סימן קכ

אסימן קכ

בדין רמ"ת ג"פ רצופים ואח"כ בדקה בשפופרת ונמצא דם בצדדי השפופרת לבד ולא במוך שבראש המכחול. דמותרת לבעלה אף שתראה אח"כ מחמת תשמיש. אם צריכה ז' נקיים לדם שהיא רואה מחמת תשמיש:

גרסינן בגמרא (דס"ו ע"א) גבי רמ"ת כיצד בודקת א"ע כו' לא נמצא דם על ראשה בידוע שמן הצדדים (וטהור. רש"י) הוא בא. וכן הר"ן פ"ב דשבועות העתיק ל' רש"י וטהור. וכ' רבינו בקו"א רס"י קפ"ז דכוונתם שהדם טהור ור"ל דא"צ ז' נקיים לדם שראתה מחמת תשמיש וכן מה שתראה עוד. והמרדכי כ' שם ואם לא נמצא דם על המוך בידוע שרואה מן הצדדין ולא מן המקור וטהורה היא. וכן הוא ל' הרמב"ן בהלכותיו פ"ו הי"ז ואם לא נמצא דם על המוך בידוע שהוא מדוחק הצדדין וטהורה היא עכ"ל. ונ' מדברי רבינו בסי' קפ"ז ס"ק י"ג דס"ל שמהמרדכי והרמב"ן אין להוכיח דא"צ ז' נקיים כיון שכ' רק טהורה היא י"ל כוונתם דהיא דוקא טהורה דהיינו שמוציאין אותה מדין רמ"ת דתלינן שהדם מדוחק הצדדים. אבל מ"מ אין מקילין כ"כ לטהר הדם לגמרי שלא להצריכה ז"נ. משא"כ מל' רש"י והר"ן שכתבו דהדם טהור משמע ודאי שא"צ ז' נקיים. ולכן לא נרשם בדברי רבינו שם רק רש"י ור"ן רמב"ם סה"ת ולא נרשם ג"כ מרדכי ורמב"ן. אבל מהסה"ת בסימנים סי' ק"ז שפיר הוכיח דס"ל כרש"י והר"ן מדכתב אם אין דם בראשו טהורה דלאו מן המקור בא אלא מן הצדדים ומותרת לבעלה. מדכפל לשונו טהורה ומותרת עכצ"ל דטהורה היינו אפי' בלא ז"נ. ולכן ג"כ בההפך כ' וטמאה ואסורה כו'. וכן דייק מהרמב"ם שכ' ג"כ וטהורה היא ומותרת להנשא כו'. ויש לעיין דהא לרש"י צ"ל דבדיקה זו אינו בירור גמור שהדם הוא מן הצדדים מדאוסרה לישאר עם בעלה הראשון אפי' ע"י בדיקה זו וכמ"ש התוס' וכ"ה בסה"ת לרש"י פן יטעו בבדיקה ותהיה בשגגת כרת. ור"י השיב על רש"י דאם היינו חוששים בבדיקה זו פן נטעה בה כו' לא היינו מתירים אותה לבעל שלישי ע"י בדיקה כו'. וכ"כ בחי' הרמב"ן להשיב על רש"י שאין אחר בדיקה של חכמים בית מיחוש שנאסור אותה לראשון ונתיר לשלישי. וא"כ כיון דעכ"פ לרש"י אין זה בירור גמור ולכן אינה מתירה ע"י בדיקה רק לשלישי משום שאין לה שום תקנה אחרת להנשא לא מחמירין כ"כ. הא כל שיש לה תקנה אפי' ע"י גירושין אינו מתירה ומוטב שתתגרש כו'. וא"כ איך נימא דלרש"י מותרת ע"י הבדיקה אפי' בלא ספירת ז"נ. הלא יש לה תקנה לישאר עם בעלה ושתספור ז"נ ובכ"מ שיש תקנה אינו מתיר. ואף את"ל שאין זו תקנה טובה כ"כ מ"מ הרי האיסור בעצמו חמור יותר דשם כשמתירין אותה להבא ע"י ז"נ הוא רק היתר איסור וסתות כמו שהוכיחו האחרונים מתשובת מהר"ם שהביא הב"י סס"י קפ"ז וסתות דרבנן. משא"כ להתירה בלא ז"נ דהוא היתר איסור ברור ואיך נקיל כיון דלרש"י אין הבדיקה בירור גמור ממש והרי הרמב"ן דס"ל שאין בבדיקה זו פקפוק. עכ"ז משמע דאינו מטהר רק האשה ולא הדם כמש"ל ולרש"י יהיה גם הדם טהור. וכן קשה מ"ש שכ"ד הרמב"ם מדכ' טהורה ומותרת. שהרי הרמב"ם מחמיר יותר מרש"י ואוסרה להשאר אפי' עם בעל השלישי ע"י בדיקה זו רק שתתגרש ותנשא לאחר ע"י הבדיקה. וכ' הה"מ טעם א' שכיון שהם עצמם מוחזקים בה שרואה דם אינם מותרים אפי' בבדיקה א"כ לפ"ז עכצ"ל דס"ל ג"כ שבדיקה זו אינה בירור גמור ממש. וא"כ איך נימא שלאחר יטהרו אותה כשתראה מחמת תשמיש אפי' בלא ז"נ. ויש לתרץ דס"ל לרש"י דאין לחלק בין לבעלה בין לטהרה לגמרי בלי ז"נ וכמ"ש הכו"פ סי' קפ"ז סק"ה. אלא או שהיא טהורה לגמרי אפי' בלי ז"נ או שאף לבעלה אסורה אחר ז"נ כרואה מחמת תשמיש. והגם דמצינו שעושים חילוק בדבר א' ג"כ שלגבי הדבר שהוא דאורייתא אוסרין ולגבי דבר שהוא דרבנן הוא מותר וכמו בביצת ספק נבילה דהתרנגולת אסורה והביצה מותרת עס"י פ"ו ס"ג. וכ"ד הש"ך כאן גבי רמ"ת ויש לה מכה שא"י אם מוציאה דם דמותרת לבעלה ומ"מ צריכה ז"נ. מ"מ לרש"י לא ס"ל כן משום דא"כ יהיה לבו נוקפו ופורש דמצינו חששא זו בגמ' לעיל די"ב. וגם י"ל דס"ל לרש"י דאף להתירה לבעלה הוא איסור חמור דאף שוסתות דרבנן אינו דומה לשאר איסור דרבנן כיון שאם תשמש ותראה בשעת תשמיש תהיה באיסור כרת וא"כ ממ"נ אי לא סמכינן על בדיקה זו לטהרה בלא ז"נ ומספקינן שמא אין הדם מהצדדים א"כ אין להתירה לבעלה כלל דכיון שהוחזקה רמ"ת הוא חששא קרובה שיבואו ח"ו לאיסור כרת. [עי' מפתח]. וראיה לזה ממ"ש רבינו בסי' קפ"ז בק"א (דסס"ק י"ג) וז"ל ועש"ך בכללי ס"ס דין ל"ה דס"ס דרואה מחמת תשמיש צ"ל ס"ס גמור כשאר ס"ס ולא מקילינן בה משום וסתות דרבנן עכ"ל. ועכצ"ל הטעם כנ"ל כיון דחששא קרובה היא לבא לאיסור כרת דיינינן ליה כמו איסור דאורייתא להצריך ס"ס גמור. וגם י"ל דמה שהחמיר רש"י לאוסרה לבעל ראשון הוא משום דס"ל שא"א להתירה לחצאין להתירה לבעלה ולהצריך ז"נ כו' (וגם י"ל דרש"י ס"ל דברייתא זו אתיא גם למ"ד וסתות דאורייתא על"ק) ועפ"ז יתורץ ג"כ הקושיא מהרמב"ם וגם י"ל טעמו דהרמב"ם כדמסיק המגיד. ועכ"פ יש לקיים ד' רבינו דלרש"י והרמב"ם כשמתירים אותה ע"י בדיקה א"צ ז"נ וכמ"ש רש"י וטהור כו':

(קיצור רבינו הוכיח מרש"י ור"ן וסה"ת ורמב"ם דרמ"ת שהיה לה בדיקת שפופרת ונמצאת טהורה אזי הדם טהור וא"צ ז"נ. ויש להקשות ע"ז דהא רש"י ס"ל דהך בדיקה אינה בירור גמור מדאוסרה לראשון ויש לתרץ דמ"מ ס"ל דא"א לטהרה לחצאין מכמה טעמים):

בועוד הביא רבינו ראיה ממ"ש הרשב"א (בתה"א דקס"ו ע"ב) והרא"ש (פ' תינוקת סי' ג') כ' הראב"ד שעכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה (דשפופרת) ועוד שאפי' ידוע שבא מן הצדדין הרי גזרו בנות ישראל כל רואה טפת דם כחרדל שיושבת עליו ז' נקיים כו'. וע"ז כ' הרא"ש ואין דבריו נראין כו' ומ"ש שגזרו בנות ישראל כו' אפי' ידוע שבא מן הצדדין לא ידעתי אנה רמוזה גזירה זו בהש"ס כו'. אבל אם היה ידוע שבא מן הצדדין לא החמירו לטמאות דם המכה עכ"ל. וא"כ מזה מוכח דס"ל דא"צ ז' נקיים. וכ"ה בתשו' נ"ב חי"ד סי' מ"ד בתשובת הגאון מו' יצחק ז"ל וז"ל מבואר בלשון הרא"ש והובא בב"י דמדחה דברי הראב"ד כנ"ל וז"ל בנות ישראל החמירו בסתם ראייה אבל אם ידוע שבא מן הצדדים בזה לא החמירו לטמאות דם המכה עכ"ל הרא"ש ולא כדעת מח"ו הנ"ל שנסתפק באם נמצא מן הצד על השפופרת אם התירו בלא ז"נ ולעד"נ כך הוא משמעות הרא"ש בפי' עכ"ל הגאון מוהרי"צ הנ"ל. והנ"ב מסופק בזה אם לטהרה בלא ז"נ אף בנמצא על הצדדים דשפופרת ע"ש בסי' מ"ג וכ' דלשון הגמ' בידוע שמן הצדדים הוא בא משמע דסמכינן ע"ז לפוטרה אף מנקיים כו' אלא דהעלה חשש שמא הדם הנמצא בצדדי השפופרת לא עכשיו ע"י דוחק השפופרת יצא כ"א מעיקרא אתי מהחדר לביה"ח ונתעכב שם כו'. וא"כ אין כאן רק ראיה שלא ראתה דם מ"ת אבל אם תראה אח"כ צריכה ז"נ כו'. ולבסוף העלה לצדד בזה משום חזקת טהרה ל"ח דמעיקרא אתי דם כדאיתא בריש נדה והלל לא פליג רק לקדשים ולא לחולין ולבעלה. ומ"מ בסי' מ"ו כ' לדחות ראיית הגאון מוהרי"צ מהרא"ש. דמ"מ י"ל הפי' דהראב"ד אינו סומך ע"ז אפי' להתירה לבעלה כיון דבנות ישראל גזרו כו'. והרא"ש ס"ל דלא גזרו אבל מ"מ אינו מתירה רק לבעלה דה"ל איסור וסתות דרבנן ולא להתירה בלא ז"נ כיון דאין זה ברור שהדם בא עכשיו מהצדדים כו'. ובאמת מה שקל אצלו להתירה לבעלה משום דה"ל איסור וסתות דרבנן כבר נתבאר דלא דמי כלל לשאר איסור דרבנן ועוד דהא סה"ת ס"ל דוסתות דאורייתא כמ"ש בהדיא בסי' צ"ג דהא מן התורה אסור כו'. ובתשובה א' כתבתי שי"ל דכוונתו דהחשש שמא תראה בשעת וסתה הוא דאורייתא ומ"מ כשעבר זמן וסתה ולא הרגישה אין חוששין מדאורייתא שמא ראתה. ולכן בפלוגתא דרב ושמואל דט"ז אפשר גם הוא ס"ל כרב. והנה לפ"ז א"ש דסה"ת מצריך גבי רמ"ת ס"ס גמור כמש"ל כיון דס"ל דוסתות דאורייתא (ואף על גב דהתוספות דס"ו ריש ע"א כ' דוסת דרמ"ת הוה כמו וסת דאכלה שום כו' ובעינן אף לרבי ג' זימני כו' מ"מ בג' זימני שפיר י"ל דהוה כשאר וסת ועוד דלרש"י הוה זה כשאר וסת והרי כ' הפוסקים בכמה מקומות שהרגל הדם לבוא מחמת תשמיש כו'. ועיין בכו"פ סי' קפ"ז ס"ק י"ב דהחמירו חז"ל ברמ"ת יותר מבשאר וסתות). (הג"ה. אחר זמן רב כמו עשרים שנה. וראיה ממ"ש הרשב"א בתה"א בית הנשים סוף שע"ד דקפ"א ע"ב וכיון שכן זו שרואה דם אפי' בשע"ת ואפי' בשהגיע עת וסתה טהורה עכ"ל. ובתשובת חתם סופר סי' קמ"ב דנ"ג ע"ד הביא תשובת נו"ב שעמד על לשון אפי' בשע"ת דקאמר הרשב"א ושפירש דאע"ג שי"ל דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא והוא דחה פירושו אלא פי' שהרבותא אע"פ דרגיל הדם לבוא מהמקור מחמת תשמיש וכמ"ש הכו"פ והבד"ה סי' קפ"ד אעפ"כ היא טהורה וא"צ ז"נ כלל ע"ש. עכ"פ למדנו מדברי הרשב"א שהדם רגיל לבוא מחמת תשמיש מהמקור כו') וא"כ מדטהרינן אותה לבעלה ע"כ צ"ל דאפי' בדאורייתא ממש סמכינן לסה"ת וסייעתו על בדיקה זו. ועוד נ"ל ראיה גדולה יותר דהא בגמ' כמה תנאים ואמוראים ס"ל וסתות דאורייתא ובודאי לכ"א מהני בדיקת שפופרת. דא"א לומר דברייתא זו אתיא רק כמ"ד וסתות דרבנן דא"כ ה"ל לפרש. ועוד דהא שמואל דמפרש בשפופרת של אבר הוא ס"ל וסתות דאורייתא לעיל דט"ז ע"א. וא"כ כיון דמוכרח בגמרא ופוסקים דגם למ"ד דהוא איסור דאורייתא מ"מ סמכינן על בדיקה זו ולא חיישינן דהדם מעיקרא אתי שלא ע"י השפופרת. א"כ מנ"ל להחמיר ולומר דלענין לטהרה לגמרי חיישינן שמא הדם מעיקרא אתי. הגם דזהו איסור חמור יותר דדאורייתא לפמ"ש במשמרת הבית דף קע"ג א' דאף למ"ד וסתות דאורייתא לאו כרואה ממש מחזקינן ליה כו' ע"ש. מ"מ חששא זו דדילמא מעיקרא אתא הדם חששא פשוטה היא וה"ל למיחש. עי' רש"י ביבמות דקי"ט סע"א. ומדלא חיישינן לזה עכצ"ל דכיון דהורגלה לרמ"ת וגם עכשיו נמצא ע"י בדיקת שפופרת רג"ל דעכשיו יצא הדם כיון דבלאה"נ אמרינן דאי איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי כו'. ויש לדחות ולומר ודאי למ"ד וסתות דאורייתא אמרינן כן כיון דהוחזקה לרמ"ת הוה חזקה מדאורייתא דע"י השפופרת בא הדם ע"כ סמכינן ע"ז לאיסור וסתות דאורייתא דממ"נ כאיסורו כך התירו דמה שאתה אוסרה לבעלה זהו מצד וסתות. והרי מצד זה יש להתיר ע"י שנמצא הדם מהצדדים דנתברר שהדם בא מהצדדים דל"ח דמעיקרא אתא הדם אלא אמרינן שע"י השפופרת בא כיון דהוחזקה לרמ"ת הוי רג"ל. ואפשר לדידיה סמכינן ע"ז מה"ט אפי' לטהרה בלא ז"נ. משא"כ למ"ד וסתות דרבנן איך נאמר מדסמכינן ע"ז בוסתות נבוא לטהרה בלא ז"נ. הא לדידיה שפיר י"ל דבדאורייתא חיישינן דילמא מעיקרא אתא הדם כו'. אך י"ל דמאיזה טעם אמרינן וסתות דרבנן הא חזקה מעלייתא היא ומ"ש משור המועד אלא כ' הס"ט משום שנגד חזקה זו יש חזקה אחרת כנגדה אשה בחזקת טהרה עומדת. וע"כ הכא אדרבה החזקת טהרה מסייע ג"כ לחזקת הוסת בבדיקת שפופרת לומר שהדם טהור הוא דמן הצדדים הוא בא כו'. ולהכי ל"ח דמעיקרא אתא הדם. ותדע דאפי' להלל דמטמא למפרע וחייש שמא כותלי בית הרחם העמידו הדם מ"מ תנן כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה כשראתה בשעת וסתה ולא חיישינן אלמפרע אפילו להלל (ואפשר התם ג"כ משום דהחזקת טהרה מסייע לחזקת הוסת לענין זה שלא לחוש למפרע) לקדשים ולתרומה. א"כ ה"נ דכוותה ממש. ועוד יש להשיב ע"ד הנ"ב שכתב דלענין רמ"ת מהני הבדיקת שפופרת אף דחיישינן דמעיקרא אתא הדם משום ממ"נ דלפ"ז עכ"פ לא ראתה מחמת תשמיש כעת. דזה אינו דהא ודאי בנמצא הדם על צדדי השפופרת מטהרין אותה לבעלה עכ"פ לכל הדעות אפילו תראה כן לעולם מחמת תשמיש. משא"כ בבדיקות שפופרת שלא נמצא עליה כלום או בעברה ושמשה ולא ראתה יש דעות בפוסקים דכשחזרה וראתה מ"ת פעם א' או ג"פ עכ"פ נאסרה לבעלה. ולהנ"ב גם כשנמצא בצדדי השפופרת כיון דחיישינן דמעיקרא אתא הדם אלא דמהני מצד הממ"נ כו'. א"כ אין להקל ג"כ בראתה אחר כך ג"פ מחמת תשמיש כו'. אלא עכצ"ל דל"ח דמעיקרא אתא הדם. וכבר נתבאר דגם באיסור כמו וסת דאורייתא סמכינן להתיר ע"י בדיקה זו. אפי' לדידן דאית לן וסתות דרבנן כיון דהחזקת טהרה מסייע לזה. ומ"מ אינה ראיה להתירה בלא שבעה נקיים דהוא איסור חמור יותר מאיסור וסתות אפילו למ"ד וסתות דאורייתא כו':

(קיצור רבינו והגאון מוהררי"צ בנ"ב סמ"ד הוכיחו מהרשב"א והרא"ש דא"צ ז"נ והנ"ב סי' מ"ג אע"פ שנטה ג"כ כן מ"מ דחה הראיה הנ"ל. ומ"ש דלא סמכינן ע"ז כ"א בוסתות דרבנן זה אינו. דגם למ"ד וסתות דאורייתא סמכינן ע"ז. ואין לומר דשאני למ"ד וסתות דאורייתא דא"כ יש הוכחה מדאורייתא שע"י השפופרת בא הדם דגם למ"ד וסתות דרבנן יש הוכחה זו כיון שהחזקת טהרה מסייע בזה. גם קושיא על הממ"נ שכתב הנ"ב):

גוכתב עוד רבינו ז"ל דאע"ג דהכו"פ לית ליה סברא זו דכ' סי' קפ"ז סק"ז וז"ל דאף דתכניס מכחול ומוך בזו תברר דאין מוחזקת ברואה מחמת תשמיש ומותרת לבעלה אבל מ"מ לא בשביל זה מבורר דדם בא מהצדדים לטהרה אותה משום דם ולא תהא צריכה ז"נ וטהורה בלי טבילה וא"צ לפנים דאלף שפופרות אינם מועילים לטהרה מנדה דאמרינן באותו פעם לא חזיא ובפעם אחרת חזיא עכ"ל. מ"מ דבריו צע"ג. שהרי מרש"י והר"ן וסה"ת משמע לטהרה בלי ז"נ וגם סברתו שכ' דאמרינן באותו פעם כו' הרי ע"כ עינינו הרואות שהתשמיש גרם לדם שיבוא כמו למ"ד וסתות דאוריי' ובא האורח בזמנו והכא אף למ"ד וסד"ר אמרינן כן כיון החז"ט מסייע כנ"ל. וכיון שהתשמיש גורם וראינו ונתברר ע"י השפופרת שראתה מחמת תשמיש מהצדדים. מהכ"ת נימא שבפעם זה גרם התשמיש שיבא הדם מהצדדים ובפעם אחר גורם שיבא מהמקור כו'. כי חולי זה מהסתם במקום אחד הוא. וכ"ש להגזים כ"כ שאפילו אלף שפופרות לא יועילו כו' דמ"ש ממ"ש בש"ע סי' קפ"ז סעי' ז' אם כל פעם כו' כ"א בצדדים יש לתלות כו'. וה"נ כשנתברר עכ"פ ג"פ שנמצא רק על צדדי שפופרת ודאי אין לחוש שבפעם אחר אתא הדם מהמקור כו'. דהא דבש"ע שם כ' אם כל זמן כו' ובעינן הרבה פעמים היינו דשם אינה מוצאה ע"י שפופרת ויש לחוש דממקור בא לצדדים ע"כ אומר אם כ"ז כו' דאז הוי רג"ל. ועוד כ' רבינו להביא ראיה ממ"ש הרשב"א בתה"א סוף שע"ד דקפ"א ע"ב בענין רמ"ת דתולה במכתה אפילו אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה והביא ראיה ע"ז שהרי א"א לה לידע (שהדם שותת מן המכה) אלא בבדיקת שפופרת כו'. והרי בפ' תינוקת גבי רמ"ת משמע דברואה דם מחמת מכה א"צ בדיקת שפופרת. וראיה זו אינו מובן כ"כ. דבשלמא אם ראיית הרשב"א היה דברואה מחמת מכה א"צ בדיקת שפופרת דהא בבדיקת שפופרת בלבד היא טהורה אף שאין לה מכה. אז היה מוכרח לומר כמ"ש רבינו דהרשב"א ס"ל דבבדיקת שפופרת א"צ תו ז' נקיים דאל"כ הא אהני מכה שנבדקה ע"י שפופרת שא"צ לספור ז' נקיים וטבילה. אבל ראיית הרשב"א אינה כלל מזה דאל"כ מאי מהני המכה אלא ראייתו היא כפשוטו דבגמ' שם משמע דכשיש לה מכה א"צ כלל בדיקת שפופרת וממילא שא"א לה לידע שהדם שותת מן המכה ע"ש בתה"א. וא"כ לפ"ז י"ל איפכא דמדלא הביא הרשב"א עוד ראיה דאל"כ מאי מהני המכה ברמ"ת כיון דעכ"פ צריכה בדיקת שפופרת ובבדיקה זו לבד בלי מכה ג"כ טהורה. וא"כ מהו שאמר בגמ' ואם יש לה מכה כו' ונאמנת כו'. א"כ מזה משמע דהרשב"א ס"ל דבדיקת שפופרת לא מהני רק שלא תהא מוחזקת ברמ"ת. אבל צריכה ז"נ וטבילה. משא"כ כשתולה במכתה א"צ ז"נ. ולכן הוכרח להביא ראיה דא"צ שתדע שהדם שותת ויורד מן המכה מפשט ד' הש"ס שם. מיהו י"ל דלהביא ראיה איפכא מהרשב"א אינו ראיה כיון דהרשב"א הביא ראיה טובה יותר מלשון הגמרא ל"ל לאהדורי על עוד ראיות קלושות. בשגם שי"ל דהמכה מהני לתלות אף למה שמוצאה ע"י בדיקת עד שלא מחמת תשמיש כו'. וע"ז קאי מ"ש הש"ס ונאמנת כו'. ועוד כ' רבינו ראיה מתשובת הר"ן סי' מ"ט והוא לכאורה ראיה ברורה שהרי מביא ראיה שם לסמוך על הבדיקה לטהרה לגמרי בלי ז"נ. עי' בדברי רבינו בסי' קצ"א סק"ט במ"ש ולזה נתכוין הר"ן כו'. וע"ז מביא ראיה מדסמכינן בש"ס על בדיקת שפופרת א"כ מוכח דס"ל דסמכינן על בדיקת שפופרת לטהרה בלי ז"נ וטבילה. דאי צריכה ז"נ וטבילה אין מזה שום ראיה להנדון שלו. וכן בתשו' נ"ב סי' מ"ג כ' ראיה מתשו' הר"ן הלזו ואע"פ שאפשר לדחות משום דבנדון דהר"ן בלא"ה ג"כ רחוק טובא לחוש דלמא בא הדם מן המקור עם מ"ר ע"כ ע"ז אומר לסמוך על בדיקה הנ"ל כמו דסמכינן ברמ"ת על הבדיקה להתירה לבעלה עכ"פ אף למ"ד וסתות דאורייתא כן יש לסמוך בנדון שלו אף לטהרה לגמרי. מ"מ י"ל דא"כ ה"ל לפרש:

(קיצור הכו"פ ס"ל דבדיקת שפופרת אף שנמצא הדם מן הצד לא מהני לטהרה בלי ז"נ וטבילה. לכאורה יש ראיה מהרשב"א סוף שע"ד דא"צ ז"נ. ויש לדחות. אמנם מתשובת הר"ן סי' מ"ט קרוב שיש ראיה דא"צ ז"נ):

דוראיתי להחוות דעת סי' קפ"ז סק"ג המציא סברא חדשה דברואה מ"ת יש לחוש לשני חששות או שהוא מחמת חולי הממלאה ונופצת או שהוא וסת של חימוד התשמיש או לשאר מקרי התשמיש. ובדיקת שפופרת שנמצא עליה דם בצדדים או שלא נמצא עליה דם כלל מברר לנו דאם הדם הוא מחמת חולי הממלאה ונופצת ודאי אין החולי במקור אלא בצדדין. אבל מ"מ אם הדם אינו מחמת חולי זו רק מחמת חימוד התשמיש או שאר מקרי התשמיש. אין ראיה כלל מבדיקת שפופרת שאין הדם שרמ"ת מהמקור. ומ"מ מותרת לבעלה כיון דוסתות דרבנן ואיכא עוד ספק צדדין ובמקום עיגון התירו בספק וסת משא"כ לענין ז"נ דהוי ספק דאורייתא ודאי צריכה ז"נ. ואין דבריו נכונים כלל דאם איתא דבדיקת שפופרת אינו מברר כלל שאין הדם מהמקור כשהוא דם חימוד וכה"ג. א"כ איך נסמוך להתיר על בדיקת שפופרת למ"ד וסתות דאורייתא. ומ"ש הח"ד כיון דוסתות דרבנן שגגה היא דאף למ"ד וסד"א סמכינן על בדיקת שפופרת כמש"ל ראיה ברורה ע"ז דהא שמואל שמפרש בגמ' שם ענין השפופרת איך תהיה ס"ל וסד"א וכן בסה"ת פוסק וסד"א. ופוסק לסמוך על בדיקת שפופרת והרי יש כאן ספק דאורייתא שאם הדם מחמת חימוד או שאר מקרי התשמיש אין שום ראיה מבדיקת שפופרת. והרי סה"ת פי' בהדיא דברמ"ת בעינן ס"ס גמור להתירה דלכך אין מתירין אותה לשני כשבדקה אצל הראשון ונמצא הדם בראש המכחול. הגם שיש ספק דאין כל האצבעות שוות כו' מ"מ ע"י ספק א' אין מתירין (ועי' ח"ד רס"י קפ"ז דהקשה כשנמצא אחר תשמיש בשיעור שחייבים אשם תלוי אמאי נק' רמ"ת הא ה"ל ספק בוסתות דרבנן ותירץ דכאן שאני דכיון דעיקר הספק נולד בדאורייתא. ודבריו אלה ג"כ תמוהין דבהדיא מבואר בסה"ת וסמ"ג והב"י דבספק א' אין מתירין אף שהספק רק בענין זה שמא לא תראה אצל השני כנ"ל). וא"כ איך יתירוה לראשון ע"י בדיקת שפופרת שלא נמצא בראשו דם. כיון דמ"מ יש ספק שמא רמ"ת מחמת חימוד ושאר מקרי התשמיש דאז משמע מיניה דהוא ודאי מן המקור. דאין לומר דאפי' הוא דם חימוד יש ספק שמא מן הצדדים וא"כ הוי ס"ס להקל דא"כ איך כ' בפשיטות דודאי צריכה ז"נ כיון שיש שני ספיקות להקל. אעכצ"ל דאם הוא דם חימוד וכה"ג הרי רוב דמים מהמקור. רק בדם חולי הוא שיש ספק צדדים כו'. ועוד דמ"ש דבדיקת שפופרת אינו מברר רק לענין חולי הממלאה ונופצת הוא נגד דברי הרמב"ן בחידושיו שם בסוגיא דכתב בהדיא דאם הוא חולי הממלאה ונופצת אין לה תקנה אפילו ע"י בדיקת שפופרת ובדיקת שפופרת הוא דוקא באשה שלא ידענו שיש לה חולי זו ע"ש. א"כ מוכרח דלהרמב"ן בדיקת שפופרת דמהני לברר שהדם שרמ"ת אינו מהמקור הוא דוקא כשבא מחמת תשמיש מצד מקרים אחרים שלא מחמת חולי הנ"ל. ואע"ג שהר"ן בסוגיא פי' בע"א דלדידיה גם בחולי המ"ו יכולים לברר ע"י שפופרת מ"מ ע"ז ודאי לא פליג על הרמב"ן דאף גם בדם הבא ע"י תשמיש שלא מחמת חולי הנ"ל יש בירור ע"י בדיקת שפופרת שהדם בא מהצדדים ולא מהמקור. גם מדברי הב"י מבואר שלא כדברי הח"ד שכ' רס"י קפ"ז וענין בדיקה זו מבואר שהוא להבחין אם הדם שרואה זו בשעת תשמיש הוא מהמקור או מהצדדין ולכן מכנסת המכחול שמאחר שהיא למודה לראות ע"י אבר תשמיש תראה ע"י המכחול עכ"ל ואלו לדעת הח"ד אע"פ שהיא למודה לראות ע"י תשמיש דם חימוד או שאר מקרי התשמיש לא תראה כלל ע"י המכחול כו'. א"כ ודאי הרב"י לא ס"ל כלל דעת הח"ד:

(קיצור נתבאר סתירת דעת הח"ד דבנינו דלא הקילו לסמוך על בדיקת שפופרת רק בוסתות דרבנן. דודאי סמכינן ע"ז גם למ"ד וסד"א. וגם ראיה מהרמב"ן נגד סברא והמצאה שהמציא וכן מהב"י):

הובתשובת בית אפרים חי"ד סי' נ"א נשאל ג"כ בזה ולא העלה דבר ברור. ואפשר לסמוך להקל כשיש עוד צד להקל דהיינו כשרמ"ת אח"כ שלא בהרגשה. דהגם שי"ל אימור ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא. מ"מ הרי בגמ' משמע דמוקמינן הא דרמ"ת דחייבי' בקרבן דמיירי בארגישה וכן פי' הרז"ה גם ברייתא דרמ"ת כמ"ש רבינו סי' קפ"ז סק"ב בשמו. ואע"ג דמהרא"י בפסקיו סימן מ"ז לא פי' כן אלא דרמ"ת היינו דאמרינן ארגישה וכסבורה כו' מ"מ י"ל דבכה"ג הוי רק ספק דאורייתא. וא"כ יש לדמותו קצת לדין וסתות למ"ד וסתות דאורייתא דאעפ"כ סמכינן אבדיקת שפופרת כמש"ל. ומיהו נראה דדוקא ברמ"ת ג"פ ואח"כ בדקה בשפופרת ונמצא הדם בצדדים דאז י"ל דכיון שהוחזק כן ג"פ א"כ ה"ל חזקה דגם דם זה ע"י השפופרת בא דחזקה גמורה היא כוסת ולהקל מהני מדאורייתא לכ"ע כיון דחזקת טהרה מסייע לכן מהני החזקה לומר שע"י שפופרת בא הדם ולא חיישי' דילמא מקודם היה הדם בצדדים שבא לשם מהמקור. וכיון שע"י השפופרת בא הדם מהצדדים י"ל דסמכינן לומר דה"ה הדם שרמ"ת הוה ודאי מהצדדים וא"צ ז"נ. משא"כ בלא רמ"ת ג"פ או שראתה ג"פ שאינן רצופים אף ע"פ שבדקה בשפופרת ונמצא הדם מהצדדים י"ל דלא סמכינן לטהרה בלי ז"נ דכיון דליכא חזקה גמורה דמסייע לומר שע"י שפופרת בא הדם חיישינן אימור מעיקרא היה הדם שם. והגם דבגמ' משמע דאמרינן דאם איתא דם מעיקרא הוה אתי. הרי מ"מ פקפקו הפוסקים בזה וגם מ"ש רבינו בקו"א מדלא חזאי קודם כו'. א"כ הדם לאו ממילא אתיא כו' הרי כ' דלרש"י הוא רק ספק כו'. ועוד מטעם אחר י"ל דלא סמכינן ע"ז לטהרה בלי ז"נ מדכתב בתשובת הרשב"א שבב"י סס"י קפ"ו גבי רמ"ת ג"פ שאינן רצופים וסת הוא דלית לה. ור"ל דתלינן שלא בא הדם מחמת תשמיש כלל רק שפורסת נדה בלא עת. וא"כ מאי מהני לזה בדיקת שפופרת. דהא פשיטא דלא מהני להתיר ח"ו הדם שרואה שלא מחמת תשמיש כמ"כ לא מהני להתיר דם זה דרמ"ת כיון שאינן רצופין דתלינן שאינו מחמת תשמיש כלל. אך לסברת התוספות רפ"ט דאמרינן דמדלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אח"כ א"כ הדם לאו ממילא אתיא כו'. ולפ"ז כ' רבינו בק"א דה"ה גבי רמ"ת אפי' פ"א אמרינן דודאי הדם בא מחמת תשמיש. א"כ כ"ש כשראתה ג"פ אפי' אינן רצופים והא דמותרת לבעלה צ"ל משום דכיון שאינן רצופים אינה חזקה גמורה שתראה כן להבא מחמת תשמיש. אבל כל שראתה מחמת תשמיש אמרינן ודאי דע"י התשמיש בא הדם וא"כ יהיה מהני שפופרת שנמצא הדם בצדדים להתירה בלי ז"נ כו' אלא דלקמן אות ח' יתבאר דגם להתו' לא סמכינן כלל על סברא זו מדלא חזאי קודם כו' רק ברואה בתוך מ"ר ולא ברמ"ת ע"ש. ועוד דכבר נת' דקשה להקל אפי' בראתה ג"פ רצופים אם לא כשיש עוד צד גדול להקל:

שוב מצאתי בתשב"ץ ח"ג סי' שי"ו על דין בדיקת שפופרת שכתב וז"ל שהיא מותרת לו לעולם ואינה חוששת לאותו דם כי בודאי דם מכה היא ולא מהמקור עכ"ל. מדכ' מותרת כו' וכפל ואינה חוששת כו' משמע דס"ל ג"כ שא"צ ז"נ כלל מטעם כי בודאי כו'. אלא דלכאורה משמע בו שאפי' לא נמצא דם כלל על השפופרת דינא הכי וצ"ע:

(קיצור נתבאר כשיש עוד צד גדול להקל אפשר שיש להקל שע"י בדיקת שפופרת שנמצא הדם בצדדים יש להתירה בלי ז"נ. כגון שתראה אח"כ מ"ת שלא ע"י הרגשה רק שנמצא דם על שלו או על שלה. ומיהו דוקא ברמ"ת תחלה ג"פ רצופים ואח"כ בדקה בשפופרת ונמצא בצדדים):

וובענין דין בדיקה בשפופרת כשלא נמצא דם כלל על השפופרת כ' רבינו בק"א דהוא מחלוקת הפוסקי' דהריצב"א בתשובת מי"י דשייכי להלכות ביאות אסורות סס"י ג' שכ' וז"ל. ועתה נ"ל דאפי' בדקה עצמה ע"י שפופרת ולא מצאה דם כלל תוכל לשמש אחרי כן דלמא נתרפאת שהרי ע"י הכנסת שפופרת רגילה לראות כמו ע"י אצבע דאל"כ מה הועילו חכמים בבדיקה זו הלא שמא לא תמצא דם כלל א"ו ע"י השפופרת רואה תדיר כל זמן שלא נתרפאת עכ"ל. א"כ מבואר דהריצב"א מחלק דבנמצא על הצדדים טעם ההיתר משום דאמרינן בידוע שהדם שרמ"ת בא מהצדדים. ולכן לפ"ז יש להתירה בלא ז"נ לדעת כמה פוסקים. משא"כ בשלא נמצא דם כלל לא שייך לומר בידוע שהדם שרמ"ת מהצדדים הוא מדלא נמצא כלום על ראש המוך דהא לא נמצא גם בצדדי השפופרת. אלא דמ"מ יש להתירה משום דתלינן שנתרפאה. וא"כ כשחזרה וראתה אח"כ מחמת תשמיש צריכה עכ"פ ז' נקיים בודאי. וכן דקדק רבינו מלשון הרמב"ם ספ"ד ומיושב בזה מה שהקשו עמ"ש הרמב"ם אם נתרפאה כו'. וסיים מן הצדדים כו' דזהו לכאורה תרתי דסתרי. אבל כ' שתשובת מהר"ר יוחנן שבהגהש"ד משמע ס"ל דאף בדיקה שפופרת שלא נמצא עליה דם כלל מהני לומר שהדם רמ"ת הוא ודאי מן הצדדים ולכן יש לטהרה בלא ז"נ. והיינו מדכ' כיון שהוחזק באותו כח היתר (ר"ל תשמיש שעברה ושמשה ולא נמצא דם כלל דה"ל כמו בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה דם כלל) כשבא דם לאחר מכאן בא מן הצדדים ולא מן המקור וכ"ש הכא שיש לתלות במכת הלידות ונתחלשו והוכו הצדדים כו'. הלא תלינן שהש"ס תולה להקל אם יש שם מכה וכתב הרשב"א דהא דנאמנת גבי מכה כו' עכ"ל. הרי עכ"פ ס"ל דגם בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה דם כלל מהני לומר שכשאח"כ רמ"ת אמרי' שהדם הוא מהצדדים וזה דלא כהריצב"א. וגם מוכח מלשונו דסמכינן ע"ז אף לטהרה בלי ז"נ מדכתב וכ"ש הכא שיש לתלות במכת כו' וכיון דה"ל כמכה ודאי א"צ ז' נקיים. וא"כ מדכתב וכ"ש הכא כו' אינו רק כ"ש ולא חידוש דין לטהרה בלי ז"נ א"כ משמע דגם מש"ל כשבא דם לאח"כ בא מן הצדדים מהני ג"כ לטהרה אפי' בלי ז"נ. ועוד דקדק כן מדברי תשו' אמונת שמואל סי' א' שכ' עד שתבדוק א"ע בשפופרת כו' ואם לא תמצא דם בראש המוך תהי' מותרת לעולם כשתראה חוץ מראיית וסתה ממש עכ"ל דמדכ' ואם לא תמצא דם בראש המוך משמע אע"פ שלא מצאה דם כלל בצדדי השפופרת ואפ"ה כ' תהי' מותרת לעולם כשתראה חוץ מראיית וסתה ממש אפילו בלא ז"נ. דאם ר"ל דמותרת לבעלה ע"י ז"נ א"כ מהו חוץ מראיית וסתה דמשמע דיש חילוק בין הדם שרמ"ת לראיית וסתה ואם הי' צריכה ז"נ על דם שרמ"ת א"כ אין שום חילוק ביניהם כלל. אלא מוכח ודאי דס"ל דבדיקה זו מהני לטהר לגמרי הדם שרואה אח"כ מחמת תשמיש וא"צ ז"נ כלל חוץ בדם ראיית וסתה צריכה ז"נ. אך תמוהין לי ד' הא"ש שם דהא בהשאלה שם כ' לא הועילו לה כל הרפואות כ"א פעם א' שאחר וסתה טבלה ושמשה ולא ראתה עכ"ל. והיינו בביאה ראשונה שאחר טבילתה לוסתה ותשמיש זה ה"ל כבדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום וא"כ אע"ג דאח"כ תראה מחמת תשמיש בביאה ראשונה שאחר טבילתה לוסתה מה בכך. הא אמרינן דנתברר שהוא דם טהור כו'. ומהו שכ' אח"כ בהתשובה אבל בנ"ד כו' וצריך בדיקת שפופרת בשעת קלקולה כגון בליל טבילתה ראשונה שתרצה לשמש והן הן תיקוניה עכ"ל. הא כבר עברה ושמשה ולא ראתה בטבילתה שאחר וסתה דה"ל כבדיקת שפופרת. ואף שאח"כ כשחזרה וראתה בוסת שאחריו וטבלה ושמשה מצאה בביאה ראשונה ואיגלאי מילתא שחוזרת לקלקולה. מה בכך הא התשמיש שלא ראתה בטבילתה לוסתה מברר לנו שהדם הוא מהצדדים כו'. וכמ"ש בתחלה דהבדיקת שפופרת שלא מצאה כלום מהני שתהיה מותרת לעולם כו'. וסבור הייתי אולי בכה"ג דקבעה לה וסת ס"ל להא"ש דצריכה לעוקרו ג"פ בשעת וסתה אכן ז"א כמ"ש רבינו סי' קפ"ז ס"ק י"ג (ד"ח ע"ב) ואם הוא בביאה ראשונה שאחר טבילתה לראיית וסתה כו' די לה שתעקרנו פ"א בבדיקת שפופרת אע"פ שלא נמצא עליה כלל או שעברה ושמשה ולא ראתה כו' ואפשר לתרץ עפמ"ש רבינו עוד אלא שאם כו' בליל טבילתה צ"ל בדיקת השפופרת או התשמיש כו' בליל טבילתה דוקא כו'. וא"כ י"ל הא"ש מיירי שהתשמיש ההוא שלא ראתה אע"פ שהיה בביאה ראשונה שאחר טבילתה לוסתה רק שלא היה בליל טבילתה כו' ע"כ אינו עוקר הוסת. וג"ז אינו תירוץ דעכ"פ עוקר הוסת דחשש ביאה ראשונה וא"כ תהיה מותרת לשמש בטבילתה אחר וסתה בליל שני או שלישי עכ"פ רק שלא תשמש ליל טבילתה כו':

קיצור. (נתבאר בענין בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלל להריצב"א הא דמותרת משום דתלינן שנתרפאה לפ"ז אם חזרה וראתה אפי' פ"א מ"ת צריכה ז"נ עכ"פ. ולהגש"ד וא"ש הטעם דתלינן שמהצדדים הי' רמ"ת וא"כ לפ"ז אפילו חזרה וראתה מ"ת א"צ ז"נ כלל. קושיא על תשו' א"ש מיני' ובי'):

זועוד כ' רבינו שכ"ד הב"י דאף שלא נמצא דם כלל על השפופרת אמרינן בידוע שהוא מן הצדדים. וכ"כ הט"ז. ר"ל בסק"ז דמשמע שם דס"ל דאף בלא נמצא דם כלל אמרינן בידוע שהוא מהצדדים. משא"כ בש"ך שם סקי"א לא משמע כן אלא דאמרינן נתרפאה ע"ש. וכ' עוד רבינו ואין לומר דהב"י וב"ח וט"ז לא ס"ל כמ"ש הא"ש כו' א"ו צ"ל כמ"ש לקמן דרמ"ת ספק שקול הוא כו' וא"כ כשיש עוד רג"ל מדלא נמצא על המוך כמ"ש הב"י שוב אינו ספק שקול כו':

וביאור דבריו היינו דזה שלא נמצא על השפופרת כלום או אפי' כשנמצא על צדדי השפופרת אינה ראיה גמורה מספקת מצד עצמו מדאורייתא לומר שהדם שרמ"ת תחלה ג"פ הוא מהצדדים. דהא אפי' נמצא על צדדי השפופרת י"ל דלמא השתא הוא דחזאי מחמת השפופרת. אבל מה שרואה מחמת תשמיש תחלה אירע לה ראיות נדתה ולא מחמת תשמיש כלל ואע"ג דג"פ רמ"ת לא סמכינן מדאורייתא לומר דודאי מחמת התשמיש ראתה כשהוא להקל דהא קיי"ל וסתות דרבנן. וזהו סברת הכו"פ סי' קפ"ז סק"ז במ"ש דאלף שפופרות כו'. אלא עכצ"ל דבאמת זה אינה ראיה מספקת רק מ"מ רג"ל הוי. דודאי כשראתה מחמת תשמיש ג"פ אע"ג דוסתות דרבנן מ"מ הסברא מראה דמחמת תשמיש ראתה הדם. ובדיקת שפופרת כשלא נמצא על המוך כלום אף שלא נמצא ג"כ בצדדי השפופרת הוי רג"ל דדם שרמ"ת הוא מהצדדים וא"כ כיון דרואה מ"ת מצד עצמו בלא רג"ל הוי ספק שקול שמא הדם מהצדדים א"כ כשנוסף עוד רג"ל שהדם הוא מהצדדים שוב אין הספק שקול כו' ולא הבינותי דברי קדשו דמלבד שיש לפקפק במ"ש דרמ"ת מצד עצמו הוא ספק שקול כו'. אך עוד זאת דא"כ אפילו בפ"א שרמ"ת ואח"כ שמשה ולא ראתה ואח"כ רמ"ת עוד פ"א נימא הכי דבידוע שמהצדדים הוא וא"צ ז"נ. דהא אפילו ברמ"ת פ"א ה"ל ספק שקול שמא הדם מן הצדדים כמש"ש. וכשיש עוד רג"ל מהתשמיש שלא ראתה דהוי כבדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום לומר דהדם שרמ"ת הוא מהצדדים שוב אין הספק שקול וזה נגד תשו' הרשב"א שבב"י סס"י קפ"ו והביאו רמ"א בהג"ה סי' קפ"ז ס"א דהני ג"פ דרמ"ת צ"ל רצופים כשור המועד וכחזקת קרקעות אבל כל שפעם כך ופעם כך אין זו חזקה כלל וסת הוא דלית לה הביאו רבינו עצמו בסי' קפ"ז סק"ח. ופי' שנתקלקל וסתה ופורסת נדה בלא עת מבואר בפשיטות דטמאה נדה וצריכה ז"נ. וכ"מ כל הפוסקים בטואה"ע סי' קי"ז. ולדברי רבינו הנ"ל יש לטהרה בלא ז"נ לדעת הגש"ד והא"ש והב"י וב"ח וט"ז וזה מהתימא שהרי כולם ס"ל דינו דהרשב"א והב"י הנ"ל. ולתרץ ד' רבינו צ"ל דהרשב"א לשיטתי' אזיל דס"ל כפרש"י בסוגיא דהאשה שהיא עושה צרכיה בפי' ודלמא בתר דתמו מיא אתא דם כי אורחי' ולא ס"ל מ"ש התוס' מדלא חזאי קודם כו'. וא"כ לפ"ז ה"ה ברמ"ת פ"א אמרינן דלמא הדם אתא כי אורחי' ולא מחמת תשמיש כלל ומ"ש רבינו בקו"א הנ"ל דאף רש"י רפ"ט י"ל דמודה להתוס' שם בכה"ג דהוה ספק שקול מ"מ הוי ס"ס להחמיר דהא אפילו ודאי התשמיש גרם לדם הוה ספק שקול לפחות אם הדם בא מהמקור או מהצדדים. וכשיש עוד ספק שקול שמא הדם בא כי אורחי' מחמת שנתקלקל וסתה ופורסת נדה בלא עת ולא התשמיש גרם לדם שיבא דאז ודאי מחזקינן ליה בדם המקור א"כ הוי ס"ס להחמיר. לכן א"א להתירה בלי ז"נ ע"י רג"ל לבד דתשמיש שלא ראתה. אא"כ הוחזקה ג"פ רצופים לראות מחמת תשמיש אז חזקה זו בצירוף הסברא מדלא חזאי קודם כו' מהני להרשב"א ורש"י ג"כ לומר דהתשמיש גרם לדם שיבא. וא"כ ה"ל ספק שקול שמא בא הדם מהצדדים לכן כשנוסף ע"ז רג"ל מבדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום יש להתירה בלי ז"נ. אך לפ"ז א"כ להתוספות והרא"ש דס"ל הסברא מדלא חזאי כו'. א"כ אפי' בפעם א' י"ל כן וא"כ ק' מסתימת כל האחרונים גבי ג"פ שאינן רצופים דלית מאן דאמר שא"צ ז' נקיים כנ"ל. ויש ליישב דלא שייך לומר שע"י בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה דם כלל הוי רג"ל שהדם שרמ"ת הוא מהצדדים אלא דוקא כשרמ"ת ג"פ רצופים דכיון שהוחזקה ג"פ רצופים דהוי חזקה גמורה מדרבנן לכ"ע שהוחזקה להיות רואה כל פעם שתשמש ומש"ה כשאח"כ שמשה ולא ראתה או בבדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום. יש מקום להתבונן מדוע שינתה חזקתה. ונוכיח מזה אלמפרע ואלהבא שהדם היה מהצדדים ולכן בכה"ג דוקא נק' זה רג"ל שהדם הוא מהצדדים. וראיה גמורה לא הוי כיון דחזקה וסת זה הוי רק דרבנן כו'. משא"כ כשלא ראתה מ"ת ג"פ רצופים אין מהתשמיש שלא ראתה אפילו רג"ל לומר שהדם הוא מהצדדים אף שודאי מחמת תשמיש ראתה כשרואה בשעת תשמיש. מ"מ אין שייך לומר דאם היה מהמקור מדוע לא ראתה עכשיו ג"כ כמו שראתה אז משום שי"ל שהפעמים ההמה שרמ"ת מקרה היה שאירע לה לראות מ"ת ועכשיו לא אירע לה המקרה הזה. כיון שעדיין לא הוחזקה שתראה בכל פעם ע"י ג"פ רצופים לכן בכה"ג לא חשוב אפי' רג"ל כלל להוכיח מזה שהדם שרמ"ת הוא מהצדדים דכך י"ל שהוא מהמקור כמו שי"ל שהוא מהצדדים אלא דפעם אירע מקרה זה ופעם לא כו'. דאפי' ברמ"ת ג"פ רצופים ס"ל להריצב"א דבדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום אינה הוכחה כלל שהדם הוא מהצדדים רק שנתרפאה וכ"ד הרמב"ם. א"כ גם להפוסקים דהוי הוכחה שזהו מהצדדים. וכמו שביאר טעמם אאזמו"ר נ"ע בסי' קפ"ז ס"ק י"ג דכיון שביאת הדם תלויה בגרם כחות כו' איכא למיתלי טפי בדוחק הצדדים כו' ולזה כוון ג"כ הה"ג המקובל מוהרר"ח צענזר ז"ל בשו"ת נ"ב סי' מ"ה במ"ש שוסת זה אנו רואים שבא מחמת ביאת תשמיש כו' אנו תולין לומר שמן הצדדים בא כו' ע"ש. כ"ז לא שייך דוקא כשהוחזקה כן לרמ"ת ג"פ רצופים תחלה אז חשוב הוכחה. ולא כשלא הוחזקה כלל אין זה אפי' הוכחה:

קיצור (מ"ש רבינו שדעת הב"י וב"ח וט"ז סק"ז כהתשו' א"ש וביאר הטעם דמטהרינן אף בלי ז"נ. משום דרמ"ת מצד עצמו ה"ל ספק שקול שמא הדם מהצדדים בצירוף חז"ט וכשיש עוד הוכחה מדלא נמצא על המוך שוב אין הספק שקול. ומ"מ אפילו לפ"ז לא נק' הוכחה רק כשרמ"ת תחלה ג"פ רצופים ואח"כ בדקה בשפופרת שלא נמצא עלי' כלום):

חוהנה בתשו' א' על ט"ד המעורב בליחה הארכתי בס"ד בדין זה ולפמש"ש גם להתוס' ורא"ש י"ל דלא סמכינן על סברא זו מדלא חזאי קודם כו' רק בדם הנמצא במ"ר ולא ברמ"ת ולא בט"ד המעורב בליחה. וכ"ש לפירש"י והרשב"א ע"ש באריכות. ובהא א"ש דבלא ראתה ג"פ רצופים מחמת תשמיש ליכא למ"ד לטהרה בלי ז"נ אף בבדיקת שפופרת שנמצא עליה דם בצדדים דנתברר שראתה עכשיו מהצדדים מ"מ חיישינן שמא מה שראתה בשעת תשמיש תחלה או מה שתראה אח"כ בשעת תשמיש הוא שלא מחמת תשמיש כלל כ"א וסת הוא דל"ל כלל. דלא סמכינן להקל על סמך סברא זו מדלא חזאי קודם כו'. רק במ"ת ג"פ רצופים י"ל כן את"ל כמו שדקדק רבינו מרש"י והר"ן ורמב"ם וסה"ת. בנמצא על צדדי השפופרת. ולהגש"ד והא"ש אפי' לא נמצא כלל על השפופרת. דכיון שרמ"ת ג"פ רצופים אמרינן להקל דודאי התשמיש גרם לדם שיבא. דאע"ג דקיי"ל וסתות דרבנן הא עכצ"ל הטעם משום שכנגד חזקה זו יש חזקת טהרה דאשה בחז"ט עומדת. וא"כ כשהחז"ט מסייע ג"כ לחזקת הוסת ודאי הוי דאורייתא לכ"ע. ולכן כשאח"כ נמצא בשפופרת דם מהצדדים י"ל דסמכינן לטהרה בלי ז"נ בכל דם שרמ"ת. ואף למאי דבעינן למימר דרמ"ת מצד עצמו אינו ספק שקול כלל שמא הדם מן הצדדים אלא כשאר דם הנמצא בכותלי בית הרחם דמחזקינן ליה בדם המקור מ"מ כיון שיש ראיה ברורה שרמ"ת מהצדדים אין לחוש שמא פעם רמ"ת מהמקור ופעם מהצדדים וכמ"ש רבינו הטעם בשם תשו' מהרי"ו סי' כ"ה. משא"כ כשלא הוחזקה רמ"ת די"ל וסת הוא דלית לה מה מהני שבפ"א נמצא הדם מצדדים. אמנם לפמ"ש רבינו בשם הגש"ד וא"ש דע"י בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום ג"כ יש לטהרה בלי ז"נ. אע"ג דאינו רק הוכחה בעלמא שיותר י"ל שהדם בא מהצדדים ואינה ראיה ברורה שיש דם בצדדים א"כ זה א"א להעמיד אא"כ נאמר כמש"ר דרמ"ת מצד עצמו ה"ל ספק שקול כו'. וע"ז ק' דא"כ מדוע החמירו כ"כ גבי שלא לתלות בדם בתולים דכיון דרמ"ת מצד עצמו ה"ל ספק שקול ומש"ה כשיש עוד הוכחה שהדם בא מהצדדים טהורה בלי ז"נ ואין לך הוכחה יותר מכ"ז שלא חיתה המכה. וא"כ ה"ל ליתן שיעור זה אפי' בהגיע זמנה לראות ואפי' בראתה ועודה בבית אביה דבלי ספק זהו הוכחה יותר מבדיקת שפופרת שלא נמצא עליה דם. ואין לתרץ דהא לא מהני ההוכחה אלא כשידעינן דהדם בא ודאי מחמת תשמיש דהיינו כשראתה ג"פ רצופים מחמת תשמיש הא מקודם חיישינן שהדם בא מהמקור שלא מ"ת כלל כנ"ל. דא"כ עכ"פ בהגיע זמנה לראות וניסת דלב"ה נותנין לה ד' לילות א"כ יתנו לה עד שתחי' המכה. דהא ג"פ ראשונים תלינן לב"ה ג"כ. ואח"כ הרי נעשית מוחזקת שהדם בא מ"ת ויהי' מהני הוכחה דלא חיתה המכה במכש"כ מבדיקת שפופרת שלא נמצא עליה דם. והגם שהפוסקים תירצו משום דבעילת מצוה לכל מסורה כו' זהו תירוץ על החומרא שחזרו ונמנו להחמיר יותר מדין המשנה. אבל על דין המשנה לא נזכר כלל סברא זו דהא נחתו לשיעורים עד שתחיה המכה ועד ד' לילות כו'. לכן סברא זו שכ' רבינו בשם הגש"ד וא"ש צע"ג:

גם מה שתירץ רבינו המשנה דתנן נמצא על שלו כו' על שלה כו' דמחזקינן ליה ודאי בדם המקור אף שרמ"ת. דהוא משום דארגישה כו' ק' לפי הסוגיא רפ"ח דכשיש ספק שהדם אינו מהמקור אין מחמירין מחמת ההרגשה כי י"ל הרגשת שמש או עד הוא כו' וכמו בעד הנתון תחת הכר לרבנן דראב"צ דס"ל דאפי' משוך טהור דאע"ג דס"ל דמשוך אינו ודאי מגופה מ"מ ספק שקול מיהו הוי כו' אלא שי"ל דשאני הכא דאינו ספק שקול רק בצירוף החזקה כו'. אך עוד קשה דאם המשנה מיירי בדארגישה דוקא לכן לא תלינן בדם הצדדים אע"ג דהוא ספק. א"כ מאי פריך די"ד וליחוש דלמא דם מאכולת הוא כו'. דכיון דלא הניחתו תחת הכר רחוק יותר שיבא דם מאכולת מספק צדדין כו'. דלא תלינן כיון דארגישה כו':

קיצור (דסברא דמדלא חזאי קודם כו' לא אמרינן לכ"ע ברמ"ת. וברמ"ת ג"פ רצופים י"ל אפי' למ"ד וסתות דרבנן הכא אמרינן מדאוריי' שהתשמיש גרם לדם (כשהוא) [שיבא] לסמוך על בדיקת שפופרת שנמצא בצדדים לומר בידוע שדם הצדדים הוא. קושיא עצומה על סברת הא"ש והגש"ד דא"א לטהר בלי ז"נ כשלא נמצא כלום על השפופרת. בענין רמ"ת אם הוי ספק שקול מצד עצמו):

טוהנה מתוך דברי רבינו למדתי טעם להאומרים דאף שנמצא מצדדים לא מהני כלל לטהרה בלי ז"נ. מדכ' בק"א דמ"א ע"א ואף שראתה כן ג"פ אין זו חזקה שרמ"ת דהא קיי"ל וסתות דרבנן כו' אלא שאירע לה ראיות נדה בשעת תשמיש כו'. לכן לא סמכינן על בדיקת שפופרת שנמצא הדם בצדדים להתירה בלי ז"נ כשרואה מ"ת אח"כ מאחר שי"ל שאין התשמיש גורם לדם דנימא ודאי מהצדדים הוא אלא שי"ל שאירע לה ראיות נדה כו' ולא סמכינן ע"ז לומר בידוע שמהצדדים הוא אלא נגד דין שאתה מחזיקה ברמ"ת לאוסרה לבעלה ע"ז אני אומר אם רמ"ת היא בידוע שמהצדדים הוא דאם רמ"ת היא ודאי מהני הבדיקה שפופרת כו' משא"כ להתירה בלי ז"נ חוששני דלמא אין התשמיש גורם כו'. וכ"ש כשאח"כ פעם היא רמ"ת פעם אינה רואה שי"ל כן אע"ג שתחלה הוחזקה רואה ג"פ. ואף למש"ל דכיון דחז"ט מסייע הוי כעין וסד"א י"ל הלא גם למ"ד וסד"א פרש"י דט"ו דמחזקינן לה בטומאת ספק. ואיך נסמוך ע"ז להתיר איסור ודאי דכרת. ואולי י"ל דהא דוסד"א הוה רק טומאת ספק זה לחוש קודם שמא תראה. אבל כשראתה בוסתה ה"ל ודאי שהוסת בא בזמנו. וא"כ לפ"ז י"ל דסמכינן ע"ז אף באיסור ודאי. ואף אם אח"כ רמ"ת לפרקים מ"מ הפעם שרמ"ת י"ל ודאי התשמיש גורם כיון שמתחלה הוחזקה רואה ג"פ מ"ת. וכיון שהתשמיש גורם ואנו רואים שנמצא בצדדי השפופרת הרי יש דם בצדדים שיצא ע"י תשמיש יש מקום להתירה בלי ז"נ. מיהו קשה מ"ש ממ"ש רמ"א בהג"ה סי' קפ"ח ס"ה דבעינן בדיקה ג"פ לראות שלא נימוחו ואף גם בזה החמיר שלא נסמוך על בדיקה זו להקל באותן שערות שלא נבדקו אא"כ באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה וע' בס"ט שם סק"ו בשם מהרא"י שמחמיר בבדיקתן. וכ"כ עוד בסי' קצ"א בהג"ה ואם בדקה עצמה ג"פ. ולמה הכא יקילו בבדיקה א' לטהרה לגמרי מספירת ז"נ. וא"כ קשה מכאן על רמ"א. וראיתי בס"ט סי' קצ"א סק"ו כ' דהא דבעינן בדיקה ג"פ הוא מהמרדכי בשם מהר"ם. ולא דק דהמרדכי מיירי בבדיקה שפסקה לראות לגמרי אחר מ"ר ע"ז הצריך ג"פ כמו עקירת וסת. אבל רמ"א דמיירי שבדיקת המוך מברר שהדם מהמ"ר לא מהמקור י"ל בפ"א סגי כמו בבדיקת שפופרת דע"י בדיקה א' מברר שהדם מן הצדדים כו':

(קיצור. נת' טעם לסברת האומרים דאף בנמצא על צדדי השפופרת לא מהני להתירה בלי ז"נ. דחיית טעם זה. קושיא אמאי לא בעי' בדיקה ג"פ):

ובענין בדיקת שפופרת שלא נמצא עלי' כלום. אם ראתה אח"כ מ"ת ג"פ ס"ל להס"ט דאסורה לבעלה. ורבינו מקיל בזה או בעברה ושמשה ולא ראתה דמותרת לבעלה דלגבי אסור וסתות תלינן דמהצדדים הוא גם הס"ט כ' (בהג"ה שבין חצאי עגולים) דמל' הגמ' משמע כן וק' דכיון דאמרינן שכשביאת הדם תלוי בגרם כחות כו' טפי איכא למיתלי בדוחק הצדדים כו'. א"כ בדם המקור אין חילוק בין כחות ואצבעות איה הוא הספק ספיקא אצל השני. דספק מהצדדין ניחא. אבל הספק שאם מהמקור שמא לא תראה אצל השני. הא קאמרת בדם המקור אין חילוק כו' דאם יש חילוק מנ"ל שכשלא נמצא דם כלל בהשפופרת הוא מהצדדים וצ"ל דאינו ספק שקול. ומ"מ מכריע שהספק צדדין יהיה מהני. ודוחק דגם ספק צדדין אינו ספק שקול. דדם הנמצא בפרוזדור טמא. כדתנן נמצא על שלו כו' אלא דמשום דהוחזקה ג"פ י"ל דהוי ספק שקול ואינו מוכרח. וכיון ששני הספיקות אינן שקולים איך מתירים אותה לשני. אעכצ"ל להפך דגם בדם המקור יש ספק שקול ע"י שינוי אצבעות שמא לא תראה כו'. ובתשו' הה"ג מוהרר"ח צנזר שבנ"ב סי' מ"ה י"ל דדוקא בשפופרת שלא נמצא עליה כלום שייך לומר יותר בידוע שהדם בא מן הצדדים ולא בשמשה ולא ראתה. וה"ט משום דהשפופרת אינו יוצא ונכנס כו' ע"ש. ולסברת רבינו שהוא מהגש"ד צ"ל דודאי אצל השני שלא הוחזקה עדיין שתראה באצבעו וכחותיו י"ל שאף אם הדם שרמ"ת אצל הראשון היה מהמקור יש ספק שמא לא תראה אצל השני. דגם לגבי דם המקור אמרינן אין כל האצבעות או הכחות שוות. אבל אצל הראשון שהוחזקה לאצבע וג' כחות שלו ע"ז אמרינן דאם הדם היה מהמקור היתה רואה גם בתשמיש הד' כיון שכבר הוחזקה לכל כחות שלו. משא"כ כשהדם הי' מהצדדים אף שהוחזקה לכל כחותיו אפשר שלא תראה פעם הד' לכן כשלא ראתה פעם הד' אמרינן יותר דדם הצדדים הוא והטעם שנאמר כן דבצדדים אין ראיה מהחזקה כ"כ מבואר מדברי רבינו משום שהאבר דוחק בצדדים בכח כו'. ואף אם אין זאת י"ל לצרף לזה הסברא שלא לחלוק כ"כ על ר"ח כו'. ומ"מ צע"ג: