סימן פד

אסימן פד

גמרא (דס"ד ע"ב). והא ה"ל קרוב לשכר ורחוק מהפסד כו'. צ"ל דהא בדין פוסק על הפירות כשיצא השער ה"ל יותר קרוב לשכר ורחוק מהפסד. שהרי שם ודאי צ"ל לו פירות טובים ולא גרועים ולא יקבל ממנו יין שהחמיץ כלל. וגם שנינו ופוסק עמו כשער הגבוה. ר"ל שאם יוזל המקח ממה שהשער עכשיו יתן לו כאותו השער הזול. ואם יהיה המקח יקר יותר ממה שהשער עכשיו יתן לו כשער שפסק עמו עכשיו כמ"ש הפרישה דלא כש"ך סי' קע"ה. דהא מדאמר ריה"ו אע"פ שלא פסק עמו כו'. מובן דאע"ג שפסק עמו כשאר של עכשיו הדין כן. ומריה"ו נשמע לרבנן בפוסק עמו כשער הגבוה. וכ"מ בהגמ"ר דב"מ פא"נ סי' תל"ג וז"ל מיהו גבי פוסק עמו על הגדיש קתני דפוסק עמו כשער הגבוה דמשמע דכל האחריות על המוכר עכ"ל. ור"ל בין תקפה בין זולא. וא"כ מדוע לא הקשה הש"ס שם והא ה"ל קרוב לשכר ורחוק מהפסד. אך כמ"כ יש להבין בהא דגמרא (דע"ג ב') א"ל רבא מברניש לרב אשי חזי מר דקא אכלי רבנן רבית דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי ליה בטבת כו'. ופירש"י ועדיין לא יצא השער. מבואר דביצא השער על היין מותר לפסוק עמו בתשרי אע"פ דלא מבחרי ליה עד טבת. רק בלא יצא השער אע"ג דיש לו הוה קשה ליה לכן פירש"י דלא דמי פסיקה על יין לשאר פוסק על הפירות שהיין רגיל להחמיץ ושמא שלו החמיץ. מובן דלפירש"י לענין זה יש לו גרע מפוסק על השער. אף דלגבי שאר ענינים יש לו עדיף כמו דמשמע בהא דמאן דיהיב זוזי לקיראה דביש לו יכול לפסוק עמו גם בפחות מהשער ולהוזיל לו מ"מ לענין זה משמע להפך. והטעם י"ל דגבי פוסק על השער היינו אף שאין להמוכר יין כלל כעת או אף שיש לו יוכל למכור יין שלו וליתן לו יין שיקנה אח"כ. וע"כ יכול המוכר לקבל עליו כל האחריות שאם יחמיץ היין יהיה ההפסד עליו וכמו דיוכל לפסוק עמו שיקבל עליו ג"כ יוקרא וזולא כנ"ל. וכ"כ התוספות (דס"ד ע"ב) ד"ה האי. וז"ל וא"ת תיקשי ליה אמתניתן דיצא השער פוסקין דהתם נמי אין הלוקח מפסיד כלום בתקיפה וי"ל דשאני התם כיון דאין הפירות מבוררים ללוקח אין ניכר שיהא קרוב לשכר ורחוק מהפסד עכ"ל. וס"ל לרש"י דגבי יש לו ה"ל הפירות כמו מבוררין ללוקח. אלא דגבי פוסק עמו על הגדיש של חיטין שאני שאין רגיל בהם קלקול. אבל היין רגיל להחמיץ ושמא שלו החמיץ. ולכן הוצרך שם לתירוץ מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא. אלא דזהו רק עד טבת. אבל הכא דמיירי אף שקובע הזמן לקבל ממנו בניסן דאז לא שייך תירוץ הנ"ל ע"כ שפיר הקשה האי קרוב לשכר ורחוק מהפסד הוא ותירץ דכיון דמקבל עליה זולא ה"ל קרוב לזה ולזה:

קיצור. שטת רש"י להפריש בין היתר דפוסק על השער ובין היתר דיש לו לענין הפסיקה על היין. דבפוסק על השער חייב המוכר ליתן לו יין טוב. משא"כ גבי יש לו אין היתר רק מתשרי עד טבת. ואם פסק בתשרי לקבל בניסן אין ההיתר אלא ע"י שהלוקח מקבל עליו זולא:

בוחילוק זה בין טבת לאחר טבת מבואר בהגמ"ר דב"מ פא"נ סי' תל"ב וז"ל ודוקא שנמצא חלא לאחר טבת אבל בטבת או קודם חייב להחזיר אע"ג דלא התנה ואע"ג דמשך דאחמרא יהיב זוזי כדלקמן עכ"ל. וכ"כ באגודה פא"נ סי' פ"א וז"ל. שרי ליה לאינש למימר הי לך ארבעה זוזי דמי חביתא אי תקפא ברשותך אי יוקרא או זילא ברשותי. דכיון דמקבל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא ודוקא שנמצא חומץ לאחר טבת אבל בטבת או קודם חייב להחזיר אפילו לא התנו ואע"ג דמשך דאחמרא יהיב זוזי כדלקמן עכ"ל. ומובן כיון דההיתר אפילו לא התנו. א"צ לקבל עליו זולא. ואפ"ל דה"ל כדין פוסק על השער דמותר לפסוק ג"כ כשער הגבוה. דדוקא במתנה לקבל אחר טבת צריך לקבל עליה זולא:

קיצור. לחלק בין דין זה להדין דלקמן (דע"ג ב') הוא החילוק בין לקבל אחר טבת או בטבת ומקודם. מבואר בהגמ"ר פא"נ סי' תל"ג ובאגודה פא"נ סי' פ"א:

גושטה ב' הוא שטת התוספות דאין מחלקין בין פוסק על היין לפוסק על התבואה. וכמ"ש הריטב"א בשמם דהא סתמא קתני שפוסק על הפירות ואפילו יין בכלל וקתני נמי ועל העביט של ענבים משום דהוי כיש לו ותו דקתני בריש פרקין ויין אין לו הא יש לו יין או שבא איסרו לידו מותר עכ"ל הובא בשט"מ דע"ג ב'. אלא ס"ל דפוסק על הגדיש או על היין ויש לו יין אינו דומה לדין זה דהאי דיהיב זוזי אחביתא דחמרא ולא לדין דלקמן (דע"ג ב') גבי רבנן דיהבי זוזי אחמרא. וז"ל ומיהו נראה קצת דפוסק על הגדיש הוי דומיא דפוסק על שער שבשוק שאין הלוקח מפסיד בשום ענין ומ"מ לא קשה דהתם יכול המוכר ליתן לו חטים אחרים ואלו שיש לו מסתברא דיכול לאוכלם ולא מהני יש לו אלא להיתר פסיקא בלבד ורבנן דיהבי זוזי אחמרא משמע דקלקול אחר בר מחימוץ הוה מקבלי היינו לפי שהיו סומכין על יין של בעלי בתים דוקא ולא היו יכולים לקנות מן השוק יין אחר וליתן להם עכ"ל. וכ"כ האגודה סי' פ"א הנ"ל וז"ל האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא פירש ר"י הא דפוסק עמו על הגדיש שאין הלוקח מפסיד אם תתקלקל התבואה התם יכול המוכר לתת לו פירות אחרים אם ירצה ויכול לאוכלם ויכול ליתן לו פירות אחרים ולא מהני יש לו אלא להיתר פסיקה ולהכי אפילו נתקלקלו חייבים לשלם. אבל הכא היו סומכין על זה היין ולא היה יכול לקנות מאחרים ליתן לקונה יין אחר עכ"ל:

קיצור. לפ"ד ר"י בתוספות ובאגודה דין פוסק על הגדיש וכן אפילו על היין. הדין כפוסק עמו על שער שבשוק. וכל הקלקול על המוכר. ודין דרבנן דיהבי ד' זוזי אחביתא דחמרא ודין דכאן מיירי שהיו סומכין על זה היין דוקא שממנו יתנו להם. ואזי הדין כדלעיל ססע"י א':

דושטה ג' הוא שטת הנמוק"י בשם הרשב"א וז"ל אחביתא על חביות ידוע הוא נותן לו. כיון דעל זה ממש נתן לו נמצא דאי תקפה נתבטל המקח והלואה היא כו' דבשלמא אי לא הוה חבית ידוע הוה כפוסק על הפירות ביש לו וכו' ע"ש. וכדבריו מבואר בשט"מ כאן בשם הרמב"ן וז"ל ואקשי רב שרביא האי קרוב לשכר כו' ותימה הוא דהא היינו פוסקים על הפירות במקום שיש לו שאם נפסדים למוכר וכענין ששנו בתוספתא פ"ו למה זה דומה לנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות ונגנבו או אבדו חייב באחריותן אם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו ומאי קשיא ליה לרב שרביא (ועמש"ל סעיף א' שרש"י דע"ג ב' תירץ דשאני יין שרגיל להחמיץ כו') ונראה דהא חביתא דחמרא איתא בעין וא"ל הילך ארבעה זוזי אהך חביתא ואי תקפה ברשותך ותחזור לי מעותי כו' עכ"ל. ולפ"ז י"ל כשלא אמ"ל אחביתא ידוע כ"א דומיא הא דרבנן יהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי ליה בטבת. אף שהיו סומכין על זה היין ולא היה יכול הבעה"ב לקנות יין אחר וליתן לו כמש"ל ססע"י ג' בשם התוספות. עכ"ז כיון שלא היה אחביתא ידוע א"צ לטעם הנזכר כאן כיון דמקבל עליה זולא. אלא סגי בטעם הנזכר בגמרא שם ואפשר לאו דוקא במבחרי ליה בטבת הדין כן כ"א גם אחר טבת הדין כן וא"צ כאן לתנאי שיקבל עליו הלוקח זולא. ובזה יש ליישב דעת הטור סי' קע"ג מותר להקדים כו' וכן מותר להקדים מעות של חבית ידוע של יין ולהתנות עם המוכר שאם יזול כו' עכ"ל. הרי ברישא לפי שאינה חבית ידוע א"צ לקבל עליו זולא ואעפ"כ אם החמיצה החמיצה למוכר אפילו עד ניסן יעו"ש וס"ל דטבת לאו דוקא. ויש פנים לדבר לשטת הרמב"ן והרשב"א והנמוק"י הנ"ל ועיין ש"ך סי' קע"ג סעיף י"ג ס"ק כ"ה מ"ש לתרץ דברי הטור. שהתוספות כתבו וטבת לאו דוקא. ותמהני דא"כ דס"ל כהתוספות יקשה הדין דמאן דיהיב זוזי אחביתא דחמרא אמאי צריך לקבל עליה זולא. שלכן הוכרחו התוספות לפרש דתקפה לאו היינו החמיצה. והטור מפרש דתקפה זהו החמיצה. וכמו שהקשה הב"י. ולכן צ"ל התירוץ להטור דהיינו טעמא משום דיהיב זוזי אחביתא ידוע. וכתירוץ הרשב"א והרמב"ן כנ"ל. ועיין בפרשב"ם פרק המוכר פירות (דצ"ז ע"א) הביא הגמרא דפא"נ (דע"ג א') לקשרו עם הא דריב"ח שם. אך א"כ קשה על הרשב"א והרמב"ן דהא שם מיירי בחבית ידוע כמו שאומר אבל בקנקנים של מוכר. וא"כ איך פוסק דאם החמיצה מצי אמ"ל הא חמרך והא קנקנך א"כ ה"ל קרוב לשכר ורחוק מהפסד. וי"ל דהא אסיקנא הכא דאם קבל עליו אחריות זול שפיר דמי. וה"ל קרוב לזה ולזה. והתם פשיטא דקיבל עליו אחריות זול שהרי לקחה לרשותו. ועוי"ל דהרמב"ן והרשב"א ס"ל דכל שמשך הלוקח את המקח שוב לא שייך רבית כלל. דכל רבית הוא אגר נטר. וכאן ליכא אגר נטר כלל שאינו ממתין לו מעותיו כלל שכבר נקנה לו לגמרי היין עבור המקח. וכש"כ התם בפרק המוכר פירות (דצ"ח ע"א) דכבר קיבל היין לביתו ממש. אע"פ שהתנה עמו שאם תחמיץ יתבטל המקח אין זה רבית כלל דיין קונה ממנו ולא חומץ. ולא קאמרי הרמב"ן והרשב"א דבחביתא ידוע חיישינן למחזי כרבית זהו רק כשנתן מעות ולא משך כו'. ומה שהתוספות הביאו ראיה דאפילו במשך הדין כן כדאמר לקמן (דף ע') גבי עיסקא כו'. י"ל הרמב"ן והרשב"א ס"ל דמכר גמור לא דמי כלל לעיסקא שהרי העיסקא היא פלגא מלוה ממש. ומה שיוכל להתנות שאם יהיה הפסד כו'. אין זה דומה לתנאי דנד"ז שהוא מכר באמת רק שמתנה שלא יחמיץ כו'. וה"ל כהא דתנן פרק המוכר פירות (דצ"ח ע"א) ואם אמ"ל יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת. וה"נ בשאר יין בתנאי מפורש:

קיצור. שטת הרמב"ן והרשב"א והנמוק"י וכ"ד הטור דדוקא כשנותן מעות על חביות ידוע ואומר שאם תחמיץ יהיה ברשות המוכר אזי צריך לקבל עליו זולא. אבל בפוסק על יין שיש לו הגם שלא יוכל ליתן לו יין אחר ה"ל כדין פוסק על הפירות ביש לו. וזהו הדין דלקמן (דע"ג ע"ב) וס"ל להטור דלאו דוקא ומבחרי ליה בטבת אלא ה"ה בניסן. וכמו בפוסק על הפירות דהא הם אין מחלקין בין פירות ליין. והא דבפרק המוכר פירות מבואר אפילו בחביתא ידוע בקנקנים דמוכר אם א"ל למקפה והחמיצה היא ברשות המוכר י"ל אפילו לרב שרביא ניחא דהתם כיון שכבר משך המקח לביתו אין שייך ענין אגר נטר כלל ואינו ענין להלואה כלל:

הושטה ד' ראיתי בשט"מ דע"ג ב' בשם הריטב"א מדברי התוספות על הקושיא דלעיל סעיף א' מ"ש מפוסק על הפירות כשיצא השער. ומדין פוסק על הפירות ביש לו. ותירץ דהתם כל שקובע לו זמן על נתינת הפירות הזמן הוא לטובתו של מוכר ואילו רצה המוכר לתת לו תוך הזמן הרשות בידו ומוכרח הלוקח לקבל וא"כ המכר נגמר מיד כו' אבל האי עובדא דדף ע"ג ב' מיירי שהתנו הלוקחים עם המוכרים שלא יוכלו לתת להם יין עד טבת דמבחר נפשיה. וכן הוא ענין האי מאן דיהיב זוזי אחביתא דחמרא כו' שהתנה שלא יתחייב לוקח לקבל עד הזמן שקבע כו' וכ"כ בשם תלמיד הר"פ. ולפ"ד שאר שיטות דלעיל נ' בפוסק על השער או יש לו יוכל הלוקח לקבוע זמן שלא יקבל עד קביעת זמן ההוא:

קיצור. שטה ד' דבפוסק על השער או יש לו קביעות הזמן רק לטובתו של מוכר לבד ואם רוצה ליתן תוך הזמן מחויב הלוקח לקבל. לכן הכל באחריות המוכר. משא"כ הכא שקביעות הזמן לטובתו של לוקח ע"ז הקשה רב שרביא ותירץ אביי וכן בדף ע"ג ב'. ולשא"פ גם בפוסק על השער או יש לו י"ל רשאי להיות קביעות הזמן לטובת שניהם. שכל אחד יוכל לעכב על חבירו מלקבל או ליתן עד הזמן שקבעו: