גדול יהי'
235גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. ופירש"י רב ושמואל חד אמר בבנין וחד אמר בשנים, והיינו דזה שאומר גדול כו' האחרון קאי על בית שני, וענין הגדלות הוא כדאי' בגמרא (ב"ב דף ג' ע"א) שעמד י' שנים יותר על בית ראשון אמנם בזהר ח"א דף כ"ח ע"א מבאר דמ"ש גדול כו' האחרון מן הראשון קאי על הבנין דלע"ל, דבזה לא שייך פלוגתא דרב ושמואל אם בבנין או בשנים דהבית המקדש דלע"ל יהי' גדול בשניהם, שיהי' נצחי, וזהו גדול יהי' כו' האחרון, היינו אותו שיהי' לע"ל והגדלו' שלו יהי' בהב' דברים הנ"ל בבנין ושנים. דבית ראשית ושני הגם שהשני היה בעשר שנים יותר מן הראשון מ"מ הי' זה בהגבלת הזמן משא"כ הבית דלע"ל שיהי' נצחי. והנה הבית השלישי יהי' מה שהקב"ה בעצמו יבנה אותו, דבית ראשון ושני הוא שנבנה במאמר הוי' ופקודתו אבל הבית השלישי יבנה אותו הקב"ה בעצמו, אמנם הוא ע"י העבודה דעכשיו בזמן הגלות דוקא, והיינו דע"י עבודת הבירורים דזמן הגלות בלימוד התורה ובקיום המצות בעבודה אמיתית ע"פ העבודה דתפלה, הנה עי"ז תהי' הגאולה שלימה, והקב"ה יבנה את הבית והביהמ"ק השלישי יהי' בקיום נצחי. והענין הוא, דהנה בזמן הגלות כתי' כי השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו, ופי' תפארת ישראל הנה תפארת מורה על ההתכללות וכמו בגוונים הנה גוון א' אין בו יופי כ"א כאשר כלול מהרבה גוונים יש בזה תפארת, דתפארת הו"ע היופי, ותפארת ישראל הוא יופי ישראל ולהבין מהו"ע יופי ישראל, אידישע שיינקייט, הענין הוא דהנה כתיב השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל כו', ואיתא בירושלמי (מע"ש פ' ה' ה"ה) אמר רב הונא ב"ר אחא בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה, שכל השקפה ארורה (כמו וישקיפו 236על פני סדום וישקף הוי' אל מחנה מצרים שהם לרעה) אבל זה בלשון ברכה דהבחי' ובהמדרגה שנקרא שמים הנה נראים ישראל לדבר חשוב, דשמים הוא בחי' תורה, דתיבת שמים הוא אש ומים, וכמאמר נטל אש ומים ופתכן זה בזה ומהם ברא שמים, דאש ומים הם חסד וגבורה והתורה היא פי' וביאור המצות שהם מצות עשה ומצות לא תעשה שהם חו"ג וכל דיני התורה הוא להורות באיסור והיתר וכשר ופסול ולהבדיל בין טמא וטהור שהוא ענין חסד וגבורה, ובתורה כתי' מימינו אש דת למו שהתורה כלולה מחו"ג וכן שמים שם מים, דמים הוא תורה וכמ"ש הוי כל צמא לכו למים, וזהו דבשמים נראין ישראל לדבר חשוב שע"י לימוד התורה וקיום המצות נראין לדבר חשוב עד כי גם אשר בכ"מ הנה השקפה הוא ל' ארור אבל בעושה מצוה עפ"י התורה הנה נהפך לברכה וזהו וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, שההשפעה נמשכת לישראל דוקא וההשפעה עצמה היא לברכה, וכמו שאנו אומרים בברכת הטל והגשם לברכה ולא לקללה וכו', דלכאורה אינו מובן מה ענין בקשה זו לברכה ולא לקללה, הלא הטל והגשם הן עצמן ברכה, ומהו הבקשה לברכה ולא לקללה, כאלו אומר שהברכה תהי' לברכה ולא כו', אך הענין דהנה רואין במוחש דלפעמים יכול להיות שיושפע להאדם שפע רב בפרנסה בריוח אבל הולך ח"ו למקום שאינו ראוי כמו לצרכי רפואה וכו', וזהו הבקשה לברכה, והיינו דלבד זאת שההשפעה נמשכת בריבוי גדול ולישראל דוקא, הנה עוד זאת שההשפעה עצמה היא לברכה וזהו תפארת ישראל, דיופי ישראל הוא כאשר ההשפעה נמשכת לישראל דוקא, וההשפעה עצמה היא לברכה.
אמנם בזמן הגלות כתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו, דהנה כנסת ישראל נקרא' רגליו ית' כמ"ש בנים אתם להוי' אלקיכם, וברא כרעא דאבוה, דישראל הם רגליו ית', והדום רגליו הוא השרפרף, היינו כסא הקטן אשר מתחת לרגליו, והיינו דהדום רגליו הוא מעמד ומצב ישראל, והשליך משמים ארץ תפארת ישראל, דבזמן הגלות כללות ישראל הם בשפלות, דכל פנים קיבצו פארור וכל ראש לקרחה מרוב צער ויסורים ביסורי הנפש והגוף, 237דכל המיצר לישראל נעשה ראש, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ח"ו וגוזרים עלינו גזרות שלא ללמוד את התורה ושלא לקיים את המצות, ועבדים משלו בנו, מחרפים ומגדפים מערכת אלקים חיים, וכתי' באו גוים בנחלתך, ואיתא במד"ר (איכה) ירמיה קורא אותה נחלתנו, ישעי' קורא אותה בית קדשנו ותפארתנו, בא אסף ואמר לא נחלתנו ולא בית קדשנו ותפארתנו היא אלא באו גוים לתוך שלך, טמאו את היכל קדשך. וכתיב כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, אויבינו אין כתיב כאן אלא אויביך שהם אויבי ושונאי הוי', ועל עמך יערימו סוד כו', וכל כוונתו הוא אשר ח"ו לא יזכר שם ישראל עוד, ואיתא בשוח"ט כל זמן שישראל קיימין הוא נקרא אלקי ישראל ואם (היה לא תהי') יעקר ישראל אלקי מי נקרא. וכל כוונתם היא להעבירנו על חוקיך ח"ו, וכמו המן אשר ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים מבלי להשאיר ח"ו שריד ופליט, והיינו שרצה לאבד את היהדות, אויס רייסין אידישקייט, דכל ישראל מאמינים בני מאמינים באמונה פשוטה, דזה בכל ישראל בשוה, וכמאמר שם שמים שגור בפי כל, בפי נשים תינוקות וע"ה, דכולם אומרים ב"ה בעזרת השם, והמן הרשע בקש לאבד את היהדות, איתא במד"ר דאמר המן אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות, והיינו דבכדי להפיק ח"ו מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים ר"ל לאבדם, הנה ההתחלה היא מאלו התינוקות של בית רבן, דזהו שאיתא במד"ר כתי' ויהי בימי אחז ומה צרה הי' שם, אמר אחז אם אין גדיים אין תישים כו', כך אם אין קטנים אין גדולים, אם אין גדולים אין תלמידים, אם אין תלמידים אין חכמים, אם אין חכמים אין זקנים, אם אין זקנים אין תורה, אם אין תורה אין ביהכנ"ס ואם אין ביהכ"נ אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם, מה עשה עמד ונעל כל בתי כנסיות. וזהו ולא יזכר שם ישראל עוד, דישראל הוא יש ששים רבוא אותיות לתורה, והיינו דכל 238אחד ואחד מישראל יש לו אות בתורה דהאות הזה הוא מוסיף לו חיות ואור, ולכן כל ישראל כאחד, יהי' מי שיהי' ה"ה מוסר נפשו על התורה וכל אחד ואחד מישראל מחויב למסור נפשו על התורה, אבל שונאי הוי' ואיביו הנה כל כוונתם הוא לאבד את התורה וישראל, וזהו לכו ונכחידם מגוי דכל חפצם של שונאי הוי' הוא אשר עם ישראל ח"ו יתבולל בין הגוים וילמדו ממעשיהם ויחשבו את התורה רק לחכמה וידיעה בלבד, היינו להעלים על אור קדושת התורה, ותהי' נחשבת רק לחכמה וידיעה וכאשר ח"ו יפיקו זממם הרעה שהתורה תהי' נחשבת רק לחכמה וידיעה בלבד אז הרי תהי' ח"ו כשארי החכמות ובמילא הנה אז יכול להיות דגם כאשר ילמדו את התורה הרי לא יזכר שם ישראל עוד דמאחר שמחללים קדושת התורה ועושים אותה לחכמה בלבד, הרי יכול להיות שילמדו את החכמה דתורה וידעו אותה, ועם זה הנה ח"ו לא יזכר שם ישראל עוד.
וביאור הענין הוא, דהנה שם ישראל הוא ע"ש קדושת התורה ומעלת ישראל דזהו"ע מה דשם ישראל הוא מורה על התורה היינו קדושת התורה, דתורה וישראל הרי שניהם מושרשים בהעצמות, דהתורה היא מושרשת בעצמות א"ס ב"ה והגם דאורייתא מחכמה נפקת, הנה ידוע דזהו רק מה שנפקת מהחכמה אבל שרשה הוא בבחי' הכתר וכמ"ש אנכי הוי' אלקיך כו' אנכי מי שאנכי, ולמעלה יותר בפנימיו' ועצמיו' א"ס ב"ה, וכתי' כי באור פניך נתת לנו תורת חיים דהתורה היא פנימית ועצמות א"ס, וכן הנשמות מושרשים בעצמות א"ס ב"ה וכמ"ש בנים אתם להוי' אלקיכם, כמשל הבן שהוא מעצמות מוח האב כך נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו יתברך, ואמר רבינו נ"ע כל איש ישראל, דבזה כל ישראל שוין דכל אחד ואחד מישראל אומר נשמה שנתת בי טהורה היא, וידוע דטהורה הוא בחי' האצי' וידוע דאבא עילאה מקננא באצילות א"כ בחי' חכמה דאצי' הוא אצי' 239שבאצילות והיינו דכל הנשמות ה"ה מושרשים באצילות ולמעלה יותר בפנימיות ועצמיות א"ס ב"ה, וזהו דשם ישראל מורה על קדושת התורה ומעלת הנשמות, אבל שונאי הוי' הרי כל כוונתם הוא אשר לא יזכר שם ישראל במעלתו העצמית ולכן כל ענינם הוא להכחידם מגוי, דהנה כתיב ואתם תהיו לי גוי קדוש כו', דענין הקדושה הוא ענין ההבדלה, וכמאמר מלמד שהיו מצוינים שם, אשר בזה הם נבדלים משאר העמים, וכשאומרים לכו כו' מגוי כוונתם שיתבוללו ויתערבו בכל הגוים, הנה בזה הרי במילא ח"ו יעקרו שם ישראל היינו לחלל קדושת התורה ולהחשיך מעלת הנשמות, ובזה הוא כל המלחמה שלהם להסיר קדושת התורה ומעלת הנשמות, דאז הנה גם כשלומד תורה הרי אינה ולא כלום, דאמיתת ענין לימוד התורה הוא שיודע שזהו חכמתו ורצונו ית', ולא ילך אחר הטעם והשכל בלבד כ"א ידע אשר זהו חכמתו ית' דאנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, דזה מה שהתורה באה בהגבלה ומדידה ושיעור דהלכות שבתורה דאלו טריפות ואלו כשרות וכה"ג בשארי ההלכות זהו בפסקי ההלכות בגליא שבתורה אבל בפנימיות ההלכה וטעמה הסתום הוא בבחי' א"ס ממש, וטעם הדבר הוא לפי דאנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא כלל, דלאו מכל אילין מדות איהו כלל, וזהו אמיתת ענין דלימוד התורה, אבל כאשר לימודו בתורה הוא רק מצד החכמה והשכל שבזה ולהאלקו' שבתורה אינו בטל, אז הנה הוא מוריד את התורה מקדושתה, וזהו השליך משמים ארץ תפארת ישראל, דבזה"ג הרי השליך כו' תפארת ישראל שהיא התורה דאפשר להיות שילמדו תורה ומ"מ לא יהיו כפי הכוונה האמיתית ולא זכר הדום רגליו דבזמן הגלות ישראל שרוים בצער גדול אשר החשך יכסה ארץ דהנה לא זו בלבד דאותותינו לא ראינו היינו שהאור והחיות האלקי אינו נראה כלל אלא עוד זאת שרבו כמו רבו הצמצומים וההעלמות וההסתרים וכשם שבגלות מצרים כתיב ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה בעבודת פרך, כן הוא בגלות זה האחרון אשר כל אחד בנפשו ממש יביא לחמו, בכמה נסיונות בקיום התומ"צ, ובזעת אפו בעבודה קשה מאז קומו בבקר עד שעה מאוחרת בלילה, באופן אשר אין לו זמן לא על תורה ולא על תפלה באריכות, וכל היום הלך ילך בטרדה עצומה, דבבקר יאמר מי יתן ערב ובערב יאמר מי יתן בקר, ומבולבל כל היום וכל הלילה, וזהו ולא זכר כאלו לא זכר הדום רגליו, היינו מעמד ומצב ישראל.
240והנה סבת הגלות הוא חורבן ביהמ"ק יבב"א, דבזמן שביהמ"ק היה קיים היו ישראל במעלה ומדריגה עליונה שהי' גילוי אלקות בעולם, והיו יכולים כל ישראל לקיים את התומ"צ מתוך הרחבה, אבל כשנחרב הבית גלו ישראל ונפלה עטרת תפארת ישראל. דסיבת החורבן הוא עלבונה של תורה, דהנה אמרז"ל ויתר הקב"ה על ע"ז ג"ע ושפ"ד ולא ויתר על מאסה של תורה, דלכאורה אין זה מובן כלל דהרי ג' עבירות אלו הן חמורות ביותר מה שהעון דביטול תורה הוא באין ערוך לגביהם, והיינו דבענין עבירה הרי ג' ענינים הנ"ל חמורים במאד, דידוע בפי' מצוה ועבירה, דמצוה הוא ל' צוותא וחיבור, והיינו שע"י המצוה האדם מתחבר עם עצמות אוא"ס ב"ה, וכמו עד"מ אדם פשוט שהוא איש המוני הרי אין לו שום יחס אל מלך גדול רם ונשא, או חכם נעלה שהוא מופלא בחכ', שאינו מערכם כלל, וכאשר המלך הגדול או החכם המופלא יצוה לאיש הלזה לעשות איזה דבר או שיזהירנו מבלי לעשות איזה דבר, הנה הציווי הלזה מאחד ומחבר את האיש הפשוט הלזה אל המלך הרם או החכם המופלא, והיינו דלבד זאת מה שבציווי זה הרי המצווה נעשה מציאות דבר חשוב, דהרי קודם שהמלך או החכם ציוו לו איזה דבר לעשותו או הזהירו אותו שלא לעשות את הדבר, הרי המצווה אינו במציאות כלל לגבי רוממותו של המלך ולגבי מעלתו של החכם המופלא, וכאשר המלך והחכם מצווים לו לעשות איזהנ דבר הנה בציווי זה גופא מתהווה מציאותו, הנה עוד זאת דע"י ציווי זה נעשה למציאות חשוב אשר המלך והחכם יצוו עליו לעשות דבר, הרי ציווי המלך והחכם מחיים אותו ממש, כמו שנראה במוחש דתמורת זה אשר בראותו את המלך או החכם הרי מתבטל מכל מציאותו מגודל הפחד ועוצם הביטול שלו, וחרדה מסלקת את הדמים, דאזיל סומקא ואתי חיורא ואין בו כח לעמוד על רגליו כלל, הנה בעת אשר המלך והחכם יצוו עליו לעשות דבר הרי הוא מתמלא חיות ועושה בזריזות גדולה ובשמחה רבה, ואינו חפץ לאכול או לשתות ולישן, דזה מורה על התפשטות חיותו בענג רב, ובפרט כאשר בקיימו את הציווי אשר נמצטה הוא עושה נח"ר להמלך או החכם, דאז הרי הוא מתחבר עם המלך והחכם ממש, וככל המשל הזה יובן בענין המצות, דהנה כל המצות מתיחסים אל העצמות ב"ה, ועצמות אוא"ס ב"ה הוא רם ונשא וכולא קמי' כלא חשיב ממש, והאדם שלמטה הגם דנשמתו הוא חלק אלק' ממעל מ"מ ה"ה באין ערוך לגבי עצמות אוא"ס ב"ה ודבר המובן לכל דיותר משאין ערוך האיש ההמוני 241למלך רם ונשא או לחכם מופלא בחכמה הוא אין ערוך הנברא לגבי הבורא, ובמצות ארז"ל נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני דקיום המצות הוא נח"ר כביכול לפניו ית'.
וזהו דנוסח ברכת המצות הוא אשר קדשנו במצותיו וצונו דקדשנו פי' הבדילנו וכמו שאנו אומרים והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת, דתורת הוי' הנה לבד זאת שהיא חכמה עמוקה ביותר וכמ"ש ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, והיינו דחכמת התורה הגם שבאה בהתלבשות בדברים וענינים גשמיים דע"י התלבשות זו הרי השכלי נעשה בקירוב יותר וכידוע בההפרש שבין שכל מופשט ושכל מלובש, דשכל מלובש הוא בקירוב יותר להשגה מכמו שכל מופשט, וחכמת התורה באה בסברות שכלי אנושי ומ"מ היא חכמה עמוקה במאד מאד, הנה לבד זאת היא תורת אמת היינו שמאיר בה עצמות אוא"ס ב"ה, וזהו שהבדילנו מן התועים החושבים את התורה לחכמה בלבד, והיינו דכל הכרתם והבנתם הוא בחכמת התורה בלבד אבל באמת אין החכמה וההשכלה לבד הוא עיקר מעלתה של התורה, אלא עיקר מעלתה היא שהיא תורת אמת דאורייתא וקוב"ה כולא חד, והחכמה שבתורה הוא חכמתו ורצונו ית' דאנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעה, דחכמה שבסדר השתל' הוא חכמה ידיעא אבל החכמה שבתורה הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, ורק שדיברה תורה כלשון בני אדם דזהו יכולת העצמי דעצמות א"ס ב"ה מה שחכמתו ורצונו ית' בא בהתלבשות בשכל אנושי, ובאמת הנה זה רק בתושבע"פ אבל תורה שבכתב היא כולה שמותיו של הקב"ה ומאיר בה האור בגילוי רב, והגם דתורה שבכתב הרי היא אותיות, אבל באותיות אלו הם אותיות התורה בלבד ובאותיות אלו הוא גילוי פנימיות ועצמות א"ס, וזהו שהתורה בכלל היא תורת אמת, היינו האוא"ס ב"ה שבתורה וזהו קדשנו במצותיו דע"י ציווי ית' ויתעלה הבדילנו מכל העמים אשר על פני האדמה, ועד"מ הנ"ל דמלך גדול ורם או חכם מופלא הוא מקרב לאיש המוני וחדל אישים, אשר בזה הרי נעשה למציאות דבר חשוב, הנה כמו"כ ע"י המצות נעשים ישראל לדבר חשוב ולא עוד אלא וציונו שהו"ע ההתחברות, ועד"מ הנ"ל דהאיש הפשוט המקיים ציווי המלך הרי הוא חי בזה בחיות פנימי ובפרט כאשר עושה נח"ר להמלך או החכם הרי עי"ז הוא מתחבר ממש עם המלך, הנה כן ויותר 242מכן הוא במצות, דע"י שהאדם מקיים את המצוה ועושה נח"ר כביכול למעלה, ה"ה מתחבר עם עצמות אוא"ס ב"ה. וההיפך מזה הוא בענין עבירה ר"ל דעבירה פירושה ל' העברה כמו עד"מ העובר מרשות א' לרשות השני, וזהו עבירה דע"י שהאדם עושה אחת ממצות ה' אשר ציוה ה' מבלי לעשותן הנה בזה הוא עובר ר"ל מרשות הקדושה אל רשות הקליפה וסט"א, דבענין הזה הרי העון דביטול תורה אינה כלל כמו ג' עבירות הנ"ל, וא"כ איך ויתר הקב"ה על ג' עבירות חמורות אלו, ולא ויתר על ביטול תורה.
אך הענין הוא דהנה אין הכונה באיש פרטי שיש בו ח"ו אחת מג' עבירות הללו שהוא רשע גמור, וכתיב ולרשע אמר אלקי' מה לך לספר חוקי ואינו מועיל כלל לימוד התורה שלו אם לא עשה תשובה, רק הכונה הוא בכללות ישראל, להיות דע"י התורה הוא המשכת האור בנש"י, וא"כ ביטול תורה נוגע בהכלל כולו, היינו שח"ו אינו נמשך האור בנש"י ובמילא ההעלם וההסתר ביותר, דהנה רמ"ח פיקודי' רמ"ח איברים, והתורה נק' אדם כמ"ש זאת התורה אדם, שהוא א' דם, ויש ח"ו ב' מיני חולי הא' קלקול האיברים ובזה ג"כ ב' אופנים איברים החיצונים, ואיברים הפנימים דבקלקול האיברים החיצונים ה"ה בעל מום אבל אין זה נוגע כ"כ לשארי האיברים וכמו מי שחסר יד או רגל ר"ל, אבל הקלקול באיברים הפנימי' הרי זה נוגע לכל הגוף ונק' חולה, ומ"מ ה"ז יכול לחיות משך זמן ואפשר שיתרפא וכנראה במוחש דיכול להתרפא ולהיות חזק יותר מבתחלה, אבל קלקול הדם או שח"ו נשפך דמו זהו נוגע לכללות הגוף. וזהו שויתר הקב"ה על ג' עבירות אלו שהם כמו קלקול האיברים שיוכל להתרפא, היינו גם אם ח"ו היו ענינים אלו ורובן של ישראל הי' עוסקים בתורה, וכנ"ל דעיקר ענין התורה ואמיתתה הוא קדושת התורה, הרי הי' מ"מ נמשך האור דאוא"ס ב"ה והי' מתתקן הפגם וזהו שויתר עליהם, אבל ביטול תורה הוא כמו קלקול כללות הדם או אבודו שהוא סילוק כללות האור הנה ע"ז לא ויתר ומפני זה היה חורבן הבית. וזהו השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו, דהא בהא תליא דלהיות דתכלית הכונה בבריאת העולם הוא שתתברר ותתעלה ע"י התומ"צ דוקא והתורה נתנה לישראל דהם דוקא יכולים להמשיך עצמיות אוא"ס ב"ה ע"י התורה דזהו שם ישראל שהוא שם המעלה, והתורה 243נק' תפארת ישראל שהוא היופי דישראל, אבל כאשר יש ביטול תורה פשוטו כמשמעו שאין לומדים תורה, ובאמת החיוב דלימוד התורה הוא על כל ישראל וכמבואר בשו"ע בהלכות ת"ת ובכלל ביטול תורה הוא גם מה שתופסים את התורה רק כפשוטה, וכנ"ל בענין חכמה שבתורה בלבד דאז הוא סילוק כללות האור העצמי שבתורה, הנה לימוד כזה הרי הוא מעבה ומגשם דזהו השליך משמים ארץ תפארת ישראל שהיא בהתעלמות שאין מתגלה בה האור העצמי ובמילא הנה ולא זכר הדום רגליו, הוא המעמד ומצב ישראל לפי דהא בהא תליא וכמאמר כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו, דמכלל הן אתה שומע לאו ומקרא מלא דיבר הכתוב אם בחוקתי תלכו כו' ונתתי גשמיכם, דגשמי ברכה והצלחה בפרנסה וכל טוב תלוי בתורה והעיקר הוא ההתעסקות בתורה, דכל האומר אין לי אלא תורה (היינו החכמה והלימוד בלבד) גם תורה אין לו, דאין זה תורה ובכדי שהתורה תהי' תורה הוא ע"י הקדמת העבודה דתפלה שהו"ע דביקות נפשו בנותן התורה ית' ובמילא לימוד התורה שאחר הקדמה זו הנה לבד זאת שמאיר לו האמת שבתורה שהוא העצמות אוא"ס שבתורה, הנה עוד זאת דתורה אור שמאירה לו בקיום המצות בחיות פנימי וכהנהגה טובה בכל עניניו כל היום גם במדת בנ"א דנעשה לבו ומוחו זכים ובהירים להכיר את האמת כי הוא לבדו הוא ואין זולתו שהו"ע היחוד האמיתי.
והנה על זמן הגלות כתיב היינו כחולמים, דהגלות נמשל לשינה, דהנה זמן הבית נקרא אור ויום, דאיתא במד"ר (ב"ר פ"ג) ויקרא אלקים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים, ומה הן מעשיהם של צדיקים ארז"ל (כתובות דף ה' ע"א) גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ כו', ובמעשה צדיקים כתי' מקדש הוי' כו' הרי דמעשה הצדיקים הוא בנין המקדש דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כאו"א (מישראל) דכאו"א יהי' מוחו ולבו מכון לשבתו ית', וזהו גדולים מעשה צדיקים דענינם הוא לעורר את ישראל לשעבד מוחם ולבם לעבודתו ית' בתומ"צ, וזהו דהמקדש נקרא אור ויום והגלות נקרא לילה ונמשל לשינה, והנה בעת השינה הרי החיות מסתלק ומתעלם בעצם הנפש ונשאר רק קיסטא דחיותא בלבד, ולכן הנה גם הכחות והחושים מתעלמים אז, והגם דאדם הישן הוא 244כחי לכל דבר אבל כל הכחות הם בהתעלמות ונשאר רק הארתם בלבד, ובעת השינה הוא חולם חלום, דבחלום הרי באים שני הפכים בנושא אחד ממש עד שיכול להיות שהיסוד של הדבר או של הבנין אשר רואה הוא יסוד אמת ועליו נבנה דבר וענין הפוך לגמרי דזהו"ע החלום מה שמרכיב ב' ענינים הפכיים הא' אמת והב' שקר ושניהם נראים כאחד, שהדוגמא מזה יובן בעבודה דבשעת התפלה הרי הוא מסור ונתון במוחו ולבו בעניני הכתובים שאומרם, דתחלת הכל הרי יודע הוא בכללות לפני מי הוא עומד ומתפלל, והעבודה בתפלה הרי יש בזה כמה חילוקי מדריגות, ישנם החושבים רק פי' המלות בלבד וישנם החושבים נושא הענין, ובזה גופא כמה חילוקי מדריגות אם שחושב רק המושכל בזה עפ"י שכל בלבד או שהוא עפ"י הרגש האלקי שבזה, ויש מי דכל עבודתו הוא בדביקות הענין, היינו שמתבונן בהענין ההוא איך שהוא במדריגו' דאוא"ס, היינו מלמע' למט' וכמו עד"מ בפסוקי דזמרה באמירתו ברוך שאמר והיה העולם, הרי הכונה הפשוטה הוא דהתהוות העולמות הוא ע"י דיבור העליון, ובעשרה מאמרות נברא העולם ולא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו כ"א במאמר וברוח פיו ית', וכתיב בדבר הוי' שמים נעשו כו' דדיבורו של הקב"ה חשוב מעשה, דזהו כפשוטו ונושא הענין הוא דכללות ההשתל' הוא הארה בלבד וכמ"ש כי ביה הוי' צור עולמים, וארז"ל ביו"ד נברא העוה"ב ובה"א נברא העוה"ז דעוה"ב ועוה"ז כולל כללות ההשתל' מרכ"ד עד סוף כל דרגין וכל זה הוא רק מב' אותיות דגם באדם שהוא נברא ומוגבל הרי ב' אותיות אינן תופסים מקום כלל לגבי כללות הדיבור ובפרט לגבי זה שהנפש עצמה מליאה אותיות ה"ה כעין העדר לגמרי, א"כ ק"ו להבדיל הבדלות אין קץ כמו שהוא למעלה הרי אינו תופס מקום כלל, דזהו מובן היטב על פי שכל בהשגה גמורה, והאמת הוא דבמחשבה אחת נברא כל העולמות, ומחשבה זו הוא מחשבה הקדומה דא"ק שהוא הרצון כללי על כללות ההשתל', דרצון זה אינו גילוי רצון כ"א מחשבה והסכמה בלבד, וכדאיתא בזהר כד סליק ברעותא למברא עלמא ומפרש בע"ח דזהו המחשבה דא"ק דעלי' איתמר קורא הדורות מראש, וע"ז הרי כולם נסקרים בסקירה אחת.
והנה כ"ז הוא ההתבוננות בכללות ההתהוות שהוא הארה לבד איך שהוא מצד המקבלים, היינו בהאוא"ס שאחר הצמצום ויש מי שמתבונן בכללות ההתהוות 245איך שהוא מצד המשפיע היינו בהאוא"ס שלפני הצמצום וכמאמר יחיד חי העולמים מלך, דעצמות אוא"ס הוא יחיד ומיוחד, וחי העולמים החיות שבכללות העולמות היינו גילוי אור הקו, דבי' איתמר וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהו חיים כו' דההוא נביעו הוא גילוי אור הקו הוא החיים של כל ההשתל', וזהו חי העולמים שהוא החיות של כללות ההשתל', הנה חי העולמים הוא מבחי' מלך בחי' מל' דא"ס שלפני הצמצום, והיינו דכללות גילוי הקו הוא הארה בלבד וזהו באורך נראה אור, דזה מה שנראה אור בכללות ההשתל' הוא רק באורך שהוא אור וזיו בלבד והיינו דרשימו וקו הם רק הארה בלבד שבהתבוננות זו הרי נדבק נפשו בהתקשרות והתלהבות גדולה לעצמות אוא"ס חיי החיים, וישפוך נפשו לפני הוי' בהתעוררות גדולה ועצומה אשר יתלהט בשלהובא דנהורא עילאה וכל עצמותיו תאמרנה כל פסוקי התפלה בשמחה גדולה בהתקרבו להוי' עד אשר מגיע לאמירת הוי' אחד הרי נקבע בו הביטול והיחוד, ואחרי התפלה חולף ועובר היינו כשהולכים בעניני העולם הרי נשכח ענין הביטול, ולפעמים הנה מההתלהבות ורוממות הנפש שבתפלה הנה יכול להיות שאחר התפלה בהלכו בעניני עולם הוא בהנהגה של ישות והתנשאות שהיסוד היינו רוממות הנפש בתפלה הוא יסוד אמת דכך היא המדה דכאשר מתבוננים בגדולת הוי' הרי נעשה שמחת הנפש, וכמו שאנו רואים במוחש דכאשר האדם מדבר או מספר אודות מלך גדול או חכם וצדיק מופלא הרי בעת סיפורו פועל בו רוממות הנפש ומכ"ש בעת שהוא מתבונן בגדולת הוי' שנעשה שמחת הנפש ועליצותה, אבל כמו שבא בעניני עולם ונשכח הבטול ונשאר רק הרושם של הרוממות, ועי"ז הוא בא לגיאות והדומה ה"ז כדוגמת בנין שקר על יסוד אמת, וארז"ל (סוטה דף ה' ע"א) אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שהוא היפך ענין המקדש, דבמקדש כתיב ושכנתי בתוכם כו' שנעשה מכון לשבתו ית', וכאשר הוא בגיאות וישות אז הוא נפרד מאלקות והסיבה לזה הוא לפי שגם בעבודתו בתפלה הי' במדרי' מדמה בלבד דזהו היינו כחולמים שמרכיב ב' הפכיים כאחד, דאם עבודתו בתפלה היתה באמיתית הנה אז הרי גם כל היום הי' בכל דרכיך דעהו, שהי' נשאר אצלו הרושם של התפלה והי' זוכר על אלקות תמיד בכל הענינים והעשיות, אך מפני שבתפלה הוא בלתי אמיתי ע"כ בכל היום נשכח הענין לגמרי, אבל יש יתרון המעלה בזמן הגלות והוא בהמס"נ, דבזמן הבית דאלקות הי' בגלוי הרי העבודה אינו פלא כלל. אמנם בזמן הגלות שיש כמה מניעות ועכובים ומ"מ הרי מתעוררים וקובעים עתים לתורה ועוסקים בתפלה הנה עי"ז פועלים הברור בכל עניני העולם. וזהו גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון לפי שהוא ע"י 246בירורים דמס"נ בזמן הגלות וזהו דכתיב והיית עטרת תפארת ביד הוי' כו', דזהו ע"י העבודה דעכשיו, והיינו דע"י הבירורים דזמן הגלות גדול יהי' כבוד הבית דלע"ל שיבנה הקב"ה בעצמו ויהי' בנין עדי עד.
בס"ד
ג' אור ליום ד' ט"ו מנ"א, תל-אביב