סימן מז

אסימן מז

ע"ד אשר נמצא בדקין של בהמה שחין פורח אבעבועות שקורין פאקין ונבדקו ונטרפו ע"פ דין שהי' בהם ליחה ומוגלא ולקות בשר מעבר לעבר ומראה עמוק מן העור והיא כהה. אחר זה נמצאו עוד בועות כהנה עין בעין בדקין משני בהמות רצופות ונבדקו ונטרפו גם שניהם. אח"ז מצא השו"ב עוד בג' בהמות יחד אותן בועות המטריפות מה הדין כששוחטים בהמה אח"כ בעיר האם צריכים לבדוק הדקין או רשאי' להעלים עין מהם ולהאכילם לכלבים ואת"ל דצריך לבדוק איך הדין דיעבד שהשו"ב השליך הדקין לנהר משני בהמות ששחט עוד אחר הששה בהמות הנ"ל שנמצאו בהן הבועות ויצו להשליך מהם סחוב והשלך בלי בדיקה וכן עשו. אם דומה למבטל איסור לכתחלה או לא:

תשובה הנה מתחלה צריך לבאר שרש דין בועות שבדקין איך פסולן והכשרן מעיקר הדין ואח"כ נבאר ענין בדיקתן ואח"כ נבאר שאילתינו. הנה הב"י סס"י ל"ז כ' בשם א"ח דאין בועה וסירכא פוסל אלא בריאה הרי דבדקין יש להקל טפי בבועה. וצ"ל דהיינו אפי' בועה הפוסלת בריאה כגון בתרתי בועה דסמיכי או כה"ג בענין דאסור בריאה אפ"ה מותר בדקין. ובשו"ת חב"י סי' נ"ד וכן בבאר הגולה סי' מ"ו הביא בשם רש"ל דיש קולא טפי בבועה בריאה מבבועה בשאר אברים שהנקב פוסל בהם וז"ל והא לך כלל בטרפות כל מקום שארז"ל דנקב טרפה אם יש אבעבוע צריך לפתוח אותו אם נשאר העור שלימה תחתיו כשר בין מים זכים או סרוחים וליחה. אבל אם הבשר רע הוי כניקב. אבל בריאה רגילין להכשיר ולא בדקינן במידי עכ"ל. הרי דבריו לכאורה הפוכים מדברי הא"ח דהא הא"ח מיקל בבועה בשאר אברי' יותר מבריאה נגד ד' רש"ל. אך ד' רש"ל אלו נראה שהוא ג"כ מ"ש הש"ך סס"י מ"ו בשם מהרש"ל באו"ה שלו סי' צ"ו דמפרש דברי הגהת או"ה שיש לחתוך הבועות לראות אם הבשר שתחתיו רע דהוי כנתמסמס והש"ך הביא זה על ד' הש"ע שם שהוא ממ"ש בב"י בשם א"ח. ע"כ נראה לומר דלא פליגי כלל הב"י בשם א"ח עם רש"ל דשניהם ס"ל דהחומרות והקולות שמצינו בש"ס גבי בועות כיון דלא הוזכרו בגמ' רק גבי ריאה אין למדין מהן כלל לשאר אברים ולכן בשאר אברים שהנקב פוסל בהן יש לדון בענין אחר דהיינו ע"ד שמצינו בש"ס שהורו בדבר הדומה לבועה בשאר אברים ויצמח מזה קולא וחומרא. הקולא היינו דמה שהחמירו חז"ל בתרתי בועה דסמיכי בריאה דלית להו בדיקותא. אין לומר כן בשאר אברים ומהני להו בדיקה ע"ד שכ' רש"ל והשכל נותן כן דבריאה הוא שא"א לבדוק כי הטרפות תלוי בהקרומות של הריאה שע"ג הבועה לבד כי הבועות גדילים בין עור הריאה לבשר הריאה וא"כ לא מהני הבדיקה תחת הבועה אף אם שם הבשר שלם כיון שהטרפות תלוי רק בהקרום של הריאה והבשר שתחת הבועות לא מעלה ולא מוריד והקרום שבין שני בועה דסמיכי א"א כלל לבודקו ולכן לית להו בדיקותא. משא"כ בבועות שעל הדקין עד"מ הרי אין טרפות אא"כ ניקבו הדקין מעבר לעבר ובודאי דעור הדקין עב הרבה יותר מקרומי הריאה וכמ"ש בתה"ד סי' קס"ג לענין מה שיש לחלק בענין סירכא בין ריאה לשאר אברים שהנקב פוסל בהם דדוקא לגבי ריאה שקרומיה רכים ודקים ודאי אמרינן דסופו לינקב. אבל בשאר אברים אע"פ שנקובתם במשהו הואיל ועורו חזק ועב דלמא אין סופו לינקב עכ"ל. ולכן כשבודק בצד הפנימי של הדקין והוא בריא למה נטריף אף אם יש ממעל לו שני בועה דסמיכי (וזה לפי' הרמב"ם בטעם איסור תרתי בועי דסמיכי בריאה. וגם לפרש"י י"ל דדוקא בריאה קים להו כו') וכן להפך יצמח חומרא בבועה יחידית דס"ל לרש"ל דבשאר אברים שהנקב פוסל בהם צריך בדיקה שמא הבשר נתקקלקל. ור"ל שמא גם פנימית ותחתית האבר נתקלקל דהיינו שהקלקול הוא מעבר לעבר וה"ל כניקב מעבר לעבר. והא דבריאה לא איכפת לן היינו משום דהבועה בריאה גדילה בין עור לבשר כמ"ש הב"י רס"י ל"ז בשם תה"א לרשב"א וכן האריך הת"ש סס"י ל"ז גבי בועה מעבר לעבר וקים להו לחז"ל שהעור שע"ג הבועה אינו מתקלקל כ"כ ע"י הבועה שבריאה לשנחוש לו. וכמו שבאמת רגילות טובא להיות בועות או טינרי בריאה וכמ"ש בגמ' (דמ"ח ע"א) משא"כ בשארי אברים י"ל שהבועה מנקבת העור שע"ג או מקלקלת אותו דה"ל עכ"פ רע דהוי כניקב כמ"ש רש"ל. ועיין לקמן אות ב' הטעם בזה החילוק בין ריאה לדקין לכן צריך בדיקה עכ"פ מלמטה שיהיה שם הבשר בריא. ובזה מסולק תמיהת הגאון ר' זלמן ז"ל בספרו בית אפרים סס"י ל"ז ס"ק י"ג שכ' דאין חילוק כלל בין ריאה לשאר אברים ונעלם ממנו ד' רש"ל הנ"ל דעכצ"ל דיש חילוק גדול לגבי העור שע"ג הבועה דבריאה חשבינן לי' כלא ניקב ובדקין ס"ל דהוי רע וה"ל כניקב כנ"ל. דאל"כ למה צריך בדיקה מבפנים והלא העור שע"ג מגין דהא ליכא נקב מפולש. א"ו צ"ל כמ"ש דהעור שע"ג הבועה אינו מגין בשאר אברים רק בריאה דגילו לנו חז"ל כן ואין למדין משם לשאר אברים זה דעת רש"ל. ואפשר הא"ח ג"כ יודה לו בזה:

קיצור. מ"ש בבאה"ג סי' מ"ו בשם רש"ל לכאורה הוא נגד מ"ש הב"י סס"י ל"ז בשם הא"ח. אך י"ל דלא פליגי דשניהם ס"ל דהקולות והחומרות שנמצא בגמ' בבועות בריאה אינם שייכי' בדקין כי יש לחלק הן לקולא משום בריאה קרומיה רכים ודקים משא"כ בשאר אברים. והן לחומרא משום דבריאה קים להו לחז"ל שהעור שע"ז הבועה אינו מתקלקל כ"כ ע"י הבועה. משא"כ בשאר אברים צריך בדיקה:

באך כפי שמשמע מפשט ל' הא"ח דאינו מצריך בדיקה כלל וכ"כ הת"ש סס"י ל"ז והגאון ר"ז הנ"ל בשמו אפשר שצריך לומר דפליג בהא על רש"ל ג"כ וס"ל דה"נ העור שע"ג הבועה מגין ומציל דמ"ש מריאה. אך לפ"ז א"כ בתרתי בועי דסמיכי ודאי א"א לומר דהעור שע"ג מגין דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וכשם שבריאה אינו מגין ה"נ הכא. וא"כ לכאורה צ"ל מה זה שכ' דלא אשכחן בועה אלא בריאה. וי"ל דמ"מ הכא מהני בדיקה מלמטה מבפנים. משא"כ בריאה דהתם הטרפות תלוי רק בקרום שע"ג הבועה משא"כ הכא. א"נ בועה מליאה מים סרוחים ועכורים דפוסל הרי"ף בריאה משא"כ בדקין. והנה לפ"ד תה"ד סי' קס"ג דס"ל דדקין שוה לריאה לענין סירכא להחמיר כמ"כ נימא ג"כ להקל לענין בועה דהעור שע"ג בועה יהיה לו כדין עור הריאה שע"ג בועה דל"ח בי' שמא ניקב. גם קשה לשאר הפוסקים שהקילו בסירכא בשאר אברי' לגמרי והחמירו בבועה בשאר אברי' יותר מריאה. וצ"ל דכך קים להו מסברא דעור הריאה שע"ג בועה הוא שאינו עומד לינקב כדאי' בגמרא. אבל בשאר אברים קים להו בפשיטות שהעור שע"ג בועה עומד לינקב וכנקוב דמי. ועיין בתויק"ו סי' מ"ו סק"ב שתמה אהט"ז וכ' וז"ל אבל אם יש בהן לחות ומוגלא והבשר רע מ"ט דכשר הא קיי"ל בכ"מ בשר שהרופא גורדו ה"ל כניטל והא דבועה כשר בריאה היינו משום דבועה אינה אלא חסרון מבפנים והקרום שעליה קיים. אבל בבני מעיים אם הבועה הוא עד החלל מהיכי תיתי לא נימא שהוא בשר שהרופא גורדו עכ"ל. ולכאורה תמוה נימא הקרום שע"ג הבועה נידון כדקין וכמו בועה מעבר לעבר בריאה. וצ"ל כנ"ל דצריך לחלק. והטעם י"ל פשוט דבריאה יש עור ובשר לכן הבועה גדילה בין העור לבשר ודוחק הבשר לצדדים והעור קיים אבל בדקין שהם רק עור. הבועה גדילה בהעור ומקלקלת העור ביותר. וה"ל כניקב וזו סברא נכונה. וראי' לסברא זו ממחלוקת הש"ך ות"ש סס"י ל"ז גבי בועה מעבר לעבר בריאה דס"ל להש"ך דהיא טרפה והיינו משום דאע"ג דכ' הפוסקי' דבועה גדילה בין עור לבשר היינו סתם בועות אבל זו אנו רואים שקלקלה הבשר שנהפך הבשר לבועה וה"ל ריאה שנשפכה כקיתון והת"ש חלק עליו שי"ל שלא נהפך הבשר לבועה רק שהבשר נדחק לצדדי' וממוצא דבר נשמע דע"כ לא כל הבועות שוות. וא"כ דוקא בריאה שהבועה גדילה בין עור לבשר אבל בדקין שכולן עור לבד עכצ"ל שהעור נהפך לבועה לפ"ד הש"ך דומיא דמעבר לעבר בריאה. ולהת"ש ג"כ י"ל דדוקא גבי ריאה אמרי' נדחק לצדדי' כיון שכן טבען להיות גדילי' בין עור לבשר. משא"כ בדקין שהן עור. הבועה מקלקלת העור כו'. וכיון שכן ודאי [יש] לאסור בבועה דדקין כל שהבועה מעבר לעבר היינו עד לחלל הדקין ולכן כ' כל הפוסקים דבנמצא הבשר רע תחת הבועה טרפה כמ"ש באו"ה ורש"ל ורמ"א בד"מ וש"ך וכל האחרונים. והפמ"ג פי' גם דעת הט"ז כן ע"ש במשבצות סס"י מ"ו:

קיצור. מ"מ מהא"ח משמע דא"צ בדיקה ובתויק"ו סי' מ"ו סק"ב תמה אהט"ז וי"ל טעמו דבריאה שיש עור ובשר הבועה גדילה בין עור לבשר ודוחק הבשר לצדדין והעור קיים. אבל בדקין שהם עור [לבד] הבועה גדילה בהעור ומקלקלת אותו ביותר. וה"ל כדין בועה מעבר לעבר בריאה להש"ך וגם להת"ש שם יש להחמיר כאן:

גולכאורה היה עוד סברא להקל עכ"פ בבועות אלו הנק' פאקין. אם הוא כמין פאקין שבאנשים שהן נוהג שבעולם שמוכרחים להיות לכל בהמה כמו שמוכרחים להיות באדם לכל איש פעם אחד בימי חייו. וא"כ הרי עכ"ז רוב בהמות כשרין הן ובודאי שאין הפאקין מכלים רק חלק קטן מהסך הכל. וכמו שנמצא בס' רפואת העם פרק ל"ג סי' תקס"ה בפאקין הטבעים שבאנשים שאחד משבעה של החולים בפאקין אלו מת וי"ל דכמ"כ בבע"ח. ואע"ג דשאני אדם דאית לי' מזלא. ולכן ניצול יותר מבע"ח ועיין בתוס' רפא"ט דמ"ב ע"ב מזה. וא"כ י"ל שבבע"ח הפאקין הטבעים מכלים יותר. אך לפי הנראה אינו כן שהרופאים המבריכים הפאקין בבני אדם מבריכים דוקא קוה פאקין שהם הפאקין של בהמות. אלמא שהם קלים ונוחים יותר מפאקין הטבעים של בני אדם. וכיון שכן ודאי דרובא (דרובא) אינן מיטרפות ע"י חולי זה. ועכצ"ל דאין הדקין מתקלקלין כ"כ לשיהיו כבשר שהרופא גורדו ואף שאנו רואים שהעור רע. עכ"ז הנסיון יעיד שבאמת אין הקלקול גדול כ"כ. ולכן יש להקל ולהכשיר דבתר רובא אזלינן ואע"ג דחיישינן למיעוט המצוי י"ל דאחד משבעה או מעשרה המתים מחולי זה אינו חשוב מיעוט המצוי. מיהו זה אינו דאיתא בנדה ר"פ בנו"כ (דל"ב ע"א) הא נמי מיעוטא דשכיח הוא דתניא אמר רבי יוסי מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה כו' ע"ש ובודאי דלא אתרמי אפי' אחד מעשרה כן ואעפ"כ נק' מיעוטא דשכיח. ולכאורה י"ל דלא חשו למיעוט המצוי רק היכא דאפשר לבדוק [כגון] הריאה. אבל הכא שא"א שהרי אין אנו בקיאין בבשר שהרופא גורדו ושנאסור כולן מפני זה הרי אנו אוסרים הרוב מחמת המיעוט. מיהו לפי האמת זה אינו דהא גדולה מזו מצינו בגמ' דחשו למיעוט נפלים אע"פ שודאי רוב ולדות בהמות אינן נפלים הרי דלא סמכי' ארובא. מכש"כ שאין לסמוך כן בענין בועות אלו דלא אתחזק לן האי רובא כ"כ דשמא לא כולן יש להם חולי זה. מיהו יש לדחות דהתם שאני כיון דבקל להשהות שמנה ימים שיצאו מספק נפל ע"כ החמירו בזה חכמים אף דיעבד. משא"כ הכא ליכא למימר הכא. ותדע דגם שם מצינו ביבמות (דל"ז ע"א) היכא דלא אפשר סמכינן על רבנן דפליגי על רשב"ג. ועיין בתוס' פרק החולץ (דל"ו ע"ב) ד"ה הא לא. ומחמירין נמי כו'. ובפ"ה דנדה (דמ"ד ע"ב) ד"ה דקים. כתבו ודבר ההוה הוא. אך י"ל דנהי דרוב בע"ח אינן מיטרפות מחמת הפאקין. באמת אותן שנשארו כשרים ובריאים לא נתקלקלו עור הדקין מעבר לעבר כלל. ואותן שנתקלקלו כ"כ הם באמת טרפות וימותו. וא"כ יש למיקם ע"ז בבדיקה. ולכן אין להקל בפאקין ג"כ וצריכים בדיקה כדין שאר אבעבועות. ואע"ג שע"י שאין אנו בקיאים בבשר שהרופא גורדו יתרבו הטרפות יותר מערך הנ"ל. מ"מ הרי גם בסירכות כן שנתרבו הטרפות מחמת חסרון יכולת הבדיקה ואעפ"כ אין מניחין מפני זה שלא לבדוק ולסמוך על הרוב כיון שמ"מ ע"י הבדיקה יש להכיר הבהמה שיש בה ריעותא וספיקא דאוריי'. אף שבאמת קמי שמיא גלי' שיש מהן כשרות. עכ"ז כיון דלדידן הוי ספיקא צריך לבדוק אחר זה. וכך ג"כ בפאקין הנ"ל שע"י הבדיקה יתברר אותן ששלטו בהן הבועות מעבר לעבר דה"ל ספיקא דאורייתא עכ"פ דכיון דהבשר רע שמא הגיע לבשר שהרופא גורדו ונהי שיש מהן כשרות רק דאסרי' להו מפני שאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גורדו מ"מ ההכרח לאוסרן מחמת ספיקא דאוריי'. וכמו בסירכות ממש דאסרו חז"ל חכמי הש"ס הסירכות אפי' הספקות מחמת דלית להו בדיקותא ועיין בי"ד סי' פ"א. גם ממ"ש הד"מ והט"ז והש"ך סס"י מ"ו שבתרנגולת שיושבת על הבעים להוציא אפרוחי' יש להחמיר יותר בהבועות מכח חלישותן עכ"ל א"כ כש"כ מכח שהם חולים בחולי הפאקין ע"כ קרוב לומר שהן צריכין בדיקה. ועכשיו נבאר איך יהיה הבדיקה:

קיצור. עוד סברא להקל בבועות אלו הנק' פאקין שהן מוכרחים להיות. ומבואר בספרי הרפואות שאין מתים מהם רק חלק אחד משבעה או פחות. וא"כ ניזיל בתר רובא. ולא דמי כ"כ למיעוט נפלים דשם בקל לתקן והוי כמו דשיל"מ כמש"ל אות ה'. אך י"ל כיון דחזינן שנתקלקל העור. א"כ י"ל שהן מהמיעוט שימותו דהרוב שחיים י"ל שאין בהם קלקול כ"כ בהעור ע"כ י"ל שהן צריכין בדיקה:

דוהנה מהמ"צ דק' קרימינצוק נשאלתי וז"ל ע"ד הפאקין הנמצאי' בדקי' של בהמה שי"א שאין צריך לבדוק רק שלשה פאקין ואם נמצאי' שכשרי' אינם צריכים לבדוק השאר וי"א כיון שאנו רואים הריעותא בדקין שנמצאים בהם פאקין צריכים לבדוק כל הפאקין עכ"ל שאילתם. ולענ"ד יש ללמוד דבר זה מתשו' הרשב"א סי' רע"ד הובא בב"י בי"ד סס"י פ"ד וז"ל עדשים ופולים וזיתים בלי ספק הרחש מצוי בהם במחובר ולפיכך אע"פ שבדקו קצתן אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה כי באמת אין הרחש מצוי ברוב ומ"מ הוי מיעוט המצוי וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הקצת ולא אפי' על בדיקת הרוב. והמשל לזה בדיקת הריאה שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין המקצת על בדיקת המקצת ואפי' על בדיקת הרוב עכ"ל. והובא בש"ע שם סס"ח בהג"ה ובש"ך ס"ק כ"ח. ולכאורה ה"נ דומה דכיון דיש רבות פאקין בהדקין שלפנינו וצריכין לבודקן אין סומכין עד שיבדקו כולן. ולכאורה הוא כש"כ מדין הריאה דעדיין ליכא ריעותא לפנינו ועכ"ז אם לא בדק רק ג' אונות עד"מ אין סומכין בשני אונות הנשארים לומר ג"כ דלא הי' בהן סירכא. וכש"כ הכא דכל בועא הוי ריעותא שאין סומכין להקל עד שיבדקו כולן. ויש להקשות להא דפסק רמ"א בש"ע סס"י קפ"ח גבי מפלת קרטין שצריכין בדיקה אם יהי' נמוחו או לא דאם בדקה ג' פעמים כל מה שראתה ולא נמוחו שוב א"צ לבדוק מה שהיא רואה אח"כ כדרך זה שהרי הוחזקה שדברים אלו אינם דם רק באים ממכה שבגופה עכ"ל. הרי ע"י בדיקה ג"פ מחזיקין כן אלעולם. ומ"ש הכא דאין מחזיקין אפי' ע"י בדיקת ה' אונות על אונא א' הנשארת כגון וורדא. אך החילוק פשוט דהתם הרי בדקה בכל פעם כל מה שראתה והרי לא סמכה בקצת קרטין על בדיקת הרוב כ"א בדקה כולן דוקא בכל פעם מהג"פ. וא"כ פעם הרביעי מהכ"ת לא יוחזק ע"י הג"פ דהרי חזקה מלתא היא בכ"מ והיינו שמחזיקים דבר א' ע"י שנתחזק ג"פ הוא הדבר כמו נגיחות השור ווסתות. וכמ"כ ראי' של אשה דבר א' הן. דאע"ג דכל פעם שהיא רואה קרטין אף שהן שוין מ"מ לא עדיפי מאונות השוין דאין מחזיקין מזה לזה. אבל באמת התם החזקה היא על האשה והיא אשה אחת ממש. ועוד דהתם היינו שהיא הוחזקה עי"ז שיש לה מכה בתוך מעיה לכן ממילא טהורה בקרטין שהיא רואה אח"כ. וכ"כ החוות דעת שם סי' קפ"ח בבאורי' סק"ז. אבל שיוחזק אונא א' ע"י ג' אונות אחרות זה לא שמענו. שהרי אינן דבר אחד ממש ואין מחזיקין לזו מזו. ואע"ג דדומה קצת לאחיות מחזיקות בפ' הבא על יבמתו התם לחומרא וחשש סכנה. אבל לא להקל וכ"כ בס"ט סי' קפ"ח סק"ז בשם מהרא"י ורמ"א וז"ל ונראה מלשון הרמ"א דהא דמהני בדיקה ג"פ ולא נמוחו דוקא כשבדקה כל מה שראתה ולא נמוחו. אבל לא מהני בדיקה במקצת מה שראתה. וכן נראה מפסקי מהרא"י סי' מ"ז שכ' וז"ל ועוד דלא נראה כלל דתועיל (כ' הס"ט שכן צ"ל במהרא"י) אם לא נבדקו כולן עכ"ל. ואע"פ שהס"ט עצמו כ' שצ"ע כיון דמקצת לא נמוחו הרי נתברר שהוא ממכה ואמאי לא נתלה גם השאר דממכה אתי' מן הסתם כו'. הנה צ"ע הזה אינו שייך רק בנדון ההוא כיון דגם ע"י בדיקת המקצת מתברר שיש מכה בתוך מעיה. א"כ המכה תטהר השאר. אבל בבדיקת הריאה ובדיקת פירות מתולעים שאין בדיקת המקצת מברר רק על עצמו פשיטא שאין בדיקת המקצת מטהרת חברותיה כמ"ש בתשו' הרשב"א הנ"ל (ועיין כיוצא בחלוק זה בשבת פ' במה אשה (דס"א ע"ב) ברש"י סד"ה והא לענין חזקה דקמיע לשטת התוס' והרא"ש שם והטוש"ע סי' ש"א סעי' כ"ה וכל האחרונים שאף שקמיע זו ריפא ג"פ לא אתמחי כל שיש לתלות עדיין היינו כשכתבן אדם א' נעשי' הקמיע מומחה ע"י אדם זה. אבל אם יכתוב קמיע כזו ממש רופא אחר אינה מומחה משום דלא נתחזקה ע"י איש זה ג"כ אע"ג דאתחזקה קמיע זו ממש ג"פ מ"מ אין זו חזקה אדבר א' ממש. ועיין ט"ז שם ס"ק ט"ו דרש"י יש לו שטה אחרת. אך עכ"פ לשטת התוס' וטוש"ע י"ל כמו"כ ויותר מכן דאין בדיקת קצת אונות ופירות מטהרים השאר. וה"ה לפאקין דנ"ד. משא"כ נדון דקרטין דהוחזקה האשה כו' שיש לה מכה. ודומה למ"ש הרא"ש שם. הלכך נראה לפרש אתמחי גברא כו' לאותו לחש כו' ע"ש. וכך כ' רמ"א כאן מה שהיא רואה אח"כ כדרך זה כו' כנ"ל. ואפשר הכא א"צ דוקא כדרך זה מאחר שנתברר שיש לה מכה). ולכאורה יש להקשות מהא דאמרינן בפ' בתרא דעירובין (דצ"ז ע"א) הלוקח תפלין ממי שאינו מומחה בודק שתים של יד ואחת של ראש או שתים של ראש ואחת של יד. והובא בטוש"ע א"ח סס"י ל"ט. הרי דכיון שהוחזק בשלש הוה מומחה ולוקח השאר בלא בדיקה. ואמאי בנד"ז ע"י בדיקת שלש פאקין לא נחזיק השאר כן. אך החילוק פשוט דהתם שהתפלין נעשי' בידי אדם כיון שעושה אותן בדעת ובכונת אדם ודאי בקל לו שיהיו כולן כשרין ושוין זל"ז. לכן ע"י ג' מחזיקין כן כולן. והיינו שהרי הוחזק זה האדם העושה תפלין שהוא מומחה לכתוב תפלין ואתמחי גברא. וכמו גבי קמיע דאתמחי גברא ע"י שלשה קמעים דאף לפי' התוס' דלא אתמחי רק למין לחש זה ולא ללחש אחר. הרי ה"נ ההמחאה הוא לענין תפלין לבד. אבל לענין הפאקין שנעשה בידי שמים ע"י טבע החולי אינה מכוונת שיהיו כולן שוין. וכן בגידול התולעי' והאונות. אדרבה ודאי אין כולן בשוה ממש. לכן אין ראי' כלל משלשה על הנותר. וכיוצא בזה חילקו התוס' בסוכה (ט"ו ב') בענין אפשר לצמצם בידי אדם ולא בידי שמים ר"ל בדבר שאין מקפידין לצמצם. עיין בסוגי' דבכורות (די"ז ע"ב). אחר זמן רב נדפס ספר פתחי תשו' על יו"ד וראיתי בשם תשו' הר הכרמל חי"ד סי' ח' דבכל בועות סגי בבדיקות שלשה מינייהו. ואף שלפמ"ש מתשו' הרשב"א שבב"י סי' פ"ד אינו כן. מ"מ לפי מה שיתבאר לקמן אות ח' שי"ל שבלא"ה אין הבדיקה חיובית כ"כ ע"כ יש לסמוך דסגי בבדיקת קצתן:

קיצור. בתשו' הרשב"א בב"י סי' פ"ד אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה. והחילוק בין זה למ"ש רמ"א בש"ע סי' קפ"ח דאם בדקה שלשה פעמים כו' הוחזקה כו'. התם בדקה בכל פעם הקרטין ועוד דהוחזקה האשה שיש לה מכה בתוך מעי'. משא"כ הכא. ומ"ש בפב"ת דערובין (צ"ז א') בודק שתים של יד ואחת של ראש. י"ל כיון שנעשו בידי אדם שאני. ובתשו' הר הכרמל פסק דסגי בבדיקת ג' בועות:

הומעתה נבואה לשאילתינו אם החיוב לבדוק הדקין או רשאי להעלים עין ולמוכרן לא"י או להשליכן לנהר. והנה עם היות כי בפוסקי' ראשונים לא נזכר רק בדיקת הריאה משום דהוי מיעוט המצוי. והרשב"א ז"ל בשם רבו כ' דהטעם משום דאם לא יבדק יוכל לבוא לידי מכשולות כו' ועוד דאם לא יבדוק הוה כמעלים עין מן האיסור. ומ"מ בתה"ק הביא רק טעם דמיעוט המצוי וכ"כ עוד בתה"א גבי תמרי דכדא דבעו בדיקה מפני שתולעים מצוים בהן וה"ל כטרפות הריאה. ובשו"ת דבר שמואל סי' ר"ס פסק ג"כ שכל טרפות דשכיח באיזה מקום לפי המקום והזמן חובה על הבעלים לבודקן והביא ראי' מפסק רמ"א סי' ל"ג גבי בדיקת הוושט ומתשו' מהרשד"ם. ולפענ"ד עוד ראי' לזה מהא דרשב"ג דס"ל כל שלא שהה ח' ימים בבהמה הוי ספק נפל ואע"ג דרובן ולד מעלי' ילדן וכ' התוס' בנדה (דף מ"ד ע"ב) משום דמעט נפלים שכיח ודבר ההוה גזרו חכמים ואע"ג דהתם הרוב קבוע ג"כ בטבע בריאות העולם דרוב ולד מעלי' ילדן אפ"ה החמירו חכמים אפי' דיעבד מכש"כ בשאר מיעוט המצוי דיש להחמיר לכתחלה עכ"פ אף אם אינו דבר ההוה. ועוד דנ"ד דפאקין הוי נמי דבר ההוה ואף שרובן לחיים מ"מ המיעוט הוה כמיעוט נפלים דאע"ג דרובא ולד מעליא ילדן חיישי' למיעוטא. וגם לפי הטעם שלא יבא לידי מכשולות שלא להעלים עין בנד"ז הוי נמי שייכים טעמים אלו דאם לא יבדוק ה"ל כמעלים עין ויוכלו לבוא המכשולות ההמה ע"ש. משא"כ בשאר טרפות שצריך חיפוש. מיהו לפמש"ל יש לחלק דהתם שאני שבקל לתקן ע"י שיהוי והמתנה ימים מועטים וכמ"ש הט"ז בי"ד סס"י ט"ו דדומה לדבר שיש לו מתירין. ואף שבנה"כ שם השיג ע"ז משום דאין המתיר עתיד לבוא בודאי מ"מ כיון דקרוב עכ"פ ובקל לתקן ע"כ החמירו לחוש למיעוט. משא"כ הכא. וכן משמע לכאורה מלשון רמ"א בד"מ סי' ל"ג אבדיקת הוושט שכתב ותקנה טובה היא מכלל דאינה חיוב ממש כבדיקת הריאה. ולכן כתב ויותר טוב כו'. ואפשר משום בריאה איכא נמי טעמים הנ"ל. משא"כ בוושט רק משום מיעוט המצוי. אבל הדקין דומה לריאה. אך העיקר נראה בטעם רמ"א עפמ"ש בשו"ת צ"צ סי' קט"ו לחלק בין ריעותא דתחיבת קוץ באווזות שמלעיטין ובין ריעותא דסירכות בחיה (דאין מכסין דם שחיטת חיה אלא עד אחר בדיקת הריאה משא"כ באווזות שמלעיטין מכסין מיד) דבאווזות אע"ג דשכיחי בהו טובא ריעותא דתחיבת קוץ ע"י הלעטה. מ"מ לא שכיחא כ"כ דמיטרפא בהו. משא"כ בחיות דשכיחי בהו ריעותא דסירכות (אע"ג דלא שכיחי כ"כ כמו בבהמה) והיכי דאית בה סירכא מיטרפא בה דאין סירכא בלא נקב כו' לכך שפיר דמי שלא לכסות אלא עד אחר הבדיקה משום דהטרפות מצויות בהם. אבל אווזות אע"פ דתחיבת קוץ מצויות בהם מ"מ הטרפות אינו מצוי כ"כ דהרבה נמצאים כשרות ע"י בדיקה כו' אע"ג דהחמירו בהו לבדוק את הוושט מ"מ לא החמירו להשהות את הכיסוי עכ"ל. הרי מדבריו למדנו הטעם דאין הבדיקה חיובית ממש רק דהחמירו בהו לבדוק כו'. דאע"ג דהריעותא מצוי' מ"מ יש מהן כשרות וא"כ אין הטרפות מיעוט המצוי כ"כ. הן אמת דחילוק זה ג"כ צ"ע קצת לפמ"ש בש"ע סי' פ"א ססע"י ב' ואם נטרפה ע"י סירכא כו' דהוי ס"ס. דמזה משמע דסירכא האסורה ג"כ הוה רק ספק טרפה. מיהו הש"ך סק"ט פי' היינו בסתם סירכות כו' ע"ש. וצ"ע בלשון התוס' והרא"ש פ"ק דחולין עיין לקמן אות ז'. והנה עכ"פ מתשו' צ"צ הנ"ל נראה מוכרח דאפי' היכא דרק הריעותא לבד הוי מיעוט המצוי תקנה טובה היא לבדוק כמ"ש רמ"א בד"מ סי' ל"ג. ומ"ש בהג"ה ש"ע ויותר טוב כו' היינו להקל כעולא שהוא נגד רוב הפוסקים. אבל דעתו דזה וזה לא יוכשר כמ"ש הש"ך סס"י הנ"ל. ולא דמי למ"ש בהגמי"י פ"ד מהא"ב בשם מהר"מ שמיחה באשה שלא לבדוק כו' דהתם שאני דא"צ בדיקה כלל מדינא. משא"כ גבי אווזות שמלעיטין משמע בכל האחרונים דיש לבדוק דוקא. ובשו"ת הגאון מוהר"ר מרדכי זיסקינד ז"ל (שהי' בזמן קרוב אחר הש"ך) סי' י"ד אסר אפי' דיעבד באווזות שלא נבדקו הוושטין. ופי' דמה שהיקל בתשו' מהר"מ לובלין סי' כ"א בדיעבד היינו רק כשלא נבדק תורבץ הוושט כו' ע"ש. וגם בת"ש סס"י ל"ג החמיר בכ"ז. וא"כ מכ"ז נשמע לנ"ד דאף אם רק הריעותא הוי מיעוט המצוי היינו שהי' נמצאי' פאקין במיעוט הנשחטים והרי ודאי מהן כשרות ומהן טרפות. מ"מ יש להצריך בדיקה לכתחלה עכ"פ דהיינו ממש דומי' בדיקת הוושטין לפ"ד הצ"צ דג"כ רק הריעותא מצוי. ומ"מ כ' כל האחרונים לבדוק דוקא כנ"ל:

קיצור. להעיר מדין בדיקת הריאה. ומ"מ גבי בדיקת הוושט משמע שאין חיוב רק תקנה. והטעם כמ"ש בצ"צ סי' קט"ו אע"ג דשכיחי ריעותא יש מהן כשרות. ומ"מ תקנה לבדוק עכ"פ:

ואך ראיתי בתשו' הגאון ר' זלמן מרגליות ז"ל חלק יורה דעה סי' ו' דהעלה דכה"ג שהריעותא מצוי' ויש מהן כשרות שפיר דמי לסמוך ארובא כו' וכמ"ש רמ"א גבי בדיקת הוושט. ומ"ש הש"ך דרמ"א לא ס"ל לעשות כן הוא רק מצד התקנה ולא מצד הדין. או דהש"ך ס"ל דבוושט הוי טרפות מיעוט המצוי עכ"ד. וצ"ע דאף אם הוא מצד התקנה. מ"מ כיון שכל האחרונים פסקו לנהוג כן למה פסק כנגדם וכנגד דעת הש"ך וכנגד זקינו הת"ש. וצ"ל משום דס"ל שהאחרונים שהחמירו בבדיקת הוושטין ודימו זה לבדיקת הריאה לא ירדו לחלק כמו שחילק הוא ז"ל דבריאה הטרפות מצוי. משא"כ היכא דרק הריעותא מצוי ויש מהן כשרות כו' ע"ש בתחלת תשובתו שעל סמך חילוק זה היקל שלא לבדוק. אכן באמת הרי כבר מבואר חילוק זה בתשו' צ"צ כמש"ל. והובא זה בתשו' שער אפרים סי' ס"א. ואפ"ה לא הקילו כלל שלא לבדוק כו' (ועוד דלפמ"ש לקמן אות ז' שי"ל דכל הסירכות או רובא דרובא מהסירכות הוי רק ספק טרפות. א"כ גם בסירכות אפשר רק הריעותא הוי מיעוט המצוי וצ"ע בלשון הפוסקי'). ומה"ט ג"כ לא נהירא לומר דהש"ך ס"ל דבוושטות הטרפות מצוי דא"כ אמאי לא החמיר לבדוק הוושטין קודם הכסוי. א"ו דאף אם רק הריעותא שכיח טובא אע"פ שיש מהן כשרות אפ"ה לא יכשיר בלא בדיקה. וכאותה שנז' בגמ' דנדה (דט"ו ע"ב) בענין הצרכת בדיקה כמה הארכת עלינו את הדרך אמר להם מוטב שאאריך עליהם בעוה"ז כו' ע"ש. ואע"ג דהתם רק בעסוקה בטהרות היינו משום דלא שכיח ריעותא כלל ואשה בחזקת טהרה כו'. אבל מ"מ ראוי ליקח מזה ראי' דהיכא דשכיחא ריעותא טובא שיש להצריך בדיקה. ומ"מ קשה דלכאורה מסוגיא דיבמות (קי"ט ב') בהיתה לה חמות אינה חוששת משום דרובא לשוק דזכרים הוי מיעוטא נגד נקבות ונפלים (אע"ג דמ"מ זכרים הוי מיעוט המצוי ושכיח טובא) וחזקה לשוק להעמידה אמיעוטא שלא נתעברה ולכן הוי זכרים מיעוטא דמיעוטא ולא חיישי' לי' כלל. וחזקה זו עם מיעוטא דלא נתעברה הוי ודאי רק כפלגא ופלגא נגד רוב נשים מתעברות אפי' לר' מאיר דהא רוב זה רוב גמור (עיין גמ' שם ותוס' קדושין ד"פ ע"א). הרי דבמיעוט המצוי אבל יש מאותו מיעוט מחצה כשרות עד"מ ראוי שלא לחוש כלל ואפי' לר' מאיר דחייש למיעוטא לא חייש למיעוטא דמיעוטא וכש"כ לרבנן וכ"ש הכא דיש רובא וחזקה להקל רק שהמיעוט לבד עומד לנגד ובמיעוט זה יש מחצה כשרות עד"מ דא"כ ה"ל כמו מיעוטא דמיעוטא. ואין לחלק משום דהתם החשש איסור הוא תלוי במעשה לומר שנתעברה כו' דהא אכתי לא שמענו חילוק זה בגמ' שם. דאל"כ לא הי' צריך להעמיד המשנה כר' מאיר. ע' תוס' שם ד"ה ר' מאיר היא. ועוד דא"כ בנד"ז נמי החשש איסור תלוי במעשה כי שמא לא אירע לבהמה זו חולי זה ואת"ל דזה אינו חשוב תלוי במעשה הא התוס' שם כ' די"ל דהתם נמי אין חשוב תלוי במעשה אלא ממילא הוא בא שאדם נזקק לאשתו כו'. אך א"כ לפ"ז יהי' קשה על הפוסקי' שהחמירו בבדיקת הוושט מסוגי' הנ"ל. אכן יש ליישב מתרי טעמי חדא דהתם שאני שחמותה במדה"י מש"ה אין מחמירין עליה להמתין עד שיתברר הדבר. משא"כ בדאיכא קמן ממש לברורי צריכי' לברר ולבדוק וכמ"ש הפוסקים גבי רמאשמ"ה. דאע"ג דאי ליתא להשוחט קמן סמכי' ארובא מ"מ אי איתנא קמן שיילינן לי' וכ"כ הר"ן ריש פסחים (דא"ל דהתם משום חזקת איסור מחמירי' לשאול בדאיתנא קמן דמ"מ עכ"פ יש ראי' דמחלקינן בין כשבידינו לברר בקל כו'. ועוד דלפמ"ש הרשב"א במשמרת הבית ד"ח ע"א חזקה זו כמאן דליתא כיון שודאי שחטה א' וכמ"ש בחי' הרמב"ן נדה י"ח דה"ל כשליא ואשתמיטתי' זה לפי שעה להגאון ר"ז בתשובה הנ"ל בד"ה ואמנם צריך כו'). ועוד דהתם אע"ג דמיעוט זכרים שכיח טובא מ"מ לעומת זה גם הרוב קבוע בטבע העולם וכמ"ש הריב"ש בתשו' סס"י שע"ב וז"ל ומיהו היינו התם דמחצה זכרים ומחצה נקבות הוא ודאי ובהכרח כי כן יסד המלך מלכו של עולם לקיום המין ואם כן על כרחך הזכרים הנולדים מן המעוברות מיעוטא נינהו שהרי מעט מפילות ואין להמלט מזה בשום פנים. אבל כאן אין אנו אומרים שהנבעלות בזנות מחצה תחת בעליהן ומחצה בלתי תחתיהן כי היכא דנימא סמוך מיעוטא למחצה ונתירה דמניין לנו זה שיהי' מחצה על מחצה. אבל אנו אומרים שהדבר בספק שזה אפשר כמו זה ואף אם נאמר סמוך מיעוטא דאונס לאין תחתיו אכתי לא הוה תחתיו ברצון מיעוטא בודאי אבל עדיין נאמר שאפשר זה כמו זה עכ"ל. הרי מבואר דכשהרוב קבוע וברור ומוכרח הוא דאזלי' אבתרי' טפי. משא"כ כשאינו ברור לנו כ"כ אף שהסברא נותן דהוי רוב היינו מחצה תחתיו ומחצה אין תחתיו ומאותו המחצה דתחתיו יש לומר דמיעוטא יש מהן אונס כו'. אפ"ה לא מהני. וכך י"ל דרוב זה גבי אווזות שמלעיטין לומר דהרוב ודאי אין בהם ריעותא ג"כ לא אתחזק לן שפיר הלכך המיעוט מצוי שיש בהן ריעותא מגרע כח הרוב יותר ממה שמיעוט זכרים מגרע כח הרוב נקבות ונפלים דהתם ע"כ הזכרים הם רק מיעוט כו'. אבל הכא באפשר שיש ריעותא בוושט כמו שאפשר שאין ריעותא. ועוד י"ל דדומה למ"ש רש"י בנדה רפ"ג (דכ"א ע"א) ורבנן כו' כלומר דלא אתחזק לן האי רובא. וע"ש בחה"ר דלפירש"י לרבנן נמי ספק הוא ותולין כו'. וכיוצא בזה כ' הת"ש סס"י ל"ג בהלעטת האווזות דמאן יאמר דכה"ג רובו להכשיר כו'. וא"כ פשיטא דעכ"פ י"ל מאן יימר דרוב אווזות אין בהם ריעותא כו' כנלע"ד ליישב דברי הפוסקים הנ"ל. ולפ"ז היכא שברור לנו שבודאי ברוב הבהמות ליכא הריעותא רק במיעוט לבד יש ריעותא כהנדון שנשאל עליו הגאון ר"ז ז"ל כשישחט האיש ב' וג' בהמות ימצא הריעותא באחת מהנה אז י"ל דל"ד לבדיקת הוושט דהטרפות ה"ל מיעוטא דמיעוטא בודאי ואין לחוש. וכש"כ בנ"ד גבי הפאקין שהוא דבר טבעי י"ל דחשוב הרוב כשרות ג"כ קבוע בטבע של עולם ודומיא דהי' לה חמות אינה חוששת. אבל מ"מ לתירוץ הראשון דשאני התם שקשה להתברר כיון שחמותה במדנה"י. משא"כ זו שבידינו לברר י"ל דיש להצריך בדיקה אפי' כה"ג וכבר הראיתי פנים לחילוק זה מהא דשיילינן להשוחט כו' ומהר"ן ריש פסחים ועמש"ל בשם מ"ה. ומ"מ אף את"ל כן דדוקא נקט התם במדנה"י. אבל כשבקל לברר צריך לברר אין ראי' משם להחמיר בנד"ז שהרי י"ל דהכא עדיף שיש רובא ובמיעוטא יש רק ריעותא. ועוד נוסף עכ"ז יש חזקה להקל וא"כ הטרפות ה"ל מיעוטא דמיעוטא. משא"כ התם שהמיעוט הוא אוסרה לשוק ממש ולא ריעותא לבד לכן גם בהרי רובא וחזקה לשוק [אכתי] ה"ל מיעוטא. אע"ג דהתם איכא נמי מיעוטא שאין מתעברות מ"מ ל"ד דהכא יש בהריעותא ספק שקול להקל. מיהו יש לגמגם דחזקה דהכא הוי רק חזקה דאתיא מכח רובא דרוב בהמות כשרות. מיהו זה אינו דלגבי ריעותא זו הנולד מהלעטת האווזות או מהפאקין ודאי הוה חזקה ברורה שכשנולדה לא הי' בה ריעותא זו ונדבר מזה לקמן אות ח' ואות ט'. ועוד יש לחלק ע"פ מ"ש בירושלמי שם פ' בתרא דיבמות דהתם הטעם משום דכתיב כי ישבו אחים בודאי ולא בספק. אך אין זה סוגי' הש"ס שלנו וכתבתי מזה בתשובה אחת בדיני יבום:

קיצור. בתשו' בית אפרים חי"ד סי' ו' היקל בכעין זה. ולכאורה ראי' מדין היתה לה חמות אינה חוששת למיעוטא כלל כיון דאיכא רובא וחזקה להקל. וכ"ש הכא. ויש לחלק דהתם חמותה במדה"י משא"כ הכא בידינו לבדוק ועוד דהתם הרוב קבוע בטבע העולם כמ"ש הריב"ש סי' שע"ב. מיהו בנד"ז י"ל ג"כ חשוב הרוב קבוע בטבע העולם:

זאך הנה י"ל דאדרבה כיון דהתם הטעם רק דכיון דבקל לברר לכן לא סמכינן ארובא הא היכא דטריחא מלתא סמכינן ארובא. וא"כ ה"נ אף את"ל דלא טריחא מלתא כ"כ לבדוק (שהרי בקל לראות אם יש בועות או לא וכשיש ודאי צריך לבדוק ולא סגי מאי דטריחא כו') מ"מ יש דברים שיומשכו ע"י הבדיקה הקשים יותר מן הטרחא והוא דהרי כל הטורח שמא ימצא הבועות והבשר יהי' רע תחתיהן והרי אף שימצא כן אין ודאי לנו שאסור רק משום דאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גורדו וא"כ יהי' האיסור רק מצד חסרון ידיעתינו. ואפשר מדינא כשר גמור הוא וכיון שכן למה לא יהי' הענין זה ההפסד עומד במקום טרחא שלא להצריך בדיקה כלל ולסמוך ארובא. או כטענת הגאון ר"ז דלפעמים יהיה צריך להקל בהפ"מ על סמך פוסקים המקילים בשאילה שלו ע"ש. ולכן עדיף שלא לבדוק כו'. והנה בענין טענת הגאון עם היות מצינו שהקילו באשה היינו בענין שאף אם כשתבדוק א"ע תוכרח לתלות במכה. ולכן למה תבדוק כו'. וגם רמ"א שכ' שמוטב שלא לבדוק האווזות כו' היינו כדי שלא יצמח קולא להקל כעולא שהוא נגד הפוסקים וסברת הש"ס כו'. אבל אם נקיל רק בהפ"מ כדין אין זה מעכב שלא לבדוק להמלט מטרפות ודאי כו'. וטענה הראשונה אף שהוא שבאמת קשה להשו"ב ולהקצב יותר מטרחא עכ"ז ג"כ י"ל שאינה מספקת דכיון דלראות אם יש בועות אין שום טרחא א"כ מאיזה טעם נעלים עינינו ממ"נ אם לא ימצא ודאי יפה עשה שבדק שלא יהא לבו נוקפו ויאכל בשר טלה וידע שאוכל בשר טלה כשר ועדיף מאוכל בשר טלה וקסבר כו' עיין סוף קדושין (דפ"א ע"ב). דאע"ג דאין ראי' לדבר משם זכר לדבר מיהו הוי. ואם ימצא בועא שתחתי' הבשר רע אזי נכון עשה שבדק להנצל מספק דאורייתא דהרי ספק דאוריי' לפ"ד רוב הפוסקי' אסור מדאוריי' ממש. א"כ הרי נתברר ע"י הבדיקה שאסור מדאוריי'. א"כ בקל לבדוק אם אסור מדאוריי' אם מותר לגמרי ואע"פ שיש לנו דבר הקשה היינו הפסד ממון מחמת חסרון ידיעתינו הרי הפסד זה אינו כלום נגד האיסור. וא"כ א"א להקל מחמת זה שלא לבדוק ואע"פ שקודם הבדיקה היתר גמור הוא. מ"מ א"א להמנע מלבדוק מצד שמא ימצא טרפה ויפסיד ממון. דא"כ אתה שוקל לאו דאוריי' עם ממון והרי אמרו בגמ' רב ואסורא דאוריי' ואתה אומר התורה חסה על ממונן של ישראל בתמי'. דאם היית שוקל ההפסד כנגד חיוב הבדיקה שפיר י"ל דההפסד עדיף מטרחא וכיון דאפי' טרחא מהני להסיר חיוב הבדיקה כ"ש ההפסד. אבל באמת הרי ע"י הבדיקה עצמה אין שום הפסד עדיין ואין נולד הפסד רק כשימצא בועות המטריפות והרי נגד זה אין ההפסד כלום. משא"כ התם שבבדיקה עצמה יש טרחא כו' ע"כ א"צ לבדוק כו'. ומצאתי דמיון לזה ממ"ש אאזמו"ר הגאון נ"ע בש"ע שלו בא"ח ה' ציצית סי' ח' וז"ל כתוב בתשו' בית יעקב ואם הוא בדרך ואין לו טלית אחר מותר להעלים עינו ולברך בלא בדיקה ולפי שטעמו לא מסתבר וגם האחרונים חולקי' על דין זה כמ"ש בעז"ה. לכן לא העתקתי. דהנה אם דעתו לדמות זה למ"ש האחרונים דבמקום שא"א סומכין על החזקה לא קרב זה אל זה דנדון זה אינו נק' אי אפשר דממ"נ אם ימצא כשר הרי אפשר ואם ימצא פסול מה מצוה מרויח במה שלובש טלית פסול דמה שמעלים עיניו לא ינצל מברכה לבטלה ומביטול מ"ע ואף אם דעתו דהבדיקה זו חומרא בעלמא היא כדמשמע מלשון הרא"ש בתשו' ובה"ק. מ"מ מה שא"א למצוא טלית אחרת לא מעלה ולא מוריד כמש"ל כו' עד וכן עמא דבר כו' עכ"ל אאזמו"ר הגאון נ"ע. וה"ז דומה ממש לנדון שלנו דאף אם תמצא לומר שהבדיקה בבועות חומרא דלכתחלה לבד היא (רק שאינה חומרא בעלמא כדהתם דליכא ריעותא כלל. משא"כ הכא שיש מיעוט כו'). מ"מ מה שיש לחוש שיבא עי"ז לידי הפסד ממון לא מעלה ולא מוריד כמו התם דמה שא"א למצוא טלית אחרת ויתבטל ממצות ציצית לא מעלה ולא מוריד משום שלא יתבטל אא"כ ימצא פסול כו'. וה"נ הרי לא יפסיד ממון אא"כ ימצא ספק דאוריי' ממש ואז כדאי וכדאי ההפסד. ואין לחלק דהתם הממ"נ הוא ממ"נ גמור אם ימצא פסול גמור או כשר גמור. היינו אם נפסק פסול ודאי הוא משא"כ הכא דיהיה ספק. דז"א דהתם נמי יש פסולי' רק מחמת ספק לבד ע"ד שכ' רז"ל שם סי' י"ב סעי' ב' שלא דקדק כו' א"כ יש לחוש כו' ע"ש. ואפ"ה אמרי' הממ"נ דהרי אם ימצא פסול מספק ג"כ פסול הוא וא"כ מה מרויח כו'. אך באלי' רבא סי' ח' הביא תשו' בית יעקב הנ"ל ואם היינו אומרים כדעת הנו"ב חי"ד סי' נ"ז והחוות דעת בדיני ס"ס. דבס"ס שספק א' יכולים לבררו והשני א"א להתברר א"צ לברר כלל אז הי' מקום לקיים תשו' בי"ע הנ"ל דמש"ה א"צ לבדוק פן ישאר ספק כו' אלא דלא הבינותי סברא זו דממ"נ את"ל דס"ס צריך לברר כשאפשר לברר (כמו שפסק בסדר אלי' רבא) א"כ גם אם רק הספק א' יתברר חייבי' לברר דכשיתברר שנשאר ספק א' ה"ז אסור מן התורה וכמ"ש בדיני ס"ס בשם ר"י דמה"ט לא מהני ספק א' בגופו וספק שני ע"י תערובות כיון שהספק ראשון אסור מן התורה עיין בסה"ת סי' ע"ו דכפל ושנה ושילש דהוה כמו ודאי של איסור כו'. ואם היו מביאי' ראי' לדבריהם מן הש"ס והפוסקי' היה חובה לשמוע. אבל כיון שאין לדבריהם ראי' כלל רק סברא בעלמא אינה מקובל אצלי כלל (ואדרבה לכאורה מעיקר דין בדיקת הריאה שהוא משום מיעוט המצוי של סירכות והסירכות הן רק ספק טרפות כמ"ש בש"ע סי' פ"א וכן פסק בלבושי שרד סי' ל"ט ס"ק כ"ו. וא"כ יש בכל בהמה ס"ס שמא אין בה סירכא כלל ואת"ל שיש בה סירכא עדיין יש ספק טרפות וזה הספק השני א"א להתברר וא"כ א"צ לבדוק כלל ואת"ל שהבדיקה משום סירכא המטרפת בודאי כדעת הש"ך סי' פ"א הא ודאי אינו מיעוט המצוי כלל כי רוב הסירכות הן מהריאה לשומן הלב דהוי ודאי רק ספק טרפה. ומ"ש הפמ"ג בפתיחה בסופה וספק הוי כו' לא נלע"ד כן מלשון התוס' והרא"ש ריש חולין דכל כה"ג לא ה"ל לסתום כ"כ) ולכן לענ"ד דלדברי האומרים דכשיש ס"ס צריך לברר. ויש לזה ראי' נכונה מסוגי' קמייתא דכתובות כמ"ש בסדר אלי' הנ"ל דמ"ו ע"ד. א"כ גם כשרק ספק א' אפשר לברר ג"כ צריכים לברר ועיין בפמ"ג בי"ד בפתיחה לסי' ל"ט מ"ש והנכון כמ"ש במ"י כלל נ"ט כו'. לפ"ז כיון דלא טריחא מילתא לראות אם יש בועות ודאי צריך לבדוק. וכשימצא בועות אז אפי' טריחא מלתא לבדוק צריך לבדוק. ומ"מ יש לדחות כל זה די"ל שגם כשימצא בועות גמורות אין זה ספק דאוריי' כלל דהא כיון שזהו חולי הפאקין וקיי"ל רוב חולים לחיים. ומשנה שלימה שנינו פ' כל הגט (דכ"ח ע"א) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. א"כ ודאי י"ל דרוב כשרות הן:

קיצור. ולגבי חילוק דהכא בקל בידינו י"ל דמ"מ יומשך מזה הפסד דגרע מטרחא. ויש לדחות. וע' בתשו' בית יעקב שהביאו אדמ"ו בא"ח סי' ח' וחלק עליו. מ"ש הנו"ב והחו"ד גבי ס"ס כשספק א' א"א לברר א"צ לברר אין דבריהם נראים. מ"מ בכאן אפ"ל שאף אם יתברר שיש בועות אין זה ספק דאוריי' ממש:

חאך לכאורה מסוגי' דנדה (ט"ו ב') דא' ר' יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עלי' וא"צ לשאלה כלל והיינו משום ס"ס אימור לא ראתה ואת"ל ראתה אימור טבלה. הרי משמע דבס"ס א"צ לברר כלל אפילו ליכא טרחא. ורובא עדיף מס"ס לדעת כל הפוסקים זולת הרשב"א בתשו' סי' ת"א. הן אמת לפמ"ש התוס' שם (דט"ו ע"א) דר' יוחנן ס"ל וסתות דרבנן א"כ הוי ס"ס בדרבנן ואז הוא דא"צ בדיקה כלל. מיהו במשמרת הבית שער הוסתות דקע"ג פי' שי"ל דר' יוחנן בין למ"ד וסתות דאורייתא (דמ"מ הוה רק ספק דילמא חזאי) בין למ"ד וסתות דרבנן קאמר וגם התוס' י"ל שלא כ"כ אלא דאת"ל וסתות דאוריי' הוי כמו ודאי ראתה. ושוב ראיתי בפמ"ג בדיני ס"ס עמד על קושי' זו. והנכון דשאני התם דספק אימור טבלה הוי ספק הרגיל ולא דמי כלל לשאר ספק וכמ"ש התוס' שם דהוי ספק הרגיל דהיינו כמ"ש בכללי חזקה להפ"י שהדבר עומד לכך וסופו להעשות כן שכל אשה עומדת לטבול. ולכן בעי הש"ס לומר דספק כזה מוציא אפי' מידי ודאי וכמ"ש ג"כ התוס' בע"ז (דמ"א סע"א) באריכות דדוקא בספק כזה מיירי הש"ס. משא"כ בשאר ספק. וא"כ אין מכאן ראי' לשאר ספק. ומ"מ י"ל הא ודאי ספק הרגיל ג"כ לא עדיף מרובא. א"כ כמו כשיש ספק השקול ועוד ספק הרגיל א"צ שום בדיקה אפי' לשאול כמ"כ כשיש רובא לקולא ועוד לו ספק שקול א"צ לשום בדיקה. ומיהו י"ל דדוקא כשיש ג"כ חזקה המסייע להתם דומי' דהתם אשה בחזקת טהרה עומדת. ועפ"ז יש להעמיד דעת הבית אפרים חי"ד סי' ו' שפסק דבנדון שלו א"צ בדיקה כלל דהתם הי' רובא לקולא דהיינו שהריעותא נמצא רק במיעוט בהמות. ועוד הי' ספק שקול היינו שגם באותו מיעוט שיש ריעותא יש מהן כשרות ויש מהן טרפות ועוד ג"כ חזקת היתר דבהמה משנשחטה בחזקת היתר עומדת וה"ל כהא דר' יוחנן. מיהו את"ל דר' יוחנן דוקא משום דס"ל וסתות דרבנן פסק כן אין ראי' כ"כ לזה. דאע"ג דה"נ דאוריי' אין לחוש למיעוט כו' מ"מ הספק שקול אינו דומה לספק הרגיל ואם שמענו מהתם דספק הרגיל מוציא מידי ספק דרבנן (בלי צורך בדיקה) אין ראי' דספק שאינו רגיל יוציא אפי' ממיעוט המצוי בלי בדיקה כשיש לבדוק בקל. אבל את"ל דספק הרגיל מוציא אפי' מספק דאוריי' (בלי צורך בדיקה) יש ללמוד כהנ"ל דהא הרוב הוי כספק הרגיל ומהני שא"צ לבדוק בצירוף ספק שקול (דלמ"ד וסתות דאוריי' חמור כספק השקול ויותר כו'). מיהו י"ל דגם למ"ד וסתות דרבנן היינו משום דאשה בחזקת טהרה עומדת כמ"ש בס"ט סי' [ק"צ]. וא"כ אין לצרף החזקת טהרה רק ספק דרבנן וספק שני הרגיל. וה"נ בנד"ז שהמיעוט הוי חששא דרבנן לא חמיר מוסתות דרבנן וכשנוסף ע"ז שיש בהמיעוט מחצה כשרות וגם חזקת כשרות דמסייע לפלגא כשרות י"ל דעולה במקום ספק הרגיל דהתם וא"צ בדיקה כלל:

קיצור. בפ"ב דנדה (דט"ו ע"ב) משמע בס"ס א"צ לברר כלל ואף שי"ל דהתם משום שספק אחד הוי ספק הרגיל. מ"מ כש"כ דרובא מהני וא"כ יש לקיים תשו' ב"א הנ"ל:

טואחר כל זה נבוא לשאילתינו. ונאמר דאם בנ"ד הי' הריעותא דבועות רק במיעוט בהמות והרוב לא היה בהם ריעותא זו הרי היה זה כשאילה שבשו"ת בית אפרים חי"ד סי' ו' שיש מהחכמים מצריכים בדיקה דוקא. והוא הגאון ז"ל פסק להקל שא"צ לבדוק. וכבר נתבאר למעלה מה שיש לפקפק על דבריו דכשאין טורח לא סמכי' כלל לא על רובא ולא על ס"ס וחזקה ומצריכין לבדוק וכמ"ש הפמ"ג בפתיחה לי"ד סי' ל"ט ובא"ח במשבצות סי' ח' ס"ק ח'. גם בדיני ס"ס ס"ק ס"ה מסיק אפי' כשיש ס"ס וחזקה צריך שאלה וה"ה בדיקה כשאין טורח כו'. ומ"מ הראיתי פנים לדברי הגאון הנ"ל מסוגי' דנדה (ט"ו ב') דכשיש רובא ועוד ספק שקול וגם חזקה כנדון דהגאון הנ"ל י"ל שא"צ שום בדיקה אף שאין טורח כלל (ולפ"ז טעם בדיקת הוושטות י"ל דהתם לא ברור דהוי רובא ע"ל אות ו'. או י"ל דממיעוט שיש בהן ליכא ודאי מחצה כשרות) ואף שלכאורה אפי' בכה"ג יש צד להחמיר יותר בנדון שאילתינו. לפמ"ש הרשב"א והובא בפמ"ג בפתיחה בסי' ל"ט הנ"ל סד"ה ומעתה עוד טעם שהצריכו לבדוק הריאה דאם אינו בודק הוי כמעלים עין מן האיסור לפי שבקל יוכל לראות אם יש סירכא וזה שייך ג"כ בנדון שאילתינו לראות אם יש בועות על הדקין ג"כ בקל לראות ואם אינו רואה הוה כמעלים עין מן האיסור. משא"כ בנדון דהבית אפרים שהיה הריעותא תוך עצם הגולגלת. וא"כ א"א לראות בקל אלא ע"י פתיחת עצם הגולגלת אם אינו בודק לא הוי כמעלים עין כו' כמש"ל. מ"מ אין לחלק כ"כ דאין טעם זה עיקר כ"כ לפ"ד רוב הפוסקים. ועוד דלעומת זה יש צד יותר להקל בנד"ז דאפי' באותן בהמות שיש הריעותא י"ל דאפשר רובן כשרות דהא רוב הבהמות חיים אשר החולי הפאקין כו'. אך אפשר שלא כל הבהמות יש להם חולי הפאקין (ול"ד לאנשים) וא"כ אין ראי' דרובן (של בהמות שיש להם החולי) כשרות כו'. ואיך שיהיה אם היה המעשה בכה"ג י"ל המיקל כדעת הב"א יש לו על מה לסמוך. ואעפ"כ המחמיר ג"כ אינו מן המתמיהין וראי' ברורה שיש מקום לחומרא זו ממ"ש הבל"י סי' ל"א סק"ז הובא בפמ"ג שיש להחמיר לפתוח הראשים בחודש תמוז דשכיחי אז מים במוח והוי מיעוט המצוי ולכן יש לבודקן. וכ' הבל"י שכן היה נוהג הוא ז"ל מסתמא ר"ל דהורה כן גם לאחרים ע"ש בבל"י. והרי התם רק הריעותא הוי מיעוט ופשוט דגם כל א' שיש בה ריעותא זו יש ספק שקול ממש שמא היא כשרה היינו אם המוח מקיף להמים כו' וכמ"ש הת"ש סי' כ"ט דלא שכיח טפי שיהי' מגולה אצל הקרום מאינו מגולה ע"ש. הרי נדון זה ממש כשאילת הב"א דיש כאן רובא וחזקה וגם בהמיעוט שלהחמיר יש עוד ספק שקול כנ"ל. ועכ"ז החמיר הבל"י לבדוק דוקא. וגם דעת הת"ש סי' ל"א סק"ה נוטה כן דבעי בדיקה רק שלא עשה זה לחיוב גמור. וכן פסק כאאזמו"ר הגאון נ"ע בשולחנו הט' בסי' ל"א סק"י וז"ל ובחודש תמוז דשכיחי מים בגדיים וטלאים כל ירא שמים יחמיר לעצמו לכתחלה לפתוח הראש ולבדוק אם המוח מקיף. אבל בדיעבד אין לחוש (עת"ש) עכ"ל והפמ"ג החמיר יותר וכמ"ש הבל"י. ומהתימא על הגאון הב"א שלא הביא ד' הבל"י והפמ"ג שהם כנגדו. הרי מבואר היטב דאף אם רק במיעוט בהמות לבד יש ריעותא דהאבעבועות מ"מ לפי פסקו של כאאזמו"ר הגאון ז"ל יש לכל ירא שמים להחמיר לעצמו ולבדוק. ולדעת הבל"י והפמ"ג יש להורות כן לאחרים ג"כ ואפשר גם הב"א מודה לזה דכל י"ש יחמיר לעצמו. וגם הנה הפמ"ג בסי' ט"ו סק"ז פסק בפי' דבקיץ ששכיחי אבעבועות בדקין של אווזות יש לבודקן דוקא. א"כ כ"ש בנד"ז בזמן שיש חולי הפאקין בבהמות. דא"כ שכיח ודאי הענין. ומ"מ המיקל כדעת תשו' בית אפרים ג"כ יש לו על מה לסמוך כנ"ל. שלכאורה יש לזה ראי' מסוגיא דנדה (דט"ו) כנ"ל ממש"ש בגמ' בילדה דבזיזא לטבול. דבכה"ג אין הספק השני רגיל כ"כ ואעפ"כ היקל ר' יוחנן. כמ"כ י"ל בשהריעותא רק מיעוט המצוי. ובאותו ריעותא יש ספק שקול א"צ לבדוק מדינא:

קיצור. אם בנ"ד הי' הריעותא רק במיעוט בהמות הי' זה כנדון הב"א הנ"ל שהמיקל שלא בדק יש לו על מה שיסמוך וגם המחמיר אין מן המתמיהין. ועיין בבל"י סי' ל"א סק"ז ובת"ש סי' ל"א סק"ה:

יוכ"ז במיעוט המצוי כההיא דמים במוח שבסי' ל"א או כשו"ת ב"א דליכא חזקה ברורה ממש שבתוך ג' בהמות יש א' שיש בה ריעותא זו בודאי. דאע"ג דאתרמי כמה פעמים כן מ"מ אפשר שבג' אלו ליכא שום ריעותא. אבל אם נתערבה בהמה שיש בה ריעותא זו בודאי בתוך שני בהמות אחרות הרי לא שייך לומר דאזלי' בתר רובא כדאי' בש"ע י"ד סי' ק"י ס"ט דאפי' באלף לא בטל אם הוא מדברים החשובים כמו בעלי חיים. וספק ראשון בגופו וספק שני בתערובות אפי' נודעו הספיקות יחד לא מהני לפ"ד הרבה גדולי ראשונים ואחרונים. וא"כ הגע עצמך הרי שהיה כאן דיר שיש בו הרבה בהמות ושחטו ג' מהן אפי' אינן רצופים ונמצא בשלשתן ריעותא זו הרי יש כאן חזקה שבודאי יש בדיר הזה עוד בהמות שיש בהן ריעותא זו ודיינינן לי' כאילו ודאי יש כאן תערובות כמ"ש בש"ע סי' פ"ד סעי' ט' ויש מי שאומר. וכ' הפ"ת שם דליכא מאן דפליג ע"ז ואז א"א להתיר כולן בלי בדיקה להאומרים דספק ראשון בגופו וספק שני ע"י תערובות לא מהני והא דמהני בשאר מיעוט המצוי צ"ל דמ"מ ליכא חזקה ודאי שבתוך ג' אלו נתערבה א' בודאי ע' פ' בתרא דיומא לא קשי' כאן באותה חצר כו'. וא"כ בנדון שלפנינו שהוחזק יותר מזה דהיינו בששה רצופים ממש נמצא הריעותא. א"כ לענ"ד דבודאי א"א להתיר בלי בדיקה דיש לחוש בודאי על כל הבהמות כיון שנמצא בששה רצופות וזה חמיר טובא טפי ממיעוט המצוי וגם מחזקה הנ"ל. אך אם מטעם זה לבד דה"ל כתערובות ודאית היה מקום להקל אם פירשה [א'] ממילא מן הרוב וצ"ע בש"ע י"ד סי' ק"י ס"ו. אלא שבנד"ז שנמצא בששה בהמות רצופות יש להחמיר בכל ענין לבדוק הדקין דליכא ודאי רובא להקל כלל. וגם אפשר יש דמיון לזה ממ"ש בסמ"ע סי' רנ"ט סק"ו דאע"ג דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב שאני היכא שנמצא בתוך השכונה גופא שהיא קרוב אז אזלי' בתר השכונה. וכ"כ הש"ך בי"ד סי' קכ"ט ס"ק כ"ז והט"ז שם והיינו משום דבכה"ג מסתבר טפי לתלות בקרוב אע"ג דהוי מיעוטא. וז"ל הפרישה שם. ואין להקשות הא רוב וקרוב הולכים אחר הרוב כו'. דשאני הכא דמסתבר טפי לומר שנפל מרוב השכיחי' במקום זה עצמו שנמצא בו. משא"כ התם דגם הקרוב אינו במקום שנמצא בו אלא תאמר שנתגלגל ובא משם ולכך מסתבר טפי שנתגלגל מן (הקרוב) [הרוב] עכ"ל. וכמ"כ יש סברא לומר בנ"ד דאע"ג דרוב הבהמות כשרות הן. מיהו כיון שבמקום זה נמצא בששה בהמות רצופות ריעותא זו שבקינן לרובא דעלמא וחיישינן לרובא דמקום זה שנולד ריעותא זו ברוב הבהמות (ועיין במשנה פ"ב דמכשירין משנה ז' ח' פלוגתא דת"ק וריה"ו וצ"ע) וכ"ש הכא דנולד בששה רצופות ומה גם כי יש גורם המסתבר במה לתלות שהוא מפני הפאקין שהוא חולי המהלכת ומדבקת כנודע לכן מסתבר לחוש לכל הבהמות ולא נעלם ממני שיש חולקין על הסמ"ע והש"ך ועיין פר"ח בי"ד סי' ס"ג שהאריך בדינים אלו. מ"מ אפשר דבנד"ז יודו להחמיר דהא העיר הא הוי ודאי מיוחד בפ"ע אפי' להפר"ח ואילו אירע ריעותא זו ברוב בהמות שבעיר לכ"ע הי' איסור גמור בלי בדיקה ולא אזלי' בתר רובא דעלמא דרוב בהמות כשרות הן. וא"כ כיון דאירע הריעותא בששה בהמות רצופות ולא נתברר שנגד זה יש יותר בהמות שלא הי' בהן ריעותא זו נראה להחמיר מה גם שיש גורם המסתבר לחוש לכל העיר כנ"ל ולכן יש להחמיר ולבדוק עכ"פ. ומ"מ נראה להקל לבדוק רק שלשה פאקין בכל בהמה:

קיצור. אך בנ"ד שנמצא כן בששה בהמות רצופות נראה שצריך בדיקה. ומ"מ יש להקל בהבדיקה כמש"ל בשם תשו' הר הכרמל: