סימן קכו
אסימן קכו
משנה פ"ב דנדה די"ט א'. הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים. ובגמרא ולית ליה לעקביא דמיה דמיה הרי כאן ארבעה איבעית אימא לית ליה. ואיבע"א ה"נ מילקא הוא דלקי. וכ' הב"ח בחיבורו סימן קפ"ח ובתשו' סי' פ"ד דעד כאן לא פליגי חכמים אעקביא דאמר בירוק מילקא לקי אלא בנשאר ירוק מתחלתו עד סופו התם הוא דלא חיישינן ללקוי אבל כשנשתנה לאחר שנתייבש ונעשה אדום בקצותיו שפיר חיישינן ללקוי אפילו לרבנן ור"ל דחיישינן שמתחלה בעת יציאתו היה אדום וכשנעקר מן הגוף לקה ונעשה ירוק ולכן לכשנתייבש חוזר קצת למראהו שהיה אדום בתחלה. ובתשו' ח"צ סי' מ"ו חלק עליו וכתב ואם איתא להך מילתא לא הוו שתקי רבנן בעלי התלמוד מלאשמעינן דבר גדול באיסור חמור כזה וכמ"ש הרי"ף ז"ל על בה"ג אדרבה מדטהרו רבנן ירוק בכל אופן טהרו עכ"ל ועיין מדברי הרי"ף בפרק האשה רבה ובב"י באה"ע סי' קנ"ט ובש"ע שם ס"ב. ועיין בתשו' מהריב"ל ח"ד סס"י כ"ה שכ' ג"כ על חידוש סברא של תשו' להרמב"ן דודאי שא"פ חולקים עליו דאם איתנהו להנך מילי לא הוו שתקי כו' ובכללים שבסוף ספר ג"פ סי' ד' האריך בזה והעלה דהיכא שהסברא אינה מקובלת אז הוא דאמרינן כן דמסתמא שא"פ שלא חילקו כן חולקים ע"ז. ולפ"ז בנד"ז ודאי י"ל כהח"צ שהסברא אינה מקובלת מכמה טעמים. הא' דגוף הסברא הוא לחוש לנביאות לומר שהיה אדום מתחלה מאחר שלפנינו הוא ירוק וחכמים לית להו בירוק דמילקא לקי. א"כ וכי מפני שאח"כ נתאדם בקצותיו נבדה שגם מתחלה היה אדום נגד מה שראינו שהי' ירוק. והרי כל הטמאות כשעת מציאתן כדאיתא פ"ק דנדה דף ד' ע"א נגע באחד בלילה כו' והרי התם יש לחוש ביותר שמא בשעה שנגע היה חי כיון דעכ"פ מקודם איזה זמן היה חי בודאי ויש לו חזקה דמעיקרא כמבואר בפ"ג דערובין דל"ה ב' ובפרש"י שם דר"מ דמטהר משום דאוקמי' אחזקה מכלל דלחכמים לא מהני חזקה דמעיקרא. ונהי דהתם מיירי שלא ראהו חי מבערב כמ"ש התוס' שם מ"מ עכ"פ חי הי' בודאי מתחלה והן אמת שהתוס' בערובין שם הקשו ע"ז דא"כ אמאי קיי"ל כל הנשים דיין שעתן לגבי חולין ולבעלה אמאי לא אמרינן דכל הטמאות כשעת מציאתן. ותירצו דהא דכל הטמאות כשעת מציאתן לא הוי אלא לתרומה ולקדשים כו' וכ"כ בנדה ד"ד ד"ה שכל הטמאות (עי' מפתח) אבל מדברי הרמב"ם פי"ח מהל' אה"ט הי"ד משמע בהדיא דהא דכל הטמאות כשעת מציאתן הוא אף לחולין וכמ"ש בתשו' ח"צ סס"י ג' וכדבריו מבואר בחידושי הרשב"א רפ"ק דנדה ד"ה התם איכא תר"ל. וא"ת עוד ומ"ש מהא דתנן ומייתינן לה לקמן נגע באחד כו' וחכמים מטמאין כלומר טומאה ודאית לשרוף כו' יש מתרצים דשאני אשה דבחזקת טהורה היא דודאי בדוקה היא מעיקרא כו' וזה כתירוץ הח"צ שם. ויש מפרשים דל"ד דהתם ודאי נגע כו' וכ"כ בחידושי הר"ן שם סד"ה דאילו מעת לעת וכ"כ בחידושי הרמב"ן שם סד"ה מ"ט דשמאי. וכ"פ הרשב"ץ שם דכל הטמאות כשעת מציאתן בין לקולא בין לחומרא. וכ"מ דעת הריטב"א בערובין שם. והנה נהי דבנגע באחד ליכא חזקה ברורה כמו באשה ממש משום דלא ראהו חי מבערב עכ"פ חזקה שאינה ברורה הוי דה"ט דר"מ דמטהר דהא עכ"פ פ"א היה חי. ואפ"ה קיי"ל דכל הטמאות כשעת מציאתן א"כ כש"כ בנד"ז דליכא שום חזקה דמעיקרא לומר שהיה אדום תחלה ולא ראינוהו רק ירוק. דהוא בחזקת ירוק מעיקרו כשעת מציאותו. ומפני שנשתנה אח"כ בקצותיו אין בו שום כח אמעיקרא אפילו כחזקה שאינה ברורה. לכן אפילו להתוס' י"ל דאזלינן בתר שעת מציאתן כיון דליכא חזקה להיפך כמו גבי נגע באחד כו' ואדרבה אשה בחזקת טהרה עומדת. ועיין בדברי אאזמו"ר הגאון נ"ע במה"ב סס"י קפ"ג במ"ש דלהרמב"ם ההיא דכל הטמאות כשעת מציאתן היינו אפילו במקום חזקה ברורה כקופה בדוקה כו' ובאשה ה"ט משום דאשה מרגשת כו' א"נ אי איתא דהוי דם מעיקרא הוה אתא כו' ע"ש. ואפשר שכ"ד הריטב"א הובא בשט"מ בכתובות דע"ו סד"ה הי כלה וז"ל דההיא חידש הוא בטומאה וכדתניא דכל הטמאות כשעת מציאותן ולא נזכר לעולם בממון טעם זה עכ"ל. וע' בגמ' פ"ק דנדה תחלת דף ד' בדין קופה בדוקה דלר' יוחנן הטהרות טמאות:
בועוד נלע"ד ראיה להח"צ דאם היה סברא להש"ס דבנתאדמו קצותיו כשנתייבש מודו חכמים לעקביא א"כ כשמקשה הש"ס בנדה י"ט ב' וחכמים מטהרים היינו ת"ק. ה"ל לשנויי איכא בינייהו כשחזר ונתאדם קצת כשנתייבש דחד מהני תנאי מטהר אפילו בכה"ג וחד מטמא. וזה עדיף מהתירוץ דאיכא בינייהו לתלות. ודוחק לומר משום דס"ל להש"ס דבכה"ג אין שום תנא שיטהר דזהו דוחק גדול ועוד הא גם לאיכא בינייהו לתלות עכ"פ חד מהם מוקמינן ליה דלא כהלכתא. א"כ ה"נ יאמר כן. ואם משום דא"כ יצטרך לומר דחכמים בתראי מטהרין בכה"ג וזהו דלא כהלכתא דאין מוכרח לומר כן וכמ"ש בשבת דכ"ד איכא בינייהו הא דרב ברונא ולא מסיימי. ועוד הרי כל דברי הב"ח אינם שייכים רק לשינוייא ואיבעית אימא כו' ה"נ מילקא הוא דלקי אבל לשנוייא קמא אין מקום לכל זה. גם ממ"ש הרשב"א בתה"א שער א' ראיה שלא לתלות בירוק מהא דרפ"ג גבי חתיכה ירוקה מוכח דאין שום חילוק בין לח ליבש דהא חתיכה יבישה הוא והביא ראיה ממנה לענין ירוק לח. ועוד דהא ודאי במראה לבן השיב הח"צ תשובה נוצחת על הב"ח וז"ל ועוד מה יאמר בלבן שכל הדעות שוות בו לטהר ולא הוזכר בו ליקוי כלל עכ"ל. ור"ל א"כ לא שייך מ"ש הב"ח דע"כ לא פליגי חכמים אעקביא כו' וא"כ אף אם נתאדם אחר שנתייבש אין לבדות בשום ענין לומר שהיה אדום מתחלתו אלא שלקה ונתלבן ולכן חזר ונתאדם כשנתייבש דאין שייך לומר כן אפילו להב"ח רק בירוק משום דבלא"ה ס"ל לעקביא דמילקא הוא דלקי ע"כ י"ל דבחזר ונתייבש גם חכמים מודו. משא"כ בלבן דליכא למ"ד דמילקא הוא דלקי ודאי דמשום שחזר ונתאדם בקצותיו כשנתייבש אין לבדות דמילקא הוא דלקי מקודם וא"כ ודאי תמוה מדוע תפס הב"ח דגם בכתם לבן הדין כן כמו בירוק. וראיתי בספר תפארת למשה סי' קפ"ח דהב"ח לטעמי' אזיל דשייך בלבן לקותא דהא אוסר בלבן אחר רחיצה אף שלא נשתנה. וגם זה אינו מספיק דזה אינו ענין ללקותא כלל אפילו להב"ח ועוד דהא עכ"פ אנן לא קיי"ל כהב"ח בזה שאוסר אחר רחיצה וא"כ לבן אינו לקותא כלל. וא"כ מדוע משמעות הט"ז והש"ך שכ' רק דא"צ להמתין בלבן וירוק עד שנתיבש משום דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואחזוקי ריעותא לא מחזקינן שמזה הוכיח הבל"י דמ"מ אם נמצא אח"כ שנתאדם בקצותיו דטמאה ומשמע גם בלבן כמו בירוק וכ"כ בהדיא בכו"פ רס"י קפ"ח. ואין לזה טעם כלל אפילו אם נחזיק כהב"ח בירוק. וצ"ל הטעם כמ"ש בכו"פ רסי' קפ"ח אולי יש בו תערובות אודם אלא שלחות הלבנה חופף עליו כו'. אבל באמת הב"ח עצמו בחיבורו ובתשו' לא משמע כלל שחשש לחששא זו כ"א כל החששא דלמא אחר שנעקר מן הגוף הוא שנעשה ירוק כו' כעקביא דהכא י"ל דגם חכמים לא פליגי כו' ע"ש וא"כ בלבן לא שייך כלל חששא זו לדידן עכ"פ:
גולכאורה צ"ל הטעם עפמ"ש הט"ז והש"ך להעיר בזה מהא דפרק אלו טריפות דנ"ו ע"ב ובש"ע סי' נ"ב גבי איגלאי בהתייהו פי' שלא נתגלה הפסדן אלא ע"י שליקה הרי אף שלא הוריקו כלל בתחלה בשעת נפילה לאור כ"א בסוף אחר שליקה אמרינן דהענין שלא היה ניכר בהן הפסדן ואזלינן בתר בסוף וכדפי' בתה"א דנ"א ודנ"ב. א"כ שמא כמ"כ הכא דנקטו האחרונים איגלאי בהתייהו ע' כו"פ רס"י קפ"ח הענין ג"כ שאף אם כשיצאו מהמקור ומהגוף לא היה אדום כלל עכ"ז כשנתאדם אח"כ ג"כ אזלינן בתר בסוף ורואין כאילו כח האודם הי' כמוס בהן מתחלה. ולפ"ז א"ש דגם בלבן טמאה מה"ט. אך באמת בתשו' הב"ח עצמו שממנו מקור דין זה מבואר בהדיא דאם כשנעקר מן הגוף היה ירוק הוא טהור מן התורה רק שכ' להחמיר בזה מפני הטועים וכן מבואר ג"כ בחיבורו שכל עיקר הטעם רק מפני דחיישינן שהיה אדום אלא כשנעקר מן הגוף לקה ונעשה ירוק ולכשנתייבש חזר קצת למראהו שהיה אדום בתחלה. מבואר בהדיא דאם כשנעקר מן הגוף לא היה כלל אדום מתחלה פשוט דטהורה מדינא וכן ודאי הדין נותן אף אם היינו מחזיקים שהיה סופו להאדים מ"מ כל כמה שלא יש בו מראה אדמומית א"כ ליכא דם יהיה זובה בבשרה ולא גרע מדין הרואה דם בשפופרת דאע"ג דראתה דם נדה ממש טהורה משום שכשזב לא נגע בבשרה לפרש"י והתוס' והרמב"ם או משום שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות לפי' רבינו שמשון. וכ"ש הכא כשהיה בבשרה לא היה דם כלל דגרע מחציצה וגם לפי' ר"ש ודאי אין רגילות הנשים לראות דם נדה בכה"ג שבשעת שזב בבשרה אינו דם טמא כלל. ואפילו החולקים על פיר"ש יודו כאן דהא גרע מחציצה וגם יש לדמותו למ"ש בגמרא דמ"א ב' בדם נדה שיצא דרך דופן דטהורה משום דבעינן שיצא מדוה דרך ערותה. וכמ"כ ודאי בעינן שיצא מדוה דהיינו דם טמא דרך ערותה ולא דם ירוק ולבן אף שסופו להאדים הרי אז אינו זב בבשרה ולא דמי כלל לדין איגלאי בהתייהו דגבי נחמרו בני מעיה דהתם הטריפות אינו מצד עצם המראה כ"א ממה שנחמרו בני מעיה דהיינו מה ששלט בהן האור ונפסדו וה"ל כנקובים דפי' נחמרו פרש"י שכווצו. וענין זה היינו שקרוב לנשרפו כמו שהביא בכנה"ג בי"ד רס"י נ"ב בשם פי' המשניות להרמב"ם פא"ט שכ' ופי' נחמרו נשרפו וכן אמרו במחוייבי שריפה וחומרת את בני מעיו בסנהדרין דנ"ב א' גבי מצות הנשרפין כיצד כו' וגם שם פרש"י וחומרת. כווצת. והמרדכי פא"ט הביא עוד פי' שהוא מלשון חמימות. והרד"ק באיכה א' ך' פי' שהוא מלשון יחמרו מימיו בתהלים סי' מ"ו שהוא לשון חומר וטיט דהיינו עכירות וכן פי' בקאנקרדאנסיע אבל רש"י בתהלים שם חילק ביניהם. ועיקר דחמרמרו דהכא היינו מענין שריפה וכיווץ כנ"ל ותוכן הענין דה"ל כנקובים. ושינוי המראה אינו אלא סימן שע"י אנו יודעים ששלט בהן האור ונכווצו ולכן אף אם איגלאי הסימן אחר שליקה אנו יודעין שנכווצו ושלטה בהן האור כשנפלו לאור ומה איכפת לן שאזי עדיין לא נשתנה מראיהן הלא עיקר הטריפות אינו תולה כ"א במה שנכווצו אז. משא"כ הכא דעצם ענין דם הטמא באשה היינו כשהוא אדום כדילפינן בגמר' ממ"ש אדומים כדם. וכל שאין בו אדמומית לאו דם טמא הוא כלל. וכה"ג איתא במשניות לענין קדשים בזבחים דע"ז ב' ולענין כיסוי הדם בחולין דפ"ז אם יש בו מראית דם כו' ושם סע"ב וכל מראה אדמומית שבו כו'. הרי דעיקר היותו דם זהו המראה אדמומית שבו א"כ כיון כשהיה זב בבשרה לא היה דם אדום כלל אין לטמאה כלל. ותדע שבע"כ אינו דומה לשם. דהתם לפ"ד רוב הפוסקים וכ"פ בש"ע שם סי' נ"ב ס"ב אזלינן בתר בסוף ולא בתר מעיקרא אפי' להקל דירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשרה וכמ"ש בתה"א דנ"ב א' דאזלינן בתר בסוף בין להקל בין להחמיר. ואילו הכא מוכרח בגמ' ס"פ כה"י ד"ך סע"ב דאם כשהיה לח הי' דם טמא אע"פ שכשנתייבש נשתנה מראיתו לדם טהור אזלינן בתר מעיקרא וטמאה בפשיטות. א"כ כמ"כ להיפך אם כשהי' לח הי' טהור אע"פ שאח"כ כשנתייבש נשתנה מראיתו ונתאדם קצת אזלינן בתר מעיקרא וכ"כ החוות דעת סימן קפ"ח ססק"א להסכים עם הח"צ מה"ט וז"ל והדין עמו דכמו שהדין במראה אדום שנהפך ללובן ביובש דאזלינן בתר יציאה מהגוף כן הוא להיפך עכ"ל. אך לכאורה אין ראייתו מספקת רק נגד את"ל דס"ל להט"ז והש"ך דאף אם כשנעקר מהגוף הי' לבן ונהפך לאודם ביובש אמרינן איגלאי בהתייהו ע"ז יפה הכריח דאזלינן בתר יציאה מהגוף אבל אין זה תשו' מספקת על טענת הב"ח גבי ירוק דכיון שנהפך לאודם ביובש חיישינן שגם מעיקרא הי' אדום. ואפ"ל שגם ע"ז מביא ראיה מדלא מספקינן במראה אדום שנהפך ללובן ביובש דילמא מעיקרא היה ג"כ לבן כו'. מיהו זה אינו ראיה דקולא מחומרא לא גמרינן. ועוד שאני ירוק די"א שהוא לקותא כנ"ל מיהו העובדא דגמרא שם רבי ראה דם י"ל דמשמע ודאי דהדין כן בדם שחור ג"כ שאם כשהיה לח הי' שחור כחרת וביובש דיהה מראיתו אעפ"כ טמא. והרי שחור ודאי הוא לקותא לכ"ע וא"כ נימא שכשנעקר מן הגוף לא היה שחור כחרת רק אח"כ לקה ולכן כשיבש חזר למראיתו הראשונה כמ"ש הב"ח גבי ירוק מיהו גם ע"ז י"ל שא"ה דלהחמיר. והנה בתשו' שבו"י ח"ב סי' ע"ב מביא מגמרא הנ"ל דרבי ראיה נגד הח"צ וז"ל וכן איתא בהדיא מסוגיא דש"ס ס"פ כל היד כיון דחזא דהדר נשתנה אמר האי טמא יעו"ש. הרי שלא כדבריו שכ' להקל מטעם שבהתחברו אל הפשתן ישתנה כו' ודבריו בלתי מובנים כלל דהתם כיון דהדר אשתני עוד יותר יהיה מאיזה סבה שיהיה לכן עכ"פ שפיר יש לתלות שכמ"כ מה דאשתני תחלה כשראהו ביום נגד מה שראהו בלילה הוא ג"כ מסבה אחת אבל אמיתית מראיתו הי' כמו שראהו בפעם הראשון. וע' מזה בשו"ת גבעת שאול סי' ס"ג. ובס"ט סס"י ק"ץ סס"ק צ"ג:
דגם יש ראיה לכ"ז ממ"ש בגמ' די"ט ע"א ושחור זה לא מתחלתו כו' ומבואר הפי' לעיל די"ל הפי' באחד משני אופנים. אם שבבית החיצון השחיר ומה"ט דוקא טמא או שי"ל עכ"פ משום בשעת עקירה מהמקור היה אדום הא לאו הכי לא הי' טמא כלל כיון כשנעקר כבר לא היה אדום אף אם מתחלה קודם לזה היה אדום א"כ כש"כ אם בשעה שנעקר היה לבן רק שאח"כ חוץ לגוף ביובש נהפך לאודם שאין לחוש כלל. והנה כ"ז אף את"ל שאח"כ נתאדם מעצמו אפ"ה י"ל כל שבבשרה לא היה אדום לית לן בה כנ"ל. אבל עוד זאת הרי הח"צ כתב שי"ל שינוי האויר עם הבגד גרמו לו להתאדם כו' והביא ראיה לזה שי"ל כן. ואולי להעיר עוד דמיון ע"ז ממ"ש בגמרא פ"ד דחולין דע"ה א' אוירא גרים כו' כמ"כ כאן להיפך דבבשרה תליא מלתא. והנה הא דבכתמים טהורים מן התורה פי' הס"ט סס"י ק"צ ס"ק צ"ג שי"ל דהתורה לא טימא אלא היכא דודאי מגופה אתאי. אבל כתמים דאיכא למימר דמעלמא אתאי לא אסרה התורה אע"ג דבעלמא קיי"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ כאן גזה"כ הוא דספיקא שריא כו'. והביא ראיות לזה וכ"מ מפרש"י פ"ד דב"ק דל"ח ע"ב שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה כו'. ועיין מזה בדברי אאזמו"ר הגאון נ"ע רס"י ק"צ דס"ל ג"כ משום צירוף אשה בחזקת טהרה עומדת. וא"כ עכ"פ כ"ש הכא כשהדם כשהיה לח הי' לו מראה טהור דהוחזק לדם טהור נוסף על חזקת טהרה דאשה א"כ מה שנהפך לאודם ביובש כיון שי"ל דספיקא מיהו הויא ששנוי האויר עם הבגד גרמו לו להתאדם לא גרע מהספק דילמא מעלמא אתאי דגבי כתמים דהוא ספק רחוק יותר מספק כמ"ש בגמ' רפ"ק ד"ג ע"א בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתאי כו'. וא"כ מדאורייתא פשיטא שהיא טהורה מטעם הנ"ל. וטומאת כתמים שמדרבנן לא מצינו שגזרו רק על דם טמא ממש ונגד הספק דמעלמא אתאי דהוא ספק גרוע תדע דאפילו הכותים לא נחשדו על כתמיהם מה"ט כמ"ש התוס' דנ"ו סע"ב דסברא דמגופה אתא. משא"כ בספק הנ"ל אין לחדש גזירות מדעתנו. ועוד יש לצרף הספק שמא גם מה שנשתנה ביובש לאודם אין זה אדום הטמא מן הדין וכמ"ש הס"ט סס"י ק"ץ לצרף ספק זה גבי קרטין אף שהם אדומים מתחלתן ועד סופן וכ"ש באודם זה שנתחדש עתה ביובש ודאי יש רגלים לדבר לעשות מזה ספק שמא אין זה מראה אדום הטמא וה"ל ס"ס וגם תרתי חזקה ובשו"ת מים רבים סי' מ' מ"א פסקו ארבעה רבנים כהח"צ הובאו בספר עיקרי דינים סי' כ"א אות למ"ד: