סימן טו

אסימן טו

שאלה מסופר לפעמים מחמת מיעוט קופער וואש ורבוי עפצים אין הדיו שחור היטב ואותיות שיש עליהן עביות וגסות הדיו הם שחורים והאותיות שאין עליהם עביות הדיו כל כך הם נוטים לאדמומית אך לא אודם גמור רק דיהה ממנו. ויש דיו שמחמת רבוי קופער וואש כשכותבין בו על קלף חלק יש בהאותיות מראה גאלד פארב ויש בזה מראה גרין געל בלא או אודם כו'. אם הוא כשר כה"ג דיעבד בסת"מ. או לא. ואם עכ"פ מהני תיקון להעביר הקולמוס עליהן בדיו שחור. דלכאורה זהו דומה למ"ש המ"א סי' ל"ב ס"ק ל"ח דלא מהני בתפילין משום דהוי שלא כסדרן:

הנה מתחלה צריך לעמוד על החקירה בענין הדיו מהו. הנה הרב"י בא"ח רסי' ל"ב הביא שכתבו התוס' בפ"ב דמגילה (דף י"ט) ובפ"ב דגיטין (דף י"ט) ובפרק במה מדליקין (כ"ג) שאומר ר"ת דדיו שמתקנים בעפצים לא מיקרי דיו מדתנן בפ"ב דגיטין בכל כותבין הגט בדיו ובגמרא תני רבי חייא כתבו במי טריא ואפצא כשר. משמע שרבי חייא בא להוסיף על משנתינו אלמא מי אפצא אינו דיו ועוד הביא ראי' מנדה (י"ט) מהא דפלי קורטא דדיותא ובסה"ת סי' קצ"ה כ' עוד ראי' מלשון המשנה פ"ק דשבת אין שורין דיו. ופסק כן בסה"ת שם וז"ל א"כ צריך לכותבו בדיו שאינו של עפצים שאותו אינו קרוי דיו כמו שהוכחתי לעיל כ"א בדיו שלנו ששמין קליפות עץ שקורין פרונלייר או של עץ אחר במים על האש ושולקין אותו שם והמים ההם הם קולטים לחלוחית של הקליפות ואז המים משחירין וגם מתייבשים לאחר זמן ומותר לתת אדרימינט לתוך הדיו להשחירו דאין זה קנקנתום דפליגי ביה תנאי בעירובין אם אסור לתתו בדיו או לא עכ"ל. והתוס' בפ"ב דמגילה שם כ' שהאשכנזים השיבו לו לר"ת דמי טריא ואפצא היינו מים ששרו בהן עפצים אבל אותו שעשוי מגוף עפצים ודאי הוה טוב. ועד"ז כ' הר"ן פ"ב דגיטין לאחר שהביא דברי ר"ת שאין כותבין ס"ת אלא בדיו הנהוג בצרפת הנעשה מעץ שקורין אלידירן כו' כתב הוא ז"ל ואין אלו ראיות דאדרבה סתם דיו הוא של עפצים כדאמרינן בירושלמי מטיל בו דיו שאין בו אפצא אלמא סתם דיו יש בו אפצא וכי מרבינן הכא מכל דבר המתקיים מי עפצא היינו מים שנשרו בו העפצים בלא שום בישול ולא הוי דיו עד לאחר בישולו שהוא מתבשל עם אותן דברים שמערבין עמו וכשמתייבש נעשה קורטא. ור"ח ז"ל כ' דיו מדאר או חבר וחבר היינו דיו של עפצים עכ"ל הר"ן. וכלשון הזה הוא ג"כ בחי' הריטב"א פ"ב דגיטין שם וסיים אבל אחר שנתבשל נק' דיו ואם מבשלין אותו הרבה נעשה קורט ומי שידע לעשותו כתיקונו משים בו עשן עכ"ל. ומקור דבריהם הוא מדברי הרמב"ן בחי' פ"ב דגיטין שם וז"ל וכן אני אומר שדיו של עפצים הוא דיו סתם לאחר תבשילו אבל מי עפצא בלא בישול כו' ובירושלמי אמרו מטיל [בו] דיו שאין בו עפצא אלמא סתם דיו יש בו אפצא והוא מעורב בדברים כמו שרף אילנות ושמן ודברים הצריכים לו עכ"ל ועיין בספר יראים סי' ט"ז נדחק ליישב הירושלמי לפר"ת. והירושלמי הוא פ"ב דגיטין ה"ג שופך דיו שאין בו עפץ כו'. ובמרדכי פ"ב דגיטין סי' של"ט הביא ג"כ דברי ר"ת באריכות ואח"כ כ' אבל ראב"ן פליג ופירש דא"כ דדיו של עפצים ושרף פסול לס"ת ומגילה לא לישתמיט תנא כי תנאי כתבו בסם ובסיקרא כו' דליתני דיו של עפצים ושרף בהדייהו אלא ודאי של עפצים ושרף של קוצים הכל נקרא דיו והא דמייתי הכא מי טריא ואפצא לא זו היא שרף של דיו דעפצים דהא תנא ליה כבר אלא כאשר פי' רבותינו מי שרף ומי עפצים דכל חד לחודיה לא דיו מיקרי אלא כשהן מעורבין יחד מי שרף ומי עפצים והיינו דאמרינן כל השרפין יפין לדיו וההיא דנדה ודאי בדיו של קוצים מיירי. וכן ההיא דשבת. וא"כ ה"ק אין שורין לעשות דיו עכ"ל המרדכי. וכ"ה בהג"א שם. והנה דברי הראב"ן בפי' אין שורין דיו. היינו ע"ד פרש"י בע"ז (דף ל) גבי ואין עושין אלונתית ועי' סה"ת סי' קצ"ה דר"ת שהביא ראי' מאין שורין דיו הוא לשטתו שחלק שם גבי אלונתית ג"כ על פרש"י. והנה כדברי המרדכי בשם ראב"ן (ובהג"א כ' ריב"ן) כך הם ג"כ דברי הרא"ש בהלכות ס"ת הביאם הרב"י רסי' ל"ב וז"ל ואינה ראיה דמי עפצא לחודיה אינו נקרא דיו אבל כשמערבין בו קומו שקורין גומא בלעז נקרא דיו וראוי לכתוב בו אפילו על קלף מעופץ עכ"ל. והיינו מ"ש כדברי המרדכי שכ' דדיו היינו כשהן מעורבין יחד מי שרף ומי עפצים. ומי שרף היינו גומא כדפרש"י בשבת פרק במה מדליקין (דכ"ג ע"א) שרף גומא ור"ת שם לשטתו הוכרח לפרש דשרף דהכא היינו לחלוחית של אילן כו' אכן משמע בתוס' שם דהפי' היותר פשוט היינו דשרף הוא גומא כדפרש"י וא"כ המרדכי והרא"ש ס"ל דמי עפצים עם גומא זהו דיו. וכן מבואר מלשון הרמב"ן דלעיל שכ' והוא מעורב בדברים כמו שרף של אילנות כו'. אך שהרמב"ן והר"ן והריטב"א תופסים עיקר דדיו נקרא כשמתבשלים העפצים משא"כ בשריי'. ולהמרדכי והרא"ש אין נפ"מ כ"כ מהבישול רק שיהי' מעורב עם גומא:

קיצור. ר"ת אומר דדיו שמתקנים בעפצים לא מיקרי דיו וכ"כ בסה"ת. אלא דיו הוא מה ששולקין קליפות עץ במים. והתוספות פ"ב דמגילה (די"ט א') כתבו שהאשכנזים השיבו על ר"ת וכ"ד הר"ן לא כר"ת ושכ"ד ר"ח וכ"ד הרמב"ן בחידושיו פ"ב דגיטין שם וכן במרדכי פ"ב דגיטין סי' של"ט דהראב"ן ג"כ חולק על ר"ת וכ"ד הרא"ש בהלכות ס"ת אך שהרמב"ן והר"ן והריטב"א תופסים עיקר דדיו נקרא כשמתבשלים העפצים משא"כ בשריי'. ולהמרדכי והרא"ש אין נפ"מ כ"כ בין בישול לשריי' רק שיהיה מעורב עם גומא:

בעוד כ' הרב"י שהרמב"ם בפי' המשנה בפ"ב דסוטה כ' שמי שאומר שס"ת הכתוב באלחיבר פסול הוא טועה והאריך בטעם הדבר וביאר שם המעתיק שאלחיבר הוא הדיו של עפצים ומטילין בתוכו קנקנתום והוא מין ממיני העפר המשחיר ואינו נמחק וכ"כ ר"ח ז"ל עכ"ל המעתיק שם. וגם הר"ן פ"ב דגיטין כתב כן בשם ר"ח ודיו הוא מדאר או חבר כו'. ובתשו' הרמב"ם סי' מ"ה כ' שבתוך הדיו הנק' חיבר יש ג"כ קומוס וקנקנתום. אמנם בחיבורו פ"א מהלכות תפילין כ' ואם כתב במי עפצא וקנקנתום כשר. והמרדכי והרא"ש דכתבו דדיו היינו מי עפצים עם גומא ולא הזכירו קנקנתום צ"ל משום דס"ל לחוש למ"ד אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו. וס"ל דמי עפצים וגומא בלא קנקנתום הוי דיו ולהרמב"ם י"ל דמי עפצים עם גומא בלא קנקנתום אינו דיו גמור משום דקנקנתום הוא מין עפר המשחיר המי עפצים כמ"ש המעתיק כנ"ל משא"כ בגומא. ומש"ה י"ל שא"א להכשיר דיו של עפצים אא"כ עם קנקנתום ולסמוך ע"ד מ"ד דמטילי' קנקנתום לתוך הדיו. אך קשה דהא הרמב"ם בפי' המשניות בשבת פרק הבונה ופ"ב דגיטין כ' דיו נקרא בערבי אלמידאר (וכ"כ הר"ן ב' ר"ח מדאר או חבר) וסם שם העיקר איזו עיקר שיהיה ורצונו בכאן עיקר צובע. וסיקרא ג"כ ידוע והוא כמו אבן שצובע צבע אדום ובפ"ב דגיטין כ' טיט אדום ונקרא בערבי אלמגרא. קומוס הוא מין עפר שמשחיר ונקרא בערבי אלזא"ג. קנקנתום ממין הקומוס וכן נקרא בערבי קלקנתום ובפ"ב דגיטין כתב הוא כמו כן מין מן העפר המשחיר. וא"כ כיון דלפירושו קומוס הוא ג"כ עפר המשחיר. למה צריך ליתן לתוך מי עפצים קנקנתום שיש מ"ד שאין מטילין אותו לתוך הדיו הא היה די במי עפצים עם קומוס ולקמן יתבאר תירוץ על זה:

והנה רש"י פי' בשבת פרק הבונה (ק"ד ב') ובגיטין (דף י"ט ע"א) סם אורפמינט. ובמגילה (דף י"ח סע"ב) כ' דשמו זרניך בלשון הקדש. סיקרא אימניא צבע אדום שצובעין בה תריסין. קומא גומא שרף אילן ומתיכו בתוך המים וכותב הימנו כ"כ בסוטה (דף י"ז ע"ב). קנקנתום ארמינט ובמגילה (דף י"ט ע"א) כתב שצובעין בו מנעלים שחורין. ובסוטה (דף י"ז ע"ב) פי' וויטריאלו או אורדמינט קורין אותו. והתוס' בעירובין (די"ג ע"א) ובגיטין (די"ט ע"א) השיגו על רש"י שפי' דקנקנתום הוא אדרמינט. ובמגילה (די"ח סע"ב) השיגו עוד ע"ז מטעם אחר דהא דיו שיש בו קנקנתום אינו יכול למחות ובכל יום אנו מטילין ארמינט לתוך הדיו שלנו ואפ"ה מחקינן ליה לכן הסכימו לפי' רשב"ם דקנקנתום הוא קרקע ירוקה שקורין וויטריו"ל. ואע"ג דמוכח בגמ' דקנקנתום הוא שחור מפרש ר"י דאחר שטוחנין אותה יפה לתת לתוך הדיו אז היא משחרת. ובמגילה (די"ח סע"ב) ביארו שמשחרת כששוחקין אותה הדק. וכ"כ פ"ק דעירובין (דף י"ג ע"א). וקשה דהא רש"י עצמו בסוטה פי' דקנקנתום וויטריאלו או אורדמינט קורין אותו משמע ג"כ דהכל דבר אחד. ואולי שני המינין קרובין זל"ז כדמשמע מפי' הרמב"ם שפי' קומוס הוא אלזאג וקנקנתום ממין הקומוס. והנה אלזאג בערבי היינו וויטריאלו כמ"ש בערוך ערך קלקלנתום וכ"ה בחי' הרמב"ן בגיטין י"ט. וכן משמע בהר"ן פ"ב דגיטין שכ' דדיו שיש בו ארמינט אינו נמחה (והוא נגד מ"ש התוס' דמגילה). אלא דמה שנהגו ליתן קנקנתום לתוך הדיו כ' הר"ן שהוא כמ"ד לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה שבמקדש אבל ס"ת שרי וכ"כ בחי' הריטב"א שם. (והנה ע"פ דברי הר"ן והריטב"א מתורץ מה שהקשינו לעיל על הרמב"ם דכיון דארמינט וויטריאלו שניהם א"י למחות ולהרמב"ם קומוס וקנקנתום הם ב' מינין אלו כדפרי' קומס אלזאג דהיינו וויטריאלו א"כ קנקנתום ארמינט להכי אף דע"י קומוס משחיר הדיו של עפצים מטילין קנקנתום ג"כ דהא גם ע"י קומוס א"י למחות ועוד דהא קומוס היינו וויטריאלו שעי"ז גם להתוס' א"י למחות) וקרקע ירוקה משמע דהיינו מה שאנו קורין קופער וואש. שעי"ז הדיו של עפצים משחיר ועי' בהג"א פ"ב דגיטין. וז"ש רש"י בנדה לא כשחרורית חרת הניתך במים אלא כשחרורית חרת הניתך בדיו ור"ל דהדיו נעשה הרבה שחור על ידי השלכת הקופער וואש לתוכו ממה שהמים משחירים על ידו. ולפ"ז צ"ע על הרא"ש והמרדכי דהא לפרש"י והתוס' גומא היינו קומוס. וא"כ איך סגי במי עפצים עם גומא שיהי' דיו. הא דיו בעינן שחור והשחרורי' בדיו של עפצים נעשה ע"י השלכת קופער וואש שהוא וויטריאלו או ע"י ארמינט דהוא שחור בעצמו. אבל ע"י גומא שהוא שרף אילן לא משמע כלל שיהי' נעשה הדיו של עפצים שחור כ"כ ואיך מכשרי לכתוב בו סת"מ והרי הרמב"ם כ' פ"א מה"ת הלכה ה'. וא"כ מה מיעטה ההלכה שנאמרה למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו למעט שאר צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן כו' וכ"כ הגמי"י שם ב' רבינו שמחה צבע שחור המתקיים על הקלף נק' דיו כי לא מצינו הלמ"מ שלא יהא כשר אלא דיו קרוש ודיו עפצים עכ"ל. אלמא עכ"פ דיו שחור בעינן הלמ"מ. וכן משמע בנדה (די"ט ע"א) שחור כחרת ובגמ' (דף כ') חרת שאמרו דיו. וכן איתא שם פלי (קורא) [קורטא] דדיותא ובדיק בה. אלמא דדיו הוא שחור. הן אמת דמבואר שם בגמ' דפכחותא דדיו שהוא הדיו שלמעלה בהכלי אינו שחור כל כך כחרתותא דדיו שבשולי הכלי עד שהוא טהור גבי נדה ובודאי פשיטא דלענין סת"מ כשר הוא דהא כך כותבין בדיו שלמעלה וכ"כ הת"ש סי' ל"ח סק"ז דיו סתם אפי' בפכחותא במשמע והיינו עליונו של דיו כמ"ש רש"י ושיעור שחרות דפכחותא דדיו אפ"ל לפי הסוגי' דנדה שם דשחור כזית כזפת כעורב סגי דאילו הזית קליש מפכחותא דדיו לא הוה צריך לאשמועינן דהוא טהור דהא כפכחותא דדיו ג"כ טהור וכ"מ שם דכזית וזפת ועורב זהו דיהה מחרתותא דדיו וכמ"כ פכחותא דדיו הוא דיהה מחרתותא כו' וכ"נ דעת הת"ש שם. אך עכ"פ שחור בעינן. ואיך מכשרי הרא"ש מי עפצים עם שרף אילן. ואפשר ע"י שרף אילן משחירים ג"כ המי עפצים. והגם שבודאי אינן משחירים כ"כ כמו ע"י קופער וואש או ארמינט. וכנראה מפרש"י בנדה (כ') גבי שחור כחרת חרת שאמרו דיו. כלומר שחרורית חרת הניתך בדיו. הרי דעיקר שחרורית הדיו נמשך מן החרת דהיינו חרתא דאושכפי שהוא קנקנתום והוא ארמינט או וויטריאלו. משא"כ בגומא. מ"מ י"ל דע"י הגומא נמי משחיר. וס"ל להרא"ש ומרדכי דאין זה מתנאי הדיו שיהי' שחור ביותר. דהא שחור כחרת תנן ולא כדיו ומ"ש בגמ' דיו הא פרש"י כלומר כשחרורית חרת הניתך לתוך הדיו. אלא עיקר ענין מעלת הדיו שזהו אף לעכב הוא כמבואר בגמרא בשבת פרק כל כתבי (דקט"ז ע"ב). גבי היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום. מצילין אותו מפני הדליקה או אין מצילין כו' עד הני מילי היכא דכתיבי בדיו דמיקיים אבל הכא כיון דלא מיקיים לא. וכתב התוס' שם אע"ג דבפ"ב דגיטין קרי להו דבר שמתקיים דתנן בכל כותבין הגט בדיו בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שמתקיים אומר ר"י דהתם קרי ליה מתקיים טפי ממשקין ומי פירות דקתני התם בסיפא דאין כותבין בהן אבל אין מתקיימין כמו דיו אבל קשה לר"י דתנן בפ"ב דסוטה (דף י"ז) גבי מגילת סוטה אין כותבין לא בקומוס ולא בקנקנתום אלא בדיו שנאמר ומחה כתב שיוכל למחות אלמא קומוס וקנקנתום מתקיימין יותר מדיו ואומר ר"י דלעולם אינן מתקיימין כמו דיו ומ"מ אינן יכולין למחות כמו דיו לפי שנבלעין בקלף עכ"ל. א"כ י"ל דעיקר מעלת הדיו הוא זה דכשכותבין בו הוא דבר של קיימא וכ"מ בחי' הרשב"א שם וז"ל דהני סם וסיקרא קומוס וקנקנתום מיקיימי קצת עד שדרכן של בני אדם לכתוב בהן דברים שאין עשויין לקיימן לעולם אלא זמן א' כספרי הזכרונות וכיוצא בהן. אבל לענין ספרים דבעינן דבר המתקיים לעולם. הני לא מיקיימי עכ"ל. וא"כ בדיו של עפצים עם גומא י"ל דהוא ג"כ מתקיים אף בלי קנקנתום לכן נק' דיו:

קיצור. הרמב"ם בפי' המשנה פרק שני דסוטה כתב דדיו של עפצים עם קנקנתום הוי דיו וכ"כ בחיבורו פ"א מה' תפילין ובתשו' סי' מ"ה משמע הא מי עפצים עם גומא לא הוי דיו גמור. מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בשבת פרק הבונה משמע דקומוס הוא ג"כ משחיר המי עפצים. מהו קנקנתום פי' רשב"ם שהוא קרקע ירוקה שקורין וויטריאלו וכשטוחנין אותו יפה לתת לתוך הדיו אז היא משחרת. וקרקע ירוקה הוא קופער וואש. צ"ע על הרא"ש והמרדכי איך סגי במי עפצים עם גומא להיות דיו הא דיו בעינן שחור והשחרורית בדיו של עפצים נעשה ע"י השלכת קופער וואש. ואפשר ע"י גומא משחירים המי עפצים ג"כ הגם שאין משחירין כ"כ כמו ע"י קופער וואש מ"מ נחשב ג"כ דיו וגם עיקר מעלת הדיו היינו שהוא דבר של קיימא כ"כ בחידושי הרשב"א. וא"כ בדיו של עפצים עם גומא י"ל ג"כ דהוא ג"כ מתקיים אף בלי קופער וואש לכן נקרא ג"כ דיו ועמ"ש ססעי' ג' בשם רבינו שמחה:

גועיין בתשו' הרמב"ם סי' מ"ה במ"ש נראה מכאן שהדיו המוזכרת תמיד הוא דבר שעושה רושם כמו סיקרא וקומוס וכיוצא דאי לאו הכי יהי' פטור הכותב בה בשבת דהוי כאילו כתב במשקין או במי פירות שהוא פטור מפני שהוא דבר שאינו מתקיים ואם ימחקוה תצא כמ"ש בדיו המוזכרת בסוטה עכ"ל. נראה דס"ל דדיו המוזכרת בסוטה שאם ימחקוה תמחק הוא ג"כ דבר שאינו של קיימא. ודיו של קיימא הוא ג"כ עושה רושם כסיקרא וקומוס כו'. וזה צע"ג דאיך אפ"ל דדיו דסוטה אינו דבר של קיימא דהא כשר ג"כ לס"ת. ואדרבה לחד מ"ד דוקא בדיו זה תכתב ס"ת. ובהדיא איתא בירושלמי הביאוהו התוס' בסוטה (י"ז ב') ומחה יכול במשקין ומי פירות כו' והיינו דבסוטה ג"כ בעינן דיו של קיימא. ובודאי הכותב בדיו הנז' בסוטה בשבת חייב. ומדברי התוס' דשבת (קט"ז ב') בשם ר"י מבואר בהדיא. דענין דבר של קיימא וענין אינו יוכל לימחק הם ב' דברים ודיו דסוטה הוי דבר של קיימא אע"ג שיכול לימחק. וקומוס וסיקרא וקנקנתום. הם נקרא דבר שאינו מתקיים (לגבי דיו הנ"ל) אע"ג שרישומן נשאר לפי שנבלעין בקלף מ"מ אין הכתב נק' של קיימא ודיו שיש בו קנקנתום יש בו ב' הענינים שהוא דבר של קיימא וגם אינו יכול למחות. לכן ל' תשו' הרמב"ם צ"ע ואולי יש שם ט"ס. ועיין הגמי"י פ"א מה' תפילין בשם התוס' שהעיקר שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף דיו הוא וכותבין בו סת"מ עכ"ל. וזה מסכים כמ"ש בשם הסוגי' דשבת (דקט"ז) דעיקר ענין הדיו הוא דבר של קיימא. ומדלא הזכירו ההגהות בשם התוס' שיהי' ג"כ שחור. אפשר שזהו ג"כ כמשמעות הרא"ש והמרדכי שאין זה מעכב כ"כ. מיהו ודאי פשיטא דשאר צבעונין כמו אדום וירוק שהזכיר הרמב"ם פסולין ג"כ להרא"ש והמרדכי אף אם הוא ממי עפצים ושרף אילן רק שאינו מעכב כ"כ שיהי' שחור גמור כ"א אפילו הוא מעט שחור י"ל דכשר. אמנם בשם רבינו שמחה כ' הגמי"י צבע שחור המתקיים על הקלף נק' דיו הרי משמע דבעינן שחור נמי לעיכובא כמו דמתקיים בעינן לעיכובא. וכ"מ מהרמב"ם וש"ע רסי' ל"ב. ולדבריהם י"ל דשיעור השחרות הוא כמו זית וזפת ועורב כדמשמע בנדה (ד"כ) דכה"ג הוא הדיו הלחה שכותבין בה כמש"ל:

קיצור. מדברי התוספות דשבת (קט"ז ב') בשם ר"י דענין דבר של קיימא וענין אינו יוכל להמחק הם שני דברים ודיו שבמגילת סוטה אע"ג שיכול להמחק עכ"ז הוא דבר של קיימא יותר מקומוס וקנקנתום אע"ג שאין יכולין להמחק. ודיו שיש בו קנקנתום יש בו שני הענינים. רבינו שמחה דדיו היינו צבע שחור המתקיים על הקלף. וזה דלא כמ"ש סעי' ב' להרא"ש והמרדכי:

דנמצא העולה מכל הנ"ל. דלדעת ר"ת וסה"ת צ"ל הדיו לסת"מ מקליפות עץ שמבשלין במים כו' ואסור לכתוב בדיו של עפצים כמ"ש בתוס' כנ"ל וכ"ה עוד בתוס' בנדה (דף כ'). ולהרמב"ם מעשה הדיו לכתחלה הוא מעשן של שמנים וגובלין אותו בשרף האילן ובמעט דבש כו' עד ושורהו במי עפצא כו'. כמ"ש בה' תפילין פ"א ה"ג. ורש"י בשבת פרק במה מדליקין (דכ"ג) כ' בשם תשו' הגאונים שגובלין אותו במעט שמן ולא נז' כלל דבש וכ"מ בגמ' שם. אמנם התוס' במגילה בשם האשכנזים והרמב"ן והר"ן והריטב"א בפ"ב דגיטין ע"פ הירושלמי שם כ' דדיו דעפצים דיו גמור הוא וכ"כ בשם ר"ח וכ"ד המרדכי בשם ראב"ן וכ"כ בהג"א וכ"ד הרא"ש וכ"כ הגמי"י בשם מסקנת התוס' ורבינו שמחה וגם הרמב"ם מכשיר. וע"ש בהגמי"י דמקשו על ר"ת שלדבריו אפילו דיו צרפתי אינו דיו אע"פ כו' אבל העיקר נראה כו'. אלא שדעת הרמב"ן והר"ן והריטב"א שצ"ל ע"י בישול העפצים דוקא והדברים שמערבים עמו למ"ש בתשו' הרמב"ם היינו קומוס וקנקנתום שהם ארמינט וקופער וואש. והם המשחירים הדיו. וה"ה ודאי דסגי בקופער וואש לחוד וכמ"ש בחיבורו ואם כ' במי עפצים וקנקנתום כשר. ולהרמב"ן והמרדכי והרא"ש צ"ל ג"כ גומא שהוא שרף האילן. ובענין אם בעינן שיהיה כדיו של סוטה. הנה הר"ן כ' דא"צ דקי"ל דמטילין קנקנתום וכ"ד הרמב"ם. ואין נ' כן דעת הרא"ש ומרדכי. אמנם לפרש"י דקנקנתום הוא ארמינט. א"כ קרקע ירוקה שזהו קופער וואש אינו קנקנתום וכמו שכ' התוס' לפירושם דהקרקע ירוקה היא קנקנתום אזי ארמינט אינו קנקנתום. כמ"כ לפרש"י י"ל להפך ודעת הרשב"א פ"ב דנדה נ' כרש"י. לכן יש עוד צד להתיר ליתן קופער וואש בדיו כנהוג אצלינו אפי' למ"ד אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו. וראיתי לרבינו ז"ל סי' ל"ב ס"ד ויש מי כו' וטוב לחוש כו' לעשות הדיו מעשן כו' שאם תמחקנה כו' ואם כ' סתם במי עפצים כו' ואינו נמחק כשרים עכ"ל. וצ"ע דהמחמירי' שיהיו מעשן כו' אינו מה"ט לחוד שאם תמחקנה יהי' נמחק אלא משום דס"ל דמי עפצים לאו דיו הוא. ועיין בא"ר סי' ל"ב סק"ד. ועיין בג"פ סי' קכ"ה סק"ב בענין פי' נמחק מהו ונ' דיש לפשוט ספיקו מדברי ר"י שבתוס' דשבת (דקט"ז ע"ב) לפי שנבלעין כו'. א"כ הא דדיו נמחק משום שאינו נבלע כו'. ולענין הלכה הנה בש"ע י"ד סי' רע"א ס"ו כ' וז"ל ס"ת צריך שיכתבו בדיו העשוי מעשן השמנים שרוי במי עפצים ואם כ' במי עפצים וקנקנתום כשר עכ"ל. ובאלי' רבא סי' ל"ב סק"ד כ' דמלשון ש"ע בא"ח שם רסי' ל"ב משמע דלכתחלה כשר בכל דיו אף שאינו עשוי מעשן וכן משמע בב"י. וע' בי"ד סי' רע"א בש"ע ס"ו ובדברי רמ"א וצ"ע עכ"ל. ובאמת צ"ע שהרי אף אם יהי' בו ג"כ עשן השמני' עדיין אין זה דיו שהי' בימי חכמים כמ"ש בהגמי"י פ"א מה' תפילין שהרי אין מטילים בו שמן אעכצ"ל לסמוך ע"ז שג"ז נק' דיו כיון שהוא מתקיים וניכר על הקלף כו'. וכה"ג כ' הפוסקים גבי עיבוד העורות שתקון שלנו שנותנים סיד ומורייס לשרות הקלפים טוב הוא כעיבוד העפצים שנז' בגמרא כמ"ש בסה"ת סי' קצ"ג ושא"פ. ואף דשם הביאו ראי' שגם בימי הגמרא הי' ג"כ עיבוד אחר שלא ע"י עפצים הרי גם כאן הביא הרמב"ן ראי' מירושלמי שיש ב' מיני דיו כו' כמש"ל. ומ"מ שמעתי שנוהגין הסופרים דמדינתינו ליתן איינגעלשי רוש לתוך הדיו והוא ענין עשן השמנים. ובאמת שאין ראי' מהירושלמי שבדיו דאפצא לא הי' בו עשן השמנים. ומ"מ דיעבד ודאי אם כ' בבישול עפצים וקופער וואש ודאי כשר ונק' דיו. והנה נ' דצ"ל ג"כ גומא כמ"ש הרא"ש ומרדכי. מיהו י"ל להזהיר שמרבוי הגלאנץ לא יהיו נושרים וקופצים האותיות דוגמת מ"ש בג"פ סי' קכ"ה סק"א ויש מין דיו גסה ומבהקת כו' אחר יום או יומים מכח גסות הדיו קופצים ונושרים האותיות כו'. ועוד נ' דטוב שהדיו ישתהה הרבה אצל הסופר אחר עשייתו ואחר שיהוי יכתוב בו משום דכ' הרמב"ן והרשב"א ספ"ב דנדה גבי כקיר כדיו וכענב וזוהי ששנינו עמוק מכאן טמא. דאיך יתכן על דיו שהוא עמוק משחור כחרת דהיינו ג"כ דיו. ופי' שהדיו הלחה כשהוא משתהה הרבה הולך וכוהה יותר ומתחזק בשחרירותו. וע' בס' בית אפרים בק"ה סי' ל"ז ס"ח. א"כ טוב יותר לכתחלה לכתוב סת"מ בדיו שנשתהה הרבה אחר עשייתו שאז יהי' שחור בתכלית כדבעי:

קיצור. גם למ"ד שהדיו דסת"מ אין מטילין קנקנתום יש לצדד דלפרש"י י"ל דקופער וואש אינו קנקנתום. בש"ע י"ד סי' רע"א ס"ו מבואר דלכתחלה צריך בדיו העשוי מעשן השמנים. ובאלי' רבא סי' ל"ב סק"ד כתב דמלשון הש"ע שם משמע דלכתחלה כשר בכל דיו. והיינו שיהי' שחור ודבר המתקיים ע"ד הנ"ל:

הואחר שנתבאר ענין הדיו לכתחלה. מעתה נבוא לשאילתינו. והנה כשהאותיות אינן שחורים ודאי א"א להקל בלא תיקון. אך לכאורה לא מהני בזה תיקון כמ"ש המ"א והביאו ג"כ הא"ר. וביותר לפמש"ל שדיו שאנו עושים עכשיו ממי עפצים וקופער וואש אין זה הדיו שהי' בימי חכמים אלא שאנו סומכים על מסקנת הפוסקים שהעיקר שכל צבע שחור המתקיים על הקלף נק' דיו. א"כ י"ל הבו דלא להוסיף ודוקא כשהוא שחור משא"כ בנד"ז. שמראות אלו שבאו בהשאלה אינן שחור כלל. שהרי אפילו גבי דם נדה שעכשיו אין בקיאין במראות ומטמאין אף דיהה דשחור עכ"ז מטהרין גרין ובלא ע' בי"ד סי' קפ"ח ובס"ט שם סק"א כמראה ברוין כו' אלמא דאין שייכי' אפילו לדיהה דשחור. וא"כ יש לחוש בתיקונן בתפילין משום שלא כסדרן כמ"ש המ"א. ועוד דלכאורה יש לחוש אפילו בס"ת דאין שייך פסול שלא כסדרן אם מהני תיקון משום דכתב ע"ג כתב אינו כתב אלא דחשש זה נראה שאינו חשש ולכן לא הזכירו המ"א והיינו כמ"ש מהרי"ל בתשו' ססי' קי"ט. ולכן יש לדון נידון חשש הראשון. ולעד"נ לצדד בזה משני טעמים הא' משום דכבר נת' שלהמרדכי בשם ראב"ן והרא"ש והג"א דמכשרי דיו דעפצים עם גומא לבד. לפ"ז י"ל (דאין) דתנאי דשיהי' הדיו שחור הרבה אין מעכב כלל. ואף שבודאי יש לתפוס כפסק הש"ע ושא"פ ומשמעות הגמ' דסתם דיו צ"ל שחור גמור. מ"מ נ"ל דכיון שהאותיות שיש עליהן עביות וגסות הדיו הן שחורים רק האותיות שאין עליהן עביות הדיו כ"כ הם נוטים לאדמומית או לשאר מראות א"כ במכש"כ שהדיו שבכלי שכותבין ממנו הי' ודאי מראיתו שחור גמור. וא"כ לא נפיק זה מכלל דיו שחור. וקצת ראי' לדבר דהא פכחותא דדיו אינו שחור כחרתותא דדיו והוא בכלל דיהה מן השחור שגבי מראות האשה. ופשיטא דפכחותא דדיו כשר לכתיבת סת"מ כמש"ל. והנה בת"ש סי' ל"ח סק"ז כ' ואיכא למידק ע"ז אמאי קאמר רבא ככוחלא כשרה ופרש"י מראה לאזור כו' ופירשו בו דקמ"ל דלא תימא שחור הוא והרי הבגדים הצבועים לאזור רחוקים הם משחרורית זפת ועדיפא הל"ל לרבא לאשמועינן ולומר כזיפתא כשרה. ונ"ל דהאי מראה לאזור דכתב רש"י אין הכוונה על הבגדים הצבועים רק על הגוף הצבע שצובעים ממנו לאזור ונק' ג"כ לאזור ונקרא אינדי"ך והוא שחור הרבה וכ"ה בבית לחם בשם מח"ב בהדיא וכתי' זה מוכח נמי בגמ' דנדה (דף י"ט) דאמר דיהה אפילו ככחול טהור ע"ש עכ"ל. ור"ל מדקאמר אפילו ככחול מוכח דכחול שחור יותר מכזפת כו' והיינו גוף הצבע ועכ"ז הדברים שצובעים בו רחוקים הם משחרורית זפת כו'. והנה מדאמר בגמ' דנדה דיהה אפילו ככחול. מוכח דכחול הוא השחור יותר מכל מיני שחור דדיהה כנ"ל. א"כ פכחותא דדיו שהוא ג"כ בכלל דיהה משחור שבמשנה י"ל ודאי דאינו שחור מן צבע אינדיך הנ"ל שהוא הכחול. וא"כ אין תימה אם האותיות שכותבין בו על הקלף שאין עליהן עביות וגסות הדיו הם רחוקים משחרורית דיו ממש שהרי כן הוא בדברים הנצבעי' מן הכחול כנ"ל בשם הת"ש. וא"כ אין לפוסלם בסת"מ מאחר דהדיו הי' שחור כשיעורו דהיינו פכחותא דדיו כו'. (ושוב ראיתי דזה אינו דהטעם שהדברים הנצבעים בכחול הנקרא אינדיך הוא דיהה הרבה מן האינדיך זהו לפי שאין צובעים באינדך עצמו לבד כי אם מבשלים אותו במים רבים מאד. משא"כ דיו זה שלאחר שבשלו אותו עם המים הוא כמראה אינדך א"כ לכן גם כשכותבין אותו על קלף אין ראוי שיהי' דיהה עוד ממראה הדיו רק מעט מזעיר ומ"מ בנד"ז יש להקל משאר טעמים. זהו הג"ה לאחר זמן רב). וגם אין לחוש להטענה שכתבתי משום הבו דלא להוסיף כיון שאין זה דיו שהי' בימי החכמים. דהא רוב הפוסקים ס"ל דדיו דעפצים עם מה שמערבים בו ומבשלי' אותו דיו גמור הוא כמש"ל באריכות. והנה לפ"ז אפשר לומר דאפילו בלי שום תיקון והעברת הקולמוס הם כשרים. אלא דע"ז ודאי אין לסמוך. אבל עכ"ז ע"י תיקון ודאי יש להכשירם ואין לחוש בכה"ג משום שלא כסדרן וכעין מ"ש בתשו' מהרי"ל סי' קי"ט. שמהר"מ התיר לתקן כשלא היו האותיות גופן אחד אלא פרודות כו' אע"ג דפסולין לגמרי כו' כש"כ הכא דכשרים עכ"ל. וכך י"ל אנ"ד כש"כ הכא כיון שאפשר וקרוב הדבר דכשרים לגמרי לכן מהני תיקון עכ"פ וחשוב כסדרן:

קיצור. ובנ"ד אם יש לחוש לתקן בתפילין משום שלא כסדרן י"ל שאין לחוש משני טעמים האחד שלפ"ד קצת ראשונים י"ל דתנאי שיהיה הדיו שחור הרבה אין מעכב כלל. ואפשר יש לצרף דעתם בנד"ז לגבי חשש דשלא כסדרן כיון שהאותיות שיש עליהן עביות וגסות הדיו הן שחורים. עוי"ל דדיו שהוא כמראה גוף צבע אינדיך כשר. ואפ"ל כשכותבין בו על הקלף נעשה דיהה יותר כעין מ"ש בת"ש סי' ל"ח סק"ז דהצבע שצובעין הבגד. ושוב ראיתי דזה אינו דהטעם שהדברים הנצבעים בכחול הנק' אינדיך הם דיהה רבה מן האינדיך זהו לפי שהאינדיך יש מבשלים אותו עם מים הרבה. משא"כ דיו זה שאחר שבישלו אותו עם מים הוא כמראה אינדיך א"כ גם כשכותבין אותו על הקלף אין ראוי שיהי' דיהה עוד מראהו ממראה הדיו רק מעט מזעיר. מ"מ י"ל דמהני התיקון דאין לחוש בכה"ג משום שלא כסדרן כדמשמע בת' מהרי"ל:

ווהנה הטור א"ח סי' ל"ב כ' אבל אם חסר אות א' אין לה תקנה שאין מגיהין בתפילין שא"כ היו כתובין שלא כסדרן ואמרו במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנוזו. והרב"י כ' כ"כ הרמב"ם ז"ל פ"א מה' תפילין. ובאמת דברי הרמב"ם אינן כדברי הטור שהרמב"ם כ' פ"א הט"ז שאין תולין בהן אפילו אות אחת. אבל לא הזכיר כלל הטעם דהוי שלא כסדרן. וד' הגמי"י שם אות נ' תמוהים דכתב ע"ז בירושלמי דמגילה מפרש טעמא משום דלא הוי כסדרן דאמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנוזו ואין מחלק בין בפרשיות בין בתיבות בין באותיות עכ"ל. וזה אינו דבירושלמי פ"ק דמגילה נזכר רק תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות. ולכן כ' בסה"ת בסי' ר"ה שאם דילג אות אחת או שתים והניח ריוח למעלה כסדר השורה יכול לכותבן שם עכ"ל. הרי דאע"ג שכבר כתב כל הפרשה ונמצא כותב האות א' או שתים שדילג שלא כסדרן כשר ופיסולא דירושלמי הוא רק שאין תולין והוא פיסולא אחרינא אלא שאח"כ כ' סה"ת שם אמנם י"מ דטעמא דאין תולין בתפילין ומזוזות לפי שנכתבו שלא כסדר ותניא במכילתא גבי תפילין כתבן שלא כסדרן יגנוזו. א"כ אסור לכתוב בריוח שהניח האות שדילג עכ"ל וכן סתם בסימניו להחמיר כסברת הי"מ. אבל בירושלמי אין הכרח כלל לדין זה והרי לסברא קמא דסה"ת כשר גמור הוא. ולכאו' נ' ראיה לסברא הראשונה מלשון המשנה פ"ק דמגילה (ד"ח סע"ב) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות כו' ותפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית. משמע דליכא חילוק אחר ביניהם ואילו להי"מ הרי כתיבת שלא כסדר אות אחת ותיבה א' פוסל א"כ יש הבדל גדול ביניהם. וכן בירושלמי מקשה ע"ז מהא דתולין בספרים כו' אלמא דאין בין הוא דוקא. ותירוץ הירושלמי ע"כ צריך לפרש כמ"ש הר"ן בתשובה וכדלקמן. והנה הר"ן בתשובה סי' ל"ט נ' דמפרש דפיסול שלא כסדרן שבסה"ת היינו שהתליי' הנכתב באמצע שיטה שלא במקומו הוא נכתב לפי שהקריאה כו' ע"ש. משמע דע"ז שנכתב אחר שכתב להלן אינו מקפיד כלל. אלא שתמוה פי' בסה"ת דא"כ אמאי אסר סה"ת לכתוב בריוח שהניח כו' הרי התם הקריאה כדרכה היא. א"ו דהפיסול לפי שכ' להלן קודם שכתב אות זה. ומ"מ דעת הר"ן עצמו לפי מה שנראה לו לפרש הירושלמי מובן דאין קפידא לפסול משום מה שכ' להלן קודם שכ' אות זה שהרי ס"ל דתולין בתפילין ומזוזות כשהכתיבה גסה והמפרש בירושל' פ"ק דמגילה כ' ג"כ מעצמו לפרש הירושל' כן גם כ' דמיירי כשלא כ' אח"כ עדיין מאומה. וזה דוחק גדול דא"כ למה לו לתלות יכתוב כסדר בהשורה ובפרט לשון הר"ן ודאי לא משמע כן. ע"כ נ' דהר"ן לא ס"ל לפסול משום שכתב האות שדילג אחר שכתב תחלה אותיות שאחריו. וכתבן שלא כסדרן מפרש בע"א. גם עכ"פ מוכרח מפי' הר"ן בהירושל' דטעם דאין תולין בתו"מ שבירושל' אינו שייך כלל לשלא כסדרן דאל"כ אין לחלק בין כתיבה גסה לדקה וכן מוכרח ג"כ לד' המפרש שם. אלא דלהמפרש מיירי הירושלמי שתלה קודם שכ' אח"כ. אך עכ"פ מהירושל' אין ראי' לדין זה גם לד' המפרש וזה שלא כפי' הי"מ שבסה"ת סי' ר"ה דהטעם שאין תולין בתו"מ לפי שנכתבו שלא כסדר. דא"כ גם כשהכתיבה גסה יש לפסול בשוה כמו שהכתיבה דקה ומהו זה שאמרו תו"מ שכתבן כספרי' תולין בהן ופי' הר"ן והמפרש דר"ל שכתבן בכתיבה גסה. וצ"ל הי"מ שבסה"ת מפרשי' הא דתו"מ שכ' כספרי' תולין בהן בע"א וגם מיירי הירושל' לדבריהם שכ' אח"כ קודם שתלה ולא כמ"ש המפרש דאיירי שכ' כן בתחלה ע"י תלייה כו' וצ"ע:

זוהנה הרמב"ם פ"ה גבי מזוזה כ' וז"ל כתבה שלא על הסדר כגון שהקדים פרשה לפרשה פסולה עכ"ל וכ' הכ"מ משום דאמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנוזו. וכבר נת' בפ"א דאפילו אות א' שכתב שלא כסדר פסולה עכ"ל. הנה אזיל לשיטתו דמפרש התם הטעם משום שלא כסדרן. אבל באמת התם טעם הפיסול רק משום אין תולין ואפילו בא לתלות בשעת תחלת כתיבה אפ"ה פסול. א"כ מדאשמועינן פיסול שלא כסדרן רק כאן בכגון שהקדים פרשה לפרשה. מוכח איפכא דאין לפסול אות א' או יותר שכ' שלא כסדר. רק הפסול הוא כשהקדים פרשה לפרשה. ואין לתמוה ע"ז שהרי מדברי התוס' במנחות (דל"ב) ד"ה להשלים מוכח דס"ל שאפי' הקדים בכתיבה פרשה לפרשה כשרה כמ"ש הט"ז בי"ד סי' ר"צ סק"א. וכ"כ עוד התוס' בשבת (דע"ט ע"ב) ד"ה הא מורידין עושין. ומ"ש הט"ז דהתוס' ס"ל דההיא דשלא כסדרן מיירי דוקא בחד פרשה עצמה אבל לא מפרשה לפרשה הוא תמוה דהרי מקור הדין דשלא כסדרן פסול נובע מהמכילתא ס"פ בא ושם מבואר בהדיא דקאי על סדר הפרשיות. וכ"כ בסה"ת סי' ר"ו ואין לומר דכותבן כסדרן קאי על כל פרשה לבדה. כלומר אל יכתוב פסוק שני תחלה ואח"כ פסוק ראשון אלא מסתבר דקאי אסדר ארבע פרשיות עכ"ל. גם הנקה"כ רסי' רפ"ח השיג על הט"ז. ולכן צ"ל דהתוס' מפרשי' דמ"ש כותבן כסדרן ר"ל שבתש"י יהי' כ' תחלה קדש ואח"כ והי' ואח"כ שמע כו' כתבן שלא כסדרן היינו שהם כתובי' בהקלף פ' שמע קודם לוהי' כי יביאך. דהם ע"ג הקלף שלא כסדרן בתורה. וכן פי' הר"ן בתשו' כמש"ל. ובתש"ר משכחת לה ג"כ אם כתבן בקלף א' דיצא. אמנם בתש"ר כשכתובין ד' קלפים לא משכחת שלא כסדרן בכתיבה כ"א ר"ל שהניחן בבתים שלא כסדרן. ונקט כותבן ר"ל כותבן ומניחן בבתים א"נ נקט כותבן אגב תש"י או תש"ר כשהן בקלף א'. וכ"מ קצת בתוס' דמנחות (דל"ד סע"ב) מדכתבו ויש לדחות דבכתיבת הסופר קאמר. מכלל דהפי' האמיתי דקאי על הנחה בבתים. מיהו אינו ראי' משם די"ל בפי' יש לדחות היינו דבכתיבת הסופר לבד קאמר. אבל אין קובעין בתפילין בסדר זה. והפי' האמיתי הוא דקאי בין על כתיבת הסופר בין על קביעותן בתפילין אלא דא"כ חסר תיבת לבד דהל"ל דבכתיבת הסופר לבד קאמר כיון דגם לפי האמת קאי זה אכתיבת הסופר ג"כ. והנה בנקה"כ סי' ר"צ כ' לתרץ דברי התוספות במנחות (דל"ב) מקושיי' הט"ז וז"ל א"נ התוס' כ' שם כן למאי דדחי התם דמזוזה פרשיותיה פתוחות א"כ ההיא ברייתא איירי להשלים א"כ ע"כ איירי בכל ענין בין שמשלים בפ' שמע או בפ' והי' וא"כ ע"כ פליג אמכילתא דשלא כסדרן יגנוזו. אבל למאי דקי"ל דפרשיותיה סתומות א"צ לאוקמא להשלים וא"כ לא אשכחן פלוגתא אמכילתא וקי"ל כמכילתא עכ"ל. ובמחכ"ת אשתמיטתיה לשעה התוס' דשבת (דע"ט סע"ב) הנ"ל דשם לא נז' כלל מענין פרשיותיה אם הן פתוחות או סתומות ואעפ"כ כ' לצייר הא מורידין עושין כמ"ש במנחות שם או אם הי' פרשת והי' אם שמוע בראש העמוד יכתוב למעלה בגליון פ' שמע. ואפשר גם דעת הרמב"ם פ"ה מ"ש גבי מזוזה כ' שלא על הסדר כגון שהקדים פרשה לפרשה. ר"ל כפי' הר"ן שכתיבתן שלא כסדר ממש והיינו כגון שפ' והי' אם שמוע כ' תחלה ואחריה למטה פ' שמע. ובהכי א"ש שכתב זה רק גבי מזוזה בפ"ה ואמאי לא כ"כ גבי תפילין דהרי אדרבה במכילתא אי' כתבן שלא כסדרן גבי ד"פ דתפילין. ומ"ש הכ"מ וכבר נת' פ"א דאפי' אות אחת כו' ז"א דהתם נז' רק דאין תולין ואין ללמוד מזה לכתובין בשורה בלי שום תליי' רק שבכתיבת הסופר לא כ' על הסדר. וכ"כ בנקה"כ בי"ד סי' רפ"ח שאין ללמוד זה ממ"ש בפ"א אין תולין כו'. וא"כ קשה טובא למה לא השמיענו דין זה המפורש במכילתא במקומו בהלכות תפילין והעמידו בה' מזוזה. אבל את"ל דהרמב"ם ר"ל שלא על הסדר כדפרישי' דממש פ' והי' אם שמוע כ' קודם לשמע א"ש דכבר כתבו גבי תפילין פ"ג ה"ה ואם החליף סדר זה פסולות וגבי תש"י כ' זה שם ה"ו כותבן כו' על סדרן בתורה כו'. ומה שתמה הט"ז וש"ך על התוס' לק"מ דהא בסה"ת מצינו בהדיא ססי' ר"ה לשנוייא קמא אם דילג אות א' או שנים יכול לכותבן בריוח שבשיטה בסדר השורה. אף שכבר כתב כל הפרשה לפ"ז צ"ל דאין פיסול בכתיבת אות א' או שתים שלא כסדרן. א"כ י"ל הרמב"ם והתוס' והר"ן ס"ל כשינוייא זה אלא שלדבריהם אין בכתיבת הסופר פיסול שלא כסדרן אפי' בפרשה ממש. רק שתהי' כתיבתה בקלף במקומה כסדרה בתורה. לאפוקי כשהן בקלף שלא כסדרן שפ' שמע קודם לוהי' כי יביאך בתש"י כו' וכה"ג. אמנם לסה"ת עצמו אפי' לשינויא קמא אפשר רק אות א' או שתים לא מיפסיל משום של"כ. אבל הקדים פסוק לפסוק י"ל פסול אפילו לשינויא קמא. ובסי' ר"ו כ' בפשיטות דבכתיבת הפרשיות יש קפידא לכותבן כסדר שכתוב בתורה משמע דזהו אפי' לשינויא קמא דסי' ר"ה. ואפשר גם דברי הרמב"ם פ"ה שהקדים פרשה לפרשה היינו דבפ' ממש יש קפידא לכותבן כסדר כו'. משא"כ באות א' אין פיסול של"כ אלא דאין תולין כו'. והנה לדינא ודאי אנו אין לנו אלא כהסכמת הרא"ש והטור דאפי' באות א' פסול של"כ וכ"ד סה"ת בסימני' סי' ר"ג וכ"ד מהר"מ מרוטנבורג והגמי"י וכ"ד כל גדולי האחרונים מהרי"ל ותה"ד. והיינו משום כיון דמ"מ הפי' הפשוט במכילתא דגם כתיבת הסופר הפרשיות צ"ל כסדרן דוקא. א"כ ה"ה באותיות ותיבות שבכל פרשה וכמ"ש טעם זה בסה"ת בסימני' ססי' קצ"ט ולא מפליג בין בפרשיות בין באותיות ותיבות עכ"ל. רק שמ"מ בנ"ד נ' דמהני תיקון כיון שקרוב הדבר שאפילו בלי תיקון היו כשרים ועכ"פ האותיות ניכרין יפה מאד בטוב בלי שום תיקון אף שצריך לתקנן כדי שיהיו שחורים לגמרי מ"מ אין בזה משום שלא כסדרן דכל כה"ג יש לצרף סברת התוס' ושינוייא קמא דסה"ת והר"ן וכנ"ל. ואפשר גם מהר"מ בהגמי"י פ"א מה' תפילין גבי יודין שעל האלפין שלא היו נוגעין כו' דמתחלה פסל התפילין כו' ושוב אמר שיכולין לתקנן כו'. משמע דמתחלה פסק דלא מהני תיקון משום שלא כסדרן כיון שהאות פסול לגמרי וכמו מ"ש בהגמי"י שם פ' הנ"ל אות ק' גם אין תקנה לתקנה כו' והוי של"כ כו'. וצ"ל מאיזה טעם חזר בו אח"כ דאף שתינוק יכול לקוראה סוף סוף האות פסול כמ"ש מהרי"ל בתשו' סי' קי"ט. אלא די"ל דבכה"ג שתינוק יכול לקוראה צירף סברא דשינוייא קמא דסה"ת. וי"ל בנד"ז גם המ"א ס"ק ל"ח יודה דאין לחוש דהכא הי' דיו גמור רק שאינו שחור באיזה אותיות שאין עליהם עביות כו':

חומעתה צריך לחקור אהא דמשמע מהמ"א סי' ל"ב ס"ק ל"ח. דאם ליכא משום שלא כסדרן כשר. כשמעביר עליו דיו שחור ולכאורה נ' לפסול מסוגיא דגיטין (די"ט ע"א) דבמעביר דיו ע"ג סיקרא אמר ר' יוחנן וכי מפני שאנו מדמין כו' ולא חשוב כ' העליון כ' לענין שבת. וכ"ש לענין סת"מ דבעינן ואנוהו כמש"ש (ד"כ ע"א). וא"כ גם בנ"ד אם הכתב הראשון לא הי' הדיו כשר לסת"מ יש לדמותו למעביר דיו ע"ג סיקרא. ואדרבה אפשר לדמותו למעביר דיו ע"ג דיו דגרע טפי דלכ"ע לא הוה כתב כלל. ואע"ג דהתם ה"ט משום דדיו ע"ג דיו הרי הוא כמקודם והכא אנו מחזיקי' שהדיו הראשון לא הי' כשר א"כ דמי לדיו ע"ג סיקרא. מ"מ אינו דומה לסיקרא כיון שהוא דיו שמתקיים רק שאינו שחור. והפמ"ג במ"א ס"ק ל"ח תירץ דמוכח בגיטין (י"ט וכ') כל שאין הכתב ההוא כשר לתפילין דיו עליון מבטל לתחתון וכשר. ודבריו תמוהים דהתוס' שם (די"ט ע"א ד"ה דיו ע"ג דיו) לא כתבו כן רק לרבי יהודה או לרב אחא שבגמ' שם (דף כ') אפילו לרבנן. אבל לרב חסדא אף שכתב התחתון הי' שלא לשמה וכתב השני עושהו לשמה הגט אינו כלום לרבנן וכן פסק הרמב"ן הביאו הרשב"א בחי' שם כרב חסדא אליבא דרבנן וכ"ה בש"ע אה"ע סי' קל"א ס"ה דלהרמב"ם אינו פוסל גט זה אפילו לכהונה ואף שי"א שחוששין לרב אחא מ"מ גם לדידהו היינו שחוששין כו'. ובזה מסולק קושיית הפמ"ג מעל האלי' רבא סי' ל"ב סק"ה. ולא עוד אלא שבנדון הא"ר שהעביר דיו ע"ג זהב או שאר צבעונין שאינן דיו. נ' דאף לרב אחא או אפילו לרבי יהודה הוא פסול. דהנה בחי' הרשב"א בגיטין דף כ' ד"ה הא דאמר רב חסדא. כ' קשיא לן כו' דאפי' דיו ע"ג סיקרא חייב אסקא ר' יוחנן דלענין גיטין לא הוי כתב כו' כ"ש דיו ע"ג דיו. וההיא דלעיל משמע דלכ"ע קא אמרינן מדלא אמרינן בה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן כו'. וי"ל דהכא שמתחלה לא הי' לשמה ועכשיו נתחדשה בו כוונת לשמה הוי כתב כו' אבל לעיל דמעיקרא נמי לשמה כתביה השתא נמי מאי אוסיף ביה כתב העליון בזה אינו כתב עכ"ל. והנה ד' הרשב"א נובעים מדברי התוס' לעיל (די"ט) ד"ה דיו. אך לכאורה אין מובנים ד' הרשב"א דהתוס' כ"כ היכא שכתב שני אין מתקן כלום ע"ש. אבל בהא דרבי יוחנן בענין עדי' שאין יודעין לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו. לא שייך כלל תירוץ דהרשב"א דהא כתב העליון מתקן טובא יותר מערך התיקון משלא לשמה ללשמה. דאע"ג דסיקרא כשר בכתיבת גט כמו דיו וא"כ מה שחתמו אח"כ בדיו אין זה נק' תיקון כ"כ הגם שג"ז י"ל דהוי תיקון. אך הרי עוד זאת דמתחלה הי' החתימה פסולה לגמרי כיון שאיש אחר חתם שמות העדים ולא חתמו העדים עצמן א"כ אין זה עידי חתימה כלל וגרע טובא משלא לשמה. וא"כ אח"כ כשחתמו ע"ז העדים בדיו הוי תיקון עצום יותר מהתיקון דשלא לשמה ללשמה אפילו הי' מדיו לדיו. כ"ש מסיקרא לדיו. וכ"כ מהרש"א שם (די"ט) ודמבעי' לי' ר"ל לר"י היינו דלא כרב אחא כו' ע"ש והפנ"י נדחק ליישב זה גם לרב אחא כו'. אמנם אשתמיט להו דברי סה"ת בה' תפילין סי' ר"ה גבי חק תוכות שכ' וז"ל וכיון שהאות פסול אין להכשירו ע"י חוזר ומעביר עליו קולמוס כו' אע"ג כשהי' צריך לכתוב השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלית ר' יהודה אומר מעביר עליו קולמוס ומקדשו וגבי גט רב אחא אמר אפילו לרבנן כשר כו'. היינו משום שהאות נעשה לו כתיקנו ואינו מחוסר אלא לשמו כגון גבי כתיבת שם וגבי גט דבעינן לשמה אבל חק תוכות שאין שם אות עליו מודה דהעברת קולמוס לא משוי ליה גט וכ"ש לרבנן דאין מועיל עכ"ל. ובהא א"ש דר' יוחנן אתיא לכ"ע אפילו לר' יהודה. דהתם שבכתב הראשון חתם איש אחר שם הע"ח ודאי חתימתו הוי כמו חק תוכות דאפילו ר' יהודה מודה בדיו ע"ג דיו דהעברת קולמוס לא משוי ליה גט. ולא מיבעי' לי' לר"ל אלא בדיו ע"ג סיקרא כו'. ואפשר סה"ת הוציא דין זה מסוגיא זו מדלא אמרי' גבי בעיא דר' יוחנן באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. וע' בסה"ת ה' גיטין ססי' קט"ו (וקצת אינו מובן ד' סה"ת דא"כ למה הוצרך ר' יוחנן להשיב וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה אף אם לענין שבת היו עושין מעשה היינו מפני שגם מתחלה האותיות נעשים כתיקונן רק שהי' ע"י סיקרא לכך כשכותב שנית בדיו י"ל דהוי כתב. אבל ענין ע"ח בגט שהכתב הראשון גרע מחק תוכות כנ"ל. לכן אף שחתמו אח"כ הע"ח ע"ג כתב זה הנה כתב העדים שתחתיו (כתב) [הוי] כחק תוכות י"ל דלא מהני כלל לכן אפ"ל דהפמ"ג ס"ל דהתוספות והרשב"א לא ס"ל חילוקו של סה"ת וצ"ע):

טומעתה בדינו של הא"ר ודאי יש לדמותו לדינו דסה"ת גבי חק תוכות דזהב או שאר צבעונין הוי כמו חק תוכות ולכן אפילו לר' יהודה העברת קולמוס בדיו לא מהני וכ"ש לרבנן. ואי משום דהוי ג"כ כדיו ע"ג סיקרא הרי אמר ר' יוחנן וכי מפני שאנו מדמין כו'. מיהו בנד"ז שגם כתב הראשון הי' בדיו אף אם לא הי' כשר משום שאינו שחור אין לדמותו לחק תוכות כ"א ללא לשמה. דהוא ג"כ פיסול גמור רק מ"מ מהני לר' יהודה העברת קולמוס לשמה. כמו כן בנד"ז י"ל מהני לר' יהודה העברת קולמוס בדיו שחור. אך לרבנן י"ל לכאורה דלא מהני כלל. כמו דהתם גבי שלא לשמה לא מהני כתב עליון לשמה. וכבר נת' דקי"ל כרבנן וכרב חסדא. דלא כרב אחא. והיינו לומר דכתב העליון דלשמה אינו כתב כלל מדאורייתא כמש"ל. וא"כ לכאורה קשיא טובא על המ"א סי' ל"ב ס"ק ל"ח. ונלע"ד לחלק דבנד"ז שגם כתב הראשון הי' בדיו אף שלא הי' שחור לכ"ע מהני העברת קולמוס בדיו שחור. דעד כאן לא אמרינן דכתב עליון אינו כתב אלא כשכתב תחתון שהוא פסול משום שלא לשמה וכה"ג מפסיק בין כתב העליון לקלף וא"כ אין כתב העליון מוקפת גויל מתחתיתה ר"ל שלא נכתב הדיו ע"ג הגויל כ"א ע"ג כתב התחתון אשר הוא נשאר פסול כמקדם אף גם לאחר שנכתב על גביו כתב עליון לשמה דהא ע"י לשמה דכתב העליון לא נעשה כתב התחתון לשמה א"כ הפסול מפסיק בין הקלף לכתב העליון. משא"כ הכא שגם כתב התחתון הי' בדיו לשמה אף שלא הי' הדיו שחור מ"מ כשמעבירי' עליו קולמוס בדיו שחור בתכלית הרי גם כתב התחתון נעשה שחור עי"ז שאף שהי' דיו יבש ואינו שחור מ"מ כשנותנין עליו דיו לח שחור ודאי נבלע דיו לח זה בדיו יבש ונעשה הכל שחור ואין שום פסול מפסיק בין הדיו השחור להקלף ואף אם לא נכנס השחרות בכל הדיו יבש הקודם אפשר אינו הפסק כיון דמ"מ דיו הוא ומתקיים וכמו דמחלק סה"ת לר' יהודה בין לא לשמה לחק תוכות דגרע טפי כך י"ל להפך דגם לרבנן יש חילוק בין לא לשמה דלא מהני העברת קולמוס לשמה לנד"ז שנכתב לשמה בדיו גמור שמתקיים רק שלא הי' שחור דמהני העברת קולמוס בדיו שחור כו'. ועמש"ל לדעת הרא"ש ומרדכי בענין הדיו. ועיין בתשו' מהרי"ל ססי' קי"ט שכ' וההיא דמיבעי' לן בגיטין כתב ע"ג כתב אין ענינו לכאן ע"כ לא הבאתיו עכ"ל. ור"ל דאין ענינו לכאן לפי ששניהם נעשו כתב א' וגם שניהם כשרים לכן אף שהעליון מצפה כתב התחתון אינו שייך כלל לנדון דגיטין דמיירי שהתחתון הי' פסול גמור כו'. ולכן כמ"כ י"ל בנ"ד דנעשו ככתב א' ועכשיו שניהם כשרים: