אר"א אדם לעמל (כו') יולד

218א"ר אלעזר כל אדם לעמל נברא, שנא' (איוב ה') כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא, אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא (סנהדרין דצ"ט ע"ב), והיינו דזהו דבר המובן לכל, דכל אדם לעמל נברא, כי להגיע אל השלמות הוא ע"י עמל ויגיעה דוקא, מעצמו וממילא אינם מגיעים אל השלימות כ"א ע"י עבודה ויגיעה בעמל רב, ולכן הנה כל אדם לעמל נברא, ורק דבעמל זה גופא הרי חשיב כאן ג' דברים עמל מלאכה, עמל שיחה ועמל תורה, והיינו דהג' דברים אלו הגם שהם ג' מדרי' זה למעלה מזה, עמל מלאכה, עמל שיחה ועמל תורה, מ"מ הרי גם מדרי' התחתונה היינו עמל מלאכה עם היותה תחתונה לגבי המדרי' שלמעלה ממנה ומ"מ היא ג"כ נחשבת בכלל המדרי' א"כ הרי עמל מלאכה ג"כ מדרי' בעבודה, 219וצ"ל דהא כתיב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ואי' בזהר יכול אף עמלא דאורייתא ת"ל תחת השמש, שאני עמלא דאורייתא דלעילא משמשא וכמארז"ל (שבת ד"ל ע"ב) תחת השמש הוא דאין לו קודם השמש יש לו ופרש"י שזהו עמל תורה שקדם לשמש, דמכ"ז מובן דהעיקר הוא רק עמל תורה, אבל עמל שיחה ובפרט עמל מלאכה הנה ע"ז הוא אומר מה יתרון לאדם בכל עמלו, וצ"ל והלא מקרא מלא דבר הכתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, הרי שניתן רשות לעשות מלאכה וכתי' וברכך ה"א בכל אשר תעשה, הרי דברכת הוי' הוא בעשי' דוקא ומזה שאומר מה יתרון לאדם בכל עמלו כו' השמש משמע דעיקר העמל הוא רק עמל תורה, וצ"ל מהו"ע העמל בכלל ומהו ג' דברים אלו דעמל מלאכה עמל שיחה ועמל תורה. והענין הוא דהנה שמש הוא כינוי לשמו של הקב"ה וכמארז"ל (סוטה ד"י ע"א) שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנא' כי שמש ומגן הוי' אלקים, דשם הוי' נמשל לשמש ושם אלקים נמשל למגן שהוא נרתק השמש, וידוע דמגן ונרתק השמש הוא מכסה ומעלים על עצם השמש, דעצם השמש הגם שהוא נברא ומהותו אור, אבל להיותו אור עצמי ה"ה נקרא מאור, ולזאת הנה בכדי שהאור יוכל להתקבל בעולם הוא דוקא ע"י המגן שהוא נרתק השמש אבל עצם השמש הרי א"א שיתקבל בעולם רק לע"ל דהקב"ה מוציא חמה מנרתקה דלע"ל הנה אז יזדכך העולם ויהי' באופן אחר לגמרי היינו שהגשמי' גופא יהי' במדרי' עליונה יותר מכמו חטא עה"ד, ואז יוכל העולם לקבל אור מאור עצם השמש, אבל עכשיו א"א להתקבל כ"א ע"י הנרתק כמו"כ הוא בהוי' ואלקים, דההתהוות הוא משם הוי' וההתגלות הוא ע"י שם אלקים המכסה ומעלים על עצם האור.

וביאור הענין הוא דהנה כתי' יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו, דההתהוות דעולמות ונבראים הוא משם הוי' דע"ז מורה ש' הוי' ל' מהוה וידוע דהתהוות העולמות והנבראים הוא תמיד והיינו שמתחדשים תמיד, דהתחדשות זאת אינו רק חידוש הישנות בלבד, כ"א התחדשות שהו"ע התהוות ממש דזהו המחדש בטובו בכל יום, דזה שהשי"ת מחדש את העולמות והנבראים בכל יום, היינו בכל עת ובכל רגע, אין זה חידוש הישנות בלבד כ"א מעשה בראשיח ממש, וזהו 220המחדש בטובו בכ"י תמיד מע"ב היינו כשם שבתחלת הבריאה הי' זה מאין ליש, דהבריאה היא יש מאין, והיינו דקודם שנתהווה הרי לא הי' וע"י מאמר הוי' נתהווה הנה כן הוא בכל יום שהוא בכל עת ובכל רגע שמתהווה מאין ליש דזהו מה שההתחדשות הוא בהתהוות ממש, והתחדשות זו היא מש' הוי', אמנם בכדי שהעולמות והנבראים יהיו בבחי' מציאות יש ונראים לנפרד דהכוונה מזה הוא בכדי שיהי' שייך ענין העבודה היינו ביטול הנבראים בכח עצמן ע"י השגה והתבוננות, דזהו הכוונה העליונה שיהי' ביטול הנבראים ע"י השגה והתבוננות דוקא בכח עצמן, הנה זה נשלם ע"י הצמצום וההעלם דשם אלקים שמצמצם ומעלים את האור דשם הוי' בדוגמת דבר כמו הנרתק המכסה על המאור דעצם השמש, והיינו שבאם הי' ההתהוות בגילוי כמו שהוא מש' הוי' עצמו אז הרי היו העולמו' והנבראי' בטלים בתכלית כמו עולם האצי', וכשעלה ברצונו ית' להיות העבודה ע"י מעשה התחתונים ועבודתם הוא ע"י הצמצום דוקא, דזהו בראשית ברא אלקים, דאלקים מורה על הדין והצמצום שהוא סילוק כבי' והעלם אור העצמי דשם הוי', וזהו דל"ב פעמים אלקים נא' במע"ב, ושם הוי' לא נזכר במע"ב, רק בסוף ששת ימי בראשית ותחלת השבת נזכר שם הוי' ברמז, וג"ז הרי בא בהפסק בין ב' אותיות הראשונים לב' אותי' האחרונים דכתי' יום הששי ויכלו השמים ורק אחר השבת נזכר שם הוי', והיינו דההתהוות הוא משם הוי' רק שבא בהתלבשות כח הפועל בנפעל ע"י שם אלקים, וזהו דכתי' גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו, וארז"ל אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו, דעיר אלקינו קאי על עולם דבור העליון וכשם שהעיר הוא קיבוץ מריבוי בתים והבית הוא מקיבוץ אבנים מסודרים כך שתי אבנים בונות שתי בתים, דהאותיות הם אבנים והן המה הצירופי אותי' דע"מ מקור וחיות ההתהוות בפועל אשר בזה נראה וניכר גדלות הוי' שהוא הוא המהווה ומחי' את העולמות והנבראים בההתחדשות התמידי שבכ"י דע"ז מורה היו"ד דש' הוי' על שם שהוא מהווה תמיד וכמ"ש ככה יעשה איוב דתמיד הוא עושה כן, כן הוא בש' הוי' שמהווה תמיד רק שזה בא בההתלבשות דשם אלקים המעלים ומכסה על עצם האור דשם הוי'.

והנה המשכה זו להיות התהוות היש, והיינו זה דהאור דש' הוי' מתלבש בהאותי' דשם אלקים זהו הנקרא מלאכה למעלה, דהנה כתי' בדבר ה' שמים נעשו 221וברוח פיו כל צבאם, דדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, וכתי' ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וכתי' מה רבו מעשיך הוי' שהם ריבוי העולמות והנבראים שנתהוו עד אין שיעור ומספר כלל דבכלם נא' ל' מלאכה ועשי' הרי יש בחי' מלאכה ועשי' כבי' למעלה, והיינו בחי' ההתלבשות בהשם אלקים שהאור דשם הוי' מתעלם ומסתתר עד שבריבוי השתל' יהי' מציאות יש, ובחינה ומדרי' זו נק' בשם מלאכה, וכמו עד"מ באדם למטה הנה העשי' הוא שהפעולה היא נבדלת לגמרי מן הפועל הנה כמו"כ הוא למעלה דהתהוות מציאות היש הנראה לנפרד זהו"ע מלאכה ועשי', וזהו דמלאכה הוא בגימט' א"ל אדנ"י שהוא השם דעשי', והנה בתחלת הבריאה הרי מלאכה זו היא נמשכה מלמעלה מצד כי חפץ חסד הוא דטבע הטוב להטיב, אבל אחר שנבה"ע הנה באתעדל"ת תליא מילתא והוא בעבודת הנבראים דוקא, לפי דזהו עיקר הכוונה שבברה"ע שיהי' המשכת אור העליון ע"י עבודת הנבראים דע"י המלאכה שלמטה הנה עי"ז באתעדל"ת אתעדל"ע, הנה רוח אייתי רוח ואמשיך רוח בבחי' מלאכה מלמעלה, והיינו דע"י ענין המלאכה, ואופן העשי' למטה שעז"נ ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, דהכוונה הוא שיעשה מלאכתו באמונה, דע"פ פשוט הוא דכל עבודה ומלאכה שהאדם עושה בגשמי' יהי' מלאכתו באמונה שיאמין בה' שהוא הזן ומפרנס והוא ית' יגמור בעדו לברכה, וזהו שפרש"י 222(בשם המכילתא) כשתבא שבת יהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשוי' שלא תהרהר אחר מלאכתך, והיינו דכאשר בא השבת צריך האדם להיות במנוחה גמורה כאלו כל מלאכתו עשוי' והוא מצד האמונה פשוטה שיאמין בה'. והענין ע"ד החסידות הוא, דמלאכתו באמונה הוא שיעסוק בענין האמונה, דהנה אמונה צריכה עבודה, דהגם דאמונה היא מדרי' גבוה רמה ונשאה ומ"מ ה"ה בבחי' מקיף, ולכן הרי יכול להיות גם דבר והיפוכו וכמו גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא שהוא מאמין בד' שהרי מבקש מה' שיצליח בגניבתו, והבקשה היא באמת שהרי אינו חפץ שיתפסו אותו א"כ בקשתו הוא באמת ועושה דבר שהוא נגד רצון ה' אשר כמו"כ הרי כאו"א יכול למצוא בעצמו דלפעמים מבקש עזר ה' על דבר שהוא היפך רצה"ע, וכ"ז לפי שהאמונה היא בבחי' מקיף, וזהו העבודה באמונה להמשיך את המקיף בפנימי', וזהו מלאכתו באמונה, והיינו דלא זו בלבד אשר במלאכתו לא יהי' שום נדנוד איסור כ"א עבודתו באמונה דזה שמאמין בה' יהי' זה בפנימי' אצלו, וכמו בעסק מו"מ הנה לבד זאת שלא יהי' בזה גניבה גזל ודבר שקר וכה"ג שהם דברים אסורים ממש, דאסור הוא מה שקשור בקלי' וסט"א שהוא רע כו' ויזהר עצמו גם מגניבת דעת ואונאת דברים אלא דמלאכתו יהי' באמונה דיוקבע בלבו דברכת הוי' היא תעשיר וכל עבודתו צריכה להיות דעסקו יהי' כלי טהורה ותהי' ראוי' לברכת ה', ואז הנה וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה, שעי"ז ממשיכים בחי' מלאכה מלמעלה, וזשארז"ל (נדרים דמ"ט ע"ב) גדולה מלאכה שמכבדת את בעלי', וידוע דכבוד הוא בחי' מקיף והמלאכה שמכבדת את בעלי' הוא שע"י המלאכה שלמטה כשהיא ע"פ תורה ממשיכים בחי' המלאכה שלמעלה, והעושה כן היינו מי שעוסק בהעבודה דאמונה אז כל עניני עולם מאירים לו, די ועלט איז בא אים א ליכטיגע שרואה את האמת, וזהו דכתי' סוף דבר כו' האדם, דסוף של כל דבר ודבר שנברא בעולם הנה הכל נשמע, פון אלץ הערט זעך כי את האלקים ירא, דעבודת אלקים הוא ביראה, דאהבה היא קירוב ובקירוב הרי יש בזה מדרי' כו', אבל ביראה הוא יותר אמת ולכן את אלקים ירא, אמנם מפני היראה הרי כל עבודה לחטא יחשב לזאת העצה לזה הוא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם, האדם הוא אדם הידוע כמ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו', דע"י עבודה זו הוא הגילוי דאדה"ע, דהלא תכלית ועיקר הכל הוא העבודה בפועל שתהי' ע"פ דיני דרכי התורה, וכמאמר אין חכם כבעל 223נסיון דעיקר החכ' ותכליתה הוא כשבא בנסיון בפועל טוב בעשי' דוקא שעי"ז ממשיכים בחי' מלאכה שלמעלה.

והנה בהתהוות העולמות שהוא בחי' מלאכה שלמעלה כתיב כי ששת ימים עשה הוי' כו', דששת ימים הכוונה הוא ששה מדות עליונות והיינו דהתהוות העולמות הוא ע"י מדות העליונות וכמ"ש זכר רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, דרחמים וחסדים שהם בחי' המדות שייכים אל העולמות, דהנה ארז"ל אלפים שנה קדמה תורה לעולם, דאלפים הם ב' אלפים שהם ב' אלפין כמ"ש אאלפך חכמה ואאלפך בינה שהם המוחין חו"ב זהו קדמה לעולם, דעולם הוא בחי' מדות אבל תורה שהיא בחו"ב הרי קדמה לעולם, וזהו כי ששת ימים עשה כו' שהם מדות העליונות שהם הנק' מלאכה, א"כ הנה זה דע"י מלאכה שלמטה ממשיכים בחי' מלאכה למעלה הוא דע"י תקון המדות שהאדם מתקן מדותיו הטבעים הנה עי"ז ממשיכים בחי' המלאכה שלמעלה, והענין הוא, דהנה ארז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, רך כקנה הם מדות דתיקון שהם מדות דקדושה, וקשה כארז הם מדות דתהו שהם מדות טבעים, וידוע דבתהו הן ענפין מתפרדין, ומדות דתיקון הן בהתכללות דכל מדה כלולה משארי המדות, וזהו"ע התיקון דכל מדה תהי' כלולה מז' מדות כמו חסד שבחסד גבו' שבחסד וכן כולם דראשית עבודת האדם בהתקרבותו אל הוי' צריך לשנות מדותיו הטבעים שיהיו מדות דקדושה, דמדות דקדושה הוא שהם בהתכללות דוקא. וביאור הענין הוא, דהנה ידוע שהאהבה נק' חסד כמ"ש אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, וחסד שבחסד היינו האהבה הנגלית מתוך האה' המוסתרת שבטבע נפש האדם, וכמו אהבת האב לבנו כשהיא מתגלית לעיני כל דהגם שאין בה התחדשות כי אהבתו טבעית היא ובתמידי', דבזה הרי אין הפרש כלל בזמן, דהתקשרות האב והבן היא תמידית ולכן 224כיבוד אב תמידי דמכבדו בחייו בעלמא דין ובחייו הנצחיים, דכ"ז הוא לפי שההתקשרות היא תמידית ומ"מ הנה יציאתה של האה' בגילוי מתוך ההסתר המוטבע נק' חסד שבחסד. וגבו' שבחסד הוא הקו השמאל שבמדה זו עצמה, והיינו שהיא מעצמות המדה דמדת החסד והאהבה, אלא שמלובשת המדה דאהבה בדבר שהוא היפוכו דחסד שבחסד הוא התגלות האהבה בהקרוב לו וגבו' שבחסד הוא התגלות האהבה בדבר שהוא היפוכו כמו לשנוא את מי ששונא לבנו או לאוהבו, דשנאה זו הגם שהיא גבורו' ודינין הרי נמשכה מצד האהבה לבנו, וכל מה שהאהבה לבנו הוא יותר, הנה יותר יהי' השנאה למנגדיו, ותפארת שבחסד הוא ההתפארות הפנימי בהיופי דמדת החסד וההשפעה, ונצח שבחסד הוא ההשתדלות להתקרב אל דבר הטוב, וגם אם יהיו מניעות רבות מאד ינצח א"ע לעמוד נגד כל מונע ומעכב ויגיע להטוב ע"י התגברות כח הנצחון, והוד שבחסד הוא ללחום בעד בנו ואהבו ולהצילו מאויביו, ויסוד שבחסד הוא התקשרות האוהב בהנאהב, ומל' שבחסד הוא דבור האוהב עם הנאהב בחיבה יתירה עד כי נפשו יצאה בדברו, מפני גודל האהבה.

והנה פרטי מדות אלו ישנם גם בעבודת ה', דהנה כתי' ואהבת את ה"א בכל לבבך בכל נפשך כו', והיינו דהגם דכאו"א מישראל הרי יש לו אהבה עצמי' לה' ומ"מ אין זה מספיק עדיין, דלפי שאהבה זו היא אהבה מסותרת שהיא בהעלם בנפש כאו"א מישראל, וע"ז אומר ואהבת כו' שתהא בגילוי בנפשו, והיינו שתהי' בהתגלות הלב, דאמיתת העבודה דאהוי"ר הוא שיהי' בהתגלות דוקא, וזהו חסד שבחסד שהיא האה' דבכל נפשך שהיא יותר מבחי' האה' דבכל לבבך, דהאה' דבכל לבבך הוא שהאה' היא בלב בלבד, אבל בכל נפשך הוא שהאהבה מתפשטת בכ"מ גם בכחות החיצונים שאינם שייכים לאהבה, דעיקר האהבה היא בלב שהלב אוהב, ומ"מ מתפשטת האהבה גם בשארי כחות אפילו כחות חיצונים, וכמו אמת המים העוברת ממקום למקום שהולכת בלאט, ומוגבלת בגדותי' המגבילים אותה לפי שהמים הם במיעוט, אבל לפעמים כאשר המים מתרבים אז מתפשטים על גדותי' גם במקום שתמיד אין שם הילוך המים כ"א בעת ריבוי המים דאז מתפשטים ביותר, ועד"ז יובן ההפרש בין האהבה דבכל לבבך שהיא בלב בלבד, ואינו יוצא' מהגבלתה שתתפשט גם בשארי הכחות אבל האהבה דבכל נפשך הוא התפשטו' האה' גם בשארי כחות הנפש גם בכחות חיצוני' וכמו שירוץ לדבר מצוה, שהאה' מתפשטת גם בכח ההילוך 225שברגל, וכן בשארי הכחות דזהו חסד שבחסד, וגבו' שבחסד הוא השנאה לאויבי ד' שהם המנגדים לשם הוי' וכמ"ש הלא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, והיינו ששונא מאד את המינים ומנגדי הוי' ושונא אותם בתכלית השנאה, וכמ"ש תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, כדפי' הראב"ע שהם אויבי הפרטים וכועס עליהם מאד שאינו יכול לנשוא אותם כלל וכלל, וכל שהאה' לה' היא בתוקף ביותר הנה יותר תהי' שנאתו למנגדי ד', ותפארת שבחסד הוא שאהבתו לה' כלולה מאהוי"ר דתפארת הו"ע ההתכלות, והיינו דאהבה גופא כלולה מחו"ג. ונצח שבחסד הוא התוקף עוז לעמוד נגד כל דבר שמונע ומעכב אותו מלהתקרב אל ד' בעבודה בבירור וזיכוך המדות, בין שיהי' המונע מבפנים כו' ובין מבחוץ הנה יעמוד חזק בכח הנצחון שבנפשו להתגבר עליהם מפני עוצם אהבתו לה', והוד שבחסד הוא להלחם עם אויבי ה' ומנגדיו, אשר ישליך חייו מנגד ממש, וגם החלש יאמר גבור אני, ויעמיד עצמו נגדם בכל תוקף ועוז ללחום מלחמת ד', ויסוד הו"ע ההתקשרות בהוי' בתורתו ועבודתו דוקא, ולא רק בהדרכים שבנ"א עושים אותם למצוה, דיש כמה בנ"א שמחזיקים להם באיזה ענינים של מנהגים והדרכות, הנה ודאי הדבר כי מנהגים טובים ומדות טובות טובים המה וכל המרבה הרי זה משובח, אבל ההתקשרות בה' הוא ע"י תו"מ דוקא, דכ"ז הוא עמל מלאכה שהו"ע בירור ותיקון המדות דע"י מלאכה זו ממשיכים בחי' מלאכה שלמעלה.

והנה עמל שיחה בד"כ הוא הדבור באותי' התפלה ואותי' התורה, שהוא עמל פה בכלל, ובד"פ הנה עמל שיחה הוא ההתעסקות בתפלה, דהנה ארז"ל אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופרש"י הכנעה ושפלות, דענין התפלה הוא התקשרות האדם באלקות, דע"י התקשרות זו שבתפלה הרי רישומו ניכר בעניניו ומעשיו בכל היום, וכמו עד"מ בגשמי' דכאשר האדם מקשר א"ע באיזה דבר, הרי גם בהלוכו בשאר עניניו הרי בעצם ענינו הוא קשור אל הדבר ההוא שנתקשר וכמו שאנו רואים במוחש בבעלי עסקים שהם מקושרים בעסקם הרי גם כשעוסקים בענינים אחרים הרי פנימי' לבבם קשורה בעסקם דזהו"ע הטרדא שהוא טרוד ומלא מעניני עסקו עד אשר גם בעת שעוסק בענין אחר הרי פנימי' מוחו ולבבו קשורים בעסקו, וכן הוא בעסק התפלה כשהוא בהתקשרות אמיתי דאז הנה כל הענינים שבכל היום הם לפי אופן ההתקשרות שבתפלה, אמנם בכדי שתהי' העבודה בתפלה הוא ע"י הקדמת הכובד ראש שקודם התפלה, דתחלת הקדמה זו בקשעה"מ, והיינו דע"י החשבון צדק שעושה בנפשו מכל מה שעבר עליו במשך היום ולאו דוקא יום זה אלא 226כן הוא בכל הימים אשר חשבונו הוא בזה לבד מה שאינו כמו שצריכים להיות הנה יתבונן מה הוא מאבד כלומר הרוב טוב שהי' יכול להיות אשר בהתבוננו היטב בזה הנה מאד יצר לו על מעמדו ומצבו, ווערט אים זייער איינג מכל אשר עבר עליו, ונעשה הסכם כללי אצלו להשתנות לטוב עס בלייבט בא עם אז מי מוז ווערין אנדערש הנה כאשר החלט זה בא בסדר עבודה בפועל בהכנה לתפלה אשר אז תפלתו היא באופן כזה שהוא מתקשר באלקות, וזה עמל שיחה דאין שיחה אלא תפלה והיינו אותיות ודבורי תפלה, וכמ"ש אליך ה' נפשי אשא, דלפני ה' ישפוך שיחו ולפניו ית' יגיד צרתו ומר לבבו דזהו השיחה, ועמל שיחה הו"ע ודע לפני מי אתה עומד יעמולט דער הערט זעך בא אים לפני מי הוא עומד, וכמ"ש בשערים משל ע"ז דהעשיר צריך כמה התבוננו' לעורר א"ע אבל העני ובעל יסורים ר"ל אינו צריך להתבוננ' כלל אלא תומ"י כשנזכר על עצמו ומעמדו ומצבו הרי בכה יבכה במר נפשו, וכן הוא בדע לפני מי אתה עומד, איז אז דאס דער הערט זעך בא אים הנה אז ע"י עמידה וביטול זה מתקשר באוא"ס ב"ה לפעול ישועות בנפשו בעמל מלאכה שהו"ע בירור ותיקון המדות דעי"ז ממשיכים בחי' מלאכה שלמעלה, אמנם כ"ז הוא העמל שתחת השמש, והיינו בהאור דש' הוי' הבא בהתלבשות בשם אלקים, אבל שאני עמלא דאורייתא דלעילא משמשא, דתורה היא למע' משמש הוי' דשייכה לעולמות, דתורה קדמה לעולם דהתהוות העולמות הוא מהארה בלבד אבל תורה היא המשכה עצמית, ועמל תורה הוא המסירה ונתינה לתו' היינו שעבוד מוחו ושכלו לגמרי מכל וכל, דלימודו בתו' הוא בעיון גדול ולא זה שמכניס שכלו בתורה היינו להשכיל השכלותיו בזה אלא שמכניס שכל התורה שהוא שכל אלקי בשכלו וכמ"ש תען לשוני אמרתך שהוא רק כמו העונה אחר הקורא בלבד.

וזהו כל אדם לעמל נברא שזה דבר הפשוט ומובן לכל דתכלית ירידת הנשמה בגוף הוא בשביל העבודה והעמל בעבודת ה' ובעמל זה הנה יש בו ג' דברים עמל מלאכה בעבודת הבירורים ותקון המדות שעי"ז ממשיכים בחי' מלאכה שלמעלה, עמל שיחה הוא העבודה דתפלה, ומ"מ הרי כ"ז הוא רק תחת השמש אבל עמל תורה הוא המשכת העצמות. ובד"פ ישנם ג' דברים אלו בהעבודה ד[תורה] גופא, דעמל תורה הוא הלימוד בעיון, עמל שיחה אותי' התורה ולימודי שיעורים, ועמל מלאכה הוא ההתעסקות בתורה, בהרבצת והחזקת התורה דאיש את רעהו ידברו בחיזוק התורה דע"ז אמרו גדולה מלאכה היינו שעי"ז ממשיכים בחי' גדול ה' ומהולל מאד.

בס"ד

(בישיבת תורת אמת בעה"ק ירושלים ת"ו)

מוצאי ת"ב יהפך לשמחה באולם התמימים יחיו