סימן לד

אסימן לד

יהודים השוכרים הפאצט. וסוסים ועגלות שלהם עם עגלן אינו יהודי מוכרחים לנסוע בשבת ויו"ט עם שרים ושאר אנשים הנוסעים על הפאצט. איך למצוא היתר ותקנה לזה שלא יהיה חילול שבת ויו"ט:

נראה דהתקנה הוא ע"י שותפות שבעת שלוקח הפאצט יקחנו ביחד עם אינו יהודי. שיהי' להאינו יהודי מחצה בסוסים והעגלות וכל השייך לזה. ויתנו ביניהן בשעה שמשתתפים שיטול הא"י ימי השבתות והימים טובים בחלקו שיהיו אז הסוסים קנוים לו ואין לישראל חלק בהן בימים הנ"ל וגם כל השכירות מן הנוסעים בימים הנ"ל יהיה שייך להאינו יהודי. וביום א' ב' ג' עד"מ יהיו הסוסים קנוים להיהודי וגם כל השכירות יהי' שייך לו. ויוכל לבחור לו שותף אינו יהודי שמכירו ויודע בו שאחר השנה או ג' השנים כפי המשך שלקח את הפאצט ימחול כל חלקו להיהודי ולא יחזיקנו לעצמו כדרך שהתיר בתה"ד סי' ק"כ לענין מכירת חמץ וכמ"ש בשו"ע סי' תמ"ח ס"ג. ואף אם כבר לקח היהודי הפאצט על שמו לבד יש תקנה ע"י שימכרנו ליהודי אחר או לאינו יהודי. ושוב יחזור הוא והאינו יהודי המכירו ויקנאהו מהלוקח בשותפות על דרך שנתבאר. וכמ"ש הב"י בסי' רמ"ה שכן נראה מדברי התוספות שיש תיקון ע"י שיחזרו וימכרוהו למוכר או לאיש אחר כו' ע"ש. ונכון ג"כ שיתנה עם הא"י שעבור שהוא היהודי יניח מעותיו על עסק זה וטרחתו בקניית המספוא ושא"ד יתן לו הא"י איזה סך מדי שנה באופן שעי"ז יהי' ג"כ היהודי בטוח שהא"י ימחול לו חלקו. רק שיקח מהיהודי דבר מועט עבור חלק הריוח שלו. דאל"כ יצטרך לסלק הסך הנ"ל להיהודי ואפשר שיצא שכרו בהפסדו. ומ"מ כ"ז אינו מבטל השותפות מדינא. רק שיהי' היהודי סבור וקיבל שבאם שעכ"ז ירצה הא"י ליקח חלקו בריוח ולסלק הסך שנתחייב יקיים כן היהודי. וכמ"ש כן אאזמו"ר ז"ל בדין מכירת חמץ שנדפס בסוף הלכות פסח דהגם שיודע בו שלא יעשה כן כי מאחר שמה שאינו עושה כן אינו אלא מרצונו הטוב שרוצה להחזירו לישראל ה"ז מכירה גמורה כדאיתא בהדיא בגמרא פ"ה דב"מ דא"ל מדעתיה עכ"ל. וככה ממש הוא בנד"ז:

בוהנה היתר זה שע"י תנאי שבתחלה מבואר בתשו' הריב"ש סי' קנ"א הובאה ב"י ססי' רמ"ה ובשו"ע סי' רמ"ו סעיף ה'.אמנם הב"י בסי' רמ"ה לעיל מיני' דתשו' הריב"ש כתב שמדברי תשובת הריצב"א נראה דלא מהני ע"י תנאי שיתנו בתחלה טול אתה שכר שבת ואני אטול כנגדך יום חול כו' וכ"כ בכלבו בהדיא עכ"ל. ופי' בתשו' תודת שלמים ח"ב ס"כ דכוונת הב"י היינו דס"ל להריצב"א והכלבו דאפילו אם התנו מתחלה אסור. ושכן מבואר בכלבו בהדיא דף למד ע"ג אפילו התנו מתחלה שיהא לו שכר שבת ושיטול הישראל יום אחר כנגדו מ"מ חלק הישראל עושה מלאכה בשבת ואסור משום שביתת בהמה עכ"ל. והשיג על תשו' פנים מאירות ח"א סי' יו"ד שכתב דעל כרחין האי תחלה דנקט הב"י לאו תחלה קודם הקנין אלא תחלה קודם שיעשה הא"י מלאכה. שדברי שגגה הן. דאל"כ איך יעלה על הדעת שהשבולי הלקט מתיר לענין איסור שביתת בהמה מה שלא הותר בגמ' ספ"ק דעכומ"ז לענין שכר שבת כו'. א"ו כל שאמרו התנו קודם קנייה משמע עכ"ד. וצ"ל הטעם משום דלא סמכו בגמ' על ענין התנו רק בענין שכר שבת דהוי איסור דרבנן ולא באיסור שביתת בהמה דהוי דאורייתא. איברא דלבסוף מסיק התוד"ש דכל זה לפי מה שהעתיק הב"י הנדון של הריצב"א כו'. אבל לפמ"ש בהגמי"י פ"כ ובהג"א ספ"ק דעכומ"ז. ובתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' תנ"ב נראה דבנדון דהריצב"א לא שייך תנאי דטול אתה בשבת ואני בחול ולפ"ז ודאי היכא דשייך תנאה כנדון השבולי הלקט דמודה ריצב"א דשרי. גם בסוף תשובתו צידד להקל דכל שיש לאינו יהודי שותפות בבהמה אפשר דאין הישראל עובר על שביתת בהמה כשהא"י עושה בה מלאכה כו' אלא דלא החליט כן להלכה כלל. אך לפעד"נ דגם הכלבו שאוסר בהדיא אף בהתנו מתחלה לא מיירי אלא כשהתנאי הוא רק שיהא לו שכר שבת ושיטול הישראל יום אחר כנגדו. אבל לא מיירי כשהתנו בפירוש שיהיו הבהמות קנויות בשבת ואין לישראל חלק בהן וביום החול כנגדו הבהמות קנויות להישראל ואין להא"י חלק בהן. דבכה"ג י"ל שיודה הכלבו דמהני התנאי. רק כשהתנו רק על השכר ס"ל דאין זה קאי על גוף הבהמה. כ"א על השכר לבד. ואפשר שגם מהריב"ש אין מוכרח דפליג רק כשהתנו טול אתה לעצמך כו' ולא הזכיר לשון שכר. מיהו אף את"ל דהכלבו פליג אפילו בטול אתה כו' היינו משום דלא ס"ל מ"ש הריב"ש שכיון שהתנו כו' הרי הוא כאילו הבהמות קנויות לו ביום השבת כו'. ואפשר שמחלקותן תלויה בדין הנזכר בטור סי' תרנ"ח גבי פרשב"ם כיון שקנאוהו כדי לצאת בו מסתמא הוי כאילו פירשו כו' ורב שרירא חולק ע"ש בב"י. ואע"פ שיש לחלק בין הנושאים. אבל כשהתנו בפי' שיהיו הבהמות קנויות להא"י ביום השבת כו' יודה הכלבו. ולכן כפי התנאי שכתבתי לעיל שרי לכ"ע:

אך לפ"ז צריך שיהי' ידוע כמה פראגאן עלו בימים שהם שייכים להאינו יהודי בכדי שידע עכ"פ הא"י חלקו שיהי' יוכל ליקח חלקו לעצמו. דלא סגי במה שיוכל ליקח סתם מחצה מכל הימים. דא"כ אין זה חלק שקנה. ול"ד למ"ש בש"ע סי' רמ"ה ס"ב דהיכא שהתנו בתחלה אם אח"כ בשעת חלוקה נתרצה לחלוק בשוה מותר. דשאני התם דיש לו ברירה ג"כ לחלוק כפי התנאי. ע"כ אף שמוותר לחלוק בשוה שרי. אבל הכא כשאינו ידוע כלל כמה עולה הפראגאן בימים השייכים לו ובימים השייכים לישראל רק ידוע הסך הכל א"כ מוכרח לחלוק בשוה. וא"כ ניכר שהם בע"כ שותפים גמורים בכל יום ויום. מיהו אפשר לדחות דהא לדעת התוספות ספ"ק דעכומ"ז דאם התנו מותר בכל ענין היינו אפילו אם באו לחשבון אחר כך וכ"כ הר"ן שם. ועמ"א סק"ב שפסק כהראב"ד ותשו' הגאונים שבב"י ססי' רמ"ה. אבל הט"ז סס"ק ב' הקיל בזה מיהו מ"ש כן בשם הרמב"ם אע"פ שנראה כן מהה"מ אמנם מצאתי שהביאו ראי' להפך מהרמב"ם פ"י מהמ"א הי"ד דס"ל דבבאו לחשבון אסור אף בהתנו. ושוב ראיתי מזה בתשו' הרדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' רל"ב שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי. ותירץ דע כי שני מיני חשבון הם כיצד אם אמר לו לקחת עשרה שבתות אטול אני עשרה ימים כנגדן אם התנו מתחלה מותר כו' ויש חשבון אחר כגון שיאמר כמה מעות הרווחת בשבת ואטול אני כנגדן כו' חשבון כזה אסור אפילו התנו תחלה עכ"ל. אלא שסיים ואפילו אם תרצה לומר שאין חילוק בין החשבונות לא קשיא כו'. ומדברי הט"ז נראה ודאי דס"ל דאם התנו תחלה שרי אפילו כחשבון השני. ובי"ד סי' רצ"ד סי"ג בש"ך ס"ק כ"ז פי' דלהרמב"ם אינו אסור בבאו לחשבון אע"פ שהתנו תחלה אלא כשהתנו שיבואו לחשבון. משמע דאם התנו תחלה ע"ד מ"ש בא"ח סי' רמ"ה ואח"כ באו לחשבון שרי. וכ"מ דעת הב"ח שם והט"ז שם מחמיר בזה. וכן כתב התוספות שבת כאן סק"ב בפי' דברי הש"ך והט"ז שבי"ד כדפרישית. ובמשבצות כתב שאין פירושו מוכרח. ועיין בא"ר כאן סק"ב מסיק ג"כ דאם התנו תחלה אף שבאו אח"כ לחשבון כמה מעות הרווחת בשבת כו' יש לצדד להקל. א"כ לפ"ז י"ל דכמ"כ בנדון זה בענין הפראהאן. אף אם לא דקדקו כלל לידע כמה עולה הפראהאן בשבת ויו"ט שרי. כיון שמתחלה התנו שיהיו הסוסים וכל המכשירים בשבת של הא"י לבד וכמו כן שכר השבת היינו הפראגאן להא"י לבדו ושל יום א' יהי' להישראל לבדו. הן הסוסים הן הפראגאן. א"כ הרי בשבת אין להישראל חלק כלל בהפראהאן מדינא אף שהא"י אינו מקפיד לידע כמה עולה הפראהאן בשבת היינו משום דאינו מקפיד כ"כ ומסתמא שכר יום א' שוה כשל יום השבת א"כ לא מפני זה בטל התנאי. ועכ"פ התנאי דהסוסים יהיו קנוים להא"י בשבת ודאי אינו מתבטל מחמת זה. ועי' מ"א סק"ב בשם ר"ל בן חביב סי' ק"ו דלכאורה חנות דמי ממש לנד"ז דשם אינו ידוע כמה עולה השכר בכל יום וס"ל דשרי לכו"ע. ועיין בדברי אאזמו"ר ז"ל בשולחנו סי' רמ"ה סעיף ד' ובק"א שם דאוסר בבאו לחשבון ואעפ"כ בסעיף ה' פסק מ"ש המ"א ב' ר"ל בן חביב. אלא שאפשר לחלק דהתם שקשה מאד לידע הריוח דיום השבת לבד ע"כ אין זה הערמה מה שאין מקפידי' כ"כ לידע. אבל הכא דאפשר לכתוב כמה פראהאן עולה בשבת וכמה עולה ביום א' א"כ אם אינן מקפידי' כלל ניכר מאד שכ"ז רק הערמה. ונראה דאף להמתירים בהתנו אף שבאו לחשבון אח"כ היינו דאין אומרים איגלאי מילתא למפרע שלא הי' אלא הערמה כו'. כי י"ל שאח"כ נתרצו כן. אבל כשבשעת המלאכה בשבתות ניכר כן שזהו רק הערמה י"ל דמודו שאסור. לכן נראה שצריך שיהי' ידוע כמה פראהאן עולה בימי השבת ויו"ט. וכמה עולה בימים שכנגדן. וזה בקל לידע דבלאו הכי מוכרח שיהי' כותב שיכתוב כמה עוברים ושבים כל יום ויום ועל כמה סוסים. א"כ הרי מזה יהי' ידוע החשבון:

גויש לעיין עוד בענין המספוא שחת ושבולת שועל שצ"ל קנוי לא"י בשבת ויו"ט דאל"כ כשיקח העגלן עמו מספוא יהיה של ישראל ואסור להוציאו בשבת. וכמ"ש בטוש"ע רסי' שכ"ה. ועוד דא"כ מחזי ודאי כהערמה מה שישראל נותן שחת וש"ש שלו לסוסים ביום שהם לא שייכים לו. מיהו זה י"ל דאינו הערמה כיון שנגד זה לוקחי' המספוא ג"כ מהשותפות להסוסים ביום שהם שייכים להישראל. והרי מסתמא אכילת הסוסים הוא בכל יום בשוה. אך מ"מ צ"ע מטעם הראשון. ואפשר לתקן גם זה כשיתנו ביניהן בתחלה ג"כ על השחת והש"ש שהשחת והש"ש שיקחו להסוסים ביום השבת יהי' שייך להא"י ומה שיקחו ביום א' יהי' שייך הכל להישראל דכמו שמהני התנאי על הסוסים עצמן כמ"כ יהי' מהני על השחת והש"ש. אך זהו אם היו באמת שותפים והי' הא"י מניח מעותיו ג"כ. אבל הכא שהיהודי יקנה אח"כ השחת והש"ש במעותיו איך יקנה זה להא"י. דבשלמא הסוסים שפיר מקנה לו אבל השחת והש"ש שעדיין אינן ברשותו איך יקנה לו עתה דבר שאינו ברשותו ושיקנה לו אז כל פעם שקונה טריחא מילתא טובא. ויש לומר שישכיר לו מקום שמניחים בו השחת והש"ש ולהתנות שחצירו ומקום הנ"ל יקנה לו השחת והש"ש לכשיובא לאותו מקום. וכדאמרינן בפרק בתרא דעכומ"ז (דע"א ב') ותיקני ליה כליו. ומבואר בהרמב"ם רפ"ד מהל' מכירה וטוש"ע ח"מ סימן ר' סעיף ג' דה"ז כמו שהונחו בתוך ביתו. א"כ מדין חצר הוא. וא"כ כמו דאמרי' ותיקני ליה כליו ה"נ קניא לי' חצירו. ועיין במקו"ח סי' תמ"ח סק"ה מדין זה שהביא מ"ש הח"י שם ס"ק י"ד בשם מהרש"ק הובא בתשו' נחלת שבעה סי' ל"א דדוקא בתורת מטלטלים אגב קרקע קונה ולא מתורת חצר דחצר משום שליחות אתרבאי וכאן אין תורת שליחות. וכ"כ אאזמו"ר נ"ע בסי' תמ"ח ססעי' י"א. ומיהו מסקנת המק"ח שם דהיינו בשאין הקונה עומד בצד חצירו דאז חצר משום שליחות אתרבאי וכאן אין שליחות. אבל בשעומד בצד חצירו דאמרינן בב"מ (די"ב א') דמשום יד אתרבאי. א"כ זה דאית ליה יד אף חצר אית ליה. ועמש"ש ב' הר"ן ואין כאן מקומו. דבנד"ז מסתמא ימכור להקונה שבשם דיוכל לעמוד בצד חצירו. וגם עכ"פ יוכל להקנות לו אגב קרקע. ולתקן קנין כסף היינו ע"י שיקבל ממנו עכשיו אוף גאב בשלמות ועל המותר יקבל ערב קבלן יהודי שיכנס בע"ק עבור הקונה. אך הנה בשו"ע חו"מ סי' ר"ט ס"ד בהג"ה הובאו ב' דעות בענין אם מקנה דשלב"ל שיקנה כשיהיה בעולם שיש אומרים דקנה ויש חולקין וכ' הט"ז דנראה דקי"ל כהיש חולקים וראייתו מרסי' ר"י דאפילו אמר לכשילד כו'. וצ"ל דלא דמי להא דבכורות פ"ח (דמ"ט סע"א) גבי הפודה את בנו תוך שלשים. שיהיה פדוי לאחר שלשים יום. דבאיתנהו למעות אחר שלשים יום לכו"ע בנו פדוי ואע"פ שאין בידו לפדותו עכשיו. ועיין בשו"ע י"ד סי' ש"ה סי"ג בהג"ה ובתה"ד סי' רס"ט. והחילוק י"ל דהתם אע"ג שאין בידו לפדותו מעכשיו מ"מ אין זה דבר שלא בא לעולם כ"כ דזמן ממילא קאתי כמ"ש במל"מ פ"ד מהל' אישות ה"ז בד"ה ודע. ואף שדבריו גבי קטן צ"ע וכמ"ש במ"א היינו משום דהשינוי מקטנות לגדלות הוא שינוי גמור וה"ל ג"כ דשלב"ל משא"כ מתוך שלשים לאחר שלשים. אף שעי"ז יוצא מדין ספק נפל אין זה רק גילוי מילתא בעלמא ועוד דאיכא רבנן דפליגי ארשב"ג. א"כ לכאורה נראה דבנד"ז אף שיהי' האוף גאב בשלמות ביד היהודי אף לאחר שיקנה השחת והש"ש י"ל דלא קני כיון שהקנה לו בשעה שלא הי' ברשותו כלל. ומיהו לענין האכילה שאוכלים הסוסים בשבת ממספוא הנ"ל ודאי דאין קפידא דאף שהמספוא הנ"ל לא קנה לגמרי מ"מ אין זה הערמה כיון שהקנהו לו והרי גם במוכר דשלב"ל ממש קי"ל דאי שמיט ואכיל הוה מחילה. כ"ש הכא דיש בזה כמה צדדים. וא"כ הקפידא רק לענין המספוא שיוציא העגלן בשבת ויו"ט. לכן יש לתקן שיהי' מספוא מיוחד במקום בפ"ע שיקנהו הא"י קנין גמור לאחר שבא לעולם ובכל שבת ויו"ט כשיצטרכו ליקח על הדרך מספוא יקח העגלן הא"י מאותו מקום דוקא:

דוהנה עי"ז הרווחנו דאין איסור ג"כ משום מראית העין כנזכר בסי' רמ"ג ורמ"ד גבי קבולת דאע"ג דאין איסור מדינא מ"מ אסור משום מראית העין שיחשדוהו ויאמרו דשכירי יום נינהו. מ"מ הכא לא חיישינן לחשדא כיון שיש להא"י חלק בו וכמ"ש המ"א סי' רמ"ה ססק"א וסוף הסימן והביאו אאזמו"ר ז"ל שם סעיף י"ג י"ד דהיכא שהא"י שותף עמו אין כאן חשש מראית העין כו'. וכ"כ הא"ר סק"א דז"ש המ"א ססק"א דאל"כ אפילו התנו ליתסר. ור"ל דאי איתא דשייך חשש חשדא דמראית העין אף כשיש להא"י חלק בגוף התנור או המרחץ. א"כ איך התירו התוספות ושא"פ וטוש"ע רסי' רמ"ה בהתנו גם במרחץ ע"פ התוספתא דדמאי פ"ו. והרי גבי מרחץ מבואר במשנה וגמרא ספ"ק דע"ז שאסור להשכירו לא"י אף בענין שאין איסור מדינא משום שנקראת על שמו ואיכא חשדא דמראית העין. ואיך התירו בפשיטות כשהם שותפים אם התנו תחלה. א"ו דכיון שהא"י הוא שותף בגוף המרחץ ליכא חשדא דמראית העין. וז"ש התוספות הובא ב"י ססי' רמ"ג והר"מ היה נותן טעם כו' דמי לשותף כו'. אבל בקבלנות דבית שנוטל מעות בשכרו לא הוה כשותף ואסור. אשר מזה מובן דהיכא שבאמת הוא שותף ליכא חששא דמראית העין היכא שמדינא שרי. ועיין בתשו' מהר"י הלוי אחי הט"ז סי' יו"ד שהחזיק הרבה בסברא זו דהר"ם. ואף שהב"י שם כ' ואין נראה כן מדברי הרמב"ם היינו שאין להקל ע"פ סברת הר"ם בהיכא דדמי קצת לשותפין אבל בשותפין ממש הרי התיר בהדיא הרמב"ם הובא בשו"ע רסי' רמ"ה דלא חיישינן למראית העין גם במרחץ כנ"ל. ובלאו הכי יש לצדד בחששא זו דמראית העין דהא מוכרח הוא ליתן הסוסים. וגם עפמ"ש הפוסקים גבי מכס דבמקום פסידא כה"ג לא חששו. ואין להחמיר לכתחלה שלא ישכור הפאצטין מה"ט דיש ללמוד היתר ממ"ש הריב"ש בתשו' סי' ק"א ובשו"ע סי' רמ"ח ס"ד היוצאין בשיירא כו'. ואף לדעת תשו' מהריב"ל הובא במ"א שם ס"ק י"ד וס"ק כ' אין להחמיר כלל כאן. ומ"מ יש לו לפרסם ההיתר שעשה שותפות עם הא"י ואיך שהסוסים וכל המכשירין הם קנויים לו בשבתות ויו"ט. ואין לחלוק על ההיתר הנ"ל ממ"ש בתשו' צ"צ סי' ל"ה שלא מצא היתר ע"י מכירה מכמה טעמים האחד משום דאסור למכור בהמה גסה לא"י. דהא כתב שם דלא אסר להו אלא משום דאלו האנשים שמוליכים משאות בסוסיהם לית להו פסידא כלל אם יהיו שובתים בשבת ואפשר להו בענין אחר רק שהם מוכרים בכוונה לא"י כדי להפקיע איסור שבת כו'. משא"כ בנד"ז שכששכר הפאצט מוכרח הוא ליתן הסוסים לעוברים ושבים מחוק הממשלה ואם לאו ענש יענש. א"כ בכה"ג מודה דלא שייך איסור הנ"ל אף לדברי הצ"צ כ"ש שהמ"א חולק ע"ז כמ"ש הא"ר ססי' רמ"ו אלא שהניח בצ"ע על המ"א. והנה אאזמו"ר ז"ל בק"א סי' רמ"ו סק"ד נתן טוב טעם לדברי המ"א. והטעם השני שכתב דעד כאן לא התיר הריצב"א התם אלא כשמוכר לו על כל משך זמן שתהיה בהמתו אצלו ולא על שבתות לחוד כו'. הנה אאזמו"ר בק"א ששם הסכים לחילוק זה וכמ"ש בשולחנו שם סי' רמ"ו סי"א דאם ההקנאה היא לשבת לבד אסור משום מראית העין אבל אם גם בימות החול גוף הבהמה קנוי לא"י כו' ע"ש. ובנ"ד נמי יהי' ענין ההקנאה שהחצי מכל השנה שייך להאינו יהודי. ובחצי הנ"ל יהי' כל השבתות והיו"ט. א"כ אין זה לשבתות לבד כ"א מחצי כל השנה דה"ל כשותפים דהתיר הריב"ש בהדיא אם התנו. ועיין בשו"ת תודת שלמים סי' כ' שנשאל בישראל שיש לו שדות משלו או בשכירות והאריס אינו יהודי והבהמות שעובד בהן השדות הם של ישראל כו'. דצ"ע מדוע לא העלה התיקון דתנאי שבהריב"ש כ"א שיבוא לפני רבני העיר ויפקיר בפניהם ובהסכמתם בפירוש החלק שיש לו בבהמות לכל שבת ושבת כו'. ואפשר משום דהתם שהשותפות בשדה אין שייך לומר כן שיטול האינו יהודי כנגדו ביום החול כי מלבד שאין נוהגין כן שיקצור כן ביום השבת לעצמו עוד זאת כי התם היה האינו יהודי אריס שאינו נוטל מהסתם חלק שוה כמו בעל השדות רק שליש או רביע א"כ לא שייך שיטול כנגד כל יום השבת בשעת קצירה. ושוב ראיתי בתשו' הנ"ל ד"ה ודע שהנדון שכתב דבכה"ג לא שייך תנאי ואין מציאות לחלק זה בחול וזה בשבת לפי שהבהמות עובדות הקרקע לשניהם כאחד תמיד: