סימן פב

אסימן פב

בענין ראובן שהיה חייב מעות לשמעון ומכר ראובן לשמעון סחורה בזול כדי שיאריך לו שמעון יותר הזמן מהפרעון ואריכות השאלה נאבדה. וגם אריכות התשובה עד ססע"י ה' נאבדה:

ואך כ"ז אם מכר הלוה למלוה הסחורה במעות מזומנים או אפילו בהקפה רק שהוא בענין שאף אחרי נמכר הסחורה להמלוה מ"מ נשאר הלוה חייב עדיין סך להמלוה מלבד הסחורה שנחלטה לו עד שיש כאן לומר שעבור זה שממתין לו החוב הוא מוזיל לו והרי כאן רבית דכללא דריביתא אגר נטר לי' ולא שייך אגר נטר אא"כ שגם אחר שנחלט הסחורה למלוה נשאר הלוה דהוא המוכר חייב להמלוה דהוא הלוקח מלבד הסחורה הנחלט למלוה דאז יש כאן אגר נטר שהלוקח דהוא המלוה ממתין מעות ההלואה דנשאר חייב לו הלוה אחר המכירת הסחורה ג"כ והמתנה זו הוא עבור הרבית שנותן לו המוכר דהוא הלוה במה שהוזיל לו הסחורה. אבל אם מכר לו הסחורה בעבור כל החוב שהי' חייב לו. כגון שהי' חייב לו מאה זוז לשלם לזמן ר"ח ניסן וקודם הזמ"פ מכר הלוה סחורה זו עבור המאה זוז הנ"ל והמלוה קיבל סחורה זו עבור חובו א"כ אף שהלוה הוזיל במקח של סחורה זו בפחות הרבה מהשער לא מיבעיא דאין כאן ר"ק אלא אף רבית דרבנן גמורה י"ל דליכא. דאף שהוזיל לו הרבה והוי כרבית מ"מ כיון שאין כאן שום אגר נטר מאחר שהלוה שילם כל חובו למלוה ע"י סחורה זו א"כ ליכא ריביתא שהרי בשעה שנתהוה מהות הרבית אז מסתלק מלהיות לוה שלו. ורבית הוא דוקא אגר נטר רק שי"ל דהוי כמו רבית מאוחרת שנותן לו ומוזיל לו בשביל שהי' חייב לו מכבר. והנה ענין זה הוא תלמוד ערוך פא"נ (דס"ג א') בברייתא דר' אושעיא. הרי שהיה נושה בחבירו מנה כו' עד יש לו מותר וכ' בנמוק"י בשם הרמב"ן דכיון דבהלואה אינו פוסק אא"כ יש לו אפילו בשלא יצא השער יכול לפסוק כו' וכ' עליו הרשב"א ז"ל דדבריו אמת דכיון שיש לו אזולי הוא דמוזיל גביה עכ"ל הובא ב"י רס"י קס"ג. א"כ משמע דיכול להוזיל גביה כמה שירצה דאמאי לא מאחר שמעתה אין כאן שום אגר נטר ולא דמי להא דתנן ולא ישכור ממנו בפחות דשאני התם שעדיין חייב לו וכה"ג חילקו התוס' (דע"ג ב') ד"ה ושפכי וע' בספר שער משפט סי' קס"ו סק"א. אך בבעה"ת שמ"ו ח"ה סי' ח' כ' והוא שיעשה על עצמו כשער שבשוק כו' והגי"ת שם עמד ע"ז. ותירץ דכשפוחת מהשער מוכחא דמשום ההלואה מוזיל כו' וכ"כ בפנ"י דס"ג דרש"י לא ס"ל כהרמב"ן. ולכאורה יש קושיא ע"ז מעובדא דרבינא (דע"ג ב') ושפכי ליה טפי כו' אחולי הוא דקמחלי גבך ופירש"י הואיל ולא פסקת כו' ובשו"ע סי' ק"ס ס"ד בהג"ה חילק דדוקא במכר שרי כה"ג אכן הגי"ת שמ"ו ח"ד סי' מ"ו הביא דהתוס' (דף ע"ג ב') סד"ה ושפכי מתירים אפי' בהלואה ע"ש כיון שמעתה שוב אין חייב לו ואפילו להאוסרים בהלואה י"ל דאינו רבית מאוחרת כדמשמע מלשון הרא"ש שבב"י רס"י ק"ס ולבי מהסס כו'. הא דלא אסור רבית מאוחרת כו'. אבל אם בשעת הפרעון נותן לו יותר מתחזי כרבית אפילו בסתם י"ל דהיינו רבית מאוחרת וכ"מ בהה"מ פ"ד מה"מ הובא בשע"מ סי' ק"ס סק"א וע' בעה"ת ח"ג דין י"א. והב"י רס"י קס"א כ' בשם הרשב"א דרבית מאוחרת קיל מאבק רבית:

זועתה אבואה לד' כת"ר מ"ש שמא הוה זה ס"ס ספק כר"ת כו'. הנה עד כאן לא פליג ר"ת על רש"י רק גבי משכונה דבית כמ"ש התוס' (דס"ד ב') אבל היכא שהלוה על הבית כו' אבל היכא שאינו מלוה על הבית מודה לרש"י דאסור לשכור ממנו בפחות אמנם התוס' (ד"ע) ד"ה אין מקבלין כ' דהוא רבית דרבנן לפר"ת מיהו היינו משום דזימנין דלא שקיל מידי או נופל או נשרף או שלא יצטרך לו. וזה שייך רק בשכירות דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והגוף של המשכיר. משא"כ כשמוכר לו סחורה בפחות ממקח השוה עבור שהלוה לו א"כ אין בזה שום תיוהא דאף אם ישרוף הסחורה אח"כ מ"מ הרי בשעת המכר נתן לו ריווח ודידי' נשרף דא"כ בכל רבית נימא הכי שמא ישרוף הרבית אח"כ וזה פשוט וא"כ אין שום ראיה דפליג ר"ת על הפוסקים שהובאו למעלה דבמוזיל לו במכר עבור שהלוהו נחשב ר"ק כשיש כאן זול הנמכר טובא בפחות מהשער שבשוק. ומ"ש כת"ר ואת"ל כרש"י שמא הלכה כהורו רבותי שברמב"ם הרי כ' הש"ך קס"ו סק"ח שרוב הפוסקים חולקים ע"ז וע' ש"ך סס"י קע"ז ב' תשו' מהר"א ששון דבאיסור רבית אזלינן בתר רובא דהפוסקי' אף להוציא מיד המוחזק וכ"ש להחזיק. וגם מ"ש דבשני ספיקות מוציאין ממון אין כן דעת האחרונים ע' בכנה"ג בח"מ סי' כ"ה וכבר נתבאר דכ"ז כשנשאר חייב לו סך נכון גם אחר שנמכר הסחורה כנ"ל אבל אם ע"י מכירת הסחורה סילק כל החוב א"כ אף שהוזיל לו ה"ז כרבית מאוחרת ולא רבית דאורייתא כלל. ואף שבדברי כת"ר כתוב לאמר שמכר ראובן הסחורה לשמעון בזול כו' כדי שיאריך לו שמעון עוד יותר הזמן מהפרעון ונמצא ל"ד כלל לשאר רבית מאוחרת שנותן בסתם או לאחר סילוק החוב ואומר בשביל מעותיך שהיו בטילות אצלי משא"כ בנד"ז שאומר בפירוש כדי שיאריך כו'. מ"מ לא הוי רבית דאורייתא כיון שבמכירה זו מסלק החוב ולא נשאר אגר נטר. א"כ מ"ש כדי שיאריך כו' היינו שממילא יהיה כן מאחר שמסולק ממנו ואינו עוד לוה שלו וא"כ לא הוי רק רבית דרבנן:

חומ"מ אף דהוי רבית דרבנן י"ל שאין צריך ראובן ליתן לשמעון המעות שלקח יותר מכפי שמכר לו. דהא גם גבי מקח שנעשה באיסור דרבנן כגון פוסק על הפירות עד שלא יצא השער או שהוסיף במקח משום אגר נטר קיי"ל בי"ד סס"י קע"ה ובח"מ סי' ר"ח דאין צריך ליתן לו רק כפי השער של היתר ומה שהוסיף א"צ ליתן לו אע"ג דאינו רק אבק רבית רק ששם בח"מ סי' ר"ח כ' הב"י בשם תה"ר דבפוסק עד שלא יצא השער ונתייקר דא"צ המוכר ליתן לו רק כשער של עכשיו מ"מ הלוקח יכול לחזור בו ולקבל מעותיו וה"נ כן הוא דשמעון הקונה אין רשאי ליקח הסחורה רק כפי המקח השוה שהיה בעיר בעת הפסיקה. אבל מה שהוזיל לו א"צ ליתן אע"ג דהוי רק רבית דרבנן מ"מ לא מפקינן זה מהמוכר דומיא דפוסק על הפירות עד שלא יצא השער דאע"ג דקנה בא' מדרכי ההקנאות לא מפקינן מהמוכר כ"א כשער היוקר דעכשיו ולא כפי הפסיקה וה"נ אין לראובן ליתן לשמעון רק כפי המקח השוה שהיה בעיר בסחורה זו ולא מה שהוזיל לו ראובן. אמנם ג"כ אם ירצה שמעון יכול לומר שאם כן אינו רוצה בהמקח כלל וחייב ראובן להחזיר לו מעותיו. ומ"ש כת"ר דאם נאמר שאין ראובן צריך ליתן לו המעות שלקח יותר מכפי שמכר לו אז יהי' סילוק מהמקח הנ"ל בלא זוזי וכל סלוקי זוזי אפוקי מיני' הוא כדאמר רב אשי בב"מ פא"נ (דס"ז ע"א). אין הנדון דומה לראי' דסילוקו בלא זוזי דרב אשי היינו שינכו לו מן הקרן שלו עבור מה שאכל בתורת ריוח וניכוי מן הקרן היינו ודאי אפוקי מיניה. משא"כ בנדון זה שהקרן שלו יסלק לו בשלימות רק הריוח מה שלקח ראובן יותר מכפי שמכר לו זה לא יתן לו ואין זה כלל אפוקי מיניה כ"א אדרבה שלא יתן לו מה שאינו שלו כי ריווח זה הוא אבק רבית כיון דראובן הוזיל לו מהמקח וזהו האבק רבית דאסור ללוה ליתן למלוה ואע"ג שכבר נתקיים המקח בא' מדרכי ההקנאה כדמוכח בהדיא מדין הנ"ל דפוסק על הפירות ואח"כ נתייקר דא"צ ליתן לו אע"ג שקנה בקנין גמור רק כפי שער דעכשיו ולא מה שהוזיל לו כנ"ל. והיינו ודאי משום דאין זה כלל אפוקי מיניה כיון שהקרן שלו מחזירים לו בשלימות רק הריוח שהיה מרויח אין נותנים לו וזה אינו נק' אפוקי מיניה כן מוכרח לומר לדברי רב האי שהביאו הרא"ש פא"נ ובטוש"ע סס"י קע"ה:

טאלא דאכתי איכא למידק אע"ג דלא דמי ממש להא דרב אשי דאיהו מיירי בניכוי מהקרן רק שאין מנכים לו עבור מה שאכל בתורת ריווח כו' ואין זה ענין לנדון זה כלל דהוי רק ניכוי הריוח שלא הגיע לידו עדיין. מ"מ מאחר דקיי"ל דאבק רבית אין מוציאין ממלוה ללוה כמבואר ממימרא דרב אשי הנ"ל ובגמ' (דס"ב) וא"כ סחורה זו שקנה שמעון מראובן אע"ג דהוזיל לו ועשה בזה איסור דרבנן מ"מ הסחורה היא נקנית לשמעון כיון שקנה אותה בקנין גמור המועיל וא"כ אף שהיא מונחת אצל ראובן וראובן עוסק במכירה הו"ל כפקדון דשמעון שהפקיד ביד ראובן למוכרו דהפקדון והמעות הבאים ממנו כל היכא דאיתנהו ברשות שמעון הם. וא"כ לכאורה הו"ל אפוקי מיניה ממש. דמה לי מיניה או מנפקד שלו. ואע"ג דהנפקד הוא ראובן התופס לעצמו י"ל דכשם דאם תפס מבית שמעון ממש מפקינן מיניה ה"נ כשתפס מסחו' שמעון המונחת אצלו. וכעין שפירש"י בפסחים (דל"א ע"א) ד"ה שאני התם דמה לי אני מה לי אחר כו' וה"נ י"ל כן. דכשם שאין לוי שמגיע לו א"ר משמעון יכול לתפוס מסחורה זו דשמעון שתח"י ראובן ואי תפס מפקינן מיניה כך גם ראובן עצמו לא יוכל לתפוס מסחורה זו כיון דקנויה היא לשמעון בק"ג המועיל דמקח שנעשה באיסור רבית המקח קיים אפילו אם היה רבית דאורייתא כש"כ כשאין כאן רק רבית דרבנן וכיון שהמקח קיים ה"ז ברשות שמעון ואיך יוציא ראובן ממנו הא"ר דרבנן. ואין לומר דא"כ גם על רבינו האי גאון וכל הפוסקים הנמשכים אחריו והטוש"ע ח"מ סי' ר"ח וי"ד סי' קע"ה. יקשה לנו דא"כ גבי פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ונתייקר אח"כ כיון דמיירי שקנה הלוקח בקנין גמור המועיל (ולא בקנין המועיל רק למי שפרע כמש"ש בפי') א"כ הפירות הם בחזקת הלוקח ממש א"כ כשאינו נותן לו המוכר ללוקח כפי הפסיקה רק כשער היוקר ה"ז אפוקי מיניה ממש וא"ר אין מוציאין ממלוה ללוה. ואיך פסקו בפשיטות דאין ליתן לו רק כשער היוקר. יש לחלק דהתם כיון דמיירי שאין למוכר הפירות דאילו יש לו אע"פ שלא יצא השער מותר לפסוק וכיון דע"כ צ"ל דלא היה לו הפירות א"כ אף אם יצוייר שקנה בקנין גמור ושמהני קנין בכה"ג אף שאין לו הפירות (וצ"ע בח"מ סי' ר"ט ס"ו) מ"מ אין זה רק ע"ד חיוב שהמוכר מחוייב להעמיד ללוקח פירות אלו. אבל לא שייך שהפירות שקנה המוכר אח"כ הן ממש של לוקח. כ"א הן של מוכר כיון דלא היו בעת הקנין רק אח"כ באו להמוכר ומ"ש רב האי דקנה הלוקח בק"ג ר"ל שמחויב המוכר להעמיד לו הפירות. משא"כ בנד"ז שהיה לראובן הסחורה ומכרה לשמעון בק"ג א"כ הסחורה קנויה לשמעון ממש. וחילוק זה בין חיוב גמור ובין אם הוא של הלוקח ממש הוא מבואר בגמ' פרק הזהב (דמ"ה ע"ב) האי נקנה בכסף בכל מקום שהוא נתחייב גברא מיבעיא לי' כו' ע"ש. וגבי מוכר פירות עד שלא יצא השער לפמ"ש בשו"ע סי' ר"ט ס"ו א"א כלל לצייר קנין גמור כ"א ע"ד חיוב שנתחייב גברא ע' ב"י שם ססע"י ו' אבל בלשון חיוב כו'. וכיון שכן י"ל דמשו"ה ס"ל לרב האי דא"צ להמוכר ליתן ללוקח רק כשער שאח"כ ולא כפי הפסיקה ואין זה אפוקי מיניה כלל מאחר שהסחורה אינה קנויה לו ממש כ"א שנתחייב גברא ואע"פ שהוא חיוב גמור מ"מ אין זה אפוקי מיניה ממש רק שמפקיעים החיוב והפקעת החוב אף אם הוא חוב גמור נפקע בקל יותר מלהוציא ממנו ממש. דלא אמרו רק שאין מוציאין מהמלוה. משא"כ הכא הוא עדיין אצל הלוה רק שנתחייב לו כו' והרי בכל א"ר נתחייב הלוה למלוה או הלוקח למוכר ואעפ"כ אין מוציאין ממנו משא"כ בנד"ז כשהסחורה נקנה ללוקח ממש מדינא יש לומר דה"ז כאילו בא לידו ולרשותו וכשיעקל ממנה כלום ה"ז אפוקי מיניה ממש. ולא דמי ג"כ [להא] דתני רב ספרא ברבית דר"ח בגמ' (דס"ב ב') ובש"ע סי' קס"ג ס"ג דלדעת הרמב"ן כשמסלק לו מעות לא יתן רק כ"ד סלע ומעכב סלע הכ"ה לעצמו אע"פ שמחוייב לו סלע זה בחיוב גמור קודם שנעשה ההערמת רבית וא"כ הוא אפוקי מיניה ממש י"ל דמ"מ אין זה רק הפקעת החוב. משא"כ בנד"ז הוא אפוקי מעות שלו ממש ולא דמי להלוהו ודר בחצירו דלרבינו אפרים וסיעתו מנכה לו מההלואה דהתם ג"כ מחוסר גוביינא כי היה רק חוב אלא דמ"מ אין לחלק כן מסברא די"ל ג"כ להפך דלא אמרו אלא דאבק רבית אין מוציאין מהמלוה ממש אבל כל שהוא עדיין ברשות הלוה דהוא המוכר אף שנקנה להלוקח דהוא המלוה כיון דמקח זה שבו נעשה הרבית הוא עדיין ברשות המוכר אין זה אפוקי מיניה דהלוקח ממש כיון שעדיין לא תפס המלוה המקח שבו הרבית לידו ממש וא"ר אין נעשה שלו אלא כשתפס ממש ולא כשהוא עדיין אצל הלוה. משא"כ בשאר מקח שאין בו רבית ודאי כשקנה אותו בק"ג הוא שלו לכל דבר אף שמונח ברשות המוכר:

יומצאתי ראיה שהדין כסברא זו האחרונה ממ"ש הטור י"ד סי' קע"ז בשם הרמ"ה על ענין רב עיליש גברא רבא שבגמ' (דס"ח ע"ב) וז"ל אבל באינש אחרינא דלא אתחזק בהכי כתב הרמ"ה דיינינן לשטריה כפשטיה והוה שטר שיש בו רבית ואם יש הפסד יקבל (ר"ל הנותן העיסקא) החצי כפי תנאו ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום עכ"ל. הרי שאין מקבל ריוח אף גם מהפלגא דפקדון ואע"פ שהוא רק אבק רבית ולא אמרינן דריוח זה הוא כאילו תפוס בו כיון דהוא בהפלגא דפקדון והו"ל אפוקי מיניה. אלא עכצ"ל דכיון שהוא עדיין אצל המתעסק דהוא הלוה אע"פ שהוא אצלו רק כדרך פקדון אין זה כלל אפוקי מיניה דהמלוה. וגם ממ"ש הב"י שם בשם הנמוק"י שחילק בין גברא רבא לאינש אחרינא בגוונא אחריתא דבאינש דעלמא אי קדים מארי עיסקא (ר"ל הנותן העיסקא) ותפס (הריוח דפלגא פקדון כ"ה בשט"מ בשם הראב"ד שמשם מקור דברי הנמוק"י) לא מפקינן מיניה. אבל בגברא רבא כיון דפשיטא לן דלאו באיסורא אתני אע"ג דתפס מפקינן מיניה עכ"ל. הרי דוקא אם תפס הריוח לא מפקינן מיניה הא אם לא תפס אין לו הפלגא ריוח אא"כ יתן לו שכר טרחו לדעת הרמב"ן בשט"מ ולא אמרינן דהרי הוא כאילו תפס כיון דהוא אצל המתעסק בתורת פקדון והו"ל אפוקי מיניה וכ"פ בשו"ע סי' קע"ז סכ"ה כהרמ"ה (וע"ש בש"ך דאפילו אם יתן לו שכר טרחו לא מהני וזה לא כהרמב"ן) וכן מבואר ג"כ מתשו' הרא"ש כלל פ"ח סי' ח' הובאה ב"י סי' קע"ז ובט"ז שם סעי' כ"א ס"ק כ"ו. (ואגב אורחא נימא בתשו' זו דלכאורה ה"ז ביש לו מצי לאוזיל גביה ושם הי' לשמעון חטים. וצ"ל משום דהוזיל גביה חטין אלו כדי שיתן לו עוד עיסקא על שאר חטים כמבואר שם ול"ד למ"ש כלל פ"ט ס"ט גבי גבינות דהוי ר"ק דהתם הוזיל כדי שילוה לו ע"כ הוי ר"ק אבל הכא הוזיל כדי שיתן לו עיסקא וצ"ע) ואין לחלק עוד בין פלגא פקדון שבעיסקא לפקדון גמור ולומר דפקדון גמור הוא יותר ברשות המפקיד מפלגא פקדון שבעיסקא דעדיין אינו בחזקתו לבד כיון דצריך חלוקה. דהא ליתא דהא גם אפילו הפלגא מלוה הוא בחזקת הנותן קצת כמ"ש בגמ' פ"ט דב"מ (דק"ד סע"ב) מיהו לכאורה לענין קדושי אשה ודאי יש נפ"מ דהמקדש בעיסקא י"ל שאינה מקודשת דמאן פלג לך ע' באה"ע סי' כ"ח סעיף י"ח ובש"ע י"ד סי' קע"ז ססע"י כ"ג. מ"מ לא נראה כלל לחלק בהכי. ועוד דהא בלא"ה י"א דאפילו קבל המלוה אבק רבית אם תפס הלוה משל מלוה לא מפקינן מיניה כמו שהובא בטור סי' קס"א בשם הראב"ד ונהי דאנן לא קיי"ל הכי היינו דוקא כשהגיע הא"ר להמלוה ממש. אבל בעודו אצל הלוה ולא הגיע ליד המלוה עדיין כלל כנדון הזה שהוזיל לו סחורה אע"פ שהמלוה קנה הסחורה בק"ג מ"מ הרבית שיש בזה יעמוד ביד הלוה אע"ג דהוי רק אבק רבית או רבית מאוחרת ודי בזה. ושומר נפשו ירחק מזה ויפרוש מהאיסור ויגיע לו עושר: