סימן סז

אסימן סז

ע"ד מלאכת עשיית הצוקער ממוחל הבוריקעש וכדי להצליל המוחל מערבים בו תרי ממאה דם וגם אפר ואחר כך מסתנן והדם מאסף אליו כל הפסולת ונשאר בפ"ע והמשקה נעשי' צלולה ונעשה ממנה אח"כ צוקער:

הנה בנדון כזה מצאתי מדברים בזה גדולי האחרונים ה"ה הרמ"ע בתשו' סי' כ"ז שהחמיר במלח שמעמידי' אותו ע"י דם שלא לאוכלו בעיני' היינו לא לטבול בו צנון וכיוצא בזה אף שהדם בטל באלף במלח רק בתבשיל התיר ליתנו כשא"א במלח אחר ע"ש הביאו הפר"ח סס"י ק"ה. והרדב"ז בתשו' שנדפסו מחדש חלק ג' סי' תר"ו הביאו הפר"ח סי' פ"ז סק"ז בענין צוקער שנותנים בו חלב בהמה תרי למאה ושם הפר"ח מחמיר מלאוכלו עם בשר אע"פ שאח"כ מתמעט החלב ע"י הרתיחה ע"ש בפר"ח. וכן בתשו' נו"ב מה"ת סי' נ"ו:

והנה מתחלה י"ל מ"ש רמ"א בהג"ה סוף ה' יי"נ סס"י קל"ד להתיר המלח שנותני' העכו"ם דם ללבנו משום דהוי לפגם. והפר"ח סס"י ק"ה השיג עליו משום דבכה"ג שהמלח מתתקן ע"י הדם שהוא מעמידו לא מהני כלל מה שהוא נטל"פ. ואמת ע"ז יש לתרץ דרמ"א לא ס"ל שיהי' להדם דין דבר המעמיד ממש עד שנאמר דה"ל כאילו איתא בעיני' ולא מהני נטל"פ. כיון שאינו רק ללבנו (ועוד דגם את"ל דה"ל כאילו איתא בעיני' אפשר אין ר"ל שרואים אנו כאילו כל המלח הוא דם אלא כאילו הדם שיש בו בתערובות לפי ערך איתא בעיני' וא"כ אי איתא בעיני' בתערובות ג"כ בטל מצד נטל"פ). אך בגוף סברת רמ"א דהדם נטל"פ לא ידעתי מנ"ל זאת דבתוס' פרק אין מעמידין (דל"ג סע"א) שמשם מקור דין זה לא נז' כלל זה וכן בפסקי תוס' שם סי' נ"ט וכן בהרא"ש שם סס"י כ"א רק ההיתר משום הדם אזיל לאיבוד ואינו נותן טעם. וז"ל או"ה כלל ל"ב סעי' כ"א וכתב עוד במרדכי פרק א"מ וכן במקומות שרגילין לתת דם במלח כשמרתיחים אותו מותר דודאי בכל כך מועט לא ניכר ולא נשאר טעמו אלא הלך לאיבוד ונשרף ונתבטל ואין בו אלא הנאה בעלמא שמתלבן בו המלח עכ"ל. הרי מבואר מדברי הפוסקים להפך דעיקר ההיתר משום שלא נשאר ממנו כדי נתינת טעם כי כלה ונשרף. אבל לא דה"ל נטל"פ:

בוהנה הפר"ח סס"י ק"ה כ' דאולי התוס' שהתירו המלח לשטתייהו אזלי דס"ל שבדבר המעמיד ג"כ בעינן שיהי' נותן טעם ואם לאו אינו אוסר וכמו שהובא בי"ד סס"י פ"ז ע"ש בש"ך. אבל לדידן דקיי"ל דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל א"כ כיון דא"א לתקן המלח בלא דם מאן לימא לן דלא מקרי בכה"ג מעמיד ולפיכך ראוי לחוש לדעת הרמ"ע בתשו' סי' כ"ז הנ"ל שלא לאוכלו בעיניה. עכ"ד הפר"ח. וזוהי חומרא יתירה שלא להשגיח על התוס' והרא"ש והמרדכי וכל האחרונים המתירים בפשיטות ולחוש ליחידאה הרמ"ע שלא הביא דבריהם כלל. וע"ז י"ל אילו שמיעא ליה לר' מ"ש הפוסקים הנ"ל הוה הדר בי' וכמ"ש בכתובות (דס"ט). בשגם שא"א לומר דהרא"ש ס"ל דדבר המעמיד בטל כשאינו נ"ט דהא כ' בפב"ת דע"א סי' ל' בענין ד' מיני מדינה וז"ל ועוד דהנהו שאני שאין גופי המאכל נעשה זולתי החמץ שיש בהן וכיון שהחמץ שיש בהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובין כאילו הוא הכל חמץ עכ"ל. וכ"ש בדבר המעמיד דודאי לא בטל. וא"כ עכצ"ל דהיתר המלח הוא מפני שהדם לא חשיב כלל דבר המעמיד וכמ"ש האו"ה שאין ממנו רק הנאה בעלמא שמתלבן בו המלח. ועפ"ז יעלה בידינו עוד ליישב מה שיש להקשות בהיתר המלח מתשו' הרשב"א הובאה בב"י סס"י קל"ד ובמג"א בה' פסח סי' תמ"ב וביאר זה אאזמו"ר הגאון ז"ל בשולחנו הט' סי' תמ"ב סעי' ו' כיון שדרך תקון המורייס הוא ע"י לחם הרי הוא חשוב ואינו בטל במורייס אפילו באלף ובקונט' אחרון שם ביאר זה ע"פ סברת הרא"ש פב"ת דע"ז סי' ל' הנ"ל. וא"כ לפ"ז צ"ל אף אם הדם לא חשוב דבר המעמיד מ"מ עכ"פ דרך עשייתו הוא ע"י הדם וא"כ לא בטיל. אעכצ"ל משום דהכא אדרבה אינו חפץ בטעם הדם כלל ואין נותני' אותו רק לתועלת ליבון המלח לבד ולא נשאר ממנו שום טעם כלל ול"ד לד' מיני מדינה הנ"ל דלא שייך לומר שאינו חפץ בטעם הפת כו' כמו בטעם הדם דלחם לבב אנוש יסעד. ודם נפשו של אדם קצה בו. ובתשו' נ"ב מה"ת סי' נ"ו כתב דהרמב"ם ורבו הר"י בן מיגאש לית להו האי סברא דהרשב"א וכדאי הם לסמוך עליהם במידי דרבנן. ועיין בתשו' הרשב"א ח"ג סי' רי"ד שבב"י סס"י קל"ד משמע דהתם לאו משום הך דינא לחוד דכל דבר שעיקרו כך אינו בטל אסר שם כ"א משום דה"ל איסור יי"נ וכל הדברי' הנעשים על ידיהן כו' לא הלכו בו אחר נ"ט כו' וזהו סברת הראב"ד הביאה בתה"א גבי איסור גבינות הע"א וא"כ אדרבה דוק מינה דבשאר איסורים הי' בטל כה"ג ואע"פ שעיקרו כך דומיא דגבינות שעיקרו כך לעשות ע"י עור הקיבה ואפ"ה הוצרך לטעם משום שכל הדברים שנעשו ע"י עכומ"ז דוקא והרשב"א כ' שהוא הישר שבטעמים. א"כ מוכח דגם לדידי' רפויי מרפי לי' הדין הנ"ל דכל דבר שעיקרו כך הנ"ל שלא יהי' בטל. וגם בלא"ה בנד"ז אין עיקרו כך רק בשביל להצליל המשקה לבד ולא בשביל תיקון גוף הדבר. ועוד דכיון דהתוס' ורבים עמהם ס"ל אפי' בדבר המעמיד דבטל כשאינו נותן טעם. א"כ אין להחמיר כ"כ בדבר שאינו מעמיד רק שדרך עשייתו כך ובפרט שיש לזה עוד צדדים להקל כנ"ל:

גומיהו כ"ז בענין המלח שנותנים בו דם מועט ביותר כמ"ש האו"ה בשם המרדכי אבל בנד"ז שהדם הוא ערך תרי למאה (לפי חשבון לס"ד הין נותנין הין ושלישית ההין) א"כ כיון דנטל"פ לא שייך לומר ע"ז כנ"ל וגם לומר שהדם נשרף ג"כ אין שייך כ"כ בנד"ז דאין הדם נשרף ע"י רתיחה בקעסיל יותר מזאפט הבוריקעש א"כ איך נקיל בזה. והרי בנדון דהרדב"ז שבפר"ח סי' פ"ז סק"ז אסר הפר"ח לאוכלו עם בשר והרדב"ז לא התירו רק משום דחלב הוא היתר ונתמעט קודם שבא לכלל איסור משא"כ הכא גבי דם. אך לכאורה יש להקל משום דכיון דקיי"ל מין בשאינו מינו סמכינן אקפילא והרי הכא ג"כ נודע עכ"פ מהסתם שצוקער זה טעמו כשאר הוט צוקער (ואף אם מבינים גדולים יבינו שינוי קצת הרי טעם שאינו נרגש לרוב העולם אינו טעם ועוד דגם המבינים ירגישו שינוי אבל מ"מ טעם צוקער הוא רק מין צוקער אחר) ובהוט צוקער ברור לכולי עלמא שאין נרגש בו שום טעם וריח דם כלל. ולא איכפת לנו בדין אם יש ששים או לא כיון שברור לנו ממש שאין הדם בו בנותן טעם וא"צ לקפילא. אלא דיש לדחות דא"כ למה הוצרכו התוס' והרא"ש והמרדכי להאריך בהיתר המלח דה"ל כזורק מים לטיט. תיפוק לי' דבמלח ודאי אין נרגש שום טעם דם כמו בצוקער. אעכצ"ל דזה אינו מספיק להתיר. ויש לומר טעם האיסור עפמ"ש רמ"א בש"ע סי' ק"ג דבר שאינו נ"ט לא לפגם ולא לשבח אסור. ופי' הכו"פ שם דהכונה הוא ע"ד מ"ש הרז"ה בס' המאור פרק אלו עוברין גבי כותח הבבלי שהוא טעם חדש. וכמו עד"מ ביין שרף אין נרגש ממש טעם הדגן רק שמהתערובות נולד טעם חדש. וכך י"ל בנדון הצוקער שהרי אין בו לא טעם בוריקעש ולא טעם דם ושא"ד רק מהתערובות נולד טעם חדש לגמרי. ובכה"ג צריך ששים נגד הדם ולא שייך לומר הרי אין נרגש בו טעם הדם ולמאי ניחוש לה כיון דזהו טעם חדש וא"כ א"א למיקם אטעמא אם הי' מהדם סיוע גמור לטעם זה או לא ומש"ה בעינן ס' ולכן הוצרכו התוס' ורא"ש גבי מלח לומר שהדם מועט מאד דוקא. אבל לא מהני מה שאין הטעם מדם נרגש כנ"ל. והן אמת שיש ג"כ לצדד להקל ולומר דנדון כזה דטעם חדש שהזכיר הרז"ה לא נק' כלל נותן טעם וכמש"ש הרז"ה דנק' היתר מצטרף לאיסור וכו' ולא טעם כעיקר. דטעם כעיקר היינו שנרגש טעם האיסור ממש. משא"כ טעם החדש הנולד מאיסור והיתר ה"ל זה וזה גורם וזוז"ג שרי. דכיון דגוף האיסור הי' בטל לולי הטעם שטועמים טעם האיסור והכא אינו טעם האיסור כ"א זוז"ג (ופי' דברי הרמ"א סי' ק"ג היינו שטעם האיסור נרגש ממש רק שאין הטעם לשבח ולא לפגם כמ"ש הפר"ח). וכ"ש הכא דעיקר הגורם הטעם הוא המוחל מהבוריקעש והדם אינו רק כ"א להצליל וכו':

דוראיה לדבר לכאורה ממ"ש הפוסקים בדין נטל"פ דאינו אוסר תערובתו אפילו האיסור בפ"ע מוטעם ומושבח אלא שפוגם תערובתו מותר ואין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאוכלו אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו והיינו דוקא כשנתערב איסור מועט עם היתר מרובה כמ"ש כ"ז בש"ע רס"י ק"ג. והנה אע"פ שהאיסור מועט וההיתר מרובה מ"מ כזית בכדי אכילת פרס הוא דאורייתא. וטעם זה שפוגם רק קצת אינו מספיק להתיר מצד עצמו דכל שאינו נפסל מאכילת אדם היו לוקין עליו מדאורייתא. וא"כ עכצ"ל דההיתר הוא משום דכזית בכדי אכילת פרס דאסור היינו כשיש טעמו וממשו. משא"כ כשטעמו פוגם ה"ל ממשו של איסור בלא טעמו וזה מותר כל שההיתר רבה על האיסור. נמצא דעיקר ההיתר בנטל"פ משום דה"ל כאילו אינו נותן טעם כלל. דהפגם מהני לומר דהטעם כמאן דליתיה דמי. אבל לומר שמועיל להתיר מצד שמקלקל זה א"א לומר כיון דפוגם רק קצת אלא דמהני לומר דלא אסרה תורה טעם כזה. ונשאר רק הממש של איסור בלי טעם לכן בטל ברוב. כן נראה ממ"ש הרשב"א בתה"א (בית ד' סוף שער ראשון דף קי"א ע"א) וז"ל שהאיסור המועט בטל אצל היתר המרובה דבכל התורה כולה הולכין אחר הרוב ואי משום טעמו של איסור שהוא נטעם ונרגש בו כאילו הוא בעינו ונרגש בו לאסור את ההיתר המרובה אדרבה הוא פוגמו כמו שאמרנו וכמש"ל בשאר נטל"פ עכ"ל. הרי עיקר טעם ההיתר דנ"ט לפגם משום ביטול ברוב. ודבריו צריכים ביאור מ"ש דבכל התורה כולה הולכין אחר הרוב. הא מין בשאינו מינו בכזית בכדי אכילת פרס אסור דאורייתא ולוקין עליו ואע"פ שההיתר רב הרבה על האיסור ועכצ"ל דכוונתו כך דמצד ממשו של איסור בדליכא נתינת טעם בטל ברוב וכזית בכא"פ דאסור היינו משום שיש טעמו וממשו והכא כיון דטעמו כמאן דליתיה א"כ נשאר ממשו והוא בטל ברוב. ואע"פ דטעמו בלא ממשו אסור ולא מהני רוב עד שיהי' כ"כ שיתבטל הטעם ולא יהי' נרגש מ"מ ממשו בלא טעמו מתבטל ברוב דאחרי רבים להטות משא"כ בטעמו ולא ממשו שהטעם נרגש וה"ל כניכר האיסור כמ"ש הפמ"ג סי' ק"ג בשם הרשב"א. והנה אף דהרשב"א דף קי"א כתב כן גבי דברים הפגומין מעיקרן מ"מ עכצ"ל דטעם ההיתר של דברים המשובחין אלא שפוגמי' התערובות הוא ג"כ רק משום דה"ל כאילו אין נותנין טעם כלל וממילא ממשו של איסור בטל ברוב וכן מפורש בדבריו דקי"ט ריש עמוד ב' וז"ל כיון שנותן טעם לפגם כל שהוא בתערובתו מותר לפי שאינו נותן טעם דאדרבה פוגם עכ"ל. הרי יסוד ההיתר דכיון דפוגם אפילו רק משהו ה"ל עכ"פ כאילו אינו נותן טעם כלל וממילא מתירין מצד ביטול ברוב. והשתא אתי שפיר הקושיא שהקשו איך למדו דין היתר דנטל"פ כשפוגם רק כל שהוא מדין נבלה שאינה ראויה לגר דנפסל לגמרי ונפסד מאכילת אדם ואע"ג דהתם היינו להתירה בפני עצמה והכא הוא ע"י תערובות מ"מ אין ענין זה לזה דיש לנו לומר דכשנפסד מאכילת אדם מותר אפילו בפ"ע. משא"כ כשפוגם רק קצת כיון דבאיסורי' קאי בפני עצמו ה"ה שאוסר תערובתו לגמרי. אבל לפמ"ש א"ש דסברא הוא כיון דע"י קלקול הטעם לגמרי עד שאינו ראוי לאכילת אדם ניתר ממשו של איסור ממש. אלמא דהטעם דבר גדול הוא כמו כן יש לנו לומר דטעם הפוגם קצת אף דאין בו כח להתיר ממשו של איסור מ"מ הטעם אינו אוסר עוד עכ"פ ואינו לא מתיר ולא אוסר. ואין טעם אוסר אלא כשנהנים ממנו כמו שאמרו בלשון המשנה שיש בהנאתו בנותן טעם אבל כשאין הנאה כלל מטעם זה אינו אוסר עכ"פ ונשאר האיסור רק מצד ממשו של איסור. וסברא זו למדו חז"ל מדחזינן דהקפידה תורה על הטעם עד שכשנפגם הרבה מתיר הממשו של איסור ע"כ י"ל דכשאין נפגם רק מעט נהי דאינו מתיר מ"מ אינו אוסר ג"כ. וכיון שנשאר האיסור רק מצד ממשו של איסור על כן כשנתערב הוא בטל ברוב כנ"ל. אלא שלכאורה יש קושיא ע"ז מדין מין במינו דצריך ג"כ ששים אע"ג דליכא ענין נותן טעם כלל וה"ל כממשו בלא טעמו ועכ"ז צריך ששים. ויש לחלק דשאני התם דהאיסור יש בו טעם ופולט טעמו בההיתר רק שאינו נרגש ע"כ גזרינן אטו מין בשאינו מינו וכמ"ש הרשב"א בתה"א (דף ק"ז ע"ב) וז"ל ואפילו במין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו מ"מ כיון שבכנגדו במין בשאינו מינו נרגש החמירו מדבריהם ואסרוהו עכ"ל. הרי דבמין במינו היינו שאין הטעם נרגש אבל ודאי יש התפשטות הטעם להכי אסרוהו מדבריהם. משא"כ דבר הנטל"פ ה"ל כאילו אין בו טעם כלל רק ממשו של איסור לכן בטל ברוב. ועדיף מיבש ביבש במין במינו דבטל ברוב אע"ג דיכול לבוא לידי נ"ט כשיבשלוהו. כ"ש הכא דא"א שיבוא לידי נ"ט. ועפ"ז י"ל בנ"ד שהדם מועט מאד במוחל הבוריקעש רק אחד בחמשים ואין נרגש כלל שום זכר בהצוקער מן דם כלל רק שבאנו לחוש כיון שאין בהצוקער ג"כ טעם בוריקעש א"כ ה"ז טעם חדש לגמרי א"כ י"ל שהאיסור הי' ג"כ גורם לצמיחת הטעם החדש הזה. וע"ז י"ל לו יהי כן כיון דזוז"ג שרי. א"כ טעם זה החדש לא חשבינן לי' טעם האיסור כלל כיון דמשונה ומובדל לגמרי תכלית ההרחק מטעם האיסור. א"כ אין טעם האיסור רק כגורם לטעם זה עם רבים מגורמי ההיתר שהם עיקריים כנ"ל וזוז"ג שרי אפילו כששניהן גורמין בשוה כ"ש בכה"ג ונמצא נשאר לחוש רק מצד ממשו של איסור בלי טעם והוא בטל ברוב. ונראה שנד"ז עדיף טובא מענין טעם חדש שהזכיר הרז"ה גבי כותח הבבלי דהתם לא נשתנה החמץ כלל אלא שמכל מקום אין טעמו נרגש כי ע"י עירוב הג' דברים חמץ ונסיובי משתנה טעמן לטעם אחר ואין הדגן ניכר בעירוב אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש. ובאמת שהראב"ד ז"ל השיג ע"ז ואמר שאי אפשר שיהי' הג' שבו ממין אחר ולא יהיה טעמו נרגש בו. משא"כ הכא בהצוקער פשיטא ופשיטא דפנים חדשות לגמרי באו לכאן (אפילו לגבי מוחל הבוריקעש י"ל כן מכ"ש) לגבי הדם עכ"פ:

הומיהו אף כי זו סברא והיתר נכון לומר דהדם בטל ברוב מצד שאין ממנו שום נתינת טעם ופנים חדשות הוא הטעם דהצוקער. אעפ"כ למעשה נצרך עוד להעזר כדי להקל והוא משום דכיון דהדם הוא רק חלק אחד מחמשים לגבי ההיתר וכל עיקר נתינת הדם רק כדי להצליל המשקה שאח"כ ע"י הסינון הנה הדם ממשיך לעצמו כל זוהמא ופסולת ונבדל מהמשקה והמשקה נעשה צלולה א"כ פשיטא שאין נשאר ממנו באמת בהמשקה אח"כ חלק אחד מששים ואפשר לא נשאר בו רק חלק אחד ממאתים וכה"ג. אלא דזה לא מהני להקל מצד טעם זה לחוד דהא קיי"ל גבי כחל דבכולי' משערינן משום דמאי דנפיק מינה לא ידעינן ומזה למדו הפוסקים לחתי' איסור שנפלה בהיתר דבכולה משערינן. וא"כ הגע עצמך אם נפלה חתיכה נבלה לרוטב של היתר שיש בו חמשים נגד חתיכת הנבלה הרוטב אסור אע"פ שסילקו אח"כ החתיכה נבלה וזרקו לחוץ. ודכוותה בנדון זה דהדם היוצא עם הפסולת לא עדיף מחתיכה שזרקוהו ודאי לחוץ ועכ"ז אוסרת עד שיהא ששים כנגד כולה ועיין הטעם במשמרת הבית דק"ו ע"א לפי שאנו רואים את האיסור כאילו כו' פלט מעט מעט בתוך הקדרה את שלו וחוזר ובולע מעט מעט מן ההיתר שחוצה לו וכו' עכ"ל. ואע"ג דאי אפשר שלא ישאר בהאיסור רביע או חומש שלא פלט וא"כ הי' לנו להתיר כשיש בהיתר חמשים נגד כל האיסור עכ"פ מ"מ צ"ל דלא פלוג רבנן. וא"כ ה"ה ודאי בנד"ז צריך שיהי' ששים דוקא נגד כל הדם. אלא כיון דמ"מ הוא רק חומרא שהחמירו מצד דלא פלוג ולא דמספקינן באמת דילמא פליטתו כשיעור כולו ממש וכמ"ש בהדיא בתה"א דקי"א ע"א שבודאי ידענו שאין פליטתו בכולהו כו' ע"ש. א"כ הכא כיון דעכ"פ ג"כ אין נרגש שום זכר טעם דם כלל כנ"ל יש להתיר ולסמוך על היתר הנ"ל [ע' מפתח]. וה"ז כעין מ"ש הרשב"א שם בתה"א דקי"א גבי חתיכה איסור שנפל לתוך היתר מועט והכירו וזרקו דמותר כשנטל"פ. ואע"ג דמשערינן בכולהו כו' הכא א"צ לשער בכולו מפני שבודאי ידענו וכו' ע"ש. וה"נ י"ל כעין זה שהרי בודאי ידענו שאחר הסינון אין נשאר מהדם אחד מששים נגד ההיתר אלא דמחמירין לשער בכולו. אבל כשטעמנו ואין נרגש שום טעם יש להקל ואף אם באנו לחוש לטעם חדש אין לחוש כ"כ דודאי לא יהיה ממנו טעם חדש באמת כיון שנשאר רק פחות מס' ועוד דאף לו יהי כן יש להקל כנ"ל. אלא דאם באנו להעזר מקולא זו יש לחוש שמא נעשה המשקה נבלה קודם הסינון שלא הי' בההיתר ששים נגד הדם וגם אפי' למאן דאמר דבשאר איסורים חוץ מבשר בחלב לא אמרי' חנ"נ מ"מ החתיכה שנאסרה אינה ניתרת עוד כמ"ש בטוש"ע סי' ק"ו וכן הסכימו האחרונים דלא כהטור. ואין לחלק בזה בין לח ליבש דדוקא לענין אם ניתוסף היתר מחלקינן בינייהו דבלח חוזר וניתר מה שנאסר. משא"כ בכה"ג דנ"ד שלא ניתוסף היתר רק שהאיסור נפרד ע"י הסינון אין לחלק ולהתיר בלח יותר מביבש. וא"כ לכאורה בטל סעד ועזר קולא הנ"ל. מיהו זה אינו דודאי למ"ד דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב לא בטלה סעד וקולא הנ"ל דהא דמ"מ אפילו בשאר איסורין החתיכה נשארה באיסורה הוא כמ"ש בסה"ת סי' נ"ב דהחתיכה לעולם אסורה דשמא לא פלטה כל איסור הבלוע עכ"ל. ובמשמרת הבית דצ"ח ע"ב כ' ג"כ וז"ל אלא על כרחינו כיון שנאסרה שוב אינה חוזרת להכשרה דודאי נאסרה וכשנפלה בקדרה אחרת אין אנו יודעין שנסחט ממנה כל האיסור ומספק אין אנו מתירין עכ"ל. ופי' דבריו ר"ל שאין אנו יודעין שנסחט ממנה מהאיסור כל כך עד שלא נשאר רק חלק א' מששים. אבל אם היינו יודעין שנסחט כ"כ הי' מותר דאין ר"ל דבעינן שיסחט כולו ממש כמ"ש בב"י סי' ק"ו דא"כ אין זה ספק אלא ודאי נשאר ממנה משהו דאטו לא תהיה כשאר הקדרה שניה שיש משהו בה מהאיסור הבלוע בחתיכה זו וא"כ מהו שכ' הסה"ת דשמא לא פלטה וכן הרשב"א כ' ומספק כו'. א"ו כוונתם באומרם כל האיסור היינו עד שיהיה פחות מחלק א' בששים שזה אינו אוסר. וכיון שכן בנד"ז ודאי ידעינן שאחר הסינון נשאר מהדם פחות מחלק א' בס' כנ"ל ונמצא האיסור רק דמחמרינן לשער בכל מה שהי' מקודם הסינון ולכן מהני ע"ז הטעימה כנ"ל. רק למ"ד דאמרי' חנ"נ ממש בכל האיסורין צריך לצדד להקל מטעם אחר והוא דהא קודם הסינון הי' המשקה פגומה מאד כמ"ש בדברי מעלתו מצד הדם והאפר. וא"כ כיון דהי' נטל"פ לא נעשה נבלה דאע"ג שהפגם הי' מצד האפר ג"כ מ"מ אינו אוסר כדאי' בש"ע סי' ק"ג סעי' ג' ובש"ס דף ע"א אם ריבה טעם לפגם מותר ע"ש. רק שבאנו לחוש מצד דהוי פוגם ולסוף משביח אחר הסינון ואז כבר נתמעט הדם כנ"ל. ובפמ"ג סי' ק"ג כתב דאיסור דלסוף משביח אינו מן התורה כיון דמעיקרא הי' פוגם ע"ש:

וועוד נלע"ד לצדד היתר ע"פ סברת רבינו יונה שהביא הרא"ש פ"ו דברכות סי' ל"ה והטור א"ח סי' רי"ו וז"ל שהרי הדבש אם נפל לתוכו חתיכה של איסור ואע"פ שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר ה"נ (גבי מור שקורין מוסק) אע"פ שמתחלה היה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואע"פ שנ"ט לשבח בתבשיל עכ"ל. והרי לפ"ז פשוט מאד ההיתר של הצוקער שהוא מין דבש שאע"פ שניתן לתוכו מעט דם תחלה הרי כשנעשה דבש אנו רואין שנהפך הדם להיות כמו דבש הצוקער כמו שהעיד רבינו יונה וא"כ יצא מתורת דם ומותר לפ"ז אפילו לא הי' ששים באמת בהצוקער נגד הדם. ואע"פ שהרא"ש כתב עליו וז"ל ול"נ שגם ראייתו צריכה ראיה וגם המג"א סי' רי"ו סק"ג השיג עליו והניח דבריו בצ"ע וכן הפר"ח בשו"ת שבסוף ספר מים חיים סי' יו"ד כתב שדינו של הרר"י בענין הדבש אם נפל בו איסור אינו מחוור ע"ש. מ"מ האלי' רבא סי' רי"ו סק"ד כ' וז"ל דעת המע"מ וט"ז להתיר וכן נראה מרבינו ירוחם וכ"פ בש"ג פ' השוכר את הפועל במס' ע"א וכתב כנה"ג שכן עמא דבר עכ"ל. אמנם לכאורה השגת המג"א על הר' יונה חזקים מאד מהא דאמרינן דחלב חידוש הוא כו' אלמא דאע"ג שנהפך הדם לגמרי לטעם ומהות אחר להיות חלב ופנים חדשות לגמרי באו לכאן מ"מ הי' אסור כיון שיוצא מהדם אלמא דבתר מעיקרא אזלינן וכן מאפרוח דאי לאו ה"ט דבעידנא דגביל עפרא בעלמא הי' אסור אע"פ שנהפך ממהות למהות. וא"כ למה יתיר האיסור שנהפך לדבש דלא שייך בי' הטעם הזה שבאפרוח כו'. וכלל גדול הוא שהיוצא מן הטמא טמא כדאי' בי"ד סי' פ"א. אך נלע"ד ליישב בטוב סברת הרר"י ז"ל והוא משום דכיון דעכ"פ נראה לכל שדרך הדבש להחזיר הדבר לתוכו כמו דבש א"כ פנים חדשות ממש באו לכאן ונקרא האיסור שנפל בהדבש לגבי הדבר שנתהוה ממנו דהיינו הפנים החדשות רק כמו גורם לבד. וה"נ בדם שנעכר ונעשה חלב ה"ל הדם רק כמו גורם לגבי החלב וכן הביצה לגבי האפרוח. אלא דאפ"ה אסירי דלא שרינן בגורם א' של איסור רק כשיש זה וזה גורם היינו איסור והיתר אז שרי. אבל כשיש עכ"פ זוז"ג שרי משא"כ בתערובות איסור והיתר ממש דאסור. אבל הכא דהאיסור הוה רק כמו גורם להדבר שנהפך א"כ כשיש גורם שני מהיתר שרי. והכא גבי דבש שנפל בו איסור הוי זה וזה גורם. היינו שהרי הדבש הוה ג"כ גורם היתר לדבר הנהפך לדבש ולפיכך שרי משא"כ גבי אפרוח שנולד מביצה טרפה ליכא גורם דהיתר. ואע"ג דהפר"ח בי"ד סי' פ"ו ס"ק י"ח כתב בשם המ"מ פ"ג מהלכות מאכלות אסורות שאפרוח של ביצת עוף טמא שישב עליו עוף טהור שאסור ודאי ולוקין עליו וכו' ע"ש והפר"ח הביא ראיה מהש"ס דחולין (דק"מ סע"א) וראייתו איני מכיר דהתם אמרינן דהביצה אסורה קודם שנעשה ממנה אפרוח ע"י העוף הטהור ומה זה ראי' לדינו של המ"מ אך מ"מ דינו של המ"מ ודאי אמת דאין זה ענין זוז"ג כיון שעיקר הוא הביצה וע' בבכורות (דף ז') בתוספות שם סד"ה והא איפכא די"ל שזרע הזכר אין חשוב גורם וכש"כ בעוף טהור שיושב לבד על הביצים ואינו מזריע. או י"ל כמ"ש בגמ' דבכורות (ד"ז) שם דר' יהושע למד מקרא שלא להתיר זוז"ג באמו טמאה ואביו טהור אע"ג דבכל התורה מותר זוז"ג שמא תאמר דבדינו של רבינו יונה אין שייך לקרותו גורם רק תערובות איסור והיתר וכמ"ש בתשו' הר"ן סי' ע' הביאה הב"י בקצרה בי"ד סס"י קכ"ג וז"ל שמא תאמר בנ"ד יש לו צד היתר לפי שאין החומץ בלבד גורם לצבע שיהא אלא העפצים ושאר דברים המשחירים גורמים ג"כ דהוה ליה זה וזה גורם ושרי. ליתא דודאי כי שרינן זה וזה גורם היינו כשאין שם גופו של איסור שאין האיסור אלא גורם לבד. אבל כל שנתערב שם גופו אי אפשר להתירו מטעם זה וזה גורם שהרי שנינו אלו אסורים ואוסרים בכל שהן ואין תערובתן מותר מטעם זה וזה גורם ולא התירו זוז"ג אלא כגון תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה שאין גוף האיסור בפת וזורעין תחתיה ירקות שאין גוף האיסור בירקות ושאור של חולין ושל תרומה נמי אע"פ שגוף השאור בעיסה גופו של איסור כבר נתבטל במאתים שאין כאן אלא החמוץ הבא בגרמתו של איסור. אבל להתיר תערובות גוף [איסור] כל שלא נתבטל מטעם זה וזה גורם ח"ו והכא אי אמרינן חזותא מלתא היא הרי הוא כאילו גוף האיסור שם עכ"ל הר"ן בתשו'. וא"כ לכאורה בנדון דהרר"י באנו להתיר תערובות הגוף מטעם זוז"ג. אך באמת זה אינו דבודאי בתערובות איסור והיתר דעלמא פשיטא דאין שייך זה וזה גורם אבל הכא שהדבש דרכו להחזיר הדבר שנופל בתוכו לדבש א"כ כבר נשתנה האיסור למהות אחר ממש בכה"ג שייך לקרות להאיסור רק גורם ול"ד כלל לשאר תערובות. וראיה לזה שהרי המג"א המשיג על הרר"י דימה זה לדברי' שנק' גורם שהרי העיר ע"ז מענין אפרוח שנולד מביצת טרפה ומדין דם נעכר ונעשה חלב והני דמו לכאורה לדבר הנק' גורם כמו ולד הנולד מן הטרפה שנטרפה ולסוף עיברה נק' גורם בגמ' ה"ז דומה לענין אפרוח שנולד מביצת טרפה. עיין בתמורה (דף ל"א ע"א). וגם ביצה שנולדה מהטרפה בשנטרפה ולבסוף עיברה (למ"ד טרפה יולדת) נק' התרנגולת רק גורם להביצה כמ"ש בגמ' חולין (דנ"ח ע"א) בדספנא מארעא חד גורם הוא. וע' בחי' הר"ן לשם. ועכ"פ אין תיובתא להרר"י מהמקומות שהעיר המג"א דהתם חד גורם הוא כמו חלב הבא מדם שנעכר. ולא שייך לקרות גוף הבהמה גורם שני דהתירא כיון דעיקרו מהדם ה"ל הבהמה להדם כמו ארעא להתרנגולת דאע"ג דספנא מארעא נק' חד גורם. או דעכ"פ גם הבהמה אין נקרא גורם דהתירא דאסורה משום אבר מן החי. וכן באפרוח כנ"ל. משא"כ בדינו דהרר"י הוי זוז"ג. עוי"ל דאפי' אם נאמר דכיון דהפנים חדשות בא מגוף דבר האסור הוא חמור מענין גורם וכעין מ"ש בחי' הר"ן דחולין דרב אשי ס"ל דביצה לגבי תרנגולת לא נק' התרנגולת גורם לבד כיון דגופה היא ע"ש ולא דמי לולד כו'. מ"מ יש ליישב דעת הרר"י עפמש"ל בשם הרשב"א בטעם ההיתר בדין איסור הנטל"פ כשיש כזית בכא"פ משום דהטעם כמאן דליתא ואז בטל ברוב. א"כ ה"נ כיון שדרך הדבש להחזיר דבר שנופל לתוכו כמו דבש א"כ י"ל דאין שייך לומר שהאיסור נ"ט בהדבש דהא אדרבה הדבש מהפכו לגמרי לדבש וא"כ נשאר האיסור משום תערובות גוף האיסור ובטל ברובא. (משא"כ מצד זוז"ג לא היה צריך רוב אלא משום שלא יהפכנו הדבש כשלא יהיה הרבה דבש יותר מהדבר שנפל לתוכו). וכ"ז לפלפולא אבל למעשה מי יכריע בין הרר"י להרא"ש. רק דעכ"פ יש לצדד להקל בנד"ז שבלא"ה ודאי לא נשאר מהדם חלק א' מששים של ההיתר ואין נרגש טעם דם ח"ו כנ"ל. מדינו דהרר"י הנ"ל יש להעיר לענין הנזכר בש"ע י"ד סי' סמ"ך בבהמה שנתפטמה מאיסור מאכל כל ימי חייה דיש להתירה בפשיטות לפ"ד הרר"י. ואף להחולקים על הרר"י יש לחלק וכ"ש לפמ"ש הפרי תואר שם דהחלב והמאכל שבקיבת הבהמה דומה לביצת אפרוח כו':