סימן לה

אסימן לה

מגילה רפ"ג. ובו יתבאר אם עכשיו נכון שלא להוסיף על שבעה קרואים אפילו בשבת. וכן ביום טוב יותר על חמשה:

משנה פרק [הקורא] עומד (יושב) (דכ"א א') ביו"ט חמשה כו' אבל מוסיפין עליהן. עיין ב"י רס"י רפ"ב דאבל מוסיפין קאי אשבת ויוהכ"פ ויו"ט. וכ"נ ראיה מהתוספתא דמגילה פ"ג. וז"ל ביו"ט חמשה ביוהכ"פ ששה בשבת שבעה אם רצו להוסיף אל יוסיפו דברי רבי ישמעאל. רע"ק אומר ביו"ט חמשה ביוהכ"פ ששה ובשבת שבעה אם רצו להוסיף מוסיפין עכ"ל. מבואר דרע"ק דאמר אם רצו להוסיף מוסיפין אכולהו קאי שלכן חזר כולהו יו"ט ויוהכ"פ ושבת ולפ"ז סתם מתניתין אתיא כרע"ק. ואע"פ שבגמרא הובא ברייתא זו (בדף כ"ג א') באופן אחר היינו דשם שונה בדברי רע"ק ביוהכ"פ שבעה ובשבת ששה. עכ"פ גם משם מוכח דרע"ק דס"ל מוסיפין עליהן אכולהו קאי. ואדרבה מוכח יותר דהא בשבת מוסיפין וא"כ יהי' שוה ליוהכ"פ שזהו חששת הי"מ שבהר"ן. אע"כ דלא חיישינן לזה. ועיין במרדכי בר"ה ר"פ יו"ט. ואין לתמוה האיך יתכן להוסיף כו' דהא שבעה שקורין בתורה בשבת כו'. וכ"כ הרא"ש שם סי' ג' דהא שבעה שקורין בשבת וששה שקורין ביוהכ"פ דמפרש במגילה כנגד מה תקנום ואפ"ה תני אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן. שוב ראיתי מזה בפמ"ג בט"ז סימן רפ"ב סק"א:

קיצור. ראיה מהתוספתא פ"ג והגמרא (דכ"ג א') דאבל מוסיפין עליהן איו"ט ויוהכ"פ נמי קאי. וכ"כ המרדכי והרא"ש בפשיטות פרק יו"ט של ר"ה:

בוהנה במג"א רסי' רפ"ב סק"א והרשב"ץ כתב דעכשיו דכולן מברכין אין להוסיף משום ברכה שאין צריכה. ובפמ"ג שם כתב וכ"מ בגמרא (כ"א ב') דציין אין פוחתין ואין מוסיפין תנא וע"ש. ור"ל דמש"ש בגמרא והאידנא דכולהו מברכין לפניה ולאחריה. קאי רק אהיכא דאין מוסיפין. ואין זה מוכרח כלל. ובאגודה שם אחר שכתב והאידנא מברכין כולן לפניה ולאחריה כתב ובשבת שבעה אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם. וכ' המג"א שכן משמע מכל הפוסקים ועיין במחצית השקל. והנה מ"ש בשם הרשב"ץ הוא בתשב"ץ ח"ב ססי' ע' כי הרש"ט התקין כן שלא להוסיף גם בשבת. ואמר כל המוותר על הסכמה זו יתוותרון מעוהי. ושמעתי הטעם מפי מורי חמי ה"ר יונה ז"ל שלא התירו להוסיף על הברכות אלא בזמן המשנה שהפותח היה מברך לפניה והחותם מברך לאחריה והאמצעיים היו קוראים בלא ברכה ע"כ אם רצו להוסיף מוסיפין ומה בכך אבל האידנא דתקינו רבנן שכל אחד מברך לפניה ולאחריה גזירה משום הנכנסים וגזירה משום היוצאים כדאיתא פרק הקורא עומד. אין לנו להוסיף בקרואים כדי להוסיף בברכות שאין צריכות עכ"ל. והט"ז סי' קל"ט סק"ג הקשה דמהמדרש מוכח דגם בימי המשנה היו כל הקוראים מברכין. והוא במד"ר בקהלת בפסוק אל תבהל מפניו תלך. דף ק"ה ע"א. והיה אפשר לתרץ עפמ"ש הפנ"י במגילה דכ"ג. שי"ל שאף שהאמצעיים לא בירכו ברכת התורה ממש אפ"ה כל אחד ואחד אומר ברכו דשייך טפי בדרשא כי שם ה' אקרא הבו גודל עכ"ל. וא"כ על אמירת ברכו אמר במד"ר שם אמר הקב"ה בני מתקללין ואני מתברך. אלא דבמד"ר ר"פ ראה מבואר באריכות יותר אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אני כתבתי על כבודי עמו אנכי בצרה אין שורת הדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך. כיצד אם יקראו את התוכחות קריות הרבה אין קרוי וקרוי שאין מברך שתי פעמים לפניה ולאחריה עכ"ל. הרי מבואר הטעם על המשנה אין מפסיקין בקללות משום שכל קורא מברך לפניה ולאחריה. ועיין בתוי"ט ס"פ בני העיר מ"ש לתרץ בזה:

קיצור. מ"ש הרשב"ץ וכ"ד הפמ"ג ואין כן דעת רה"פ ועוד הט"ז הוכיח שגם בימי משה היו מברכין כל הקורין:

ולכאורה היה נראה לתרץ. דהנה התוספות ר"פ [הקורא] עומד (ויושב) הקשו אמאי תנא במשנה הך מלתא דהפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה ג' פעמים וע"ש מה שתירצו. והרמב"ם בפירוש המשנה בד"ה בראשי חדשים כתב ובכל מקום שיאמר מברך לפניה ולאחריה רוצה לומר על דרך החיוב כמו שביארנו עכ"ל. ונראה שגם הוא נתכוון לתרץ קושיית התוספות. למה כפלו זה. ונראה שמתרץ שהכוונה שהראשון והאחרון מחוייבים לברך ע"ד החיוב זה ברכה ראשונה וזה ברכה אחרונה. והאמצעיים אינן מחוייבין. אבל עכ"ז הוא רשות שאם רצו לברך מברכין. ודכוותה מצינו בגמרא ר"פ שלשה שאכלו. גבי ברכת הזימון התם חובה הכא רשות. ותדע דאם לפי המשנה לא היו רשאים האמצעיים לברך ברכה. משום דה"ל ברכה שאינה צריכה איך משום גזירה בעלמא התקינו שכל אחד יברך. ואמאי לא חשו לאיסור ברכה שא"צ. אבל לפמ"ש אתי שפיר דגם לפי תיקון המשנה היה רשות מאחר שתיקנו ברכה על קריאת התורה בצבור. לבד מה שמברך בשחר ברכת התורה. וכמו שמבואר במד"ר ר"פ נצבים. א"כ אף שלא חייבו לברך רק הפותח והחותם. אבל ודאי דהרשות גם ביד כל הקוראין לברך. לא מיבעיא לדעת התוספות פ"ד דר"ה (דף ל"ג א') דנשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג אע"ג דפטורות מדבר המצוה ההיא כו'. ומשום דמברך ברכה שא"צ ועובר משום בל תשא ליכא כו' ע"ש. ועל דבריהם סמך בתשו' מ"ב סי' ס"ב לענין שסומא עולה לתורה ומברך. דלפ"ז כ"ש הכא. דהאמצעיים רשאים לברך. כיון שאינו רוצה לצאת בברכת הראשון. ואע"פ שאינם מחוייבים. אלא אף לדעת הרמב"ם ורש"י שהביא הב"י סי' י"ז דנשים יברכו במ"ע שהזמ"ג. י"ל הכא שאני דהא מחוייב בהמצוה וס"פ בכל מערבין (ד"מ ע"ב) אמרינן אזמן רשות לא קא מיבעי לי כו'. וא"כ יצא לנו מזה דגם לפי דין המשנה היו האמצעיים מברכים תחלה וסוף אם רצו. ולכן לפ"ז אתי שפיר המד"ר דהטעם דאין מפסיקין בקללות הוא מטעם עמו אנכי בצרה כו' וכנ"ל:

קיצור. (משמעות הרמב"ם בפי' המשנה דמ"ש במשנה הפותח והחותם בתורה מברך. זהו דרך חיוב. אבל הרשות גם ביד האמצעיים לברך). שוב ראיתי שכ"כ הט"ז ססי' תכ"ט סק"ה ונ"ל דאף בזמן המשנה כו' יעו"ש:

גושוב ראיתי בירושלמי פרק [הקורא] עומד (ויושב) ה"א רבי זירא בעי אלין ג' קרויות (הני שלשה שקורין בתורה למאי את מדמה אותן) מה את עביד לון כשלשה שאכלו כאחת או כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו (דכיון דמדמינן לר"א ברכת התורה מברכת המזון וכן בגמרא דידן ילפינן ברכת התורה לאחריה מברכת המזון בפ"ג דברכות (דכ"א ע"א) ובפ"ז דמ"ח ע"ב) אין תעבדון כשלשה שאכלו כאחת. הראשון מברך ברכה ראשונה והאחרון מברך ברכה האחרונה והאמצעי אינו מברך כל עיקר. אי תעבדינון כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אפילו האמצעי מברך לפניה ולאחריה. והנה גם בשלשה שאכלו כאחת אנו נוהגין דבהמ"ז מברך כל אחד בפני עצמו א"כ גם בברכת התורה רשות להאמצעי לברך לפניה ולאחריה. וזה כמש"ל בשם הרמב"ם. ומסקנת הירושלמי אינו ברור אצלי. דהקה"ע פירש דפושט שהוא כשלשה שאכלו כאחת. דהאמצעי אינו מברך. אך אח"כ אומר שם בירושלמי א"ר שמואל בר נחמן רבי יונתן הוה עבר קומי סידרא שמע קלון ולא מברכין (היה עובר לפני בהכ"נ שמע קולן של הקרואים בתורה שאין מברכין) אמר לון עד מתי אתם עושים התורה קרחות קרחות (שנראין ד"ת כאלו הן קרוחין בלא ברכה). משמע דהיינו האמצעיים שהיו קורין ולא מברכין ע"ז אמר עד מתי אתם כו'. א"כ משמע ס"ל בפשיטות דגם האמצעיים מברכים. והיינו אף לדין המשנה שהרי איבעיא דירושלמי הוא על דין המשנה. וידוע דהמד"ר הוא אגדת ירושלמי ע"כ א"ש שהמד"ר פי' טעם המשנה דאין מפסיקין בקללות. משום הברכה. כי לפי הירושלמי נראה שגם בזמן חכמי המשנה היו גם האמצעיים מברכים אם ירצו ותליא ברצונם כנ"ל. ולפ"ז נסתר טענת הרשב"ץ שאין להוסיף על הקרואים ביו"ט ושבת משום ברכה שא"צ מאחר שהוכחנו דגם בזמן המשנה היו האמצעיים מברכים אם ירצו ואעפ"כ התירו להוסיף. אלמא אין זה ברכה שאינה צריכה:

קיצור. מהירושלמי מוכח דאיבעיא להו לדין המשנה אם האמצעי מברך או לא. וצ"ל דמ"ש במשנה הפותח והחותם מברך זהו לחיוב. והאמצעי רשות. וגם משמע שם המסקנא דגם האמצעי יברך. וא"כ נסתר סברת הרשב"ץ:

דאך עכ"ז יש מקום לקיים דינו מטעם אחר והוא דמ"ש אבל מוסיפין עליהן זהו לפי מה שנהגו בימי חכמי המשנה והגמרא שהעולה לתורה הוא הקורא. והוא המוציא את הרבים י"ח. וע"כ הוא המברך. וע"כ שפיר מוסיפין עליהן. ולכן א"ש מ"ש המ"א דמהפוסקים משמע כדין המשנה דמוסיפין עליהם משום שגם בימיהם היה עדיין המנהג כן וכמ"ש הרמב"ם פרק י"ב מהל' תפלה דין ה' ומברך כו' ואח"כ קורא כו' וכ"כ שם דין כ' וקורא לאחד אחד מן הצבור ועולין וקורין כו'. וגם התוספות שחידשו דעכשיו נוהגים שגם הש"צ קורא עם העולה כמ"ש במשנה פ"ג דבכורים התקינו שיהא מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע. כמבואר בדבריהם ספ"ק דב"ב (דט"ו סע"א) בד"ה שמונה פסוקים שבתורה ופ"ג דמנחות (ד"ל ע"א) היינו כמבואר בדבריהם במנחות שם שהש"ץ רק מסייע להקורא בתורה. מסייע דוקא. אבל עיקר הוא הקורא בתורה דהיינו העולה ומברך. וכ"נ דעת הראב"ד פי"ג מהל' תפלה דין ו'. וכ"כ הרא"ש בפרק [הקורא] עומד (ויושב) ססי' ב' דכל התורה כולה נמי כך דינה. היינו שהעולה לתורה הוא יקרא. ופי' שהש"צ מסייע זהו ע"ד שהביא הב"י סי' קמ"א פרש"י פ"ק דשבת (דף י"ב סע"ב) ומסייע את שבעה הקורין בנקודה וטעמיה בלחש. וא"כ עיקר המוציא את הרבים י"ח הוא העולה לתורה שקורא בקול רם ולא בלחש. וזהו ענין מקרין. דהעולה הוא הקורא אלא שהש"צ מקרא אותו בלחש כדפרש"י. משא"כ עכשיו המנהג הפשוט בהפך שהש"צ הוא הקורא בקול רם והצבור שומעים רק קולו ודבורו של הש"צ לבד. רק שהעולה לתורה קורא עמו בלחש ואין נשמע קולו. או שאינו קורא כלל רק שומע כדברי קצת דעות כמשי"ת. ומנהג זה מבואר בהרא"ש שם פרק הנ"ל סי' א'. וז"ל אלא נ"ל הטעם לפי שאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה ואין הצבור יוצאין בקריאתו כו' לכך התקינו שיקרא ש"ץ שהוא בקי בקריאה. ומ"מ גם העולה לקרות יקרא בנחת כו' ולא מסתבר שהוא יברך על קריאת ש"צ עכ"ל. וכ"כ הטור סי' קמ"א. והב"י שם ד"ה ומתוך כ' סברא שלא יקרא העולה כלל אף בלחש יעו"ש. ועיין במ"א רסי' קל"ז בשם רש"ל:

קיצור. ומ"מ כ"ז לפי המנהג דהגמרא שהעולה לתורה הוא הקורא. וגם אם הש"ץ מקרא אותו בנחת. משא"כ עכשיו שהש"ץ קורא. והעולה קורא בלחש:

הוהנה לפי זה צריך להבין כיון שעיקר הוא הש"צ איך העולה לתורה הוא המברך. והנה בשו"ת מ"ב סי' ס"ב שנחלק על הרא"ש לענין סומא דס"ל כדעת הפוסקים דעולה לתורה ומברך אע"פ שלא יקרא כלל כ' הטעם דהמברך ע"ד קריאה של הש"צ מברך כו'. ויש לתמוה על הרא"ש שכתב דלא מסתבר שיברך העולה על קריאת הש"ץ דהא לדידיה נמי שהעולה קורא בנחת עכצ"ל שהעולה מברך על קריאת הש"צ דעל קריאת עצמו שקורא בנחת אי אפשר לברך שהרי בקריאת עצמו שבנחת אינו מוציא את אחרים ידי חובתן וברכה זו לא נתקנה בשביל כבוד התורה אלא כשמוציא אחרים ידי חובתן שהרי יחיד הקורא בתורה להוציא את עצמו אינו רשאי לברך אלא על כרחך על קריאת הש"צ שמוציא אחרים ידי חובתן מברך העולה עכ"ל. ובאמת שהרא"ש שכתב ולא מסתבר שיברך העולה על קריאת הש"צ. לכאורה אין דבריו מובנים כלל. דהרי כ' בעצמו בתשו' כלל ג' כי נתקנה ברכה זו לקריאה זו שמוציאין בה הרבים אע"פ שהקורא בירך על התורה לפני פרשת הקרבנות חוזר ומברך על קריאת התורה עכ"ל הובא ב"י סי' קמ"ג בד"ה וכתוב בתשו' הרשב"א. וכ"כ רי"ו נ"ב ח"ג שהברכה דוקא בס"ת כשר שמוציאין בה הרבים י"ח וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' רכ"ז ועב"י בי"ד ה' ס"ת סי' רע"ט וגם להאומרים דאפילו כשהס"ת יש בה איזו טעות מברכים מ"מ היינו משום דס"ל דמ"מ הצבור יוצאים י"ח בקריאה זו. וכ"כ הטור כאן סימן קל"ט הואיל ותיקנו ברכה זו על קריאתה בצבור יש לו לברך אע"פ שכבר בירך כו' כי לא חלקו חכמים. וכ' הב"י שם בשם הסמ"ג במ"ע סי' י"ט צריך לחזור ולברך על קריאתו בצבור שנתקנה שם ברכה כו' עכ"ל. הרי מבואר שהברכות נתקנו רק מטעם הקריאה בצבור וא"כ היינו כשהעולה הוא הקורא להצבור ומוציא את הרבים י"ח בשמיעת התורה. שזהו חיוב מתקנת משה ועזרא. לכן מברך הברכות אף שכבר בירך ברכת התורה ביום זה. משא"כ כשהוא קורא בלחש ואין הצבור שומעים קולו כלל רק שהש"צ קורא להצבור. א"כ על מה יברך העולה. שהוא אינו מוציא את הרבים כלל והיה הש"צ צריך לברך ולא העולה. וכש"כ ברכה שלאחר הקריאה שזה לא נמצא כלל בקורא בתורה בפני עצמו. ולכן ס"ל להמ"ב דהעולה מברך על קריאת הש"צ. והט"ז סי' קמ"א סק"ג הביא ראיה לזה מהתוספתא וירושלמי שהביא המרדכי ס"פ בני העיר סי' תתל"ב. ופריך בירושלמי זה קורא וזה מברך אמר ר' ירמיה מכאן שהשומע כקורא. משמע דאדם יוצא בפרשת חבירו עכ"ל המרדכי. וס"ל דכמ"כ הוא ענין זה שהעולה מברך והחזן קורא. והירושלמי הוא במגילה ר"פ הקורא עומד ויושב ומייתי לה מהפסוק אשר קרא הובא בגמרא דידן פרק לולב הגזול (דל"ח ע"ב) שהוכיחו ג"כ מזה דשומע כעונה. וע"ש ברש"י ותוספות. ועי' בטוש"ע ה' שופר סי' תקפ"ה ססעי' ג'. משמע לכתחלה לא יעשה כן שיברך זה ע"ד שיתקע האחר. וצ"ע דהא ר' מאיר עשה כן לכתחלה גבי מקרא מגילה. והנה פי' שומע כעונה שכתב המ"ב משמע דר"ל אע"פ שאין העולה קורא עכ"ז כיון ששומע קריאת הש"ץ ה"ז כעונה או כקורא ולכן יכול לברך. ובאמת שזה אינו מספיק כאן דלו יהא שע"י ששומע ה"ל כקורא עכ"פ הא הצבור אין שומעין קריאתו וא"כ לא עדיף מאילו קורא בפועל ממש בלחש שהקשה המ"ב בעצמו איך יברך על קריאתו כיון שאינו מוציא את הצבור י"ח בקריאה זו. וא"כ לא דמי למקרא מגילה דשם אפילו היחיד צריך לברך. משא"כ הכא שאין תיקון הברכה רק בצבור. והוא אינו מוציא את הצבור י"ח. אלא צ"ל הפירוש דהש"צ ששומע את הברכה מפי העולה ה"ל כמברך בעצמו וגם העולה השומע הקריאה מהש"צ ה"ל כקורא. וכן הצבור ששומעים קריאת הש"צ ה"ל כקוראים ומברכים ע"י שמיעת הברכה מהעולה והקריאה מהש"צ:

קיצור. דא"כ עיקר הברכה שהעולה מברך עכצ"ל שהוא על קריאת הש"צ. שהרי הברכה לא נתקנה רק בשביל הקריאה בצבור. א"כ זהו ע"ד זה מברך וזה קורא. משום דהשומע כעונה. (והש"צ השומע הברכה ה"ל כמברך וכיון שזה העולה לתורה ה"ל ג"כ שומע כעונה לכן בצירוף הנך תרתי ס"ל דיכול לברך וה"ל כאילו הש"צ מברך):

וולפ"ז כיון שיצא לנו שעיקר הברכה שמברך העולה בתורה הוא על הקריאה של הש"צ. א"כ ודאי לא יוכלו להוסיף משבעה עולין. דא"כ יש לומר שיש בזה חשש יותר מברכה שאינה צריכה. דאף שהמ"א דחה סברת הרשב"צ. זהו כאשר העולים לתורה הם הקוראים בעצמן בתורה ומשמיעים להצבור. א"כ אז שפיר יכולים לברך וס"ל ג"כ שזהו ברכה הצריכה שהרי עדיין לא קרא ולא בירך. משא"כ כאן אשר רק הש"צ הוא הקורא כל הקריאות א"כ משורת הדין היה די לו בברכה ראשונה בפתיחתו לקרות לכהן. ובברכה האחרונה שיברך אחר השביעי. וכדין המשנה שהפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. שהיה התיקון כן אפילו כששבעה קורין בעצמן כש"כ כאן אשר רק אחד קורא. וגם מחמת גזירה משום הנכנסין והיוצאין לא שייך לכאורה בכה"ג. וא"כ לכאורה יש לתמוה אמאי מברכין השבעה קרואים כל א' ברכה ראשונה ואחרונה כיון אשר ברכתן הוא על דעת קריאת הש"צ. וא"כ לו יהא ברכתם כמו שהש"צ עצמו מברך ג"כ מסברא היה די לו בברכה ראשונה תחלה ובברכה אחרונה בסוף כדין המשנה. שהרי לא תקנו בגמרא אלא כששבעה קוראין ממש. משא"כ כאשר רק האחד קורא. כך היה נראה לכאורה. אלא שמבואר בהרא"ש והר"ן והש"ע דאף אם הש"צ לבדו קורא מברך הברכות כמספר העולים. והוא מבואר בש"ע ססי' קמ"ג סעי' ה' והוא בהרא"ש פרק הקורא עומד ויושב סי' יו"ד ובהר"ן לשם. ומקור הדברים מהתוספות בגיטין פרק הניזקין (דנ"ט ע"ב). אמנם הרי"ף שם והרמב"ם פי"ב הי"ז לא ביארו כן וע"ש בכ"מ אפשר ס"ל דבכה"ג באמת סגי שהפותח וחותם מברך. אך דוחק דהא הביאו ראי' מכהן כשקורא במקום לוי שמברך כו'. והוא מהתוספות פרק הניזקין (דנ"ט סע"ב). ומשם מקור דברי הרא"ש סי' יו"ד הנ"ל. ועי' מזה בתשב"ץ ח"ב סי' קס"ג שכתב ומה לי שתי פעמים ומה לי שבע פעמים. אך בתשו' להרמב"ן סי' קפ"ו נזכר בדין התוספתא ג"כ רק כמ"ש הרי"ף והרמב"ם עומד וקורא ויושב וחוזר ועומד וקורא כו' וכן גבי דין כהן אחר כהן פי' מ"ש בגמרא כי אמרינן באותו כהן כלומר שאותו כהן ראשון קורא ויושב וחוזר ועומד וקורא. כצ"ל יעו"ש. ואם ס"ל כהתוספות הרי לא צריך לישב כיון שחוזר ומברך. ולכן אפ"ל דס"ל להרי"ף והרמב"ם והרשב"א דכיון שהוא איש אחד קורא פעמיים א"צ לחזור ולברך אפילו למאי דתיקן התלמוד שכל אחד יברך דהיינו בשהן אנשים מיוחדים לא כשאיש אחד קורא שבע פעמים או אפילו ב"פ א"צ לחזור ולברך. לכן צ"ל עומד ויושב. מיהו הכ"מ פי' דהרמב"ם ס"ל דג"כ צריך לחזור ולברך רק שצ"ל ג"כ יושב ועומד. עכ"פ נחזור לענינינו דמהסברא הי' לומר כשהש"צ לבד הוא הקורא ז"פ די שיתנהג בהברכות כדין המשנה. אך מאחר שהתוספות והרא"ש והר"ן והטוש"ע פירשו בהדיא דצריך לברך ז' פעמים פשיטא ופשיטא דהכי נקטינן. אבל עכ"פ ודאי לא יעלה על הדעת שיקרא יותר מז' פעמים בשבת וחמשה פעמים ביו"ט. דלא שייך כלל בזה אבל מוסיפין עליהן. שהרי א"א להוסיף קרואים דליכא מי שיודע לקרות. והחזן מה שקורא ז"פ זהו רק כיון שחיוב הקריאה הוא ז"פ. וא"כ מאחר שקריאת העולין לתורה עכשיו שאין יודעין רק לקרות בלחש. והעיקר הוא קריאת הש"צ א"כ א"א להוסיף יותר על ז' קרואים. דיש בזה חשש יותר מברכה שאין צריכה. דאיך יברך הנוסף על מה שהש"צ יקרא והש"ץ א"צ לקרות ודאי יותר ממנין הקרואים שצ"ל באותו יום. וה"ל כדין שבת במנחה שאין רשאין להוסיף משלשה. כמ"כ בשחרית עכשיו שהש"צ קורא א"א להוסיף יותר משבעה. אמנם כ"ז לפ"ד המ"ב והפוסקים ראשונים שנשען עליהם דס"ל שהסומא עולה לתורה אף שאינו קורא כלל רק שומע. דא"כ עיקר ברכת העולה לתורה הוא על קריאה של הש"צ. אבל לפ"ד הרא"ש שכתב ולא מסתבר שהוא יברך על קריאת ש"צ. א"כ לדידיה על קריאת עצמו מברך. לכן לפ"ז י"ל רשאים להוסיף על מנין הקרואים אם הם קוראים ג"כ בנחת. וקושיות המ"ב על הרא"ש י"ל כיון דהוא קורא ג"כ בצבור אף שקורא בנחת ה"ל כדין שנים קוראים בתורה יחד. דאז אחד מברך והשני יוצא בברכתו. ואע"ג דקי"ל בתורה אחד קורא. ולא שנים היינו משום דתרי קלא לא משתמעי. וזה כשקוראים שניהם בקול רם. אבל כשהאחד קורא בנחת שרי. לכן ס"ל דבכה"ג רשאי לברך אף הקורא בנחת. ואין זה דומה לקריאת היחיד שלא בצבור. ועיין בהריב"ש ססי' ר"ד משמע לכאורה ג"כ כן:

קיצור. וכיון שאם הש"צ עצמו היה מברך לא היה רשאי לברך יותר משבע פעמים כמ"ש בש"ע ססי' קמ"ג ס"ה. א"כ ה"ה כשהעולה מברך על קריאת הש"צ לא עדיף מגברא דאתי מיניה. אך הרא"ש והריב"ש ס"ל שעל קריאת עצמו מברך אף שקורא בנחת והש"צ יוצא בברכתו. א"כ לפ"ז יכולים להוסיף על שבעה קרואים. ע"כ מי יכניס עצמו בפלוגתא דרבוותא לכן אין להוסיף כלל על שבעה קרואים:

זוכן ראיתי בספר בית ישראל במסכת מגילה פרק הקורא עומד ויושב סי' ט"ו לאחר שהביא דברי המ"א כתב ובקצת מקומות אפילו בחתונה וברית אין מוסיפין. וכמדומה שכמ"כ אצל אאזמו"ר הגאון ז"ל שהוא היה הקורא תמיד לא היו מוסיפין על ז' קרואים אף בשבת שיש בו חתונה כו'. אך אם נצרך מאד להוסיף בשבת שיש בו חתונה. אזי יש עצה אם היותר על השבעה קרואים יקראו בעצמם בס"ת בקול רם. אזי אין איסור גם לדעת המ"ב ודעימיה:

אח"כ אמרתי די"ל שאף לשטת המ"ב אין זה דומה להדין של התוספתא שבש"ע ססי' קמ"ג ס"ה. דהכא כיון עכ"פ זה העולה לתורה המברך הוא ודאי יצא י"ח ע"י שמיעה זו מחיוב שמיעת התורה בצבור. שזה הי' התקנה שיקראו בצבור בשביל שמיעת התורה כמ"ש הרמב"ם ר"פ י"ב. מהגמרא דב"ק (דפ"ב ע"א). וא"כ זה העולה ששומע היטב ביתר שאת משאר הצבור. יכול לברך על שמיעה זו ששומע התורה בקריאתה בצבור. ואינו מברך על קריאת הש"צ בלבד להוציא את הש"צ י"ח מהברכה. כ"א מוציא י"ח עצמו. שחייב לשמוע בצבור. דשומע כקורא. אף שי"ל שהברכה לא שייך בשביל שמיעת יחיד במעמד הצבור כ"א בשביל שמיעת עשרה דהא אין קורין בתורה בפחות מעשרה. אין זה מוכרח דאע"פ שצ"ל עשרה מי לנו הערב שכל העשרה שומעים היטב ואעפ"כ מברך הקורא. א"כ כל יחיד העולה לתורה במעמד עשרה. אע"פ שאינו קורא רק שומע כיון דשומע כקורא שפיר יכול לברך על שמיעתו התורה בצבור ולא על קריאת הש"צ לבד. כ"א על שמיעתו ממש. היינו על שמיעת יחיד השומע כקורא במעמד הצבור. ואף את"ל שעל שמיעת יחיד א"א לברך ועי' ש"ע סי' נ"ה ס"ו ובט"ז שם סק"ד בשם האגור ובמ"א ססק"ח. ובש"ע בסי' קכ"ד ס"ד ובט"ז שם סק"ב. מ"מ הרי הוא מוציא בברכה זו את כל הצבור השומעים שגם עליהם חל חיוב שמיעת הברכה. והוא מוציא אותם י"ח. כמ"ש בתשו' מ"ב הנ"ל. וכן גבי סומא מבואר בהמ"ב דמצרף טעם זה ג"כ דהוא עצמו כקורא כיון ששומע. וגם מפני שיוכל לקרות בעצמו אחר הש"צ. הרי מצרף טעם זה ג"כ דה"ל כקורא בנחת כו'. א"כ י"ל אף לדבריו יוכלו להוסיף על שבעה קרואים בשבת אף שהש"צ קורא. משום שי"ל דהברכה חלה ג"כ על קריאת העולה בנחת או אפילו על שמיעתו. אך כיון דזה אינו ברור כלל. ע"כ ודאי אין להוסיף כ"א בשבת שיש בה חתונה ואף בזה טוב יותר להחזיק בהמנהג שאין מוסיפין על ז' כלל. כמ"ש הבית ישראל. אם לא כשיש צורך:

וקצת ראיה מהא דקטן קורא בתורה אבל אינו פורס על שמע מפני שאינו מוציא את הרבים י"ח. וא"כ כמ"כ בקריאת התורה אינו מוציא את הרבים י"ח. כמו שאין מוציאן י"ח במקרא מגילה. וכיון שכן איך קורא בתורה ומברך. שהרי לפמ"ש המ"ב אין מברכין אלא כשמוציא אחרים ידי חובתן. והרי הקטן אין מוציאן י"ח. אעכצ"ל דעל קריאת עצמו בצבור ג"כ יכול לברך אע"פ שאין מוציא את הצבור י"ח. ומ"ש הכל עולין למנין ז' עכצ"ל דאף שהחיוב לקרות ז'. אבל אין החיוב על הצבור ממש שישמעו קריאת ז'. רק שזיין יהיו קורין. ולא דמי למקרא מגילה שכל א' חייב לשמוע כל המגילה. וא"כ ע"כ הקטן על קריאת עצמו מברך כמ"כ השומע מהש"צ: