סימן א

אסימן א

שוחט ובודק שנמצא אחריו סירכא רק שעברה ע"י מיעוך ומשמוש והוא מתרץ א"ע לפי שמיד כשקרע הטרפש ראה סירכא א' על כן לא בדק יותר כי החליט להוציא הריאה ואח"כ כשהוציאו הריאה מיעך בסירכא הנ"ל ואגב דטריד בה לא עלה על דעתו שיש עוד סרכות. והנה ודאי שהשו"ב הזה צריך העברה על חדש א' עם קד"ח אח"כ וסגי בזה כמבואר בסי' ב' מהלכות שחיטה בש"ע של רבינו ז"ל בדין פושע כל שאינו בדרך קלות בשאט נפש כו' ע"ש במה שפי' בדברי הרשב"א וכ"ש לפ"ד הפר"ח דס"ל דבכל פשיעה סגי בקד"ח אם ראינוהו דואג כו' דה"ה דסגי בהעברת חדש א' שזהו במקום דואג ומתאנח כמ"ש רבינו ז"ל. אך שאילתינו הוא אם יש להתירו מיד לשחוט עופות כי הוא אביון גדול וטפלא תלוי' בי' והוא זמן שחיטת אווזות סמוך לחנוכה ואם לא ישחוט עופות בחדש זה יאבד סך גדול כי כולם שוחטים האווזות בחדש זה:

שו"ב זה שנכשל בטריפה לכאורה אין לאסור עליו השחיטה שהרי ההפסד בשחיטה הוא איסור נבילה כדאיתא במשנה פ' השוחט (דל"ב סע"א) כלל אמ' ר' ישבב משום רבי יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה כל ששחיטתו כראוי ודבר אחר גרם לו לפסול טרפה. והודה לו ר"ע עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה"ש די"ח שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כראוי כשרה כו' עכ"ל ובפ"א דין כ"ד ביאר שהשוחט בסכין פגומה ה"ז נבלה ע"ש. וכ"כ בש"ע רס"י י"ח. אך יש לעיין אם הוא מוסכם מכל הפוסקים דהוי נבלה. דהא בגמ' אמרינן פ"ק (די"ז ע"ב) מניין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם פשיטא כיון דכי נקיב טרפה (דאי נקבי לוושט מיטרפא פשיטא דבעינן בדיקה אי איכא פגם נקיב) הרי דאם שחט בסכין פגום טעם האיסור משום דה"ל נקיבת הוושט. ולכן לדעת הרמב"ם וש"ע סי' ל"ג ס"ג דנקיבת הוושט הוי נבלה. וכמו שפירש"י (דף ל"ב ע"ב) לתירוץ אלא אמר רבא אלו אסורות קתני ויש מהן נבלות. א"כ לפ"ז ודאי פשוט דהשוחט בסכין פגום ה"ז נבלה. אבל אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' ל"ג שם סק"ז כ' וז"ל. ועמ"ש ססי' כ"ו די"א דנקובת הוושט עצמו ג"כ אינו אלא טרפה לבדה ולא נבלה אפילו אחר שחיטה ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה לענין אותו ואת בנו עכ"ל. ודיעה זו מבואר בהרא"ש פרק השוחט רס"י י' בשם ר"ת אע"ג דמיטרפא בנקובת הוושט כו' ע"ש להדיא דלא הוי נבלה א"כ לפ"ז י"ל השוחט בסכין פגומה דאיסורו משום נקובת הוושט ה"ל רק טרפה (ושוב מצאתי סברא זו בפמ"ג בשפ"ד סי' ב' סק"ד בשם הב"ח כמ"ש לקמן סוף אות ב') אך א"א לומר כן משמעתין פ"ק (דף יו"ד ע"א) גבי השוחט בסכין ונמצאת פגומה דאפילו לרב חסדא פרכינן ה"נ העמד בהמה על חזקתה ואימא לא נשחטה. ומתרץ סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי וע"ש הפי' ברש"י ותוספת מה שנתחבטו בזה ואי איתא דבשוחט בסכין פגום אינה אלא טרפה ולא נבלה. א"כ לא שייך לומר כלל ואימא לא נשחטה שהרי השחיטה היא כשרה ודאי והתירתה מידי נבלה. ורק הספק שמא נטרפה ואינו ענין כלל לטבל ועלה כו' ואפשר לדחות לפמ"ש בחידושי הרשב"א פ"ג דיבמות (דל"א ע"א) ד"ה אשה זו. וז"ל דכוותה אשכחן בעלמא דמחזיקין מאיסור לאיסור כו' דמשעה שנשחטה נסתלק אבר מן החי. אפ"ה חוששין לה משום נבלה כו' והתירוץ שנראה לו דהתם גבי בהמה כו' כיון שאתה בא להתירה דנעשה בה מעשה שהכשירה עליך הראי' עכ"ל. א"כ גם אם היא רק טרפה י"ל דמ"מ עליך הראי' שנעשה בה מעשה שהכשירה כיון שיש לספק שאין שחיטה זו מעשה המכשירה שאף שהכשירה מידי נבלה הרי עשה בה מעשה טרפה. ומיהו לא דמי דאם הוא נבלה היינו שלא הכשירה כלל וכאילו לא שחטה כ"א הרגה או שמתה מאיליה. וא"כ שפיר שייך לומר עליך הראי' לא כן כשת"ל שהיא שחיטה גמורה אף שיש לומר שמא היא טרפה אין שייך לומר עליך הראי' וכ"ש לפמ"ש התוספות פ"ג דביצה (דכ"ה סע"א) וז"ל לכן נ"ל דחזקת איסור ר"ל בחזקת שלא נשחטה עד שיודע לך כו' ומשום איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר תזבח ואכלת שחוט ואכול כו'. וא"כ לא שייך לומר כן אלא אם השוחט בסכין פגומה ה"ל נבלה וא"כ אינה זבוחה. משא"כ את"ל דהוי זבוחה רק דהוי טרפה לכן צ"ל דאף להרא"ש בשם ר"ת דנקובת הוושט אינה אלא טרפה זהו כשניקב הוושט קודם שחיטה ולכן אין זה נפסלה בשחיטתה אבל כשניקב ע"י השחיטה נק' נפסלה בשחיטה וסברא וחילוק זה מבואר בגמרא להדיא דף ל"ב תחלת ע"ב לענין פסוקת הגרגרת. ואף שאח"כ נדחה סברא זו היינו משום דמצינו בברייתא שפסוקת הגרגרת לעולם ה"ל נבלה. כיון דנפסק רוב הסימן אבל עכ"ז הסברא י"ל אמיתית לענין נקובת הוושט לפ"ד הרא"ש וכה"ג מצינו לפ"ד הר"ן בשם הרמב"ן בפ"ק דחולין (ד"ט) בענין פי' עיקור סימנים דעיקור סימנין היינו שנתדלדלו כולן או רובן בדבר שאין עושה אותה טרפה והלמ"מ שאם אירע לו כן בשעת שחיטה משהתחיל בסימנים שתהא נבלה לפי שכיון שנשמטה באותה שעה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקר מתנדנדין הסימנין עכ"ל הובא ב"י סי' כ"ד והבין הב"י דלהרמב"ן שבר"ן אם נעקרו הסימנין קודם שחיטה ואח"כ נשחטו הוי טרפה אא"כ נעקרו בשעת שחיטה דאז הוי נבלה ולפ"ז צריך לפרש בדבר שאין עושה טרפה דקאמר הר"ן דכוונתו כמ"ש התוספות והרא"ש והרשב"א בחידושיו ובתה"א לבאר דעת בה"ג דמחייה היא כשרה וכמ"ש רמ"א ססע"י ט"ו בהג"ה אך הרי התוס' והרשב"א מפרשים דאין שחיטה מועלת בסימן השמוט. והיינו אפילו נשמט קודם שחיטה וע' בבד"ה ובמ"ה. והר"ן אומר דדוקא אם אירע לו כן בשעת שחיטה כו'. שכיון שנשמטה באותה שעה כו' וא"כ אם נשמט מקודם מנלן דהוי טרפה. ותמיהני על הט"ז ס"ק י"א שהעתיק בדברי הר"ן דעיקור היינו שנעקרו סימנים כולם או רובם בדבר שעושה אותה טרפה. וזהו הפך ממ"ש הר"ן בדבר שאין עושה אותה טרפה גם הש"ך ס"ק כ"ד זיווג דברי הר"ן והרמב"ן עם דעת התוספות והרשב"א וזה אינו לפע"ד. שוב ראיתי שבתפל"מ השיג על הש"ך בזה. אבל עכ"ז ס"ל בפשיטות דלהר"ן בשם הרמב"ן אם נעקרו מקודם שחיטה הוי ג"כ טרפה. שוב ראיתי שכן מפורש בהדיא בחידושי הר"ן פא"ט דף מ"ד בשם הרמב"ן וז"ל וא"ת דהכא משמע דעיקור סימנים טרפה ואילו בפ"ק מני לה גבי הלכות שחיטה וכ"ת כל פסול שבסימנין מהלכות שחיטה הוי אי הכי ליחשב נמי נקיבת הוושט ופסוקת הגרגרת תירץ הרמב"ן ז"ל דסימנין שנעקרו שלא בשעת שחיטה טרפה והיינו סוגיין. אבל נעקרו בשעת שחיטה הויא לה נבילה וטעמא דמלתא דכל שהן עקורין מתחלה אפשר לאוחזם בידו בשעת שחיטה ולישחט כראוי ומ"ה מהני שחיטה לטהר מידי נבלה אבל נעקרו בשעת שחיטה אי אפשר שתשחט כראוי ומש"ה ה"ל נבלה שאין השחיטה מטהרתה וכבר כתבתי זה בפ"ק בס"ד עכ"ל. ומ"ש הר"ן (שאצל הרי"ף בפ"ק) בדבר שאין עושה אותה טרפה ביאר זה אאזמו"ר הגאון נ"ע בסי' כ"ד ס"ק ל"ה דף ל"ה סע"ד בשם הארוך מש"ך דהיינו אפילו נעקרו הסימנים בדבר שאין עושה אותה טרפה כגון שנקלף רובו במקום אחד כו'. אפ"ה אין השחיטה מועלת בו כשאירע כן בשעת שחיטה. וזה לכאורה הפך ממ"ש הט"ז ס"ק י"א בכוונת הר"ן. עכ"פ נמצינו למידי' להרמב"ן והר"ן סימנין שנעקרו שלא בשעת שחיטה הוי טרפה לבד. עכ"ז כשנעקרו בשעת שחיטה הוי לה נבלה. ואם כן כמ"כ י"ל אף למ"ד דנקובת הוושט אינה אלא טרפה זהו כשניקב הוושט קודם השחיטה. אבל אם ניקב בשעת שחיטה ע"י סכין פגום דשחיטה ה"ל נבלה ג"כ מה"ט דכיון דהסכין פגום ועוקר אי אפשר שתשחט כראוי:

קיצור. (ההפסד בשחיטה הוא נבלה כמ"ש במשנה דל"ב סע"א וה"ה השוחט בסכין פגומה כמ"ש הרמב"ם והטוש"ע רס"י י"ח. אך לר"ת דס"ל דנקובת הוושט אינה נבלה כ"א טרפה כמ"ש הרא"ש פ"ב ס"ו י"ל דהשוחט בסכין פגומה אינה טרפה כיון בגמרא די"ז ע"ב משמע דטעם איסור הפגימה הוא מפני דה"ל נקובת הוושט. אך מהסוגיא פ"ק ד"י ע"ב העמד בהמה על חזקתה ואימא לא נשחטה משמע דהשוחט בסכין פגומה חשוב אינה זבוחה כלל. לכן צ"ל דכשניקב הוושט ע"י הסכין פגום בשעת שחיטה גרע טפי דה"ל נפסלה בשחיטה וה"ל נבלה לכ"ע. וכעין חילוק זה נמצא בגמרא (דל"ב רע"ב) וכה"ג נמצא להר"ן בשם הרמב"ם בענין עיקור סימנים שכשנעקרו שלא בשעת שחיטה הוי טרפה לבדו וכשנעקרו כן בשעת שחיטה ה"ל נבלה. והטעם שלו שייך גם כאן ביתר שאת):

בוהנה לכאורה דין זה מפורש עוד בפוסקים ומקורם מהתוספות פ"ק ד"ט ע"א גבי עיקור שבהלכות שחיטה שפירשו דעת רש"י דאיירי ששחט בסכין פגומה דאין שוחט אלא חונק וה"ל פסק הגרגרת. ומבואר מדבריהם דאף לדעת בה"ג דמפרש דעיקור היינו עיקור סימנים שנעקרו הסימן מהלחי. עכ"ז דינו דרש"י ג"כ ה"ל נבלה שהרי הקשו לפ"ד בה"ג וא"ת ולמה אינו מונה בהלכות שחיטה פסק הגרגרת בסכין פגומה כמו שמונה לפי' הקונטרס וי"ל דהתם אין כאן שחיטה שאינו אלא חונק עכ"ל. ובפסקי תוספת סעיף ל"א עיקור דרש"י ששחט בסכין פגומה ודהלכות גדולות שנעקרו ממקומן ושוב שחטן עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם (סי' י"ג). אמנם אאזמו"ר הגאון סס"ק ל"ח משמע דפי' התוספות בעיקור דפירש"י לא ס"ל כן לרוב הפוסקים והביא כן מתשובת הרשב"א (סי' שס"ז). ולפ"ז מאחר שזה אינו עיקור שבהלכות שחיטה כ"א שבאנו לדון ע"ז מפני שאין הבהמה זבוחה כדין א"כ הרי בגמרא (די"ז ע"ב) משמע דהטעם כיון דכי נקיב טריפה דהיינו נקובת הוושט. וא"כ מנלן לומר דהוי כמו אינה זבוחה כלל. שמא ה"ל כזבוחה וניקב הוושט דהוי רק טריפה לפי' ר"ת. ומ"ש התוס' דהוי כמו פסק הגרגרת. לא משמע כן מהגמרא הנ"ל. וצ"ל משום דאפשר שאחר שישחוט חצי הקנה תזדמן הפגימה ותיקרע המיעוט להשלימו לרוב דה"ל נבלה כמ"ש בגמרא פ"ק דחולין (די"ט) נעשה כמו ששחט ישראל וגמר עובד כוכבים כו' ע"ש. ומיהו זה אינו רק ספק רחוק שיזדמן כן. ומה שדימו למגל קציר והמגרה דתנן (דט"ו ע"ב) שהם חונקים היינו מפני שיש שם ריבוי פגימות משא"כ בפגימה אחת ונראה דאף את"ל דלא כהתוספות בפי' עיקור לדעת רש"י מ"מ כיון ששחט בסכין פגומה לא גרע מדין שהה במיעוט קמא דוושט. דלר"ת ה"ל בעיא (ד"ל ע"ב) בגמרא אם הוי נבלה משום די"ל דהוי רק טרפה כדין ניקב הוושט כמ"ש הרא"ש פ' השוחט סי' ו'. ואעפ"כ נשאר בתיקו דשמא ה"ל נבלה. אף שאפילו ניקב מיעוט הוושט פשיטא לי' דהוי רק טרפה והכא כששהה במיעוט מדוע יגרע מנקב וע"כ צ"ל הסברא כיון בשעת שחיטה היא גרע טפי. א"כ כמו כן כשקרע מיעוט הוושט בשעת השחיטה ה"ל ג"כ פסול בשחיטה וה"ל ודאי טרפה וספק נבלה עכ"פ וגם י"ל דגרע טפי משהה במיעוט שהרי אפשר ג"כ שהפגימה נזדמנה לפסוק רוב הקנה כנ"ל או רוב הוושט. גם י"ל הטעם הנז' בר"ן בשם הרמב"ן גבי עיקור הסימנים בשעת שחיטה שא"א שתשחט בהכשר. כמ"כ אפ"ל מחמת קרע הפגימה א"א גם במה שנשחט אח"כ שישחט בטוב וכ"ז לפר"ת אמנם לפרש"י (ד"ל ע"ב) דבשהה והחליד במיעוט קמא דוושט פשיטא דה"ל נבלה. וכ"נ מסקנת התוספ' והרא"ש שם בשם ה"ר אושעיא. וכ"כ הרשב"א בפשיטות בתשו' סי' שס"ז ושם ג"כ מבואר וז"ל ולא תהא חלדה ושהייה פוסלת יותר מפגימתו בקוץ עכ"ל. א"כ כיון חלדה ושהייה במיעוט קמא דוושט ה"ל נבלה כמ"כ פגם דסכין פגומה. ועיין בדברי הגאון אאזמו"ר ז"ל (סי' כ"ד ס"ק י"ח) דגם להרמב"ם הדין כן. הרי יצא לנו דלפ"ד רוב הפוסקים רובם ככולם השוחט בסכין פגומה ה"ל נבלה ודאית. ואף לפר"ת דס"ל נקובת הוושט הוי רק טרפה ולפירושו בבעיא דהחליד במיעוט סימנים ג"כ יש ספק גמור דבשוחט בסכין פגום ה"ל נבלה ואפשר הוי גם שני ספיקות להחמיר לפר"ת וא"כ יש לתפוס דה"ל נבלה. ובהיות כן הנה שו"ב זה שנחשד על שפשע ונמצא אחריו סירכא שהוא איסור טרפות י"ל שאינו נחשד כלל על השחיטה בסכין פגום דה"ל איסור נבלה וכמ"ש בנקה"כ סי' כ"ז וז"ל עוד נ"ל דנפ"מ לענין החשוד לאכול טרפות דאינו חשוד לאכול נבלות שחמור ממנו וכדלקמן סי' קי"ט ע"ש ודו"ק עכ"ל. וז"ל הפמ"ג בפתיחה מה' שחיטה החשוד לאכול טרפות אינו חשוד לאכול נבלות שזה חמור לו דמטמאה עכ"ל וכ"כ הפר"ח (סי' ל"ג סק"ה) ואדמו"ר שם סק"ז וכ"כ בשמ"ח סי' כ' ס"ו וכ"כ הפמ"ג בשפ"ד (סי' ב' סק"ד) וז"ל עוד נראה לי דוקא מומר לאכול נבלות אפי' פעם א' בודק סכין ונותן לו הא מומר לטרפות בפעם א' א"צ בדיקת סכין אף להר"ם ז"ל דאם לא יבדוק הסכין הוה ודאי נבלה וחשוד על דבר הקל על טרפה לא הוה חשוד על נבלה החמור. והנה חזות קשה ראיתי בב"ח ס"ו (נראה שהוא ט"ס וצ"ל סי' ב' ס"ג) וז"ל ועוד נראה בישראל צריך בדיקת הסכין קודם שחיטה שמא ישחט במקום הפגימה ויהיה נבלה. ואפילו רק ינקוב משהו במקום הפגימה בוושט וישחוט אח"כ בשאר הסכין שלא במקום הפגימה טרפה הוי כו' עכ"ל ואני תמה דהא קיי"ל נקובת הוושט במקום שחיטה נבלה ודאית הוה עכ"ד. ותמי' זו אינה תמיה כ"כ דהא ר"ת ס"ל דהוי טרפה. אלא דמ"מ כבר נתבאר כמ"ש הפמ"ג דנקובת הוושט בשעת שחיטה אפילו לר"ת יש פנים קרובים לומר דה"ל נבלה כ"ש לפ"ד שא"פ כולם:

קיצור. (ועוד מבואר בתוס' והרא"ש ד"ט דעיקור שבהלכות שחיטה שמפסיד השחיטה היינו לפרש"י השוחט בסכין פגומה ואף להפוסקים שאין מפרשים כן י"ל לא גרע משהייה במיעוט קמא דוושט דהוה נבלה ודאי לפ"ד כל הפוסקים וגם לפר"ת ה"ל ספק נבלה. וא"כ ה"נ ה"ל לדידיה טרפה ודאית וספק נבלה. וקיי"ל שהחשוד על הטרפה אינו חשוד על הנבלה. לכן י"ל שו"ב זה שנחשד פושע באיסור טרפות אינו חשוד לשחוט בסכין פגום ח"ו):

גמיהו נראה דאע"פ שהחשוד על הטרפה אינו חשוד על הנבלה היינו נבלה האסורה מדאורייתא אבל על נבלה האסורה מדרבנן ודאי יש לחושדו אם חשוד על טרפות דאורייתא אע"פ שנבלה חמורה מטרפה מ"מ כיון שזה דאוריי' וזה דרבנן יש לדמותו להא דתנן פ"ד דבכורות (ד"ל ע"א) החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות כו' החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות ומפרש הטעם בגמרא כיון דחשוד אדאורייתא כ"ש אדרבנן ופרש"י הטהרות דרבנן נינהו שיהא אדם אוכל חולין בטהרה. ופסק כן הרמב"ם ספ"י מה' מטמאי משכב ומושב. הרי אף שהחשוד על איסור אחד דאורייתא אינו חשוד על איסור אחר דאורייתא כמו שביעית ומעשרות וכמ"ש הרמב"ם פ"ח מהל' שמיטה ויובל הט"ו מ"מ חשוד אאיסור דרבנן אף שהוא איסור אחר כענין שביעית וטהרות. וא"כ הרי בשחיטות נמצא כמה איסורים שי"ל שהן רק מדרבנן כמ"ש בתשו' בית אפרים סי' ד' ה'. ועיין בדברי הגאאזמו"ר ז"ל סי' כ"ה ססק"א בשם הת"ש ואין להאמינו על זה. ולכאורה י"ל דתליא בפלוגתא דהנה הפר"ח בק"א סי' ב' כתב שבספר בית הלל הביא מ"ש בשו"ע א"ח סי' שפ"ה ס"ג ישראל מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבתות בפרהסיא אפי' אינו מחללו אלא באיסור דרבנן הרי הוא כעובד כוכבים כו' וכ' דלפ"ז נראה דגם כאן לגבי שחיטה הדין כך דמי שהוא מחלל שבתות בפרהסיא אפי' בא' מן האיסורין דרבנן הוא פסול לשחיטה כעובד כוכבים והוא מהסוגיא דעירובין (דס"ט ע"ב) והוא ז"ל נחלק עליו דדוקא לענין ביטול רשות הוא דמדרבנן עשאוהו כעובד כוכבים אבל לא לענין שחיטה ושאר איסורין שאם הוא חשוד לאיסורין דרבנן אינו חשוד לאיסורין דאורייתא וכדלקמן סי' קי"ט עכ"ד וכ"ד השמ"ח שם סעיף ט"ז.ובתשו' שם ס"ק כ"ח הביא גמרא מפורשת פ"ג דהוריות (די"א סע"א) לענין הלובש כלאים דרבנן ת"ק סבר מדאורייתא הוי מומר מדרבנן לא הוי מומר ומר סבר כלאים כיון דמפרסם איסוריה אפי' בדרבנן הוי מומר* וקיי"ל כת"ק דדאורייתא בעינן וכ"כ שם הגאאזמו"ר ז"ל סק"ה. ובחידושי הריטב"א בעירובין שם כ' וז"ל ושמעינן מהכא מומר לחלל שבתות מקרי אפי' עבר על איסורא דרבנן דהכא דרך מלבוש הוציאם כדמשמע לישנא דנפיק בחומרתא הלכך אפי' הוציאם לר"ה עכ"ל ולשון זה נוטה כדעת הבה"י. ועיין בגמ' פ"ק דסוכה (דט"ז ע"ב) דשבת חמירא הדרבנן שבו מעשה דסוכה להקס"ד. א"כ לפ"ז אפשר להוציא מזה לנ"ד דכמו שלדעת הבה"י כיון דשבת חמירא אין חילוק בין איסור דאורייתא שבו לאיסור דרבנן וכמ"ש בהשו"ע א"ח סי' שפ"ה ס"ג. לפ"ז י"ל ג"כ כיון דנבלה חמירא מטרפה לכן אפי' האיסור דרבנן שבנבלה חמירא ליה ואינו חשוד עליו. והא דחשוד על השביעית חשוד על הטהרות היינו משום דטהרות כל כללות האיסור הוא רק מדרבנן שהוא שיאכל חולין בטהרה. אבל הכא השחיטה היא דאורייתא וחמירא טובא וכמ"ש בא"ח סי' שכ"ח סי"ד לענין חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול בשר שוחטין לו ואין אומרים נאכילנו נבלה כו' (ע"ש בב"י ב' הר"ן ובבאה"ט סק"ז). א"כ אף איסורי דרבנן שבו חמירא ליה טובא. ועוד דאינו מבחין כ"כ מהו דרבנן וסובר שהכל דאורייתא. אבל להפר"ח וסייעתו אינו כן וכמ"ש בהדיא שאם הוא חשוד לאיסורין דרבנן אפילו בשבת החמורה אינו חשוד לאיסורא דאורייתא דשחיטה וטרפות א"כ כמ"כ להפך כשחשוד על איסור דאורייתא דטרפות ודאי חשוד לאיסור דרבנן דשחיטה. מיהו ראייתו דהפר"ח מסי' קי"ט אינו מובן דהא שם ס"ז כ' חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת בפרהסיא כו'. ומ"מ אפשר דגם להבה"י אין ראיה שי"ל דלא הושוו איסור דרבנן דשבת לדאורייתא אלא לענין פרהסיא דטעמיה משום חוצפא ואפיקרותא וזהו שייך אפי' באיסור דרבנן. וכ"מ בהוריות די"א סע"א ומ"ס כיון דמפרסם איסוריה כו' כנ"ל. אבל לענין עצם החומרא וקולא יודה דכל איסור דאורייתא חמור מאיסור דרבנן בעיני הבריות:

קיצור. (אך מ"מ הרי החשוד על השביעית דאורייתא חשוד אטהרות דחשיד אדאורייתא חשיד אדרבנן א"כ ה"נ כמה איסורי דרבנן יש בשחיטה לכן אף דשחיטה חמירא מ"מ חשוד אטרפה דאורייתא חשיד אדרבנן שבשחיטה. ואפשר תלוי בפלוגתא דבה"י עם הפר"ח והתשו' בדין המחלל שבת באיסור דרבנן אם שחיטתו פסולה וי"ל אף להבה"י אין ללמוד קולא מחומרא ועוד דשם עיקר הטעם משום פרהסיא שאני):

דאך מ"מ יש להקל מצד אחר משום שי"ל שגם שו"ב זה לא נחשד רק על איסור דרבנן שהוא התרשלות בבדיקת הריאה והבדיקה היא מדרבנן כמבואר בסי' ל"ט סעיף א' וכ"כ בשו"ע סי' קי"ט סעיף י"ד אף שהב"ח והט"ז והפר"ח שם הסכימו דהמוכר בהמה שיש בה סירכא שצריכה בדיקה ד"ת הוי כמוכר דברים האסורים ד"ת מ"מ היינו לענין מכירה שהלוקח אין אכילתו נחשב לו הנאה לפי שעבר על איסור דאורייתא כו' כמ"ש בסמ"ע סי' רל"ד סק"ד וה"ט שייך נמי בסירכא שצריכה בדיקה מדאורייתא וגם לפי טעם הראשון דשם דבאיסורא דאורייתא דווקא קנסוהו היינו דוקא לגבי מוכר שיש לו חימוד ממון ודיינינן לי' כמזיד גם בפעם הראשון כמבואר בפוסקים סי' קי"ט גבי שוחט ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים וכ"ה בסי' ב' בת"ש ורבינו ז"ל וכיון שאנו אומרים שידע מהסירכא ומכרה ודאי יש לו דין עובר על איסור דאורייתא מאחר שבהמה זו אסורה מספק ד"ת וידע מזה ומכרה (ועש"ך שם ס"ק כ"ט שחולק על הב"ח ובסה"ת סי' ע"ו גבי ומורי רבינו מפרש דנתערבה אסורה קאי אספיקה דכיון דמן התורה אסורה ושייך ביה אשם תלוי בודאי אי הוה ביה כרת כו' משמע כדעת הב"ח והט"ז והפר"ח ועפר"ח ואין כאן מקומו). משא"כ בשו"ב זה שנוטל שכר מטרפות וכשירות בשוה ואין לו חי"מ דמש"ה דיינינן ליה בשוגג ופושע ולא במזיד ור"ל שאנו אומרים שלא ידע שיש סירכא אלא שנתרשל בבדיקה ולא בדק שפיר בפשיעתו וכיון שהבדיקה היא רק ד"ס נמצא שנתרשל באיסור דרבנן לבד. ואע"פ שהתרשלות הבדיקה עם היותה רק מדרבנן מ"מ יוכל ליצא ולצמח מזה איסור דאורייתא וא"כ עם ע"י התרשלות זו יצא טריפות דאוריי' מת"י יש לומר שיש לו דין חשוד על טרפות דאורייתא וכמו שמצינו בפ"ק דשבועות (די"ח ע"א) דמחייבין קרבן במשמש עם הטהורה סמוך לוסתה ואמרה לו נטמאתי וחייב אכניסה משום דהיה לו לפרוש מאשתו סמוך לוסתה ואע"פ שפרישה סמוך לוסתה הוא רק ד"ס. מ"מ חייב עי"ז קרבן מדאורייתא וחשבי' לי' שוגג בדאורייתא ולא אנוס בדאורייתא. ועובר אדרבנן. ופי' שוגג הוא מבואר ברמב"ם פ"ה מהל' שגגות ה"ו וז"ל שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואח"כ יעשה צריך כפרה עכ"ל אלמא דצריך כפרה מדאורייתא וחשבינן ליה כלא טורח גם באיסורי תורה וא"כ אף גם בנ"ד אף שהבדיקה היא מד"ס מ"מ כיון שיצא עי"ז מתחת ידו איסור תורה דיינינן לי' כלא טורח באיסורי תורה. וכיון שכן י"ל שאין להאמינו באיסורי דרבנן שבנבלה כנ"ל בדרך כש"כ. אך באמת יש לדחות זה דהא מלבד שיש פוסקים ס"ל שפרישה סמוך לוסתה היא דאורייתא. והמה התוס' ס"פ הבע"י (דס"ד ע"ב) והרא"ש לשם סי' יו"ד וסה"ת סי' צ"ג. ואע"פ שפסק בפרק קמא דנדה סי' א' דוסתות דרבנן מ"מ יש לומר דהיינו לענין אם לא בדקה אחר וסתה ולא הרגישה שאינו אסורה מדאורייתא כיון דלא הרגישה לא חיישינן שמא ראתה ולאו אדעתה מדאורייתא. אבל בפרישה שסמוך לוסתה חיישינן מדאורייתא שמא תראה ותרגיש וכמ"ש בתשו' אחרת וכן מצאתי אח"כ בס' תפארת ישראל בקו"א בסי' קפ"ד וגם דעת הרא"ה בבד"ה (בית שביעי שער ב') דלמ"ד וסתות דרבנן מיתוקמא ההיא דשבועות בשעות שאחר עונות הוסת וס"ל שזהו לכו"ע דאורייתא ע"ש. אך גם לרוב הפוסקים החולקים וכן קיי"ל לדינא דפרישה שסמוך לוסתה הוא רק מדרבנן בכל ענין וכמ"ש רז"ל בסי' קפ"ד סק"ה. מ"מ הא אנן לא מחשבינן ליה אלא לשוגג במילי דאורייתא וחייב חטאת ולא לפושע וכמבואר להדיא במ"ה שם וז"ל דה"ל לאסוקי אדעתי' שמא תראה בשעת תשמיש ואי דאורייתא לא שייך למימר ביה דה"ל לאסוקי אדעתי' אלא פושע גמור הוא כו' עכ"ל. הנה מבואר מזה דעכשיו לא מחשבינן ליה בפושע במילי דאורייתא אלא כשוגג בהם (שאילו הי' פושע לא היה מתכפר בחטאת וע' בפ"ב דמכות (ד"ח ע"א) שהפושע אינו מתכפר בגלות אלא השוגג ואף על פי שהפושע אינו מזיד ג"כ וכמ"ש הרמב"ם פ"י מהלכות רוצח דין ב' ד' ע"ש ועמ"ש רז"ל סי' ב') וכיון שכן אף אם נדמה ג"כ נ"ד כהתרשלות בבדיקתו ונמצא אח"כ סירכא למשמש סמוך לוסתה ואמרה לו נטמאתי. ששם ג"כ עבר על ד"ס במזיד ובא עי"ז לאיסור דאורייתא ומ"מ חשבינן ליה לשוגג במילי דאורייתא לפי שהי' סבור שיספיק לבעול עד שלא יצא הדם. וה"נ אף אם היינו אומרים שעבר על הבדיקה ולא בדק יפה במזיד (מלבד שי"ל שמכשול הוא שאירע לו בפשיעותו שלא בדק יפה ולא במזיד גמור) עכ"ז לגבי הסירכא שאח"כ האסורה מד"ת מספק לא נחשב רק שוגג שהיה סבור שלא ימצא שם סירכא דהרי פשיטא ופשיטא שאין לחושדו שראה הסירכא והניחה במזיד חדא דבפעם א' לא דיינינן ליה כמזיד ובר מן דין אם היה מזיד ורשע היה לו לנתק הסירכא ולא להניחה שימצאוהו אחרים ויכירו רשעתו ויעבירוהו מאומנתו דאומדנא טובה היה דבודאי לא ראה אותה וכמ"ש ביש"ש פג"ה סי' ט"ז. וכיון דדיינינן ליה כשוגג לגבי איסורי דאורייתא הרי השוגג סגי ליה בקד"ח לחוד בלי העברה כלל כמו שהאריך בזה רבינו ז"ל בסי' ב' שם וכ"מ בסי' קי"ט סי"ז ובש"ך שם סקל"ג. וכן מצאתי באגודה פג"ה סי' צ"א טבח שנמצא אחריו חלב כו' ואין תקנה להחזירו אם יראו אותו צעור ומתאנח כדאמרי' פז"ב כו' ונ"ל דה"מ שהזיד לעשות כן כו' אבל אם יודע ושגג יקבל עליו תשובה ולא יעבירוהו ולא ילקוהו עכ"ל. יצא לנו מזה דכשקיבל עליו ד"ח בפני שלשה סגי על ענין החטא מחמת הסירכא שיצאה מתח"י שהרי שוגג באיסור דאורייתא וא"כ אף שמ"מ אין להאמינו עדיין על הבדיקה משום שהרי הוא פושע באיסורי דרבנן עכ"פ שהוא בבדיקת הריאה שלפושע לא סגי לי' קד"ח ובעינן ג"כ העברה כמש"ל מ"מ לגבי שחיטת עופות שהחשש שם משום נבלה יש להאמינו מיד ולא חשדינן לי' גם לאיסורי דרבנן שבשחיטה דהא כשם שהחשוד על הטרפה האסורה ד"ת אינו חשוד על הנבלה האסורה ד"ת כך החשוד על טרפה דרבנן אינו חשוד על נבלה האסורה מדרבנן רק שהחשוד על איסור דאוריי' בטרפות י"ל דחשוד גם אנבלה באיסור דרבנן כנ"ל וזה אינו חשוד על איסור דאורייתא בטרפות שהוא רק שוגג וסגי ליה לזה בקד"ח לבד כנ"ל:

קיצור. (מ"מ יש להקל מצד שגם שו"ב זה פשע רק בבדיקת הריאה שהבדיקה הוא מד"ס ואף שעי"ז נמשך שיצא סירכא מתח"י לגבי הסירכא ה"ל שוגג נמצא ה"ל שוגג בדאורייתא לכן אינו חשוב חשוד בדאורייתא כ"א בדרבנן וא"כ חזר הדין שהחשוד בדרבנן דאיסור טרפה אינו חשוד אדרבנן באיסור נבלה דחמירא מטרפה):

הועדיין יש לחוש עפמ"ש בש"ע סי' קי"ט סעי' ה' דאם האיסור חמור בעיני בני אדם יש לו דין חמור ונחלקו שם הש"ך ס"ק י"ב ס"ל שי"ל דחשוד על דבר החמור בעיני הבריות אינו חשוד על דבר הקל ממנו בעיני הבריות אם הוא חמור בעונש כו'. והפר"ח ס"ק י"ב נחלק עליו בזה והביא ראי' מהרא"ש בבכורות פרק עד כמה סי' ח' שכתב דמעשר ודאי חמור משביעית דשביעית לאו הבא מכלל עשה הוא כו'. ואעפ"כ באתריה דר' יהודה דחמירא לי' שביעית החשוד על השביעית חשוד על המעשר. וא"כ לפ"ז אפשר כיון האידנא דרכן של בנ"א לא לחלק בין אם נפסלה בשחיטה לנטרפה ע"פ בדיקת הריאה ושניהם קורים להן טרפה הרי דחומרתן שוה בעיניהם. וכיון דשוו להו יש להחמיר לפי מ"ש הרמב"ם בפי' המשניות בפ"ד דבכורות שהחשוד על שום דבר כו' הרי הוא חשוד ג"כ על איסור אחר שהוא כמותו או פחות ממנו עכ"ל הרי דגם על איסור ששוה לו הוא חשוד. הן אמת שבפ"ת סי' קי"ט סק"ה האריך להוכיח דהחשוד על איסור אחד אינו חשוד על איסור אחר ששוה אליו ע"ש. ונ"ל שלא היה לפניו בפי' המשניות להרמב"ם שלו מש"ל ע"פ פי' המשניות להרמב"ם דאל"כ היה מביאו עכ"פ וכן ראיתי בתוי"ט שם שבנוסחא א"י לא נמצאו דברים הנ"ל וא"כ אם נאמר שבעיני הבריות חומרתן שוה אפשר אף אם באמת הפסול בשחיטה חמור יותר אינו נפ"מ כלל והחשוד על הטרפה יהי' חשוד על השחיטה כיון הפר"ח הוכיח מהרא"ש דהעיקר תלוי בחומר שבעיני הבריות מיהו זה אינו דע"כ לא נחלק הפר"ח על הש"ך אלא בענין אם הוא קל בעיני הבריות. אבל בששניהן שוין בעיני הבריות דכ' הש"ך סס"ק הנ"ל דאז אזלינן בתר הקל וחמור בעונש בזה מודה הפר"ח כמש"ש בהדיא ולא משגיחנן כלל בחומר דעונש זולתי היכא ששניהן שוין בעיני הבריות דאז אזלינן בתר קל וחומר דעונש כו' ועוד שי"ל גם בעיני הבריות שחיטה חמירא שידוע לכל שהוא נבלה וכ"ש לשו"ב והרי הש"ך והשמ"ח ושאר אחרונים כ' בפשיטות דהחשוד על הטרפה אינו חשוד על הנבלה שנפסלה בשחיטה כו'. ובהיות כן יש לתמוה קצת על תשובת נודע ביהודה מ"ת והובא בתשו' הגאון מהר"ז נר"ו בתשו' בית אפרים חי"ד סי' ד"ה שהתיר שו"ב שנכשל בבדיקת הריאה לשחיטת עופות משום דלא נחשד על איסור תורה כו'. והגאון מהר"ז שם הקשה עליו דגם בשחיטת עופות איכא איסורי דרבנן כמו שהייה במיעוט בתרא וכיוצא בו גם בבדיקת הסכין כו'. ונדחק שם מאד להקל בשעת הדחק בזה. איך לא שתו לבם לדברי הש"ך והפר"ח והת"ש שהסכימו כולם דחשוד על הטרפה אינו חשוד על הנבלה והפסד בשחיטה היא נבלה כנ"ל. וא"כ לא היה צריך הנ"ב לומר משום דהוה איסור תורה כו' וגם קושי' הגאון מהר"ז שי' לק"מ משום שהחשוד בטרפות דרבנן אינו חשוד באיסור דרבנן דנבלה כנ"ל. וסבור הייתי לתרץ דברי הגאונים ע"פ מ"ש הרמב"ם פ"ד מה' מאכלות אסורות הי"ז וז"ל זה הכלל כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפין בב' לאוין אין מצטרפין חוץ מנבלה וטרפה הואיל והטרפה תחלת נבלה היא עכ"ל וכיון שמצטרפין לכזית והיו מחייבין עליהן מלקות א"כ נראה כאילו הם איסור א'. וכיון שכן י"ל לכאורה דחשוד לזה חשוד לזה. ועד כאן לא שמעינן דחשוד על הקל אינו חשוד על החמור אלא בשני איסורין אלא שהם ממין א' ה"ל איסור מאכלות כמעשרות ושביעית שאין מצטרפין זל"ז. אבל באיסור א' ר"ל שמצטרפין זל"ז י"ל דחשוד לזה חשוד לזה בכל ענין. אך באמת אין זה מוכרח כי הנה מ"ש שהטרפה תחלת נבלה היא ר"ל כיון שטרפה אינה חיה וסופה למות ולהיות נבלה. וא"כ כמו שבכלל מאתים מנה כך בכלל נבלה יש טרפה אע"פ שאין בכלל בפ"מ מ"מ כ"ה בחומר הענין ולפיכך ע"ד שמצטרפין אוכל שנטמא באב הטומאה עם אוכל שנטמא בולד הטומאה לטמא כקל שבשניהם. אבל לעולם נבלה חמירא לענין שהחשוד על הטרפה אינו חשוד על הנבלה כמ"ש הש"ך וסיעתו כנ"ל ואין לדחות דבריהם המפורשים בשביל משמעות כ"ש שאפשר לומר שאינו ענין כלל לדבריהם ועוד ראי' מהש"ס פ"ק דחולין (דף ה' ע"ב) גבי מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם וכ' התוס' שנאמרו בלאו אחד כל חלב וכל דם לא תאכלו וגם הם שוין שיש בשניהם כרת ובהוריות (די"א ע"א) אמרינן דלכ"ע מומר מחלב לא הוי מומר לדם וכ"ש בטרפה ונבלה דנבלה חמירא כו':

קיצור. (לכ"ע יש היכא שחומרתן שוה בעיני הבריות אזלינן בתר קל וחומר דעונש. קושי' על הנ"ב והבית אפרים בתשו'):

ואך לכאורה יש להחמיר מטעם אחר שי"ל דשחיטה דעופות לא חמור כלל בעונש מאיסור טרפה ואדרבה אפשר קיל מיניה. משום דאיכא למ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה בפ"ב דחולין (דכ"ז ע"ב ודכ"ח ע"א). וע"ש בתוס' ד"ה רבי הוא ובפ"ק (ד"כ ע"ב). ובפ"ד דנזיר (דכ"ט ע"א) וז"ל סה"ת סי' א' ואילו בעופות פליגי תנאי אם הם טעונים שחיטה ר' אליעזר הקפר ורבי פנחס סברי אין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים. אבל בר קפרא סבר מן התורה כו'. וכן ר' אומר דתניא ר' אומר וזבחת כו' ולא הכריע בסה"ת. וא"כ י"ל טרפה חמירא דהוי ודאי דאורייתא ואין בזה פלוגתא דתנאי. אך הרמב"ם פ"א מה' שחיטה פסק בפשיטות כמ"ד דיש שחיטה לעוף מן התורה. ובכנסת הגדולה סי' י"ג בהגהת ב"י אות ב' האריך בזה דכן משמע כמה סתמי משניות מתניתן פרק כסוי הדם השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות ומתניתן דמלק בסכין כו'. וכ"מ בגמ' רפ"ק דחולין ד"ד ע"א גבי ודלמא קסברי כותים אין שחיטה לעוף מה"ת ובפרש"י שם וכ"פ הסמ"ג והרשב"א בת"ה בית ב' ראש שער ב'. ורש"ל ביש"ש פרק השוחט סי' א' ודמש"א. ומ"ש הרא"ש בפב"ת דיומא סי' י"ד בשם הר"מ דאין שחיטה לעוף מה"ת איתא בתשו' הרא"ש כלל כ"ז סי' ה' דמהר"מ לפ"ד השואל השיב כן. ועוד דגם איסור הסירכות אינו ודאי טרפה כ"א י"ל שהן ספק טרפה וא"כ סוף סוף שחיטה דעוף חמירא. ועוד דעכשיו פשוט בפי כל דשחיטה דעוף דאורייתא וא"כ שחיטה חמירא מטרפה בעיני הבריות עכ"פ. ועוד דאף אם היינו אומרים שאיסורן שוה משום דלא ראי זה כראי זה שיש בשחיטת עופות חומרא מבטרפות דהוא איסור נבלה וחמירא טפי בעיני הבריות שהרי לא עולה על דעתם הסברא דאין שחיטה לעוף מה"ת. ולעומת זה מדינא י"ל דטרפה חמירא דהא ודאי דאורייתא וכאן ה"ל פלוגתא דתנאי. אזי ג"כ היינו באים לפלוגתא דהנה לפמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות ספ"ד דבכורות שהחשוד על שום דבר כו' הרי הוא חשוד ג"כ על איסור אחר שהוא כמותו או פחות ממנו עכ"ל הרי דגם על איסור ששוה לו הוא חשוד אך בפ"ת סי' קי"ט סק"ה האריך להוכיח דהחשוד על איסור אחד כו' ששוה אליו ע"ש. וא"כ להפ"ת אף אם הם שוים אין חשוד. ואף להרמב"ם באמת נראה דודאי שחיטת עופות ג"כ חמירא טפי מאיסור הסירכא כנ"ל. ועוד דבתוי"ט שם ספ"ד דבכורות כ' שבנוסחת א"י מפי' המשניות להרמב"ם לא נמצא מש"ל בשמו:

אמנם לכאורה יש להחמיר בשוחט דמתא שכ' הב"י בסימנים המחודשים סי' א' צריך שיהי' השוחט נאמן עכ"ל וכמו שהביא בשמו הש"ך סי' קי"ט סק"א והוא ממ"ש בב"י סי' א' כ' המרדכי בפא"ט בשם ר"ח כו' ומדברי הרמב"ם כו' ע"ש. והד"מ שם ס"ק י"ב כ' ואינו דהרמב"ם לא קאמר אלא בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל בשאר שוחט לא קאמר. ואאזמו"ר נ"ע סי' א' סס"ק א' נתן טעם לדברי ר"ח והב"י בשם הרמב"ם דגם בשוחט דמתא כו' וכ"מ בש"ך סי' קי"ט ססק"א. וא"כ זה שנחשד למיקל ופושע קצת באיסור טרפה אע"ג דמדינא אינו חשוד על הנבלה י"ל דעכ"פ אינו נקרא אדם נאמן דהיינו שיש לו חזקת כשרות מיוחדת. אך הנה נראה דאין להחמיר בהרמב"ם יותר ממה שהבין בו הרמ"א בד"מ. כיון דמקור דברי הרמב"ם מהסוגיא פרק אין מעמידין (דל"ט ע"ב) בענין אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא דס"ל דה"ה לכל ח"ל והראב"ד ס"פ י"א מהמ"א חולק ע"ז וכ' הש"ך ופר"ח רס"י קי"ט שגם דעת רש"י הוא כהראב"ד וכן משמע בהדיא בחידושי הרמב"ן שם (דף ל"ט ע"א) שהקשה וכי נחשדו עמי הארץ בכל שאסרו חכמים וא"ת בסוריא הוה אין סוריא מקומו של לוי וה"ל לפרש כו' עכ"ל נראה מדבריו בפשיטות דלא אמרו אלא בסוריא שידוע שהחנונים הי' חשודים בזה אלפני עור וכ"נ מדברי הר"ן שם. אך מ"מ הרי גם הרמ"א בד"מ שם סיים וז"ל אמנם מ"מ נ"ל דבזמן הזה דכל אחד בודק הסכין לעצמו ואינו מראה לחכם שצריך שיהי' אדם כשר כמ"ש הרא"ש לקמן סי' י"ח עכ"ל וא"כ לפ"ז צ"ע אם זה נקרא אדם כשר. אך באמת נראה דמפני השגגה והקצת פשיעה בהסירכא לא אבד חזקת כשרותו הידוע לגמרי. ולא דמי כלל לשאר אדם שאינו ידוע כלל אם הוא מוחזק באדם כשר דגרע טפי טובא כיון הכא ידוע שמוחזק באדם כשר רק שאירע לו מכשול פעם א' א"כ לדבר שלא נחשד כלל י"ל דה"ל בחזקת כשרותו הידוע לכל: