ליל ב' דחה"ש, תרד"ע

תעזבס"ד. ליל ב' דחה"ש, תרד"ע

אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ כו', וצ"ל מ"ש אשר הוצאתיך מאמ"צ ולא נא' אשר בראתי שו"א, והלא ברה"ע הוא לכאו' פלא יותר מיצי"מ דהאותות ומופתים דמצרים היו יש מיש וברה"ע הוא יש מאין, וא"כ הול"ל אשר בראתי שו"א כו'. גם צ"ל מ"ש אנכי ה' אלקיך הלא ידוע דהוי' ואלקים הן אורות וכלים דהוי' מקור האורות ואלקים מקור הכלים כו' וזה שייך בס' השתל' כו', אבל אנכי הוא בחי' עצמות אוא"ס שלמע' מס' השתל' כו', ומאומרו אנכי ה' אלקיך משמע דבחי' אנכי הוא הוי' אלקיך כו'. ולהבין זה ילה"ק משנת"ל דברוממות יש ב' ענינים בחי' הרוממות שאינו בבחי' רוממות עצמי שאינו נותן מקום לשום דבר וזהו רק שמבטל כל דבר, דבאמת כל דבר יש לו מקום ומציאות בעצם שאינו בטל וגם בהמרומם הוא תופס מקום שמגרע ומפחית ערכו ומציאותו כו' רק שמצד הישות והתנשאות יתירה ה"ה מבטל כל דבר כו', ויש בחי' הרוממות שהיא התפשטות והתגלות בחי' רוממות עצמי כו', דרוממות זו נותן מקום לכל דבר ועם היות שנותן מקום אין להדבר מקום מצ"ע כי הוא בטל במציאות וכן הוא נראה בהרוממות כמו שהוא באמת שהדבר אין לו מקום מצ"ע רק שהוא נותן לו מקום וערך כו'.

רלו) וע"פ הנ"ל יובן בספי' דתהו דסיבת הדבר שהיו בבחי' מנגדים זל"ז ולא היו סובלים זא"ז זהו מצד שהרוממות הי' בבחי' ישות ובבחי' מציאות מורגש בעצמו, וא"כ העדר תפיסת מקום דהספי' האחרת אין זה שאינה בבחי' מציאות רק שמבטל כל מה שזולתו מצד תוקף הישות וההתנשאות, אבל באמת ה"ה בבחי' מציאות ונראה למציאות כו', וממילא ה"ז מגרע ומפחית את המציאות שלו, וע"כ הוא בבחי' מנגד אליו ואינו יכול לסובלו מצד עצם המציאות שלו, וכ"ש כשהוא היפוכו כו'. והא בהא תליא דכאשר הרוממות היא בבחי' רוממות עצמי לא בבחי' מציאות בעצמו, ה"ה נותן מקום לכל דבר והדבר בעצמו הוא בבחי' בלי מקום ומציאות כו' (דהיינו שבעצם הוא בבחי' בלתי המציאות דבטל במציאות לגמרי וכן הוא נראה בבחי' בלי מציאות כו'), וע"כ הוא נמשך ומתחבר אליו כטבע המרומם להיות נמשך אל השפל כו', משא"כ כאשר הרוממות היא בבחי' מורגש בעצמו בבחי' מציאות דבר אינו נותן מקום לשום דבר, אבל הדבר הוא בבחי' תעחמציאות ונראה למציאות כו', וע"כ אינו יכול לסובלו כו'. אמנם עדיין צ"ל הרי ספי' דתהו היו כאו"א בבחי' מלוכה, וכמ"ש ואלה המלכים אשר מלכו כו' ונקרא ז' מלכין דתהו כו', והרי נת"ל פרל"ג דבמלוכה הרי רוממות המלך הוא בבחי' רוממות עצמי ונותן מקום לכל דבר ונמשך אליו כו', והרי בספי' דתהו הי' ההיפך מזה לגמרי, ונת' שזה מפני שהי' בבחי' מלוכה שהו"ע ההתנשאות והישות כו', ומאחר שהן בבחי' מלוכה הרי אדרבא הי' צ"ל נותן מקום לכל דבר כו'. אך הענין יובן ע"פ משנת"ל פקכ"ב שיש ב' מדרי' בבחי' כתר מל', דבד"כ ענין הכתר הו"ע ההתנשאות והרוממות כו', ויש בזה ב' מדרי' הא' הכתר מל' שמקבל מהעם והשרים כו' והוא ע"י ההכתרה שמכתירים אותו בכתר מל', דענין ההכתרה הוא שמקבלים אותו למלך עליהם ומראים לו הביטול שמתבטלים לפניו בכריעה והשתחוואה המורה על בטול כל מהותם כו', ועי"ז נעשה מלך עליהם בבחי' התנשאות והשתררות עליהם כו', והיינו שמתגלה בו כח ההתנשאות שיש בנפשו בהעלם כו', שהרי כאו"א יש בו כח ההתנשאות כמו שיש בו כל הכחות והמדות כו', ויש

חלוקים בנפשות דיכול להיות שאיזה מדה היא בו בתוקף יותר כו', והיינו שהיא בבחי' המשכה קצת מהנפש כו', ואין זה בבחי' המשכה נעלמת שזהו שנעשה מקור לגילוי כו' וכמ"ש במ"א, כ"א זהו בהכחות עצמיים שאינם בבחי' מקור עדיין כו', רק שמ"מ יכול להיות שכח א' יהי' בבחי' המשכה יותר ועלול יותר להתגלות כו', וי"ל שזהו מה שיש בו העלולית להתגלות הכח הזה, וכמו מי שהוא איש הגבורה יש בו העלולית להיות התגלות כח ההתנשאות שבו כו', וגם יכול להיות שיש בו בחי' כח ההתנשאות יותר מצד שרשו שיש לו איזה שרש בבחי' מדת המלוכה יותר מזולתו כו'. אבל כ"ז הוא ההתנשאות הנעשה ע"י העם כו' ואין זה רוממות עצמי כו', דרוממות עצמי אינו מכח ההתנשאות לבד כ"א מעצם הנשמה שהיא בבחי' הרוממות בעצם כו', וכמו המלך דעצם נשמתו הוא במדרי' גבוה ונעלה והוא נשמה כללית כו' וכמ"ש במ"א, אבל הרוממות שמכח ההתנשאות שבנפש זהו ההתנשאות הבאה מן העם כו', והב' הוא כתר מל' הבא לו בירושה מאבותיו שהכתר שהי' על ראש אביו מלביש גם הוא כו' והו"ע כתר הולמתו כו', והיינו בחי'

התנשאות ורוממות עצמי שהוא מלך בעצם מצד עצם נשמתו וא"צ להכתרה כלל, וכידוע דמלך בן מלך א"צ להכתרה כו' (ובשלמה הי' מצד המחלוקת כו'), והיינו שא"צ להביא (ארויסבריינגען) ההתנשאות שבו רק באה מאליו וממילא, דלהיותו מרומם בעצם היינו בעצם נשמתו ה"ז בא מעצמו כשמגיע הזמן לזה כו', וגם אין העם צריכים להראות לו ביטולם אליו כי הכל בטלים אליו ממילא, והבטול הוא שאינם בבחי' מציאות כלל והוא בטול אמיתי בעצם מהותם ממש כו', והרוממות אינו בבחי' השתררות כ"א שזהו התפשטות והתגלות מבחי' רוממות העצמי כו', והיינו שגם בההתפשטות נראה ונגלה בחי' רוממות העצמי שהוא מרומם בעצם, והכל יכירו שראוי למלוכה מצד עצמו כו', וכמו גבי שלמה דכתיב בו ויתן עליו הוד מלכות ופי' במצ"ד שהכל ראו שראוי והגון הוא למלוכה מצ"ע כו', ונת' שם שז"ע הוד מל' והדר מל' דהוד מל' הוא מצד העצם והדר מל' הוא מצד העם וכמו ברוב עם הדרת מלך כו', ובד"כ הן ב' מדרי' שבכתר דהוד מל' הוא מבחי' עתיק בחי' פנימי' הכתר כו', והדר מל' מבחי' א"א השייך לנאצלים כו' ועז"נ הוד

והדר לבשת כו' יעו"ש. ונמצא דבמלוכה גופא יש ב' ענינים, ולפי"ז י"ל דספי' דתהו שהיו בבחי' מלוכה אין זה בבחי' רוממות עצמי תעטבעצם כו'. והענין הוא דהנה ידוע דספי' דתהו היו בבחי' הכתר בכלל עשר כתרים כו' וכמ"ש בע"ח, והוא שהע"ס דעקודים שזהו בחי' העצמות של כל ספי' דהיינו בחי' הכתרים שבהם כו' הוא שיצא ונתגלה שז"ע עשר נקודות דתהו כו', דבעקודים העשר אורות הם עקודים וכלולים בנקודה דכתר שבכתר כו' ובנקודים יצאו ונתגלו כו' וכמ"ש במ"א, ועשר כתרים אלו כמו שהן בבחי' עקודים ה"ה לא בבחי' מציאות ניכרת וע"כ ישכנו כולם יחד בבחי' התאחדות ממש כו', וכאשר יצאו ונתגלו שכל ספי' נעשה בבחי' ספי' נכרת והוא בבחי' תוקף האור דהיינו תוקף המציאות כו' לא היו סובלים זא"ז כו'. ולפי הנ"ל י"ל דעם היות דספי' דתהו זהו שנתגלו הע"ס דעקודים כמו שהן כו' (לא בבחי' העלם וגלוי כו'), מ"מ זהו רק בחי' החיצוניות שלהם כו', וכמו ב' מדרי' שבכתר בחי' עתיק ואריך (שזהו בחי' הוד מל' והדר מל' כו'), וכמו"כ בעקודים הע"ס הן כמו בחי' פנימי' הכתר כו' וה"ה בבחי' העדר המציאות כו', ועם היותם בחי' הכתר שהוא בחי' הרוממות כו' זהו כמו בחי' רוממות עצמי שאינו בבחי' מציאות כלל כו'

וע"כ הן בבחי' התאחדות כו', והע"ס כמו שבאו בנקודות דתהו ה"ז כמו בחי' חיצוניות הכתר שהוא בחי' התנשאות על הנאצלים וכמו והמתנשא מימות עולם כו', רק שבמדרי' דתקון גם בחי' התפשטוח הרוממות הוא מבחי' רוממות עצמי שזהו בבחי' בטול ונותן מקום כו' כנ"ל פרל"ג, אבל במדרי' דתהו (גם לגבי עקודים כו') בחי' ההתפשטות וההתגלות הוא כדבר בפ"ע כו', דכשם דספי' דתהו הן בבחי' ענפין מתפרדין זמ"ז כמו"כ הן בבחי' פירוד לגבי שרשן ומקורן כו', והיינו שההתגלות הוא בחי' חיצונית הכתר לבד כו' ואין זה התפשטות דבחי' רוממות עצמי כו', והוא בבחי' מציאות דבר דכל ספי' היא בבחי' אנא אמלוך בבחי' רוממות והתנשאות שאינו נותן מקום להספי' האחרת וגם אינם סובלים זא"ז כו', וזהו דספי' דתהו עם היותם בבחי' מלוכה לא נתנו מקום זל"ז להיות שהרוממות אין בחי' התפשטות רוממות עצמי רק התגלות כח ההתנשאות לבד כו', ובתקון ע"י שם מ"ה נעשה ההתכללות בהספי' שנותנים מקום זל"ז, ועוד זאת להיות מקבלים זמ"ז שזהו תכלית השלימות והוא ע"י ההמשכה מבחי' הוד מלכות כו' וכמשי"ת.

קיצור. ועפ"ז יובן דספי' דתהו שהיו בבחי' מציאות, הנה הספי' האחרת תופס מקום וערך ומנגד לה שמגרע מציאותה, רק שמבטל ואינו נותן מקום, ולכאו' הלא מלוכה היא התפשטות רוממות עצמי וספי' דתהו היו בבחי' מלוכה, הענין דהנה נת' ב' ענינים בכתר מל' הא' שבא מן העם שמכתירין אותו, שעי"ז מתגלה כח ההתנשאות שיש בכאו"א, ובו היא בעלולית להתגלות, או שיש בו כח ההתנשאות יותר מבזולתו, והב' שהוא מלך בעצם מצד עצם נשמתו, וממילא התפשטות הרוממות, ולא בבחי' השתררות כ"א התפשטות רוממות שנראה ונגלה בו שהוא מלך בעצם, והכל בטלים איליו בביטול אמיתי, והו"ע בחי' פנימיות וחיצוניות שבכתר, ולפ"ז י"ל דספי' דתהו שהן התגלות דעקודים, הנה בעקודים הוא בחי' הפנימיות בבחי' העדר המציאות, ובתהו נתגלה בחי' החיצוניות, וההתגלות נפרד מן העצם, ע"כ זהו רק התגלות כח ההתנשאות.

רלז) והנה יש עוד סיבה להפירוד דספי' דתהו מה שלא נתנו מקום זל"ז מצד השלימות שכל ספי' היתה בבחי' שלימות בעצמה ולא רצתה לקבל תפמהספי' האחרת, כי זה שצריך לקבל מזולתו הוא מצד שנחסר לו בעצם שלא יוכל להשלימו בעצמו, כ"א ע"י זולתו שיש בו אותו הדבר מה שאין בו, וא"כ כל ספי' אינה בבחי' השלימות בעצמה ומקבלת השלימות מהספי' האחרת כו', והספי' דתהו היו בבחי' שלימות כאו"א בפ"ע ולא רצו להשפיע אל הספי' האחרת ולא לקבל שפעה ממנה כו' (ושרש סבת הדבר הוא הישות, דהנה בספי' דתקון להיותם בבחי' ביטול בעצם ע"כ נמצא בהם דעת והרגש זה שאין בכ"א השלימות בעצמה כ"א ע"י הספי' האחרת, וכמו מדת החסד עם היותה בחי' חסד יש בה ההרגש דחסד לבד אינו שלימות וצ"ל ג"כ גבו' כו', וכן במדת הגבו' ההרגש שצ"ל ג"כ חסד כו', והיינו מצד עצם הביטול לבחי' שלימות העצמית דעצמות א"ס שיהי' בכל ההפכים דוקא כו', וע"כ מקבלים השלימות זמ"ז כו', וספי' דתהו שלא הי' בהם בחי' הביטול ע"כ כל ספי' הסתפקה במציאותה שזה לבד הוא השלימות כו'). וה"ז כענין דאי' במשנה דאבות האומר שלי שלי ושלך שלך ה"ז מדת סדום, וידוע דאנשי סדום שרשם הי' מבחי' התהו דע"כ היו בבחי' הפירוד שלא ליהנות ולא לקבל זמ"ז

כו', והיינו שכל א' רוצה להיות בבחי' השלימות בלתי יצטרך לקבל שפעו מזולתו וכן לא ישפיע לזולתו כו', דבזה הי' ארצם מובדל מכל הארצות בלתי צריכים לקבל שום טובה בפרנסה מארץ נכרי' וכן ביניהם לא הי' צריכים זל"ז כו', אבל ה' בחכ' יסד ארץ שכל הארץ היא בבחי' התקון דחכ' שהוא היפך זה ממש, והוא שכל אקלים יקבל שפע פרנסה מארץ זולתו שזהו עיקר ענין המסחר כו', ונמצא כל ארץ מקבל מזולתה ומשפיע לזולתה כו', וזהו ואגודתו על ארץ יסדה כאגודה זו שבין הכל כא' יחשב ואין לחלק א' שלימות בלי זולתו כו', אבל מדת סדום הי' שלא יקבלו זמ"ז והו"ע שלי שלי ושלך כו', וזהו ג"כ ענין הפירוד דמדות דתהו שכ"א היתה בבחי' השלימות וע"כ לא רצו לא להשפיע ולא לקבל זמ"ז כו'. אך לכאורה אינו מובן דהרי טעם זה מספיק רק על זה שלא רצו לקבל מהספי' האחרת מפני שעושה גרעון בשלימות שלה שהרי זה מורה החסרון כו' כנ"ל, אבל מפני מה לא רצו גם להשפיע שזה לכאורה אינו מגרע את השלימות אדרבא זהו גדלות מה שהוא בבחי' משפיע כו'. אך הענין הוא דהנה ידוע ומבו' במ"א דמ"ש

בס"י נעוץ תחלתן בסופן וסוב"ת, הטעם ע"ז מה שיסד המאציל עליון בנאצלים להיות נעוץ תחלתן בסופן כו' הוא בכדי שיהי' בחי' משפיע ומקבל כו', דהרי כל מקבל באמת הוא באין ערוך לגבי עצמות המשפיע כו', ומה שמתדמין זל"ז שהרי משפיע ומקבל הוא כענין עו"ע כו', זהו רק שהמדרי' העליונה שבהמקבל והיינו עצם כח שכלו ותבונתו מתדמה להארת השכל של המשפיע הבא בדבור, וכידוע בענין כאשר דברת לאמר, שמהדבור של המשפיע נעשה בחי' מחשבת שכל של המקבל כו', דכללות ההשפעה מה שמשפיע אל הזולת ה"ז באין ערוך כלל לגבי אור השכל כמו שהוא בהמשפיע לגבי עצמו כו' כידוע, ובפרט אור השפע כמו שבא בדבור ה"ז אור מצומצם מאד שבאין ערוך לגמרי לגבי עצמות המשפיע ולגבי אור שפעו כמו שהוא לעצמו כו', והרי צריך לצמצם א"ע בזה בכמה צמצומים גדולים כו', וכידוע דבתחלה צריך להעלים אור שכלו לגמרי בכדי שימצא בו האור שכל השייך אל המקבל כו' דזהו כמו שבא ממהות למהות אחר, עם היות שאינו מהות אחר לגמרי שהרי זה מאותו שכל שהשכיל לעצמו כו', מ"מ ה"ז כמהות אחר מפני שבא באופן אחר לגמרי (באופן שא"א לבוא מזה על הענין כמו שהוא אצל המשפיע כו', וכאשר קאים אדעתא דרבי' תפאדהיינו עומק חכמתו כמו שהוא לעצמו כו', שזהו ע"י שבההשפעה בפרטי הדבורים יש בזה בהעלם גם עומק ופנימי' חכמתו כו' ה"ז כמו שבא על דבר חדש לגמרי כו', ואין זה כמו בהחיצוניות גופא כשעולה במעלות להשיג הענין בעומק יותר שאין זה בבחי' התחדשות אצלו מפני שכבר נמצא כלול ונרגש אצלו בהעלם גם בהשגה הקודמת כו', והו"ע עד ועד בכלל דגם בהיותו בהשגה הקודמת ה"ה בקירוב ובערך אל ההשגה העליונה וממילא כאשר בא אל ההשגה העליונה אין זה בבחי' התחדשות כו', והוא ענין עו"ע שהן בערך זה לזה כו', אבל כאשר בא לעומק כוונת הרב ועצם דעתו ה"ז אצלו בבחי' התחדשות לגמרי שלא הי' גם בהשערה שלו מקודם כו'), שזה צמצום עצום כו', ואח"כ צריך להיות כמה צמצומים דכאשר נמצא האור שכל השייך אל המקבל ה"ה נמצא בבחי' נקודה לבד וצריך לפרט הפרטים שבה ויש בהם עדיין ריבוי אור לפי"ע המשפיע, וצ"ל אח"כ עוד המשכה והתפשטות שזהו שטח הבא בדבור כו' כנודע ומבו' במ"א, וא"כ למה לו להמשפיע כל הטורח והירידה הזאת לצמצם א"ע כ"כ כו', וביותר כידוע אשר כל עלול טבעו לעלות

אל עילתו והיינו דוקא להיות בבחי' עלי' למע' ולא לירד למטה כו', והעלי' היא בג"ר שלו, ומה שיורד להשפיע זהו בחי' ז"ת שבו כו', והרי הירידה בכלל היא היפך טבעו כו' וכמ"ש במ"א, וא"כ מפני מה יהי' בהמשפיע היפך הטבע להיות בבחי' ירידה ובבחי' צמצומים רבים כו'.

קיצור. עוד סבה להפירוד שבתהו, שכל ספי' היתה בבחי' שלימות בעצמה, מצד הישות שמספיק מציאות עצמה, וא"צ לקבל מזולתה והו"ע מדת סדום שלי שלי ושלך שלך, ולכאו' מפני מה לא רצו גם להשפיע, יקדים דענין נתב"ס בכדי שיהי' משפיע ומקבל, להיות שההשפעה היא באין ערוך לגבי עצמות המשפיע שצריך להעלים עצם שכלו ובא כמו מהות אחר (וכשהמקבל בא על הפנימיות ה"ז כמו התחדשות, לא כמו בחיצוניות השכל גופא), ויש עוד כמה צמצומים, וטבע המוחין להיות בעלי' והבדלה.

רלח) אך בהיות אשר נמצא בהמקבל דבר חדש מה שאין בהמשפיע, וע"י ההשפעה מתוסף לו תוס' אור רב כו' וכמא' ומתלמידי יותר מכולם כו', דבד"כ ע"י ההשפעה מתוספים בו ענינים שכליים מה שלא ידע מקודם כו', וכמו שנראה בחוש באור השכל שבא בדבור אל הזולת מתרבה ומתגדל בתוס' רב גם בהתחדשות בכמה ענינים כו', וזה בב' אופנים או שבא בבחי' גילוי מההעלם והיינו הענינים שכבר נמצאים בכח שכלו במקור השכל רק שלא באו אצלו לידי גילוי עדיין גם לעצמו כו', וכמו עד"מ כשעוסק באיזה ענין שכלי בהשגת הענין שיודע ומשיג אותו אך נרגש אצלו שנמצא בזה עוד עומק ועדיין לא בא עליו מה הוא כו', ובהעלם יותר הוא שאינו מרגיש גם זה שיש בזה עומק כ"א מה שאינו נוח לו עדיין, דעם היות שמשיג את הענין היטב בפרטי הענינים שבו ומ"מ אינו נוח לו עדיין, והיינו שאינו מוצא עדיין תענוג ונח"ר בההשגה כמו בכל השגה שיש בה תענוג כו' כנודע, וזהו הוראה שלא הגיע עדיין בהשגת הענין כפי כח השגתו במקור שכלו כו', והיינו שבמקור השכל נמצא עוד עומק בזה מה שלא בא עליו עדיין בגילוי כו', ויכול להיות שאצל בעל שכל אחר הענין טוב וניחא ולו לא ניחא לו עדיין מפני תפבשאצלו נמצא במקור שכלו עוד עומק שלא בא עליו עדיין כו', וע"י הדבור שמדבר בהענין מתגלה אצלו העומק הזה כו'. והאופן הב' הוא שבא בבחי' התחדשות לגמרי והיינו שבדבור מתחדשים אצלו ענינים שלא הי' משער כלל מקודם כו' וכמ"ש במ"א, הרי עם היות שהדבור הוא כח אחרון ובא בבחי' צמצום גדול כנ"ל, ובד"כ הדבור הוא בבחי' מקבל לבד מהשכל כו', ומ"מ עי"ז דוקא בא תוס' אור בשכל כו', אך היא הנותנת דלהיות שהדבור הוא בבחי' מקבל וכן כל ענין הדבור הוא להשפיע אל הזולת כו', יש בזה כח נעלם מה שלא יש בהתגלות השכל שהוא בחי' המשפיע כו', והוא להיות דשרש הדבור (שהוא בחי' מקבל כו') הוא למע' מהשכל כו', וכידוע דשרש הדבור הוא מקדמות השכל כו' וכמ"ש באגה"ק סי' ה' ד"ה ויעש דוד שם, ולכן בכדי להביא אור שכל בדבור צ"ל מכח עליון דוקא, וכידוע דגם מי שיודע ומבין השכל לעצמו יכול להיות שאינו יכול להשפיע אל הזולת כו' שזה בא דוקא מעומק מקור השכל יותר כו' וכמשנת"ל פק"ע, והיינו מפני ששרש הדבור הוא למע' מהשכל כו' וע"כ מצד הכח נעלם שיש בדבור מתוסף תוס'

אור רב בשכל ע"י ההשפעה בדבור כו', ובפרט בתלמיד המחכים את רבו ע"י הקושיות וסתירות שעי"ז מתוסף ריבוי אור מכח השכל ההיולי העצמי כו' וכמ"ש במ"א, וכ"ז גורם ירידת המשפיע להשפיע דמאחר שע"י ההשפעה מתוסף אצלו ריבוי אור ע"כ הוא יורד ומצמצם א"ע להשפיע כו'. וכמו"כ הוא הדוגמא למע' מה שהוסד בס' השתל' להיות נעוץ תחלתן בסופן וסוב"ת היינו שבהמדרי' התחתונה נמצא כח נעלם עליון מהמדרי' העליונה כו', בכדי שהמדרי' העליונה תרד ותצמצם עצמה להשפיע להמדרי' התחתונה ועי"ז מתוסף בה תוס' אור כו', ונמצא מובן דסיבת ההשפעה אל התחתון הוא מפני שעי"ז מקבל מן התחתון כו', ולפי"ז מובן בספי' דתהו מה שלא רצו להשפיע אל הספי' האחרת שזהו ג"כ מצד השלימות בפ"ע שנחשב בעצמו שא"צ לקבל מהספי' האחרת, וע"כ לא רצתה לירד ולצמצם עצמה להשפיע כו', והגם דבספי' דתהו זהו בבחי' חו"ג דלכאו' אין זה עליון ותחתון דשניהם שוין במדריגתן בבחי' המדות כו', מ"מ הרי ידוע שיש מעלה בבחי' החסד על הגבו' מה שהחסד הוא בחי' גילוי אור והגבו' הוא בחי' צמצום והעלם כו'

(דבספי' דתקון בחי' החסד הוא גילוי אור הבלתי מוגבל וגבו' הוא בחי' אור מוגבל כו' וכמ"ש במ"א, ובספי' דתהו י"ל שהחסד הוא בחי' גילוי (והגילוי הוא בלי גבול) והגבו' הוא בחי' העלם לגמרי כו'), דמשו"ז בחי' הגבו' הוא בבחי' מטה לגבי החסד כו' (גם במדרי' התקון וכ"ש בתהו כו'), אמנם יש ג"כ מעלה במדת הגבו' שההעלם שרשו למע' יותר שזהו מבחי' העלם העצמי ויש בזה תגבורת העצמות כו' (ועמשנת"ל פרכ"ד), וכאשר הגבו' נהפכה לחסד ה"ז בבחי' תגבורת האור והגילוי ביותר כו', וזהו ע"י ההמשכה וההשפעה מבחי' החסד בגבו' (וכענין הקבלה באהבה המבואר שם וכמו התוקף והחוזק בקיום התומ"צ בזמן הגלות כו'), שעי"ז נעשה הגבו' בבחי' חסד שזהו בבחי' ריבוי ההשפעה יותר הרבה מבחי' החסד כו', וכמו אלקים ברב חסדך כו' וכמו יברכנו אלקי' כו', שהברכה שמבחי' אלקי' הוא למע' הרבה יותר כו'. ונמצא כאשר החסד משפיע בבחי' הגבו' נמשך תוס' אור בבחי' החסד כו', וע"כ בספי' דתהו שלא רצו לקבל זמ"ז משו"ז ג"כ לא רצו להשפיע כו', משא"כ בתקון כל הספי' משפיעים ומקבלים זמ"ז

כו', ונמצא דהעדר ההשפעה שהי' בספי' דתהו מכל ספי' אל הספי' האחרת זהו ג"כ מצד הישות כו', דכל ספי' הי' בבחי' שלימות תפגבעצמה והיינו שאינו מוצא חסרון בעצמו שצריך אל הזולת, וגם אינו מוצא שום יתרון בהזולת עליו דמשו"ז ישפיע לו בכדי לקבל ממנו היתרון שבו כו'.

קיצור. אך מפני שע"י המקבל מתוסף בהמשפיע, וכמו שע"י הדבור מתוסף שכליים, אם בבחי' גילוי ההעלם, שמרגיש שיש בזה עומק, או שאינו נוח לו עדיין הענין, מפני שבמקור שכלו יש עוד עומק בזה, ומתגלה ע"י הדבור, או שכליים חדשים ממש, והוא מפני שדבור שרשו למעלה מהשכל, וכמו"כ מצד ההשפעה להזולת, ובפרט בתלמיד המחכים את רבו, ומחמת תוס' האור בהמשפיע ה"ה רוצה לירד ולהשפיע, וע"כ ספי' דתהו שהיו בבחי' שלימות בעצמן לא רצו להשפיע, ויבאר דחו"ג הן ג"כ עליון ותחתון, דחסד בחי' גילוי ובל"ג, וגבו' העלם, וגם יש יתרון בההעלם בשרשו.

רלט) ובאמת זהו העדר הביטול וההנחה (דער אוועקלייג) לגבי למע' ממנו היינו לגבי עצמות אוא"ס כו', דהנה במשפיע ומקבל הרי הביטול של המשפיע בזה שמניח א"ע לירד ולהשפיע כו', הרי אין זה הביטול אל המקבל כ"א הביטול והנחת עצמותו אל אמיתת הכוונה להיות משפיע ומקבל, היינו שירד מעצמותו ויניח א"ע להשפיע אל הזולת כו'. ויובן זה יותר בענין אורות וכלים דמבו' במ"א בענין וירד מצרימה אנוס ע"פ הדבור דהאור בטבעו לעלות למע' ולהיות בבחי' דביקות במקורו כו' ובדביקותו במקורו ה"ה מקבל האור לעצמו (כמו שהוא בעצמותו שאינו בגדר התלבשות בכלים כו', ואין הכוונה על עצם האור ממש, כ"א האור שלמעלה מבחי' התלבשות בכלים כו' ועמשנת"ל פכ"ט) והירידה שלו שיורד מעצמותו ומצמצם עצמו להתלבש בכלים כו' זהו בהכרח בהאור מצד הכוונה העליונה, דאמיתית הכוונה הוא להיות התלבשות האור בכלי כו' דלא לתהו בראה אלא לשבת יצרה כו', וזהו אנוס ע"פ הדבור כו', רק שכל השפעה צריך להיות ברצון דוקא הנה זהו ע"י שבהאור (שהוא בחי' גילוי כו') נרגש בו היתרון

שיש בהכלים מצד שרשן הקדום שע"י ההתלבשות מתוסף בו תוס' אור כו' וכמ"ש במ"א בדרוש לרוקע הארץ כו', הרי דעצם ענין ההשפעה הוא מצד הבטול בעצם כו' שבטל אל אמיתת הכוונה העליונה כו', וע"י שנשלם הכוונה העליונה עי"ז בא התוס' אור ע"י המקבל שבו דוקא יש נעיצת התחלה דהיינו אמיתית הכוונה כו', והתוס' אור הוא שמאיר בו בחי' אוא"ס הבל"ג כו', דהאור מצ"ע גם כמו שהוא בדביקות במקורו ה"ז בחי' אור המוגבל היינו בחי' או"פ כו', והכלים ידוע דשרשם מאוא"ס הסובב (דלכן הכלי היא עגולה כו' וכמ"ש במ"א) ואמיתית שרשה היא מעצמות א"ס כו', וע"כ ע"י ירידת האור בהכלי מתוסף בו תוס' אור כו' (ודוקא כאשר ההשפעה היא בבחי' ביטול אז דוקא מתוסף בהמשפיע בחי' תוס' אור ע"י ההשפעה כו'), ובספי' דתהו לא הי' בהם בחי' הביטול והנחת עצמותו אדרבא כל ספי' היא בבחי' תוקף הישות להיות במציאותו כמו שהוא בעצמותו דוקא וע"כ לא הי' בהם בחי' ההשפעה זה לזה כו'.

וע"פ הנ"ל יובן מ"ש אנכי ה' אלקיך, דהנה עיקר התחלת התקון הוא מן מ"ת דהרי מקודם היו שני אלפים תהו ואח"כ שני אלפים תורה שזהו בחי' התקון תפדכו', וז"ש במ"ת אנכי הוי' אלקיך דהוי' אלקים הו"ע אורות וכלים והיינו להיות התיישבות האורות בהכלים דלא לתהו בראה אלא לשבת יצרה כו', וע"י התלבשות האור בהכלי להאיר את הכלי נמשך תוס' אור מבחי' אוא"ס הבל"ג כו', וזהו אנכי ה' אלקיך גילוי בחי' אנכי כו' כו', וכמו שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו דמשה הי' בבחי' משפיע ועי"ז אנכי בקרבו כו' כנודע ומבו' במ"א. וזהו ג"כ מש"א אשר הוצאתיך מאמ"צ היינו היציאה מהמצרים וגבולים, וכנ"ל דהאור מצ"ע גם כמו שהוא בבחי' דביקות במקורו ה"ז אור מוגבל וע"י ההשפעה בהכלי מאיר בו בחי' אור הבל"ג כו', וזהו אשר הוצאתיך מאמ"צ כו' ולא נא' אשר בראתי שו"א, דבריאת שו"א הוא בבחי' הארה שבאה בבחי' מדה וגבול לפי"ע העולמות כו', וגם בתחלת ברה"ע היו שני אלפים תהו כו' ומ"ת הוא להיות בחי' התקון כו', וע"כ אומר אשר הוצאתיך מאמ"צ גילוי בחי' אוא"ס הבל"ג כו', וזהו אנכי הוי' אלקיך שע"י יחוד אורות וכלים בבחי' התיישבות וגילוי בבחי' או"פ עי"ז אנכי ה' אלקיך מאיר גילוי בחי' אנכי כו'.

קיצור. ואמיתית הסבה הוא העדר הביטול דתהו לעצמות אוא"ס, דירידת העליון להשפיע הוא מצד הביטול לאמיתת הכוונה וכמו בהאור שטבעו לעלות למעלה, ואזי מקבל אור עליון יותר, ויורד בהכלי מחמת הביטול לאמיתת הכוונה, והוא ברצון מצד הרגש היתרון שבכלים, שמאיר בו בחי' אוא"ס הבל"ג שרש הכלים. וזהו אנכי הוי' אלקיך שע"י דש' הוי' בחי' האור נמשך באלקים בחי' הכלים הוא גילוי בחי' אנכי.