סימן סו

אסימן סו

אחד שחט שלשים אווזים ונמלחו על שלשה דפים מפורדים גם הקורקבנים נמלחו מפורדים ואחר שנגמר תקונם והתיכו את השומן נתנו את הדקין לעניים והביאה אשה אחת חתיכת דק אחת ובה בועא גדולה כמו אגוז קטן ומתוך הדק היה נקב לתוך הבועה וחתכתי אותה מבפנים והוצאתי הליחה קרושה ונשאר העור מהבועה וראיתי שזה הוא עור הדק (ר"ל עור הדקין) שנתעלה למעלה ובצדו הוא נקב וכמעט שהיה שומן הנשאר מעט סותמה אך ע"ג הבועה מלמעלה היה מונח דבר קרוש ואפשר שהיה מוגלא קרושה וגם ע"ז אפשר שהיה שומן סותמה אך כשהובא לפני לא היה עליה שומן כדרך שמלקטין כל השומן מן הדקין והנה נפלו לי בזה הרבה ספיקות לא ראי זה כראי זה כי לקחו מחצית השומן שעלה ערך כ"ד ליט' ועירבו לתוכם יותר מן שלשים ליט' שומן של בהמה קודם שנודע התערובות. והנה הנודע ביהודה סי' מ"ט וסי' נו"ן מתיר כה"ג ממש אך לא אדע זה מפני שהוא מחשיב זה לח בלח שבה"מ לא אמרינן בשאר אסורי' חנ"נ. והנה כבר קבלו הטעם כשהתחיל להתחמם שאז אפשר שלא נחשב לח בלח והנה הוא צירף ג"כ לזה להתיר מפני שהיה ספק טרפה יודיעני מר דעתו אם יש להחשיב גם כאן לספק טרפה שמא היה שומן סותמו. ומצאתי בפמ"ג סי' ק"י ס"ק ל"ז בד"ה מעשה. מחשיב זה לס"ט. גם יודיעני מר נידון הבשר מה שעדיין עומד בס'. כי הנ"ב מ"ק סי' ל"ג מתיר כה"ג גם במ"ב סי' ל"ז מתיר אך עלי' השיגו כבר הט"ז והש"ך ומהקורקבני' נאכל מקודם קורקבן אחד ומהראשים נאכלו שנים או שלשה גם מהכנפים נאכלו כמה קודם שנודע התערובות והי' דעתי להתיר האחרים כמבואר בש"ע סי' ק' סעי' ז'. אך מפני שבאו לשאול אותם שבשלו דבר מהם קודם שנודע התערובות והנה ראוי להתיר להם כליהם כפי שמבואר בסעיף ה'.וא"כ הוא תרתי דסתרי אהדדי לאחוז החבל בשני ראשים. והנה הכו"פ כ' באם שהקדרה שבשלו בה עדיין בעין לא נוכל לתלות האיסור במה שנאכל והגאון בעל חו"ד החזיק בידו לכן לא אדע פשר דבר. גם נודע לי ספק אחר בנידון הראשים והרגלים כי הרגלים הופשט עורם מעליהם טרם נודע התערובות ולפי דעת רמ"א הם חהר"ל וגם שהראשים אינם ראוים להתכבד אך מפני שנמלחו כולם כאחד. והנה בעת תיקון הראשים שכחו לתקן שלשה ראשים ומצאו אח"כ קודם שנודע התערובות שלשה ראשים ושני רגלים שלא נתקנו ולא נמלחו ואחר שנתוודע הספק רפו ידיהם ובין כך ובין כך עברו עליהם שלשה ימים הכי נוכל לצרף זה להתיר האחרים לתלות הקלקלה במקולקל כי לדעתי הכל א' אם נאבד מן עולם או שנאסר. והנה גם בזה יש תיוהא דהא אפשר בצלי. אך עכ"ז יודיעני דעתו אם נאסר בענין אחר מה דינו. גם יודיעני מר אם נאבד א' אחר שנמלחו יחד הלא במליחה נאסרו לכל הפחות שלשה. גם אם נתיר לתלות במה שנאכל כבר כבד הדבר לפי דעת הרמ"א שאף שנים שנים לא יאכלם אדם אחד והנה כשיתבשלו כאחד נחשב כמו שאוכלם אדם אחד. גם בנדון הכנפים אם לחשוב אותם לחהר"ל. גם נדון שומן הנשאר שלא נתערב. גם הכבדים נאכלו מהם כמה אך מפני שנצלו בתנור כא' וקרוב הדבר שנגעו זה בזה כי הרבה היו. והנה כל הנ"ל עומדים עדין בעין גם העור המטוגן ומצפים עד בא תשובתו הרמתה ובקשתי למחול ולעיין נידון כל הנ"ל ולהשיבני תשובה נכונה באר היטב בפרטיות על כל דבר ודבר:

תשובה הנה בהשומן שנתערב אח"כ עם שומן בהמה כיון שעכשיו יש בו ששים שהרי סך כל השומן מהשלשים אווזות היה מ"ח ליטרות ושומן האיסור המעורב היה חלק א' משלשים דהיינו מאווז א'. וא"כ כשלקחו כ"ד ליט' מזה ועירבו יחד עם עוד שלשים ליט' שומן ה"ל ההיתר יותר מששים על האיסור שהאיסור הוא ערך ארבעה חומשי ליטרא וההיתר סך הכל הוא ערך נ"ג ליטרות. וא"כ נראה דבהפסד גדול כזה סמכינן לומר דלא נעשה נבלה ומצטרף היתר האחרון להיתר הראשון לבטל שומן אווזא האסורה כיון דמתערב הכל יפה דה"ל לח בלח וכמ"ש בש"ך סי' צ"ב סעיף ד' ס"ק י"ד גבי איסור לח בהיתר לח או חלב לשומן כו' ע"ש גבי י"א דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה אם נתערב איסור לח בהיתר לח ואח"כ נתערב הכל בהיתר וא"צ ששים רק נגד האיסור שנפל וע"ז כ' הש"ך או חלב לשומן. ואם משום דשומן אווזא עם שומן בהמה ה"ל מין בשאינו מינו יתבאר לקמן אות וא"ו דמ"מ כיון בלח בלח לא אמרינן חנ"נ אין לאסור יעו"ש ע"פ מ"ש הרמב"ם פט"ו מהמ"א הלכה כ"ב. אך לכאורה יש סתירה גדולה לזה ממ"ש רמ"א עצמו בסי' ק"ד ס"ב בהג"ה הכל אסור אפילו יש ששים בשומן נגד כל העכבר וע"ש בש"ך סק"ו. וק' אמאי אסור הא זהו תערובות לח בלח דלא אמרי' בי' חנ"נ בהפסד גדול וע"ש בפר"ח סק"ו דכתב היכא דלא אמרינן חנ"נ א"צ ששים רק נגד העכבר והגם שי"ל דרמ"א מיירי כשאין הפסד גדול אך הכו"פ שם פי' דכאן לא הוי לח בלח דתיכף נקרש כו' אפשר לסוחטו אסור כו' ע"ש. וצ"ל דס"ל דלא מהני מה שיתיכוהו שיהיה נבלל יפה יפה כיון דכבר נאסר אף שלא נעשה נבלה לגמרי כמו בבשר בחלב מ"מ אין לו היתר עוד לכן חוזר ואוסר התערובות עד ס' כן משמע בכריתי שם סק"ג אפי' למ"ד לא אמרינן חנ"נ וכו' אוסר התערובות כו' ע"ש. וכ"כ בפליתי שם סק"ג וחלק על הפר"ח דלעיל וזהו כדעת הרמ"א בת"ח כלל כ"ב דין ט' שכתב וז"ל אבל בדעירה עליו משמע דיש לאסור אפי' בדאיכא ששים דכל מה שמערה ונוגע בעכבר נאסר ונתערב בשאר שומן עכ"ל וא"כ לפ"ז בנ"ד נמי הכ"ד ליט' נאסרו תחלה כשנקרשו וכשחזרום והתיכום יחד עם השלשים ליטרות אז להכו"פ והרמ"א ה"ז הכל אסור אע"פ שיש ששים נגד שומן האיסור ממש והכ"ד ליטרות לא נעשו נבלה ממש מ"מ אסורים משום אפשר לסוחטו אסור ואוסר תערובתו עד ששים. ועוד יש להחמיר לפמ"ש הט"ז סי' צ"ב ס"ד ס"ק ט"ו בשם רש"ל ביש"ש פג"ה סי' ס' וז"ל מ"מ נ"ל לחלק דזהו דוקא שנתערב שלא כדרך בישול אבל אם הוא דרך בישול כו' צריך ששים נגד כל הרוטב כו' עכ"ל. הרי אפי' בלח דרך בישול ס"ל דאמרינן חנ"נ וכשנתערב אח"כ בלח אחר צריך ששים נגד כולו. גם הש"ך שם סס"ק י"ד הראה מקום ליש"ש פרק גיד הנשה סי' ס' הנ"ל (כנראה שמסכים עמו וצ"ע בש"ך ס"ק ט"ו דמשמע דוקא בבשר בחלב). אך מדברי רמ"א בהג"ה נראה דלא ס"ל חילוקו דהיש"ש וכמ"ש במשבצות שם סס"ק ט"ו וז"ל ורמ"א שחילק בין לח ליבש והוא סברת הראב"ד א"כ אין חילוק בין דרך בישול או צונן רק בין לח בלח או לח ביבש וכדאמרן עכ"ל. וכדברי רש"ל וט"ז נראה דס"ל להכו"פ מסברת עצמו לפמ"ש בפליתי סי' ק"ו סק"ב דדוקא בלח בלח צונן לא אמרי' חנ"נ ואפשר לסוחטו אסור. אבל בתערובות יי"נ חם ביין כשר חם הרי בולע טעם של יי"נ חם ומבליע כמו מחתיכה יבש וא"כ אף שירבה עליו יין כשר מ"מ הבלוע לא יצא ואפשר לסוחטו אסור כו' עכ"ל. וכ"מ ממ"ש בכריתי סי' צ"ב סקט"ז דבלח בלח לא שייך ביה בליעה עכ"ל. דלפ"ז בלח בלח חם דשייך ביה בליעה אמרינן אפשר לסוחטו אסור לפ"ז הי' א"ש ההיא דסי' ק"ד דרמ"א דהכל אסור אע"פ שיש ששים נגד העכבר. ולפ"ז בנדון זה נמי יש לאסור. אך כבר כתבתי בשם הפמ"ג דרמ"א סי' צ"ב לא ס"ל חילוקו דהיש"ש וכן הפר"ח שם סי' ק"ד ודאי לא ס"ל כהכו"פ דלהכי הוצרך להעמיד כמ"ד דאמרינן חנ"נ בשאר איסורים וכן משמע בפר"ח סי' צ"ב ס"ק ט"ז מדכתב ומיהו בבשר בחלב אפילו לח בלח מן התורה חנ"נ כדאיתא בהדיא פכ"ה (דק"ח ע"ב) עכ"ל. ושם מיירי דרך בישול ביורה רותחת מבואר דבשאר אסורים אפילו דרך בישול לא אמרינן חנ"נ. וכדברי הפר"ח מבואר בש"ך שם ס"ק ט"ו א"כ נראה דאף הוא ז"ל ס"ל כן:

קיצור. הנה חלב בשומן כ' הש"ך סי' צ"ב ס"ק י"ד דהל"ל לח בלח ובהפסד גדול לא אמרינן בזה חנ"נ וקשה ע"ז ממ"ש רמ"א סי' ק"ד גבי עכבר שנמצא בשומן דאמרינן חנ"נ וחילק הכו"פ דשם לא הוי לח בלח דתיכף נקרש. עוד י"ל ע"פ דעת רש"ל וט"ז דדרך בישול אמרינן חנ"נ אף בלח בלח בשאר איסורים ורמ"א ופר"ח לא ס"ל חילוק זה. ודעת הש"ך איך הוא צ"ע. גם חילוק דהכו"פ הנ"ל נראה דלא ס"ל להפר"ח סי' ק"ד:

בונחזי אנן. הנה הטעם דחתי' עצמה אסור לרבינו אפרים והרשב"א מבואר בחה"ר פכ"ה סוף דף ק"ח. דלכאורה קשה ע"ז הרבה כמ"ש בבדק הבית דצ"ח דהא שמואל וריש לקיש ס"ל גם בבשר בחלב אפשר לסוחטו מותר ופי' רש"י והתוס' שהחתיכה הנאסרה חזרה להתירה ומ"ש ע"ז במ"ה שא"כ מצינו הגעלה באוכלין. כ' כן לשיטתו דאינו מפרש כפירש"י ותוס'. אבל לרש"י ותוס' [אין זה] קושיא כלל דאין זו הגעלה כי הגעלה צ"ל שיפלט כל האיסור דכל שנשאר מעט מהאיסור אינו מתבטל בהכלי ולפיכך לא מהני הגעלה לכ"ח. אבל גבי אוכלין כל שנשאר מעט פחות מששים מתבטל בהמאכל וכמ"ש הבד"ה ודבריו מוכרחין ודאי לשטת רש"י ותוס' בפי' אפשר לסוחטו מותר. אלא דאנן קיי"ל בב"ח כמ"ד אפשר לסוחטו אסור. אבל גבי שאר איסורין למ"ד דלא אמרינן בהו חנ"נ א"כ ראוי לומר דג"כ אפשר לסוחטו מותר הגם שהם שני דברים מ"מ מאחר דראינו דשמואל ור"ל ס"ל גם בב"ח דאפשר לסוחטו מותר א"כ בשאר איסורים ראוי לפסוק כן כמו דלא אמרינן בהו חנ"נ וכמ"ש הרשב"א עצמו בחידושיו שם על דברי ר"א לא הבנתי טעם דבריו בזה לפי מה שהוא מפרש אפשר לסוחטו מותר אף החתיכה עצמה [כו'] ע"ש סד"ה קסבר אפשר לסוחטו אסור. וזהו סברת הטור סי' ק"ו שכתב על הרשב"א ואיני מבין דבריו וכ"ד הבד"ה. והרשב"א דלא ס"ל כן היינו משום דמפרש דגם לשמואל ור"ל דאמרי אפשר לסוחטו מותר אין הכוונה להתיר החתיכה שנאסרה שא"כ מצינו הגעלה באוכלין וכו' א"ו חתי' עצמה נשארה באיסורה כן פי' בחידושיו סוף דף ק"ח בשם הרמב"ן וכ"כ במ"ה דף ק"ח ובת' לרמב"ן סי' קנ"א דמ"ז ע"ג. ודבריו אלה הם נגד פירש"י ותוס' בפי' ד' שמואל ור"ל. ורבינו אפרים הובא בחה"ר שם עם היות דמפרש כפירש"י ותוס'. מ"מ ס"ל דחתי' עצמה אסורה משום דס"ל דלא שייך אפשר לסוחטו מותר רק בבב"ח אבל בשאר איסורים לכ"ע אפשר לסוחטו אסור. ומ"מ לגבי חנ"נ הוא בהיפוך קילי שאר איסורי' מבב"ח וע"ש בחה"ר שהרשב"א השיג על טעם זה וכנ"ל. וז"ל רבינו אפרים שם אבל דבר איסור שנבלע בחתיכה ונתן בה טעם אי אפשר לשאר החתיכות הבאות אחרי כן להצטרף עם חתי' הראשונה שנאסרה להתירה משום דכבר נבלע אע"ג דאיכא למ"ד אפשר לסוחטו מותר הא לא שייך אלא בבשר בחלב אבל בשאר איסורין לא הלכך אין להתיר חתיכה ראשונה שבלעה איסור ויש בה טעם איסור עכ"ל הובא בחה"ר שם. ודבריו אלה עולים בסגנון אחד עם מ"ש הרא"ה בבד"ה דף צ"ח סע"ב וז"ל שיותר ראוי לומר בשאר איסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה מבשר בחלב דבשאר איסורין איכא אוסר ונאסר דהיינו מכיון שבלע ההיתר מן האיסור ראוי לומר שכבר נאסר ואינו חוזר להיתרו ואפי' נפלט כל איסור שבו בשכבר נבלע האיסור בגופו ונעשה הכל כגוף אחד אבל בשר בחלב שהוא היתר בהיתר וצירופן הוא שאוסרן אפשר שאם נתפרש צירופן בכדי שנשאר כל אחד נקי כתחלתו שיהיו מותרין כו' עכ"ל. וה"ז כדברי רבינו אפרים שכ' אע"ג דאיכא למ"ד אפשר לסוחטו מותר ה"מ בבשר בחלב כו' ותמיה לי על המ"ה דף צ"ט ע"א שכ' על הרא"ה שנשתבש הרבה במה שמחמיר בשאר האיסורין כו' עד וזהו דעת רבינו אפרים ז"ל עכ"ל שהרי נהפוך הוא דדברי רבינו אפרים ממש כדברי הרא"ה שלענין אפשר לסוחטו אסור יש להחמיר בשאר איסורין אף למ"ד דבב"ח אפשר לסוחטו מותר. היפך ממש ממ"ש המ"ה בשמו. אלא כסברת הרא"ה. רק דלענין חנ"נ לגמרי להצריך ששים כנגדה ס"ל לרבינו אפרים דלא שייך בשאר איסורים אף דאפשר לסוחטו אסור וזהו לא כהרא"ה כ"א כדעת הרשב"א והמ"ה. אבל אין הרא"ה משתבש כלל במה שמחמיר בשאר איסורין דהא לענין אפשר לסוחטו כן סברת רבינו אפרים כנ"ל. ומ"מ אף שהרא"ה מחמיר בשאר איסורין יותר עכ"ז כ' דף צ"ט ע"א וכן נמי לא שייך דינא דחענ"נ אלא בבלוע ע"י בישול. אבל יבש ביבש או לח בלח לא והיינו מתניתן דתנן אין המדומע כו' ואין מים שאובין כו' עכ"ל. הרי אף להרא"ה המחמיר בשאר איסורין יותר מבב"ח ס"ל דבלח בלח לא שייך כלל חנ"נ. וכן כתב רבינו אפרים בחה"ר שם. וז"ל אע"ג דלא דמי כולי האי איסור דם וחלב שנבלע בחתיכה ליין שנפל למים ולמדומע דהתם לכשיפלו מים אחרים יכולין להצטרף וכן המדומע גבי יין ושמן ותבואה אבל דבר איסור שנבלע בחתיכה כו' עכ"ל הובא לשונו לעיל וכ"כ הב"י בשם המרדכי והוא בפרק כל הבשר סי' תרצ"ז שכ' ועתה נ"ל להכריע כו' דודאי בכל שאר איסורין חענ"נ ודוקא בחתיכה עצמה מטעם חשיבות החתיכה כו' אבל בדבר לח רוטב כו' או כגון רוטב ברוטב כגון בנד"ז (שנשאל ראב"ן וע"ש דמיירי ברוטב רותח) דאין האיסור ניכר ונבדל כו' ולא שייך כלל למימר חענ"נ כו' ועפ"ז התרתי מעשה שבא לידי עכ"ל. וכ"כ האגור בשם הרב איסרלן שהוא מהרא"י בשם הא"ז לחלק בין חתיכה שנבלע בה האיסור ובין דבר לח המעורב בהיתר כו' הובא ב"י ומתוכו מבואר ג"כ בהדיא דאפילו בדבר לח רותח הדין הכי:

קיצור. (מרבינו אפרים והרא"ה מבואר ג"כ דבדבר לח בלח לא שייך לומר חענ"נ וכ"ד המרדכי פכ"ה סי' תרצ"ז והא"ז הובאו ב"י ומדברי המרדכי והא"ז מובן דאף בלח רותח דינא הכי):

ומ"ש היש"ש פג"ה סס"י ס' אבל מ"ש האגור בשם מהרא"י להתיר ממ"נ כו' שהרי ר"ת ור"י כו' אלמא שלא חילקו בין דבר לח לחתי' כו' וס"ל נמי כו' בכל דוכתא אמרינן חנ"נ עכ"ל. אין זה מספיק דא"כ הא נגד זה תמצא ג"כ סברא יחידית לקולא דס"ל כרבנן דר' יהודה דאפילו בב"ח אפשר לסוחטו מותר וכרבה בב"ח נגד רב פג"ה (ד"ק) דלא ס"ל חענ"נ והוא הרי"ף לפמ"ש הרמב"ן במלחמות הביאו הכנה"ג סי' צ"ב בהגהת הב"י סכ"ד גם דעת הראב"ד בהשגות פ"ט מהמ"א דלא אמרינן חנ"נ אלא לריה"ו דס"ל מין במינו לא בטיל. אלא כיון דרוב הפוסקים רובם ככולם לא ס"ל כן נדחה סברא זו לגמרי כמ"כ לעומת זה אף אם ר"ת ור"י ס"ל דבלח בלח ג"כ אמרי' חנ"נ אף בשאר איסורים לא ניחוש לזה כיון דג"כ רוב הפוסקים ס"ל להקל בזה ע"כ נראה דברי רמ"א עיקר. ובתשו' נו"ב מהד"ת סי' מ"ט כתב שאפשר אף רש"ל לא החמיר במקום הפסד גדול. ומ"ש הכו"פ סי' ק"ו סק"ג דבלח בלח חם שייך ג"כ בלוע מלבד תערובות הוא נגד מ"ש הרשב"א בתה"א דצ"ח ע"א והלא החלב הנסחט חוזר הוא ומתערב כו' י"ל דבשר בחלב שאני כו' ע"ש. ואילו להכו"פ הרי התם יורה רותחת וא"כ החלב בלוע מבשר ולא תערובות לבד. א"ו לח בלח בין חם בין צונן נק' תערובות ולא בלוע וכ"מ באגור בשם מהרא"י שהביא הב"י סי' צ"ב שכתב שאין האיסור נבלע בהיתר אלא מעורב בו:

קיצור. מ"ש היש"ש ס"פ ג"ה על מהרא"י לק"מ דנגד ר"ת ור"י יש לצרף סברת י"א [בדעת] הרי"ף ודעת הראב"ד. מ"ש הכו"פ יש להשיב עליו מהרשב"א ומהאגור:

גרק יש לחוש משום שמקודם נקרש השומן ואז ה"ל כיבש וס"ל להכו"פ סי' ק"ד וגם הנו"ב מהד"ת סי' נו"ן דאף אם ניתך אח"כ ה"ל כיבש בלח. ואמרינן חנ"נ. ולפע"ד זה אינו כלל דכל הפוסקים המקילים בלח בלח כתבו החומרא רק בחתיכה כמבואר מלשון המרדכי שכ' ודוקא בחתיכה עצמה משום חשיבות החתי' כו' וכן לשון רבינו אפרים שבחה"ר וכן לשון האגור בשם מהרא"י. ויותר מזה מבואר ממ"ש הר"ן בשם הראב"ד הובא ב"י דלא אמרו חענ"נ אלא באיסור הבלוע בחתיכה כו' ואין ממש איסור זה יוצא ומתערב בחתיכות האחרות כו' אבל בלח כו' שהרי נתערב האיסור לגמרי בהיתר שנפל שם לבסוף כמו שנתערב בראשון ונמצא שאין האיסור מעורב עכשיו בהיתר הראשון עכ"ל. ולפ"ז בנדון השומן אף שהתערובות נקרש תחלה כשחזר והוסיפו עליו שומן והתיכו הכל ביחד וחזר להיות משקה ולח א"כ אזי ודאי האיסור נתערב בשומן השני כמו ממש שמעורב בשומן הראשון ונמצא שאין האיסור מעורב עכשיו בהיתר הראשון כ"א בראשון ובשני בהשואה אחת. וכן להרשב"א לא שייך להחמיר בנד"ז משום אפשר לסוחטו אסור משום שא"כ מצינו הגעלה באוכלין וכו'. דכיון שיכולים להתיך כל השומן עד שיהי' נבלל יפה יפה. א"כ ל"ד כלל להגעלה דהגעלה היא להוציא איסור הבלוע מכלי או מחתיכה ולהפרידו מהן ושתשאר החתיכה או הכלי בלא הבלוע. וזה א"א להיות באוכלין כמו דלא מהני בכלי חרס. משא"כ התכת השומן אינו שמוציאין הבלוע מהשומן האווזי' אלא הוא ענין תערובות ובילה וכמו שחילק בת' להרמב"ן הנ"ל בין בלע לתערובות וז"ל שהרי לא נאסר תבשיל זה מחמת בלע אלא מחמת תערובות והרי רבה עכשיו היתר על איסור וכו' ע"ש וכמו בכלי חרס אף דלא מהני הגעלה מהני היסק באור משום שאז נכלה ונשרף הבלוע. כמ"כ כה"ג באוכלין דלא שייך הגעלה מהני ג"כ בתערובות לח בלח כיון שעכשיו ודאי האיסור מעורב בכל ההיתר בהשואה אחת. והנה אפשר להביא ראי' לזה מהמשנה רפ"ג דטהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהם משקה טופח הרי אלו תחלה (דחשובים כמשקין) קרשו הרי אלו שניים (דכיון שנקרשו חשובים כאוכלין שנגעו במשקין) חזרו ונמוחו כביצה מכוון טהור. (דיצא מהן תורת אוכל וירד עליהן טומאת משקה. ופרחה טומאתו כשנשתנו. ואין למשקה זה מי שיטמאנו) יתר מכביצה טמא שכיון שיצאת טפה הראשונה נטמאת בכביצה. כן פי' הרמב"ם והברטנורה והר"ש הקשה ע"ז כביצה מכוון אמאי טהור נימא טומאה שבהן להיכן הלכה כו' וי"ל דטהור לאו לגמרי קאמר אלא כלומר טהור מדין משקה דלא הוו ראשון אלא שני בעלמא כדין אוכל. והרא"ש שם בפי' המשניות כ' על הר"ש ולא נהירא כו' וטהור לגמרי כו' וכ"נ דעת הרמב"ם פ"ט מהט"א ה"ב. הרי למדו ממשנתנו שני דברים האחד דהחלב אף שכשהיה קרוש היה אוכל כשחזר ונימוח חזר עליו דין משקה. נמצא נלמוד לנ"ד דאף כשהיה התערובות החלב והשומן קרוש היה עליו דין אוכל דחנ"נ. מ"מ כשחזר ונמחה חזר עליו דין משקה וכשנתערב עם שומן מהותך אחר ה"ל תערובות לח בלח ולא אמרינן חנ"נ. השני למדנו מפי' הרא"ש והרמב"ם והרע"ו דאף שהיה טמא כשהיה אוכל כשנימוח פרחה טומאתו ואם לא בא לו טומאה חדשה טהור. א"כ גם כאן אין להחמיר כיון כשהיה קרוש היה עליו דין חנ"נ איך ע"י שנימוח יפרח דין נבלה ממנו. דכיון שנשתנה מאוכל למשקה פרחה ממנו החומרא שיש באוכל דחנ"נ. ואף לפיר"ש שם י"ל דוקא אטומאה שייך לומר טומאה שבהן להיכן הלכה. משום דהא טומאה נוהג באוכלין ומשקין בשוה. אבל איסור זה דחנ"נ כיון דאין שייך כ"א באוכל דהיינו בחתיכה ולא בדבר לח דהיינו משקה א"כ זה החלב שנשתנה מאוכל וחזר להיות משקה. ודאי הלך ממנו דין חנ"נ. דלא שייך במשקה:

קיצור. אף שהשומן נקרש ואז י"ל חנ"נ מ"מ כשנימוח ונתערב בשומן אחר לח י"ל דה"ל לח בלח וראיה מהמשנה רפ"ג דטהרות:

דועתה נבוא לדין תשו' הרא"ש כלל כ' סי' א' בעכבר שנמצא בשומן והביאו בהגמ"ר דחולין סי' תשנ"ה ובאו"ה כלל למ"ד ס"ז אם נמצא עכבר בשומן אווזות מהותך אם יש להסתפק ששפכו מידי יום יום שומן רותח באותו כלי אז הכל אסור כו' עכ"ל. וע' בש"ג פ"ה דע"ז בשם רבינו אלחנן ופי' רמ"א בהג"ה בש"ע סי' ק"ד אפילו יש ששים בשומן נגד כל העכבר. וכ' הפר"ח דזהו למ"ד דאמרינן חנ"נ גם בשאר איסורים. והכו"פ כ' סק"ג אפילו למ"ד לא אמרינן חנ"נ מ"מ כשעירה אותו שומן הרך אפשר לסוחטו אסור וכשחוזר ונתערב אוסר התערובות עכ"ל. וכ"כ בפליתי סק"ג. וזה אינו דהא דאפשר לסוחטו אסור בשאר איסורי' אף גם למ"ד דלא אמרינן חנ"נ כנז' בסי' ק"ו היינו רק בחתיכה משום דאין הגעלה באוכלין להרשב"א. משא"כ בשומן שחוזר ומתערב לא שייך זה:

קיצור. (שיש קושיא אמאי אסור בעכבר שנמצא בשומן אף דאיכא ס'):

מיהו קשה אף לפמ"ש הפר"ח דזהו למ"ד חנ"נ מ"מ הרי הש"ך סי' צ"ב סקי"ד כ' דתערובות חלב בשומן הוי לח בלח וא"כ ה"ה פליטת העכבר בשומן ובלח בלח לא אמרי' חנ"נ בשאר איסורים לפ"ד המרדכי ועוד פוסקים וכמבואר בב"י סי' צ"ב בשם האגור גבי שומן דמחשיב לח בלח וא"כ אמאי כ' רמ"א בפשיטות אפילו יש ס' בשומן נגד כל העכבר אסור ובאמת עמד ע"ז בשפ"ד סק"ו. ועיין במנ"י כלל כ"ב סקי"ט שהביא ג"כ בשם תשו' חוט השני סי' ס"ג שנאסר הכל ולא מהני ס' וקשה כנ"ל. ויש לתרץ בשני אופנים. האופן הא' משום דחיישינן שלא נתערב יפה השומן שנ"נ עם שאר השומן. כי י"ל עד"מ במחצית השומן נתן טעם ונאסר שאין בו ס' ובשאר השומן לא הגיע כלל שהרי עירוי אינו דומה לכלי ראשון. ואע"פ שיכולים לערבו ע"י התכה י"ל דה"ל מבטל איסור והרי אין מבטלין איסור לכתחלה וכאן ע"י שמתיכין יחד השומן הוא שנעשה ביטול האיסור. מיהו י"ל דהא דאין מבטלין איסור היינו ע"י שמוסיפין עליו היתר בכדי שעי"ז יתבטל האיסור. משא"כ הכא שאין מוסיף עליו מאומה כלל ממקום אחר כ"א שמערבו יפה יפה התערובות שכבר נתערב זה שרי [ע' מפתח] וה"ל כמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' צ"ב ס"ב וכן אם נפל לתוך המרק כו' נוער את הקדרה כו' והרי לכל הפי' שנאמרו בזה מ"מ לולי הניעור היה האיסור בלתי מעורב יפה בכל הקדרה וכמ"ש הב"י דאע"פ שהחתיכות בתוך רוטב אפ"ה צריך ניעור כו'. נמצא דע"י ניעור זה נעשה ביטול האיסור ואיך שרי. אעכצ"ל כיון שאין מוסיף עליו היתר ממקום אחר כ"א שנוער ומערב יפה ההיתר שנכנס כבר בתערובות עם האיסור שגם אם לא היה נוער היה היתר זה בלתי נאכל ועכשיו ע"י ניעור זה שמתערב יפה מתבטל האיסור זהו שרי. וכמ"ש הש"ך שם סק"ח ואין להקשות כו' ואיך יבטל איסור כו' י"ל דכיון דלא נודע כו' ע"ש וכ"כ הט"ז שם סק"ו הא אין מבטלין איסור כו' דכאן מיירי הרמב"ם לענין שבאמת מצטרף הכל כו' ע"ש. ור"ל דכה"ג אין זה נק' מבטל איסור. ולא דמי למ"ש רש"י ותוס' דק"ז למ"ד דאפשר לסוחטו מותר דהיינו דיעבד אבל לכתחלה לא דאין מבטלין איסור. דהתם ודאי נק' זה מבטלין איסור שהרי הוא ע"י שמוסיף עליו ממקום אחר. משא"כ הכא שרק מערב יפה יפה התערובות שכבר נתערב זהו שרי. ואף שהרמ"א שם כ' ויש חולקין כו' דאינו מועיל כו' י"ל דלא משום אין מבטלין איסור אלא התם היינו משום דנעשה נבלה קודם שנתערב לכן גם אם ינער אח"כ לא מהני כיון דהוא חתי' וחענ"נ וצריך לבטל כל החתיכה. אבל בנד"ז דלכשיתערב יפה לכ"ע אין שייך להצריך ס' נגד תערובות הראשונה מטעם הנ"ל א"כ משום ביטול איסור לכתחלה יש לומר אין לחוש גם להרמ"א וע' בפרי תואר סי' צ"ב סק"ח שכ' וא"ת סוף סוף האיך נוער לצרף החתי' במרק ונ"ל דאין לחוש כיון דלא ברור לן מלתא דאיכא טעם החלב במרק לא אמרי' אין מבטלין איסור לכתחלה בכה"ג עכ"ל. אך לכאורה קשה ע"ז ממ"ש בש"ע סי' ק"א ס"ו אבל אם נתכוון לכך כו' והרי התם ג"כ אינו מוסיף היתר ממקום אחר כ"א מיניה וביה ואפ"ה נק' זה מבטל איסור והוא ש"ס ערוך בגיטין (נ"ד ב') ועמ"ש במ"א על המשנה דתרומות ספ"ה סאה תרומה שנפלו לפחות ממאה חולין טחנן והותירו כו' ובירושלמי הביאה הר"ש תני אף טוחן לכתחלה ומתיר כו' שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהן ודלא כהתוי"ט שם שאין זה אלא שנתגלה כו' ע"ש. ואפשר לחלק דהכא שאני כיון שמעורב הוא כבר א"כ מה שנוער ומערב יפה יפה לא נק' ביטול איסור בודאי כמ"ש הש"ך סי' צ"ב סק"ח כיון שספק הוא אם יתערב שום איסור וכמ"ש הפר"ת. משא"כ התם בסי' ק"א ס"ו יש כאן ביטול איסור בודאי ונ"ד דסי' ק"ד נראה דומה להא דסי' צ"ב וצ"ע:

קיצור. שאף על תירוץ הפר"ח יש להקשות דלח בלח לא אמרינן חנ"נ. וצ"ל דהתם משום דחיישינן שלא נתפשט בלע האיסור בכולו ולחזור ולהתיכו ס"ל להרא"ש דחשוב מבטל איסור לכתחלה. אך מדברי הרמב"ם וש"ע סי' צ"ב ס"ב אם נפל לתוך המרק כו' נוער את הקדרה משמע דכה"ג לא חשוב כלל מבטל איסור:

ההאופן הב' י"ל משום דהנה הא דבלח בלח לא אמרינן חנ"נ יש כמה טעמים. הנה במשבצות סי' צ"ב סקט"ו הביא ב' סברות היינו הרשב"א בשם הראב"ד והמרדכי מחלקי' בין שנבלע איסור בחתיכה ובין תערובות לח בלח והר"ן מחלק בין תערובות דרך בישול ובין תערובות צונן כמו מים במים. ובספר תויק"ו סי' צ"ב סק"ז בד"ה והנה מדברי. כ' עוד חלוקים היינו סברא א' משום דבחתי' האיסור נבלע בהיתר ולכן נעשה נבלה אבל בלח בלח אין האיסור נבלע בהיתר אלא מעורב ולכן ל"א חנ"נ וס"ל דאפי' לח בלח חם בחם לא שייך בליעה. וסברא ב' דבלח בלח חם בחם יש בליעה ואפ"ה ל"א חנ"נ משום שהוא מתפשט ומתערב בשוה (ר"ל האיסור בהיתר האחרון כמו בהראשון) וסברא ראשונה שבתויק"ו הוא המובא בב"י סי' צ"ב בשם האגור בשם ה"ר איסרלן בשם הא"ז כו' וסברא האחרונה היא הר"ן כו'. ות' להרמב"ן סי' קנ"א היא ג"כ כמ"ש הא"ז. לפ"ז באם נתערב פליטת יבש בלח דיש כאן בודאי בליעה י"ל להא"ז ות' להרמב"ן יש להחמיר דדוקא בלח ממש לא שייך בליעה וכש"כ להר"ן שבפמ"ג דיש להחמיר. וא"כ בזה יתיישב גבי עכבר שעירה עליו שומן רותח דה"ל תערובות טעם העכבר בהשומן יש כאן בליעה ובישול וע"כ אמרינן בזה חנ"נ. אמנם בתה"א דצ"ח ע"א משמע דכה"ג ג"כ נק' לח בלח דאל"כ מאי מקשה שם ע"ז דלח בלח ל"א חנ"נ מדאמרי' בגמ' חלב אמאי שרי חלב נבלה הוא וכו' והוצרך לחלק בין בשר בחלב לשאר איסורין והלא התם טעם הבשר בלוע בהחלב שהוא פליטת יבש בלח. אעכצ"ל דס"ל דבשאר איסורין ל"א חנ"נ בכה"ג להראב"ד דג"ז נק' לח בלח והיינו משום שטעם הבשר יתפשט בשוה בתערובות השנייה כמו בהראשונה כו'. ועיין בפכ"ה דקי"ב סע"א בתוספות ד"ה תרי גללי. מ"ש ולא דמי לאפשר לסוחטו כו' וכ"כ הרא"ש שם רס"י ל"ו. ובחידושי הרשב"א שם תוך ד"ה אמר רב נחמן אמר שמואל. כתב וא"ת כו' דהא שומן ודם שניהם רותחים ובלעי מהדדי. הא ליתא דלח ולח לא בלעי מהדדי כלל אלא בלבולי מבלבלא כו' וכ"כ בתה"א בית שלישי שער שלישי דע"ז סע"ב הא בלעי מהדדי הא ליתא דלעולם לא בלעי מהדדי אלא נבללין הן להדדי כו' וע"ש במה"ב ומכ"ז יש סיוע דבלח בלח לא נאמר חנ"נ ע"ש בתויק"ו. ואם נאמר דרמ"א ס"ל כהרשב"א אזי צריך לומר דבסי' ק"ד דכ' הכל אסור לא מיירי בהפסד גדול. או שי"ל דאפילו בהפסד גדול אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחלה להתיכו שיתערב יפה כמש"ל באופן הא' אלא דכבר נת' שם שי"ל דאין בזה משום מבטל איסור:

קיצור. עוד טעם לישוב דעת הרמ"א משום דה"ל יבש בלח דרך בישול שיש כאן בליעה וא"כ לא דמי ללח בלח. מיהו ג"ז אין מוכרח:

וונשוב לנ"ד שהוא תערובות שומן טרפה בשומן כשרה וחזר ונתערב בשומן בהמה ה"ל לח בלח לכ"ע דלא אמרינן בי' חנ"נ בהפסד גדול זולתי להר"ן שבפמ"ג כיון דהוא דרך בישול ולא בצונן כו'. וכיון שהוא מידי דרבנן יש לסמוך על הפוסקים המתירין הא"ז הובא במרדכי ובאגור בשם ה"ר איסרלן והראב"ד שבתה"א ובת' לרמב"ן כנ"ל והמרדכי ורבינו אפרים והרשב"א והרא"ה וכ"פ בתויק"ו שם סס"ק הנ"ל לסמוך ע"ז במקום הפסד גדול (ומשום מבטל איסור לכתחלה אין שייך כאן לכ"ע כיון שעירבום יחד בהיותן מהותכים יפה א"כ כבר נתבטל ועדיף מההיא דסי' צ"ב ס"ב) ואין להחמיר משום דשומן האווז לגבי שומן הבהמה הוי מבשא"מ כמ"ש בב"י סי' צ"ח דבשר עוף ובהמה שני מינין הן וכו'. ובשומן הבהמה לבדו לא יהי' ששים נגד שומן אווזא הטרפה רק בצירוף שומן אווזות הכשרות [ע' מפתח]. דמ"מ כיון דל"א חנ"נ ה"ל כאילו נתערב יחד כ"ז בב"א דהי' מצטרפין שומן האווזות הכשרות ושומן הבהמה לבטל שומן אווזא הטרפה כיון דאין בשומן הטרפה בנותן טעם כו' וכמ"ש בב"י רס"י צ"ח בשם הרמב"ם פט"ו מהמ"א הכ"ב מין במינו ודבר אחר שנתערבו כגון קדרה שהיה בה חלב אליה וגריסין ונפל לתוכה חלב הכליות ונמחה הכל ונעשה גוף אחד רואין את החלב האליה ואת הגריסין כאילו הם גוף אחד ומשערין חלב הכליות בגריסין ובאלי' אם היה א' מששים מותר שהרי אי אפשר כאן לעמוד על הטעם עכ"ל וכן בנד"ז דאף שנרגש טעם שומן אווזות בהתערובות היינו טעם אווזות כשרות אבל מיעוט טעם האיסור ודאי אינו נרגש כו' וכמו גבי שאור של חולין ושל תרומה שנצטרפו והחמיצו דשרי משום שאין באיסור לבדו כדי להחמיץ כמ"ש במשניות פ"ב דערלה. ואע"ג שנצטרפו והחמיצו. וה"נ אע"ג שטעם שומן האווזות נרגש בהתערובות כיון שטעם האיסור ידענו שאין בו בנותן טעם בכל התערובות מתבטל. ועיין במשבצות סי' צ"א סק"ה בשם הדרישה. העולה מזה בנ"ד שנראה שהכ"ד ליט' שומן עירבום עם השלשים ליט' ע"י שהתיכום יחד וא"כ נתערבו יפה כדין לח בלח נראה שיש להתירם בהפסד כזה כפסק רמ"א סי' צ"ב. ואף גם אם עירבום שלא ע"י שהותכו יחד ממש כ"א כשהותכו זה בקדרה בפ"ע וזה בקדרה בפ"ע ובהיותן נימוסים ולחים עירבום יחד בכלי א' ודאי ג"כ נתערבו בטוב ובטל האיסור בתערובות זו. רק א"כ לרווחא דמלתא יש להתיכם שנית יחד אם נקל הדבר כדי שיתערבו יפה יפה בודאי:

קיצור. שבנ"ד דה"ל תערובות לח בלח יש להתיר בהפסד גדול וגם משום מבטל איסור ליכא כאן לכ"ע ומ"מ יש להתיכם שנית יחד:

זוכל זה בהשומן אבל בבשר האווזות נ' דמה שהוא חהר"ל אינו בטל דאף בספק טרפה פסקו כן רס"י ק"א בש"ך שם סק"ב ובט"ז סי' ק' סק"א. כש"כ כאן שהאריך ההמ"ץ דאין לתלות כלל בלאחר שחיטה. ומה נק' חהר"ל ומה לא נק' חהר"ל לא אכניס עצמי בזה כי ההמ"ץ יכריע בזה כמבואר בב"י ואחרונים סי' ק"א. והחתי' שאינן ר"ל ודאי בטלות ועש"ך סי' ק"י סק"ל ופמ"ג שם ובמשבצות שם סק"ה. ובכו"פ שהסכים להפר"ח כמו שכתבתי במ"א בזה הלשון כבש שנמצא טרפה ונתערבו ממנו חהר"ל בהרבה חתי' כשרות. וכמו כן נתערב ממנו חשאר"ל בהרבה חתי' כשרות שאינן ר"ל והדין נותן דתערובות א' אסורה והב' מותרת אך ה"ז תרתי דסתרי כיון ששני התערובות הם מטרפה א' איך זה יהי' מותר וזה יהיה אסור. נ' דל"ח לזה וראי' ממ"ש בסי' ק"א ס"ז דהתם תערובת אחת היא שנאסרה ע"י חתי' א' ממש אעפ"כ כשנעשים א' מהתערובות חשאר"ל היא שריא וחברותיה הר"ל אסורין וכש"כ בשני תערובות שנתערבו בהן שתי חתיכות אף שבאין מטרפה א' דהדין כנ"ל. ואין לחלק כמ"ש הט"ז סי' ק"י סק"ה דהתם בסי' ק"א ס"ז לא שרינן אלא מכח ממ"נ כו' וזה שייך כשאין האיסור רק חתי' א' כו' שאז אפשר לומר שהאיסור נחתך כו'. שזה אינו דהממ"נ אינו כפשוטו ממש דאילו היה ברור לנו שזו שנחתך הוא האיסור איך הי' אפשר להתירה א"ו הא דמתירין אותה משום דאמרי' דהתירה היא ואיסורא ברובא איתי'. ומ"ש הפוסקים ל' ממ"נ כוונתם כיון דאילו נחתכו כולם היו מותרות עכשיו כשא' נחתכה היא מותרת. או י"ל הרא"ש שם סבר דע"י תערובות נהפך האיסור להיות היתר לכן א"ש הממ"נ. אבל הרי בש"ע סי' ק"ט ס"ב ס"ל דלא נהפך האיסור להיות היתר וא"כ אין כאן ממ"נ ממש. וז"ל תשו' הרשב"א ח"א סס"י שכ"ה דטעמא דמלתא משום דאותו שנפצע ממ"נ מותר כדאמרן שאם אתה אומר שלא זה הוא שנפל שם הרי הוא מותר ואפילו הי' אותו של איסור כל שאין אתה מכירו בבירור הרי הוא בטל עכ"ל. והפר"ח סי' ק"י ס"ק כ"ג דחה דברי הט"ז בשתי ידים וגם הכו"פ שם ס"ק י"ט הסכים להפר"ח:

קיצור. החתיכות שאר"ל מותרים ואין לחוש למ"ש הט"ז סי' ק"י סק"ה שכבר חלקו עליו הפר"ח והכו"פ:

ואע"פ שבתשו' פמ"א ח"א סי' ק"ה הובא בפתחי תשובה סי' ק"י סק"ח לא התיר הלשונות שנאכל אחד מהן מחמת הכתף כו' ע"ש. לא דמי דקולא דנאכל אחד מהם זהו קולא גדולה לספק האיסור בחתיכה זו נגד הרוב לכן לא התיר בכה"ג שנשאר מהאיסור. אבל נד"ז דדבר שאינו חשוב חד בתרי בטיל זהו דין פשוט אין להחמיר עליהם מחמת שיש חהר"ל. וע' בפ"ת סי' ק"י סק"ד מה שהביא מהפר"ח בק"א סי' ק"י ואיך הבכור שור נחלק עליו. ונ' בנד"ז אף להבכ"ש יש להקל דשאני התם דהוי מלתא דתמיהא משא"כ הכא:

חובענין חהר"ל שנאכל א' מהן קודם שנודע התערובות אין להתיר לאכול האחרים שנים שנים אם צריך לדון על הכלי שבישלו בה החהר"ל שנאכלה כמ"ש בפליתי סי' ק"י ס"ז ס"ק כ"א וכ"ד החו"ד. ואף שהפמ"ג במשבצות סי' ק"י סק"ח הניח בצ"ע אם הכלי חרס אחר מע"ל נ' שאין להקל נגד הכו"פ והחו"ד. וכעין ראי' לדבר ג"כ ממ"ש במל"מ פי"ט מה' אבות הטומאה ה"א כללא דמלתא כו' דאם נטהר הב' נמצא דהאדם שאכל הא' טמא כו' ע"ש. הרי אע"פ שהטהרות נאכלו אין מטהרין הטהרות השניות כיון דיש כאן שאלה על האדם שאכל הטהרות הראשונות וע"כ אמרינן מאי חזית כו' ושניהם טמאים וה"נ דומה קצת להנ"ל דיש כאן שאלה על הקדרה כו'. ומ"מ צ"ע ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל כ' סי' י"ז ותה"ד דין נאכל א' מהם לבן ברית דהרי א"א לאכול בלי בישול וא"כ צריך לדון על הכלי. ואיך כ' הרא"ש בפשיטות להתיר השאר ולא הזכיר נידון אם הכלי שבישלו בה קיימת וצ"ע. ומ"מ למעשה אין להקל. ולקמן יתבאר דכיון דהאווזא הי' ספק טרפה יש להקל. אך מ"ש עוד ומפני זה נסתפקתי בנאבד א' מהן אחר שנמלחו הכל ביחד מפני שנאסר טעם הנאבד הבלוע באחרות שנגעו בה בשעת מליחה וצריכים אנו לדון עליהם אפשר שלא נק' נאבד הגם שאם נתלה האיסור בהנאבד יתבטלו אלו ברוב כי אין איסורם מחמת עצמם ולא יאסרו מפני חהר"ל מ"מ אפשר יש להסתפק בזה אם מה שניתר ע"י ביטול נק' נאבד. וסמוכות לסברא זו נוכל להביא מסי' ק"א ס"ז בנחתך א' ונתבטל מחשיבותו אין תולין לומר שהאיסור נחתך ונתבטל עכ"ל רומע"ל. והנה מדבריו נראה על כרחך דמיירי שההיתר והאיסור אינן שמנים ולכן אינו אוסר במליחה מדינא עד ששים כ"א בקליפה סגי כמ"ש בש"ע סי' ק"ה ס"ט וסמכינן ע"ז בהפ"מ כמש"ש רמ"א בהג"ה ססע"י ט' ויש לסמוך כו'. דאל"כ אלא שהאיסור או ההיתר היה שמן הרי מדינא נאסרו כולם כיון שנמלחו כל האווזות יחד ולא הי' ששים כו'. או אולי ר"ל מעל' נמלחו הכל ביחד לא הכל ממש כ"א עשרה על דף אחד ועשרה על דף שני ועשרה על דף ג'. שנמצאו לא נאסרו ע"י המליחה רק עשרה ולכן בטלים ברוב בעשרים. ואיך שיהי' כיון דעכ"פ מצד המליחה יש כאן ביטול ברוב לטעם שנתפשט מהאיסור לתוך ההיתר כו' וע"ז אין שייך ענין חהר"ל וא"כ אין החששא רק מצד גופו של איסור המעורב בההיתר דהוא לא בטיל דה"ל חהר"ל. וכיון שכן ודאי דבנאבד א' מהם מהני להתיר הכל מאחר דאין החששא רק משום גוף האיסור שנתערב שאינו בטל משום דה"ל חהר"ל ולא משום פליטתו דפליטתו בטל ברוב או בששים. רק גופו אינו בטל. וכשנאבד גוף אחד מהן אמאי לא נתלה שהאיסור נאבד כדי להתיר האחרות. וה"ז כמו עד"מ אילו נתבשלה חתי' נבלה הראויה להתכבד בקדרה בענין שיש ששים לבטל פליטותה דאעפ"כ כל החתיכות אסורות ואם נאבדה א' מהן ודאי הן מותרות לאוכלן שנים שנים. ולא דמי כלל להדין דסי' ק"א ס"ז בנחתך א' ונתבטל מחשיבותו. דישנו בעולם וצריכים לדון עליו אם הוא מותר אם אסור א"כ מאי חזית לומר דהוא האיסור. (ואדרבה איסורא ברובא איתיה) דלמא בהפך. וה"ל כשני שבילין. (רק שמתירים הנחתך משום שנתבטל מחשיבותו כו'). אבל בנד"ז שהאיסור נאבד ואין צריכין לדון עליו אנו תולים לומר שהאיסור נאבד דתו לא דמי לשני שבילין. וע' ש"ך סי' ק"י ס"ק מ"ד מ"ה מ"ו. ואף שפליטתו ישנה בהתערובות מה איכפת לן כיון דפליטתו נתבטלה ברוב ומישרא שרי. ותדע עוד דהא בלא"ה מדינא ומסברא לא היה לנו לומר שהאיסור נאבד דהא כל דפריש מרובא פריש ורובא דהתירא נינהו ורובא דאורייתא. וא"כ ודאי ה"ל כמו דבר ברור שהאיסור נשאר בתוך התערובות ואעפ"כ תולין לומר שהאיסור נאבד ואין זה אלא משום דבלא"ה מדאוריי' ברובא בטיל אף שלא נאבד כלל וכמ"ש הרשב"א הובא ב"י וש"ך. רק דמדרבנן אינו בטל לכן הם אמרו והם אמרו להקל בנאבד א' מהן כו'. וא"כ כש"כ לגבי פליטתו דאף מדרבנן בטילה לגמרי שאינה מעכבת מלתלות שהאיסור נאבד כו' משום שפליטתו נשאר דמה בכך פליטתו נתבטלה ושריא לגמרי. ובענין אם לא נאבד א' מהן אלא שנאסר אח"כ בודאי אם דינו כנאבד לכאורה נ' דמסברא דינו כנאבד דעיקר הטעם בנאבד משום שא"צ לדון עליו. וה"ה ג"כ כשנעשה איסור דשוב לא שייך מאי חזית כו' ולא דמי למ"ש בש"ע סי' קי"א ס"ו אבל אם נפל איסור כו' וכ"ה בסי' ר"א סע"ב אבל אם בראשונים כו'. משום דהכא לא התירו רק לאוכלן שנים שנים ואמרינן מדהא דהתירא וכו'. אבל לאכול א' א' באמת אסור אפילו נאבד א' מהן. והתם בסי' קי"א ס"ו וסי' ר"א סע"ב דומה לאוכל א' א' דהתם לא שייך מדהא דהתירא וכו' ומ"מ צ"ע. שוב אחר זמן רב ראיתי בפתחי תשובה סי' ק"י ס"ז סק"ז שכתב בשם תפארת למשה בשם תשו' פמ"א ח"א סי' ק"ה להקל בכה"ג. ומיהו כשנאסר מצד ששהה ג"י בלא מליחה נראה דל"ד כלל לנאבד מאחר שאינו איסור מוחלט כי יש לו היתר ע"י צלייה וא"כ צריך לדון עליו וע"כ י"ל מאי חזית כו':

טואם האווזא שנתערבה י"ל שהיא רק ספק טרפה אע"פ שהוא חהר"ל אם נאכל א' מהן אף שנתבשל בהכלי ויש לדון על הכלי י"ל דמודה הכו"פ דמותר לאוכלן שנים שנים דאף את"ל דזה שנאכל היה האיסור יש טענות להתיר הכלי משום ס' דרבנן שהכלי אחר מע"ל ואף שבתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ק"ג פסק שאין להתיר הכלי. מ"מ הפמ"ג בדיני ס"ס סי' א' צידד להקל בלא נודע הספק עד אחר שנעשה דרבנן ובנ"ד מסתמא בישול הקורקבן בהכלי היה עם מים ועוד בשר יש כמה טענות לומר דהכלי אין בה רק איסור דרבנן אף אם היה הקורקבן ודאי טרפה דהא רש"י והרמב"ם והרמב"ן ס"ל טכ"ע דרבנן. וגם מסתמא הי' עוד בשר וה"ל מב"מ דלר"ת הוי ג"כ דרבנן. וגם הכלי אחר מע"ל ה"ל נטל"פ וא"כ ה"ל ספק בתרי דרבנן. לכן כיון שהכלי יש לה היתר לכמה פוסקים אף אם הקורקבן שנתבשל בה היה מהתרנגולת הספק טרפה ממש. א"כ אין צריכין לדון על הכלי. ולכן יש להתיר שאר התערובות כמו בנאבדה. ועיין בא"ח סי' תס"ז במ"א סק"מ. ואף אם באמת אין הלכה כהפוסקים האלו מ"מ הרי הכא לא מה"ט לבד נתיר הכלי. אלא שנסמוך עליהם לגבי היתר שאר הקורקבני'. ולומר דה"ל כאילו א"צ לדון על הכלי. ובכה"ג דשאר הקורקבני' ג"כ אין בהם שום חשש מדאורייתא דהא מדאורייתא ברובא בטיל. רק הכל חששא דרבנן מש"ה יש לסמוך עליהם. גם יש לעשות סניף דאף אם לא נאבדה א' מהן יש לצדד להקל משום ספק ראשון בגופו ספק שני ע"י תערובות בלא נודע הספק עד אחר התערובות שהיקל המ"ב אלא דלא ברירא לי כ"כ אם הוי ספק טרפה דאף שהביא מעלתו מהפמ"ג סי' ק"י ס"ק ל"ז דנק' ספק טרפה משום שמא הי' שומן סותמו. אך בנד"ז שהי' מוגלא ע"ג הבועא א"כ אף אם היה עליו שומן צ"ע אי הוי סתימא מעלי' כיון שהמוגלא מפסקת בין הנקב להשומן ול"ד למחט דהיא דקה מאד משא"כ מוגלא הרבה. וכמדומה שזה תולה במ"ש הב"י סי' ל"ט ד"ה כ' המרדכי בשם ר"ח דהא דאמרינן במקום רביתא כשרה ובלבד שלא יהי' שחין אבעבועות במקום הסירכא וכו' עכ"ל. וצ"ל הטעם משום השחין והאבעבועות מפסיקות עד דעי"ז לא נחשב סתימת הדופן לסתימא מעליא וא"כ כמ"כ כשמוגלא מפסקת בין הנקב שבדקין להשומן אע"פ שהשומן מכסה ע"ג המוגלא י"ל דלא הוי סתימה לפר"ח. אך לפי שהב"י שם כ' דהרבה פוסקים חולקים על פר"ח. א"כ י"ל דבנד"ז ג"כ נחשב סתימת השומן סתימא מעליא. ודבר זה צ"ע בפוסקים. ומ"מ סניף מיהו הוי. עוד נראה לעשות סניף דהא הב"י פסק בסי' ק"א דקורקבן ה"ל אר"ל והוא מתלמוד ערוך בכמה מקומות דאוכליהון לאו בר אינש. ואע"ג דרש"ל פסק דקורקבן של אווז נק' ר"ל וכן נוהגין. מ"מ כיון שנשתהה הקורקבנים כ"כ זמן רב כמה שבועות יש לצדד ג"כ דאינו ראויה כ"כ להתכבד כי אינו ראוי רק למי שדעתו יפה כו' (וכמו גבי חתי' חטאת דלא נק' ר"ל כיון שאינו ראוי רק לזכרי כהונה) כי בלא"ה הם עלולים אל הסרחון וע' פר"ח סי' ק"א ס"ק י"ט. ולכן כ"ז סניף מיהו הוי להקל ולומר דכיון דנאכל א' מהן מותרים השאר ולא לחוש אל מה שצריך לדון על הכלי. ולכן נראה דגם הקורקבנים יש להתיר לאוכלן שנים שנים:

והנה גבי טבעת כו"ם פירש"י בזבחים (דע"ד) תרתי תרתי קאמינא שימכור הטבעות שנים שנים. ואם נאמר דאפי' לישראל מותר למכור כן והרי על הקונה לא התנה שישתמש בשניהם יחד דוקא. א"כ י"ל דרשאי להשתמש בהן בכל א' כיון שקנה שנים שנים וכשבאו לידו אמרי' מדחדא דהתירא הא נמי דהתירא. אלא דלא משמע כן בי"ד סי' ק"מ. אמנם נ' דיוכל אח"כ לבשל שניהם יחד דכיון שאפילו בשיש ודאי האיסור תוך התערובות פסק רמ"א בש"ע סי' ק"ט סעי' ב' בהג"ה דכיון שנתבטל האיסור תוך ההיתר אין חוזר ונאסר כשבשלן יחד. א"כ הכא אפי' לכתחלה שרי לבשלן יחד דהרי נתבטל האיסור כמו התם וגם יש שני ספיקות אם יש כאן איסור כלל בשני' אלו. וגם להב"י שם בש"ע נ' דכאן שרי מטעם זה. וכן פסק בספר חוות דעת סי' ק"י ס"ק כ"ח וגם המ"א סי' תס"ז סק"ד נ"ל דלא יחלוק כלל ע"ז דמותר לבשל השנים דלא כהחו"ד שהשיא דעתו לכונה אחרת אלא כונת המ"א הוא דהתם כיון שהמשהו נ"ט בכולם הו"ל כאוכל כל התערובות כא' ולא כאוכלם שנים שנים. כי התם החטים והקמח נבלל ומתערב יפה יפה וא"כ בכל מצה יש מכל החטים. וכן פי' אאזמו"ר נ"ע בשולחנו סי' תנ"ג ע"ש: