השקיפה

259השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל, ופירש"י ז"ל עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שעליך לעשות שאמרת אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם. וצ"ל מהו אומרו עשינו מה שגזרת עלינו, לשון גזירה, ולא אמרו בלשון המקרא מה שצויתנו, דהלא בכתוב אמור עשיתי ככל אשר צויתני, ולמה במשנה ובספרי (שהביא ברש"י) אומר עשינו מה שגזרת כו'. ועוד צ"ל דעל הכתוב אשר צויתני ארז"ל שמחתי ושימחתי אחרים, והיינו דמה שנתן לאחרים הוא בעין יפה. והנה הובאת הביכורים הוא דבר שמחה שבא בטוב לבב וכמ"ש ברינה יקצורו. וכן לקיטת הכרם הוא בשמחה שרואה ברכת הוי' במוחש, ובדרך ממילא הרי הנתינה בעין יפה. וצריך להבין למה ענין זה דנתינה בעין יפה דרשו מהכתוב אשר צויתני. והנה בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ה), איתא אמר ר' הונא ב"ר אחא בא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה, שכל השקפה ארורה וזה בלשון ברכה. ולא עוד 260אלא שכתוב בו היום הזה. והיינו דר' הונא ב"ר אחא מתפלא על גודל הכח של עושי מצוה, דבכל מקום הנה השקפה היא ארורה, וכמ"ש וישקף הוי' אל מחנה מצרים וכאן נאמר השקפה בלשון ברכה. ולא עוד אלא שכתוב בו היום הזה. דגם עכשיו כאשר אדם עושה מצוה בכחו להחליף מקללה לברכה. וצ"ל מהו הפלא הזה שמתפלא ר' הונא ב"ר אחא, שהרי עושי מצוה הוא שעושין רצונו של מקום, וכאשר עושין רצונו של מקום אז ממשיכין ברכה העליונה, דכך היא המדה, דכאשר האדם עושה מצוה ומקיים רצונו ית' הנה בכח מצוה זו הוא ביכולתו להפוך מקללה לברכה. אך הענין הוא, דהנה איתא בעיקרים מאמר ד' פל"ו, דלפי שורת הדין הרי השכר של המצות ושכר העבודה הי' צ"ל שכר זמני ושכר גבולי, וטעם הדבר הוא לפי שעבודת האדם היא גבולי, ומאחר שעבודת האדם גבולי, לזאת הנה גם השכר צריך להיות גבולי וזמני.

ב) וביאור הענין הוא, דהנה המצות הם מוגבלים בזמן ומקום, וכמו מצות תפלין ה"ה מוגבלים בזמן, דמצותן הוא דוקא ביום ולא בלילה. וכן מצות ציצית הרי עיקר מצותן הוא ביום, דכסות לילה פטורה מן הציצית, וכן המועדים מוגבלים בזמן, וכמו שבת ויום טוב פסח סוכות ושופר כולם בזמן מוגבל. דהזמן הוא כפי קביעת העתים בכל מדינה ומדינה כמו שהם מתחלקים בחלקי כדור הארץ, אשר בכל מקום ומקום הוא כפי זמנו דוקא, ואם הקדים או איחר (לבד הזמנים שמוסיפים על פי תורה מחול על הקודש, או מקודש לחול) אינו כמצותו. וכן המצות הם מוגבלים במקום, וכמו מצות התלויות בארץ, ומצות התלויות בבתים. וכל המצות הרי הם מוגבלים בעשייתן, היינו בשיעורם, וכמו תפלין שצריכים להיות לא פחות מאצבעיים על אצבעיים, וכן שיעור מקוה אמה על אמה ברום ג' אמות. וכן כל המצות מוגבלים בשיעורם. נמצא דהמצות מוגבלים בזמן ומקום ואופן עשייתן. ואפילו המצות דחובת המוח וחובת הלבבות ה"ה ג"כ מוגבלים. דהנה מצות המוח היא המצות עשה הראשונה דאמונה, וכמאמר לידע שיש שם מצוי ראשון ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו.

261וידיעת דבר זה הוא מצות עשה, כמ"ש אנכי הוי' אלקיך, והיא מצות חובת המוח והשכל, והיינו הגם דכל אחד ואחד מישראל הוא מאמין בהוי' באמונה פשוטה ולבבו תמים עם הוי', א איד איז די הארץ זיינע פארבונדען מיט ג-ט, ווי מיר זעהן, דגם כאשר א' הוא ח"ו אינו מקיים מ"ע או שעובר ח"ו על ל"ת, הנה עצם נקודת לבבו שהיא נקודת היהדות היא תמימה. די פינטעל הארץ איז שטארק און גאנץ. וזה מה שעובר עבירה הוא לפי שהרוח שטות מכסה על האמת. וכמו עד"מ חולה שאסור לו לאכול איזה מאכל, והוא אינו יכול להתאפק שלא לאכול, הוא מצד קלות הדעת, וכן הוא בזה שמפני הרוח שטות שמכסה על האמת עושה את הדבר איסור, אבל לבבו תמים עם הוי', וויילע א איד ניט ער קאן און ניט ער וויל זיין א נפרד פון אלקות. והוא מצד האמונה פשוטה שמאמין בהוי'.

ג) וזהו חובת המוח והשכל להביא אמונה זו בידיעה והשגה. וזהו לידע שיש שם מצוי ראשון. ער זאל דאס וויסען בהשגה והבנה דוקא, וכמ"ש דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם. וכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כו', שיהי' דעת והשגה. וכן הוא בחובת הלבבות, שהוא ענין האהבה והיראה, וכמאמר הא-ל הנכבד והנורא הזה, מצוה לאהבו ולירא ממנו, שנאמר ואהבת את הוי' אלקיך ונאמר את הוי' אלקיך תירא, והיינו דאהבה ויראה הם מצות דחובת הלבבות, והם מ"ע דכל ישראל מחוייבים בקיומם, הנה גם מצות אלו דחובת הלבבות ה"ה גם כן מוגבלים. לבד זאת שהם גם כן מוגבלים בזמן, שהרי א"צ להיות תמיד באהבה היינו בהתגלות האהבה. ויש על זה זמנים מיוחדים כמו זמן התפלה, דכאשר התפלה היא כדבעי הנה אז הוא עת רצון. דהנה התקשרות האדם באלקות הוא בתפלה, דתפלה הוא סולם 262ההתקשרות באוא"ס ב"ה וכמ"ש והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וכשם דבסולם הרי על ידי השליבות עולה מלמטה למעלה, הנה כמו כן ע"י השליבות דתפלה הוא עולה בהתקשרותו, דשליבה ראשונה הוא פסוקי דזמרה, אחר ההתבוננות כללי דהודו להוי' קראו בשמו בבחינת הודאה בכלל, הנה אחר כך באמרו ברוך שאמר והיה העולם, דבאמירה אחת נבראו כל העולמות, ואחר כך באמירתו פסוקי התפלה בהתהוות כל הנבראים, ומשמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו, והולך משליבה לשליבה לברכות ק"ש וקריאת שמע שמתעורר בהתעוררות אמיתי בדביקות נפשו באמרו שמע ישראל כו' הוי' אחד. ובכדי שתהיה עבודת התפלה כדבעי הוא על ידי הקדמת התפלה, וכמאמר אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ופרש"י הכנעה ושפלות, שזהו הקדמה כללית אל התפלה. והתחלת הקדמת והכנת התפלה הוא מקשעהמ"ט, והיינו שעושה חשבון בנפשו מכל אשר עבר עליו במשך היום, כי בתהו ילך ובהבל יכלה ימיו ושנותיו. והחשבון הוא אדעתא דנפשי', ומעמיק דעתו בזה, הנה אז הרי נשבר לבו בקרבו, ובמילא יעשה אצלו החלט והסכם לשנות דרכיו לטוב. ואז הנה בקומו משנתו הנה המחשבה הראשונה הוא לקבל עול מלכותו ית', דקבלת עול מלכות שמים הוא יסוד העבודה, ואז הנה תפלתו תהי' כדבעי.

ד) וזהו דכתיב ואני תפלתי לך הוי' עת רצון כו', דכאשר תפלתו הוא בבחי' אני, דהנה יש אני ויש בחינת אנכי. וההפרש ביניהם הוא, דאנכי מורה על בחינת הרוממות וכמ"ש אנכי הרואה, ואני מורה על ההכנעה ושפלות, והתפלה צ"ל בבחינת אני וכמ"ש ואני תפלה, דכאשר שובר לבבו ומתפלל להוי' בתחנונים ובלב נשבר ונדכה, וכמ"ש ולפני הוי' ישפוך שיחו. וכתיב אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד ער גיסט אויס זיין הארץ פאר דעם אויבערשטען, הנה אז תפלתו מתקבלת. ולך הוי', כמאמר אליו ולא למדותיו. וזהו ואני תפלתי, דכאשר תפלתי היא בבחינת אני, 263שהוא נשבר ונדכה ומתפלל בתחנונים ובוכה במר נפשו ותפלתו הוא לך הוי', אליו יתברך ויתעלה, הנה הוא פועל בזה שהעת והזמן ההוא הוא עת רצון, שממלאים בקשותיו. ותפלה כזו הרי רישומו ניכר בעשיית המצות ובקביעות עתים לתורה, א"כ הרי האהבה ויראה הם גם כן מוגבלים בזמן. ולבד זאת שהם מוגבלים בזמן הרי הם מוגבלים בעצם מהותם. וכמו מדת האהבה הנה באיזה אופן שתהיה ה"ה מוגבלת בעצם מהותה. דהנה כתיב ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. דבאהבת הוי' הרי יש בזה ג' מדריגות כללי' שהם ג' אופנים שונים. המדריגה הא' היא בכל לבבך היינו דכל לבבו מלא מאהבת הוי', וכל כמה שהלב מכיל הוא ממולא מאהבת הוי', אויף וויפיעל זיין הארץ פארמאגט איז דאס אלץ פול מיט אהבת הוי'. והגם שזהו מדריגה גבוה דכל לבבו יהי' מלא מאהבת הוי', מ"מ הנה יש עוד מדריגה נעלית מזה והיא המדריגה הב' האהבה דבכל נפשך, שהיא הגדלת האהבה שמתפשטת בכל כחות הנפש גם שאינם כלים אל האהבה דהלב היא כלי אל אהבה, כי משכן המדות הוא בלב, אבל שארי אברים והכחות אינם כלים אל אהבה. והגדלת האהבה הוא שהאהבה מתפשטת גם בשארי כחות ואברים שאינם כלים לאהבה, דגם שם מתפשטת האהבה שבלבו.

ה) ויובן זה עד"מ, שני אוהבים נאמנים, הרי כל אחד מהם הנה לבבו מלא מאהבתו לחבירו, והיינו דכל לבבו מלא מאהבת חבירו. ומ"מ הוא רק בלב שהיא כלי אל האהבה בלבד. ויש אהבה גדולה מזו שהאהבה מתפשטת אויך אין די כחות פון שכל ראי' ודיבור פועל והדומה, שהם בעצמם אינם כלים אל האהבה אבל מגודל האהבה מתפשטת גם שם. וכמו שאנו רואים במוחש דכאשר אהבתו לחבירו היא גדולה במאד אז משכיל בשכלו בטובת חבירו, ודיבורו עמו הוא בעונג, וגם כל טרחא גדולה בשביל חבירו הוא נקל לו ועושה זאת בשמחה רבה. והוא לפי שהאהבה מתפשטת בכל הכחות והחושים. דאהבה זו היא גדולה יותר מכמו שהאהבה היא רק בלבבו בלבד. וכמו כן הוא בעבודה, שהאהבה דבכל נפשך הוא כאשר האהבה מתפשטת בכל כחות, וכמו הרץ לדבר מצוה שזהו מפני יוקר המצוה אצלו, וסיבת יוקר המצוה הוא מפני אהבת הוי'. וכמ"ש בסש"ב כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם הוי' וחפץ לדבקה בו כו'. ומ"מ הנה גם האהבה דבכל נפשך הוא גם כן רק מה שהכחות יכולים לסבול ולקבל. ויש אהבה גדולה מזו. והיא המדריגא הג', האהבה דבכל מאדך, שהיא בל"ג, דהאהבה שבכל נפשך היא שהאהבה מתפשטת בכל הכחות והחושים, והאהבה דבכל מאדך הוא היציאה מגדר הכחות והחושים. אמנם הנה גם האהבה דבכל מאדך שהיא בל"ג ה"ה ג"כ בבחי' הגבלה. משום דכללות האדם הוא מוגבל, וגם הבל"ג שלו הוא בבחינת הגבלה. והראי' שאינו שוה בכל אדם, דמה שבזה הוא בבחינת בל"ג הרי זה בבחינת גבול באחר שלמעלה ממנו. דז"ש בכל 264מאדך ולא נאמר בכל מאד, רק בכל מאדך, היינו מאד שלך, שאצלו הוא בל"ג, מאחר שבאחר הוא בבחינת גבול הרי אין זה בחינת בל"ג בעצם, כי אם בעצם הוא בחינת גבול רק שאצלו הוא בבחינת בל"ג.

ו) והנה בחינה ומדריגה זו הוא בחינת בכל מאדך הבאה על ידי התבוננות. וכידוע דבאהבה עצמי' יש ב' מדריגות. הא' שבאה על ידי התבוננות עם היות שהאהבה היא עצמי' מכל מקום ההתעוררות שלה באה על ידי התבוננות בהפלאת ורוממות האין סוף. והב' היא האהבה עצמית שבאה מצד התגלות עצם הנשמה בלי שום התבוננות כלל וכלל. והתגלות עצם הנשמה הוא בזמן עת רצון למעלה, וכמו בר"ה ועשרת ימי תשובה, דכתיב חשף הוי' זרוע קדשו, שהוא זמן קירוב המאור אל הניצוץ. וזהו הטעם דבזמנים הללו הרי כל הנשמות מתעוררים בהתעוררות טובה בקירוב אל עניני תורה יראת שמים ונתינת צדקה. וכמו שאנו רואים במוחש, אז יעדער איד ווערט אויפגילעבט און אופגעציטערט אין דער צייט, שזהו מהתגלות עצם הנשמה. והאהבה עצמי' שבאה על ידי התבוננות יש בזה חילוקי מדריגות, משום דמה שבזה הוא למעלה מההשגה הנה בנשמה גבוה יותר הוא בבחינת השגה. וכמו בעולמות הרי ידוע דבד' עולמות אבי"ע הנה לגבי עולמות בי"ע הרי אצילות הוא בחינת סובב. ובפרטיות המדריגות הרי אצילות הוא עולם בבחינת התישבות אורות בכלים, וסובב הוא למעלה מאצילות. ואם כן גם בנשמות הרי בעבודה אמיתית דנשמות דבי"ע הנה ההתבוננות בהאלקות דאצילות צ"ל התעוררות והתגלות האהבה עצמי'. ובנשמות דאצילות הוא בבחינת אור פנימי, ובל"ג שלהם הוא ע"י ההתבוננות בהפלאת ורוממות האין סוף שלמעלה מאצילות. אבל בהאהבה עצמי' שמצד עצם הנשמה אין בזה חילוקי מדריגות דהנפשות כולן מתאימות המה. אמנם גם הבל"ג הוא בבחי' גבול, מאחר שהאדם הוא מוגבל בעצם. וא"כ הי' צ"ל השכר של המצות ושכר העבודה ג"כ זמני וגבולי. אך בחסד השי"ת שהוא רב חסד השכר הוא נצחי ובלי גבולי. וכמאמר אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעולם הבא כו' כיבוד אב ואם כו' ותלמוד תורה כו', וכמ"ש הון ועושר בביתו, שהם 265הפירות בלבד, וצדקתו עומדת לעד שהוא הקרן קיימת בשכר טוב נצחי ובל"ג, כדאיתא במד"ר נשא (תחילת פי"ב) ג' דברים שמע משה מהקב"ה והרתיע לאחוריו (שנבהל מרוב הפחד). כיון שאמר לו ונתנו איש כופר נפשו, אמר משה מי יוכל ליתן כופר נפשו שנאמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ועדיין אינו מגיע שנאמר אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים כפרו ויקר פדיון נפשם כו', א"ל הקב"ה איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן. ובמד"ר ס"פ פנחס איתא כתי' שדי לא מצאנוהו שגיא כח, וכתיב הן א-ל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, אלא כשהוא נותן נותן לפי כחו וכשהוא מבקש אינו מבקש אלא לפי כחן, והיינו דגם שכחן הוא בחינת גבול הרי הוא נותן לפי כחו הבל"ג, והגם שכחו גם בבחינת הגבול, וכמ"ש העבודת הקודש דכשם שכחו בבל"ג כך כחו בגבול, הנה מ"ש שנותן לפי כחו היינו שהתשלום שכר הוא בל"ג.

ז) ובזה יובן מ"ש ולך אדנ' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ולכאורה אינו מובן דלאחר כי אתה תשלם לאיש כמעשהו אם כן מהו החסד. אך הענין הוא שהתשלום שכר הוא בבחינת בל"ג, וזהו החסד. ומכל מקום הוא לפי מעשהו דבכדי שיומשך בחי' מאד העליון זהו על ידי האהבה דבכל מאדך. דהגם שזהו ג"כ בבחינת הגבלה מ"מ צ"ל בדוגמא לפי ההמשכה. דמצות הם כלים לבחינת מאד העליון. דהנה כתיב לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, שהמצות הם כלים לבחינת מאד העליון, דעל ידי המצות ממשיכים בחינת אור אין סוף הבל"ג. והגם דבמצות הרי יש חילוקים כמו על ידי מצות תפלין נמשך הגילוי דאור אין סוף בהד' מוחין, וכידוע בענין הקב"ה מניח תפלין, הקב"ה בחינת הכתר. וע"י ציצית נמשך 266בבחינת חכמה. ועל ידי צדקה בבחינת חסד. והיינו שיש חילוקים במצות מאין היא ההמשכה ובאיזה מדריגה דהכל הוא מבחינת עצמי' אור אין סוף בחינת בל"ג האמיתי. וכמו מצות שופר שרש ההמשכה הוא מבחי' גבו' דעתיק וסוכה הוא בחינת חסד, שז"ע עננא דאהרן דבשרשן הוא בחינת חסד דעתיק. אבל בכללות הוא המשכה מא"ס הבל"ג. והיינו דהמצוה עצמה היא גבולית ומ"מ ממשיכים בחינת א"ס הבל"ג. וכמו בהאהבה דבכל לבבך ובכל נפשך להיות שזהו אהבה מוגבלת נמשך מבחי' האלקות שבא בהגבלה. ומצד המצוה בזה ה"ז בבחינת בל"ג. ויובן זה עד"מ אדם פשוט, כאשר חכם גדול ומופלא בחכמה או מלך גדול מצוה לו לעשות איזה דבר, הנה האדם הפשוט הרי אינו בערך כלל אל החכם הגדול המופלא בחכמה, ואופן ריחוקו הוא שאין לו גם איזה השערה בהפלאת רוממות חכמתו של החכם ועוצם גדולתו של המלך. ולעוצם פשיטותו של האדם הפשוט הרי כאילו אינו במציאות כלל לגבי החכם והמלך. כי אצל חכם מופלא בחכמה ואצל מלך גדול הנה איש כזה שאין לו שום השערה בהפלאת החכמה וגדלות רוממות מלך הרי אינו נחשב למציאות אדם כלל, וכאשר החכם או המלך מצוים את האדם הפשוט לעשות איזה דבר, הנה בציווי זה הרי כאילו נתהווה מציאותו, כי עד עתה לא הי' במציאות כלל ועתה על ידי הציווי נעשה מציאותו, וכאשר האדם הפשוט מקיים ועושה הציווי הרי עושה זאת כפי יכולתו, היינו כמו שאדם פשוט יכול לעשות, כי עדיין לא נשתנה בעצם מהותו להבין תוכן ענין דבר המעשה שהוא עושה מה שנצטווה מהחכם והמלך אלא שהוא מקיים הציווי בדיוק כפי שנצטווה גם אם אינו יודע תוכן ענינו ואינו משיג גודל הענין ההוא, א"כ הרי הפועל של העשי' היא מוגבלת כפי מהות העושה והמקיים, אבל החיות פנימי (דעם לעבען וואס ער האט אין דעם) והשמחה הגדולה שיש לו בזה שהוא מקיים ציווי החכם והמלך היא בל"ג, לפי שבזה הרי הוא מתאחד ומתקשר עם עצמות החכם ועצמות המלך, מה שאינו בערך כלל להיות לו גם איזה השערה בעוצם גודל רוממותם. וככל המשל הזה יובן בענין המצות, דהמצוה עצמה היא גבולי, אבל מצד המצווה שבזה ה"ה בלי גבולי. וזהו שאתה תשלם לאיש כמעשהו שהוא בגבול, אבל לך אדנ' החסד על עצם המצוה שהוא בל"ג, ולכן גם התשלום שכר הוא נצחי ובלי גבול.

ח) והנה המצות ניתנו במתן תורה. והיינו דכח זה דעל ידי מצות מעשיות ממשיכים בחינת א"ס הבל"ג ניתן במתן תורה. אמנם צריך להבין דהלא קיים 267אברהם אבינו ע"ה כל התורה עד שלא ניתנה. וכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה כו' אחריו ושמרו דרך ה' כו'. א"כ מהו ההתחדשות דמ"ת מאחר שכבר קיים אאע"ה. אך הענין דמצות דהאבות לא היו מצות מעשיות, שהרי עדיין לא נתנה התורה. וגם כמה מצות שלא היו עדיין אפשר להיות, דהרבה מצות תלויות ביצי"מ. רק זהו שקיימו המצוה ברוחניות. והענין הוא, דהנה באברהם כתי' הלוך ונסוע הנגבה. הלוך ונסוע הוא רו"ש. דהנה עבודת האדם הוא ברו"ש דוקא. להיות כי האור והחיות האלקי המחי' את העולמות הוא בבחי' רו"ש, וכמ"ש והחיות רו"ש, דקאי ג"כ על החיות האלקי שהוא ברו"ש, כי א"א להיות ההתחברות רק בדרך רו"ש, שהרי הגשמי הוא באין ערוך כלל לגבי האלקות, ע"כ א"א שהחיות האלקי יהי' בבחי' התיישבות ממש, רק בדרך רו"ש דוקא. ומבשרי אחזה, וכמו חיות הנפש בגוף שהוא בבחי' רו"ש, שזהו דפיקא דליבא, שדופק בב' דפיקות בהסתלקות והתפשטות, מפני שהנפש והגוף הוא רוחני וגשמי, ע"כ הרי א"א ההתחברות שלהם רק בדרך רו"ש. כמו"כ החיות האלקי בעולמות הוא בבחי' רו"ש. ומאחר שהחיות הוא בבחי' רו"ש, ע"כ צ"ל עבודת הנבראים באופן כזה שיוכלו לקבל את החיות. ובכדי שבעבודתן ימשיכו את האור והחיות, לזאת צ"ל בבחי' רו"ש דווקא. אמנם עיקר ענין רו"ש הוא בבחי' אור הסובב. דהרי האור דממכ"ע ה"ה עכ"פ בבחי' התיישבות ובבחי' גילוי בכלים, ושייך בזה השגה, וכמאמר מה הנשמה ממלא את הגוף, דכל כח מתלבש בכלי ואבר המיוחד לו, דהשכל שורה במוח שבראש, והמדות בלב, וכח הראי' בעין כו'. הנה כך הקב"ה ממלא את העולם, בכל עולם ועולם לפי ערכו. וכמאמר עלמא עילאה כגוונא דעלמא תתאה, כשם שבעוה"ז הרי יש עליון ותחתון, הנה כמו"כ הוא גם בעולמות בי"ע הרוחני', וכן בהג"ע שבכל עולם. וההפרש הוא, דעלמא תתאה עוה"ז הגשמי הוא עלמא דשיקרא, ויש עניני' שהאדם הפשוט, שהוא תחתון במדרי' ההבנה וההשגה, הוא עליון בהמסירות נפש שלו על היהדות ותמימות האמונה כו'. ועלמא עילאה הוא עולם האמת שהכל ברור וידוע, וכמאמר עולם ברור ראית. אבל 268הגילוי אור הוא בכל עולם ועולם לפי ערכו, ושייך בזה דביקות שנדבק ממש בהאור האלקי.

ט) אמנם עיקר ענין דרו"ש, היינו מה שהוא רק בדרך רו"ש, זהו בבחי' אור הסוכ"ע, שלמעלה מבחי' הכלים. דממכ"ע הוא אור בכלי, וסוכ"ע הוא מה שלמעלה מן הכלים. ולכן יש הפרש בין רו"ש דממכ"ע להרו"ש דסוכ"ע, דבהאור דממכ"ע הרי גם בהרצוא האור הוא מ"מ בתוך הכלי, שה"ה מחי' את הכלי, והשוב הוא בבחי' התיישבות ממש, שמאיר בגילוי בבחי' פנימי' בתוך הכלי, רק שמיד הוא בבחי' רצוא והסתלקות, אבל מ"מ הכל הוא בתוך הכלי, משא"כ בבחי' סוכ"ע הרי הרצוא הוא בבחי' סילוק ובבחי' הבדלה לגמרי, והשוב הוא רק בדרך אחיזה בכלי לא בבחי' התיישבות, שהרי הוא למעלה מבחי' הכלים. ולכן הרו"ש דסוכ"ע נק' מטי ולא מטי, דהיינו נוגע ואינו נוגע, דגם השוב הוא רק בבחי' נוגע לבד, ואינו נוגע הוא שבהרצוא אינו גם בבחי' נגיעה בהכלי. ויותר יובן ההפרש שבין הרו"ש דממכ"ע להרו"ש דסוכ"ע בעבודה, דהרצוא בבחי' ממכ"ע הוא שחפץ בהגילוי אור, והיינו שאין רצונו בשום דבר, רק כל חפצו ורצונו הוא שיהי' גילוי האור האלקי, ובזה יש כמה אופנים, אם שחפץ באלקות מפני שקרבת אלקי' לו טוב, שטוב לו הדבר ורוצה את הגילוי לעצמו, שזהו ג"כ עבודה טובה, רק שהוא בבחי' ישות ומורגש הנק' אהבת עצמו. והמדרי' הב' הוא שנרגש אצלו (עס דערהערט זעך בא עם) שהטוב דאלקות הוא טוב הנפלא מכל המיני טוב, ע"כ הוא חפץ דהטוב הזה יהי' בעולם. ויש עוד מדרי' ג' שהיא גבוה יותר, והוא שרוצה בהגילוי אור אלקי בעולם מצד האלקות, דכוונתו אינו לא מפני שלו טוב הדבר ולא מפני הרגש הטוב דאלקות בלבד, כ"א רק מצד האלקו', דכך הוא רצון העליון, והיינו שפעל בעבודתו שהוא אוהב את ה', וחפץ בהגילוי דאלקות, אבל לאחר כ"ז הרי כללות ענינו הוא שרוצה בהגילוי אלקות, ולזאת הנה השוב הוא שמרווה צמאונו בהגילוי, והוא בעסק התורה שאח"כ, שמאיר לו אור התורה, והוא האור האלקי שבזה מרווה צמאונו.

י) אמנם הרצוא דסוכ"ע הוא שרוצה להכלל באור אין סוף, לא שחפץ בהגילוי אור כי אם להכלל בעצמות אור אין סוף. ומה שרוצה להכלל אין זה מפני שזה טוב לו ובזה ימצא מציאותו, אדרבה יתבטל בזה מכל מציאותו, וכמ"ש בסש"ב פי"ט דהגם שתהי' אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון אעפ"כ זה רצונה וחפצה בטבעה. והשוב הוא בחינת ביטול הכלי, והיינו שעל ידי גילוי האור מתבטל בעצמותו שאינו יכול להיות בבחינת רצוא וע"כ הוא בבחינת שוב בביטול כל עצמותו להיות רק למטה ולעשות כלים לאלקות. ולמעלה מזה הוא שהשוב בכדי ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתי' 269בתחתונים, וכמ"ש בספר של בינונים פ"י ולא לרוות צמאון נפשו הצמאה כו' אלא כדפירשו בתיקונים איזהו חסיד המתחסד עם קונו עם קן דיליה. ונמצא דהרצוא ושוב דסובב כל עלמין הוא לא לעצמו כלל שהרצוא הוא בבחינת התכללות ובבחינת יציאה מעצמותו, והשוב הוא בבחינת ביטול הכלים. או שהגילוי הוא לא לרוות נפשו הצמאה כי אם ליחדא קוב"ה ושכינתי' בתחתונים. וזה הי' עבודת אברהם שהי' תמיד ברצוא ושוב, היינו בבחינת רצוא ושוב דסובב כל עלמין, שזהו עבודה בבחינת מס"נ. ולכן גם למטה בגשמיות לא הי' בשביל עצמו כלל, והי' כמותר בעיני עצמו, ולכן השפיע הכל לזולתו שהחשיב אותו יותר טוב ממנו, והוא הי' כמותר לגמרי שאינו צריך לעצמו כלל, ועבודתו הי' במס"נ. וזהו כי ידעתיו למען אשר יצוה כו', דאברהם אבינו ע"ה פתח הצינור דמס"נ, דהמס"נ דאאע"ה הי' כמו בדרך ממילא, והיינו דכל כך הי' מסור ונתון אל ענינו לפרסם אלקותו ית' בעולם, דלא זו בלבד שנתן כל אשר לו, וכמ"ש ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם, דע"י האש"ל הקריא שמו של הקב"ה בפי כל עובר ושוב, הנה עוד זאת אשר השליך חייו מנגד ממש, ואין זה מה שמסר נפשו על קידוש השם בלבד, אלא שהדביק את עצמו בדרכי השם ומסר ונתן עצמו לפרסם אלקותו ית' בעולם מבלי אשר חשב זה למס"נ כלל. וזהו כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', דלבד זאת שפתח הצינור דמס"נ, הנה עוד זאת דמס"נ זה הנחיל לבניו אחריו, והיא נקודת היהדות שבכל אחד ואחד מישראל.

יא) אמנם יש יתרון המעלה במצות שניתנו במתן תורה על המצות שקיים אברהם אבינו ע"ה, דאאע"ה הרי הי' עבודתו מצד עצמו, ועל כן לא הגיע רק עד שרש הנבראים, כי הנברא מצד עצמו אינו יכול להגיע למעלה משרשו ומקורו. והראי' מהמעין עין עיטם, דאיתא בגמרא ש"מ מעין עין עיטם גבוה מקרקע העזרה כ"ג אמה. דהמקוה דכהן גדול הי' על גבי הפתח, וכל הפתחים שבעזרה היו כ' אמה, ושיעור המקוה הוא אמה על אמה ברום ג' אמות, ומזה מוכח שהמעין הי' גבוה מקרקע העזרה כ"ג אמה. ואם הי' באפשר שילך מעצמו למעלה מגובה מקורו אין 270ראי' שהי' גבוה כ"ג אמה. אלא מוכח שכל דבר אי אפשר לו לילך מעצמו למעלה ממקורו. וא"כ אברהם שהי' עבודתו בכח עצמו הגם שהי' במס"נ לא הגיע רק עד שרש הנבראים. והגם שהי' שרשו באצילות, אמנם הרי גם אצילות הוא בחינת גבול, וכמ"ש בעבודת הקודש והגבול הנמצא ממנו תחילה הן הכלים דאצילות. וגם האורות דאצילות הן שבאו בבחינת מדה וגבול. ולכן אצילות הוא בבחינת ממוצע בין אור אין סוף ונבראים. ואברהם בעבודתו במס"נ הגיע גם בבחינת אור אין סוף שלמעלה מאצילות. אבל כל זה הוא בבחינת חיצוני' דאור אין סוף בחי' שרש ומקור ההשתלשלות. אבל מצות שניתנו במתן תורה אנו מברכים אשר קדשנו במצותיו, אשר בחינת תענוג עליון, מלשון באשרי כי אשרוני, וקדשנו הוא בחינת קדש העליון כמ"ש ואנשי קודש תהיון לי, ובמצותיו הן המצות שלמעלה הקב"ה מניח תפלין הקב"ה מתעטף בציצית. והיינו שזה שניתנו במתן תורה בבחי' מתנה לא באתערותא דלתתא אתעדל"ע, שההמשכה היא בבחינת אין ערוך. וזשארז"ל על פסוק לריח שמניך טובים כל המצות שעשו האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך דברים שמוריקים מכלי אל כלי, פי' ריח הוא רק הארה ולא עצם הדבר, אבל אנו שמן תורק שמך המשכה עצמית. וזהו בוא וראה כמה גדול כחן של עושי מצוה, דמצוה מעשיית שניתנה במתן תורה הנה המקיימה באמת הוא יכול להפוך מקללה לברכה. וזהו עשינו מה שגזרת עלינו, דזה על ידי מצוה מעשי' יכולים להמשיך בחי' אין סוף הבלי גבול זהו בדרך גזירה שכך גזרה רצונו ית', והוא לפי שקדשנו במצותיו וצונו פירוש חיברנו בבחינת תענוג העליון. ולכן על הכתוב אשר צויתני דרשו רז"ל שמחתי ושימחתי שהוא ענין תענוג העליון. וגדול כחן של עושי מצוה שגם היום הזה כלומר גם עכשיו הנה המקיים את המצות הנה גדול כחן שמהפכין מקללה לברכה.