סימן מח

אסימן מח

בגמרא חולין פא"ט (דף נו"ן סע"ב) ת"ר מחט שנמצא בביה"כ מצד אחד כשרה כו' ולא פרש"י ע"ז כאן. אבל בכתובות פרק המדיר (דע"ו סע"ב) כתב וז"ל בעובי בית הכוסות מקום יש בראש הכרס סמוך להמסס קרוי בית הכוסות שהוא כעין כוס ויש בו סביב שפתו עובי שני כפלים ודבוקים ובלע"ז רדובלין (ר"ל דובלין הוא דבר הכפול) ונמצא מחט תחובה באותו עובי. ומתוך עוביו אפשר לה שלא נקבתה כולה עכ"ל. ור"ל משא"כ בהמסס שהוא עור אחד מסתמא כשנתחב בו המחט נקבתו כולו. ובשט"מ שם כתב בשם הר"י מטראני כלשון רש"י. ולעיל מיניה כתב בשם רש"י במהדורא קמא וז"ל בעובי בית הכוסות מקום שהוא מתכפל ושם הוא עב. מצד אחד שלא נקבתו מצד זה לצד זה ולא יצתה לחוץ כשרה. ואהכי נקט עובי בית הכוסות דאילו במקום שהוא דק וקלוש אין לחלק בין מצד אחד לשני צדדין שהרי בתחיבת מחט כל שהוא נוקב משני צדדין ויצתה לחוץ עכ"ל. מבואר דבהמסס אפילו מצד אחד דהיינו שאנו רואים שלא יצאתה המחט לצד השני אפ"ה טרפה משום דכיון שאין לו אלא עור אחד וכיון שנתחב המחט לתוכו קרוב לודאי שנוקב משני צדדין. ולכן פי' ר"י בשבת ס"פ ב"מ (דל"ו סע"א) דבהמסס אפילו מצד אחד טרפה דחיישינן שמא ניקב לחוץ וחזר והבריא. ור"ל כיון דהמסס עורו דק מאד כמ"ש רש"י בשבת שם. א"כ בתחיבת מחט כל שהוא נוקב משני צדדים. ע"כ אף שלא יצתה המחט לחוץ חיישינן שמא ניקב לחוץ וחזרה לאחוריה והבריא. כמו בישב לו קוץ בוושט דהכי הלכתא התם דחיישינן שמא הבריא כו' ואפילו למאן דלא חייש התם (היינו עולא ושמואל דאינו חושש לספק דרוסה) בקוץ שמא במחט שהוא דק חייש עכ"ל. ולפי הנ"ל יש לחלק עוד דוושט יש בו שני עורות ע"כ י"ל זהו הטעם דלא חיישינן שמא ניקב והבריא וכמו בבית הכוסות שיש לו ג"כ שני עורות להכי מצד אחד כשרה כמ"כ י"ל בוושט. וזהו סברת הראב"ן שבהרא"ש פא"ט סס"י ד'. דמדמה וושט לביה"כ. ואף שכ' הרא"ש שהרי"ף מחלק ביניהן משום דביה"כ הוא עב ור"ל שהשני עורות דוושט אינן עבין כמו שני עורות דביהכ"ס ולכן בוושט אע"פ שיש לו שני עורות חיישינן שניקב לחוץ. מ"מ לפ"ז בהמסס שאין לו אלא עור אחד ודק כש"כ דחיישינן שניקב לחוץ ואח"כ הבריא. ואף שיש עוד טעמים לחלק בין וושט לביה"כ הא' מ"ש רש"י משום דנקב בעור החיצון של וושט לא מינכר. והיינו לפי הפי' דהחשש שמא הבריא היינו שמא ניקב כפי' השני דרש"י וכפירוש הרי"ף. וא"כ בביה"כ שנקב ניכר בו מחוץ לא חיישינן שמא הבריא. וא"כ גם בהמסס י"ל כן. וא"כ לא דמי לוושט. אך י"ל כיון דהמסס הוא עור אחד וקרוב לודאי יותר שניקב לחוץ מבוושט דיש לו שני עורות ע"כ חיישינן בהמסס שמא הבריא אף שיש לו בדיקה מבחוץ. וכן שאר החלוקים שיש לחלק בין וושט להמסס כמו שביאר אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' ל"ג ס"ק כ"ג. מ"מ י"ל לדעת רש"י זה הסברא שיש בהמסס שהוא עור אחד דק ע"כ קרוב יותר שהמחט נוקבתו לחוץ משני צדדין יותר מבישב לו קוץ בוושט. זה הסברא שקולה יותר מהסברות שיש להחמיר בוושט יותר מבהמסס ע"כ חייש בהמסס מצד אחד לשמא ניקב לחוץ והבריא. ועיין בתה"ד סי' קס"ה בענין קורקבן דלא חיישינן שמא הבריא אף אם נשאר רק מעט שלא ניקב. וז"ל דאמאי נימא שמא הבריא בשלמא בדבר שדופנו דק איכא למיחש שמא הבריא משום דאין דרך המחט לינקב וליכנס רק מעט קצת לאורכו ובדופן דק בדבר מועט שתפש תעבור הדופן אבל בדופן עב כו' עכ"ל:

קיצור. לפרש"י גבי ביה"כ דוקא שייך מצד אחד כשרה לפי שהוא כפול ועב ע"כ אפשר ואפשר שתנקוב המחט רק צד אחד. אבל בדבר שהוא דק וקלוש אין לחלק בין מצד אחד לשני צדדין שהרי בתחיבת מחט כל שהוא נוקב משני צדדין. ופר"י דחיישינן שמא הבריא כמו בוושט. אף שיש טעמים דוושט חמור יותר מ"מ כיון דוושט יש לו שני עורות ועכ"ז חוששין שמא הבריא. לכן בהמסס דאין לו אלא עור אחד דק ובדבר דק בדבר מועט שתפש תעבור המחט הדופן יותר מבוושט שיש לו שני עורות וגם שם רק קוץ ולא מחט. לכן חיישינן בהמסס שמא הבריא כמו בוושט. וכ' בתה"ד סי' קס"ה דיש להחמיר כרש"י:

בוהנה בתה"א דף ל"ח ע"א ובחה"ר פא"ט דנ"א משמע דאף לפרש"י בהמסס דחיישינן שמא הבריא היינו רק שמא הבריא וניקב. ולא שמא ניקב ונתרפא. ולפ"ז שפיר הקשה על רש"י מה חילוק בין המסס לביה"כ מצד אחד הא בהמסס דחיישינן שמא הבריא היינו לבדוק שאין כאן נקב מפולש לצד השני. וגם בביה"כ מצד א' צריך בדיקה לראות מצד השני שלא ניקב משני צדדים. אבל הר"ן פי' בהמסס דחיישינן שמא הבריא ר"ל נתרפא. ואף שכ' דבבדיקה מינכר אם עלה בו קרום או לא. מ"מ אין בדיקה זו שוה לבדיקה דביה"כ מצד אחד דשם לא חיישינן שמא הבריא. רק צריך בדיקה לראות שאין שם נקב בפועל. להכי נקט מצד אחד כשרה. משא"כ בהמסס היא בחזקת טרפה עד שתבדק בענין שיתברר שמלבד שאין שם נקב עוד זאת שגם לא עלה בו קרום ר"ל שלא היה נקב ונתרפא. ויש לעיין מ"ש הת"ש סי' מ"ח ס"ק י"ב וז"ל אבל הרשב"א בתה"א ובחידושיו וכן הר"ן כתבו חילוק אחר (לחלק בין וושט דחיישינן שמא הבריא ובין המסס לר"ת דלא חיישינן שמא הבריא) דבהמסס וביה"כ מינכר בבדיקה אם נתרפא וצ"ל כוונתם שנראה איזה שינוי בעור שנעשה כעין צלקת ובלא בדיקה לא מתכשר דהא חוששין שמא הבריא סבירא לן אבל בוושט אין לו בדיקה מבחוץ ולא מינכר ונפ"מ דלר"ת דבהמסס לא חיישינן כלל שמא הבריא כשראה שהוא שלם מבחוץ אפילו לא הבחין לראות אם יש בו שינוי [כו'] עד וכן נ"ל להחמיר כדבריהם אם נאבד ולא הבחין לעיין אי ליכא שינוי בשר בצד השני עכ"ל. י"ל לפ"ז יתפרש יפה שטת רש"י מ"ש מצד א' כשרה ע"י שנודע שניקב רק מצ"א. משא"כ בהמסס דצריך בדיקה שלא נתרפא. והנה מש"כ הת"ש בשם הרשב"א בתה"א לא נמצא שם כן כי שם דל"ח עמוד שני כ' לשטת רש"י וטעמא דמלתא דכיון דאין להמסס אלא עור אחד חוששין שמא הבריא לחוץ וכדקיי"ל בישב לה קוץ בוושט עכ"ל. הרי פי' הבריא לחוץ אינו ענין נתרפא אלא שניקב עד לחוץ. וכ"כ שם בתה"א דל"א ע"א גבי וושט. פי' הבריא שמא ניקב ויצא לחוץ. וכ"כ עוד בהדיא בתה"א דל"ח עמוד שני שם [וז"ל] ועוד דא"כ בהמסס ליסגי ליה בדיקה דאפילו בוושט נמי בבדיקה הויא סגיא ליה כו' אלא משום דוושט אין לו בדיקה בחוץ עכ"ל. והיינו דנקב בעור החיצון של וושט לא מינכר א"כ מבואר שהבדיקה היא רק לבדוק שלא נמצא נקב. ולא הבדיקה שמא יש איזו שינוי בעור שנעשה כעין צלקת כו' ובחידושיו דף נ"א ד"ה מחט שנמצא בעובי ביה"כ. מבואר באריכות יותר דהחששא בהמסס הוא ג"כ שמא ניקב לחוץ ולא דחיישינן שמא עלה בו קרום ונסתם. ע"ש במ"ש דהא גבי וושט כו' ולא חיישינן שמא עלה בו קרום ונסתם כו' וא"כ הכא בעור המסס כו' והגע עצמך ריאה כו' ואפילו תאמר דבבדיקה ודאי כשרה כו' ע"ש. הרי מבואר דמפרש דגם לרש"י א"א לומר דחיישינן בהמסס לשמא עלה בו קרום ונסתם דמ"ש מוושט ומריאה. אלא החשש לרש"י שצריך בדיקה שמא ניקב. ולכן ע"ז הקשה יפה על רש"י דהא בביה"כ מצד א' ג"כ צריכה בדיקה לעכב אם לא ניקב גם צד הב'. א"כ מ"ש הת"ש בשם הרשב"א דלפרש"י חיישינן שמא נתרפא. זה אינו כלל. אמנם להר"ן חיישינן שמא נתרפא ומ"מ בבדיקה מינכר. אבל לפי' ר"י י"ל דחיישינן שמא נתרפא ולא מינכר כלל כן משמע בתוספות בשבת ס"פ ב"מ (דל"ו סע"א) מדאומר שהוא טרפה בהחלט וכ"מ בהג"א פ' המדיר:

קיצור. להרשב"א הפי' לשטת רש"י בהמסס חיישינן שמא הבריא ר"ל שמא ניקב לחוץ ובבדיקה שאין שם נקב מהני דלא כמ"ש הת"ש בשמו דחיישינן שמא ניקב ונתרפא רק הר"ן חייש כן ומ"מ ס"ל דמהני בדיקה כי בבדיקה מינכר אם ניקב ונתרפא שאז הי' כמין צלקת. אבל לפי' ר"י י"ל דלא מהני בדיקה כי אינו ניכר ג"כ:

גוהנה מדברי התויק"ו נראה שיש חילוק טובא בין לראות שלא יצא המחט לחוץ. ובין בדיקה שלא יש שם נקב מבחוץ. וז"ל בד"ה ולפ"ז היוצא לנו מזה דאם לא בדקום אם יצא המחט לחוץ אסור לכ"ע אפילו בדיעבד. אבל אם ראינו שאין המחט יוצא לחוץ רק שלא בדקום אם יש שם נקב מבחוץ תליא בפלוגתא דלהרשב"א והר"ן אסור אפילו דיעבד כו' אבל לפ"ד ר"ת ולהפוסקים דעימיה ולפמ"ש גם להרמב"ם ורש"י דינא הכי. דבדיעבד עכ"פ כשרה אם לא בדקום אפילו יש שם נקב עכ"ל. והנה לכאורה גם לדבריו מ"ש דלהרשב"א אסור אפילו דיעבד אם לא בדקו לראות אם יש שם נקב עכצ"ל דהיינו רק כנגד מקום המחט וסמוך לו לגמרי שם מעכב הבדיקה לראות שאין שם נקב. אבל אם שם בדקו וראו שאין שם נקב אף שבשאר מקום ביה"כ שרחוק קצת מן מקום המחט לא בדקו לראות שודאי אין שם נקב אין זה מעכב כלל דהא אנו אין חוששין רק שמא ניקבה המחט לחוץ ואח"כ חזרה לאחוריה ואין לחוש לזה רק במקום שהיא תחובה. וא"כ כיון שאין צריך בדיקה רק כנגד המחט ממש וסמוך לו מעט. א"כ מהו שכתב אבל אם ראינו שאין המחט יוצא לחוץ רק שלא ראינו אם יש נקב. זה אינו מובן דכיון שראינו שאין המחט יוצא לחוץ משמע שהיפכו את ביה"כ וראינו שאין המחט יוצא לחוץ. א"כ זהו ג"כ בדיקה שלא ניקבה המחט לחוץ באותו מקום. ועיין עוד בתויק"ו דצ"ט ע"ב ד"ה אבל אחר העיון. שכ' והיינו שראינו שלא יצא המחט לחוץ. ושם ד"ה נחזור לענינינו דלר"ת והרמב"ם בין בהמסס בין בביה"כ א"צ בדיקה רק לראות אם המחט יצא לחוץ. וכיון שראינו שאין המחט יצא לחוץ סגי כו'. ולפמ"ש גם רש"י ס"ל כן דעכ"פ בדיעבד א"צ בדיקה עכ"ל. ואינו מובן דכיון שראינו מבחוץ שלא יצא המחט לשם. א"כ זהו ג"כ בדיקה שלא ניקבה לשם. וא"כ מהו א"צ בדיקה. וצריך לדחוק לדבריו דאף שראו בצד החיצון שלא יצא המחט לשם עדיין אין זה מוציא מידי ספק שמא עכ"ז יש שם נקב דק אף נגד מקום המחט ממש. אבל הת"ש סי' מ"ח ס"ק י"ג לא ס"ל כן אלא דלידע שאין המחט עוברת לחוץ כ"א היא מבפנים ונקרא מצד אחד אינו ע"י שהפך את הביה"כ וראה שאין המחט יוצא לחוץ. כ"א שיודעים לפי אומד דעתם והרגשתם שהמחט רק בקצתו. וס"ל להרא"ש דא"צ להופכו ולראות שאין שם נקב. אמנם דעת הרשב"א והר"ן דבדיקה אם לא נקוב מעכב אפילו דיעבד אע"ג דהרגיש שאין המחט רק בצד אחד יעו"ש. לפ"ז אם הפכו וראה שאין המחט יוצא לחוץ כלל י"ל זהו נק' ג"כ בדיקה שאין שם נקב. דהא לא חיישינן רק שמא ניקבה המחט במקומה וחזרה לאחוריה. א"כ כשרואה מבחוץ נגד מקום המחט שלא יצאה לחוץ כלל מסתמא רואה ג"כ שאין שם נקב. וא"כ בדיקה זו מבחוץ שלא יצתה המחט לחוץ היא ג"כ בדיקה שאין שם נקב. וע' פמ"ג בשפ"ד סס"ק כ"ה. והנה הת"ש ס"ק י"ד כ' דישתקע ההיתר מ"ש הש"ך ס"ק כ"ה. והתויק"ו דף ק"א א' חלק עליו. ואפ"ל הת"ש לא החמיר רק כשלא ידע באומד דעתו שלא יצא המחט לחוץ. אבל אם ידע י"ל שלא חלק כ"כ. והפמ"ג שם כ' דאף שידע באומד הדעת כל שלא בדק בדיקה מיוחדת שלא יצא לחוץ אין להתיר. עכ"פ אין השגת התויק"ו כלום דהא לדעתו ג"כ צריך לראות מבחוץ שלא יצא המחט לשם. ובכה"ג מתיר הת"ש ג"כ אף לפ"ד הפמ"ג:

דוהנה הצ"צ סי' מ"ט דס"ל דסירכא הו"ל כמו הפכה ומצא בה קורט דם הקשה לנפשיה וז"ל וליכא למימר דילמא שאני הכא בסירכא דביה"כ שנסרך לטרפש הכבד דלא שייך למימר אם אין מכה סירכא זו מניין דיש לתלות הסירכא בטרפש ולמימר דשם בטרפש היה נקב ומשם נסרך לבית הכוסות כו' הא ליתא דהא גבי קורט דם נמי יש לתלות בדבר אחר ואיך אמר בגמרא פא"ט (דף נ"א) אם אין שם מכה קורט דם מנין כו' וה"נ גבי סירכא אע"ג דיכולין לתלות הסירכא בדבר אחר כגון בטרפש מ"מ כיון דמחט תחוב כנגדו לפנינו אמרינן אם אין שם מכה סירכא זו מנין כלומר למה נסרכה כאן מכוון כנגד המחט. ע"ז יש להשיב דקורט דם הוא הוכחה ברורה שיש שם מכה בביה"כ מצד חוץ ומה שהקשה ע"ז הצ"צ דא"כ למה לא מיטרפא בקורט דם לחוד אפילו בדליכא מחט תחוב כנגדה מטעם דאם אין שם מכה קורט דם מנין. ע"ז יש ויש להשיב דקורט דם אינו הוכחה רק שניקב עור החיצון מהביה"כ במקום הקורט דם וע"כ בדליכא מחט תחוב כנגדו כשר דאף אם ניקב עור החיצון לבד כשר הוא. רק כשיש מחט תחוב כנגדו וניקב עור הפנימי של ביה"כ אז ע"י הקורט דם המכוון כנגד המחט מחזקינן דניקב גם עור החיצון אע"ג שאפ"ל שהקורט דם בא ע"י שניקב והוכה חצי עור החיצון וא"כ אף שיש מחט תחוב כנגדו י"ל עדיין לא ניקב הביה"כ מעבר אל עבר. מ"מ כולי האי אין מקילין כיון דעכ"פ ודאי יש שם מכה מבחוץ וגם מבפנים ניקב המחט נגד מקום זה מחזקינן שניקב מעבר לעבר (מכאן ראיה להטריף בשאלה דאוורוץ כיון דניקבה מעל"ע וגם יש מבחוץ נפוח הוי ודאי בחזקת שניקבה מחיים אע"פ שאין שם ק"ד ע' סי' [מ"ט]). משא"כ גבי סירכא כיון דיש לתלות הסירכא בטרפש וגם אפילו אם באה מביהכ"ס הרי קיי"ל דאין סירכא פוסל רק בריאה. לכן אינו מצטרף כלל לריעותא דמחט שניקבה רק עור הפנימי ולא יצא לחוץ כיון שי"ל שהסירכא לא מורה על שום נקב. משא"כ גבי קורט דם דודאי ניקב עכ"פ בעור החיצון של ביהכ"ס. דבר זה למדתי מדברי אאזמו"ר הגאון ז"ל בסוף הקו"א דהל' נדה ד"ה מ"ש הח"ץ בתשובה. שכ' וז"ל ועיין במ"ש בי"ד סי' ל"ג דאם אין הקוץ תחוב בביה"כ תלינן במכה שע"י חולי מצד השני לבד דאפילו נקב משהו שאינו מפולש מוציא דם ע"י חולי עכ"ל. הרי לק"מ מ"ש הצ"צ דא"כ למה לא מיטרפא בקורט דם לחוד אפילו בדליכא מחט תחוב כנגדה כו'. משום דכשאין מחט תחוב תלינן במכה שע"י חולי מצד השני לבד. אבל כשיש מחט תחוב כנגדה הדברים נראים שמהמחט שניקבה לחוץ בא הקורט דם. כיון דע"כ הקורט דם מורה שהיה שם נקב מצד השני ג"כ. אבל גבי סירכא דביה"כ אף כנגד המחט כיון דסירכא זו מצד עצמה אינה מעידה על נקב כלל אף בעור החיצון של ביהכ"ס משני טעמים האחד שיש לתלות בהטרפש שהטרפש ניקב כמ"ש הצ"צ. הב' דהא לא חיישינן לסירכא רק בריאה ולא בשאר אברים שהנקב פוסל בהם. דלא אמרינן בהם אין סירכא בלא נקב כמ"ש הט"ז סי' מ"ב סק"א והש"ך שם סק"ג. א"כ לא דמי כלל לקורט דם דהוא מצד עצמו לבד ג"כ מעיד על נקב בעור החיצון של ביהכ"ס. לכך י"ל דאינו נטרף ע"י הסירכא כל שרואין שלא ניקב ביהכ"ס מעבר לעבר. דהא לא שייך לומר אם אין שם מכה דהיינו נקב סירכא מנין כמו ששייך לומר כן בקורט דם. וא"כ יש לסמוך בזה סברת הכו"פ סס"י מ"א. וכן בכנה"ג סי' מ"ח בהגהת הטור אות כ"ב מבואר שהמנהג שם בגליל אחד להקל בנדון דהצ"צ. ומ"מ למעשה ודאי אין להקל נגד הצ"צ ויש להטריף בזה. כי הרי הט"ז והש"ך סס"י מ"ח מחמירים יותר. רק הפר"ח ס"ל כהצ"צ. וכ"ד הת"ש סי' מ"ח סקי"ז בהפ"מ. אך הרי לו יהא הסירכא כמו ק"ד הנה ג"כ אין טרפה רק כשהיא כנגד פי המחט. משא"כ בנד"ז שהדברים מראים שהסירכא רחוק הרבה מפי המחט. וגם עכ"פ רוב שטח הסירכא הוא רחוק מכנגד מקום תחיבת המחט. וא"כ אזלינן בתר רובא כמ"ש הטור סס"י ל"ט ובש"ע שם סעיף כ"א כ"ה. אך הנה זהו המחלוקת בין שני המורים שהר"ר יואל מחשב שברור שהסירכא לא היה כנגד פי המחט. וגם רחוקה ממנו. וה"ר יעקב אומר לא כן שהוא ספק אם הסירכא היה כנגד פי המחט או לא. שהררי"ו סומך על שראה מעבר השני נגד המחט היה נקי והבשר בריא במראית עין ובמשמוש היד. ושאל להשו"ב ואמר שהיא סרוכה לטרפש וחפשנו אחר מקום הסירכא. ומצאנו עדיין הדלדולים מהסירכא על ערך משך שהיתה דביקת הסירכא קודם שנתקה לפי עדות השו"ב. (א"כ השו"ב ראה הסירכא מקודם ומעיד עכשיו שהיא רחוקה ממקום המחט. וזה חשוב עדות דאף שעתה הוסרה הסירכא. מ"מ יכול לכוין המקום בביה"כ). והיה זה רחוק מהמחט ערך טפח באופן שהסכמנו שאי אפשר בשום אופן שהתפשטה הסירכא גם עד נגד המחט. וניסה השו"ב להסיר הדלדולים ולא יוכל בש"א. א"כ מזה חזק דעת הררי"ו שהסירכא לא היה כנגד פי המחט. ויש פנים לדבריו מכמה טעמים. האחד כיון שהשו"ב ראה היטב הסירכא מקודם בעת השחיטה ועכשיו כשמצאו מחט בביה"כ מעיד שהסירכא שראה אז מקומה היא רחוקה ממקום המחט טפח. דהיינו מ"ש הררי"ו וחפשנו אחר מקום הסירכא כו' על משך כו' לפי עדות השו"ב כו' והיה זה רחוק ממקום המחט טפח. א"כ אף שעתה ניתקה הסירכא מ"מ יכול לכוין מקומה בביה"כ לפי ראותו אז. וה"ז חשוב עדות שהסירכא הי' רחוקה ממקום המחט. עם שנאמר שאינו עדות גמור י"ל דחשוב קצת עדות. הב' ממה שאומר השו"ב שבעת שמצא הסירכא דהיינו תומ"י אחר השחיטה בדק מבפנים אחר מחט ולא מצא. וגם בדק פעם ב' נגד הסירכא במשמוש היד אולי טמונה בדופן ולא הרגיש כלום. וזהו ראיה והוכחה שהסירכא לא היה נגד המחט. הג' מצד הדלדולים שהשו"ב מחליט שהם דלדולים שנשארו מהסירכא. והם רחוקים ממקום הסירכא. והררי"ע אומר שמוכרח שהדלדולים אינם דלדולי הסירכא כיון שהאשה קלפה קרום אחד ודאי נקלפו דלדולי הסירכא רק מחמת שמנקרים ממנו חוטי חלב אפשר שישארו דלדולי בשר הביה"כ בעצם. ושכן אמרה האשה. ועוד איך יוכל באומדנא זו להתיר ולהוציאה מחזקת קרוב לודאי. והררי"ו כותב שהשו"ב אומר גם עכשיו שהן דלדולי הסירכא. ומנידון מה שהשו"ב אומר שלפי השערתו מקום הסירכא שראה בעת השחיטה היא אינה כנגד פי המחט שרואה עכשיו ע"ז לא השיב הררי"ע. ואולי באמת אין השו"ב מעיד כן רק עיקר ראייתו מהדלדולים. והנה אם השו"ב העיד שלפי ראותו אז הסירכא ועכשיו מקום פי המחט. הסירכא אינה נגד פי המחט. יש לצרף אומדנא זו והשערתו להקל. דבאיסור אזלינן בתר הוכחה לדעת הט"ז סי' צ"ח סק"ב והכא שהוא איסור ספק ודאי יש לילך בתר הוכחה והשערת השו"ב. אך אם השו"ב אינו אומר כן רק כל דבריו הם ממה שמדמה שהדלדולין הן דלדולי הסירכא ע"ז אין לסמוך להקל לכתחלה. אבל דיעבד כיון הכו"פ מכשיר אף אם היא מכוון כנגד הנקב. א"כ נהי שאין לסמוך ע"ז מ"מ בשיש ספק אם היה כנגד הנקב או לא נ' בדיעבד יש לסמוך עליו:

וגם אם נדון שהשו"ב והאשה מכחישים זא"ז. הרי גם לדברי האשה הדבר ספק אם היה הסירכא כנגד המחט או לא. ולדברי השו"ב הי' הסירכא רחוק מהמחט. א"כ לדברי האשה ג"כ יש מקום לצדד ע"פ דעת הכו"פ. ולדברי השו"ב הוא כשר בודאי לכ"ע. א"כ לכאורה יש להקל במכש"כ מהדינים הנזכרים בסי' ל"ט סי' י"ו י"ז:

מ"ש הררי"ע דכיון שהאשה חלטה את ביה"כ בחמין תו לא מהני בדיקה שלא ניקב לחוץ משום דחמין סותמין את הנקב כמו גבי ריאה בש"ע סי' ל"ו ס"ד אין נראה כלל כי הנה דין זה דחמין סותמים את הנקב עד דלא מהני ליה תו בדיקה אינו נזכר בגמרא ופוסקים ראשונים כ"א הב"י סי' ל"ו כ' ונראה כו' והסכים עמו היש"ש פא"ט סי' י"ט. ומלשון רש"י ואין זו בדיקה יפה לא משמע שסותם בודאי דאל"כ הול"ל ואין זו בדיקה. ע"כ אין לך בו אלא חידושו דדוקא בריאה הדין כן וגם דשם מיירי בנקב קטן ביותר שא"א לראותו ולא ניכר כ"א ע"י שמבצבץ כמו שמבואר בדרישה שם. שהוכיח כן דמיירי בנקב קטן כזה דוקא. לכן גבי נקב קטן כזה ובריאה שקרומיה רך שייך לומר דחמין כווצי ליה ונסתם הנקב. אבל הכא גבי ביהכ"ס דהנקב ע"י מחט שהוא נקב הנראה היטב בראיית עין לא חיישינן כלל שיהי' הנקב נסתם ע"י שחלטו בחמין. ולכן כיון שבדקו אח"כ את הביה"כ היטב ולא נמצא בו נקב אין לחוש לחששות שלא נזכרו בגמרא ופוסקים: