סימן ז

אסימן ז

אדם שפס ידו השמאלית חסירה אצלו מתולדתו. אם יברך על תש"י או לא. וכן אם הקנה ג"כ חסר והזרוע לבד קיימת מהו:

הנה הדין פשוט בש"ע סי' כ"ז ס"א בהג"ה שלדעת רמ"א יניח על זרוע השמאלית בלא ברכה. והמ"א פסק דיניח על של ימינו בלא ברכה ולפ"ד הב"ח והנ"צ והא"ז יניח על זרוע השמאלית ויברך עליו וכ"ד החו"י בתשו' סי' קס"ז וכ"כ הגאון דווילנא ז"ל בביאורו לש"ע סי' הנ"ל. וכ"כ בס' ביאור מרדכי להגאון מהר"ר מרדכי בנעט נ"י. ועתה על מי נסמוך הא מר והא מר כמאן עבדינן. והנה מה שהוכיח החו"י מנקטעה יד העדים שבסנהדרין (דמ"ה ע"ב). דאף שמואל דס"ל דבעי' קרא כדכתי' ופטר בנקטעה ידי עדים אח"כ. מודה בגידמים מעיקרא דשפיר מתקיים יד העדים דזה הנשאר היינו יד דידהו כדפרש"י. ומדאמר שמואל נקטעה יד העדים משמע לי' בין רק כף היד או עם הקנה וכן הא דמכשרינן גידמים מעיקרא אפי' נחתך גם הקנה דמ"מ באבר העליון שנק' זרוע מתקיים יד העדים וקרא דלאות על ידך יוכיח עכ"ל. נלפענ"ד דראי' זו לא א"ש לפי' הרמב"ם שם דמחלק בין נקטעה יד העדים דגידמי' מעיקרא ש"ד לאין לו בהן דמסתימת לשונו שם פ"ה ממחוסרי כפרה משמע אפי' אין לו קודם שנזקק לטומאה נמי אין לו טהרה עולמית. א"כ לא מוכח מידי משם לענין תפילין דנ"ל שאין לדמותם לנקטעה יד העדים לפ"ד הרמב"ם. אף שע"פ החילוק של החו"י שמתרץ ד' הרמב"ם במה שלא פסק כד' התוס' שם באין לו בהן משום דבעיקרא כדכתיבא ואחר שנקצץ הבהן א"א לומר עוד דהיינו בהן דידי' דשאני יד העדים דבל' תורה כל פרקי היד עד הכתף מקרי יד כמ"ש והיה לאות על ידך (וכמ"ש בערכין (י"ט ב') הובא במ"א סי' כ"ז סק"ג). ולכך נשאר השם גם על הפרק העליון הוא הזרוע. משא"כ הבהן דנק' רק אצבע הגודל ובנקטעו כולו א"א לקיים קרא כדכתיבא עכ"ל. ולפ"ז תפילין דכ' בהו ידך יש לדמותם ליד העדים דגידמי' מעיקרא ש"ד. אבל באמת דבריו צע"ג שלדבריו דגבי עדים אפי' בגידמי' דמעיקרא בעי נמי שתהי' יד העדים בראשונה כדכתיב אלא דבגידמי' נמי מצי לקיים יד העדים בראשונה שידחפו אבן בזרוע כו'. וז"א דהרמב"ם כתב להדיא פי"א מה' סנהדרין ה"ח ואם היו העדים גידמים מתחלה היה לו להרג ביד אחרים. ולא הצריך כלל בזה יד העדים בראשונה. ובחו"י נדחק בזה מאד. וכל מעיין בצדק ישפוט שאין לשון הרמב"ם סובל כלל פירושו. לכן נ"ל דהרמב"ם אינו מפרש הגמ' במ"ש שאני התם דאמר קרא יד העדים שהיתה כמו שפרש"י. אלא ה"פ דגידמי' מעיקרא ש"ד אע"פ שא"א לקיים יד העדים תהיה בו בראשונה משום דכתיב יד העדים שהיתה פי' יד העדים בה"א הידיעה משמע שהיתה ר"ל שהי' יד להעדים בשעה שנעשו עדים בענין זה ואז בעינן שתהיה בו בראשונה. ולכן נקטע יד העדים פטור לשמואל. אבל אם לא הי' להעדים יד כלל מתחלה כשנעשו עדים ע"ז לא נאמר תהי' בו בראשונה להמיתו ויהרג ע"י אחרים. דהא תהי' קאי אדלעיל מיני' יד העדים שהיתה כבר כשהעידו אז בעינן אח"כ. משא"כ גידמי' מעיקרא ולכן נקטעו יד העדים תחלה כשרים לעדות נפשות. וא"ש מ"ש הרמב"ם יהרג ע"י אחרים כי בזה לא בעי' כלל שתהי' בו יד העדים בראשונה כו'. משא"כ גבי אין לו בהן לא נאמר הבהן ואין שייך לומר כן הבהן שהי' דוקא דהא כתי' ונתן על בהן לכן בעי' קרא כדכתיב. ולכן אפי' אין לו קודם שנזקק לטומאה אין לו טהרה עולמית ודלא כהתוס' שם והר"ש והרא"ש פ"ד דנגעים מ"ט כצ"ל לדעת הרמב"ם. ובהא"ש דלא נצטרך להוציא דין חדש מה שאין לו זכר בגמ' ורמב"ם והוא מ"ש החו"י דאם נקטע יד העדים עם האבר העליון אפי' נקטע מקמי הכי פטור דבעי' קרא כדכתיב ובעי' יד העדים מיהת כו'. שזה דוחק חדא דה"ל לאשמועינן רבותא זו בגמ' ובגמ' מתמהינן אלא מעתה עדים גידמי' דמעיקרא ה"נ דפסילי ומשני שא"ה כו' משמע דפשיטא דגידמי' מתחלה כשרים לעדות נפשות וכיון דלהחו"י גידמי' לגמרי פסולי' גם לפי המסקנא וא"כ מה הי' התמי' כ"כ תחלה אם גידמי' עד הפרק פסולות וזה יש ליישב לפרש"י. וא"כ נימא כו' ע"ש. ועוד דגידמי' משמע נמי גידמי' לגמרי ע' מכילתא פ' בא וספרי בואתחנן לרבות את גידם שנותן בימין. והיינו ע"כ באין לו זרוע כלל לפ"ד האחרונים. וע' בתענית במעשה דנחום איש גם זו. וכיון דלהחו"י גידמים לגמרי פסולים גם למסקנא ה"ל לפרש ולא לסתום. (הג"ה. ונלע"ד שגם דעת התוספות כן מדכ' בד"ה אין לו בהן. וכגון שנקטעה משנזקק לטומאה דאל"כ הא אפילו שמואל כו' ומהו הראי' משמואל דגבי יד י"ל כיון שנשאר הזרוע היינו יד דידהו. אבל גבי אין לו בהן כשנקטע כל הבהן לא שייך לומר דהנשאר הוא בהן דידי'. א"ו נ' שהם מפרשים בענין יד העדים דלא בעינן קרא כדכתיב אלא דוקא כשהיה להם יד תחלה. אבל אם לא הי' להם לא בעינן זה. ולא משום דהנשאר היינו יד דידהו. ולכן כמ"כ הדין גבי בהן דלא בעינן קרא כדכתיב אלא כשהיה לו בהן כשנזקק לטומאה עכ"ה):

קיצור. מה שהביא החו"י ראיה לענין תפילין במי שנחסר אצלו פס יד השמאלית וגם הקנה עד הזרוע דיניח על הזרוע השמאלית ויברך מדין עדים גידמים מעיקרא דאפילו חסר כף היד וגם הקנה דמ"מ באבר העליון שנק' זרוע מתקיים יד העדים תהיה בו. וכמ"כ מתקיים לענין תפילין לאות על ידך בהזרוע לבד. הנה לפרש"י שם ודאי הוא ראיה. אבל להרמב"ם פי"ד מה' סנהדרין ה"ח דס"ל דאפילו העדים גידמים מעיקרא לגמרי יהרג ביד אחרים א"כ אין שום ראיה דהזרוע לבד זהו ג"כ נק' יד. וע"ש בכ"מ סוף הלכה ח' הנ"ל שהקשה על הרמב"ם במה שסמך דין זה לדין מי שעמד על נפשו כו'. והתירוץ דכוונת הרמב"ם דאע"ג דהעדים גידמין מעיקרא מ"מ אינו מתקיים הקרא יד העדים אלא דלא גרע מדין מי שעמד על נפשו כו':

בועוד יש להביא ראי' לנגד החו"י ממה ששנינו בנדה (דמ"ט סע"ב) כל הכשר לדון כשר להעיד כו'. והאי לדון פי' דיני ממונות שבב"ד של ג' כדמוכח מסיפא ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון. דמיירי בסומא בא' מעיניו ור"מ היא דאילו לרבנן כשר לדון והיינו בדיני ממונות לבד דאילו בד"נ פסולי' בע"מ כדאי' בסנהדרין (דל"ו ע"ב) וביבמות (ק"א ע"א). ולהעיד דמתני' קאי בין על ד"מ בין על ד"נ דסומא בא' מעיניו כשר להעיד בד"נ כמ"ש בכ"מ ספ"ט מה' עדות. ולהחו"י גידמי' לגמרי היינו שנקטעה גם הזרוע כשרים לדון ד"מ ופסולי' להעיד ד"נ. ואין לומר שזה לא נק' פסול להעיד רק שא"א לקיים יד העדים כו' דכיון דאין מקבלי' עדותן מה"ט נק' פסולי עדות. וכ"ה בגמ' להדיא דקס"ד דנקטעה יד העדים מעיקרא פטור קרי להו פסולים שהרי מקשה אלא מעתה גידמי' דמעיקרא ה"נ דפסולי. מיהו זה אין קושיא כ"כ דיד העדים לא נאמר רק גבי סקילה. אבל בשאר מיתות ב"ד לא שייך יד העדים. וא"כ לק"מ להחו"י דכל הכשר לדון ד"מ דהיינו אפילו גידמים דמעיקרא כשרים להעיד בד"נ רק אנסקלין לבד לא מהני עדותן משום שא"א להתקיים יד העדים וגם בזה י"ל דדינו כמ"ש הרמב"ם מי שעמד על נפשו כו'. ואפשר שאינו נידון בסקילה כ"א בהרג או בחנק. ודוחק לומר דכשר לדון ד"מ כשר להעיד רק ד"מ ולא ד"נ. ועוד דבעדות אין חילוק בין ד"מ לד"נ ואדרבה ע' סנהדרין פז"ב (דכ"ז) ועוד ראי' מדתנן בסנהדרין (ד"פ ע"ב) ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה. ובגמ' מנא ידעינן ותי' בעדות מיוחדת או שלא בהתראה או דאתכחוש בבדיקות ולהחו"י הוי מצי לתרוצי נמי בעדים גידמי' דמעיקרא עד הכתף ולמה לא תי' כן א"ו דכשרים לד"נ דלא כהחו"י. וא"ת הא ע"כ מוכרחים אנו לומר דפסולי' לפרש"י וסייעתו דבשלמא לפמש"ל בדעת הרמב"ם שמפרש שא"ה דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר. אבל גידמי' כשרים מפני שלא היתה להם יד תחלה לא בעי' שתהי' להם אח"כ א"כ ניחא דגידמי' לגמרי נמי כשרים משא"כ לפירש"י שפי' אבל גידמי' דמעיקרא לא משתמע מיניה דזו היא יד שלהם הא ליתא דאפשר ואפשר לומר כן. והתוס' שם והר"ש והרא"ש פי"ד דנגעים מ"ט יוכיחו שפסקו דאין לו בהן כלל קודם שנזקק לטומאה נותן על מקומו ויוצא. וראייתם דגידמי' מעיקרא ש"ד. וקשה הרי בנקטע יד העדים מעיקרא פרש"י דזו היא יד שלהם והיינו משום דנשאר קצת יד כמ"ש החו"י ושייך לומר זוהי יד שלהם. אבל בבהן דאין לו בהן לגמרי איך תאמר זהו בהן שלו הא אינו בהן אלא מקומו של בהן ואדרבה משם ראי' לנגד דנקטע עד הכתף פסול בעדות אע"פ שנשאר מקומו של יד. א"כ ה"ה בבהן. ולכן צ"ל דס"ל להתוס' וסייעתו דהא דגידמי' מעיקרא ש"ד היינו אפי' בגידמי' עד הכתף נמי ש"ד. והטעם כדפרש"י דזוהי יד שלהם א"כ ה"נ כשאין לו בהן קודם שנזקק לטומאה זהו בהן שלו. וכ"כ בקרבן אהרן פ' מצורע פ' ג' הי"א. וצ"ל שמפרשים שמקומו של היד והבהן. זוהי היד והבהן (ק"ל א"כ זהו דברי ר"א בנגעים פי"ד מ"ח דאומר אין לו בהן יד כו' נותן על מקומו ות"ק פליג עליה וס"ל דמקומו של הבהן אינו בהן. א"כ דוחק לומר דבאין לו בהן מעיקרא מודו לי' דמקומו של הבהן חשוב בהן). ובהכי א"ש דלק"מ על התוס' והר"ש והרא"ש איך נעלם מעיניהם חילוק זה של החו"י שישב בו את הרמב"ם שמחלק בין אין לו בהן לנקטע יד העדים דשאני יד העדים דבל' תורה כל פרקי היד כו' זה נראה לעין כל ואיך יהי' נעלם מהתוס' וסייעתו. ולפמש"ל א"ש דס"ל דע"כ אין לחלק בהכי דא"כ גידמי' עד הכתף יהיו פסולים לעדות נפשות לפי דיני ישראל וזה א"א. ולכן ס"ל דאע"פ שלא נשאר רק מקומו של יד י"ל דזוהי יד שלהם וא"כ ה"ה באין לו בהן כלל. מיהו הוכחה זו אינה רק לפרש"י דטעמא דגידמי' מעיקרא ש"ד משום דזוהי יד שלהם. אבל לפמש"ל בדעת הרמב"ם שמפרש בע"א לא מוכח מידי ולכן סתם הרמב"ם באין לו בהן שאין לו טהרה עולמית ומשמע אפי' נקטע קודם שנזקק לטומאה ובהיות כן כיון דלהרמב"ם ה"ט דעדים גידמי' דמעיקרא כשרי' משום דאז לא בעי' יד העדים כלל א"כ לא מוכח מידי משם לענין תפילין דכ' על ידך ובעי' קרא כדכתי' ואין ענין זה לזה כלל:

גמיהו להתוס' וסייעתו יש ראי' משם (אך יש להסתפק לשטת התוס' כשנקטע לו אחר שהיה י"ג שנה ונזקק לתפילין דכה"ג באין לו בהן אחר שנזקק אין לו טהרה וצ"ע כי בכל יום י"ל שמתחדשות המצוה ושבתות ויו"ט מפסיקי' שאינו זמן תפילין לכ"ע וצ"ע). אך צ"ע דלהתוס' אפי' אין לו זרוע שמאל וכ"ש אם נשאר קצת מהזרוע סמוך לכתף חייב בתפילין להניחם שם ודמי לאין לו בהן מעיקרא שמקומו של בהן זוהי בהן וה"ה גבי יד דתפילין וכ"ש אם נשאר קצת מהיד. וזהו נגד ברייתא במנחות (דל"ז) דתניא אין לו זרוע פטור מהתפילין אחרים אומרים ידכה לרבות את הגידם. ולכל הפירושים בנחתך הזרוע לגמרי פטור מהתפילין לת"ק דהלכתא כוותי'. (הג"ה. ולפמש"ל בהג"ה בפי' דברי התוס' דאין הטעם משום דמקומו הוה בהן דידיה אלא הטעם דלא בעינן קרא כדכתיב אלא בשהיה להעדים יד. וכן במצורע כשהיה לו בהן. א"כ לק"מ דלעולם כשאין לו זרוע פטור מן התפילין ולא אמרינן כלל דמקום הזרוע היינו זרוע דידיה עכ"ה). וגם ר"י החורם בספרי ס"ל דמניח בימין ולא במקומו של יד שמאל. מיהו יש ליישב כיון דמקום תפילין הוא רק על הקיבורת שהוא ערך חצי מן האבר הסמוך לכתף הנק' זרוע הוא החצי הסמוך למרפק. והחצי העליון אינו מקום תפילין. וא"כ בנחתך כל הזרוע י"ל דנחתך גם מקומו של הקיבורת וא"כ א"א לומר זוהי יד שלו שזה אומרים אם נשאר מקום היד ובעדים יד שלהם. וכן באין לו בהן י"ל דמיירי שנחתך עד פס היד לבד ובכה"ג הוא דאם נקטע קודם שנזקק לטומאה לא אמרי' זוהי בהן שלו אבל אם נחתך גם מקומו של בהן י"ל דגם בנקטע קודם שנזקק לטומאה לא אמרי' זוהי בהן שלו כיון שאינו מקומו של בהן כלל וא"כ ה"ה בנקרע הזרוע לגמרי הרי נחתך גם מקומו של הקיבורת ר"ל החצי הזרוע שלמעלה מהקיבורת וא"כ א"א לומר זוהי יד שלו כי יד דתפילין היינו קיבורת וחצי למעלה הוא מקומו ושייך ע"ז לומר זוהי כו'. משא"כ למעלה מזה. מיהו לפ"ז עכ"פ בנשאר חצי הזרוע שלמעלה מהקיבורת חייב בתפילין. ולפ"ז פי' הברייתא היינו דוקא אין לו זרוע כלל אבל בנשאר חצי העליון מודה ת"ק. וזהו ג"כ נגד כל הפוסקי' בא"ח סי' כ"ז דבנחתך עד למעלה מהקיבורת פטור מתפילין לכ"ע. ולפמש"ל בפי' הרמב"ם א"ש שאין ללמוד כלל משם לתפילין בנחתכה הקיבורת לחייבו בתפילין. ואדרבה יש ראי' לנגד מאין לו בהן דגם באין לו קודם שנזקק לטומאה אין לו טהרה עולמית וא"כ ה"ה ג"כ בתפילין דיד דידהו היינו קיבורת וזהו ג"כ הפך ממ"ש החו"י וז"ל ומזה אפשר עוד לומר דכל שנשאר לו אפי' בחלק העליון קרוב לכתף מקום להניח תפילין מניח שם דמיקרי יד דידי' בל' תורה כדמוכח מגידמי' דמעיקרא דזה הנשאר היינו יד דידי' עכ"ל שבאמת לא קרב זא"ז כלל דיד העדים קאי על כל היד ולכן בנשאר אפי' חלק מה שייך לומר היינו יד דידהו משא"כ יד דתפילין היינו קיבורת ובנחתך קיבורת אין כאן יד דידי' וא"כ קשה דידי' אדידי' מאחר שלשטתו מיירי שם גבי עדים בנשאר הזרוע עכ"פ. דאל"כ אפי' גידמים מעיקרא פסולים. א"כ מנלן דתפילין בנחתכה הקיבורת מניח תפילין הא נחתכה הקיבורת לענין תפילין דמי לנחתכה כל הזרוע לענין עדות. מיהו לפמש"ל דלשטת התוס' אפי' נחתך כל הזרוע מיקרי יד שלהם לענין עדות יש ראי' לתפילין בנחתכה הקיבורת. אבל להרמב"ם אין כאן ראי' כמש"ל. (הג"ה. ולפמש"ל בהג"ה דלהתוספות עיקר הטעם דבגידמים מעיקרא לא בעינן קרא כדכתיב אף לשמואל א"כ הא דביד העדים אפילו נחתך ונקטע כל הזרוע שלהם קודם שהעידו עדותן כשרה ויהרג ע"י אחרים אין הטעם משום דהמקום הנשאר בכתף סמוך לזרוע זהו נקרא יד העדים. שזה אינו שייך להקרא יד כלל. אלא הטעם משום דבכה"ג שנחתך קודם שהעידו לא בעינן קרא כדכתיב ולא איכפת לנו מה שאין יד כלל להעדים. א"כ לענין תפילין בנחתכה הקיבורת דאין לו יד לענין תפילין פטור מלהניח תפילין בשמאל דהא בתפילין ודאי מעכב יד. ולא דמי כלל לעדים דשם בהגדה תליא ולא איכפת לן במה שאין להם יד רק משום דשמואל ס"ל דבעינן קרא כדכתיב וע"ז ס"ל להתוספות דגם לשמואל בנקטעה ידם קודם שהעידו לא בעינן קרא כדכתיב אבל בתפילין הרי העיקר הוא היד כמו בעדים ההגדה בפה. עכ"ה). ולפע"ד פי' אין לו בהן א"ש טפי לפי' הרמב"ם דאין לו משמע ג"כ מתולדתו כדאיתא בבכורות פ"ו אין לו ביצים כו' אין לו אלא כיס א' כו' ע"ש בגמ' שם בעל ה' רגלים ושאין לו אלא שלש ובגמ' ל"ש אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טריפה נמי הוי ועיין טוש"ע יו"ד סי' נ"ה דמיירי נמי בחסר מתולדתו (ובמש"ל דאפי' נחתך כל הזרוע כשרים לעדות נפשות לפי דיני ישראל. יש קושי' לכאורה דא"כ למה לא אוקים מתני' דמכות (דף ז' ע"א) כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו כו' ה"ז יהרג אע"פ שאין כאן יד העדים הראשונים ויוכל לתרץ דמיירי בשהיו עדים הראשונים גידמי' וא"כ א"א כלל יד העדים תהי' בו ואעפ"כ יהרג. ובשלמא להתוס' לק"מ כיון דזו היא יד שלהם א"כ בעינן שתהי' יד העדים בראשונה אפי' בכה"ג שידחו אבן בכתף. אבל לפמ"ש בדעת הרמב"ם דבכה"ג לא בעי' יד העדים כלל. (הג"ה. וכ"כ לעיל בהג"ה שגם דעת התוס' כן משום דכשנקטעה יד העדים קודם שהעידו לא בעינן כלל קרא כדכתיב ולא מפני שזה המקום של היד הוא יד דידהו. עכ"ה). א"כ קשה. ויש ליישב דאה"נ דהוה מצי לשנויי הכי מיהו שינוייא דחיקא היא). ואפשר להעמיד דעת החו"י דבנחתך כל הזרוע פסולי' לעדות נפשות לפי דיני ישראל לפ"ד התוס' ואעפ"כ לק"מ אאין לו בהן. ויהי' ראייתם נכונה לאין לו בהן אע"פ דהתם לא נשתייר מבהן כלום והכא נשתייר יד. משום שי"ל דעיקר יד העדים היינו פס היד עם האצבעות אע"פ שכל הקיבורת נק' בלשון התורה יד מ"מ לענין יד העדים תהי' בו בראשונה העיקר הוא פס היד שבו נוטלים האבן וזורקי'. תדע מדאמר שמואל נקטעה יד העדים פטור שנאמר יד העדים כו' ושמואל נמי מיירי בנקטע פס ידו לבד. וא"כ מה ראי' ממ"ש יד העדים כו' עדיין יש יד העדים. ואין לומר משום דכתי' יד העדים שהיתה תהי' כדמסיק אח"כ ליתא שזה חידש אח"כ להכשיר גידמי' דמעיקרא. אבל בלאה"נ הוה ניחא לי' הא דנקטע יד העדים פטור. ועכצ"ל משום דעיקר יד בהא היינו פס היד וכיון דנקטע אין כאן יד העדים ואח"כ חידש דאע"פ שהעיקר הוא פס היד מ"מ בגידמים דמעיקרא זוהי יד שלהם ומזה למדו התוס' דה"נ באין לו בהן דמעיקרא ש"ד שזהו בהן שלו כמו שהקנה זהו יד שלו אע"פ דבעינן פס היד. ובנקטע כל היד לעולם אפי' במסקנא פסולי לעדות נפשות. ומ"מ שטת הרמב"ם הנ"ל א"ש טפי דמ"מ אין זו ראי' מוכרחת לאין לו בהן. דהכא מ"מ י"ל זוהי יד שלו דהא כולה קיבורת נק' יד. אבל בבהן א"א לומר כן דלעולם אין שם בהן רק על האגודל לבד:

דוהנה אף שלשטת הרמב"ם (הג"ה. וכן לשטת התוס' עמש"ל בהג"ה. עכ"ה) אין ראי' כלל מנקטע יד העדים לענין תפילין. מ"מ יש להביא ראי' דבשהקיבורת קיימת מניח תפילין עליו וכדעת הב"ח וסייעתו שהזכרתי למעלה. והוא מסוגי' דאין לו בהן. דהא ע"כ לא פליגי ת"ק ור"א אלא באין לו בהן לגמרי דר"א ס"ל נותן על מקומו ויוצא ות"ק חולק ע"ז. אבל כשקצת מן הבהן נשאר משמע דאפי' ת"ק מודה דנותן עליו דמנ"ל לפלוגי בינייהו כולי האי וא"כ כ"ש כשהקיבורת כולה קיימת דמניח תפילין עליו דהא מקום הנחת תפילין הוא על הקיבורת לבד והוא כולו קיים ואפי' בנחתך קצת מן הקיבורת ג"כ אם נשאר בו כדי הנחת תש"י (דמקום יש בו כדי להניח ב' תפילין כדאיתא בפ' בתרא דעירובין דצ"ה) דמי למי שיש לו מקצת בהן דנותן עליו וה"נ מניח עליו תפילין. ועוד ראי' ממה ששנינו בפרק מצות חליצה (דק"א ע"א) מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה ופרש"י דמיירי בנחתך רגלו. ואף דהתם כתי' מעל רגלו והיינו השוק שהוא מעל דרגלו וי"ל דמש"ה לא קפדינן בנחתך רגלו כי מעל דרגלו קיים משא"כ הכא בתפילין דכתי' על ידך אף דהיינו על הקיבורת מ"מ כל היד נק' יד וא"כ כשאין היד בשלמות י"ל דפטור. מ"מ הרי בחליצה אם נחתך מן השוק ג"כ ונשאר בו לחלוץ חליצה כשרה כדמוכח בסיפא מן הארכובה ולמעלה חליצה פסולה. ופירש"י שנחתך רגלו מן הארכובה וחלץ מן הארכובה ולמעלה ש"מ דבחלץ מן הארכובה ולמטה דהיינו שנחתך קצת מן השוק וקצתו קיים חליצה כשרה. וכ"כ הרא"ש והטור סי' קס"ט להדיא דדוקא בנחתך שוקו סמוך לארכובה פסול. אבל כשנשאר בו כ"כ שיכול להכניס בו הסנדל ולהוציאו חליצה כשרה. אלמא דלא בעינן שיהי' כל שנק' מעל רגלו קיים רק בכדי שיתקיים החליצה. וה"נ בתפילין כשנחתך הזרוע ונשאר מן הקיבורת כדי הנחת תש"י מניח שם תפילין וכ"ש כשהקיבורת כולה קיימת ואף שהרי"ף (עיין ב"ח שם) והרמב"ם שם חולקים על רש"י וסייעתו וס"ל דנקטע פסול לחלוץ. היינו מטעם אחר משום דבעי' למדחסי' לרגלי'. ועוי"ל דהתם גרע דבעי' מעל רגלו וכשנחתך הרגל אין השוק מעל רגלו משא"כ כאן דכתי' על ידך והרי הקיבורת נק' יד וקיים (ולכך אף לפמ"ש הב"ש דגם לרש"י בנברא כך י"ל דחליצתו פסולה משום דלא הי' מעל רגלו הכא בתפילין מניח על הקיבורת אף בנברא כך דהא הוא עצמו נק' יד ואיתא ומה בכך שאינו מעל דפס היד הרי ידו שבתורה בתפילין אין ר"ל פס היד רק קיבורת. ועיין מגילה פ"ג (כ"ד) על פס ידו ה"ז דרך החיצונים כו') ועוד יש להביא ראי' לסברא זו דלא אמרי' שכיון שאין היד בשלמות פטור מתפילין אף שמקום תפילין נשאר לו. הגם דלכאורה י"ל כן משום דכתי' על ידך ובעינן שכל היד תהי' שלמה אלא כשהיד שלמה מניח תפילין בגובה שביד. אבל כשאין היד שלמה פטור. ומלבד הראיות הנז"ל בסתירת סברא זו יש עוד להביא ראי' מהא דקי"ל בכתובות (דצ"ח ע"א) דלית דחש להא דאמר ר' שמעון לא אמרי' מקצת כסף ככל כסף וכן לענין בתולה לכה"ג אמרי' התם דמקצת בתולים ככל בתולים ע"ש ובתוס' יבמות (נ"ט א') ד"ה אפי'. והא דכה"ג לא ישא את הבוגרת היינו משום דכתי' בבתולי'. משא"כ בתפילין ידך י"ל דמקצת היד ככל היד. ואין לחלק דשאני מק"כ ככל הכסף שהכסף הנשאר אינו עצם א' עם הכסף שלו כי הם גופים מחולקי' וגם הנשאר אינו מקולקל מחמת סילוק כסף שקודם לו משא"כ במקצת יד שכשנשאר מקצתו נק' יד רצוצה ומקולקלת (עי' רש"י מנחות ל"ז) ואינו חשוב להיות ככל היד הא בורכא דמקצת בתולי' יוכיחו שהפתח נפתח בבוגרות ומתקלקלי' הבתולי' לפ"ד הרמב"ן והר"ן פ"ק דכתובות שהסכימו לגי' רש"י ולא כהרי"ף וכ"כ בטוש"ע סי' ס"ח סעי' ו' ואפ"ה הוי ככל בתולי אלא שמ"מ זה אינו ראי' אלא למי שהי' ידו שלמה תחלה ואח"כ נחתך ממנו עד הקיבורת או קצת מהקיבורת ג"כ ונשאר כדי הנחת תש"י. שזה דומה למק"כ ומקצת בתולי' שמתחלה הי' כסף מלא והבתולי' שלמים ואח"כ כשנתמעטו בתולי' והכסף ונשארו מקצתן כאילו נשארו כולן אבל כשאם הי' גם לכתחלה רק מקצת לא ידעינן דחשוב ככולו וכמבואר בתוס' בחולין (דפ"ח ע"א) ובבכורות (ד"ג ע"א) דה"ט שהש"ס מדמה מק"כ ומקצת בתולי' אהדדי. ויש שא"ד דאמרי' בהו דאפי' מקצת שפ"ד ואינו מדמה אותן ע"ש דה"ט משום שמתחלה ג"כ לא הי' בשלמות רק מקצת ע"ש בתוס' שזהו תמצית הדברים. וא"כ בגידם מתולדתו אין לדמותו למק"כ ומק"ב לומר שיהי' חשוב כאילו כל היד בשלמות. ולפענ"ד יש להביא ראי' לשטת התוס' מהא דקי"ל בחולין (דף קל"ב ע"א) לענין מתנות כהונה דנוהגים בכלאים דהיינו מהולד הנולד מצבי הבא על התיישה משום דקי"ל דאמרי' שה ואפי' מקצת שה ומ"מ מסקינן בגמ' דאינו חייב רק בחצי המתנות כנגד צד השיות שבו ובאידך פלגא פטור אלמא דלא אמרי' שיהי' מקצת שה ככל שה משום דגם מעיקרו לא היו רק מקצת שה ולא דמי למק"כ ומק"ב הנ"ל. ומ"מ בנ"ד פשיטא לי' דחייב בתפילין בנשאר הקיבורת דאפי' למ"ד דמחייב בחצי המתנות לבד מ"מ מתחייב עכ"פ כנגד כל המקצת שנשאר וא"כ גבי תפילין דחיוב הנחת תפילין הוא על הקיבורת לבד. א"כ כשיש כאן הקיבורת חייב להניח תפילין ודמי כל התפילין לחצי המתנות:

האך בנחתך גם מן הקיבורת אע"פ שנשאר כדי הנחת תש"י. יש להסתפק לפ"ז אם חייב בתפילין דלכאו' י"ל דפטור דהא כיון שגם בהיות כל הקיבורת חייב להניח רק תש"י א' אע"פ שיש בו מקום להניח ב"ת א"כ בנשאר מקצתו (והיינו בנולד כך דאל"כ אמרי' מק"כ ככ"כ) י"ל דאינו חייב בתש"י שזהו חיוב המגיע לכל הקיבורת ודמי למקצת שה שאינו חייב בכל המתנות ככל שה שלם (מיהו יש לחלק דשאני מקצת שה דגרע מפני שכח אחר מעורב בו אלא מתוס' חולין (פ"א) הנ"ל משמע שאין זו סברא לחלק ודו"ק). אמנם מ"מ נ"ל דחייב בתפילין כי מפרש"י דחולין (דע"ט ע"ב) ד"ה בשלמא משמע דה"ט דלא מחייב רק בפלגא משום דאפשר למפלגינהו. משמע דבלא אפשר נותנין לו דין כולו וכן משמע מהתוס' שם ד"ה בין דמקצת צבי מכסי' ביו"ט כל דמו אפי' בב' דקירות משום דא"א למפלגינהו כיון שכל משהו שבו חציו דם צבי כו' ע"ש. וא"כ לפ"ז בנ"ד עכ"פ חייב בהנחת תש"י דבודאי א"א למפלגינהו. התש"י להניחם חצים. דד' טוטפות כתי'. מ"מ צ"ל דהאי מקצת צריך שיעור. וקצת ראי' מפ"ג דנדה דפליגי אי כל צורת או מצורת. וקשה הא קי"ל בכל דוכתי שה ואפי' מקצת שה בבכור וכה"ג טובא. א"כ קשה למ"ד כל צורות והרמב"ם פ' כן. וצ"ל דל"ד משום דכל דוכתי' החיוב רק המקצת והכא א"א למפלגינהו ושיהי' נחשב כולד שלם א"א אם אין כאן רק מקצת ולכן צריך שיעור ע"ש. ולפ"ז כאן בתפילין לא ידענו שיעור מקצת הקיבורת שיהי' חשוב מקצת טוב. מיהו הרשב"א פסק שם כמ"ד מצורת וכ"ד הטור יו"ד סי' קצ"ד. אלא שעדיין יש לגמגם מצד אחר דנהי שאין לפוטרו מדכתי' על ידך ובעי' דלהוי כולא יד. (חסר כאן):

והנה בתשו' רמ"א סי' קי"ז כתב איך נלמוד משה ואפילו מקצת שה גבי אותו ואת בנו הא גבי ופטר חמור תפדה בשה אין פודין אפילו בכלאים הבאים משה כשבים ושה עזים מכש"כ דלא אמרינן שה ואפילו מקצת שה עכ"ל. ויש לחלק דהיכא דבעינן הדבר למצוה בעינן כולו. ולכן גבי ופטר חמור תפדה בשה. דהשה הוא עיקר המצוה ע"כ בעינן שיהי' כולו שה. אבל גבי מתנות גבי שה דהמצוה הוא המתנות שיתן לכהן אלא שחייב ליתנם מהשה. לכן אין לומר כולה שה בעינן דלא השה הוא המצוה כ"א המתנות רק שהשה הוא החיוב שממנו צריך לקיים מצוה זו ע"כ גם כשהוא רק מקצת שה אין לפוטרו מהחיוב שעליו. דהא השה אינו עצמו המצוה כ"א הוא מכשירי מצוה והמצוה הוא המתנות ע"כ גם כשהוא מקצת שה אין לפוטרו ממכשירי מצוה. ולכן הכא לענין תפילין הרי המצוה הוא התפילין והיד הוא המכשירי מצוה שעליו יש להניח התפילין לכן גם כשיש לו מקצת יד אין לפוטרו מהמצוה דתפילין שהמצוה היא בשלמות והיד שהוא הכלי להמצוה סגי במקצת יד כ"ש וק"ו שזה המקצת יד הוא כל נושא המצוה גם כשהיד שלם מניחין התפילין רק על הקיבורת והרי היא שלם ומנין לך לומר שצריך דוקא כל היד יהי' שלם כיון דהנחת התפילין הוא על קיבורת יד. א"כ כיון אפילו במקום שצריך כולו אמרינן מקצת ככולו. כמו מקצת בתולים ככל בתולים כ"ש הכא דאין התפילין מונחים לעולם רק על זה המקצת יד לבד. וכשהוא קיים מהכ"ת לא נחייבו בתש"י. וצ"ע בתשו' הב"ח סי' קל"ה ובתשו' מהר"מ אלשיך. וע' ט"ז סי' תרמ"ט סס"ק ג' גבי אתרוג המורכב אף את"ל דמקצת ככל מ"מ ה"ל אתרוג החסר. כיון שיש בו מקצת מה שאינו אתרוג. משא"כ בנד"ז כיון שלא נתערב בהיד דבר אחר א"כ אף שהיא מקצת יד כשר כיון שנשאר הזרוע שהיא מקום הנחת תפילין: