סימן ב
אסימן ב
נידון טוויית צמר לציצית. שהנשים טוות הצמר בשביל מלאכתן לשוזרן אח"כ ולעשות מהן ציצית וכל שעה כששואלין מהם מה היא עושה היא משיבה שהיא עושה ציצית. רק שלא הוציאו בפירוש בתחלת הטווייה לשם מצות ציצית. אם הציצית כשרים:
הנה הרי"ף ה' ציצית סי' רס"ט כתב וז"ל אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין כו' מן הסיסין (פי' הנמוק"י פקעיות של מטוה קודם שנארגו כלל) כשרה (דהא איכא תלייה לשמה ורב לא בעי טווייה לשמה) כי אמריתא קמיה דשמואל אמר ליה מן הסיסין נמי פסולה בעינן טווייה לשמה וליכא. והלכתא כשמואל. פירוש סיסין פקעיות של מטוה והוא בגמרא במנחות פרק התכלת (דמ"ב ע"ב) ובפ"ק דסוכה (דף ט' ע"ב) וכ"כ הנ"י שם והרא"ש ה' ציצית סי' י"ד. והמרדכי סוף ה' ציצית סי' תתקמ"ט האריך בזה וז"ל אמר רב יהודה אמר רב מן הסיסין פי' פקעיות של מטוה כשרה. פי' דלא בעיא טווייה לשמה כי אמריתא קמיה דשמואל אמר פסולה בעי טווייה לשמה כתנאי ציפן זהב או שתלה עליהן עור בהמה טמאה פסולה. עור בהמה טהורה כשרה אע"פ שלא עבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולה עד שיעבדה לשמה במנחות פרק התכלת (דמ"ב ע"ב) הלכך רב כת"ק ושמואל כרשב"ג וקי"ל כרב באיסורי וכ"פ בפרק נגמר הדין גבי פלוגתא דאביי ורבא אי הזמנה מילתא היא או לא דרבא כת"ק ואביי כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה והשתא רבא קאי כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. וקשה לר"ת דאמר פרק הניזקין גוילין של ס"ת עיבדתי' שלא לשמן ומסיק דפסולין דבעינן עיבוד לשמן והיינו כרשב"ג ונראה לר"ת פירוש ר"ח דאביי קאי כת"ק ורבא כרשב"ג ולרבא לא סגי בהזמנה אלא בעי עיבוד והיינו כשמואל ואע"ג דבעלמא קי"ל פרק יש בכור הלכה כרב באיסורי הכא קי"ל כשמואל דקם רבא בשיטתי' והיכא דמסתבר מילתיה ודאי סתרי' לההוא כללא דפרק יש בכור עכ"ל. וכ' רבינו שמשון וז"ל נ"ל דאין תימה לפי' ר"ת בהא דעבדינן כשמואל דאע"ג דקי"ל כרב באיסורי ה"מ כחומרי דרב. (דהא בכל מילי (רבא) [רבה] כחומרי דרב) הוה עביד ולא כקולי דרב אלמא דבקולי דרב לא תפסי' האי כללא. ותדע דאנן קי"ל כשמואל דאין קדוש אלא במקום סעודה ואיהו לא חשיב אלא תלתי קולי דשמואל וקי"ל כוותיה וההיא דהכא נמי חומרי דשמואל היא ולא חש אביי למיחשביה. ומיהו בפרק המפלת אמרינן בהדיא דקי"ל הלכתא כותיה דרב בין לקולא בין לחומרא. ויש דוחקין לקיים פי' רש"י ז"ל דודאי עור של תפילין לא בעי עיבוד לשמן דהיינו משמשין דאין עיקר קדושה בהן אבל גוילין של ס"ת אפי' רבא מודה דבעו עיבוד לשמן דהיא גופא קדושה היא שס"ת נכתב עליהם ול"נ לר"א דהא מתחלת התיקון אינו קדוש כלל אלא דמשומר לצורך ספר תורה והיינו כמו אורג בגד למת ועוד דבעורן של תפילין איכא קדושה דאמר אביי שין של תפילין הלכה למ"מ וחשיב ליה קדושה גמורה א"ה לא בעי עיבוד לשמן הלכך נראה כפי' ר"ת עד כאן לשונו. והנה מ"ש הר"א דקלף שכותבין עליו ס"ת לא חשוב גוף הקדושה אלא כמו האורג בגד למת. דבריו אינם מובנים כלל דבאורג בגד למת אף לאחר שילבישו אותו על המת לא יהיה מגוף המת כ"א רק משמשין לו. ומה זה דמיון לקלף שכותבין עליו ס"ת אשר אחר שיכתבו עליו ס"ת נעשה הקלף מגוף הקדושה ע"כ דברי רש"י והרמב"ם נכונים:
ובאגודה במנחות פרק התכלת סי' כ"ג כתב ר"ת פסק כרשב"ג דאמר עיבוד בעי (ר"ל לשמה) וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא ובקונטרס פסק דלא כרשב"ג עכ"ל. וכ"כ האגודה עוד לעיל מיניה בסנהדרין פרק נגמר הדין סי' נ"א וז"ל האורג בגד כו' פי' בקונטרס דת"ק סבר הזמנה לאו מילתא היא. ורשב"ג סבר מילתא היא והקשה ר"ת דקי"ל כרבא וקיי"ל נמי כרשב"ג (הג"ה. קושיא זו אינו קושיא כלל לפמ"ש הרשב"א והריטב"א כדלקמן אי"ה. עכ"ה) ולהכי מפרש ר"ת דרבא דאמר לאו מילתא היא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה ובעי תקון טוב עכ"ל. ועיין מזה בב"י סי' ל"ב בתחלתו בד"ה שהוא מעובד. כתב וז"ל ובדיעבד אם לא עבדן לשמן לפרש"י כשרים ולפ"ד ר"ח ור"ת פסולות וכן עמא דבר עכ"ל האגור. וא"ז ודעת כל הפוסקים שאם עבדן שלא לשמן פסולים וכדעת ר"ח ור"ת עכ"ל הב"י. ואח"כ בסי' ל"ב הנ"ל גבי עור הבתים כ' הטור והרמב"ם כתב שאין צריך עבוד לשמן ופי' בבד"ה דס"ל כת"ק וכ"כ המג"א שם סעיף ל"ז ס"ק נ"א דהרמב"ם ס"ל כרש"י דרבא כת"ק ס"ל. וכן מבואר בחדושי הרשב"א פ"ה דגיטין (דף נ"ד) ד"ה ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו. דקי"ל כרבנן ולא כרשב"ג. אלא דס"ת אפילו לרבנן בעי עיבוד לשמה. וכ"כ בחידושי הר"ן שם. וכ"ד חידושי הריטב"א שם ובפרק השולח (דף מ"ה) דבס"ת אף לרבנן בעי לשמה. וא"כ לפ"ז לדברי המרדכי דלעיל י"ל דקי"ל כרב דגם בציצית א"צ טווייה לשמה. והר"ן פרק השולח גט העלה דלפי הסוגיא דמנחות פרק התכלת (דמ"ב) הלכה כרב דא"צ טווייה לשמה. רק תליית הציצית בהטלית צריך לשמה. ולפי סוגיא דפ"ק דסוכה (ד"ט ע"א) לית הלכתא כרב וצריך טווייה לשמה ואעפ"כ בפלוגתא דת"ק ורשב"ג קי"ל כת"ק. ושהרי"ף ס"ל כסוגיא דפ"ק דסוכה לכן פסק כשמואל. ולרש"י פ"ק דסוכה הסוגיות לא פליגי כלל וקי"ל כרב. גם להתוס' דמנחות (מ"ב) הסוגיות לא פליגי אלא דס"ל דקי"ל כרשב"ג. והריטב"א בחידושיו פ"ק דסוכה העלה שג' תנאים חלקו בזה והלכה שבקלף התפילין והבתים בעינן עיבוד לשמה וכן בהציצית בעינן טווייה לשמה. וברצועות וכה"ג שהן תשמישין לא בעינן לשמה. וע' בהרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה דס"ל דציצית חמירי משום דכתיב גדילים תעשה לך. ועיין בתוספות דמנחות (דמ"ב ע"ב) שהעירו בזה עמ"ש בגמ' כתנאי כו' דילמא ציצית שאני משום דכתיב גדילים תעשה לך כו'. גם דברי הריטב"א שסובר דרצועות של תפילין קילי מציצית צ"ע מהא דמנחות (דל"ה ע"ב) דרצועות חמירי מציצית לענין גרדומין דאע"ג דגרדומי תכלת כשרין. ברצועות אינו כן משום דחמירי יותר הביאו הט"ז סי' ל"ג סק"ו. וא"כ איך לענין לשמה יהיו ציצית חמירי טפי מרצועות דתפילין. ולענין הלכה כבר פסק בש"ע רסי' י"א דבעינן טווייה לשמה. אלא דאם הטווייה היה לשמה. והשזירה לא היה לשמה. או אפילו להיפך אפ"ל במקום שא"א להשיג ציצית אחרים רשאי לברך עליהם דוגמת מה שפסק המ"א סי' ל"ב ס"ק נ"א בענין רצועות דתפילין. והיינו עד שישיג ציצית שנטוו ונשזרו לשמן:
באך מהו לשמה אם צריך לומר בפיו שטווה לשם ציצית. או דסגי כשהיה בלבו כן. הנה במרדכי בהלכות ציצית סי' תתקמ"ט כתב וז"ל ומיהו אי לאו להכי קאי ודאי היה צריך להוציא מפיו שכותב לשמן כמו גבי גט כו' וכן בריש זבחים דצריך עקירת פיו להוציא מן הסתם כו' וכן גבי טוויית ציצית לקמן ודאי צריך לומר כן בתחלת הטווייה כו'. ובסה"ת סי' קצ"ב כתב אך מסופק אני אם סגי במחשבה או אם צריך דבור לומר בפירוש כו'. ועיין בי"ד סי' רע"א סעיף א' ובש"ך שם סק"ג. ובסי' רע"ד ס"א ובש"ך שם סק"א. והבאר הגולה שם כ' ונלע"ד דבדיעבד במחשבה בלבד סגי כו' וכ"מ ממ"ש בש"ע א"ח סי' ל"ב ס"ח טוב להוציא בשפתיו כו'. ובעטרת זקנים שם סק"ד ונכון להוציא בשפתיו ואם חישב לשמו נמי מהני כו'. וכן כתב האלי' רבא שם ס"ק ט"ו טוב להוציא בשפתיו. משמע דמדינא סגי במחשבה לחוד וכ"כ בתשו' הרמ"ע סי' צ"ד עכ"ל. ונראה ראיה לזה מהסוגיא פ"ק דסוכה (ד"ט ע"א) דמשם מקור הדין והראיה דבעינן טווייה לשמה כשמואל לפי הגירסא אלמא דבעינן טווייה לשמה. ה"נ נבעי סוכה עשויה לשמה. וה"ט דבית שמאי דבעי סוכה לשמה. ולא כשנעשית בסתם. ומשמע ודאי דבית שמאי רק סוכה ישינה שנעשית בסתם ולא לשם חג. אבל אם עשאה לשם חג מבואר במשנה דכשרה היינו ודאי אפילו לא הוציא בפיו. דהא אמר דאם עשאה בתוך שלשים יום לחג חשוב עשויה לשמה ופרש"י כיון דשואלין בהלכות החג קודם לחג שלשים יום סתם העושה לשם חג הוא עושה. והיינו ודאי אף שלא אמר בפירוש שעושה לשם חג ואפשר ג"כ אף אם לא היה בלבו בפירוש לשם חג דה"ל סתמא לשמה קאי. א"כ כש"כ כשהיה בלבו לשם חג אף מתחלת השנה עדיף טפי מסתם העושה תוך שלשים לחג. דזה ששואלין ודורשין כו' אינו פעולה רק דגם בסתם ה"ל כאילו חישב בלבו. וא"כ כשודאי חישב בלבו אף מתחלת השנה עדיף טפי. מיהו רש"י כ' סוכה ישינה כו' ולא פירש שהיא לשם חג. משמע לכאורה דבעי שיפרש בדבור. ותוך שלשים י"ל דהיינו משום דה"ל כמו סתמא לשמה קאי:
קיצור. (מהו לשמה. בסה"ת נסתפק אם סגי במחשבה או צריך דבור. מסוגיא דסוכה (ד"ט ע"א) משמע דסגי כשהיה בלבו. ויש לדחות):
גוכן משמע מדברי הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה שכ' וז"ל ויש לדחות דהתפילין כשרים מיד כל אדם דכל מי שעשאן לצאת בהן עשאן ולהכשירן עשאן עכ"ל. אלמא דזה נקרא לשמה. כשעושה ובלבו שיהיו למצות תפילין אע"פ שלא הוציא בשפתיו כלל דאל"כ איך נקחים מכל אדם שמא לא ידע שצריך להוציא בפיו לשם מצות תפילין. א"ו דכיון שהיה בלבו לצאת בהן לשם מצות תפילין אף שלא הוציא בשפתיו חשוב לשמה. אך התוספות פ"ב דע"ז (דכ"ז ע"א ד"ה וכי היכן) כ' והלכך צריך שיפרש כותב הגט בתחלת הכתיבה. אני כותב לשם פ' וה"ה בס"ת כו' דסתמא לאו לשמה קאי. משמע לכאורה דכל שלא פירש כן בדבור אף שהיה בלבו אין זה חשוב לשמה. ולכאורה ראיה מהמשנה ספ"ד דזבחים (דמ"ו ב') א"ר יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שתנאי בית דין הוא. ומייתי לה בגמרא רפ"ק דזבחים. אלמא דאם היה בלבו א"צ לתנאי ב"ד כלל דזה נקרא לשמה. והיינו רק כשהיה בלבו אף שלא הוציא בשפתיו. דומיא גמר בלבו שבגמרא פ"ג דשבועות (דכ"ו ע"ב) דהיינו אף שלא הוציא בשפתיו וכן דומיא הא דתנן פ"ה דמעשרות משנה ד' שהתורם בלבו על הקוטעין כו' דהיינו רק בלבו דהא בתרומה ודאי סגי בלבו לבד כדאיתא בשבועות שם. וכן פי' הר"ש בשם התוספתא צריך שיכוין בלבו וע' במשנה סוף טבול יום. והן אמת פ"ב דברכות (דט"ו ע"א) פרש"י בלבו שלא השמיע לאזניו. ומבואר בש"ע א"ח רסי' קפ"ה דהיינו דוקא שהוציא בשפתיו. והוא מדברי תר"י פ"ב ופ"ג גבי בעל קרי מהרהר בלבו אבל ריא"ז בש"ג פ"ב כ' ונ"ל שאפילו אם הרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא עכ"ל. ולכאורה קשה על הרר"י מהא דקי"ל פ"ג דסוכה (דל"ח ע"ב) שומע כעונה. והשמיעה לא עדיפא מהרהור. ויש לחלק דהתם עכ"פ יש דיבור מזולתו והוא שומעו זה עדיף מהרהור לבד. מ"מ המג"א שם סק"א דאם מצד האונס בירך בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא. ובסה"ת סי' קצ"ב טעם ספיקותו אם נדמייה להא דפ"ג דשבועות (דכ"ו ע"ב) דגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו מהני בתרומה וקדשים. (ועיין בש"ע א"ח סי' תקס"ב סעי' ו' ובט"ז שם סק"ח) או שמא נדמייה לענין פגול דמשמע פ"ה דפסחים (דס"ג א') דבעינן דבור דוקא. וכ"כ התוספות שם (דס"ג ע"א) ד"ה ר' מאיר. דאינו פגול עד שיוציא בשפתיו כו' יש לדחות דפגול שאני. כיון דהזבח כשר. ובא ע"י מחשבתו להוציאו מחזקת כשרותו. ע"כ אין מחשבה מוציאה מידי דבור שהוקדש לשמו. משא"כ הכא שהרי מעשה שלו מוכיח על מחשבתו. כמו בעיבוד לשמו ובכתיבת תפילין הרי המעשה מוכיח על המחשבה לכן מהני המחשבה לחוד. וכה"ג אמרינן ריש זבחים (ד"ב ע"ב) הא סתמא ולשם פסח כשר ופרש"י תחלת שחיטה שחטה סתם וסופה לשם פסח כשר ולא מיפסיל משום תחלתה. אלמא סתמא כלשמן ומתרץ דילמא שאני התם דאמר יוכיח סופו על תחלתו. הרי אע"ג אם סתמא לא חשוב לשמה מ"מ ע"י שיש סופו המוכיח על תחלתו חשוב ג"כ תחלתו לשמה אף שהיה סתמא. ה"נ אף אם נאמר דמחשבה דלשמה כיון שלא דבר בפירוש לשמה אין זה נחשב לשמה ממש. עכ"ז כיון דהכא אח"כ המעשה מוכיח שהוא לשם מצוה. וכמו בגט שנכתב שמו ושמה וכו'. א"כ מעשה זו מוכיח על המחשבה שיהיה חשוב לשמה. משא"כ גבי פגול ליכא למימר הכי ע"כ לא מהני מחשבה בלי דבור. ועוד התם גרע שהוציא בפיו לערלים לכן לא מהני המחשבה שחושב ג"כ למולים נגד מה שהוציא בפה לערלים לבד. וגרע משאר מחשבה:
קיצור. מדברי הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה מוכח דבמחשבת הלב סגי. ובתוספות פ"ב דעכומ"ז (דכ"ז ע"א) משמע דבעינן דבור. ולכאורה ראיה מהמשנה ספ"ד דזבחים דכשהיה בלבו חשוב לשמו. וע' במשנה פ"ה דמעשרות מ"ד. וכ"מ פ"ג דשבועות (דכ"ו ע"ב). ומה שהביא הסה"ת ראיה לנגד מפסחים (דס"ג ע"א). יש לדחות:
דועוד דבגמרא שם בזבחים שאלו וגבי גט סתמא דפסול מנלן. ולא מצאו רק מהמשנה פ"ג דגיטין הכותב טופסי גיטין כו' והתם לא שייך כלל גם בלבו לשמו ולשמה אבל כשהיה בלבו לשמו ולשמה י"ל חשוב לשמה. ועיין תוספות שם ד"ה סתם דאזלי כשיטת התוס' פ"ב דע"ז (דכ"ז ע"א) ועכ"ז לא כתבו דבגט בעינן שיוציא בשפתיו דוקא. וכ"ש כיון דהבעל אומר לסופר כתוב גט לאשתי. והוא כותב ע"פ ציוויו. דה"ל כמ"ש המרדכי בה' ציצית סי' תתקמ"ט הנ"ל אות ב' א"נ יאמר לאשה טווי לי ציצית לטליתי ותו לא צריך. והובא ב"י סי' י"א. הרי אע"ג דהמרדכי שם ס"ל דצריך להוציא בפיו בפירוש. עכ"ז הכא מה שהוא הוציא בפיו מהני כאילו האשה העושה הוציאה בפיה. והיינו כמש"ל בענין שומע כעונה דלכ"ע ה"ל כמוציא מפיו. ועדיף מהרהור לבד א"כ ה"נ גבי גט מה שהבעל מצוה לסופר לכתוב ועפ"ז הסופר כותב חשוב דבור בפירוש לשמו ולשמה. וכ"כ בחידושי הריטב"א ריש גיטין בשם הרא"ה בשם ר"י הלוי בן אחיו:
ולכן בנ"ד הציצית כשרים וחשוב לשמה. כיון שהם טוות הצמר בשביל הציצית לבד. א"כ יש במחשבתם שיהיו לשם מצות ציצית. וכל שעה ששואלין מהם מה היא עושה משיבה ציצית. א"כ אף שבתחלת הטווייה לא הוציאו בפירוש לשם מצות ציצית. חשוב לשמה. משום דאין להחמיר בזה יותר מהמבואר בש"ע סי' ל"ב ס"ח טוב להוציא בשפתיו כו'. ופי' דדיעבד סגי במחשבה לחוד כנ"ל אות ב'. ואף שאאזמו"ר הגאון נ"ע סי' ל"ב סי"א כ' וטוב שיוציא בשפתיו כו' ולא די במחשבה עכ"ל י"ל היינו לכתחלה לא די בזה. אבל כשכבר נעשה מהם ציצית ראוי לקנותן אף לכתחלה. ומה גם כיון שנת' לעיל דלדעת רש"י הלכה כרב. אף דלא קי"ל כן מ"מ בכה"ג דנד"ז אין להחמיר כלל. כש"כ שיש עוד טעם מצד השזירה דהוי מעשה גמור המוכיח טובא דלשם ציצית עשאו כדלקמן:
קיצור. מה שהבעל מצוה ועפ"ז כותב הסופר חשוב דבור בפירוש. ובנד"ז הציצית כשרים אף לקנותן לכתחלה דמלבד דהמחשבה מהני. עוד יש טעם דמעשה השזירה מוכיח סופו על תחילתו:
הולענין הציצית שטוואום התינוקות הקטנות מבנות י"ב שנה ויום אחד. יש להחמיר לכאורה לפמ"ש בתשו' הרשב"א שבב"י או"ח סי' ת"ס דהא ליכא הוכחה כלל וכשחיטה היא כו' ע"ש. וה"נ בטוויית החוטין ליכא הוכחה כלל וא"כ אפי' עע"ג לא מהני וכדפסק הרמב"ם פ"א מה' פסולי המוקדשין גבי שחיטת קדשים וכ"כ רש"י בחולין (די"ג ע"א). ומ"ש בש"ע רבינו ז"ל סי' י"א להקל באחרים עע"ג משום דהתם גבי מצה נמי מסקו הב"ח ומ"א להקל צ"ע. דהתם ה"ט דסמכינן על הרי"ף וסייעתו שלא הצריכו כלל כוונה בלישה משא"כ הכא. אם לא שנאמר דה"נ סמכינן על רש"י דס"ל כרב דא"צ טווייה לשמה וזה דוחק גדול דכל הפוסקים לא ס"ל כן. ועיין בא"ר רסי' י"א כ' להקל בציצית טפי מבמצה. וצ"ע. אבל הנלע"ד להקל בנ"ד שהציצית שזורים כפול ארבע או שמונה. א"כ שזירה זו י"ל דהוי מעשה גמור המוכיח דלשם ציצית עשאו שאין דרך כלל לשזור לצורך דבר אחר זולת ציצית בעיירות שלנו וכל מדינותינו. והו"ל כההיא דהאלון והרמון שחקקו. בפ"ק דחולין (די"ב) דיש לו מעשה מדאורייתא לפ"ד התוספות אפילו לא פירש דלשם (ציצית) [מה] עשאו. ואפילו לדעת רש"י דבעינן נמי שיפרש לשם מה עושה. הרי הכא כששואלים ממנה אומרת שעושה ציצית וכן מספרות תמיד התינוקות ביניהן. וא"כ השזירה חשוב לשמה מדאוריי'. וא"כ יש לנו עמוד לסמוך דלהרמב"ם דפסק שאין שזירה מעכבת בציצית. וכ"פ הא"ר סי' י"א. וסגי בטווייה. א"כ י"ל הא דבעינן טווייה לשמה לעכב אפילו דיעבד היינו כשאין שוזרין אח"כ אבל אם אחר הטווייה עושין שזירה אז אפי' הי' הטווייה סתמא כשרה בלשמה דשזירה. דשזירה זו עולה במקום טווייה. וגם לשא"פ דבעינן טווייה ושזירה לשמה. י"ל הכא כיון דבאמת התינוקות עשאום וטוואום לשם ציצית אלא דלא סמכינן ע"ז. והיינו כשאין אח"כ מעשה המוכיח. אבל בנ"ד ע"י שזירה ששזרום אח"כ דהוי מעשה המוכיח אמרינן הוכיח סופן אתחלתן דגם הטווייה הי' לשמה כדאיתא כה"ג בגמרא ריש זבחים (ד"ב ע"ב) גבי סתמא ולשם פסח דאמרינן יוכיח סופו על תחילתו כו' ע"ש: