סימן טו
אסימן טו
משנה פ"ק דחולין (די"ד ע"א) השוחט בשבת כו' שחיטתו כשרה וכ' התוס' אפי' במזיד בעי לאוקמא בגמ'. תימא אי במזיד היאך מותר לאכול משחיטתו. והא מומר* לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו כדמוכח לעיל (ד"ה) ועוד דבגמ' בעי לאוקמי במזיד ואתי כר"מ והא ר"מ אית ליה (בפ' עד כמה ד"ל. ובפ' ז"ב דכ"ז) דמומר לדבר א' הוה מומר לכל התורה כולה. וי"ל דהתם (לעיל דף ה') בפרהסיא. והכא בצנעא. ומיהו למאי דמוקי כר' מאיר קשה (פי' דמשמע דלא קמפליג ולעולם מומר לדבר א' הוה מומר לכל התורה כולה) ועוד י"ל דמשום פעם א' לא הוה מומר עכ"ל התוס' והאריכו עוד להוכיח דבחדא זימנא לא איתסר שחיטתו. ולכאורה הי' אפ"ל דהא דלעיל דף ה' דמומר לחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו אסורה. ודר' מאיר דאמר מומר לדבר א' הוה מומר לכל התורה. היינו באין עע"ג. והטעם דחשוד. ודלמא לא שחט שפיר. אבל לא אמרינן דנחש[ב] כעע"ז ושחיטתו פסולה ומתניתין מיירי באחרים עע"ג ורואין ששחט שפיר. וי"ל דהתוס' מפרשים שחיטתו כשרה דמתניתין אפילו באין אחרים עע"ג. וכ"כ מהרי"ק שרש ק"ס ענף ב' דע"כ מפרשי' התוס' מתניתין אפילו באין אחרים עע"ג. וז"ל וליכא לדחות ולומר דמפרשי' דמתניתין מיירי באחרים עע"ג. ועכ"ז הקשו דלהוי שחיטתו פסולה כשחיטת עכו"ם דא"כ מאי מקשו מר' מאיר הא ודאי דר' מאיר לא קאמר דמומר לדבר א' הוה מומר לכל התורה כולה. רק לענין דנחשד. אבל לא דהוה שחיטתו פסולה כשחיטת עכו"ם אפילו באחרים עע"ג. וכ' המהרי"ק דהוכחת התוס' דמתניתין מיירי אפי' באין אחרים עע"ג משום דאי בעע"ג. ואין כאן חידוש דשחיטתן כשרה. אלא דלא נימא דעע"ז הוא. הא פשיטא דלא חשיב כעע"ז. דהא אע"פ שחטא ישראל הוא עכ"ל ולכאורה קשה על מהרי"ק דהא הרבה פוסקים ס"ל דבאמת דינו כעכו"ם לענין שחיטה. א"כ איך כתב הא ודאי פשיטא כו'. ועכ"פ למדנו מדברי מהרי"ק דהתוס' ס"ל דאין דינו כעכו"ם. ובאחרים רואין אותו שחיטתו כשרה. וזה כדעת ריא"ז בש"ג רפ"ק דחולין שכתב ישראל הפושע לכל התורה כולה אינו כעכו"ם לפי שזה מצווה על כל המצות כישראל גמור רק שהוא פושע. ולפיכך אם אחרים עע"ג ורואין ששחט יפה שחיטתו כשרה. וכל פלפול התוס' הוא רק על איך שחיטתו כשרה אף באין אחרים עע"ג. ולא חשדינן לי'. וע"ז מתרצים שני תירוצים הא' דהתם בפרהסיא והכא בצנעא. הב' דמשום פעם א' לא חשוב מומר ולא נחשד אף באין אחרים עע"ג. וכ"מ באגודה רפ"ק דחולין אבל מומר לעכו"ם אסור לאכול משחיטתו דהא איתותב רב ענן. והרי רב ענן לא איתותב רק דאמרינן שאינו נאמן ששחט יפה. וגם דחמור ממומר אוכל נבלות לתיאבון דבודק סכין ונותן לו וא"צ עע"ג. ומומר לעבודת כוכבים לא סגי בכה"ג. וכמו בכותי ג"כ לא מהני כה"ג אבל באחרים רואין אותו י"ל דאוכלים משחיטתו. דכישראל גמור חשוב. רק שהוא פושע וכדעת התוס' לריא"ז הנ"ל. וכתירוץ השני של התוס' פסק האגודה וז"ל ודוקא ברגיל בכך. אבל עכו"ם או מחלל שבת פ"א אין שחיטתו פסולה כו' עכ"ל:
קיצור. ממהרי"ק משמע דהתוס' ס"ל דשחיטת מומר לעבודת כוכבים אינה אסורה רק משום חשד שמא לא שחט יפה. וכדעת ריא"ז. ואם אינו רגיל כשרה אפי' באין אחרים עע"ג לתירוץ שני של התוס'. ולתירוץ ראשון אא"כ חילל שבת או עע"ז בצנעא:
אך לפמ"ש מהרי"ק שם ולפ"ד תוס' שאנץ דלא מקשו מהא דמוקי כר' מאיר משום דאפשר לאוקמי מתניתין באחרים עע"ג. ור"מ לא קאמר רק בפושע לדבר א' הוה חשוד לכל התורה כולה. א"כ כל פלפול התוס' איך כשרה אף באחרים עע"ג. ומשמע דברגיל בכך שחיטתו פסולה אפילו אחרים רואין אותו. דדינו כעכו"ם. ולא ס"ל הטענה דאע"פ שחטא ישראל הוא דלענין שחיטה אינו כן. וכן מבואר בהדיא בתוס' ד"ג ד"ה קסבר גבי מומר אוכל נבלות להכעיס. דשחיטתו כשחיטת עכו"ם והטעם דאינו בר זביחה ולא אמרינן אע"פ שחטא ישראל הוא ומסתמא ה"ה במומר לעכו"ם:
קיצור. לפי התוס' שאנץ שהביא מהרי"ק משמע דברגיל בכך דינו כעכו"ם. וכ"מ בגמ' ד"ג סע"ב:
בוהרשב"א בחידושיו כאן כתב הקושיא בל' אחר וז"ל השוחט בשבת. וא"ת והא קיי"ל פושע לחלל שבתות כו' ושחיטתו נבלה כו'. וכן בפ' או"ב דף פ"א ע"ב השוחט לעכו"ם כו' ורבנן מחייבין. והלא שחיטת מומר הוא ואמאי מחייבי רבנן. דהא לאו שחיטה היא כלל אלא נחירה בעלמא כו'. א"ו משמע שאין שם פושע עליו אלא מאותה שחיטה ואילך עכ"ל (ויש לדון ע"ז מסוגיא (דכ"ט ע"ב) למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף השוחט מקצת סימנים בחוץ חייב. א"כ ה"נ מששחט מקצת סימנים לע"ז נעשה מומר. וה"ל גמרו בידי עכו"ם. ואפי' למ"ד אינו לשחיטה אלא לבסוף י"ל בששחט סימן א' לע"ז ודאי נעשה מומר שעשה בה מעשה טרפה כו' על"ק ד"מ ע"א וב') וכ"כ הרשב"א עוד בתה"א ב"א שע"ד. שמחלל שבתות בפרהסיא כעכו"ם גמור הוא חשוב והביא עוד ראי' מהא דלענין עירוב צריך שישכור את מקומו כמו מעכו"ם (ואפ"ל דאינו ראי' דזהו רק לענין שבת לבד כיון דמחלל שבתות בפרהסיא ה"ל לענין שבת כעכו"ם דוגמא מ"ש בגיטין פ' השולח (דמ"ה ע"ב) כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. ותדע דבערובין פ' הדר (דס"ט ע"ב) מוקי ר"נ בר יצחק לברייתא זו אף כרבנן דס"ל מומר לחלל שבתות אינו כמומר לעבודת כוכבים דהוה מומר לכל התורה. אבל פושע לחלל שבתות ס"ל דה"ל כמומר לדבר א'. כמו לאכול נבלות יעו"ש. ואעפ"כ לענין שבת חשיב כעכו"ם שצריך שישכור את מקומו. ותדע דהא גם במחלל שבתות בפרהסי' באיסור דרבנן הדין כן ולענין שחיטה פי' הפר"ח בק"א סי' ב' סק"ג. דאינו כעכו"ם כלל. וגם אינו חשוד כלל לשחיטה. והיינו מטעם הנ"ל שכתבתי. וז"ל דכי היכא דלר"נ ב"ר יצחק חשוד לחלל שבתות בפרהסי' אינו מומר לכל התורה כולה זולתי לענין ביטול רשות כו' והסכים עמו השמ"ח סי' ב' סט"ז. ובת"ש שם ס"ק כ"ח. וא"כ גם במחלל שבתות בדאורייתא אף לרב אשי שם י"ל דאינו כעכו"ם כלל לענין שחיטה רק דהו"ל מומר לכל התורה) ובתוס' פירשו שאינו נעשה כפושע גמור לאסור שחיטתו אלא מראשונה ואילך כו' ומשניה ואילך שחיטתו פסולה. והראי' מדתנן פ' או"ב כו' דמחייבי רבנן (ולכאורה אינו מובן הראי'. דא"כ איך כששחט ראשון לעבודת כוכבים ושני לשולחנו לכ"ע חייב משום או"ב. הא ע"י ששחט ראשון לעבודת כוכבים נעשה מומר לעכו"ם. וא"כ שחיטה הב' ששחט לשולחנו ה"ל כשחיטת עכו"ם דאין זה שחיטה אלא נחירה. ולכ"ע פטור. ואיך אמרו להפך בזה דלכ"ע חייב. וראיתי בב"ה שע"ד די"ח ע"ב בשם הרשב"א דמוקי לה בתרי גברי שהאחד שחט ראשון לעבודת כוכבים והשני שחט השניה לשולחנו. והבד"ה כתב שאינו נכון כלל לומר שאינו נעשה כפושע לאסור בשחיטתו הראשונה דהא שחיטתו ואיסורו באין כא'). והטעם דמחייבי רבנן ולא אמרינן דהוה נחירה בעלמא הביא בשם הרמב"ן כמבואר לקמן אות ג' וא"ת משנתנו דהשוחט בשבת כשרה. י"ל דמיירי בצנעא כתירוץ ראשון של התוס':
וצ"ע דבהגמי"י פ"ב מה' עירובין אות ע' כ' ופר"י דבחד זימנא לא הוה מומר. ועיין מזה בהג"א בפ"ק דחולין שבהרא"ש סי' ז' בד"ה פעמיים ושלש כו' מבואר שמסתפקים בדין זה:
קיצור. הרשב"א ס"ל דמומר לעכו"ם ולחלל שבת בפרהסי' שחיטתו נבלה אף שאחרים רואין אותו. רק דמהא דמחייבי רבנן דפרק או"ב מוכח דבשחיטה ראשונה אינו נעשה כמומר:
גאך הבד"ה אחר שהעלה סברתו דאף בפעם ראשונה שחיטתו אסורה. לתרץ אמאי מחייבי רבנן. כ' וז"ל אבל ההוא (דפרק או"ב) כבר תרגמה מורי רבינו משה ז"ל דישראל מומר לעכו"ם אין שחיטתו נבלה דמ"מ ישראל הוא ולא אמרינן נבלה אלא בשחיטת עכו"ם. וכיון דמהני ההוא שחיטה לטהרה מידי נבלה דינא הוא דמחייב באו"ב למ"ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מידי דהוה אשור הנסקל דמחייב באו"ב. וא"ת משנתנו דשחיטתו כשרה י"ל דמיירי בצנעא עכ"ל. הרי הרמב"ן והרא"ה פליגי על הרשב"א וס"ל דשחיטת ישראל מומר לעכו"ם או לחלל שבת בפרהסיא אינו נבלה מדאורייתא כשחיטת עכו"ם. ובמה"ב הקשה ע"ז דאם קרי שחיטת ישראל ואינה נבלה מאי פסולה עכ"ל ובחידושי הר"ן פ"ק דחולין (די"ד ע"א) אמתניתין דהשוחט בשבת. וז"ל אלא שדוחין עוד ואמרינן דאפשר דשחיטת מומר לעכו"ם נהי דמתסרא באכילה אפשר דלא הוה כשחיטת עכו"ם לטמוייא במשא. דהא אינו כותי וקדושיו קדושין ואם איתא דהכי הוא אע"פ שנעשה פושע בשחיטה ראשונה לרבנן חייב משום או"ב כשחיטה שאינה ראויה מקרי כיון שמטהר מידי נבלה הלכך ליכא למילף מההיא דאו"ב עכ"ל וזה כשטת הרא"ה בשם הרמב"ן:
קיצור. הרמב"ן והרא"ה והר"ן כ' דשחיטת ישראל מומר אינו נבלה מדאורייתא רק אסורה באכילה. והמה"ב הקשה ע"ז:
והריא"ז בש"ג רפ"ק דחולין כתב ישראל המומר לכל התורה כולה אינו כעובד כוכבים לפי שזה מצווה על כל המצות כישראל גמור. אלא שהוא פושע לכך אם היה כשר עע"ג וראהו ששחט יפה שחיטתו כשרה כמבואר בקונטריס הראיות עכ"ל. והבית מאיר בה' גטין סי' קכ"ט סעיף ה' הקשה ג"כ על הרשב"א וכ' ותימא מנ"ל הא. ומ"ש מהא דקיי"ל דקדושיו קדושין וגטו גט הרי דישראל חשבינן ליה אף לקולא. ומן הסוגיא שם לא מוכח אלא דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה לענין שצריך אחרים רואין. אבל באחרים רואים מנ"ל לפסול. ולשטת התוס' ניחא מדאינו חושש בזביחה. אבל הרשב"א שמומר לאכול נבלות להכעיס מכשיר ע"י אחרים רואים. וע"כ דחולק על תוס' ול"ל דרשה דוזבחת. דמ"מ מצווה הוא על הזביחה. וא"כ איך פוסק דמומר לעכו"ם ולחלל שבת ומכ"ש לכל התורה ששחיטתו כשל עכו"ם. ובהדי' ראיתי בהש"ג ריש חולין לשון ריא"ז ישראל המומר לכל התורה כולה אינו כעכו"ם. ופשטא דמתניתין השוחט בשבת מסייע להריא"ז. וכבר נת"ל שגם סברת מהרי"ק הוא כן. ושמדייק כן מל' המשנה. ועוד רב ענן אמר שמואל איך יטעה כ"כ דהוא ס"ל דשחיטתו כשרה אף בלי אחרים עע"ג ונהי דאיתותב ע"ז היינו משום דחשוד לכל התורה כולה. אבל שיהי' שחיטתו נבלה גמורה אף באחרים רואים ששחט שפיר קשה שיהי' טועה כ"כ. והראב"ן ריש חולין סעיף ר"ו כ' חוץ ממומר לעבודת כוכבים ולחלל שבת בפרהסיא דשחיטתו אסורה דהא איתותב רב ענן דאמר ששחיטתו כשרה עכ"ל י"ל דאינה אסורה רק במה שמכשיר רב ענן אף בלי אחרים רואין אותו כמ"ש הבית מאיר. וכן מצאתי סברת הפרי תואר סי' ב' סק"א בד"ה ומה שהביא הרב וז"ל ומינה פריך לרב ענן דמאמין למומר לעכו"ם דשוחט כהלכה. ולעולם דוקא בשוחט בינו לבין עצמו. אבל בסכין בדוקה ואחרים עע"ג פשיטא דשרי. ואין פיסול בשחיטתו כל עיקר כו' אלא כיון דפוסק הרמב"ם אנו מבטלים דעתינו מפני דעתו עכ"ל. ותמיהני שלא הביא ד' ריא"ז שפוסק כן:
קיצור. ריא"ז בש"ג מכשיר שחיטתו בסכין בדוקה ואחרים עע"ג. וכ"מ קצת במהרי"ק. ולזה נוטה משורש הדין דעת הפרי תואר: