סימן ח

אסימן ח

אודות בתי התפילין שהחריץ שבין בית לבית אינו מגיע באמצעו עד התפר דהיינו עד התיתורא אלא הוא גבוה ממנה שם. אבל בצדדיו מגיע הוא עד התיתורא. והוא מחמת שאין יכולים הסופרים שאינם אומנים כ"כ לעשות הקמטים היטב מעור א' שיהי' מגיע עד התפר בכל רוחב המחיצה המפסקת והנה במקום שאין מגיע עד התפר הוא מבפנים כמו פתח בין בית לבית כיון שאין מחיצות אחרות מבפנים בין בית לבית רק מה שנעשה מהעור שבהחריץ שבין בית לבית לכן במקום שהחריץ גבוה מהתיתורא הרי שם יש חלל בין העור שבין הבתים להתיתורא והוא ג"כ פתח שבין בית לבית. אם כשרים התפילין בדיעבד עכ"פ כדעת הט"ז סס"ק ל"ו וכמו שביאר דבריו הפמ"ג שם וז"ל ותוכן כוונתו דלמטה הוא בית א' ממש רק למעלה נפרדין ד' בתים ודי דיעבד בכך עכ"ל. או אולי הם פסולין אף דיעבד כמשמעות רבינו הגדול כ' אאזמו"ר הגאון נ"ע בשולחנו הטהור סי' ל"ב סעי' ס"א:

הנה שאלה זו מתחלקת. האחד בענין מה שהצריכו רז"ל לכתחלה שיגיע החריץ עד מקום התפר במנחות פרק הקומץ רבה (דף ל"ה ע"א) ופרש"י וז"ל וצריך שיגיע חריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא עכ"ל. ואע"ג דפליג רב דימי שם כמש"ש רב דימי מנהרדעא אמר כיון דמנכר (חריץ למעלה קצת אין צריך להגיע למקום התפר. רש"י) לא צריך. עכ"ז פסקו הפוסקים כאביי דאמר וצריך שיגיע כו' כנ"ל כמ"ש הרא"ש בהלכות תפילין סי' ח' וז"ל וצריך שיגיע חריץ למקום התפר פירוש חריץ של שין למטה יגיע עד מקום התפר ורש"י פירש צריך שיגיע חריץ של הבדלת הבתים עד מקום התפר ופירושו נראה מדאמר של שין ולא אמר של תיתורא ונהגו כשני הפירושים להגיע חריץ הבדלת השין וחריץ הבדלת הבתים עד התפירה לחומרא כאביי ודלא כרב דימי עכ"ל. וז"ל הרמב"ם פ"ג מה' תפילין דין י"א כתב וז"ל וצריך שיגיע החריץ של תפילין של ראש עד מקום התפר. ואם היה החריץ ניכר כדי שיהיו ד' ראשין נראין לכל ואע"פ שאין החריץ מגיע למקום התפר כשרות עכ"ל. וכ' בהגמי"י שם אות ז' וז"ל וכן פרש"י הא דאמר פרק הקומץ וצריך שיגיע חריץ למקום התפר דקאי על חריצי הבתים וכן משמע בברייתא גבי בתים דתניא אם אין חריצן ניכר פסולות וכן פי' בערוך (עיין בערוך ערך חריץ הראשון) ורבותינו פירשו פירוש אחר דקאי על קמטי השינין מבחוץ עיין בסה"ת וט"ע עכ"ל. וכ' עוד הכ"מ סוף הלכה י"א וז"ל ומ"ש רבינו (היינו הרמב"ם) שאם לא היה החריץ מגיע למקום התפר כשר והוא שיהי' ניכר החריץ טעמו מדתניא בהקומץ שם (בברייתא) (ל"ד ב') ואם אין חריצן ניכר פסולות משמע דכל שהוא ניכר כשר בכל גוונא וא"כ כי אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר למצוה אמר כן ולא לעכב ואע"פ שהמרדכי נסתפק בזה רבינו פשיטא ליה עכ"ל הכ"מ. ועיין מכ"ז ג"כ בב"י סי' ל"ב קרוב לסופו בד"ה ויהי' החריץ ניכר בין בית לבית:

הספק השני משום הפתח שבין בית לבית בכל הד' בתים. ולכן מה שנסתפק מע"ל בענין לכתחלה תמוה אצלי גם מטעם הראשון דהא ודאי לכתחלה בעינן שיגיע החריץ עד מקום התפר והיינו ודאי שיגיע ע"פ כולו עד מקום התפר. וכן משמע ממ"ש הרא"ש בסדר תקון תפילין וכתיבתן והנחתן בבתים וברכתן וז"ל וחוקק בדפוס שלשה חריצין עומק כרוחב הפרשיות כדי שיגיע חריץ למקום התפר עכ"ל. וא"כ פי' שלשה חריצין איך יהיה מהם ארבע חללים להניח ד' פרשיות. עכצ"ל דמפרש החריץ הוא ההפסק שבין בית לבית ולעיל מיניה בד"ה שמושא רבא כתב ג"כ ונאפיר ביה תלתא לפירין בשוה כו' והויין ד' ראשין כו' עכ"ל ושם יש גירסא וצ"ל ארבע נפירין וכ"כ המעי"ט. והטא"ח ססי' ל"ב כתב כדברי אביו הרא"ש ג' חריצין כו' ד' בתים. א"כ משמע דבעינן שיגיע החריץ ע"פ כולו למקום התפר והכי משמע מפשט לשון הגמרא כדי שיגיע חריץ כו'. וכיון שכן בנ"ד אף להט"ז דס"ל דהא דמכשרינן בדיעבד אפי' לא הגיע החריץ למקום התפר היינו אפילו יש שם הפסק וחלל למטה לגמרי מ"מ כ"ז דיעבד אבל לכתחלה הרי אפילו יש שם מחיצות מבפנים מ"מ לא אריך היינו שאין נכון למעבד הכי משום שאין החריץ מגיע עד התפר:

אכן לענין דיעבד ודאי דאין לפוסלן מהאי טעמא דשאין החריץ מגיע. דקי"ל אם חריצן ניכר כשרות בדיעבד וכמש"ל ג"כ בשם הרמב"ם פ"ג מה' תפילין דין י"א ובשם הכ"מ שם. אבל מצד החלל והפתח שבין בית לבית יש להסתפק בזה טובא. דלכאורה דעת הט"ז שהתיר בחריצן ניכר אע"ג שיש חלל למטה תמוה טובא דהא בעינן ארבעה בתים ממש. ובנד"ז הם רק בית אחד מבפנים דמשום שיש ג' חריצין קטנים בגג הבית לא נפיק מכלל בית אחד ולכאורה י"ל דטעמו משום דרב דימי אמר בסתם כיון דמנכר לא צריך ולא התנה כלום שיהיה עכ"פ מחיצות מבפנים אלמא דבאמת ס"ל דא"צ כלל מחיצות מבפנים דאל"כ האיך פליג על אביי בפשיטות דילמא הא דאמר אביי וצריך שיגיע חריץ עד התפר היינו משום דאל"כ לא יהיו מחיצות גמורות א"ו משמע דבאמת לרב דימי א"צ מחיצות גמורות (ואביי נמי לא קאמר רק צריך לכתחלה עיין ב"י). אך באמת אין מזה ראי' כלל דהא פלוגתא דאביי ורב דימי אברייתא דלעיל מישך שייך דתניא ואם אין חריצן ניכר פסולות. ואהא פי' אביי וצריך שיגיע חריץ עד מקום התפר ורב דימי אמר כיון דמנכר לא צריך ולכן פסקו דבמנכר כשרה דיעבד משום דהכי משמע מהברייתא כמ"ש הרב"י. וא"כ הרי בברייתא (דף ל"ד ע"ב) פרש"י ואם אין חריצן ניכר כו' כגון אם עשה מחיצות הבתים מבפנים ואין חריץ ניכר מבחוץ ומוכרח הוא לפרש כן דמיירי בכה"ג דאל"כ הוא בית אחד לגמרי ממש ומאי קמ"ל הא כבר השמיענו דארבעה בתים בעינן ובודאי דזהו לעיכובא כדמוכח תחלה בברייתא א"ו צ"ל דמיירי שהן ד' בתים ממש כגון שיש מחיצות מבפנים רק שאין ניכר מבחוץ החריץ ובדיוקא דהאי ברייתא דהיינו הא ניכר כשרה פליגי אביי ורב דימי דאביי אמר דמ"מ לכתחלה צריך שיגיע עד התפר ולרב דימי אין צריך אפילו לכתחלה ועבדינן כאביי. וא"כ משמע דכל זה קאי על יש מחיצות מבפנים כדמיירי בברייתא ואין ללמוד מזה להקל כשאין מחיצות כלל:

קיצור. תוכן השאלה כשהמחיצות שבין בית לבית יש פתח באמצען שמדברי הט"ז סי' ל"ב ס"ק ל"ו משמע דכשר כמ"ש הפמ"ג שם וז"ל ותוכן כוונתו דלמטה הוא בית אחד ממש רק שלמעלה נכרים ארבעה בתים ודי דיעבד בכך עכ"ל. וא"כ כש"כ נד"ז שיש מחיצות גמורות מבפנים רק באמצע המחיצה יש כמו פתח. אכן בש"ע אאזמו"ר זצ"ל סי' ל"ב סעי' ס"א מבואר דפסול וז"ל בד"א כשעשה מחיצות (רש"י מרדכי ב"י מ"א) הבתים מבפנים גם בין בית לבית (רא"ש טור) מלמעלה עד סוף רוחב הפרשה מעור אחד עם מחיצות החיצונים אבל אם לא עשה כן או שעשה כן ונקרע אח"כ העור שבין פרשה לפרשה פסול כמ"ש סי' ל"ג עכ"ל. והוא בחי' ל"ג ס"א:

במיהו לפמ"ש הב"ח סכ"ו דלאביי מעכב דיעבד ג"כ שיגיע החריץ עד התפר אלא דאנן קי"ל כרב דימי רק דמחמירין לכתחלה כאביי. א"כ לפ"ז יש מקום להוכיח קצת דינו של הט"ז משום דצ"ל מ"ט דאביי דמחמיר אף דיעבד שיגיע החריץ עד התפר הא זהו נגד הברייתא דתניא ואם אין חריצן ניכר פסולות דמשמע דבמנכר כשרות וכמ"ש המרדכי והרב"י ואיך יחלוק אביי על הברייתא ולהמרדכי והרב"י לק"מ דלדידהו אביי מודה דכשרה דיעבד רק דמחמיר לכתחלה למצוה. אבל להב"ח קשה. לכן צ"ל דאביי דאמר וצריך שיגיע החריץ עד התפר ופוסל בלא הגיע היינו משום דבהגיע נעשה מחיצות גמורות מבפנים ובלא הגיע אין מחיצות גמורות ופסול מה"ט ומהברייתא לק"מ דמיירי כגון שעשה מחיצות מבפנים כו'. אבל אביי מיירי בתפילין כמו שעושים עתה שע"י העור שבין הבתים הנמשך ע"י החריץ נעשים מחיצות מבפנים לכך אמר וצריך שיגיע החריץ עד התפר שיהיו מחיצות גמורות גם החריץ יהי' טוב ואם לא הגיע פסול מצד חסרון המחיצות. ואפ"ה פליג רב דימי ואמר כיון דמנכר לא צריך אע"ג שאין מחיצות גמורות מבפנים דגם זה אינו מעכב בדיעבד וקי"ל בדיעבד כרב דימי. אך באמת דברי הב"ח צע"ג דפירושו בהרא"ש תמוה דהרא"ש בה' תפילין סי' ח' כתב ונהגו לחומרא כאביי והרי להב"ח רב דימי מצריך כן לכתחלה (וכמו שתמה על הרב"י וז"ל ולא נהירא דא"כ צ"ל דרב דימי פליג דאפילו למצוה לא צריך ולישנא דלא צריך דקאמר רב דימי הכי לא משמע אלא דאינו מעכב) וא"כ נהגו כרב דימי לגמרי גם מה שנסתייע מהר"ר אלחנן שבמרדכי ג"כ תמוה דהרי מסיק דראוי להחמיר לכתחלה כאביי. מכלל דלרב דימי אף לכתחלה אין צריך כלל שיגיע עד התפר ומבואר שם דאביי נמי לא קאמר רק לכתחלה. וא"כ יפה כתב הרב"י בהרמב"ם דפסק כאביי רק שלהרא"ש והר"ר אלחנן הוא רק מנהג שנהגו כאביי ולא מדינא דהלכה כרב דימי ומ"מ מדברי כולם נלמוד דלרב דימי אפילו לכתחלה אין צריך ואביי נמי מצריך רק לכתחלה (ומ"ש עוד הב"ח כאידך לא צריך כו' באמת גם לא צריך השני היינו דאפילו לכתחלה לא בעא למבדקיה אלא דהתם הטעם משום דקולמסא בדיק לה והכא אין צריך כלל ג"כ). וכן משמע ג"כ בסה"ת סי' ר"ח שכתב ג"כ עבדינן לחומרא כאביי וכיון שנתברר דמשמע מכל הראשונים כמ"ש הרב"י דאביי אינו מצריך רק לכתחלה מעתה ודאי היינו אפילו יש מחיצות מבפנים. אבל באין מחיצות לא מיירי כלל ומודה רב דימי נמי דפסול אפילו דיעבד. ומהברייתא י"ל שיש דמות ראיה הפך דעת הט"ז. דאל"כ כשהשמיענו דאם אין חריצן ניכר פסולות דמיירי שעשה מחיצות מבפנים דמדיוקן משמע הא חריצן ניכר כשרות. היינו בכה"ג שיש מחיצות מבפנים. אבל באין מחיצות מבפנים ודאי שאין ללמוד להקל מברייתא זו (אף להט"ז אם לא מאביי ורב דימי לפי' הב"ח כנ"ל) ואי איתא דכה"ג נמי כשר ה"ל להשמיענו חידוש זה וכחא דהתירא דעדיף ולומר שהכל בחריץ שמבחוץ תליא מילתא ומחיצות פנימית לא מעלין ולא מורידין. אלא ודאי משמע דבעינן מחיצות גמורות ומשום הכי לא נצרך להשמיענו דממילא נודע זה מאחר דבעינן ארבעה בתים וכמש"ל. גם מדקדוק לשון חריצן ניכר משמע שיש כאן ארבעה בתים מופרדין ממש ובעינן שחריצין של הארבעה בתים יהיו ניכר דהכי משמע חריצין שהחריץ הוא ענין לעצמו והבתים הוא ענין לעצמו. אבל להט"ז דהיינו החריץ היינו הבתים א"כ אינו במשמע לשון חריצן ניכר רק חריץ ניכר. וא"כ מאחר דהא שפסקו דבחריצן ניכר כשרה הוא מדיוקא דברייתא כמ"ש הרב"י. א"כ משמע דבעינן חריצן ניכר וכה"ג ראיתי בספר ביאור מרדכי (שנדפסו באלפסין דפוס ווין הרשאנצקי) בחידושיו להמרדכי דף פ"ד שורה פ"ב שפי' כן דעת הכ"מ. ומדבריו משמע ג"כ דלא ס"ל בפשיטות סברא זו דסגי בחריץ ניכר בלא מחיצות דהכי כתב וז"ל דחריצין ממש בעינן ע"י ארבעה בתים מובדלים בעשייתן כו' ונ"ל שנתכוין למ"ש. ובתשו' בית אפרים חלק אה"ע סי' ל' במכתבו להגאון ר' מרדכי הנ"ל כ' וז"ל נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזו דבר שלח ביעקב להסיר מכשול מלב העקוב בדבר בתי התפילין עכ"ל אולי זה היה הענין להוציא מדעת הט"ז מאחר שכן משמע דעת הגאון הנ"ל בביאוריו:

גלכאורה י"ל דהט"ז יצא לו ללמוד קולא זו מלשון הרא"ש בסדר תקון התפילין וכ"כ הטור והרי"ו הובא למעלה. וחוקק בדפוס שלשה חריצין עומק כדי רוחב הפרשיות כדי שיגיע חריץ שבין בית לבית עד מקום התפר. דמשמע מלשונם דא"צ לעשות כן רק משום כדי שיגיע החריץ עד מקום התפר. וא"כ אין זה רק משום מנהגא וחומרא שנהגו להחמיר כדאביי וכן פי' הב"ח סכ"ח. וא"כ אי איתא דהפסק המחיצות עד למטה מעכב מדינא. א"כ הל"ל כדי שיהיו נעשים מחיצות ולמה עשו מהטפל עיקר ומהעיקר אפילו טפל לא עשו. אך אין זה הכרח די"ל דאי משום המחיצות לא היו צריכין לחקוק הדפוס כי היו יכולים לעשות מחיצות מבפנים ע"ד שפרש"י. (ע' ביאור מרדכי הנ"ל). ומ"מ קצת דוחק הוא דהל"ל וגם עי"ז יהיו נעשים המחיצות:

עוד יש ראי' לכאורה להט"ז מהא דקי"ל במנחות (דל"ד) שמי שאין לו תש"י ויש לו שני תש"ר שטולה עור על א' מהן ומניחן הרי דלא קפדינן רק על בחוץ שיהי' אות א' מבחוץ ואע"ג שמבפנים הם ד' בתים גמורות שפיר דמי א"כ כמ"כ נאמר לענין תש"ר ג"כ דהקפידא הוא ג"כ רק על בחוץ שיהי' חריץ ניכר ואע"ג שאין הפסק למטה מבפנים והם שם בית א' ש"ד כמ"ש הט"ז. מיהו יש לחלק דבתש"י שפיר י"ל דכשטולה עליהם עור א' הרי הם מבחוץ אות א' בודאי משא"כ בהפך גם תש"ר דבעי' ד' בתים ממש כמשרז"ל טט בכתפי שתים כו' הלכך כל שהן בפנים בית א' ה"ז בית א' לגמרי ולא שייך לומר שמבחוץ הם ד' בתים כי זהו רק דימוי ולא ענין אמיתי כלל. ואע"ג שזה חילוק דק עכצ"ל כן דאל"כ נימא ג"כ שאף גם אם הם מבפנים בית א' לגמרי כגון שלא ניכר החריץ שבין בית לבית כלל מבפנים רק שניכר מבחוץ ומשכחת לה בשעור הגג עב ביותר אפ"ה כשר מאחר דקפדינן רק על בחוץ וזה ודאי אינו במשמע אף להט"ז (וע' בביאור מרדכי הנ"ל) א"ו צריך לחלק כנ"ל או שאין ללמוד תש"ר מתש"י לענין זה:

והנה ראיית הרמ"ע בתשו' סי' ל"ח לסברא זו מהרמב"ם וז"ל כי כל חריץ שיכנס בפנים כמו צלע סכין יספיק להכשיר דלא גרע מחוט ומשיחה שכ' הרמב"ם. היטב מע"ל אשר דיבר שאין ראי' זו מכרעת כלל שי"ל דהרמב"ם מיירי שעשה מחיצות מבפנים. ומ"מ הרמ"ע שם מיירי שמצדדי החריץ יהי' מגיע עד התפר ע"ש ואפ"ה לא רצה מהר"ם באותן התפילין ע"ש:

ולפענ"ד פליאה נשגבה ע"ד הט"ז דאם כדבריו דסגי בחריץ לבד בלי מחיצות כלל א"כ במה יתקיימו הפרשיות כל א' בביתה. שזה ודאי הוא מושג בחוש שאף אם לשעה יעכבנה החריץ מ"מ במשך זמן תשמט ותפול משם כ"ש אם ינענע אותם. וא"כ היו צריכים לפתוח הבתים ולבדוק זה כל יום שמא נשמטו הפרשיות מביתן ואז התפילין הם פסולים לגמרי ואנן קי"ל דתפילין א"צ בדיקה לעולם מדינא משום שאין מצויין להתקלקל כמ"ש בטור ססי' ל"ט. ואם סגי בלא מחיצות כהט"ז אין לך מצוי ועשוי להתקלקל גדול מזה שתשמט הפרשה מחריץ שלה מלמעלה כו'. ויותר יש להפליא ממחלוקת רש"י ור"ת באופן הנחת הבתים דלר"ת צ"ל מושכבת בביתה אבל מעומד פסול כמ"ש התוס' במנחות (דל"ג) וא"כ כשאין המחיצה מגעת עד למטה א"א להניחה בביתה מושכב אפי' כרגע שלא תשמט ממקומה דמי יעכבנה וא"כ אמאי לא סתרו הפוסקים את פר"ת מהאי טעמא. וליישב זה הי' אפ"ל דזה ניתקן ע"י החוט והמשיחה שנותן בין בית לבית. ולפמ"ש בסה"ת סי' ר"י משמע שתופר בחוט זה את העור העליון שבין הבתים עם עור התחתון שהוא התיתורא ע"ש נמצא שזה החוט הוא כמו לחי המפסיק בין בית לבית. וא"כ י"ל שהוא המעכב את הפרשה שלא תשמט מביתה ומ"מ זה דוחק דגם זה אינו חיזוק גמור וכ"ש אם התפירה אינה באמצע רק מהצד והרי לא קבע מקום לו ועוד דמהרמב"ם וטוש"ע ושא"פ משמע שאין צריך לתפור כלל רק להעביר החוט בין בית לבית מצד זה לצד השני (ומש"ה שפיר דמי במשיחה אע"פ שאינה ראוי' לתפירה) וכ"מ בגמ' שנותן חוט כו'. ופי' בטוש"ע ויעביר ולא נזכר תפירה מכלל שאינו מעכב. ועוד דהתוספות כ' דכשהפרשיות הן בד' עורות א"צ חוט זה כלל וכ' הט"ז ס"ק ל"ח שכ"ד הטוש"ע וא"כ אין להפרשיות על מה לסמוך את"ל דסגי בלא מחיצות רק בהיכר חריץ א"ו משמע דהא דסגי בהיכר חריץ היינו בשיש מחיצות מבפנים כנ"ל הא לא"ה פסול והפוסקי' לא הצריכו לפרש זה דפשיטא היא דבעי' ד' בתים ואם אין רק חריץ לבד הרי הן בית א' וכן מבואר ומוכרח מהגמרא פ' הקומץ רבה (דל"ה סע"א) ופרש"י שם שבכל חריץ שבין שני בתים יש בתוכו שתי דפנות היינו דופן לכל בית וכל בית יש לו ד' דפנות גמורות והובא בטוש"ע סי' ל"ג:

דאמנם כ"ז הוא רק לומר דחריץ לא מהני אבל אם עשה מחיצה מלמעלה למטה עד רובו או אפי' עד חציו כגון שהחריץ עמוק כנגד רוב גובה הבתים או חציין בזה יש מקום עיון. דלכאורה כה"ג י"ל דמהני משום דחשיבי ד' בתים דהא העומד של הדופן מרובה על הפרוץ או הוא כפרוץ וה"ל כסתום לענין מחיצות דשבת וכן לענין שא"ד ע' ערובין (ד"י ע"ב) ופיסול דמחיצה תלוי' לא שייך כאן כיון שהוא רק מחמת בקיעת גדיים. גם בכה"ג יוכלו הפרשיות להתקיים בבתים לפרש"י דמניחן זקופות ואפשר להביא ראי' דכה"ג שפיר דמי ממ"ש בשימושא רבא בתחלתו אמר רבא האי מאן דבעי למיעבד תפילין מייתי אעא טבא תרין אצבעי כתרין אצבעי על תרין אצבעי כו'. ונאפיר בי' תלתא נפירין בשוה ומפתי להון כי היכא דניעל בהו קילפא. והויין ארבעה ראשין מעילאי עד מיצעי וממיצעי לתתאי הוה חד וסימנך ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים עכ"ל. וז"ל הרמב"ם פ"ג מה' תפילין ה"ב כיצד עושין את התפילין ש"ר לוקחין עץ מרובע ארכו כרחבו וכגבהו כו' וחופרין בו ג' חריצין כדי שיעשה לו ד' ראשין ולוקחין עור כו' ומכניסין את העור בין כל חריץ כו' עכ"ל. ונראה שהעתיק ד' הש"ר הנ"ל (וע' במע"מ שהגיה בש"ר ארבעה נפירין והוא ללא צורך כי הנפירין הם החריצין והם ג' כמ"ש הרמב"ם). והנה הרמ"א בד"מ סי' ל"ב כ' דמדברי הרמב"ם משמע דלמצוה מן המובחר גם גובה הבתים יהי' כארכן וכיון שגובה הבתים עושים לפ"ז ב' אצבעות כרוחב העץ והרי החריץ שבין בית לבית שבו ועל ידו נעשים המחיצות הפנימיות בהכרח עומקו פחות משני אצבעות מאחר שכל גובה העץ הוא רק ב' אצבעות. א"כ החריצים שעושים בו ע"כ פחותים מב' אצבעות (דאל"כ הרי הי' נחלק העץ לד' עצים ולא היו יכולים לעשות התפילין בו) וא"כ הא קמן דלהרמב"ם סגי אע"פ שאין המחיצות מבפנים מגיעים עד התפר ממש וסגי ברובן והש"ר כ' כן להדיא דממיצעי לתתאי הוה חד. הרי לא קפיד רק שיהי' מחצה עומד ואע"ג דמחצה שלמטה פרוץ סגי. ודוחק לומר דלהש"ר אין עושי' כלל גובה הבתים רק אצבע. דהא המשמעות שהוכיח הד"מ מהרמב"ם י"ל כן גם בהש"ר שדבריו מבוארים כדברי הרמב"ם. והרמב"ם העתיק משם וע"ש במ"ש ומחפיא [לההיא] אעא בקילפא כו' דמשמע כל גובה העץ גם אין לומר דעושים ג"כ מחיצות מבפנים דא"כ ה"ל לפרש כיון שבאו להורות לנו סדר עשיית התפילין. אכן כ"ז לפי הבנת הד"מ בהרמב"ם אבל משמעות הב"י דאין קפידא כלל לעשות גובה הבתים כאורכן אפי' למצוה מהמובחר וכמ"ש הש"ר והרמב"ם ואם הי' גבהו יותר על רחבו או פחות ממנו אין בכך כלום. ולפ"ז י"ל שגם כשגובה העץ הוא כרחבו. מ"מ לא נתכוונו כלל הש"ר והרמב"ם שיעשו גובה הבתים כגובה כל העץ רק בעומק החריצין שבהעץ לבד. ואע"פ שלפ"ז ל' ואם הי' גובהו יותר כו' אין בכך כלום. הוא דחוק קצת דמה שייך לומר על גובה העץ יש בכך כלום או אין בכך כלום מאחר שגם אם גבהו כארכו עכ"ז עושים גובה הבתים פחות מאורכן. עכ"ז ההכרח לסבול דוחק זה בהרמב"ם (ולומר דבאמת מה"ט אין בכך כלום כי אין שום קפידא בזה) דאלת"ה דבריו תמוהים וסותרים זא"ז שהרי לקמן באותו פרק כ' וצריך שיגיע החריץ עד התפר ואם יעשו גובה הבתים כגובה העץ א"כ לא יגיע החריץ עד התפר כנ"ל ודוחק לומר דלא קפיד בסדר זה על דין הנ"ל כיון דדיעבד כשר אף אם לא הגיע. דזה ודאי דוחק מאחר שבא להורות לנו איך יעשו התש"ר לכתחלה איך אפשר שלא יקפיד אדינא דגמ'. ועוד דהא בסדור זה מהדר טובא אפי' אהידור שלא נז' בש"ס כלל והוא שיהי' גבהו כארכו למצוה מן המובחר. וא"כ יצא שכרו בהפסדו שכנגד הידור זה יחסר לנו דין דגמ' וא"כ הי' לו לומר שיהי' העץ גובה ג' אצבעות והחריץ יהי' עומק ב' אצבעות כרוחב העץ ואז הי' נתקן הכל. א"ו צ"ל שבאמת נתכוין לשיעשו גובה הבתים רק כמו גובה החריץ לבד. ועוי"ל דהרמב"ם דילג בכוונה מ"ש הש"ר דממיצעי לתתאי הוה חד משום דהש"ר י"ל דפסק כרב דימי דס"ל שא"צ כלל שיגיע עד התפר והרמב"ם ס"ל דיעשו החריצין עד תחתית העץ ממש כמה שיוכלו וגובה הבתים יעשו ג"כ כגובה החריצין ואעפ"כ יהי' גבהו כארכו כי התיתורא יעשו עב הרבה ותשלם כנגד מיעוט העץ הנשאר עודף על גובה הבתים. ונצטרך לומר דס"ל שהתיתורא אינה רחבה מהבתים (ע' בהרא"ש מ"ש מזה) ואעפ"כ היא עבה. וזה דוחק קצת עמ"ש ומחזירין את העור כו' ואיך שיהי' הפירוש בהרמב"ם הנה מדבריו לא מוכח כ"כ להקל בזה כנ"ל. אך מהש"ר יש קצת ראי' להקל בזה את"ל שנתכוין שיעשו להידור מצוה ארכו כגבהו כדפי' הד"מ בהרמב"ם דלפ"ז מוכח ממנו דא"צ מחיצות גמורות מבפנים ודי בחציין או ברובן:

האך מדברי סה"ת ושאר הראשונים שהביאו ד' הש"ר לדקדק ממנו דבעי' שיהיו הבתים אורכן כרחבן וכ' דבגובה אינו קפידא ולא כ' דלמצוה מן המובחר בעינן ג"כ שיהיו גובהן כאורכן ורוחבן מכלל דלא הבינו כן בהש"ר כמו שהבין הד"מ בהרמב"ם. וא"כ לפ"ז י"ל שגם הוא לא נתכוין רק שיעשו גובה הבתים כפי עומק החריץ וכדפרישית. וא"כ גם ממנו אין ראי' להקל בלא מחיצות גמורות גם לפמש"ל אות ג' ממחלוקת רש"י ור"ת. הנה מפי' ר"ת מוכח דבעי' מחיצות גמורות ולא סגי ברובן דאל"כ א"א להניח הפרשה מושכב שהרי למטה אין מחיצה שתעכבנה. אם לא שנאמר דמ"ש מושכב לא אתי רק לאפוקי שלא יהי' הגליון למעלה והגליון השני למטה שזהו מעומד אבל אם מניחה בגובה חודה א' למעלה וא' למטה מקרי שפיר מושכב כאדם השוכב על צדו. א"כ לפ"ז שפיר יש ליישב ר"ת שהרי גובה הפרשה דהיינו רחבה הוא כמו ארכה בערך א' וא"כ יגיע ודאי עד מקום העומד שבמחיצה ויש גילוי דעת לפ"ז דכה"ג נמי חשוב מושכב ממ"ש התוס' במנחות (דל"ג) דלפר"ת יש לומר כגון דשיטה אחרונה לצד רה"ר היא וראשונה לצד פנים והופך שמע לצד אויר הפתח עכ"ל וע' בב"ח בי"ד סי' רפ"ט שפי' שעומד ברה"ר ועושה נקב בעובי מזוזות הפתח סמוך לאויר הפתח ומכניס המזוזה בתחלה שיטה ראשונה ותוחבה בתוך הנקב כולה עד שיהא שיטה אחרונה שבה על הארץ לצד רה"ר עכ"ל. וסילק בזה תלונת המ' מפי' ר"ת ע"ש. וזה נכלל במ"ש התוס' כגון דשיטה אחרונה כו'. אבל מהו מ"ש והופך שמע הרי כבר אמר דשיטה ראשונה לצד פנים א"כ משמע דוהופך היינו שמשכיבה על צדה ואז יכול להפוך ששמע יהי' ממש לצד חלל הפתח ושפיר יוכלו לעשות נקב ולראות שדי ומסולק קושי' המרדכי והמ' נ' דס"ל דלר"ת לאו ש"ד להשכיבה על חודה דאין זה דרך כבוד והלכך מקשה שא"א לראות שדי ומ"ש התוס' והופך מפרש שגם כשמושכבת ממש מ"מ יהי' שמע סמוך ודו"ק. וע' בב"י סי' רפ"ט דל' הרא"ש אינו כהתוס' וא"כ להמ' אליבא דר"ת פרשיות דתפילין מונחות מושכב ממש וזה א"א בלי מחיצות גמורות. שוב מצאתי בספר הישר לר"ת סי' ת"כ וז"ל וכן פרשיות של תפילין לרוחב הבתים ולא לגובהן. משמע קצת שמשכיבן ממש:

והנה מצאתי בס' ברוך שאמר ד"ה ע"א וז"ל וכן חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר כו' וגם אמרינן בתלמוד שכל פ' בבית א' לכן יש לדחוק ולהעמיק הבית ברוחב הפרשה שיעמדו הפרשיות כס"ת בארון לאפוקי מפועלי און שלא ימחול להם השם לעולם שמחטיאים את הרבים ועושים בתים שאינם עמוקים ובזה קופצים ורובצים הפרשיות למטה שהשיטה אחרונה שוכבת רבוצה עכ"ל מבואר דקפיד אעומק הבתים כדי שיעמדו הפ' בטוב מלבד מה דבעי' שיגיע חריץ עד התפר. דאי משום האי טעמא לחוד לא הוה שייך למימר מחטיאים את הרבים ולא ימחול להם השם לעולם מאחר דבדיעבד כשר וגם מתבאר מדבריו דבמעט שאין הבית מגיע עד התפר מתקלקל עמידת הפרשה. רק דלדבריו משמע שהטעם רק משום קלקול עמידת הפרשה וזה אינו חשש כ"כ לפ"ד המ"א ס"ק ס"ב. אך לפמ"ש לקמן אי"ה י"ל דבכה"ג לא נק' ד' בתים כלל רק כבית א' חשיבי. ובסה"ת מצאתי ג"כ משמעות דמחיצות גמורות עושי' שכ' בסי' ר"ח בענין התיתורא וכופלו למטה לכסות הפיות של הבתים מדקאמר הפיות מכלל שהבתים מובדלין במחיצות עד למטה דאל"כ למטה נעשה פה א' לכולם. ובסי' ר"ז וטוב לעשות ממנו כפילות הבתים כו'. ובסי' ר"ה דפוס ד' בתים כו' וקרוב לסוף ה' תפילין סד"ה אמר אביי ומושכין בה ראשי הבתים עד סופן ועתה מהודקים הבתים יחד. מכלל דהם למטה ג"כ מופרדים במחיצות וע"י קביעותן בתיתורא מתהדקים. ועי' בתוי"ט פי"ח דכלים משנה ח' בשם הערוך טעם שנק' כל בית קציצה משמע שהם נפרדים במחיצות גמורות ואף כשעושין מעור א' עושי' בודאי דוגמא שהן מד' (ולהט"ז שגם בחריץ סגי יוכל להיות שבית א' לבדו לא יהי' מקבל כלל א"כ אמאי מקבל טומאה). מכל הלין משמע קצת דמחיצות גמורות בעינן מראש עד סוף ממש. והגם שיש לדחות דסה"ת כ"כ לפי החומרא דמחמירין שיגיע החריץ עד התפר. וממילא נעשה מחיצות גמורות אבל דיעבד אין ראי' ממנו שיעכב. מ"מ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי עכ"פ אין ראוי להקל במ"ע דאורייתא כמצות תפילין:

ווהנה נלע"ד יש להביא ראי' דמחיצות שאינן גמורות לא מהני לחלק הבתים להיות כל אחד חשוב בית בפ"ע. אע"ג שהמחיצות הן עומד מרובה על הפרוץ. דתנן כה"ג ממש לענין חילוק בתים לגבי עירוב בעירובין (דע"ב ע"א) חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד בש"א עירוב לכל חבורה וחבורה ובה"א עירוב א' לכולן. ומוקי לה בגמרא בשהבדילו הטרקלין במחיצות שאינן מגיעות לתקרה. ולב"ה מחיצה זו לא הוי חילוק רשות דמחיצה שפילה היא וכ"פ הרמב"ם פ"ד מה"ע וטוש"ע סי' ש"ע אלמא דכה"ג שאין המחיצות גמורות חשוב בית א' ממש. ואפי' העומד מרובה על הפרוץ הרבה כגון שגובה המחיצה ט"ו טפחים ואינן מגיעות לתקרה בחלל ג"ט (וע"ש דלב"ש אפי' במסיפס חשוב חילוק בתים. וא"כ דעת הט"ז אתיא כב"ש. מיהו י"ל דהט"ז ס"ל דבעירוב הקילו ב"ה). ואין לומר דדוקא בעירוב הקילו. הא בעלמא הוי מחיצה דהא עומד מרובה על הפרוץ מהני מדאורייתא. אך ז"א שהרי הר"פ בהגה' סמ"ק סי' רפ"ב למד מכאן ג"כ לענין השלמת עשרה לתפלה דלא הוה הפסק אותן מחיצות כו' הובא בב"י סי' נ"ה ומשמע בעירובין (דצ"ב ע"ב) דזה שוה לשאר מילי דאורייתא ובפסחים (דפ"ה ע"ב) גרסי' וכן לתפלה כו'. וא"כ משמע דלב"ה מחיצות שפילות כה"ג לא מהני מדאורייתא והטעם פי' הר"פ שם שהגג מחברן ר"ל כיון שגג א' לכולן ממעל להמחיצות משוי להו חדא ביתא כל היכא שאין המחיצות המבדילות מגיעות לתקרה (ועי' ברבינו יהונתן במשנה הנ"ל דמיירי ביש עליה כו' ולא משמע כן ברמב"ם וטוש"ע ושא"פ וגם בעירובין (דע"ט סע"א) משמע ג"כ כן דהתם סתם בית ליכא עליה ע"ג כמו בטרקלין) וא"כ כה"ג נמי בבתי התפילין כשאין המחיצות הפנימיי' מגיעים עד התיתורא י"ל שהתיתורא מחברתן דמשום שהם באים בשלשול מלמעלה למטה לא עדיפי ממחיצות שממטה למעלה עפ"ק דסוכה (דט"ז ע"א). מיהו י"ל דהכא שאני שמבחוץ ניכר שמובדלים לד' בתים משא"כ גבי טרקלין. אך מ"מ אין לחלק בהכי לפי הטעם דשהגג מחברן. (אינו מוכרח דשפיר יש לחלק בהכי כי אפ"ל דאין הגג מחברן אא"כ לא ניכר כלל מבחוץ שהם ד' בתים):

אמנם לפמ"ש במ"מ דש"ע של רבינו הנ"ל כאאזמו"ר נ"ע בסי' נ"ה מבואר שהתוס' דעירובין (דע"ט סע"א) חולקין על הר"פ וס"ל דדוקא במחיצות עראי הוא דס"ל לב"ה דאין מועילות לחלק הרשויות כשאין מגיעות לתקרה. אבל במחיצות קבועות מודה וא"כ לפ"ז גבי התפילין הרי המחיצות פנימיות ג"כ חשובים כמחיצות גמורות לפ"ע מהות מחיצות הבתים. אכן עם היות שהתוס' חולקים על הר"פ מ"מ אין להקל באיסורא דאורייתא כנגד הר"פ בשגם שהאלי' רבא סי' ש"ע סק"ו פסק לענין עירוב ג"כ דאפי' במחיצות מבנין של קבע דינא הכי דכשאין מגיעות לתקרה שוי' למחיצות עראי והוכיח כן מהמרדכי והאגודה וכ"מ לענ"ד מסתימת לשון הרמב"ם. אך לכאורה י"ל עוד שהרי המ"מ כ' בשם הרשב"א דאם המחיצות מגיעות לתקרה פחות מג"ט כלבוד דמי וכ"מ להדיא בש"ס (דע"ט) הנ"ל וא"כ ה"נ נימא הכי. מיהו י"ל דלאו בכל דוכתא אמרינן לבוד עי' במהרי"ו בסימנים סי' ל"ג ובתוס' דעירובין (דף י' ע"ב) (ובחי' הריטב"א שם כ' בענין אחר ובפרש"י סוכה (י"ח) משמע דוקא באמצע לא אמרינן לבוד גבי טומאה) ועוד דבתפילין שכל עיקרן פחות טובא אפי' מטפח ואפ"ה אחשבינהו רחמנא וקראן בתים א"כ לא שייך לומר בהו דפחות מג"ט כלבוד דמי דכך לי אצבע דבית התפילין כמו ג"ט דשאר מחיצות. וסברא זו יש ללמוד ממ"ש הריטב"א בסוכה די"ח להבדיל לענין טומאה דאע"ג דיש בו פותח טפח אין בו לבוד שאני טומאה שהכתוב עשה בו מטפח כג' טפחים דעלמא כו'. וככה י"ל להבדיל כמה הבדלות לגבי קדושת התפילין. ועוד דאפי' לענין שבת דאמרינן לבוד כ' המ"א סי' תק"ב סק"ח דלהרמב"ן לא אמרינן לבוד בכלים ועם היות שהמ"א הניח דבריו בצ"ע (ועי' במחצית השקל שם דמכלכלה לק"מ ועי' בריטב"א גבי כלכלה ומטרסקל נמי לפענ"ד לק"מ דמצד גוד אחית אתינן עלה). גם הרשב"א פ"ק דשבת גבי כוורת השיב עליו. אך הריטב"א בעירובין ד"י כ' וי"א שאין לבוד בכלים כו' מ"מ הרי בכלי שאין רחב ד"ט להתוס' נמי לא אמרינן לבוד ועי' בק"נ פ"ק דשבת גבי כוורת ועי' בפנ"י ד"ט דרש"י נמי אפשר ס"ל כן למסקנא. (ויש מקום לומר דמחיצות התפילין לתוכן עשויות להניח בהן הפרשיות מיהו ז"א דעכ"פ עושין אותן להשתלשל מלמעלה למטה) הלכך אין להקל כלל מצד לבוד. וכיון שכן י"ל דכל שאינן מחיצות גמורות עד התיתורא אזי כחדא ביתא חשיבי. אלא צריכות ליגע בתיתורא (ועי' עירובין י"א ע"ב) וכמ"ש בסה"ת שהתיתורא מכסה הפיות של הבתים כנ"ל:

זונמצא עלה בידינו ת"ל ראיות נכונות לפסקן של כאאזמו"ר הגאון נ"ע בשולחנו הטהור סי' ל"ב סעי' ס"א דבעי' דייקא שיהיו מחיצות הבתים מבפנים גם בין בית לבית מלמעלה עד סוף רוחב הפרשה כו' והיינו עד התיתורא ממש ואם לא עשה כן פסול משום דכחדא ביתא חשיבא ועוד שיתקלקל עמידת הפרשה כמ"ש הברוך שאמר. מיהו כל זה אם כל המחיצה אינה מגעת עד התיתורא דהיינו שיש שם חלל קצת ע"פ כל המחיצה הפנימי'. אבל בנידון של מעלתו שמשני הצדדים מגיעות כל מחיצה (ממחיצות הפנימיות) עד התיתורא רק שבאמצע אינו מגיע מבפנים ויש שם כמו פתח א"כ בזה הי' נראה דמהני. ומהגמ' דערובין הנ"ל אות ו' ודאי אין ללמוד להחמיר דלענין ערובין ודאי כה"ג חשיבי כל א' בית בפני עצמו דפתחים אינם מבטלים תורת בית אם לא שפרצתן יותר מעשר ואף אם ת"ל דלענין בתי התפילין שמא כל פתח חשוב כיותר מעשר ועוד שמא לד' בתי התפילין לענין פתחים לשארי בתים משום דבשאר בתים עשויות לעשות פתחין בהן. משא"כ בבתי התפילין מ"מ אם הפתח קטן עד שהעומד שמשני צדדיו מגיע עד התפר הי' מקום לומר דודאי מהני דהא עומד מרובה על הפרוץ בכ"מ חשוב כעומד אם לא היכא דשייך לומר שהגג מחברן כנ"ל אות ו'. והכא שהעומד ג"כ מצדדיו עד התיתורא ממש לא שייך לומר כן (ועיין בעירובין (ד"י ע"ב) ובמ"א סי' שס"ב בענין עומד משתי רוחות מרובה על הפרוץ). אך גם בזה יש ללמוד להחמיר ע"פ דברי המרדכי שבב"י סי' ל"ג והביאם ג"כ הרמ"א בד"מ הארוך והמ"א סי' ל"ב ס"ק נ"ה (ומ"ש מע"ל שבמחצית השקל הקשה על המרדכי אני לא מצאתי זה במה"ש שלפני רק שבסי' ל"ג תמה על הסופרים ולא על המרדכי ע"ש). ומה שחילק מע"ל דהמרדכי אינו פוסל רק בשחתך בסכין ולא בנ"ד שנעשה פתח ממילא שלא ע"י סכין לפענ"ד אין לחלק בהכי דהא בשחתך בסכין נמי לא שייכי הני טעמי שבנקרע. דאילו בנקרע הטעם משום שכיון שהעור מקולקל עד שנקרע סופו ליקרע כולו. משא"כ בחתך בסכין. וכ"כ המחצית השקל להדיא דבדינו של המרדכי לא שייכי הני טעמי ואפ"ה פוסל וא"כ שוב אין חילוק בין נחתך לנעשה פתח ממילא בלא חתך (ודע דלכאורה הי' נ"ל טעם אחר ע"פ פרש"י במשנה פ"ג דמנחות גבי ואפי' קוץ א' מעכבן דפי' משום דבתפילין כתי' הוי' והיו לטוטפות. וא"כ י"ל דהאי טעמא שייך נמי בבתים דמיעוטו מעכב את רובו מה"ט כמו קוץ א'. אך ז"א דא"כ אמאי בנקרע בית א' מבפנים כשר ואין לומר כיון דתחלה הי' בכשרות שוב אינו מעכב כ"כ דז"א דקוץ א' מעכב בפרשיות אפי' נפסל אח"כ ועי' בש"ע סי' ל"ב סעי' ל"ט ובט"ז ס"ק ל"ד). ונלע"ד עצה היעוצה בנדון שאלתינו לסתום הפתח מבפנים ע"י שיחברו קצת עור בתפירה או ע"י דבק למחיצות הפנימיות. אע"ג דבמ"א ס"ק נ"ב יש דעה דכה"ג ל"ח מעור א' מ"מ דעת המ"א משמע כהתוס' ואגודה דחשוב עור א'. ובכה"ג שבלא"ה יש סברות להקל אין להחמיר כ"כ. (בכנה"ג בח"מ חלק ב' בסופו יש שם תשובה ארוכה מענין תפילין ולא עיינתי בה):