמנה בעלמא הוא כו' והלכך אפי' דיחוי מעיקרא אין כאן עד שיקדש עליו היום כו'. ומ"מ אינו מוכרח דהא עכ"פ אינו במקומו בהחדר שלמעלה מבית החיצון כ"א ירד עם קצת החדר לבית החיצון וצ"ע:

קיצור. נתבאר ג' דעות שיש בענין פ"פ הא' תשובת פ"י שמקיל לגמרי אפי' רואה בהרגשה. ב' הכו"פ דאינו מקיל אא"כ יש צד להקל משום דלא הרגישה. ג' המע"צ דמחמיר בכל ענין. ונתבאר דלפרש"י לאביי היכא דליכא חציצה טמאה אע"ג שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות. ולרבא לפ"ד הס"ט בחידושיו היה מקום לומר שאם לא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות טהורה אף לפרש"י ע"ש בחידושיו דכ"ב סד"ה רבא אמר אמנם בתשובתו לדודו שבסי' קפ"ח סק"ד בד"ה והנה בתשובת פנ"י משמע דהיינו דוקא בחתיכה דשיעא. וא"כ היינו משום חציצה. ולפ"ז ענין הפארפאל מה שקצת מהרחם יורד ומשתרבב למטה בבית החיצון א"א לטהר לפרש"י. ומ"מ נתבאר איזה סברא שי"ל דקצת הרחם שנשתרבב ג"כ חשוב חציצה בין הדם לבית החיצון אלא שמ"מ זהו רחוק ואינו מתקבל. עמ"ש בתשובה המתחלת אם יש שרש למ"ש הב"ח סי' קפ"ח שנהגו הנשים שלא לילך למרחץ בימים שבין לבישת לבנים לטבילה מענין לכשנעקר הוא משחיר כו':

בוהנה התוס' דכ"ב ע"א ד"ה כי פליגי הקשו על פרש"י דא"כ השתא אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה לא הוו כההיא דאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת והרמב"ן הקשה עוד ג"כ דאי הכי לא דמי הא דרכה של אשה כו' לאותו שאמרו למעלה בדרבי יוחנן כו' והרשב"א כתב ע"ז ואין קושייתו של הרמב"ן מחוורת בעיני דהרבה לשונות בגמ' שהלשון אחד לשני ענינים מתחלפים. וא"כ ממילא מובן שגם קושיית התוס' אינה מחוורת לפ"ד הרשב"א. והרשב"א הקשה על פרש"י ב' קושיות אחרות. הא' דלפי פירושו ז"ל היינו לישנא קמא ממש כו'. וא"כ לא היה צריך אביי למימר אלא לא תימא הא דם נדה ודאי טמאה אלא הא קמ"ל דאין דרכה של אשה לראות דם (ר"ל דם נדות) בחתיכה (ולכן אפי' פלי פלויי טהורה). הב' דאם איתא לא הוה להו למנקט פלוגתייהו בדשיעא דהא בדשיעא כ"ע טהורי מטהר ליה אלא בדפלי פלויי דהוא עיקר פלוגתייהו הוה להו למנקט כו'. דבשלמא לל"ק אפשר לומר דנקט מיהא משום דיוקא דהא דם נדה טמאה כו'. ור"ל דבשלמא לל"ק דפליגי בתרתי היינו בחתיכה דפלי פלויי וגם ברואה דם נדה בשפופרת מש"ה היינו יכולים לתרץ הא דנקט פלוגתייהו בדשיעא אף ע"ג דשניהם מטהרים רק פלוגתייהו בטעם ההיתר הוא כדי שנבין מזה ג"כ דפליגי ברואה דם נדה בשפופרת ולכך אע"ג דפלוגתייהו בחתיכה דפלי פלויי אינו מתבאר בפירוש בדבריהם רק שמובן מדבריהם מ"מ עי"ז מובן ג"כ הפלוגתא ברואה דם נדה בשפופרת. משא"כ אם היה נקט פלוגתתם בחתיכה דפלי פלויי לא היו מבינים מזה דלרבנן בתראי הרואה דם נדה בשפופרת היא טמאה. משא"כ לפי תירוץ אביי דבאמת לא פליגי ברואה דם נדה בשפופרת דלכ"ע טהורה א"כ ה"ל למינקט פלוגתייהו בדפלי פלויי דהוא עיקר פלוגתייהו. ונ"ל לתרץ פרש"י דהא ודאי כחא דהתירא עדיף א"כ צריך היה להשמיענו ההיתר דהרואה דם בחתיכה דשיעא טהורה לכ"ע רק דהקושיא דהוה להו למינקט תרתי ולומר בד"א בחתיכה דשיעא אבל פלי פלויי טמאה וע"ז יש לתרץ שלא חש להאריך כיון שממילא מובן זה כיון דמפרש דההיתר מבבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה א"כ ממילא מובן לכל הא פלי פלויי טמאה דהא בבשרה קרינן בה. ובמהרש"א כתב דלפרש"י נשאר הקושיא דהמקשה דייק הא דם נדה טמאה אפי' בשפופרת משום דאל"כ לא הוו פליגי רבנן אמאי דקאמר ר' אליעזר בהדיא כמ"ש התוס' דכ"א סע"ב ואיך אביי מתרץ דבשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה ואינו חש דא"כ לא פליגי רבנן אמאי דקאמר ר' אליעזר בהדיא אבל לשיטת התוספות יתורץ זה קצת וכ"ש לשטת הר"ש מקוצי שהביא הרא"ש זהו דברי מהרש"א. אמנם הרמב"ן כתב דקושיא זו דא"כ לא פליגי רבנן אמאי דקאמר ר"א בהדיא לאו מלתא היא. ועי' בפלוגתא דרבנן ור' אליעזר פ"ד דפרה מ"ג דר' אליעזר לא פליג אמאי דקאמרי רבנן בהדיא כ"א אדיוקא דהיינו בחישב להזות דמה למחר ע"ש בפי' הר"ש ובפי' הרע"ב וכ"ה בפי' הרא"ש שם. נמצא לא נשאר על פרש"י רק קושיא ראשונה דהרשב"א:

גהשטה הב' הוא פי' התוספות דחתיכה דמטהר ר' אליעזר היינו דומיא דשפיר שהיא סתומה מכל צד דאין דרכה לראות דם בחתיכה זו מש"ה הוי חציצה לכ"ע וממעט מבבשרה אבל בחתיכה העשויה כשפופרת שהוא כמו קנה חלול מטמא ר"א אע"ג דמטהר ברואה בשפופרת היינו משום דאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת לכן חוצץ. אבל בחתיכה העשויה כשפופרת ס"ל דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה כזו (משא"כ בחתיכה הסתומה כשפיר מודה דאין דרכה כו') מש"ה לא מהני החציצה וכדפרש"י לעיל גבי ר' יוחנן בשם רשב"י (מיהו לר' יוחנן אפי' בחתיכה דומיא דשפיר דרכה לראות משא"כ לר' אליעזר כנ"ל. ולפ"ז גם להתוספות האי דרכה של אשה כו' לא הוה ממש כאותו שאמרו למעלה בר' יוחנן. וכיון דע"כ גם לשיטתם מוכרח לומר דאף ע"פ שהלשון שוה מ"מ הפירוש מתחלף קצת וכמש"ל בשם הרשב"א ממילא גם לפרש"י לק"מ מהא דאין דרכה כו' שהקשו התוס' על רש"י כנ"ל) ורבנן בתראי ס"ל דגם בחתיכה כזו אין דרכה כו'. ולכן הוי חציצה. אבל בפלי פלויי גם רבנן מטמאים כיון דדם נדות הוא ונוגע בבשרה ואע"ג שאין דרכה כו'. והרוויחו בפירושם זה נגד פרש"י דלק"מ מה שהקשו הם על רש"י מהא דפי' אין דרכה כו'. וגם קושייתם דא"כ לא הוו פליגי רבנן אמאי דקאמר ר' אליעזר בהדיא יתורץ קצת לשיטתם עי' מהרש"א דהרי פליגי בדרשה דבבשרה הנזכר בהדיא בר"א דר"א לא ממעט מיניה רק חתיכה דומיא דשפיר ורבנן ממעטי אפי' חתיכה העשויה כשפופרת. משא"כ לפרש"י אית להו דרשא דבבשרה ע"ד דדריש ר"א. ועי' בכו"פ סי' קפ"ח כ' דלפי' התוספות קשה קושיית מהרש"א. ור"ל דזה לא נק' דפליגי רבנן אמאי דקאמר ר"א בהדיא ומזה כ' סמך לפירוש הר"ש מקוצי וכבר כתבתי לעיל בשם הרמב"ן דקושיא זו לאו מלתא היא גם בתוס' שמהם מקור דבר זה לא נזכר זה לקושיא רק לפרש דברי המקשן ע"ש בתוס' דכ"א סע"ב. והנה גם קושיא הראשונה דהרשב"א לק"מ לשטת התוס' כמובן. אבל הקושיא הב' דהרשב"א במקומה עומדת גם לשטת התוספות דא"כ ה"ל למנקט עיקר פלוגתייהו דהוא בחתיכה העשויה כשפופרת ולמה העיקר חסר. ואדרבה קושיא זו עצומה ביתר שאת לפי' התוס' מלפרש"י דאילו לפרש"י דפלוגתתם הוא בדפלי פלויי א"כ אע"פ שאין זה מבואר בפירוש מ"מ מובן הוא בבירור דר"א מטמא בכה"ג כמש"ל אות ב' וכן מובן ברור דרבנן בתראי מטהרי כיון דאומרים שאין זה דם נדות כלל ומש"ה כיון דמובן בבירור י"ל שלא הוצרכו לפרש כדי לקצר. משא"כ להתוספות דבחתיכה העשוייה כמין שפופרת פליגי ומטמא ר"א אף ע"ג דאינה פלי פלויי זה אינו מובן כלל וכלל מדברי ר"א. דבשלמא פלי פלויי שפיר מובן דר"א מטמא כיון דממעט חתיכה מבבשרה היינו דוקא בדשיעא. אבל בדפלי פלויי הרי הוא נוגע בבשרה. אבל לומר שמטמא ר"א אפי' בחתיכה דשיעא מנ"ל לאביי דהא ר"א סתמא אמר ולא בשפיר ולא בחתיכה והגם שי"ל חתיכה דומיא דשפיר מ"מ אין זה מוכרח כלל. (ועי' במהרמ"ל שהקשה על התוס' האיך משתמע כו' דמטמא כו') וכן ברבנן בתראי אין מוכרח כ"כ דמטהרי בכה"ג מאחר דאין זה דם נדה דקאמרי ר"ל שלא טימא הכתוב בכה"ג שמא זהו דוקא בחתיכה דאיירי בהו דהיינו דומיא דשפיר וא"כ קשה דעיקר פלוגתייהו חסר בדבריהם וכמו שהקשה הרשב"א והעולה מדינא לשטת התוספות דבפלי פלויי טמאה לכ"ע ובחתיכה דשיעא טהורה אפי' עשויה כשפופרת דהא קי"ל כרבנן נגד ר"א. ועוד דרבא אמר דכ"ע אין דרכה כו'. ולפ"ז לשטת התוס' ג"כ אין לטהר נדון דפארפאל כמו לפרש"י לעיל. דהא לדידהו ג"כ לא סגי בטעמא דאין דרך רואה בכך אא"כ יש ג"כ חציצה דלכך בפלי פלויי טמאה. וכן תפסו הב"ח ושאר אחרונים דדין דנעקר חתיכת המקור שהתיר הר"ש מקוצי א"א לטהר לפי' התוס'. אמנם כאאזמו"ר הגאון נ"ע בסי' קפ"ח סק"י כ' דטעמא דמטמא בפלי פלויי לפ"ד התוס' י"ל משום דכיון דהחתיכה פלי פלויי מקרי דרך ראייה דלא איכפת לן בחתיכה שיצא עמו כו'. אבל היכא דודאי אין דרך ראייה בכך טהורה אע"ג שהדם נוגע בבשרה ממש ע"ש. וצ"ע דלכאורה לפרש"י ותוס' עיקר המיעוט מבבשרה הוא משום חציצה כמו שנקטו בלשונם ונוגע בבשרה כו'. אלא דבעינן שיהיה אין דרכה כו' דאל"כ אין זו חציצה וביותר מוכרח זה לפרש"י דהא לר"א אע"ג דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה מ"מ טהור מגזה"כ משום חציצה אלמא דהעיקר משום חציצה א"כ ה"ה להפך דאף ע"ג דאין דרכה כו' אי ליכא חציצה טמאה. ואפשר מה"ט לא כתב אאזמו"ר נ"ע רק דלפי' התוספות והרמב"ם י"ל כן ולא הזכיר פרש"י משום דלפרש"י ודאי א"א לומר כן כנ"ל:

דוהרמב"ן והרשב"א יש לכל א' עוד שטה ולכל א' הפי' דרבנן בתראי מטהרי משום שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה אפילו בחתיכה דשיעא טמא דמין במינו אינו חוצץ. ור"א דמטהר להרמב"ן משום דס"ל דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה (והוא ומר סבר השני שבדברי אביי) וה"ל כשפופרת וחייצא. ולהרשב"א ס"ל דדרכה כו' ומ"מ חוצץ. והיכא דהוי פלי פלויי ודאי טמאה לר"א ולרבנן בתראי היכא דהוא דם נדה טמאה אפי' בחתיכה דשיעא כמבואר בדבריהם. וגם הקושיא הא' שהקשה הרשב"א על פרש"י כתב בעצמו דגם לשטתו קשיא וכן על פי' הרמב"ן הקשה הרשב"א. ועכ"פ כיון דלשטתם ג"כ הטעם לר"א משום חציצה כמ"ש הרשב"א בפי' וגם הרמב"ן כ"כ מר נסיב לה טעמא מבבשרה ולא בחתיכה ולפום טעמיה אפלויי פלויי טמאה א"כ א"א לטהר הפארפאל אפי' לר"א וכ"ש לרבנן בתראי כיון דליכא חציצה. ואף לרבא דכ"ע אין דרכה כו' בין כשנפרש האי אין דרכה כמו שהפי' באין דרכה דאביי דהיינו שאינו דם נדה בין כשנפרש אין דרכה ולכן ה"ל חציצה לכ"ע מ"מ בדם נדה שבחתיכה בפלי פלויי משמע דטמאה לכ"ע:

השטה החמישית הוא פי' רבינו שמשון מקוצי שהביא הרא"ש דטעמא דרבנן בתראי הוא משום דכיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות דהא אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה לכן אע"ג דהוא דם נדה והחתיכה פלי פלויי טהורה והכי דרשי מבבשרה ולא בשפופרת ולא בחתיכה דממעטין שפופרת וחתיכה משום דאין דרכה כו'. ואע"פ שאין כאן חציצה כו' ולרבא גם ר"א ס"ל כן. ולכאורה לפי' זה ג"כ שייך קושיית הרמב"ן דלעיל (אות ב') על פרש"י דאי הכי לא דמי הא דרכה של אשה כו' לאותו שאמרו למעלה בדרבי יוחנן אמר רשב"י דהתם אמרינן דכיון דדרכה לכן אפי' החתיכה שיעא טמאה והכא אמרינן דכיון דדרכה כו'. לכן טמאה בפלי פלויי אבל בחתיכה דשיעא טהורה גם קושיית התוס' מאין דרכה ג"כ קשה דהא עד עתה לא שמענו אלא דהא דאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת מהני לטהר רק כשאין הדם נוגע בבשרה דומיא דחתיכה דרשב"י דבכה"ג מחלקינן בין חתיכה לשפופרת משום דרכה ואין דרכה כו'. וגם סתמא דשפופרת הוא כן ועתה יהיה הפי' דאין דרכה מהני לטהר אפי' כשהדם נוגע בבשרה. גם קושיא השנית דהרשב"א קשה דאי הכי הוה להו למנקט בברייתא פלוגתייהו בדפלי פלויי כו'. אבל הקושיא דא"כ ל"פ רבנן אמאי דקר"א בהדיא מתורץ שפיר לפי' הר"ש. גם קשה דהפי' ברבנן בתראי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה לפרש"י והרמב"ן והרשב"א היינו שאין זה דם נדות באמת כי כך משמע פשט הלשון ולפר"ש נצטרך להוציא הלשון מפשוטו. והגם דהס"ט כתב דלרבא לכ"ע הפי' שאין דרכה כו' אפי' לפרש"י היינו שהוא דם נדה רק שאין דרכה לראות בחתיכה מ"מ פי' אין זה דם נדה דקאמרי רבנן א"ש היינו דלא דמי לדם נדות כלל שהדם ג"כ טהור א"כ א"ש הלשון כפשוטו. ולאביי ודאי א"ש הלשון כפשוטו דאינו דם נדות לגמרי. משא"כ לפר"ש מקוצי הנה לאביי יוצא הלשון אין זה דם נדות מפשוטו. מיהו גם להתוס' צ"ל כן. ועוד צ"ל דא"כ מהו שאמר אביי בשפופרת כ"ע ל"פ כי פליגי בחתיכה מר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומר סבר כו' מורה הלשון דיש לחלק בין שפופרת לחתיכ' ואילו לפר"ש אין שום חילוק בין שפופרת לחתיכה בין לר"א בין לרבנן בתראי. מיהו לכאורה גם לפרש"י קשה כן וכן להרשב"א. אבל לתוס' ורמב"ן א"ש דשפופרת חייצא ולא חתיכה אע"ג דשיעא. אמנם מ"מ גם לפרש"י ולהרשב"א אע"ג דלר"א אין שום חילוק בין חתיכה לשפופרת מ"מ לרבנן בתראי יש ענין בחתיכה מה שאינו בשפופרת והוא שבחתיכה אמרינן שאינו דם נדה כלל משא"כ בשפופרת. מיהו ז"א דהלשון משמע דשפופרת קיל מחתי'. לכן עכצ"ל סתם שפופרת שיעא היא אבל חתי' י"ל בה פלי פלויי. וא"כ גם לפר"ש לק"מ. עוד קשה לפרש דא"כ לרבנן בתראי יש לטהר אפי' יש דם ע"ג החתי' שהרי החתיכה הוציאה הדם וא"כ לא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות. והרי משנה שלימה שנינו המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה. ומיהו בדברי כאאזמו"ר הגאון נ"ע סי' קפ"ח סק"ט נמצא תירוץ ע"ז. וכ"ה בספר באר יעקב דפ"א ע"א דדם שע"ג החתיכה לא שייך עליו לומר אין דרך ראייה בכך. ולכאורה לשון הרמב"ם פ"ה מהא"ב הט"ז גבי האשה שהכניסה שפופרת כו'. מבואר כפר"ש מקוצי דהא כ' הטעם שנאמר בבשרה עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות ואין דרך האשה לראות בשפופרת אלמא דעיקר הטעם לפי שלא ראתה כדרך שהנשים רואות וכן משמע במ"מ שם. אכן באמת א"א לומר כן מדכתב הרמב"ם שם הי"ד הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכה טמאה. ועי' במגדול עוז שם דקרועה הוא פלי פלויי הרי ס"ל בחתיכה דפלי פלויי טמאה ואילו לפר"ש מקוצי הוא טהור לרבנן בתראי לאביי וכ"ש לרבא דאפי' לר"א אין דרכה כו'. וא"כ לא ראתה כדרך כו'. ואפשר לתרץ כמ"ש אאזמו"ר הגאון נ"ע דבחתיכה דפלי פלויי נק' זה דרך ראייה בכך לפ"ד הרמב"ם ויהיה א"כ מדברי הרמב"ם הט"ז ראיה לדברי אאזמו"ר נ"ע ואפשר שמשם הוציא סברא זו והפי' בגמ' לשטה זו דהרמב"ם צ"ל שהוא ע"ד שטת הרמב"ן דמר סבר דרכה כו'. היינו רבנן בתראי. וא"כ זהו כדרך הנשים ומטהרי משום שאינו דם נדה רק דם חתיכה והיכא דהוא דם נדה כמו בחתיכה שדם אגור טמאה. ומר סבר השני היינו ר"א ומטהר משום שאין דרכה כו'. ר"ל שלא ראתה כדרך שהנשים רואות כיון שיש חציצה ומה שפסק כר"א זהו משום דרבא אמר דכ"ע אין דרכה כו'. ועי' בגמ' דסוטה די"ח א' בשפופרת מהו דרך שתי' בכך כו'. ועי' במ"ש אאזמו"ר סק"ט ד"ה והתוס' והרמב"ם כו'. ור"ל דהרמב"ם ס"ל דמה שהחתיכה מפסקת בין הדם לבשרה זהו פעולה שעי"ז נק' אין דרך הנשים רגילות כן ובדליכא הפסק כגון בפלי פלויי נק' כדרך שהנשים רגילות. משא"כ לפרש"י עיקר הפעולה מה שהחתיכה מפסקת הוא משום שעי"ז הוי חציצה ובחציצה תליא מלתא וזהו עיקר ההיתר ולא משום שלא ראתה כדרך הנשים רגילות אלא דכשראתה בחתיכה אע"ג שיש חציצה איכא למ"ד דאין חציצה זו חשובה חציצה כיון שדרכה לראות כן. אבל לפ"ד הרמב"ם עיקר ההיתר דחציצה משום שאין דרך הנשים לראות כן וכמ"ש הט"ז עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות כו'. וזהו כסברת ר"ש מקוצי לרבנן בתראי אלא דלר"ש מקוצי אפילו פלי פלויי נק' שלא כדרך ראייה משום שהדם יוצא ע"י החתי'. אבל להרמב"ם אף עפ"י שהחתיכה הוציאה דם נק' זה דרך ראייה וכמו שביאר טעמו אאזמו"ר סק"י אלא כשיש חציצה נק' אין דרכה לראות כן. ונפ"מ מזה דהיכא דודאי אין דרכה לראות כן י"ל דהרמב"ם נמי מודה להר"ש מקוצי דטהורה אע"ג דליכא חציצה דחציצה לאו דוקא דהא טעמא דחציצה הוא משום שאין זה כדרך שהנשים רואות א"כ ה"ה היכא שיש דבר אחר הברור שאין זה כדרך שהנשים רואות והוא ענין נעקר המקור וכמ"ש אאזמו"ר נ"ע ע"ש:

הולכאורה יש להביא ראיה לפי' זה דעיקר טעם המיעוט מבבשרה ולא בחתיכה ולא בשפופרת הוא משום שאין זה כדרך שהנשים רואות דבר"פ הרואה כתם אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה האי בבשרה מבעי' ליה שמטמאה מבפנים כבחוץ א"כ לימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ עד שתרגיש בבשרה. ואכתי מבעי' ליה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה תרתי ש"מ עכ"ל הגמ'. וכ' הר"ן שם בחידושיו וז"ל תרתי ש"מ פי' דכיון דדרשינן מבבשרה עד שתרגיש בבשרה ממילא משמע ולא בשפיר ולא בחתיכה שאין בכיוצא בזה הרגשת דם אלא הרגשת שפיר וחתיכה עכ"ל. ונ' שהוצרך הר"ן לומר דטעמא דלא בשפיר ולא בחתיכה הוא משום שאין זה הרגשה הגם שלכאורה הוא דוחק וכמו שהקשה ע"ז הרבה בס"ט. משום דקשיא ליה להר"ן ז"ל איך אמר שמואל תרתי ש"מ מבבשרה לבד מה שמטמא מבפנים כמבחוץ דנפקא מבבשר דהא בגמ' דכ"א ע"ב משמע דא"א לומר תרתי ש"מ דאל"כ מאי מקשה שם על ר' זירא דאמר בבשרה ולא בשפופרת. האי בבשרה מיבעי' ליה שמטמא מבפנים כבחוץ. והוצרך לתרץ א"כ לימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ תרתי משמע דמבשרה לחוד א"א לשמוע שני דברים רק א' דאת"ל דאפשר לשמוע מזה ב' דברים כמו לשמואל דיליף מזה ב' דברים הרגשה ולא בשפיר א"כ מהו הקושיא לר' זירא דלמא ר' זירא לא בעי הרגשה ויליף מבבשרה ג"כ רק ב' דברים שמטמא מבפנים כבחוץ ולא בשפיר וחתיכה א"ו משמע פשט הגמ' שא"א לשמוע ב' דברים מבבשרה אלא חד מבבשר וחד מבבשרה ור"ל דאל"כ נימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ תרתי. והשתא היה קשה להר"ן איך אמר שמואל דמבבשרה ש"מ ב' דברים מלבד הא דילפינן שמטמאה מבפנים כבחוץ מבבשר וע"כ הוצרך הר"ן לומר דהנך ב' דברים הן רק דבר א' לבד דהיינו הרגשה וממילא משמע ולא בשפיר ולא בחתיכה. אכן הס"ט בחידושיו הקשה ע"ז והעלה דהא דממעטינן ולא בשפיר ולא בחתיכה אינו מצד הרגשה כלל ודבריו נכונים בזה. אך לא שת לבו ליישב הענין שהכריחו להר"ן לפרש כן דמאחר שהם באמת ב' ענינים א"כ איך שמעינן הנך תרתי מבבשרה. אמנם לפמ"ש בדעת הרמב"ם דהא דממעטינן מבבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה עיקר הענין הוא דממעטינן כל שלא ראתה כדרך שהנשים רואות. א"כ לפ"ז א"ש הא דיליף שמואל מבבשרה ג"כ הרגשה. דהוא ג"כ מהך טעמא דכיון שלא הרגישה לא ראתה כדרך שהנשים רואות. וכדאמרינן רפ"ק אשה מרגשת בעצמה הרי דרך הנשים להרגיש והלל ג"כ לא פליג אלא דאמר כסבורה הרגשת מי רגלים הוא. והשתא א"ש דשני דברים אלו ענינן א' דמטעמא דממעט ולא בהרגשה מהך טעמא ממעט ולא בשפיר ולא בחתיכה (אלא דלמסקנא מודה שמואל דשלא בהרגשה טמאה מדרבנן. משא"כ בשפיר וחתיכה טהורה לגמרי משום דהתם כשראתה בחתיכה ניכר לכל שאין זה כדרך שהנשים רואות לכך לא גזרו בזה רבנן. משא"כ ברואה בלא הרגשה אינו נודע לכל שלא ראתה כדרך שהנשים רואות רק לה נודע זה ע"כ גזרו רבנן. א"נ י"ל משום דחיישינן מדרבנן דלמא ארגישה ולאו אדעתא כדפרש"י דנ"ח ע"א) והוא משום שלא ראתה כדרך שהנשים רואות וכיון שכן הנך תרתי חדא מלתא נינהו ממש לכן ילפינן תרווייהו מבבשרה. אבל ענין שמטמאה מבפנים כבחוץ הוא ענין אחר ע"כ א"א ללומדו מבבשרה אפי' עם חד מהנך תרתי הנ"ל ולכך הוצרך הש"ס לומר לר' זירא דא"כ נימא קרא בבשר כו'. וכ"ז א"ש לפי' הרמב"ם דהא דממעט ולא בשפיר ולא בחתיכה הוא משום שלא ראתה כדרך שהנשים רואות שלפ"ז י"ל שהוא נלמד יחד מבבשרה עם הרגשה. אבל לפרש"י דטעמא דלא בשפיר ולא בחתיכה הוא משום חציצה א"כ הרגשה הוא ענין בפ"ע דהא דעת רוב המפרשים דהרגשה דבעי שמואל זהו שמרגשת בגופה כמ"ש הרמב"ם ונזדעזעה ולא הרגשת זיבת דבר לח. וא"כ הרי הרגשה זו אינה בבית החיצון והא דבעינן שלא יהיה חוצץ זהו שלא יחצוץ בין הדם לבית החיצון ומש"ה בפלי פלויי שהדם נוגע בבית החיצון טמאה. א"כ הם ודאי ב' דברים. ואפי' לדעת מהרשש"ך בתשו' שב"י דהרגשת זיבת דבר לח נק' הרגשה והיא הרגשת בית החיצון מ"מ הוא ענין נוסף על הא דבעינן שלא יהיה חציצה דלא די במה שאין חוצץ כ"א שתרגיש הדם. ולכן כתמים הם דרבנן למ"ד הטעם משום שלא הרגישה אף שלא היה שום חציצה וכן יש בדרשה דלא בשפיר ולא בחתיכה ענין נוסף על הא דבעינן הרגשה כי מצד הא דבעינן הרגשה י"ל כמ"ש הס"ט דזה מקרי הרגשה כיון שמרגשת החתיכה שבתוכה דם נדה כולא חדא הרגשה היא רק מ"מ ממעטינן משום דבעינן שלא יהא חציצה וא"כ איך אמר שמואל תרתי ש"מ. מיהו ז"א דאת"ל זיבת דבר לח נק' הרגשה א"א לומר דמה שמרגשת החתיכה הוי נמי הרגשה לדם שבתוכה דא"כ גבי בדקה א"ע בעד נמי נימא דמה שמרגשת העד בביה"ח הוי הרגשה לדם שעליו. וא"כ מאי משני הש"ס ר"פ הרואה לעולם דארגישה ואימור הרגשת עד הוא ת"ל דהרגשת העד זהו הרגשה להדם וכן מוכח שם ממי רגלים דהרגשת מ"ר לא נק' הרגשה להדם המעורב עמהן וכ"כ שאין הרגשת החתיכה נק' הרגשה לדם שבתוכה והס"ט לא כ' דכולא חדא הרגשה היא רק כשהרגישה בגופה ונזדעזעה שהרגשה זו י"ל דעולה ג"כ להדם שבתוך החתיכה. וא"כ לפ"ז למהרשש"ך דזיבת דבר לח נק' הרגשה א"כ כשיש הרגשה זו כ"ש שאין כאן חציצה לפ"ז א"ש דכיון דשמואל בעי הרגשה שירגיש זיבת הדם בביה"ח מכ"ש דממעט ולא בשפיר ולא בחתיכה וא"ש דלומד הנך תרתי מבבשרה דר"ל דלומד דבעי' הרגשה וממילא ממעט ולא בשפיר ולא בחתיכה. ומיהו מ"מ אינו מתורץ דהא גם מהרשש"ך דס"ל דהרגשת דבר לח בביה"ח נמי נקרא הרגשה מ"מ מוכרח להודות דגם הרגשת הגוף נק' הרגשה כמבואר מסוגיא דר"פ הרואה. והרגשה זו נ' דעולה ג"כ לדם שבתוך החתיכה. וא"כ מנ"ל לשמואל ללמוד תרתי מבבשרה נהי דיליף הרגשה נימא דהוא הרגשת הגוף. וא"כ אפי' בשפיר וחתיכה מטמאה דהא איכא הרגשה ואם אינה מרגשת הרגש הגוף אז הוא שתהיה טהורה כשרואה בחתיכה ומנ"ל למעט לא בשפיר לא בחתיכה בכל ענין. וכ"ש לדעת הרבה מפרשים דעיקר הרגשה דמיירי שמואל הוא הרגש הגוף ולא הרגשת לחלוחית ומוכרח דאפי' רואה בחתי' עולה הרגשה זו לגבי הדם שבתוך החתיכה כמ"ש הס"ט וא"כ מנ"ל למעט לא בשפיר ולא בחתיכה. וליישב שטת רש"י י"ל דודאי לשמואל דס"ל דבעי' הרגשה צ"ל דבעינן כדרך שהנשים רואות. ולדידיה י"ל באמת דממעט שפיר וחתיכה מהאי טעמא ולכן אמר תרתי ש"מ. אבל הא לפי המסקנא שם מסיק רב אשי דשמואל לא איירי כלל בהרגשה. וכמו שהאריך הס"ט סס"י ק"צ לפ"ד רש"י. ולפ"ז י"ל דלא בעינן כלל כדרך שהנשים רואות רק ממעט ולא בשפיר ולא בחתיכה משום חציצה. וסוגיא דפ' המפלת דכ"א דמשמע דממעט שפיר וחתיכה רק משום חציצה. אבל טעמא דלא ראתה כדרך שהנשים רואות לחוד לא מהני אתיא כמסקנא דרב אשי שם דשמואל לא איירי בהרגשה כלל כו'. ולפ"ז יצא לנו דהפוסקים דבעינן הרגשה אף לפי המסקנא וילפינן מבבשרה עד שתרגיש בבשרה עכצ"ל דהא דממעטי מבבשרה ולא בשפיר ולא בחתי' היינו רק משום דילפינן מבבשרה שתראה כדרך שהנשים רואות כו'. ולכן ילפינן מבבשרה הנך תרתי והיכא שראתה שלא כדרך שהנשים רואות טהורה אף ע"ג דליכא חציצה:

וומ"מ אין לעמוד יסוד ע"ז דלעולם אימא לך דממעט שפיר וחתיכה משום חציצה ואעפ"כ לומדים ג"כ מבבשרה דבעינן הרגשה אע"פ שהם ב' דברים מ"מ קרובים ענינם זל"ז דבעינן שתרגיש הדם בבשרה אף את"ל דהוא הרגש הגוף מכל מקום נק' ג"כ בבשרה. וגם שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין ביה"ח הנק' בשרה משא"כ שנלמוד מזה שמטמא בפנים כבחוץ ולא בשפיר ולא בחתיכה הם ב' ענינים רחוקים שהאחד משמש חומרא לומר שמטמא מבפנים כבחוץ והב' משמש קולא דבשפיר וחתיכה הוי הפסקה לכן א"א ללמוד תרווייהו מבבשרה כו'. אבל הרגשה ושלא יהא חציצה שניהם קרובים ענינם ושניהם לקולא להכי אמר שמואל תרתי ש"מ:

ולכאורה י"ל עוד. דהנה צ"ל איך יליף שמואל דבעינן הרגשה מדכתיב בבשרה הלא הרגשה זו פי' רוב המפרשים דהוא הרגש הגוף כענין הנזכר במשנה ר"פ יוצא דופן גבי קרי והרגיש שנזדעזעו אבריו וכ"כ הרמב"ם גבי הרגשה דנדה וכמו שהובא בש"ע סי' קצ"א וא"כ מהו ענין לשתרגיש בבשרה דהא בשרה דקרא קאי על בית החיצון והרגשה הנ"ל היא הרגש הגוף ואפי' הרגשת פתיחת המקור הנזכר בתרומת הדשן אין זה שתרגיש בבשרה דהיינו ביה"ח והרי י"א דהרגשת ביה"ח דהיינו הרגשת זיבת דבר לח אין זה הרגשה כלל כמו שהוכיחו מסוגיא דר"פ הרואה גבי האשה שעושה צרכיה דפריך ואי דלא ארגישה כו' ע"ש. וא"כ כיון דילפינן הרגשה מבבשרה דבעינן שתרגיש בבשרה ובבשרה נק' ביה"ח איך נהפך כחומר חותם לומר דהרגשת ביה"ח אינו נק' הרגשה כ"א הרגש הגוף או הרגש פתיחת החדר. וגם להאומרים דגם הרגשת ביה"ח נק' הרגשה ק' מנ"ל דגם הרגש הגוף הוי הרגשה. וגבי שכבת זרע דיליף שמואל דף מ"ג דבעינן הרגשת הגוף היינו מדכתיב שכבת זרע שתהא ראויה להזריע וכשאין כל גופו מרגיש בה אינה ראויה להזריע. אבל הכא דיליף מבבשרה ובבשרה היינו ביה"ח וא"כ מנלן דבעינן הרגש הגוף או הרגשת פתיחת החדר. ולכן צ"ל דה"פ דיליף מבבשרה דבעינן שתהא רואה כדרך שהנשים רואות דהיינו שתרגיש. ולכן ממעט רואה בחתי' ג"כ מטעם שאין רגילות לראות בחתי' ואע"ג שהרגישה מיהו יש לדחות דג"ז אינו ראי' דהא ודאי הרגשת פתיחת המקור הוי הרגשה לכ"ע ולאו דוקא זעזוע הגוף. וכשמרגשת שנפתח החדר היינו נקרא שתרגיש בבשרה דאע"ג דבשרה ר"ל ביה"ח מ"מ כשנפתח החדר יוצא הדם לביה"ח ויציאה זו היא ע"י הרגשה שמרגשת שנפתח החדר כו' ויוצא ממנו הדם בבשרה. או י"ל דגם החדר נכלל בבשרה והא דאינו טמא עד שיצא מן השיניים ולחוץ היינו משום דכתיב זובה בבשרה ובעינן שיזוב קצת מהחדר ולחוץ. אבל לענין הרגשה מה שמרגשת פתיחת החדר זה נק' שתרגיש בבשרה:

זוהנה מ"ש בהרא"ש והטור ורי"ו וכן עשה רבינו שמשון מעשה באשה שנעקר מקור שלה כו'. זה אינו דין הש"ס ממש כי בש"ס מיירי בחתיכה שנתהווה ונתגדל במקור אבל איננה חלק מחלקי המקור. אבל עובדא דרבינו שמשון הוא שהחתיכה היא שנעקר מחלקי המקור ממש. ואאזמו"ר נ"ע סי' קפ"ח סק"י הביא בזה שני דעות בפי' דעת הר"ש בעובדא שלו. הא' היא דעת הב"ח הובא בש"ך דלדידי' אין להתיר בזה רק מה שהתירו בחתיכה דמיירי הש"ס דהיינו הדם שבבקעים ולא הדם שע"ג החתיכה אלא שהדם שהיו בהבקעים אפילו אם פירש אח"כ (כשכבר הי' בביה"ח) מבקעי החתיכה ויצא על העד טהור ולא חיישינן שמא כו' ומיהו דוקא כו' ע"ש. אבל דעת רמ"א והט"ז דאף דם שלא הי' מובלע בבקעי החתי' כו' ול"ד לחתיכת בשר בעלמא כו' (דהיינו חתיכה דמיירי בש"ס) ע"ש וכ"כ הגאון מ' יוסף ז"ל שטיינהרט (בעה"מ שו"ת זכרון יוסף) הובא בספר באר יעקב דצ"ה ע"א שכן פי' רבו השב יעקב סי' ל"ז דברי הט"ז. והוא עצמו כ' שלולי דברי רבו הי' אומר דאף הט"ז אינו מטהר רק הדם שבבקעי החתיכה כו' ע"ש. והבאר יעקב דע"ו עמוד רביעי כתב לו ע"ז שלא יתכן לפרש דברי הט"ז אלא כדפי' השב"י וגם פי' שגם דעת הב"ח כן והג"מ יוסף בר"ע ז"ל השיגו ע"ז שהשיא דעת הב"ח לדעת אחרת אלא דהב"ח אינו מטהר רק הדם שבתוך הבקעים ע"ש דע"ח ע"ג ע"ד. אבל בפי' דעת הט"ז הסכים לו שהוא דוקא כדפי' השב"י ושכן הוא ג"כ דעת תשו' פנ"י סי' ו' דכתב וז"ל אפילו אם דם ממש הוא ויוצא בלא חתיכה מ"מ כיון שהחתיכה מוציא דם מן המקור אין זה דרכה כו' עכ"ל ע"ש בבאר יעקב דע"ט עמוד שני וע"ש דפ"א ע"א דהמחבר הוכיח דעכ"פ דעת רמ"א כהט"ז מדכ' בד"מ ואע"ג דקאמר ר"פ המפלת כו' ע"ש. וזהו לכאורה ראי' גדולה דאל"כ מהו הקושיא מהש"ס די"ל הש"ס מיירי בחתיכה דשיעא ויש עמה דם דטמאה דליכא למיתלי שהדם הי' תחלה בבקעי החתיכה כיון דהחתיכה שיעא. משא"כ בנדון דהר"ש י"ל דמיירי כמ"ש הב"ח ולמה הניח רמ"א בצ"ע. אבל למאי דפרישית דרמ"א ס"ל כמ"ש הט"ז ופנ"י בדעת הר"ש לכן מקשה שפיר כו' והתירוץ ע"ז צ"ל כאשר כ' אאזמו"ר נ"ע ול"ד לחתיכת בשר בעלמא כו' כנ"ל:

ויש עוד ב' שטות בפי' ד' הר"ש מקוצי בעובדא שלו שלא הזכירם אאזמו"ר ז"ל נ"ע והם שטת הרב"י ושטת המעי"ט. ושטת המעי"ט לכאורה הוא רק כמו הב"ח שאינו מתיר רק דם שהי' בתוך הבקעים ואח"כ פירש בביה"ח מהבקעים לחוץ אך א"כ קשה דגם לדידי' אינו מתורץ מה שהקשה על הב"י דלרש"י נמי טהורה כיון שבשעת נפילת החתיכה לביה"ח טהורה לפרש"י ג"כ אף שהוא חתיכת מקור דהיינו הך דינא דדף מ"א מקור שנעקר כו' דדם אמר רחמנא ולא חתיכה (והיינו בחתיכה דאינו פלי פלויי אף שיש דם בתוכה טהורה). ולכן אף אם אח"כ בביה"ח פירש דם מחתיכה זו י"ל דטהורה כמ"ש הב"ח דמיד שנפלו לביה"ח ה"ל כאילו נפלו לחוץ וכיון שאז היתה טהורה משום דדם אמר רחמנא ולא חתיכה אם לא הי' פלי פלויי שוב אח"כ אע"פ שנמשך ופי' מהם דם טהורה. וי"ל דהב"ח לא כ"כ רק להר"ש דההיתר משום דאין דרך רואה בכך משא"כ לפרש"י דאין ההיתר רק משום חציצה א"כ כל שאח"כ פירש הדם מהחתיכה בביה"ח ולא יש עוד חציצה טמאה. ומיהו גבי הרגשה כ' החוות דעת רס"י ק"צ דאם לא הרגישה שזב ממקורה רק שמרגשת שזב בפרוזדור נראה דטהורה כיון שבשעה שנפל מהמקור לפרוזדור לא הרגישה ורחמנא טהריה לדם שבא בלא הרגשה מאין יתחיל הטומאה בפרוזדור עכ"ל. א"כ כמ"כ י"ל לענין חציצה לפרש"י אך כ' שם שהנ"ב ס"ל דאפי' במרגשת שדבר לח זב בפרוזדור אפילו לא הרגישה בשעה שזב ממקורה ג"כ מקרי הרגשה א"כ י"ל המעי"ט ס"ל כך לענין חציצה לפרש"י. ותדע דהס"ט כ' בתשו' ב' ד"ה ומ"ש מעכ"ת בהשגות וז"ל לדעת הב"י אם ראתה אח"כ דם להדיא אף שמחתיכות שמבית החיצון בא מקרי דרך ראיי' עכ"ל. הרי ס"ל דהב"י מטמא גם במה שמטהר הב"ח לדעת ר"ש בדם שהיו בתוך הבקעים ואח"כ פירש כו' מכ"ש שי"ל כן לפרש"י גבי חציצה אך באמת פירושו בהב"י אינו נ' אלא שי"ל דטעמו דהב"י היינו משום דחיישינן שהדם הי' ע"ג החתיכה כו'. ובתשו' מעיל צדקה סי' ל"ד כ' וז"ל ובלי ספק לפירושו (ר"ל לפי' המעי"ט) מיירי שראתה דם מן המקור עם אותו החתיכה דאל"כ כו' ע"ש. הנה הבין דהמעי"ט מטהר ע"ד דעת הט"ז והפנ"י אכן אין דבריו מוכרחים דמ"ש וא"כ איך יחזיר לטומאה לאחר שיצא אגור בחתיכה. הנה אילו הי' דם זה דם חתיכה שאינה מחלקי המקור שהדם אינו דם נדות כלל לרבנן בתראי ודאי שפיר קאמר איך יחזור כו' אבל בחתיכה זו דמיירי הר"ש שהיא מחלקי המקור שהדם האגור בה הוא דם נדות רק שהי' טהור משום חציצה. א"כ אפשר לומר דכשפירש מהחתיכה בבית החיצון דיחזיר לטומאה:

חוכ"ז מיירי בחתיכה שנתלשה מן המקור. ואמנם ענין פארפאל שכמו מעי מהרחם נופל למטה סמוך למקום השתן כו' אף שאין כאן תלישה מהמקור מ"מ דעת תשו' שב"י שלפ"ד הט"ז בהר"ש יש להקל הואיל דאין דרך האשה להיות רואה כך. וז"ל הכו"פ שהראיי' הנכונה צ"ל למעלה מבית החיצון אבל שיהא הרחם מתפשט למטה ומשם יזוב הדם אין דרך ראיי' כלל עכ"ל. וכן תשו' פנ"י סי' ו' התיר בזה מחמת דברי הר"ש אף שבהנדון דפנ"י אין שום תלישה מהמקור רק שכמו מעי מהרחם נופל למטה כו'. ובנדון דהר"ש משמע שהפנ"י מפרש ג"כ שנתלשו חתיכות מהמקור עכ"ז משוה אותן הפ"י נד"ז לנד"ז משום דגם בזה אין דרך ראיי' כמו בחתיכה שנתלשה (אלא דבנדון דהפנ"י הי' המעי מהרחם יוצאים לחוץ ממש ואפשר אינו כן ע"ש בהשאלה ותולין כך ברחמה כו') וכ"כ הס"ט בתשו' הא' לדודו שלדעת הט"ז בדברי הר"ש שכ' כשהמקור מוליך עמו דם אין דרך ראיי' בכך וכ"ד פ"י ול"ח. א"כ בנד"ז דפארפאל נמי טהורה. אבל לפי' הב"י והב"ח נד"ז אינו דומה לעובדא דהר"ש שהר"ש לא הקיל רק משום שאין דרכה של אשה לראות דם בתוך בקעי חתיכה שנתגדלה במקור או שנתלשה מהמקור. משא"כ גבי פארפאל שרואה דם להדיא בלא חתיכה רק שהמקור נפל בביה"ח מנ"ל דאין דרך ראיי' בכך והכו"פ והתשו' מעיל צדקה שניהם פי' דהנדון דהר"ש היינו ממש פארפאל ולא חתיכה שנתלשה לגמרי. ולכן הכו"פ סמך ע"ז להקל בבודקת ומוצאה דם בלי הרגשה הואיל ובלא"ה דעת מהר"מ בהגמי"י דבעי' דוקא הרגשה אפי' בבדיקה. אמנם המע"צ מחמיר שלא לסמוך להקל על פי' ר"ש כי ממימרא דר"ל משום ר"י נשיאה דף מ"א ע"ב משמע דוקא כשנעקר המקור (והתם ג"כ לא שנתלשה החתיכה רק ע"ד פארפאל שנפל החתיכה) ונפלה ממנו חתיכה ולא יצאה ממנה דם טהורה אבל אם יצא ממנה דם טמאה. והר"ש יפרש דאפילו דם יוצא אח"כ מהחתיכה טהורה ואינו במשמע. ובאמת לכאורה יש עוד ראי' ברורה יותר דר"ל לא ס"ל הך דינא דמפני שאין דרך ראיי' בכך תהי' טהורה דהא בדף מ"א שם אר"ל לדברי המטמא בדם מטמא באשה כו'. הרי ס"ל דאפי' יצא הדם דרך דופן היא טמאה נדה כאילו יצא דרך ערותה דהא רבנן מטמאי שם בדם והלכתא כוותייהו נגד ר' שמעון. ואין לך שלא כדרך ראיי' גדול מזה וכ"ש וק"ו בדם שיצא דרך ערותה רק שניתק הרחם ממקומו. וא"כ י"ל דמה"ט לק"מ קושיא זו דמאי מותיב מר"ל הא איהו ס"ל דאפילו לא יצאה המדוה דרך ערותה כ"א דרך דופן טמאה אלמא דלא ס"ל דבעינן כדרך שהנשים רואות אבל אנן דלא קי"ל כוותיה בהא י"ל כדברי הר"ש. אך זה יש להקשות דהא אפילו לר' יוחנן שם דפליג אריש לקיש ומטהר באשה היינו משום דיליף מקרא דאינו טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה. משמע הא כשיצא דרך ערותה טמאה אף שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות. דאל"כ ל"ל קרא לטהר כשיצא דרך דופן תיפוק לי' דאפילו דרך ערותה טהורה בראתה שלא כדרך הנשים. וא"כ עכצ"ל הטעם דבבשרה ולא בשפופרת דס"ל לר"י גם כן דטהורה כמ"ש בגמ' דכ"א ע"ב אינו משום שלא ראתה כדרך הנשים כפי' הר"ש מקוצי דז"א לר"י אלא משום חציצה דבעינן שיהי' נוגע בבשרה כדפי' רש"י. וראיתי בס"ט שם בתשו' דודו השני' שכ' דמאן לימא לן דזה (שרואה דרך דופן) נק' שלא כדרך ראייתן. ולכאורה דבריו תמוהין בזה. וצריך לדחוק לומר דכיון דר"י משום רשב"י אמר זה בדף מ"א דבעינן שיצא מדוה דרך ערותה ורשב"י מחמיר בדף כ"א יותר מר"א דס"ל דהרואה דם בחתיכה דשיעא נמי טמאה אף שיש חציצה דס"ל מין במינו אינו חוצץ משא"כ לר"א הוי חציצה אע"ג דדרכה כו' וכיון דמחמיר יותר מר"א מכ"ש דלא ס"ל כרבנן בתראי שם דמקילי יותר מר"א דהיינו אפילו פלי פלויי משום שלא ראתה כדרך הנשים ע"כ הוצרך להביא מהפסוק לטהר כשאינו יוצא דרך ערותה. אבל לרבנן בתראי שם באמת א"צ לזה דכ"ש הוא מבבשרה ולא בחתיכה כו'. (אחר זמן רב מצאתי כן בס"ט בחידושיו דכ"ב ע"א סד"ה כי פליגי בחתיכה וז"ל ראיתי מי שהקשה על סברת הר"ש מהא דלקמן דמ"א ע"ב מהא דאר"י משום רשב"י כו' ולק"מ כו' ע"ש) ומיהו במכות די"ד ב' ואידך מבעיא ליה כו' משמע דנצרך דרשה זו דר"י משום רשב"י גם לדידן. ולכן צריך עיון:

ואפשר לצדד עוד ולומר דהסוגיא דדף מ"א לא אתיא כשמואל דבעיא הרגשה דאת"ל דבעינן הרגשה אין סברא שיהי' טמאה דרך דופן דהרגשה אפשר אינו רק כשיוצא דרך ערותה גם בהא דר"ל דמקור שנעקר ונפל לארץ ודאי א"א שיהי' הרגשה אף אם יצא משם דם וא"כ ל"ל לטהר מטומאת שבעה מחמת דדם אמר רחמנא ולא בחתיכה אפילו דם יש לטהר משום דבעינן שתרגיש בגופה. וכשהמקור ניתק לארץ י"ל דליכא הרגשה אף כשיצא משם דם מאחר דנתקלקל ג"כ ונשפך לחוץ. אלא נ' דר"ל לית לי' הא דשמואל ולמאן דלית ליה הא דשמואל י"ל באמת דהא דממעט הש"ס דכ"א מבבשרה ולא בחתיכה הוא רק משום חציצה ולא משום דבעינן שתראה כדרך שהנשים רואות. וע"כ יש סברא לטמא אף דם היוצא דרך דופן אבל לשמואל דממעט מבבשרה רואה בלא הרגשה י"ל דטעמא דממעט מבשרה ולא בחתיכה הוא משום דבעינן שתראה כדרך שהנשים רואות כו' וכמש"ל. וא"כ לפ"ז גם קושיית המע"צ על הר"ש מהא דאר"ל מקור שנעקר כו' לק"מ מטעם הנ"ל דר"ל לשטתיה דלא בעי הרגשה כו' ומבבשרה משום חציצה ממעט חתיכה משא"כ לשמואל וקי"ל כשמואל:

והנה השב"י סס"י ל"ז (ד"ה גם יצא) כ' לחוש בפארפאל שהוא חתי' המקור שנפל משום אין פתיחת הקבר בלא דם. אלא דלדעת הט"ז דס"ל דהדם שהוליך החתיכה עמו טהור אין נפ"מ בזה כו'. וע' בבאר יעקב דצ"ה ודף ע"ז עמוד א' ד"ה אמנם ודף ע"ח. והכו"פ כ' וז"ל וגם לא שייך כאן א"א לפתה"ק בל"ד כמו שהקשה השב"י כי אין זה כלל פתה"ק כי הרחם סתום כמו מקדם רק ירד מלמעלה למטה עכ"ל הביאו אאזמו"ר נ"ע. ולפע"ד אין תשובתו נוצחת לפמ"ש לקמן ענין הפארפאל בשם הדאקטור ר"י שכ' וזה דומה בתכלית לנפילת הכרכשתא מפי הטבעת כו' עד ואז נתהפך שטח הפנימי חוצה עכ"ל. א"כ אם תאמר כן בנפילת האם שנפל עליונותו ונתהפך שטח הפנימי חוצה א"כ אין הרחם סתום כמו מקדם שהרי אדרבה נתהפך כו' וא"כ יש כאן פתיה"ק ולכן ההכרח לצדד משום מ"ש השב"י דלדעת הט"ז כו' ובפרט כמש"ל דבלא"ה צ"ל דההיתר דפארפאל הוא ע"פ דעת הט"ז בהר"ש. ועוד י"ל משום דבשאלתות כ' גבי נפל וז"ל היכא אמרינן א"א לפתיה"ק בל"ד היכא דגמר צורתו דולד דמיפתח טפי. אבל הכא כיון דלא גמר צורתו דולד ולא מפתח טפי אפשר לפתיה"ק בל"ד וכן הלכתא עכ"ל. ומבואר בחי' הרמב"ן והרשב"א שכן הי' גרסתם בגמ' בכריתות ד"ט וכ"פ הרשב"ץ בפסקי נדה שלו. וא"כ גבי נפילת המקור דבלא"ה ל"ד לנפילת חתיכה דעלמא מהמקור כמ"ש בבא"י יש לצדד דאפשר לפתיה"ק בל"ד. אלא שעדיין יש לחוש ממ"ש בחה"ר ר"פ המפלת דת"ק דר' יהושע אע"ג דס"ל יש פתה"ק בל"ד היינו דוקא כשבדקה ומצאה טהורה כו' ע"ש. אך בחי' הר"ן כ' ול"נ דאפי' לא בדקה טהורה כו' ע"ש:

טומ"מ כל צד היתר זה לסמוך על פי' ר"ש הוא דוחק כיון שרש"י ותוס' והרמב"ם והרשב"א והר"ן כולם מפרשים הסוגיא רק משום חציצה ממעט מבבשרה אלא דלעיל כתבנו דלהרמב"ם י"ל דטעמא דחציצה משום שאין דרך כו' וגם יש קושיא על שטת ר"ש מסוגיא דדף מ"א כמש"ל הגם שכתבנו לתרץ וכמ"ש הס"ט וגם להר"ש יש ב' דעות והיינו שטת הב"ח ושטת הט"ז. ואין ההיתר רק ע"פ דעת הט"ז בהר"ש. מיהו דעת הכו"פ והמע"צ בהר"ש הוא ג"כ דמיירי בפארפאל ממש. גם דעת השב"י בהר"ש הוא כמ"ש הט"ז. אך מ"מ קשה מאד להעמיד יסוד ההיתר ע"ז נגד שאר פוסקים שלא פירשו כפי' הר"ש. והס"ט צידד להקל די"ל שמחמת הנפילה נעשית מכה והוי כמכה שא"י אם מוציאה דם ובאמת דלגבי דם הנמצא על בדיקת עד הנוגע באותו חתיכה שנפלה י"ל כן וכמ"ש לקמן בשם הדאקטער שכ' וזאת לדעת שמנגיעה קלה להבליטה מהנפילה אף אם דבר רך כמו מוך יוכל לצאת דם ממקום הנגיעה כי העור נתפשט ונתרפה וזה דומה בתכלית לנפוח הנעשה בבשר השיניים הנקרא שקארבוט שמנגיעה קלה לבשר הנ"ל יוצא דם עכ"ל. ודם זה היוצא מבשר הרחם טהור הוא כי הוא כמו דם מכה שבמקור דה"נ הדם יוצא מנפיחת הבשר כו' ודם נדות הוא הדם היוצא מפיות הגידים והעורקים שבדפנות האם כ"כ הדאקטער הנ"ל. וז"ל הדאקטער הנ"ל ששאלתי ממנו אם האם מלא דם כמ"ש המ"ב או שרק בעת וסתה מתמלא דם והיתה תשובתו וז"ל בחלל האם בלתי נמצא דם כלל. דם הזה מתקבץ לאט לאט בהמשך חדש ימים לסעיפי העורקים שמספרם עצום מאד הנמצאים בדפנות האם שמתנפחים מאסיפתו לפי מדתם הקצוב עד זמן הקצוב ואז נפתחים פיות העורקים והדם נסתנן לחלל האם הפתוח תמיד זולת בעת ההריון הוא סגור משם לביה"ח ולחוץ עכ"ל. וכ"ה ג"כ בהשאלה של הרופא שבתשו' מהרמ"ל סי' קי"א ומקור דמיה הוא המקורות שברחם שהם נפתחים והדם זה מהם ולא מן הרחם עצמו כי הוא מקוה לדם ולא מקור עכ"ל. ור"ל שהוא מקוה לדם שהדם נמשך מן המקורות שהם פיות העורקים לתוך חלל האם שהוא המקוה לדם טמא ולכן שנינו דם החדר טמא. אך מה שהבין מזה בתשו' שב"י סס"י ל"ז דהדם שיוצא מן הדמים הנקווים במקור לא אסרה תורה כו' שהאם מלא דם כו' הבין שיש באם בתוך חללה ג"כ מקוה דם טהור. וזה אינו דשנינו דם החדר טמא כי בחללו אין שום דם אחר אלא דם המסתנן לו מהעורקים הנ"ל שהוא דם נדות רק בהא שפיר קאמר דדם היוצא מבשר דופן האם מחמת דוחק העד אינו בכלל זה כי דם נדות אינו רק דם הנמצא בחלל האם שהוא בא מפתיחת הגידים הנ"ל. משא"כ דם היוצא מבשר האם שנפח מחמת הנפילה ה"ז בכלל דם המכה גם מ"ש שאין חוששין שע"י נגיעת העד יפתחו הגידין ג"כ סברא נכונה ולכן דם הנמצא ע"י בדיקת עד כשנוגעת בחתי' שנפלה יש לטהר. ויש לדמות זה לדין בדקה א"ע בעד שאינו בדוק דאע"ג דהתם כ' אאזמו"ר נ"ע דהטעם משום שנולד הספק בהעד קודם בדיקה הרי ה"נ בנד"ז כיון שידוע לנו מקודם הבדיקה שע"י נגיעת העד בחתיכה יוכל לצאת דם ה"ז כמו נולד הספק קודם הבדיקה וכמ"ש אאזמו"ר נ"ע בק"א דסי' קפ"ז (סקכ"ג ד"ה ומ"ש הח"צ) וז"ל וה"ה בספק מכה שא"י אם מוציאה דם ל"ד לספק שלאחר בדיקה כו' עכ"ל ע"ש. וכאן אין לחלק בין פחות מכגריס ליותר מכגריס דלגבי דם היוצא מהמכה ע"י העד יש לתלות ג"כ אפי' ביותר מכגריס טובא. וראיתי בתשו' הגאון רע"ק איגר נ"י סי' ס"ב שהחמיר בבדיקת עד משום דבדיקת עד אין לצרף הקולא דשלא בהרגשה חזיתי' משום דאמרינן ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא. והיקל ברואה שלא בהרגשה אף בראיי' ממש ולא בכתם. ולענ"ד אזיל בתר איפכא כי כמו דגבי בדיקת עד יש מחמירים לומר דתלינן דארגישה וכסבורה כו' כמ"כ גבי רואה אע"ג דלא הרגישה פתיחת המקור הרי י"א (מהרשש"ך בשב"י וכ"ד הנ"ב והח"ד) דהרגשה שמרגשת שזב ממנה דבר לח נמי נקרא הרגשה. ואע"ג שרבו החולקים מ"מ גם בבדיקת עד כשלא הרגישה יש מקילים דלא אמרינן ארגישה וכסבורה כו' ואף את"ל דבזה יש לנטות יותר החומרא דהרגשה מ"מ הרי עכ"פ בבדיקת עד יש צד גדול לתלות שע"י נגיעת ודוחק העד יוצא הדם מבשר מהחתי' דזהו דם מכה ממש לכ"ע דהיינו אף לרש"י ותוס' וכל הפוסקים. וכבר כ' הב"י סי' ק"צ גבי בדיקת עד דכל היכא דאיכא למתלי תלינן מדלא ארגישה ממש. משא"כ גבי רואה ראייה גמורה שלא ע"י בדיקת עד קרוב יותר שהדם יוצא מהנקב שבחתי' דהוא דם נדות ואין להתיר רק ע"פ פי' ר"ש והרא"ש לפ"ד הט"ז כמש"ל. וע"ז קשה להשען. וגם השב"י סס"י ל"ז והכו"פ התירו והקילו במה שמוצאה ע"י בדיקת עד דוקא ע"ש:

יאמנם בס"ט סי' קפ"ח מבואר שפסקו למעשה להקל בפארפאל אף ברואה ראיי' ממש והיינו באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה וכ"פ אאזמו"ר נ"ע וז"ל ואעפ"כ כ"ז שלא חזרה חתיכה זו למקומה כל דם שתראה משם יש לטהר אם רואה שלא בהרגשה עכ"ל. ולהעמיד דבריהם נ"ל מטעם אחר דהנה כאאזמו"ר נ"ע (סוף ימיו אחר חיבורו הל' נדה שחיברו זמן רב קודם) צוה להדאקטער ר"י הנ"ל שיבאר לו ע"פ נתוח ענין החדר והלול ומהו חולי פארפאהל והעתיק לו באריכות והשייך לענין זה הוא דנפילת האם עצמה היא מלתא דלא שכיחא כלל. אלא שמעי הנרתק הנק' בלשונם שייד ובלשון המשנה והגמרא נקרא בית החיצון הוא הוא שמתרפה מאיזה סבה וניתק ממקומו ונעתק ונופל למטה. וכ"כ בתשו' נ"ב חי"ד סי' נ"ח (וע' בהשאלה שבס"ט רס"י קפ"ח או צואר האם שקורין בלשונם שייד שיצא לחוץ כו') וכיון שכן ה"ל כהא דאיתא בפ' אלו טריפות דנ"א בההוא אמרתא דהוה שדרן כרען בתרייתא דא"צ בדיקה בחוה"ש דתלינן דשגרונא נקטא משום דשגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח ולא מצרכינן לבדוק החוט השדרה אפי' אחר שחיטה כמ"ש בסה"ת סי' י"ט ובחי' הרשב"א ובהגמי"י ובטוש"ע סי' ל"ב. וא"כ כמו"כ גם כאן תלינן דהוא נפילת השייד ולא נפילת האם עצמה ולא מצרכינן לה לעמוד על הבירור בזה ע"י מיילדות בקיאות לידע ולהוודע ול"ד למ"ש הרשב"א בחידושיו פ"ק דחולין ד"ט בשם רבו דאחד מן הטעמים שהצריכו לבדוק הריאה וז"ל ועוד טעם אחר בדבר שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סרכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה. אם אינו בודק נראה כמעלים עין מן האיסור עכ"ל. וכ"כ בתה"א דל"ג ע"ב דשאני התם שניכר לעיניים ממש. משא"כ הכא דצריך טורח רב כדי לעמוד על הבירור בזה ותדע דכ' שם דאם מן הטעם הנ"ל היה מותר לאכול מן הבהמה קודם שפתח אותה כו' ע"ש. הרי דבכה"ג אינו כמעלים עין מן האיסור כיון שעדיין לא פתח הבהמה אע"פ שעתיד לפותחה תומ"י וכ"ש בנד"ז. ועוד דשם כ' הטעם משום דהוא ג"כ מיעוט המצוי ושכיח (וטעם זה נקטו כל הפוסקים) וגם מפני שמזומן לראותו וניכר לעינים כו' משא"כ בנד"ז כנ"ל ואדרבה בנד"ז קרוב שא"א לברר לגמרי. ומאחר דמחזקינן שחתיכה זו שנפלה היא הפרוזדור ולא החדר א"כ י"ל שיש לתלות שהדם שהיא רואה משם שלא בשעת וסתה הוא בא ונמשך מהגידים והעורקים שבפרוזדור עצמו ולא מחזקינן שחזקתו מן המקור דאע"ג דבנמצא בפרוזדור תנן שחזקתו מן המקור היינו כשלא נתקלקל הפרוזדור. אבל בנד"ז שנתקלקל ונתרפו קשריו עד שניתק ונפל י"ל שעי"ז ג"כ פתוח פיות אותן הגידים והעורקים הנמצאים בפרוזדור כמ"ש הדאקטער ר"י הנ"ל וכ"ה בתשו' שב"י סי' מ"א בתשו' הגאון הרופא ר' ליב ממענץ. וע"ש דלענין השלייאם כ' דלא אמרינן שחזקתו מן המקור אלא דמספקינן שבא מן הגידים שבצואר הרחם רק גבי דם אמרינן שחזקתו מן המקור והיינו דוקא כשאין ריעותא בפרוזדור. משא"כ בנד"ז דה"ל כעין מכה וקלקול בפרוזדור יש לתלות שעי"ז גידי הפרוזדור מוציאים הדם כו'. ועוד דאפי' את"ל שבא מהמקור עכצ"ל דנפילה זו דהפרוזדור גורם לדם המקור שיבא בלא עת נדתה כאשר נראה בחוש שזהו הגורם א"כ כיון דסוף סוף זה גרמא ליציאת הדם א"כ יש לספק עכ"פ שגורם שיבא הדם משם ממש ממקום הריעותא כיון דאפשר הוא שיבא משם שהרי יש גידים בפרוזדור כנ"ל ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר מהא דאיתא בפרק הרואה כתם דנ"ח ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום כו' דאע"ג דהתם מיירי בענין שא"א כלל שיבא הטומאה ממקום א' למקום השני זולת ע"י מקום אחר הממוצע ביניהם כמו מכתפה לצד פניה שא"א לבוא אא"כ ע"י שנגעה בידה. משא"כ הכא הרי אפשר מאד שיבא מהחדר לפרוזדור מ"מ כיון דעכ"פ סברא הוא דלא מחזקינן ממקום למקום י"ל ג"כ דכשאפשר לומר שהדם בא ממקום שנמצא לא מחזקינן לי' שבא ממקום אחר אע"פ שאפשר הוא. וע' בסמ"ע סי' רנ"ט סק"ו מ"ש גבי רוב וקרוב דכשנמצא במקום הקרוב בתוכו ממש לא אזלינן בתר הרוב מיהו זה אינו שייך כאן כיון דהדמים הבאים ממקום הרוב ג"כ אין להם דרך אחר כ"א דרך הקרוב וע' בת"ש רס"י ס"ג. אך עכ"פ נראה דבכה"ג יש לדונו כספק וכמ"ש בתשו' מע"צ סי' ס"ח שי"ל דכל שיש מקום לדם לבוא גם ממקום אחר (ר"ל לבד העלייה) הלך לו הרוב שיש לו לדם המקור על דמי העלייה ואדרבה נתרבה דמי טהרה של אותו האשה ותלינן בהו טפי מבדם המקור כשהוא שלא בשעת וסתה עכ"ל. והנ"ב סי' נ"ח כ' שמחמת הנפילה י"ל שישוסע עורק העלייה כו'. והנה זה ודאי פשוט דאם הדם בא מגידי הפרוזדור הוא טהור וכמ"ש בתשו' הגאון ממענץ הנ"ל שבתשו' שב"י הנ"ל דאף מותרי דמים הבאים מהגוף שהם דם נדות אם זבים דרך החדר מ"מ אם זבים דרך גידי הפרוזדור שלא ע"י החדר הוא טהור לגמרי וכ"מ ממ"ש התוס' פ' כה"י די"ז ע"ב ד"ה ודם העלייה. דהיינו טעמא דדם העלייה טהור דכתיב ממקור דמיה דוקא דמי מקור דהיינו חדר עכ"ל. וא"כ מה"ט גם דם הבא מגידי הפרוזדור הוא טהור דדוקא דמים הבאים מהחדר שהוא מקור דמים הם טמאים ואף דיש מ"ד מקור מקומו טהור היינו דדם שאינו נדות אינו מטמא אף שנוגע במקור אבל טומאת דם נדות הוא רק דוקא כשבאים ממקור דהיינו החדר. גם בהדיא אמרינן בברייתא דס"ו ע"א בידוע שמן הצדדים הוא בא וטהור. ואין לומר דהתם הכוונה דם היוצא מבשר הצדדים ע' רמב"ם ספ"ד שכ' מדוחק הצדדים כו' דמנ"ל שלא יצא הדם מהגידים שבצדדים ואין לסתור זה מדהוצרך ר' יוחנן משום רשב"י להביא מקרא מן התורה שהדם היוצא דרך דופן טהור משום דבעינן שיצא מדוה דרך ערותה. וא"כ מזה משמע שכשיצא מגידי הפרוזדור דהוא טמא דהא זהו דרך ערותה דזה אינו כי ר' יוחנן מיירי בדם היוצא מן החדר ומקור דמיה דרך דופן וכמ"ש שם דלמ"ד מקור מקומו טמא הדם טמא טומאת ערב משום דנגע במקור אלמא דמיירי כשבא הדם מן המקור ולכך ס"ל לר"ל דאף כשיוצא דרך דופן הוא טמא כיון דהוא דם החדר ור"י מטהר משום דאע"ג דהוא דם החדר אינו טמא אלא כשיוצא דרך ערותה אבל כשהדם יוצא מהגוף שלא ע"י החדר כלל אף שיוצא דרך ערותה הוא טהור כיון דאינו דם החדר כלל. ואל יפלא זה למה דם מותרי הגוף שהוא דם נדות כשיוצא דרך החדר יהי' טהור כשיוצא דרך גידי הפרוזדור שלא ע"י החדר דהא גדולה מזו מצינו דדם החדר עצמו לפעמים טהור כמו דם טוהר של יולדת דאמרינן מעיין א' הוא התורה טמאתו התורה טהרתו וכן דם קושי וכ"ש שי"ל כן על מותרי דם הגוף אף שראוי להיות דם נדות אילו יצאו דרך החדר מ"מ כשיצאו שלא ע"י החדר הם טהורים לגמרי. וגם כמו דבלא הרגשה טהור לשמואל מדאורייתא אף שבא מהחדר וכן כשבא בשפופרת או בחתיכה דשיעא כנ"ל דטהור לכ"ע גם מדרבנן כמ"כ כשלא בא כלל דרך החדר הוא טהור לכ"ע גם מדרבנן. וכיון שכן מאחר שאנו מחשבין זה לספק שקול שמא בא מהפרוזדור שנפל או מהעליי' א"כ בספק שקול י"ל דיש לטהר האשה כדמשמע ממ"ש התוס' פכה"י די"ז סע"ב סד"ה ואין שורפין וכ"מ מדברי הרמב"ן ר"פ המפלת ד"ה באפשר לפה"ק בל"ד וכ"כ בחי' הר"ן שם:

יאוהנה גם לפמ"ש הנ"ב והח"ד שא"א ליתן לזה קולא יותר ממכה שא"י אם מוציאה דם הנה הרי גם במכה שא"י אם מוציאה דם דעת רמ"א והב"ח להקל באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה וכ"ד הכו"פ והשיב על הח"צ וכן השיגו עליו הס"ט והנ"ב ובתשו' פנ"י סי' א' ג"כ היקל בזה ועמ"ש כאאזמו"ר נ"ע בק"א [ס"ק י"ט] דסי' קפ"ז ס"ק כ"ג דמכה שא"י אם מוציאה דם יש לדמותו לעד שאינו בדוק כו'. ובתשו' א' כתבתי ראי' מהתוספתא פ"ג דנדה דמטהר בספק בא מהמכה ספק מהמקור וי"ל הטעם דמטהרים הכא בספק שקול אף שהוא ספק כרת וגבי טריפות דהוא איסור לאו י"א דלא מוקמינן אחזקה בספק שקול והענין כיון דהתורה אמרה דם ולא כתם אף ששם אינו ספק שקול לומר דמעלמא אתיא דאדרבה שכיח טפי דמגופה אתיא עד שלכך הכותים לא נחשדו על כתמיהם כמ"ש התוס' פ' דם הנדה. מ"מ התירה התורה ספק זה בלא טעמא דהרגשה כמ"ש אאזמו"ר נ"ע רס"י ק"ץ אלא שזהו דוקא גזה"כ כשהספק שמא הדם מעלמא אתיא ממש. משא"כ כשבא מגופה לא הקילה התורה בכה"ג (אף) אם יש ספק רחוק כזה שלא בא מהחדר. מ"מ בספק שקול התירו חז"ל אף בכה"ג ולכן אמרו ספק בא מהמכה טהור דה"ל כעין דם ולא כתם. אפס למעשה החמירו הס"ט ואאזמו"ר נ"ע שלא להקל במכה שא"י אם מוציאה דם אא"כ יש עוד צד להקל וכ"מ לכאורה ממ"ש בירושלמי בברכות פרק הי' קורא לתלות בדם המכה לא הורי כו' והיינו על מכת בתולים דר"פ תינוקת. רק שע"פ מ"ש הרא"ש פב"ת דנדה סס"י ג' יש ליישב. אך בנד"ז ג"כ באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה וכשרואה שלא בהרגשה ה"ז צד להקל מה גם בצירוף דעת הר"ש והרא"ש והטוש"ע לפי' הט"ז שאין דרך ראיי' בכך כו'. וגם י"ל דיש כאן כמו שני מכות שא"י אם מוציאה דם היינו הא' שי"ל מגידי הפרוזדור והעליי' יוצא הדם. והב' שי"ל מהנפילה נעשה כמו מכה כמ"ש הס"ט סי' קפ"ח סק"ד בד"ה אבל הואיל שגדול השלום. וגם כל גדולי האחרונים הקילו בזה למעשה ומעשה רב וע' בבית מאיר בסוף ספרו בתשו' סס"י י"ג וז"ל ואף שלא נאמרו דבריו אלא כשיש לה וסת לע"ד זקינה כזו מכ"ש היא כמו שמצינו בסי' ק"צ סעי' מ"ט דתולה הזקינה בילדה וכן שם סעי' נ"ב ובש"ך שם ס"ק ע"א בשם הפרישה דאפי' הילדה יש לה וסת והוא שלא בשעת וסתה וכ"מ בכל האחרונים חוץ ממה שראיתי בשו"ת פנ"י שאלה ו' שכ' וכ"ש שאין להתיר מטעם אחרון שכתבתי שלא בשעת וסתה כיון שאמרה שחדל להיות לה אורח כנשים. ודבריו לענ"ד תמוהים עכ"ד הבית מאיר הביאו בספר פר"ת סי' קפ"ז סעיף ה' והמ"צ סי' ס"ח העיר חומרא דאיך תספור ז"נ. ולפע"ד לצדד לקולא מאחר דאין אנו מטמאין אותה רק בשעת וסתה והשאר מטהרין מצד דתולין במכה ע"ד הנ"ל רק בשעת וסתה א"א לטהר וע"ז א"צ מדאורייתא ז"נ כלל דהוסת הוא עת נדתה שא"צ ז"נ מדאורייתא רק דאנן מחמירין שלא לחלק בין ימי זיבה לימי נדה מחומרא דר"ז ובאשה זו שאין לה רק טומאת ימי נדה וא"א להטהר יש להקל עכ"פ לפסוק כמ"ד תחלתן אע"פ שאין סופן וסופן אע"פ שאין תחלתן דלפ"ז ודאי לא בעינן ספורין לפנינו ע' במ"ה דקפ"ג ע"א:

יבאך הנה כ"ז כשרואה בעת שהחתיכה נופל לה למטה. אבל כשהגביהו החתיכה למעלה ע"י טבעת של שעוה שתוחבין לה לתוך רחמה כמוזכר בס"ט סי' קצ"ו ס"ק כ"ג. אם מוצאה אז גם בבדיקת עד קשה לטהר דמלבד שאז בטלה צד הקולא שע"פ פי' הר"ש שאין דרך ראיי' בכך אך עוד זאת דגם אם הנפילה מצואר הרחם י"ל כשהוא במקומו ולא ירד למטה מחמת הטבעת מחזקינן הדם שמוצאת בחזקת שמהמקור הוא בא. דדוקא כשהפרוזדור נפל אז י"ל דהוי ספק שממנו בא הדם. משא"כ כשהוא במקומו. ועובדא אתאי לידינו באשה שהי' לה שבירה כנ"ל וידעה שאין השבירה מהרחם ממש כי בשעת הוסת הדם נוזל סביב השבירה ולא מפה השבירה ומ"מ ידעה שגם פה השבירה מוציאה דם לפעמים. והנה הגביהו השבירה ע"י טבעת שעוה הנ"ל ויש לה וסת כראוי ושלא בשעת וסתה א"א לה ליטהר מחמת שמוצאה דם בבדיקת עד שלא בהרגשה והדם מעורב באייטער ואין לומר דה"ל כידוע שיש לה מכה המוציאה דם מאחר שדם וסת נוזל ממקום אחר. דמ"מ לא ידוע שמוציאה דם רק כשהחתיכה למטה. משא"כ כשהיא למעלה ועוד דעדיין אין זה ראי' ברורה שגם לשם לא בא מהרחם דמפני שהוסת נוזל ממקום אחר אין זה ראי' ברורה כ"כ די"ל שגם חלק מהפרוזדור שנפל נמשך בו ג"כ הדם מפה הרחם אף שעיקר מעבר הדמים מהרחם אינו על ידו. מיהו לפ"ד תשו' מעיל צדקה סי' ס"ח שהיקל באשה שמצאו בה בביה"ח נקב קטן כמו ראש מחט והכניסה בו פתילת בגד דק ולא מצאה בו רושם דם ולא נכנס בעומק כ"כ כי הכאיב לה ביותר והעידה החכמה הזאת שבדקה פעם אחת באשה אחרת ומצאה ג"כ אותו הנקב ובה מצאה ג"כ דם בתוך הנקב ע"ש סי' ס"ו ורצה לטהר בזה ביש לה וסת שלא בשעת וסתה מה שמוצאה בבדיקת עד. א"כ כמ"כ יש לטהר אשה זו אף שבעוד החתיכה למעלה אין ידוע שמוציאה דם כיון שידוע כשהיא למטה מוציאה דם ושני מקומות אלו שבאשה אחת לא גרע משתי נשים דנדון דהמע"צ ועדיף מיניה אלא דבצד א' גרע קצת שי"ל שמהמקור בא גם לשם. אך יש ראי' קצת ממה שהדם מעורב באייטער. וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ד מנדון כשהחתיכה במקומה למעלה ע"י טבעת דשעוה וגם המע"צ בנדון שלו סיים וטוב להחמיר באיסור חמור כזה:

יגאחר זמן רב שאלוני וז"ל השאלה באשה אחת שמחמת קלקול המילדת בשעת לידה נתהווה ענין יציאת הרחם לחוץ והחתיכה היוצאת גדולה ועבה ויש לה פה שממנו הדם שותת ויורד בשעת וסת. ואין ספק שזה פה הרחם ויש לה וסת קבוע ובשעת וסתה רואה מן פה הזה בהרגשה ומתמיד ענין יציאת הרחם וכשהיא בודקת שלא בשעת וסתה ע"י עד שמכנסת תוך פה המעי הזה היוצא שאין ספק שזה פה הרחם מזדמן שיהי' הבדיקה עולה יפה ג' או ד' ימים שיהי' העד נקי אך עפ"י רוב אין בדיקתה עולה יפה ואינה יכולה לטהר לבעלה זה זמן רב כי טרם יכלו ימי ספירתה ולפעמים אף בימי ליבונה יוצא דם מתוך פה הרחם הזה היוצא לחוץ עכ"ל. וא"כ לפי לשון השאלה משמע שהוא פה הרחם ממש ולא מן הפרוזדור ואם נאמר כן א"כ בטל עיקר צד הקולא. והנה אם החתיכה יוצאה לחוץ ממש אפ"ל אף לרש"י יש להקל דכיון דהדם היוצא מהחדר אינו נוגע בבית החיצון כלל כ"א יוצא לאויר העולם. א"כ הרי אינו מתקיים בבשרה דהיינו בבית החיצון. וא"כ לכאורה ק"ו הדברים מאם שפופרת מפסקת בין הדם לבשר בית החיצון טהורה כש"כ כשלא ראה כלל בית החיצון כ"א נוטף מהרחם לחוץ י"ל דטהורה ונתמעט ג"כ מבבשרה. והגם שאמרנו לעיל דלרש"י לא מהני הא דלא ראתה כדרך שהנשים רואות אא"כ יש חציצה. היינו כשהדם נוגע בבית החיצון אבל כשלא נגע כלל בביה"ח י"ל דנתמעט ג"כ מבבשרה: