ועשית ציץ
שעאועשית ציץ
ועשית 1 ציץ2. הנה אית רצון ואית רצון אית רצון שהוא במדות ונלקח מטעם ודעת והוא ההסכם שאחרי ההתבוננות שנגמר בדעתו שראוי לאהוב כו' ונק' מצחא כמו מצח שהוא החופף ומכסה על המוחין רק כשהמוחין מתקצרין נעשה ההסכם כנודע וכו' ואית רצון למעלה למעלה שם יש ג"כ מוחין ח"ס שהוא מקור שעבהחכמה הגלוי' וכמה דרגין צמצומים והשתלשלות דרך שערות כו' עד דאתפתחא לל"ב3 שבילין כו' וכמבואר בפרד"ס4 קבלת הגאונים שד' מוחין חב"ד והדעת נחלקו לחו"ג כל אחד כלול מח' בחי' הם ל"ב.
והנה גם מצחא5 חפיא על מוחא שהמוחין מתלבשים ומתעלמים ולא נשאר גילוי אלא ההסכם אלא שם נק' גילוי ע"ק גלוי רצון דילי' כנודע זמן מנחת6 שבת רעוא דכל רעווין. והענין כי למטה בז"א נק' המצח דינין ד' מאות בתי דינין כו' כי החימה מקו המסדים כנודע שהקטן מתכעס ומקפיד כו' בהתלבשות והתעלמות החכמה במצח שהוא ההסכם בלבד נעשה בחי' דין אבל למעלה במקורא דכולא גם בהתעלמות מוחא כו' סתימאה הנה גילוי המצח הוא רעווא דכל רעווין והי'7 הציץ על מצח אהרן ז"א בעל שמונה בגדים כו' והציץ הוא המשכת מצחא דע"ק למצחא דז"א אסתכלותא דמצחא ש"ע נהורין כו'.
והענין כי המשכת מ"ס לז"א הוא דרך שערות ת"ד שערות הם חלולים שיש בהם הבל דק שנמשך מחכמה ויש בהם קצת הארת חכמה שלכן אינה צומחת שערא8 דדיקנא עד ך' שנה שגדל כח החכמה כו' אך מ"מ הוא צמצום גדול ואין ערוך כו', אבל אסתכלותא דמצחא הרי הוא מקום פנוי בלי שערות וכנראה בגשמיות שהמצח הוא יותר גבוה מהזקן והציץ דאהרן הי' אסתכלותא ממטה למעלה, ולכן למ"ד9 והוי' מלמעלה הוי' שלפני האצילות הוי'10 הוי' פסיק טעמא קודש חכמה הוי' שבאצי' יו"ד חכמה כו' דאילו הי' הכל בלמטה קודש חכמה להוי' לז"א דאצי' אבל כשכתב קודש למ"ד מלמטה לכן מלמטה מובן כוונת הציץ. אך הנה כ"ד ועשית משה הוא העושה כו' כי יש תורת11 משה ותורה12 צוה לנו משה כי תורה צוה לנו משה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה להמשיך בחי' חכמה ולדבקה בו בבחי' חכמה מחשבה דמחשבה כו' אך תורת משה עצמו הוא בחי' המשכת חכמה דהיינו התלבשות אור13 א"ס להיות חכמה ועשיתם אותם עוסק שעגבתורה14 לשמה לשם הוי' להיות בחי' תורה הגם שיש תרי"ג15 אחרין כו' מ"מ הגלוי הוא מחכמה ולמטה מחכמה16 נפקת כו'.
אך חכמה זו הגלוי' נמשך ממוחא סתימאה דא"א ששם בחי' ואנחנו17 מה בחי' בטול שם היא המשכות א"ס ממש ודברי18 אשר שמתי בפיך דבר הוי' ממש וע"כ אחר ולעבדו19 בכל נפשיכם נאמר ונתתי כו' כי היינו ע"י מס"נ20 וקבלו היהודים כו' ובבחי' בטול זה אמר המגיד21 להב"י אני המשנה המדבר בפיך והשגת רוה"ק שלו הי' ג"כ עד"ז שהוא עצמו הי' מדבר קול22 דודי דופק היינו בקרבו ממש ודברי מוסר שאמר לו הכל הוא עצמו הי' מדבר אלא דרך התלבשות בקולו והוא הי' שומע את קולו ועד"ז כל השגת רוה"ק23 רוח הדובר בו וכן השגת הנביאים המלאך הדובר בו ממש ולכן רב יהודה הי' פטור מהתפלה24 שלמד בבחי' בטול זה. וע"י בחי' משה נמשך הציץ לרצון להם לפני ה' מבחי' הוי' אסתכלותא דע"ק במצח אהרן הוא ז"א ולכן ונשא25 אהרן את עון כו' בחי' נושא עון בי"ג מדה"ר נמשך ממוחא סתימאה אלא שהי"ג מד"ר י"ג תקוני דקנא נמשכו דרך שערות (ומ"מ בבחי' אחת הם יותר מעולים שהן פנימי' משא"כ דרך המצחא הוא בחי' חיצונית) ומצחא דע"ק רעווא דכל רעווין בק"ו ושרש כו'. ומעלות משה להכרית זרעו של עמלק26 כי27 לא כאברהם שיצא ממנו כו' היינו בחג"ת דז"א כי בז"ת יש יניקה ואחיזה כו' משא"כ בג' ראשונות בחי' משה נק' יין28 המשומר בענביו משומר ממגע נכרי שאין שם נגיעה ואחיזה כו'.
<קמג>
הערות
עמוד שעא
- 1. ועשית ציץ : הנחת המהרי"ל. נעתק מכת"י 80 עח, א. ונמצא ג"כ בכת"י 392 מג, ב. הנחת כ"ק אדמו"ר האמצעי נדפס בתו"ח תצוה [הוצאת קה"ת — תשס"ג] שנו, א. שנט, א. שס, ג מגוכתי"ק 1025 ח, א, בכותרת: שבת פ' תצוה. וראה שם בסוף הספר ברשימת הכת"י. הנחה אחרת נדפס בתו"א פג, א ואילך.
- 2. ועשית ציץ : תצוה כח, לו.
עמוד שעב
- 3. לל"ב שבילין כו' : ראה זהר (אד"ר) נשא קכח, א. קלו, א.
- 4. בפרדס קבלת הגאונים : שער הנתיבות פ"ב (הגאונים שמו להם שמות כפי אשר קבלו בפעולתם. . עד הנה הגיע מה שנמצא בביאור הנתיבות בדברי הגאונים).
- 5. מצחא חפיא על מוחא : ראה זהר (אד"ר) נשא קכח, ב.
- 6. מנחת שבת רעוא דכל רעוין : ראה זהר יתרו פח, ב. (אד"ר) נשא קכט, ב. (אד"ז) האזינו רפח, ב. רצג, סע"א.
- 7. והי' הציץ על מצח אהרן : תצוה כח, לח.
- 8. שערא. . עד כ' שנה : ראה שו"ע אדה"ז הל' ברכת השחר סנ"ג, סי"א. לקו"ת מסעי צב, ד.
- 9. למ"ד והוי' מלמעלה : באוה"ת תצוה ע' א'תרצ מציין: פ"ו דשבת דס"ג ע"א [צ"ל ע"ב] ופ"ק דסוכה דף ה' ע"א. ושם הלשון: יו"ד ה"א למעלה וקודש למ"ד למטה. וראה גם ירושלמי יומא פ"ד, ה"א. מגילה פ"א, ה"ט.
- 10. הוי' הוי' פסיק טעמא : תשא לד, ו. ראה זהר (אד"ר) נשא קלח, רע"א.
- 11. תורת משה : ראה יהושע ח, לא. לב. כג, ו. ועוד.
- 12. ותורה צוה לנו משה : ברכה לג, ד.
- 13. אור א"ס להיות חכמה : ראה תניא פל"ה בהג"ה.
עמוד שעג
- 14. בתורה לשמה : ראה אבות רפ"ו. לקו"ת שלח מז, ג.
- 15. תרי"ג ארחין : ראה זהר (אד"ר) נשא קכט, א. קלו, א.
- 16. מחכמה נפקת : זהר בשלח סב, א. יתרו פה, א. (רע"מ) משפטים קכא, א. קדושים פא, א. חוקת קפב, א. ואתחנן רסא, א.
- 17. ואנחנו מה : ראה בשלח טז, ז.
- 18. ודברי אשר שמתי בפיך : ישעי' נט, כא.
- 19. ולעבדו בכל נפשיכם כו' ונתתי : עקב יא, יג.
- 20. מס"נ וקבלו היהודים : אסתר ט, כז. וראה לעיל ד"ה וקבל היהודים. תו"א צז, סע"ד.
- 21. המגיד להב"י אני המשנה המדברת : ראה מגיד משרים פ' ויחי, בא, תשא, ועוד (ירושלים תש"ך מה, ב. נג, ב. סט, ב).
- 22. קול דודי דופק : שה"ש ה, ב.
- 23. רוה"ק רוח הדובר בו : ראה תניא פל"ד.
- 24. ר' יהודה היה פטור מתפלה : ראה ר"ה לה, א.
- 25. ונשא אהרן את עון : תצוה כח, לח.
- 26. להכרית זרעו של עמלק : ראה דברים כה, יז.
- 27. כי לא כאברהם שיצא ממנו : ראה פסחים נו, א.
- 28. יין המשומר בענביו : ראה ברכות לב, ב.
משנה אבות ו׳ - הטקסט מספריא
שנו החכמים בלשון המשנה. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר. כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו. נקרא ריע. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. משמח את המקום. משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה. ומכשרתו להיות צדיק. וחסיד. וישר. ונאמן. ומרחקתו מן החטא. ומקרבתו לידי זכות. ונהנין ממנה עצה. ותושיה. בינה. וגבורה. שנאמר לי עצה ותושיה. אני בינה. לי גבורה. ונותנת לו מלכות. וממשלה. וחקור דין. ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו. ומגדלתו. ומרוממתו. על כל המעשים:
אמר רבי יהושע בן לוי. בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב. ומכרזת ואומרת. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. חרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתורה תדיר. הרי זה מתעלה. שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:
הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד. או דבור אחד. אפילו אות אחת. צריך לנהוג בו כבוד. שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד. וקראו רבו אלופו ומיודעו. שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו. הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת. על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. ואין כבוד אלא תורה. שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב. ואין טוב אלא תורה. שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל. ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן. וחיי צער תחיה. ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן. אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך. ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך (עשה). ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם. וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. והכהונה בעשרים וארבע. והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. בתלמוד. בשמיעת האוזן. בעריכת שפתים. בבינת הלב. בשכלות הלב. באימה. ביראה. בענוה. בשמחה. בשמוש חכמים. בדקדוק חברים. ובפלפול התלמידים. בישוב. במקרא. במשנה. במיעוט שינה. במיעוט שיחה. במיעוט תענוג. במיעוט שחוק. במיעוט דרך ארץ. בארך אפים. בלב טוב. באמונת חכמים. ובקבלת היסורין:
המכיר את מקומו. והשמח בחלקו. והעושה סייג לדבריו. ואינו מחזיק טובה לעצמו. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. אוהב את הצדקות. אוהב את התוכחות. אוהב את המישרים. מתרחק מן הכבוד. ולא מגיס לבו בתלמודו. ואינו שמח בהוראה. נושא בעול עם חבירו. מכריעו לכף זכות. מעמידו על האמת. מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו. שואל ומשיב. שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד. והלומד על מנת לעשות. המחכים את רבו. והמכוין את שמועתו. והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:
גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך. ושקוי לעצמותיך. ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה. ותומכיה מאושר. ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. ואומר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגניך. ואומר אורך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך:
רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי. הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים. נאה לצדיקים ונאה לעולם. שנאמר עטרת תפארת שיבה. בדרך צדקה תמצא. ואומר עטרת חכמים עשרם. ואומר עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ואומר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה. ואומר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבעמדות שמנו חכמים לצדיקים. כולם נתקיימו ברבי ובניו:
אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך. ופגע בי אדם אחד. ונתן לי שלום. והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי מאיזה מקום אתה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי. רבי. רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו. בני. אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה. לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם. לא כסף. ולא זהב. ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד. שנאמר בהתהלכך תנחה אותך. בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך. בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך. בקבר. והקיצות היא תשיחך. לעולם הבא. וכן כתוב בספר תילים על ידי דוד מלך ישראל. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ואומר. לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות:
חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו. ואלו הן תורה קנין אחד. שמים וארץ קנין אחד. אברהם קנין אחד. ישראל קנין אחד. בית המקדש קנין אחד. תורה קנין אחד מנין. דכתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. שמים וארץ קנין אחד מנין. שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי. והארץ הדום רגלי. איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי. ואומר. מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. מלאה הארץ קנינך. אברהם קנין אחד מנין דכתיב ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ישראל קנין אחד מנין. דכתיב עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. ואומר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. בית המקדש קנין אחד מנין. שנאמר מקדש אדני כוננו ידיך. ואומר. ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו:
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו. לא ברא אלא לכבודו. שנאמר. כל הנקרא בשמי ולכבודי. בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואומר. ה' ימלוך לעולם ועד.
אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת שֶׁ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם, לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים – בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְאַחֲרֵיהֶם כָּל הַנְּבִיאִים, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגַת נִשְׁמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ, וּמַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: ״שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה״, וּמֵעֵין זֶה זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, רַק שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְבּוֹל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, שֶׁהוּא עִנְיַן בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
לָכֵן, מִיָּד אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן וּבוֹ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים – לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ, שֶׁהוּא גִּילּוּי יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אֵין לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְלָכֵן, אַחַר שֶׁיַּעֲמִיק הָאָדָם מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיַן בִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּפִי יְכָלְתּוֹ, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: ״כִּי מִהְיוֹת קָטָן שִׂכְלִי וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי מֵהָכִיל, לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה וּמִשְׁכָּן לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, מֵאַחַר דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִילִי תְּפִיסָא וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם הַשָּׂגָה בָּעוֹלָם, וְלֹא שֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵהַשָּׂגַת הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים, אֵי לָזֹאת, אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא הָעֵסֶק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּפִי הַפְּנַאי שֶׁלִּי, בִּקְבִיעוּת עִתִּים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּדָת הַנִּיתְּנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ׳אֲפִילוּ פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית כוּ׳׳״.
וּבָזֶה יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגִיל, וְיִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, עַל שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אוּשְׁפְּזִיכָן לַגְּבוּרָה פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, כְּפִי הָעֵת וְהַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, כְּמִסַּת יָדוֹ אֲשֶׁר הִרְחִיב ה׳ לוֹ:
וְאִם יַרְחִיב ה׳ לוֹ עוֹד, אֲזַי ״טְהוֹר יָדַיִם יוֹסִיף אוֹמֶץ״, וּ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה כוּ׳״, וְגַם שְׁאָר הַיּוֹם כּוּלּוֹ, שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, יִהְיֶה מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה שֶׁיִּתֵּן מִיגִיעוֹ, שֶׁהִיא מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – ״מַה הוּא רַחוּם וְכוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא״.
וְאַף שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא חוֹמֶשׁ, הֲרֵי הַחוֹמֶשׁ מַעֲלֶה עִמּוֹ כָּל הָאַרְבַּע יָדוֹת לַה׳, לִהְיוֹת מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כַּנּוֹדָע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁמִּצְוַת צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וּבְקָרְבָּנוֹת הָיָה כָּל הַחַי עוֹלֶה לַה׳ עַל יְדֵי בְּהֵמָה אַחַת, וְכָל הַצּוֹמֵחַ עַל יְדֵי עִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן כוּ׳. וּמִלְּבַד זֶה, הֲרֵי בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, עוֹלֶה לַה׳ כָּל מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה מֵאַרְבַּע הַיָּדוֹת לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה, בְּכָל פְּרָטֵי מִינֵי שִׂמְחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל – אֵין מֵהֶן מְנִיעָה לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״, וְרוּחַ נְמוּכָה – בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה מַמָּשׁ, מֵאַחַר כִּי הֱיוֹתוֹ נִבְזֶה בְעֵינָיו וְכוּ׳ – הוּא מִצַּד הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וֶהֱיוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה – הוּא מִצַּד נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ל״א].
וּכְהַאי גַּוְנָא אִיתָא בַּזֹּהַר: ״בְּכִיָּה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא, וְחֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא״:

