סימן טז
אסימן טז
לברר בדין סכין חד וחלק מהו הקפידא אם שיהי' חלק ביותר אע"פ שאינו חד כ"כ או שיהיה חד יותר. גרסינן בפ"ק דחולין (די"ז ע"ב) ג' פגימות הן כו'. ורב חסדא אמר אף פגימת הסכין ואידך בחולין לא קמיירי. וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בו הצפורן. והנה בפי' שתחגור מצאתי בעז"ה ג' פירושים הא' לשון חגורה כדפי' הרשב"א בתה"א והיינו כדפירש"י די"ז גבי אוגרת לשון אסיפה שאוגרת הצפורן לתוכה ובמ"ה שם כתב שכן פי' כל הראשונים. ולפ"ז כל פגימה שאין הצפורן נכנס לתוכה מחמת שאינה רחבה כחודו של צפורן היא כשרה לרב חסדא וכ"כ הריטב"א בחידושיו בשם הגאונים וכל המפרשים. וכ"כ בסה"ת סי' ב' וז"ל אוגרת כו'. כי הצפורן חוגר הפגימה משתי רוחות כו' מסוכסכת הצפורן אין חוגר רק מרוח א' כו' עכ"ל ומשמע דחוגר היינו שנחגר בתוכה ממש דומיא דמסוכסכת שהצפורן מתעכב ממש ברוח האחד עכ"פ וה"נ באוגרת מב' צדדי' דאין לומר דחוגר היינו מרגיש כדפי' הרא"ה דא"כ הרי באוגרת ג"כ אין כאן רק הרגשה אחת לחוד כמו במסוכסכת ולמה כתב דבאוגרת הצפורן חוגר מב' רוחות כו'. דהא בשניהם אין כאן רק הרגשה אחת כיון דבאוגרת נמי העוקצין סמוכים זה לזה עד שאין ריוח ביניהם וא"א כלל לומר שבאוגרת מרגיש ב' העוקצין אלא שמרגיש שיש כאן סדק וא"כ לא שייך כלל לומר שבאוגרת מרגיש הפגימה מב' רוחות דהיינו ב' העוקצין ואין לומר דמ"ש שבמסוכסכת אין חוגר רק מרוח אחד היינו שמרגיש רק בהולכה ולא בהובאה או בהובאה ולא בהולכה כדפי' הרא"ש ורי"ו בהרמב"ם דלפ"ז יתכן שפיר מ"ש שבאוגרת חוגר מב' צדדין ר"ל שמרגיש הפגימה בין בהולכה בין בהובאה. דא"א לומר כך דא"כ אמאי פסול במסוכסכת בכל ענין כשעומדת באמצע ה"ל להכשיר כששחט בהולכה לבד או בהובאה לבד כמ"ש הרמב"ם אלא ודאי דחוגר מרוח אחד שבמסוכסכת היינו ר"ל מלשון חגורה שהצפורן נחגר בה מרוח א' אבל מ"מ הוא מרגיש בה בין בהולכה בין בהובאה וא"כ דכוותה חוגר משתי רוחות שבאוגרת היינו נמי מלשון חגורה והוא שחוד הצפורן נכנס ונאסף ממש תוך הפגימה. והנה הסמ"ג כתב ג"כ כלשון סה"ת. ומבואר מזה דס"ל ג"כ דתחגור בו צפורן הוא מלשון חגורה ממש. וכן משמע בסמ"ק שכ' וז"ל וצריך לבדוק הסכין שלא יהא בו פגימה כדי שתחגור בו צפורן וצריך לבודקו בצפורן ובבשרו כו'. שמלשון זה ישפוט כל מעיין בצדק דתחגור בו צפורן לאו היינו בדיקת טופרא כדפי' הרא"ה ע' חידושי הריטב"א דאל"כ אלא דתחגור בו צפורן היינו ממש בדיקת טופרא לא הל"ל שנית וצריך לבודקו בצפורנו אלא הל"ל וצריך לבודקו ג"כ בבשרו אלא ודאי דתחגור בו הצפורן היינו שיעור הפגימה והוא לשון חגורה ממש ובר מן דין אין דרך הפוסק לסתום כ"כ ואילו ר"ל דתחגור היינו תרגיש ה"ל לפרש שלא נטעה להקל שהרי הפי' היותר פשוט בתחגור הוא לשון חגורה כמ"ש במ"ה ובריטב"א כנ"ל וכן משמע ג"כ ממ"ש התוס' והרא"ש בשם ר"י הובא בטוש"ע סי' ש"ט בענין צרימת אוזן בבכור שהוא מום מובהק היכא דמינכר שפיר ונראה לעינים שהוא יותר מחגירת צפורן כו' ואילו חגירת צפורן היינו הרגשת צפורן א"כ אם הוא כחוט השערה הוא יותר מהרגשת צפורן ובודאי שזה אינו מום גלוי ונראה לכל רואה דהא פגימה כה"ג צריכה לבדיקת שמשא כו'. ואיך יקרא זה מום מובהק כו'. א"ו חגירת צפורן דשם היינו לשון חגורה ממש. וכן הוא הכא. מיהו יש לדחות דהאי שהוא יותר הוא ענין בפ"ע ולא קאי אדלעיל מיני' דמינכר ונראה שהוא יותר אלא ה"פ היכא דמינכר שפיר ונראה הצרימה אז חשוב מום מובהק. והיינו משום שהוא יותר מחג"ץ כו'. וכן משמע בהרא"ש שם אבל בב"י ובב"ח שם סעי' ב' מבואר להדיא דפירשו כמ"ש תחלה ולדבריהם יש ראי' מדברי ר"י לנ"ד כמ"ש. ואחר כותבי זה ראיתי לש"ג שפי' דברי סמ"ג כדפרישית וממילא שכ"ד סה"ת שדברי סמ"ג לקוחין מדבריו וכן נראה דעת הרוקח שכ' שיעור הפגימה כדי אחיזת הצפורן בו. והיינו כעין שפירש"י גבי אוגרת לשון אסיפה שאוגרת הצפורן לתוכה שזהו פי' אחיזה דאילו לפי הרא"ה אין הצפורן נאחז בהפגימה כלל רק שמרגשת בו דהא לדידי' שייך הרגשת הצפורן אפי' אם הפגימה אין בה כדי חלל עובי הצפורן ואפי' אין בה חלל כלל ופגימה כזו אין בה בית אחיזה לצפורן:
בהפי' השני בתחגור בה צפורן הוא מה שהביא רש"י בתהלים (ע"ו י"א) ע"פ שארית חמת תחגר דהא תחגר פי' הוא ז"ל לשון עכבה ולא לשון חגורה וכ' שכ"ה בלשון משנה תחגור בה צפורן וששמע משמו ר' אלעזר הגאון ב"ר יצחק שהיה מביא המקרא הזה עדות לאותה משנה ואמנם כ' שם עוד שיש לפותרו ג"כ לשון חגורה ממש (ר"ל במקרא הנ"ל וממילא שי"ל כן במשנה) והנה בבכורות (דל"ז) פירש"י להדיא בתחגור שתעכב בה צפורן ויש להסתפק בלשון זה אם כוונתו שהצפורן יהיה נאסף ממש לתוך הפגימה כדפי' גבי אוגרת וכנ"ל או אם כוונתו שירגיש בה הצפורן כדפי' הרא"ה. או שהוא ענין ממוצע ביניהם. וראיתי בת"ש שכתב דדברי רש"י בבכורות נוטים יותר לפי' הרא"ה ולכאורה מפירושו בתלים יש ראי' לזה דאל"כ אלא דמפרש ג"כ שהצפורן יהי' נאסף לתוך הפגימה א"כ למה הוצרך רבי אלעזר הגאון לפרש תחגור בו צפורן לשון עכבה והביא לו ראי' מפסוק שארית חמת תחגר ומה חסר לו לפרשו לשון חגורה שא"צ ראי' כלל לזה ולכן י"ל לכאורה דכוונתו כדי שנפרש דתחגור בו צפורן לאו היינו שיכנס הצפורן לתוכה ממש. וירויח בזה דהני אמוראי דבדקי בשמשא ומיא לא פליגי ארב חסדא. אבל קשה לומר כן דא"כ דלא בעינן שיכנס הצפורן לתוכה א"כ כיון שאין בפגימה חלל שיכנס בה הצפורן מדוע יתעכב הצפורן בעברו על הפגימה דמי יעכבנו דבשלמא כשיש בה חלל והצפורן נאסף לתוכה אזי העוקץ חוגר בהצפורן ומעכבו שלא ילך להלן. משא"כ כשאין בחללו שיאסף לתוכו הצפורן א"כ הצפורן עוברת עליה מלמעלה ומדוע תתעכב. נהי דהרגשה שייך לומר דתרגיש שיש שם פגימה אבל עכבה אין שייך כאן. וע' בדברי רז"ל סי' ח"י סס"ק ב' במ"ש בפי' דברי הרא"ש בשם מהרי"ט דמשמע שם דעכבה ואסיפה ענין אחד הוא. ולפיכך היה נראה לומר דבאמת הכוונה אחת שתאסוף לתוכה צפורן והא דהוצרך לפרש דתחגור הוא לשון עכבה הוא משום דקשיא לי' קושיית הרא"ה בבד"ה דאת"ל דתחגור הוא לשון חגורה הל"ל שתחגור הצפורן שהפגימה היא החוגרת שלכך פי' הרא"ה דתחגור הוא לשון הרגשה שהצפורן מרגשת בפגם ולכן פירש"י דתחגור לשון עכבה שהצפורן מתעכבת בפגם וא"ש הלשון כמו את"ל שהוא לשון הרגשה ומ"מ ענין עכבה היינו אסיפה כמו חגורה אלא שאין זה מספיק דהא רש"י פי' בבכורות שתעכב בו צפורן וא"כ תעכב קאי על הפגימה והיינו תחגור וא"כ כמו"כ יכול לפרש את"ל דתחגור לשון חגורה שהפגימה תחגור בה את הצפורן וכמ"ש במ"ה שם. ואפשר דמשום הכי הוה דחוק לו לפרש שהפגימה תחגור משום שבאמת אין הפגימה היא החוגרת דהפגימה הוא החסרון והחגורה הוא מהעוקצין. משא"כ בתעכב שפיר הפגימה מעכבת ע"י כניסתו לתוכה ואפשר דמש"ה פי' לשון עכבה משום דשיעור חג"ץ קאי בין אפגימה אוגרת בין אמסוכסכת ובמסוכסכת לא שייך לשון חגורה דאינה חוגרת מב' צדדי'. משא"כ את"ל שהוא לשון עכבה שייך ג"כ במסוכסכת ואע"ג דבסה"ת כ' גבי מסוכסכת ג"כ שהצפורן חוגר מרוח א' אלמא דשפיר שייך לשון חגירת צפורן משום חגורה גם במסוכסכת מ"מ י"ל דלרש"י הוה דוחק לפרש כן מהאי טעמא דאינו חוגר מב' צדדים. מש"ה פי' דתחגור הוא לשון עיכוב. אבל אין לומר דסה"ת מפרש ג"כ חוגר לשון עיכוב דא"כ לא א"ש מ"ש שהצפורן חוגר הפגימה דמשמע שהצפורן מעכב את הפגימה ובאמת הוא להפך שהפגימה מעכבת. משא"כ את"ל דחוגר לשון חגורה לק"מ דבאמת הצפורן חוגר את החגורה והוא הפגימה שהיא חגורתו וכמ"ש בחי' הריטב"א:
גועוד אפ"ל דיש נפקותא לדינא בין אם הפי' לשון עכבה או לשון חגורה והוא דאם הפי' לשון חגורה בעינן שיהי' חלל בפגימה כעובי הצפורן ממש. משא"כ אם הוא לשון עכבה י"ל דאם חללה כל שהוא אפי' כחוט השערה נמי שפיר דמי. והיינו כל שיכול ליכנס לתוכה חוד מעובי הצפורן אע"פ שאין כל עובי הצפורן נכנסת לתוכה והחוד הוא הקרן עד"מ שעובי הצפורן הוא עובי ד' או ה' שערות משא"כ החוד י"ל שאינו רק כמו שערה או ב' ועובי הצפורן ניכר יותר כשחותכין קצת מהצפורן שחוץ לאצבע. וע' בפ"ת סס"ק י"ג ג"כ חילק בין כשבודק בחוד עובי הצפורן ובין כשבודק בעובי הצפורן. והנה אם הפגימה כחוה"ש י"ל שחוד הצפורן יכול ליכנס לתוכה כשבודק בחוד ואזי מתעכב כל הצפורן. ואפשר גם אם בודק בעובי הצפורן יוכל החוד מהעובי להיות נכנס בתוך הפגימה אם מחזקת כדי חלל החוד. (ואזי מתעכב כל הצפורן) ואע"פ שהצפורן כולו א"י לכנוס והולך ביושר מ"מ י"ל שחודו נשפל ונכנס בגומא זו. משא"כ אם אין בה חלל כלל ועוקציו סמוכים ממש וה"ז כמין סדק אזי אין החוד יכול ליכנס אע"פ שבודק בחוד מהעובי כיון שאין בה שום חלל כלל ואזי י"ל שאין הצפורן מתעכב בה כלל וכשרה לרש"י. משא"כ לפי' הרא"ה דתחגור לשון הרגשה משמע דהוה פגימה כל שהצפורן מרגשת בפגימה בעברה עליה אע"פ שאינה מתעכבת בה כלל ונמצא שלפי' זה א"ש דלא פליגי כלל הני אמוראי דבדקי בשמשא ומיא כו' ארב חסדא דהא אינהו נמי בעי' שיהי' פגימה וחסרון ממש כדמוכח ברש"י שם בגמרא ואפשר דאינהו נמי אי הוה משכחי פגימה הוי בדקי אם מתעכב בה הצפורן או לא דאם אין הצפורן מתעכב בה כלל מפני שהיא מצער מהכיל חודו הוה מכשרי לה. וכמ"ש הרשב"א בתה"א לענין חוה"ש. והמעשה המובא בב"י בשם רש"י יש ליישבה ג"כ לפי' זה דמ"ש שאין צפרנו חוגרת בה היינו שלא נתעכב הצפורן כלל מחמת הפגימה משום שהיא קטנה מהכיל החוד מעובי הצפורן ג"כ. אבל מ"ש הת"ש שיש ליישב מעשה כזו לפי' הרא"ה ג"כ ור"ל שלא היתה צפרנו מרגשת בה כלל א"א להעמידו לפמ"ש הרא"ה בבד"ה והרשב"א במ"ה. דהצפורן מרגיש אפי' בכ"ש. ומש"ה נדחק הרא"ה בדמי' לסאסאה שאע"פ שבודאי צפורן מרגשת בה כשרה שז"א מגוף הסכין כו'. אלא כמין חוט כו' והרשב"א השיג עליו כי זה החוט מהו כו' אלמא דמדברי שניהם נלמוד שא"א להיות שום פגימה שלא ירגיש בה הצפורן דאל"כ הוה מוקמינן ההיא דסאסאה בכה"ג. ומכאן מוכח ג"כ דבצפורן מרגיש ג"כ פגימה שאינה אוגרת שום דבר דהא הרשב"א מוקי ההיא דסאסאה לשטתו בשאינה אוגרת שום דבר. ומדלא ניחא לי' להרא"ה להעמידה ג"כ כן והוצרך לידחק משום שהוא כמו חוט כו' אלמא דס"ל דמ"מ מרגשת בה הצפורן ואין להכשירה אם לא שהוא בהחוט שאינו מגוף הסכין כו'. וכ"כ רבינו להדיא בדעת הרא"ה שאפי' אינה אוגרת שום דבר כו'. וא"כ הוא דחוק לומר במעשה דרש"י שנראה לו פגימה ושלא היתה צפורנו מרגשת בה כלל. וע' רש"י גבי בשמשא שרואים בחודה נגד השמש או בצילה כו'. ובודאי שפגימה זו נרגשת בצפורן (וע' בב"ח בקו"א דנראה מדבריו שלא ראה כאן דברי הבד"ה והמ"ה דאל"כ האיך כ' פגימה כחוה"ש ואינה נרגשת בצפורן כו') והאיך אפשר לומר שנראה לו ע"י ראי' פגימה קטנה ולא הרגישה בצפורנו זה דוחק עצום כדמוכח מדברי הבד"ה והמ"ה הנ"ל. מיהו לקמן אות ד' ית' דבאמת הב"ח והת"ש ס"ל דבהרגשת הצפורן ג"כ אפשר שאינו נרגש פגימה דקה כחוה"ש ע"ש. וא"ש ממ"נ לשטתם אין לאסור פגימה שאינה אוגרת כחוה"ש אף גם לדעת הרא"ה. והנה דברי הרוקח דלעיל אות א' לכאורה י"ל ג"כ כפי' זה. מיהו לשון אחיזת הצפורן אינו לשון עיכוב אלא משמע שנאחז ממש תוך הפגימה ולפי פי' זה אינו נאחז תוך הפגימה רק החוד מעובי הצפורן ולא כל הצפורן ע"כ נלע"ד שדבריו נוטים ומראים יותר כפי' הראשון דתחגור לשון חגורה כדלעיל אות א':
דהפי' השלישי בתחגור הוא פי' הרא"ה בבד"ה שאינו מלשון חגורה אלא מלשון חגירה כמו ויחגרו ממסגרותם כלומר שתרגיש בה הצפורן כו'. והנה הגם כי במ"ה השיג עליו ואמר שהוא בודל מדברי כל הראשונים ושלא לצורך ושלא להועיל שכולם מפרשים תחגור מלשון חגורה מ"מ מצאתי ת"ל בערוך ערך חגר שפי' ממש כד' הרא"ה וז"ל שתחגור בה הצפורן פי' חגירה מלשון פסח שהוא חגר והוא כמו רגל המהלכת במישור כשמגעת בחריץ נחגרת וצריכה בדיקה אטופרא ואבשרא כו' עכ"ל והיינו ממש כדפי' הרא"ה שהוא מלשון ויחגרו ממסגרותיהם דהיינו ג"כ מלשון חגר ופסח כדפירש"י בשמואל כ"ב וכ"ה במצודות ציון שם וכ"כ בחי' הריטב"א להדיא בשם הרא"ה שהוא מלשון חגר (ובת"י שם ויחגרו ויזועון והיינו כדפי' הערוך שם מחגורין דזבין מתנדנדין כו') ואפשר וקרוב לומר שדברי הרא"ה לקוחים מהערוך. והנה בדברי הרא"ה ג"כ יש לפרש על שני דרכים הא' דמ"מ צ"ל הפגימה אוגרת כ"ש כחוה"ש עכ"פ ולא פליג לדינא אהרשב"א רק דפליג עלי' במה שדחה דברי ר"ח מהלכה וכ"מ לכאורה שהבין במ"ה כן בדברי הרא"ה ע"ש במ"ש שאילו תחגור כמו תרגיש א"כ חזר לומר דפגימת סכין בכ"ש כו'. ור"ל וא"כ מהו החילוק בינו להת"ה לדינא ואי איתא דלהרא"ה אפי' אינה חוגרת כלל שום דבר פסולה כל שהצפורן מרגיש בה. א"כ טובא איכא לאיפלוגי בינייהו. א"ו צ"ל דס"ל להרשב"א שא"א כלל שיפסול הרא"ה פגימה שאינה אוגרת שום דבר דהא אוגרת כשמה שאוגרת שום דבר. וכ"מ לכאורה מדברי הרא"ה בספר החנוך מצוה תנ"א שהצריכו חכמים לבדוק עם הצפורן כו'. ואם נרגיש בו פגימה אפי' כל שהוא השחיטה אסורה ולשון כ"ש י"ל שאוגרת שום דבר עכ"פ ויש לדחות. וכ"מ לדברי הב"ח בקו"א שהבין שיכול להיות פגימה כחוה"ש ולא יהי' הצפורן מרגשת בו א"כ נקיט מיהו עכ"פ דפגימה שאינה אוגרת כ"ש דודאי אינה נרגשת בצפורן. וכ"מ קצת בחי' הריטב"א שכ' ששלשה דינים בדבר ומשורת הדין צריך לבדוק לכתחלה אבשרא וטופרא כו'. וכל שמרגיש בו פגם אין שוחטין בו לכתחלה ודמיא לסאסאה מותרת כיון שאין בו פגם וא"א לומר שלא יש בו פגם כלל. דא"כ מאי קמיבעי' לי'. אלא עכצ"ל שאין בה חסרון דהיינו שאינה אוגרת שום דבר כמ"ש הרשב"א. וא"כ כיון דשוחטין בה לכתחילה ע"כ צ"ל שאינו נרגש בצפורן דהא לעיל מיני' כתב שכל שמרגיש בו פגם אין שוחטין לכתחילה כו'. מיהו זה יש לדחות לפמ"ש רבינו בשם הפר"ח ות"ש שיש הפרש בין הרגשת פגימה כ"ש שהיא אוגרת כחוה"ש ובין הרגשת הסאסאה שאינה אוגרת כלום. ואע"פ שרבינו כ' שהוא דוחק עצום מ"מ אפ"ל שאינו דוחק את"ל דהרגשת פגימה אוגרת היינו ע"י שמתעכב הצפורן מחמתה כדלעיל אות ג' משא"כ הרגשת הסאסאה י"ל דהיינו הרגשה בעלמא וא"כ לד' הרא"ה את"ל דפי' הרגשת הצפורן היינו שלא ע"י עיכוב א"כ י"ל דאפילו אינה אוגרת כ"ש נמי מרגשת הצפורן. ולכאורה מוכרח דהרגשת דכ' הרא"ה היינו שלא ע"י עיכוב דאל"כ ה"ל להביא מפסוק שארית חמת תחגר כו' ואפשר דהי' מפרש שם לשון חגורה כדפירש"י בלשון שני שם בתהלים. והנה מדברי הדרישה המובאים בכנה"ג בהג"ה הטור אות ז' שכתב דדעת הרא"ש כהרא"ה ולא פליגי לדינא עם הרשב"א. וכ"כ הפר"ח מבואר דעכ"פ בעינן אוגרת כ"ש דאל"כ פליגי עם הרשב"א במאי דמחמרי טפי מיני' ודעת הת"ש נראה ג"כ דפגימה שאינה אוגרת כלל כשרה אלא דס"ל בודאי שאין הצפורן מרגיש בה עססק"ו שרצה להכשיר אפי' סדק עמוק בכה"ג אלא שחזר בו משום שאפשר להפתח כו'. והיינו דייקא בסדק. אבל בפגימה כה"ג ודאי כשרה לדעתו לכ"ע ואפי' להרא"ה משום דאין הצפורן מרגיש בו כו' ע"ש. ואזיל לשיטתי' דבסק"ה העלה שא"א לומר להרא"ש דפגימה כ"ש נרגשת בצפורן כו' ע"ש וכן צ"ל לשטתו גם להרא"ה. והתם מיירי אפי' אם היא אוגרת משהו א"כ כ"ש באינה אוגרת כלל. ודבריו נוטין ממש לדברי הב"ח בקו"א דלעיל וכן בספר הזכרונות שבכנה"ג בהג"ה ב"י סוף אות ח' מבואר ג"כ כן דפגימה שאינה אוגרת כלל אפי' חוט השערה אינה נרגשת בצפורן ע"ש:
הויש להסתפק לשטתם אי אירע שהרגיש אחד בפגימה ע"י בדיקת צפורן ואח"כ מצאו שאינה אוגרת כלל אפי' חוה"ש דהיינו שהעבירו עליה חוה"ש ולא נתעכב שם מה דינה לדעת הרא"ה והרא"ש. יש בזה פנים לכאן ולכאן. דלכאורה י"ל כיון דלשטתם עיקר שיעור הפגימה בהרגשת הצפורן תליא. א"כ כיון שהרגיש בה בצפורנו אסורה. והא דלא אגרה חוה"ש י"ל דלא בדק שפיר. או שי"ל בהפך דמדלא אגרה חוה"ש ודאי אין זו פגימה האסורה כנ"ל ומה שהרגישה בצפורן הוא משום שחוש הרגשתו מופלג יותר משאר בני אדם. ומה שאמרנו שסתם פגימה הנרגשת בצפורן אסורה היינו בסתם בנ"א ומשום דודאי אוגרת חוה"ש או יותר כי סתם הרגשת בנ"א בצפורן בודאי אינו אלא בפגימה האוגרת חוה"ש ובהם דברו חכמים ואולם ימצא ג"כ מופלגים בהרגשה שמרגישים אפי' אינה אוגרת כלל. אלא שמהסתם אסרינן כל פגימה הנרגשת בצפורן אבל אי אירע שבדקו ולא אגרה חוה"ש יש להקל (ועל"ק אות ו' דהפ"ת ופ"מ אוסרים בזה וכ"ד הכו"פ כדלקמן אות ח' ובאות יו"ד העליתי שיש להקל בזה) מיהו אם שאר בנ"א מרגישים אותה בצפורן ג"כ אין להכשירה ולומר שהרגשת כולם מופלגת ותלינן יותר דלא בדק שפיר עם חוה"ש. ועמ"ש הת"ש סי' י"ח ססקי"ז וביאר דבריו רבינו בסי' א' סק"ב שמי שבודק הסכין בכונת הלב ואינו מרגיש כלום אף שיש מי שמרגיש אחריו בודאי שאינו מרגיש פגימה האוסרת מדינא דהיינו שאוגרת כ"ש כו'. ודין זה אמת ג"כ לפ"ד הרא"ש והרא"ה כפי הסברא השנית שכתבתי לדעת הב"ח והת"ש והזכרונות ולדעת הדו"פ והפר"ח בפי' דברי הרא"ש והרא"ה:
ווהפי' השני בדברי הרא"ה הוא מבואר במשבצות זהב סק"ב שכ' וז"ל דאפשר להרא"ה והרא"ש יש יותר חומרא שאף שאינה אוספת שום דבר כל שצפורנו מרגיש פסולה כו' דצפורן ודאי מרגיש קטנה ביותר כו'. (הג"ה. ואין הפמ"ג והפ"ת והכו"פ דלקמן אות ח' מחולקים במציאות עם הב"ח והת"ש וסיעתם דלכאורה זהו מחלוקת דמציאות דלהכו"פ וסיעתו מורגש בצפורן פגימה קטן שבקטנים ולהב"ח וסיעתו י"ל דאפי' כחוה"ש אינו נרגש בצפורן. וא"כ נחזי אנן עם מי האמת ונשאל לשוחטים כו'. אבל באמת י"ל שאין כאן מחלוקת במציאות אלא שההרגשה חלוקה בבנ"א יש שמרגישים ביותר ויש שאין מרגישים כ"כ. כמ"ש הכו"פ עצמו. ובסתם בנ"א ימצא ודאי שאין מרגישים אפי' כחוה"ש וימצא ודאי בשוחטים שמרגישים אפי' פחות הרבה מהחוה"ש ובהא מחולקים הב"ח עם הכו"פ דלהב"ח שיעור דכדי שתחגור בצפורן להאומרים דהיינו הרגשה ניתן שיעור זה שיהי' מורגש אפי' לסתם בנ"א. משא"כ אם אינו מורגש רק למופלגים לא הוה פגימה. ותדע דהא גבי בכור נמי אמרינן דהוי מום כדי שתחגור בו צפורן. וא"כ צ"ל דהיינו נמי שמורגש בצפורן. והתם א"א לומר דכשמורגש למופלגים לבד נמי הוה מום דהא בעינן מומים שבגלוי ועוד דגדולה מזו תנן התם בבכורות (ד"מ) במראה אבל לא במדה. אלמא דבעינן שיהא נראה לכל ממש וזה גרע מבמדה דבמדה ניכר עכ"פ לכל ע"י מדה. משא"כ הכא. ולהכו"פ וסיעתו אפי' מורגש למופלגים לבד נמי נק' חג"צ וס"ל דזה נק' במראה דאפשר יכולים לראות הפגימה ע"י שמשא. ומה"ט נמי הוי מומין שבגלוי (וע' רש"י רפ"ו דבכורות נגממו שנחתכו בסכין א"כ א"א לומר שלא יהא נרגש בצפורן וא"כ מה בין זה לנפגמו ומש"ש רש"י ולא חיסרו אינו מיושב את"ל דתחגור היינו הרגשה לבד א"כ יכול להיות בלא חסרון ולכן מזה ראי' קצת דתחגור היינו חגורה ממש. וזהו ודאי חסרון משא"כ בנגממו בלא חסרון יכול להיות שלא תחגור הצפורן) א"נ אפשר ס"ל דבמראה ולא במדה אינו מעכב אלא גבי עינו אחת גדולה כו'. ולא גבי שארי מומין תדע דגבי עינו בעינן שיהיה א' כשל עגל כו' ובאזן לפ"ד הרמב"ם וכן בבצים לד"ה אינו מום אפי' אחת גדולה מחברתה הרבה ע"ש). וראיתי לרבינו הגדול ה"ה כאאזמו"ר נ"ע בתשו' שבש"ע סס"י י"ח שהשוה דעת הפ"ת להפמ"ג במשבצות. והנה המעיין שם בפ"ת יראה לכאורה דאינן שוים שהרי הפ"ת סק"ג כ' להדיא ומאי דקתני מתניתין אוגרת כ"ש למעלה מסאסא' אוגרת מידי ואח"כ כתב זולת במציאות דאינו נרגש בצפורן דהא נכלל בדדמי' לסאסאה כו'. וא"כ מובן ממנו דבעינן אוגרת עכ"פ דלא כהפמ"ג שכ' להדיא דלהרא"ה ורא"ש אפי' אינה אוגרת ואוספת שום דבר פסולה אמנם האמת דכונת רבינו נ"ע שהפ"ת והפמ"ג שוים לדינא בדעת הרא"ה והרא"ש דכל פגימה הנרגשת בצפורן פסולה אלא דלמר והוא הפ"ת היינו משום דבודאי אוגרת מידי ואע"ג שאין אוגרת חוה"ש י"ל שאוגרת דבר הדק יותר הרבה מהחוה"ש. שהרי גם גשם החוה"ש יוכל להתחלק באמת לכמה וכמה חלקים כידוע לטבעיי' אלא שא"א לבחון בחוט דק כזה על הסכין ולמר והוא הפמ"ג אע"ג שאינה אוגרת כלל ואפי' הי' בא אליהו הנביא ואמר שאינה אוגרת כלל אסורה מדינא כיון שנרגשת בצפורן ה"ז שיעור פגימה להרא"ה והרא"ש. והנה הנדון שנסתפקנו לעיל אות ה' פסולה לדעת הפ"ת ולדעת הפמ"ג בהרא"ה והרא"ש וזה פשוט ומבואר להדיא בדבריהם והנדון שנת' שם סוף אות הנ"ל בשם רבינו נ"ע בסי' א' סק"ב י"ל שיתחלק הדין בזה בין הפ"ת ובין הפמ"ג דלהפ"ת כיון דבעינן אוגרת מידי אלא דכל שנרגשת בצפורן מסתמא אוגרת מידי. א"כ י"ל שפיר מ"ש רבינו דכיון שהאחד לא הרגיש בודאי שאינה פגימה האוסרת מדינא כו' ע"ש. משא"כ להפמ"ג דלא בעינן אוגרת כלל. א"כ לא שייך לומר דבודאי אינה פגימה האוסרת מדינא דהיינו שאינה אוגרת שום דבר דהא לא תלינן מידי באוגרת. וא"כ כל שאחד מרגיש ואחד אינו מרגיש לא נפיק מספקא דאוריי' עכ"פ (ולדעת הכו"פ דלקמן אות ח' נראה ג"כ להחמיר בזה אף שי"ל דבעי אוגרת כי כן מוכח מלשונו להחמיר בזה) אם לא בנדון של הת"ש סי' י"ח סקי"ז שכולם אין מרגישים רק שא' מרגיש שבזה יש להתיר להפמ"ג ג"כ:
זמיהו באמת אומר אני שפי' הפמ"ג בהרא"ה ורא"ש א"א להולמו כלל דא"א לומר דשיעור דתחגור הצפורן היינו הנרגשת בצפורן אפי' אינה אוגרת שום דבר. דא"כ הוא כנגד הש"ס בבכורות (דל"ז) דתנן התם רפ"ו נפגמה אזנו כו' נסדקה אע"פ שלא חיסרה. ופירש"י פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון ובגמ' שם ע"ב הסדק כ"ש כו' פגימה כדי שתחגור בה צפורן. והשתא את"ל דתחגור בה צפורן היינו שתרגיש ואע"פ שאינה אוגרת כלל א"כ כשאינה אוגרת כלל עכצ"ל שאין בה חסרון כלל וא"כ היינו שיעורא דסדק ג"כ. א"ו צ"ל שאוגרת עכ"פ שום דבר משום שיש בה חסרון ונכנס הדבר לתוך החסרון. ובשלמא להפ"ת י"ל דאם הצפורן מרגשת אמרינן דמסתמא אוגרת וחסרא מידי ובסדק פסול אע"פ שאין הצפורן מרגשת כלל. אבל להפמ"ג א"א לומר כן ועוד יפלא להפמ"ג א"כ מ"ט חילקו בין אוגרת למסוכסכת והרי מסוכסכת גריעא טפי מפגימה שהצפורן חוגר בה (שאסורה אע"פ שאינה אוגרת) לפמ"ש הרא"ה בבד"ה שמסוכסכת יש לה מורשא זקופה מצד א' ונרגשת בין בהולכה בין בהובאה והרגשה זו עכצ"ל שהוא שגבוה ממש יותר מצד א' והסימן שיורד ממש ממנה ואפ"ה מכשרי בעומדת ארישא דסכינא. וא"כ פגימה שהצפורן חוגר בה נמי יש להכשיר כן אם אינה אוגרת כלל דלא שייך כלל לומר מורשא קמא מחליש ובתרא בזע כיון שאין ביניהם ריוח כלל ואין שטחה יותר מהמסוכסכת ולא עוד אלא שהרגשת הצפורן היא הרגשה בעלמא ולא ירידה כבמסוכסכת. א"ו אוגרת ממש בעינן להרא"ה. ומ"ש הרא"ה שכל שהצפורן מרגשת אסורה היינו שמרגיש איך שהיא אוגרת ור"ל שמרגיש ב' המורשות ממש וכמ"ש להדיא די"ב ב' דאוגרת יש לה שתי מורשות כו' זקופות הן ונרגשות משני צדדין בין בהולכה כו'. ולשון ונרגשות היינו שב' המורשות נרגשות ולא שמרגיש הרגשה בעלמא שיש כאן פגימה ע"י דליגת האצבע דא"כ אינו מרגיש ב' המורשות:
חוהאמת אגיד שלפי דברי הרא"ה אלו יש לכוין דבריו כדפרישית לדעת רש"י שתחגור הוא שתתעכב חוד הצפורן עכ"פ. וה"נ י"ל שזהו תרגיש דהרא"ה שאז מרגיש ב' המורשות ממש וא"ש נמי מ"ש הרא"ה די"ד שאבשרא הוא בדיקה יפה מטופרא כו' ועינינו הרואות בהפך שאטופרא מרגישי' יותר כמ"ש כל האחרונים. ולומר דבדור הרא"ה הוי מרגישי יותר מבדורינו כעין מ"ש הפ"ת על חכמי הגמ' הוא רחוק משמוע. בשגם שהדורות שלפני פנינו כבר כתבו איך שאבשרא איננו מרגישי' ובשלמא להרשב"א א"ש דבדיקה דאטופרא היינו שתחגור הצפורן ממש כדפי' רז"ל. וא"כ אבשרא היא בדיקה יותר מעולה. משא"כ להרא"ה דאטופרא היינו נמי הרגשה בעלמא. א"כ האיך כ' הפך החוש. אבל את"ל דהרגשה דאטופרא היינו שמרגיש ב' העוקצין לק"מ שאפשר זה בקל יותר בבשרא כו' והיינו משום דלהרגיש ב' העוקצין א"א אלא ע"י שיכנס חלק מה מהעובי הצפורן עכ"פ תוך הפגימה ואפשר שזה יכול להרגיש בבשר בקל יותר והנה דברי הערוך שמהם מקור דברי הרא"ה נוחים יותר לפי' זה במ"ש שהוא כמו רגל המהלכת במישור וכשמגעת בחריץ נחגרת כו'. דלכאורה היינו ע"י שהרגל נכנסת לתוך החריץ שהוא נמוך משאר קרקע המישור שבו עומד רגלו השני' שאז ניכר שהוא כמו חיגר במה שרגלו אחת נמוכה יותר וא"כ דכוותה בהולכת הסכין על הפגימה היינו נמי שהצפורן נאסף לתוך הפגימה. אבל אין לפרש דמ"ש וכשמגעת בחריץ נחגרת שאינה נכנסת תוך החריץ כלל אלא שמדלגת את החריץ. דא"כ אמאי נראית כחיגר מחמת זה והלא כל מהלך דולג קצת קרקע ואת"ל דאינו מיירי במהלך אלא במעביר רגליו ע"ג הארץ דומי' דהעברת הצפורן על האצבע ומ"ש לשמגיע בחריץ נחגרת היינו שמוכרח לדלג רגלו ולהגביה קצת דאכתי אינו נראה כחיגר מחמת זה אלא את"ל דנחגרת אינו דוגמת חיגר אלא נדנוד כמש"ש גבי מחגירין כו'. וא"כ לא א"ש מ"ש ל' פסח כו'. הלכך מחוורתא דלהערוך היינו שהצפורן נאסף ממש לתוך הפגימה ומש"ה נק' תחגור דהיינו דומיא דפסח ממש שמנמיך רגלו האחת. וככה הוא רגל שבחריץ אם נצייר רגל שני שבמישור וכן יש להוכיח ממש בערך ססא וז"ל דמיא לססא כשרה פי' הענף שבראש השיבולת הנראית כמו מחטין ארוכין עומדין ואינן חלקים אלא בולטות מהן כעין שינים דקות מאד ונק' מלעין עכ"ל הרי דגם בדמיא לסאסאה שהוא כשרה ע"כ יש בה פגימות קטנות ואעפ"כ היא כשרה וא"כ צ"ל דתחגור בה הצפורן דפסולה היינו שנאסף ממש לתוכה ובסאסאה צ"ל שאין בה כדי לאסוף הצפורן לתוכו אבל א"א לומר דתחגור היינו תרגיש דא"כ בסאסאה נמי מרגשת אם לא שנאמר שגם הערוך ס"ל כמ"ש הרא"ש גבי סאסאה שזהו כמין חוט כו'. והוא דוחק דכל כה"ג ה"ל לפרש ולא לסתום:
טוראיתי להכו"פ רס"י י"ח מ"ש אלא ברור לענ"ד כו'. כי אין לך פגימה בעולם ממש שלא יורגש ע"י צפורן כו'. ולכך היה הקבלה כדי חגירת צפורן כי הם דברו באיש השלם כו' ובטלה כל מחלוקת הפוסקים בזה. ויש לתמוה עליו טובא שנראה מדבריו כאילו ראה זה חדש הוא אשר המציא דחגירת צפורן היינו הרגשת הצפורן והלא כתוב הדר הוא להרא"ה בבד"ה. ועם כל זה דחה הרשב"א במ"ה פירושו בשתי ידים. והאיך כ' שבטלה מחלוקת הפוסקים בזה והלא מאור עינים הרשב"א חולק ע"ז להדיא ומי הוא שיוכל לבטל דעתו וגם בלא"ה אין דבריו ברורים במ"ש כי הם דברו באיש השלם והלא משנה שלימה שנינו הכל שוחטין ואפי' נשי' ועבדים כו' וכמו שהאריך בזה רבינו ז"ל סי' א' סק"ב ע"ש כי טוב הוא:
יומעתה יש לנו לבאר לענין דינא האיך קיי"ל דהנה כל הפי' שהצגנו לעיל בענין חגירת צפורן הכל הוא לדעת רב חסדא שאמר ששיעור הפגימה כדי שתחגור בה הצפורן אבל הרשב"א ז"ל הבין שהרי"ף (ובה"ג וכ"ה בשאלתות שלא הזכיר מימרא דרב חסדא) דחאו מהלכה משום הני אמוראי דבדקי בשמשא ובמיא ובחוט השערה אלמא דס"ל דשיעור הפגימה בכ"ש וכתב שכ"ד הרמב"ם והרמב"ן אמנם בחי' הריטב"א ראיתי שכתב דכל מה דאמרינן בהני אמוראי אינו אלא בתחלה כו'. אבל בדיעבד הכל מודים שאינו נפסל אלא בחגירת צפורן וסיים שזה שטת הגאונים ז"ל ופי' חגירת צפורן הוא מפרשו מלשון חגורה ממש. והנה הטעם וההפרש בין לכתחילה לדיעבד נלע"ד פשוט משום דאע"ג דשיעור הפגימה מדאורייתא הוא כדי שתחגור בה הצפורן מ"מ י"ל דחצי שיעור נמי אסור כדאי' ר"פ יוכ"פ. ואין לומר דשאני הכא דפחות משיעור זה אינו נוקב בסימנים וטריפות הפגמים הוא משום נקיבת הסימן כדאי' בגמ' (די"ז) פשיטא כיון דכי נקיב טרפה בעינן בדיקה כו'. דמ"מ הרי חצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי וא"כ פגימה דקה נמי חזי לאצטרופי אם יופגם עוד עד שיהי' כדי שתחגור. וכה"ג מבואר בר"ן רפ"ג דשבועות בענין הנשבע שלא יאכל דאע"ג דלא נתכוין אלא לכזית וא"כ היה הסברא דפחות מזה מותר לו לאכול כיון דלא נתכוין לזה כלל מ"מ אסור משום דחזו לאצטרופי כו' וה"נ להא דמיא עכ"פ. מיהו בתשובת ח"ץ סי' פ"ו מבואר דחצי שיעור אינו אסור מדאורייתא אלא במאכלות אסורות משום דמריבוי' דכל חלב נפקא ולכן כ' דלענין בל יראה וב"י אין איסור על חצי שיעור כ"א מדרבנן כו' ע"ש והסכים עמו רבינו ז"ל בקו"א סס"י תמ"ב וא"כ לענין פגימת הסכין כיון שאין האיסור בהמאכל ממש רק בהסכין אין כאן איסור בחצי שיעור רק מדרבנן. ולכן כיון דמדרבנן עכ"פ אסור לכן החמירו לבדוק בשמשא ומיא דכל שהיא אוגרת משהו הוא בכלל חצי שיעור דחצי לאו דוקא ואסור מדרבנן מיהו. משא"כ דמיא לסאסאה שאינה אוגרת כלל לא הוי אפי' חצי שיעור. והנה לפ"ז נסתלקה קושיות הרשב"א מהני אמוראי אדרב חסדא וא"ש דכולהו ס"ל שיעורא דרב חסדא מדאורייתא כמשמעות פשט הגמ' כמ"ש הרא"ש והריטב"א ושא"פ מדאמרינן ואידך כו'. אך מ"מ אע"ג דפחות מחג"ץ מותר מדאורייתא כיון דאסור מדרבנן עכ"פ כחצי שיעור י"ל דשחיטתו אסורה דיעבד ג"כ כשאר איסור דרבנן וכדאמרינן לענין תערובות ח"ש בפג"ה (דצ"ח) לא תזלזל בשיעורא דרבנן וכן מוכח לכאורה דהשיב רב אשי אסאסאה מאן יהיב לן מבישרא ואכלינן מכלל דלמעלה מסאסאה לא אכלינן. וכמ"ש הריטב"א. ואעפ"כ כ' הריטב"א שאין לזוז מקבלת הגאונים שכ' דדיעבד אין אסור הבשר והטעם נ"ל דכיון דהא דחצי שיעור אסור הוא משום דחזי לאצטרופי. א"כ נהי דאסרינן לי' אפי' דיעבד היינו לגבי הסכין עצמו אילו הי' שייך בו דיעבד משום דבי' שייך לומר דחזי לאצטרופי שאם יפגם עוד מעט אצל פגימה זו יהיה כחגירת צפורן. משא"כ הנשחט בסכין זה שוב לא שייך בו לומר צירוף דגם אם יפגם הסכין עוד מ"מ מה שנשחט בו כבר יהי' מותר הלכך לא שייך בו איסורא דיעבד רק שהאיסור רובץ על הסכין שאסור לשחוט בו. ולא דמי לתערובות דחצי שיעור דהתם שייך לומר חזי לאצטרופי אם יתערב עוד חצי שיעור בהתערובות יהי' שיעור שלם בתערובות. משא"כ הכא. זהו מה שי"ל בטעמן של הגאונים ז"ל ושא"פ שנמשכים אחריהם הנ"ל אות א' להסיר מעליהן קושי' הרשב"א ז"ל:
יאומעתה יש להפלא קצת על רבותינו האחרונים ז"ל אשר דחאו דיעה זו בשתי ידים דשיעור הפגימה הוא כדי שתחגור בה צפורן ותאספנו לתוכה ממש והפר"ח כתב עליו שהוא דעת יחיד היינו דעת רש"י שבא"ח שהביא הב"י והת"ש כ' שאין זה להלכה אפי' סברת יחיד כו' והיינו שפי' דברי הרא"ש כהרא"ה ודעת סמ"ג כ' שהיא כדעת הרא"ש שכ"כ הש"ג ובאמת הש"ג כ"כ והיינו לפי שהש"ג פי' דברי הרא"ש ג"כ דבעינן חג"צ לשון חגורה ממש. מש"ה כ' שכ"ד הסמ"ג. אבל למאי דפי' הת"ש דעת הרא"ש א"א כלל לומר שכ"ד הסמ"ג וכמש"ל אות א' ולא עלה מעולם ע"ד הש"ג לפרש כן בהסמ"ג ולבבי לא כן ידמה כי ראיתי חבל נביאים מתנבאים כן ה"ה הגאונים שבריטב"א וסה"ת וסמ"ג והרוקח שפסקו כן למעשה וע"ל אות א' שקרוב לומר שכ"ד הסמ"ק וגם הרשב"א בתה"ק הביא דעה זו (ובאמת דפשטא דסוגי' מראה הכי דאמרינן אבוה דשמואל פגם ושדר פגם ושדר כו'. ואי כדעת הרא"ה. א"כ כל פגימה טרפה ואפי' להרשב"א לא א"ש מ"ש פשיטא כיון דכי נקיב טרפה בעי' בדיקה ומהו הפשיטות כ"כ את"ל דשיעור הפגימה כחוה"ש כו'). ואפשר שכ"ד רש"י והגאון ר' אלעזר שהביא רש"י או אפשר דהם ס"ל דסגי כשיש בה כדי לעכב הצפורן כנ"ל אות ג'. ומ"מ למעשה ודאי יש להורות כהש"ע. אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפיק אלא דספק דאורייתא לחומרא וכמ"ש רבינו רס"י ח"י וגם למעשה אין להחמיר אא"כ אוגרת ממש כחוה"ש או שמתעכב בה חוד עובי צפורנו כנ"ל אות ג' וכמדומה שהכל שיעור א' אבל בדליכא לא הא ולא הא אלא שמרגיש שיש שם פגימה וצפורנו דולג עליה אבל אינה מעכבת אותו ואין רואים שהיא אוגרת גם אינה מעכבת חוה"ש אין לאסור כלל כי בזה רוב הראשונים מקילים ה"ה גם רש"י והגאון ר"א הנ"ל וכן הרשב"א והרמב"ן וסיעתם ואפשר שגם להרא"ה יש להתיר כדלעיל אות ז'. וכן לפ"ד הרא"ש י"ל כן כדפי' לעיל אות ז' להרא"ה. וכמ"ש רבינו סי' י"ח ב' מהרי"ט ח"א סי' ו' ולא נשאר מי שיחמיר בזה אלא הפמ"ג לדעת הרא"ה וכ"ד הכו"פ וזהו דעת יחידאה נגד כל הפוסקים הנ"ל. ואין סתירה על פסק זה מדחלקו הט"ז והש"ך רס"י ח"י על הב"ח דהם הבינו שהב"ח מתיר אפי' אוגרת כחוה"ש ובזה השיגו עליו ע' ש"ך שם מיהו באמת דעת הב"ח בקו"א שלא להתיר אלא בפגימה שאין נרגשת בצפורן אע"פ שאוגרת חוה"ש. וכן פי' דבריו הת"ש אלא שלא ראה שכ"כ הב"ח להדיא בקו"א ולשיטתייהו אזלי דס"ל שאין הצפורן מרגשת בפגימה דקה כחוה"ש כדלעיל אות ד'. ומ"מ לדינא חלק הת"ש אהב"ח בהא דכשאוגרת כחוה"ש פסולה וכן עיקר שכ"ד הש"ע. בשגם שי"ל שהצפורן מרגשת פגימה כזו כמ"ש הכו"פ אמנם בשאינה אוגרת חוה"ש רק שנרגשת בצפורן בזה יש להקל מהאי טעמא דאמרן ואע"פ שהב"ח בקו"א כ' דלהרשב"א אפי' אוגרת פחות מחוה"ש פסולה וא"כ ליחוש דלמא אוגרת פחות מחוה"ש י"ל דאין לחוש לזה שמא היא אוגרת כיון דבגמרא לא חזינן דבדקו רק בחוה"ש. ועוד כיון דבלאה"נ י"א דבעי' חג"צ כנ"ל. מיהו אם רואים בשמש שהיא אוגרת ודאי יש להחמיר. אבל אם רואים שיש פגימה וא"י אם היא אוגרת [א]ם אינה אוגרת חוט השערה ואינה מעכבת הצפורן יש להקל כנ"ל:
יבועתה נבאר בקיצור ממשנת"ל והוא זה. בענין הפגימה האוסרת יש ד' שיטות. הא' דבדיעבד אין איסור אא"כ הפגימה גדולה עד שאוספת עובי הצפורן בחללה ולכתחילה אסור לשחוט בסכין שיש בו פגימה אוגרת אפי' חוה"ש. אבל כל שאינה אוגרת כלל אפי' חוה"ש אע"פ שצפורנו מרגיש שיש שם כמו פגם אך אין הפגם מעכב את הצפורן מותר לשחוט בו אפי' לכתחילה וזה דעת הגאונים שבריטב"א וכ"ד סה"ת וסמ"ג והרוקח ואפשר שכ"ד רש"י ואפשר נמי שכ"ד הרא"ש כמ"ש רבינו סי' ח"י סק"ב ואפשר נמי שכ"ד הערוך כמש"ל אות ז'. הב' י"ל שזהו דעת רש"י והוא שאם הפגימה מעכבת הצפורן והיינו שחוד עובי הצפורן נכנס לתוך הפגימה אע"פ שאין כל עובי הצפורן נכנס לשם ה"ז אסורה. ודיעה זו קרוב אל הדיעה הג' והוא שאפי' אוגרת חוה"ש לבד נמי אסורה וזה דעת הרשב"א. הד' הוא דהשיעור תלוי באם הצפורן מרגשת שיש כאן פגימה נמי אסורה ויש מי שהבינו ששיעור זה גדול יותר מאוגרת חוט השערה ולדבריהם י"ל שאם ביחנו ואינו אוגרת חוה"ש כשרה כמש"ל אות ד' ה'. וי"א ששיעור זה פחות מאוגרת חוה"ש. ובכל ענין אסורה אם הצפורן מרגשת. ולמעשה יש להורות דהוי ספיקא דדינא אם ההלכה כדיעה הא' או כדיעה הב' והג' ואעפ"כ לכתחילה אין לשחוט בפגימה שנרגשת בצפורן אע"פ שבודאי אין אוגרת חוה"ש דלו יהא זה דמי לסאסאה הא אין נוהגין לשחוט בו. ובדיעבד יש להקל אם בודאי אינה אוגרת חוה"ש ואינה מעכבת הצפורן. מיהו אם רואים בשמש שהיא אוגרת קצת בודאי אזי אסורה. אם א' מרגיש פגם בצפורנו וא' אינו מרגיש אע"פ שלא ביחנו אם אוגרת חוה"ש כל ששניהם מומחי' יש להקל דיעבד להתיר מה ששחטו בו. מיהו היינו דווקא כשהמרגיש אינו אומר שנתעכב חוד צפורנו אבל אם אומר שנתעכב צפורנו אסורה. אם אחד אומר שמתעכב ורבים אומרים שאינו מתעכב ואינו נרגש כלל אין לחוש לו כלל. אם נגע במפרקת ואח"כ מצא פגימה שהוא פחות מעובי הצפורן עמ"ש רבינו רס"י י"ח. ועבמ"ש רבינו בתשו' שבסס"י י"ח שחזר בו בכמה ענינים ממ"ש בש"ע. וי"ל דבתשו' לא נתכוין אלא שיש טוב טעם למנהג סכינים המלוטשים אבל לא שמעכב לדינא ממש: