סימן קיט

אסימן קיט

אשה שיש לה וסת ויש לה חולי הטחורים הנקרא גילדענע אדער שעשויה להוציא דם לעתים מהחלחולת ולפעמים אירע עש ווערט פאר שלאסין הגילדענע אדער ואינה מוציאה הדם דרך חלחולת. ואז מרגשת שמארצונג וכאב שם בהחלחולת ואז מוצאת דם בבדיקתה בחלל בית הרחם והרופאים אומרים שזה בא מווריד הגילדענע אדער שממנו נמשך הדם דרך אותו מקום. גם בענין שכ' הס"ט סי' קפ"ז ס"ק י"ב בשם תשו' פמ"א ח"א סי' י"ב אבל במכה בדופן כו' דם נדה גמור הוא כו' ע"ש:

הנה מתחלה יש לדון אם כאב הוי כמכה. והנה בזה נחלקו הט"ז סי' קצ"א והח"צ סי' ע"ג ושאר אחרונים הובאו בס"ט סי' קפ"ז סק"ט ובדברי אאזמו"ר נ"ע סי' קפ"ז ס"ק ל"ד ובק"א לסי' קפ"ז על ס"ק הנ"ל (ונרשם ס"ק ל"א) ובסוף בקו"א דה' נדה ד"ה מה שכתב הח"צ. והשב"י סי' מ"ב כ' לחלק בין כאב לכאב והס"ט השיג ע"ז וכן הח"צ סי' ע"ג כ' ואף אם הכאב משונה אין זה כדאי להכריע ולא כל מקום הכואב יש לו מכה צא ולמד מדין מכה של חלל שמחללין עליה את השבת ודוק עכ"ל ואאזמו"ר נ"ע (בד"ה מ"ש הח"צ) כ' דאשתמיטתי' תלמוד ערוך בע"ז דכ"ח לחלק בין חושש לכאיב טובא דמקרי מכה ממש. דז"ל הגמ' שם בעי ר' אלעזר ככי ושיני מאי כיון דאקושי נינהו כמכה דבראי דמו או דלמא כיון דגוואי קיימא כמכה של חלל דמו אמר אביי ת"ש החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ חושש הוא דלא הא כאיב ליה טובא שפיר דמי. דלמא תנא היכא דכאיב ליה טובא נמי חושש קרי ליה. דמזה מבואר דכאיב ליה טובא דינו כמכה ממש ולכן לאביי מחללין את השבת על כאב גדול דשיניים כמו במכה של השיניים דהוי כמכה של חלל. וכן למאי דדחי דלמא הכוונה שכמו בכאיב טובא אין מחללין כך במכה בהן. הרי עכ"פ דכאיב ליה טובא יש לו דין מכה לגבי מכה שמחללין עליה את השבת וזה הפך מ"ש הח"צ צא ולמד כו' דאדרבה משם ממש מוכח הפך דבריו. וכ"פ באלי' רבא סי' שכ"ח סק"ג וז"ל ומב"ח משמע דכל דכאיב השיניים טובא הוי כמכה עכ"ל. וכ"כ התוספות שבת שם והפמ"ג. וכן משמע באו"ה כלל נ"ט סעיף י"ז י"ח וע"ש סכ"ד אבל כו' דאדרבה כו' מוכח ממנו דכאב גדול הוי כמכה כנ"ל. ולכאורה התירוץ ואיבעית אימא הא דאיכא מכה שבגמ' דשבת דקי"א ע"א מוכח דלא ס"ל כהך שינויא דע"א דכ"ח דמחלק בין חושש לכאיב טובא דהא האיבע"א מוקי מתני' דהחושש בדאית ליה מכה מיהו אין נפקותא לענינינו דהא א"כ לתירוץ זה צ"ל דגם במכה אין מחללין וזהו כדחיית הש"ס בע"א שם דלמא תנא היכא דכאיב לי' טובא נמי חושש קרי ליה. וכבר נת' שגם לפי דחיי' זו כאיב טובא הוה כמכה כו'. עוד הביא אאזמו"ר נ"ע ראי' מהנמוק"י רפ"ח דיבמות וכ"ה בחי' הריטב"א שם ביבמות דע"א ד"ה רב פפא וכ"מ ג"כ בחי' הרשב"א שם. והנה הס"ט השיג על השב"י דמחלק בין כאב לכאב מהא דכ' בתשו' מי"י רס"י ג' היא מצטערת בשעת תשמיש וקשה לה עד מאד וניכר קצת כי חולי ומכה יש לה ויש לסמוך על הבדיקה אף לפרש"י עכ"ל. אלמא אפי' צער גדול לא מהני אלא שתבדוק בבעלה הראשון. ואאזמו"ר נ"ע (בד"ה מ"ש הח"ץ) כיוון ליישב זה וז"ל ואם אינו כואב לה רק בשעת תשמיש אפשר דלא מקרי מכה גמורה כו' ומש"ה כ' בתשו' ריצב"א שבהגה"מ ונראה קצת כו' דאינה מכה גמורה לסמוך עליה לטהר לגמרי מאחר שאינה מצטערת רק בשעת תשמיש עכ"ל. וכה"ג כ' הט"ז סס"י קצ"א. משא"כ בנ"ד דברור לה הכאב בכל עת כו':

בוהנה אע"פ שהסכים רבינו דכאב גדול הוי כמכה עכ"ז לא היקל כדעת הט"ז שהכאב הוא בבטנה למעלה מאותו מקום כו' מטעם שכ' שיש לחוש בו שמא מחמתו בא דם מהמקור קודם זמנו כמ"ש בסי' קפ"ז ס"ק ל"ד ובסי' קצ"א סק"ד רק היקל בכאב שאין לחוש בו לדם המקור שיבא מחמתו ככאב הכליות והיא מוצאה קרטין שדרכן להוולד בכליות דכ' בסי' קצ"א ס"ק ט"ז להקל בכה"ג אף גם כשמוצאת אותם על העד שבודקת שלא בשעת הטלת מ"ר רק כשהיא מוצאה אותם בשעת הכאב או אחריו מיד דתלינן במכה שבכליות. ולכאורה היה נראה לפקפק ע"ז דאיך יתגלגלו ויבואו הקרטין מהכליות לבית החיצון שלא ע"י מי רגלים. ושוב מצאתי כן בס"ט בתשו' שאלה שבסס"י ק"צ ד"ה נחזור לנ"ד וז"ל ואפי' אי איכא נמי כאב בכליות יש לפקפק דאולי אין דרך לצאת מהכליות לבה"ח כ"א ע"י מ"ר עכ"ל. וגם בכו"פ סס"י קצ"א כ' בסתם וח"ו להתיר בקרטין בלי מ"ר. אלא דהוא לא הזכיר מאם יש כאב בכליות. אך מה שהחמיר רבינו בכל כאב שיש לחוש בו שמא מחמתו בא דם מהמקור קודם זמנו כו' והיינו ודאי אפי' כשהכאב במקום שדרך הדם לבוא ממקום הכאב לכל הצדדים שבביה"ח כמ"ש בסי' קפ"ז ס"ק ל"ד. וקשה ע"ז מהתוספתא פ"ג דנדה דאומר ספק דם החדר ספק דם המכה טהור עכ"ל. שוב ראיתי שגם רבינו עצמו (בד"ה מ"ש הח"צ) כ' וז"ל מוקמינן אשה בחזקתה ולא חיישינן שמא הכאב גרם לדם המקור שיבא קודם זמנו אלא תלינן שלא בא מהמקור כלל. אלא דאח"כ החמיר מטעם אחר דמנ"ל להוסיף על דברי חכמים ששנו בלשונם מכה במקור או באותו מקום כו' אבל מכה שבמקום אחר י"ל שאין דרך כלל להדם לילך לבית החיצון אפי' ע"י המקור כו' ע"ש:

גוהנה בתשו' פמ"א ח"א סס"י י"ב כ' וז"ל הא דמטהרינן דם מכה דוקא אם יש לה מכה במעי' במקום שיכול הדם לבוא שם בלתי שיצטרך תחלה לבלוע בשאר אברים (כמו מכה שבכליות שמן הכליות יורד סילון להחדר ומדבריו אלו ראי' לדברי רבינו נ"ע בענין הקרטין דלעיל) אבל אם יש לה מכה בשאר אברים הפנימים שאי אפשר לזוב דרך המקור אם לא שיבלע תחלה בשאר אברים זה דם נדה גמור הוא (דכל דמי האשה כך שע"י ריבוי דמיה נובעים מכל רמ"ח אברים לגידי המקור ומשפיעים דם) עכ"ל הובא בס"ט סי' קפ"ז ס"ק י"א והס"ט כ' ע"ז דאע"פ שעלה בדעתו דמדומי ראיה דאפילו במכה כזו תולין מלשון הש"ס פכה"י דט"ז דקאתי דרך מקור כו' עכ"ז מסתפינא להקל אחר שאין לנו ראיה ברורה ע"ז. ומ"ש דכל דמי האשה כך כו' לא ידעתי ראייתו דהתם אפי' לא יבלע תחלה הוא טמא כשבא דרך המקור דענין דם נדה היינו מותרות דמים מהגוף שיוצאים לחוץ בעת נדתה כמ"ש הגאון הרופא ממענץ בתשו' שב"י סי' מ"א. והנה בגמ' ד"י ע"ב גבי שופעת כל ז' אינו אלא כראיי' א' ובשופעת כ"כ ודאי אין הדם מתעכב לא בהאברים ולא בהמקור ועכ"ז הדם טמא כשאר דם נדה וע' בש"ע סי' ק"צ ס"ג. הרי שכל מותרי דמים העוברים דרך המקור זהו דם נדה אף שעובר במהרה מהאברים דרך המקור דהתורה לא חילקה. (וקשה מכאן על מש"ר י"ל דאינו דם נדה שטמאתו התורה דהיינו דוקא מותרות דמים כו' אבל כו' דם חיותה כו' עכ"ל. דהא בשופעת כל ז' כי נהרא ודאי זהו דם חיותה כדפרש"י וא"א להיות שופעת כמעיין כל שבעה וחיה עכ"ל. א"כ מוכרח דזהו דם חיותה ואפ"ה משמע התם דהיא טמאה. א"כ משמע דדם חיותה הוי כדין מותרות דמים ממש ולא דמו לדם המכה דהוא לבד טהור) וצ"ל דלא דמי להא דאמרינן בפ"ק דבכורות גבי שכל היוצא מן הטמא טמא. דמי רגלים דסוסים וגמלים שרי כיון דלא עכירי אין זה יוצא מן הטמא דמיא עול ומיא נפיק. והכא אע"פ שהדם אינו מתעכב במקור כלל וא"כ מסתמא כמו שבא כך יוצא אפ"ה טמא דהכא שאני שעיקר טומאת דם היוצא מהחדר היינו בכה"ג שמותרות דמי הגוף יוצאים דרך החדר. ותדע דהא אדרבה יש ס"ל מקור מקומו טהור לענין נגיעה רק טומאתו הוא כשמותרי דמים עוברים דרך בו א"כ אין חילוק בין מתעכבים בו או לא. גם בבכורות שם לל"ב מי רגלים דסוסים וגמלים ג"כ אסירי אע"ג דמיא עול ומיא נפיק. וכיון שכן שבמותרי דמים מהגוף היוצאים דרך המקור שזהו ענין דם נדה וזיבה ודם לידה אין שום חילוק בין שיוצאים במהרה בלי שום עיכוב ובין אם מתעכבים הכל טמא בשוה. כמו כן נאמר בהפך בדם המכה מהגוף שיוצא דרך המקור דהוא טהור. א"כ אף שנבלע תחלה בשאר האברים יהיה טהור דמנ"ל לחלק ומה ענין לדמותו לשאר דמי האשה כו' דאם באת לדמותו לשאר דמי האשה א"כ אפילו ילך מהמכה בסילון להמקור ומשם יצא יהיה טמא וכמו בשופעת (כי נהרא אלא דא"א שתחי' ע"ש) דלכאורה אז אין הדם נבלע כלל באברים תחלה כו' וכיון דבהא פשיטא לי' להפמ"א בדם המכה שעובר דרך המקור דהוא טהור א"כ אף אם נבלע תחלה באברים יהיה טהור. ואם באת לחוש שמא דם האברים מעורב בו והוא טמא כשעובר דרך המקור. א"כ גם בדם מכה שבמקור ניחוש שמא טפת דם נדות מעורב בו והרי לא חיישינן לזה ע' תשובת דבר שמואל סי' ע"א. ומיהו יש לחלק דהכא יש לחוש יותר כיון שעובר דרך האברים אלא דהא לל"ק דבכורות אמרינן דמי רגלים דסוסים וגמלים נקרא מיא עול ומיא נפיק אע"ג שמתעכבים המים בהאברים עד שיוצאים דרך מקוה השתן א"כ ה"ה בדם המכה היוצא דרך האברים למקור י"ל דאע"ג שיצא דרך האברים עכ"ז שמו הראשון עליו דדם מכה הוא (וגם לל"ב י"ל דיוצא מן הטמא שאני משא"כ הכא קודם המקור הכל טהור) והרי אמרינן דדם המכה אף כשיוצא דרך המקור טהור:

דאלא שבאמת בגמ' לא נזכר רק מכה במקור או באותו מקום ודלמא באמת דם מכה שבחלל הגוף היוצא בשבילי הילוך דם נדה הוא טמא כשאר מותרי דם הגוף דהוא ג"כ טהור מצד עצמו וכשיוצא דרך ערותה נעשה טמא. ומ"ש הרמב"ם פ"ה כדם מכה שבמעיי' או בכבד או בכוליא דמשמע לכאורה דדם מכה שבכבד טהור י"ל דהתם הפי' כשאינן יוצאים דרך המקור כלל דהא דומיא דדם העלייה קאמר וכן משמע בפי' המשניות שלו ז"ל במשנה החדר והפרוזדור שהמשיל דם העלייה לרעיפת הנחירים או דם הטחורים אשר הם אינן זבים דרך המקור כלל וכך כוונתו בחיבורו פ"ה כשממשיל לדם מכה שבכבד כו' דר"ל נמי בכה"ג כו'. אבל כשיצאו בשבילי הילוך דם נדה למקור ומשם לחוץ י"ל דמטמאין. ומיהו ראיתי לאאזמו"ר נ"ע בד"ה מ"ש הח"צ כ' ג"כ דדוקא מותרות דמים זהו דם נדה ולא דם המכה אף שיצא במהלך שבילי הילוך דם נדה כו' גם לא הצריך שם שלא יבלע באברים תחלה כו' ולא החמיר רק משום שאין דרך כלל להדם כו'. אך אפשר כוונתו שאין דרך כלל להדם לבא מבלי שיהיה נבלע בהאברים תחלה ואז ה"ל כדם נדות. ונ' שיש לומר סמך לסברא זו. דהא נתבאר לעיל ע"פ הש"ס דבכורות גבי שהיוצא מן הטמא טמא שיש לחלק בין אם עובר דרך מעבר הטמא שאז י"ל דאינו טמא וכמו מי רגלי סוסים וגמלים לל"ק שם. משא"כ כשקונה איזה הוי' בעצמותו מחמת הטמא כמו מי רגלי חמור דנעשים עכורים. ואע"פ שהוכחנו לעיל דלענין דם נדות אין לחלק כן היינו דוקא גבי דם נדות דהיינו מותרות דמים מן הגוף שזהו דם נדות שטימא התורה שיוצאים דרך המקור משא"כ דם המכה העובר דרך המקור כיון דהוא אינו דם הרגיל להיות בנדות ע"כ אין לנו לטמא אותו כשעבר דרך המקור דרך מעבר בעלמא. אא"כ נתעכב תחלה בהאברים דא"כ י"ל שעי"ז חזר להיות כשאר מותרות דמים שאע"פ שעוברים דרך מעבר החדר הם טמאים. או אם נתעכב בגידי המקור הרבה עד שנשתנה ונתבשל שם ג"כ טמא. אבל כשעבר בהעברה מהמכה למקור ומשם לחוץ יש לטהרו:

הומעתה נבואה לשאילתנו דבנד"ז שמרגשת כאב בגילדני אדער ומוצאה דם בבדיקתה. דהגילדני אדער הוי מכה שידוע שמוציאה דם. רק שידוע שמוציאה דם לחוץ. אבל אינו ידוע שמוציאה הדם לערותה. אך ע"ז יש לומר דכיון דיש לה כאב מחמת שנסגר היציאת הדם לחוץ ומוצאה בשעת הכאב לכ"ע הוי כאב זה ראיה שהמכה מוציאה דם לערותה ולכן כיון שהדם יוצא רק דרך מעבר מהגילדני אדער להמקור ומשם לבה"ח יש לטהרו. דהרמב"ם בפי' המשניות במשנה החדר והפרוזדור המשיל דם העלייה לדם הנחירים ודם הטחורים דהוא כדם המכה ודם מכה שעבר דרך מעבר המקור הוא טהור אף אם עבר במהלך שבילי הילוך דם נדה כנ"ל. אך ראיתי בתשו' הגאון ר' עקיבא איגר נ"י סס"י ס"א שהחמיר בזה לחשבו כדם נדה כיון שאין גיד מיוחד שיוצא מווריד הזהב לשפוך דם דרך אותו גיד בצד הרחם או בסופו אלא דמחמת שנסתם שביל ההילוך דרך פי הטבעת נתחלק הדם לאברים ובא דרך גידי המקור ונעשה דם נדות כסברת הפמ"א עכ"ד. ומה שהחמיר ע"פ דעת הפמ"א כשהדם יוצא דרך גידי המקור ואין גיד מיוחד ע"ז לבד. הנה בדברי הפמ"א לא נזכר תנאי זה כלל אדרבה כ' אבל אם נבלע תחלה בשאר אברים ואח"כ ע"י ריבוי הדם נובעים גידי המקור דם. דם זה ודאי טמא. הרי לא החמיר משום שהדם נמשך דרך גידי המקור כ"א משום שנבלע תחלה באברים הא לאו הכי טהור. ותדע דגבי מכה במעיה כ' לטהר משום שהאם והמקור מחובר למעי האשה ודרך המכה לשפוך דם למקור קודם שנבלע בשום אבר עכ"ל. והרי מן המעים למקור ג"כ אין פתח וחלל שהרי המעיים חללם לחלחולת. אלא דר"ל שישפוך דרך גידי המקור רק שא"צ ליבלע תחלה בשום אבר אחר מש"ה הוא טהור וכמ"ש אאזמו"ר נ"ע בפי' להתיר אף אם דם המכה מהלך בשבילי הילוך דם נדה כו' וא"כ אדרבה מדברי הפמ"א נשמע להתיר כשהדם מווריד הזהב הולך למקור אף שמהלך דרך גידי המקור. דהא ווריד הזהב הוא בחלחולת שהוא סוף מעי האשה. והרי הוא מתיר בהדיא במכה במעי' כו' (וע' ס"ט מה שכ' עליו ע"ז). אלא דמצד אחר חוכך אני להחמיר דכ"ז הוא בדם מכה שבחלחולת שבזה נתבאר שאף שעוברים דרך שבילי הילוך דם נדה הוא טהור וכן משמע בתשו' הב"ח סי' פ"ה ובתשו' פנ"י חי"ד סי' א' שסמכו על דברי הזקינות ששיערו שיש לה מכה בחלחולת ועי"ז טיהרו מה שהיא רואה שלא בשעת וסתה ע"ש. משא"כ גבי דם מותרות הגוף הא הוכחנו דאף שאין מתעכבים בשום מקום כל שעברו דרך המקור הוי דם נדה והרי הדם שבווריד הזהב הוא דם מותרות הגוף שנוזל ונמשך דרך ווריד ההוא. וכיון דשם מותרי דמים עליו א"כ י"ל כל שחזרו מותרות אלו ועלו וירדו דרך גידי המקור ה"ז דם נדות. ואע"פ שאם יצאו דרך ווריד הזהב לחלחולת היו טהורים מ"מ כל ששינו מהלך שלהן ויצאו דרך גידי המקור הם טמאים. וכן להפך אפילו דם מותרות המיוחד לילך דרך שבילי הילוך דם נדה אם שינו הילוכן ויצאו דרך ווריד הזהב ודאי הם טהורים. ואפילו יצאו דרך ערותה רק שלא יצאו דרך המקור כ"א דרך הפרוזדור כ' בשו"ת שב"י סי' מ"א דהוא טהור. א"כ כמ"כ י"ל דכשמותרות המעותד לילך דרך ווריד הזהב כששינו הילוכן ויצאו דרך גידי המקור הם טמאים. ול"ד לדם המכה שעבר דרך מעבר גידי המקור דהוא טהור דשאני דם המכה שהוא אינו ענין לדם מותרות הגוף. משא"כ דם שבווריד הזהב דהוא דם מותרות הגוף כדם היוצא בעת נדתה. אלא כשמותרות אלו יוצאים מכאן הם טהור וכשיוצאים מכאן הם טמא. וכעין מארז"ל מעין א' הוא התורה טמאתו התורה טהרתו (או שמא י"ל כיון דכבר היו דמים אלו בווריד הזהב ה"ל כדם הנחירים ודם טהור ולכן אף אם אח"כ שינו לצאת דרך המקור הוא טהור. והסברא ראשונה מחוורת יותר ועיקר וגם מי יימר שכבר היה תוך ווריד זה שמא מחמת שנסתם השביל מלמטה חזרו הדמים המעותדים לילך לווריד הזהב לילך לגידי המקור כו'. ובין כך ובין כך אין להקל):

ואך ראיתי בתשובת דבר שמואל סי' ע"א שנשאל על אשה שיש לה חולי של טחורים ברחמה וראתה דם בבדיקתה מה דינה וצידדה להקל דהוי כמו דם המכה (הובא לשונו בתשובה המתחלת משנה דכ"א המפלת כמין קליפה כו') ובסוף התשובה סיים וז"ל ובחילוקי ארבעה וחמשה מיני הטחורים המבוארים בספרי הרפואה יש מהן אדומים ונקראים בשם שומא. ואמאי מפקינן יתהון מכלל מכה. ועל האשה עצמה מוטל לידע אם הדם בא מן הטחורים או ממקורו כפי הטבע ולהחמיר בספיקו עכ"ל. עכ"פ הקיל בדם הטחורים שברחמה. ומיהו נראה כי מ"ש יש לה חולי של טחורים ברחמה שאני שיש לה כמין שומא ממש ברחמה לא כן בנד"ז שיש לה חולי של טחורים בחלחולת. אלא שסוברת שמשם נמשך הדם לרחמה ועמ"ש קצת מזה בתשו' המתחלת משנה דכ"א הנ"ל [סי' קי"ב]:

אחר זמן ראיתי בתשובת חתם סופר חלק יו"ד סימן קנ"ד בד"ה אמנם אי יודעת כ' והואיל ותלינן שהמכה היא בעצמה מכח גילדני אדער יש לדון ואומר דבאמת נ"ל דכל מעיין שאינו ממדוה נדתה טהור הוא אפילו יוצא דרך המקור וראיה ברורה לזה מדברי לוי נדה דל"ה ע"ב שאמר שתי מעיינות הם כו' עכ"ל. ועכ"ז אח"כ סיים בד"ה והיוצא לנדון שלפנינו וז"ל אם המכה הזו היא במקור עצמה הורע כחה משארי מכות כיון שקרוב לברור ואמת שהוא מורסא גילדני אדער והוא מעיין המתקבץ בגוף מחיצוני המקור ונכנס לתוכו אם לא נתברר באמת שנכנס בווריד ידוע לעצמו והוא לדעתי דבר שאי אפשר להתברר. מסתמא נכנס ע"י וורידי הנדות ויוביל עמו דם טמא והאשה טמאה בכל ענין עכ"ל. וצריך לחלק בין זה ובין מ"ש בסי' קמ"ד שם בד"ה והנלע"ד בזה דאף ע"ג כי הדם הוא בעצמו יוצא ע"י המכה והרי הוא טהור. והחילוק פשוט דשם שיש מכה ומורסא גמורה ודרך המכה שיתאסף אליה הדם. ע"כ מחשיב זה לדם המכה. משא"כ הכא הוא מעיין דם הטחורים שיוצא דרך הרחם אם מוליך עמו ג"כ דם נדות הרי דם הנדות דם גמור הוא שאני. והנה מה שמדמה זה לשתי מעיינות זה צ"ע ע"פ מ"ש לעיל סעיף ה'.ועי' עוד בדברי החתם סופר סס"י קפ"ה שבכתמים מיקל. אמנם לכאורה לא ראה תשובת דבר שמואל הנ"ל שמיקל בחולי טחורים שברחם. ואינו חושש שמא דם נדות נמשך ע"י מורסא הנ"ל (ואפ"ל הגאון רע"ק איגר שהחמיר בגילדני אדער היינו כשאין מורסא ברחם מצד הגילדני אדער) וז"ל הדב"ש ואע"פ שכפי דברי הרופאים בטחורי אותו המקום אחת מן הסבות העצמיות להם הוא העצר דם הנדות והיה בזה קצת פקפוק לחומרא לחלק בין דם המכה בסתם לדם היוצא מהם דשמא דיינינן יתיה כדם הנדות גופא כאילו מפקד פקיד בהו לזוב מעל"ע ומפקידה לפקידה כמו זר יחשב בעיני קיום החילוק הזה שכמה מכות ומורסות הבאות שם כפי הטבע תהיה סבתם ג"כ עצור הזלת דם הנדות המתעכב בבשר להפסדו או תוספת רבויו ולא מצינו שחילקו בזה רבותינו ז"ל שא"כ כל דם ומכה היה אסור מספק כו' מוכח שלשומא המתהוות באותו מקום דין ושם מכה יש לה. ובחילוקי ד' וחמשה מיני הטחורים כו' עכ"ל. ונראה שדברי הדבר שמואל אינן שייכים לדין דם גילדני אדער כי הוא מתיר מצד הטחורים שיש ברחמה דחשיבי כמו מכה לכן אף אם ת"ל שמתערב בהן דם נדות נחשב דם היוצא מן המכה כשאר דם מכה שהתירו חז"ל אע"פ שאפשר שהמכה משכה אליה גם דם נדות וכמ"ש הח"ס שם ובתשו' סי' קמ"ב ד"ה ונחזור לענינינו האריך בזה וכתב כי ע"י מכה שבאבר אז לפעמים נמשכים שם כמה מיני דמים מגידים ועורקים עד שנעצרו הגידים והעורקים ההמה ולוקחים דרך לעצמם לשפוך דרך אותה המכה כל מותרי הדמים כו' ופשוט דדם המכה אינו דם נדה עכ"ל. וקשה על דבריו ממ"ש בגמרא דט"ז ע"א הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"ג רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה ופרש"י חיישינן שמא טפת דם נדה מעורבת בו. מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר (היינו רבי) וסתות דאורייתא ומר סבר וסתות דרבנן. וכ' התוס' נראה דוקא במרגשת שדם זה בא מן המכה ואפ"ה אם זמן וסת הוא חיישינן שמא גם מן המקור בא הדם וכ"ד סה"ת סימן צ"ב. והשתא לדברי הח"ס שגם דם הנדות יוכל להיות שנמשך לתוך המכה שבמקור. ולכן אין לה דם להוזיל אף בשעת וסתה. א"כ גם למ"ד וסתות דאורייתא אמאי יטמא כיון דדם מכה הוא. דהא בסברא זו שדם הנמשך לתוך המכה נחשב כדם מכה אין שייך לחלק בין למ"ד וסתות דאורייתא ובין למ"ד וסתות דרבנן. וצריך לידחק ולומר דלמ"ד וסתות דאורייתא חיישינן שמא יצא דם מן המקור גם שלא ע"י המכה כלל. ורק למ"ד וסתות דרבנן לא חיישינן לזה. ודברי הח"ס נוטים אל סברת הפמ"א דגם דם המכה ממש כשנבלע באברים תחלה ואח"כ יצא במהלך שביל נדה נחשב דם נדות ממש. שהרי להח"ס אף להקל אמרינן כן דדם נדות ממש כשנבלע תחלה בהמכה נחשב דם מכה. מ"מ לענין דם גילדני אדער אם אין מורסא וטחורים ברחמה רק שהרופאים אומרים שדם ווריד הזהב נמשך דרך הרחם י"ל שלא היה הדבר שמואל מטהר כלל וכדברי הגאון רע"ק איגר ולא כמ"ש הח"ס דיש לו דין מעיין טהור רק שחושש שיבא עמו גם ממעיין טמא כו'. ומ"מ טעמו דרע"ק איגר ז"ל זהו משום די"ל יותר שדם הטחורים כשנסתם שביל הילוך הטחורים אינו הולך מגיד הזהב ישר להמקור אלא שנתחלק הדם לאברים ומשם הולך דרך גידי המקור כו'. והנה בתשו' רע"ק איגר הנ"ל כתב שהרופאים מחולקים בזה שהפראפעסאר דפראנקפורט כתב לו שאין לזה גיד מיוחד אלא שבא דרך גידי המקור וכן אמר בפשיטות עוד רופא אחד. אך רופא מומחה אחר אמר שאינו כן אלא דיש לזה גיד מיוחד. ר"ל דיש גיד מיוחד לשפוך דם גיד הזהב בצד הרחם או בסופו. ובתשוב' נוב"י מה"ק חי"ד סי' מ"ט בשם הרופא מומחה דפראג שאי אפשר בשום אופן שיבוא דם גילדני אדער דרך מקום הזה כלל. ובתשובת ח"ס סי' קנ"ד נראה דס"ל דדם מגיד הזהב יכול לילך משם דרך הרחם או דרך צואר הרחם ע"ש וכמדומה שלא ראה תשובת הנו"ב הנ"ל ותשובת הג"מ עקיבא איגר ודאי לא ראה: