ר"א יהיב פרוטה [הנחה]

תקעחר"א יהיב פרוטה [הנחה]

בס"ד. פ' נח תרל"ג.

הנחה.

נח

ר' אליעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי שנאמר אני בצדק אחזה פניך, פניך קאי על תפלה ותחלה צריך ליתן צדקה ואח"כ יתפלל, וצריך להבין מהו שייך צדקה לתפלה. הנה כתי' צהר תעשה לתיבה וארז"ל קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים, וצ"ל מהו כצהרים. וגם רש"י ז"ל הביא י"א אבן טוב, וכן פי' הת"י איזל לוות פישון וסב מתמן יוהרא, וכן פי' בכ"מ על חמוקי ירכיך כמו חלאים דקביען בה יוהרא כמו כלילין, ועל אדמו עצם מפנינים פי' סמיקו חיזו יתיר מיוהרא, הרי שפי' ג"כ שצהר הוא אבן טוב. וגם משמע מפסוק אדמו עצם מפנינים שהאבן טוב יש בו קצת אדמימות. ולכאורה צ"ל הלא בלה"ק יוהרא הוא גאוה וגסה"ר כמ"ש גבר יהיר ולא ינוה וכמ"ש זד יהיר לץ שמו, וגם בלשון חכמים נקרא יוהרא גסה"ר. אך הענין דשניהם אמת שהוא אבן טוב והוא בחי' רוממות והתנשאות, אך הוא הרוממות דכ"ע שעז"נ כי גאה גאה, הגאוה והגדולה לחי עולמים, והכתר נק' אבן טוב, ובריבוי השתלשלות נפל למטה ונעשה מזה גסה"ר.

ובכדי להבין מהו התיבה והצהר בעבודה ברוחני', הנה רבינו פי' שהתיבה הוא אותיות התפלה כמ"ש בס"י שתי אבנים בונות שתי בתים שלש אבנים בונות ששה בתים, והצהר הוא שתהי' התפלה זכה עד שתהי' מאירה כמארז"ל מט"ט קושר כתרים לקונו מתפילותיהן של ישראל, שכללות ענין התפלה הוא יהי רצון להמשיך רצון חדש לרפאות החולה ולברך כו', ורצון הוא אותיות צנור מקור כל הצינורות. וזה"ע צהר תעשה לתיבה שיהי' התפלה זכה וברה עד שעי"ז יומשך רצון חדש. וזהו ענין כצהרים תוקף היום שאז מאיר השמש בתוקף, וכמארז"ל אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה ומנחה הוא כנגד יצחק שהוא בחי' הגבה מאד, אך קודם התפלה צריך ליתן צדקה ועי"ז התפלה זכה.

והענין דהנה כתיב אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, וארז"ל במד"ר אפי' אותו שכתוב בו והארכת ימים אורך ימים מהרה תצמח, ומפרשים וארוכתך על א"א, ויבקע הוא אותיות יעקב דכמו שהשחר בוקע חשכת הלילה כמ"ש וכמו השחר עלה, כן יעקב בוקע החשך עליון, דהנה תקעטעבודת יעקב הוא לייחד סוכ"ע בממכ"ע היינו שיהי' המשכת סובב בממלא, וכדי שיהי' היחוד צריך להמשיך מבחי' הגבוה משניהם, וזהו ענין שבוקע החשך דישת חשך סתרו שנק' בשם חשך ע"ש שאין בו שום גילוי עדיין, כי סוכ"ע נק' אור מקיף, שנק' בשם אור שהוא גילוי, ובשם מקיף והרי שייך להניקף כי הרי נק' בשם סוכ"ע והרי שייך לעלמין אלא שהוא בבחי' סובב ומקיף עליהם, אבל חשך נקרא מה שאינו יכול להיות בבחי' גילוי, ויעקב בוקע זה החשך ועי"ז נעשה יחוד סובב בממלא, וזהו וארוכתך סוכ"ע שהוא א"א ונק' בשם אריך ע"ש שמאיר ומתגלה למטה, לפי שהוא בחי' גבוה יכול להשפיל למטה מטה, ולכן כתיב וארוכתך לנוכח ע"ש שהוא מאיר בממכ"ע שהוא נק' בשם נוכח, מהרה תצמח למטה בארץ שהוא ממכ"ע כי למעלה הוא הצמיחה יש מאין וכמ"ש והחכמה מאין תמצא, וכמו"כ יהי' הצמיחה בארץ ג"כ, וארץ היינו בחי' מל' כמ"ש זורע צדקות מצמיח ישועות שע"י הצדקה נעשה זריעה בארץ העליונה צדק מל' קדישא כמו שלמטה אנו רואין שע"י שזורעים גרעין בארץ ונרקב עי"ז נצמח אילן עם פירות כמו"כ ע"י צדקה נעשה זריעה בבחי' צדק מל' קדישא וזהו זורע צדקות ועי"ז נמשך שיהי' ביטול והתכללות מלמטה, ואז יהי' ההתחדשות שיהי' מלמטה למעלה הצמיחה דש"ע נהורין עילאין כי ישועות הוא מלשון וישע אל הבל, וזהו פי' הפסוק אז יבקע כשחר שיעקב בוקע החשך עליון ועי"ז וארוכתך שהוא סוכ"ע מהרה תצמח בארץ שהוא ממכ"ע.

אך זה הפסוק נאמר על לע"ל והאיך יומשך עתה בזמן הגלות. אך זהו הענין שמקדימים לומר קודם התפלה אשרינו מה טוב חלקנו כו' ומה יפה ירושתנו כי האבות מורישים ירושה לבניהם ואין קורין אבות אלא שלשה, וישנם בעבודה ברוחני' בתפלה דכמו שבזמן בהמ"ק נאמר שלש פעמים בשנה יראה כו' את פני הוי' אלקיך, שענין הראי' הוא גילוי אלקות כמארז"ל כדרך שבא ליראות כך בא לראות, וכמ"ש ושאבתם מים בששון שמשם היו שואבין רוח הקודש, ועתה משחרב בהמ"ק תפלה במקום קרבן, שבחי' יראה כו' את פני הוי' אלקיך הוא עתה בתפלה רק שאז הי' השראת השכינה למטה במקום גשמי, לזה הי' אז התחלקות ג' זמנים נגד ג' אבות, ועתה בתפלה שהשראה זו הוא בבחי' הרוחניות הוא בלי התחלקות שבכל תפלה יש בחי' ג' אבות (אלא שהתפלה נחלקה לג' זמנים כי התפלה כלול מג' בחי' אברהם יצחק ויעקב), כי יש פסוקים בתפלה מבחי' אברהם בחי' האהבה, ויש מבחי' יראה, ויש מבחי' יעקב מדת הרחמנות כמ"ש אתה ה' לא תכלא רחמיך כו'.

תקפוהנה כתיב כה אמר ה' ליעקב אשר פדה את אברהם, היינו להמשיך האהבה דאברהם מהעלם אל הגילוי הוא ע"י מדת יעקב, כי הנה עיקר בקשת הרחמים בשתי ברכות שלפני ק"ש הוא על ניצוץ אלקות שאין לנו אהוי"ר מחמת העדר ההתבוננות כי בחי' בינה הוא המוליד אהוי"ר, לזה אנו מבקשים רחם עלינו ותן בלבנו בינה להיות מבין דבר מתוך דבר, תוך דבר הוא בחי' ממכ"ע ודבר הוא סוכ"ע, וצריך להבין מהתוך דבר את הדבר סוכ"ע, והיינו להתבונן בהתהוות מאין ליש איך שכל בריאת העולם הוא בדיבור אחד כביכול כמ"ש בדבר הוי' כו' וכמארז"ל במאמר אחד יכול להבראות כו' ומבשרי אחזה כמשל באדם שדבור א' בטל לגבי מהות הנפש וכלא ממש חשיבא, כמ"כ למעלה כל העולמות עליונים ותחתונים כו' הם בדיבור אחד כביכול וכלא ממש חשיבי לגבי עצמותו ית', ומאריכות ההתבוננות הנ"ל נולדה מדת אהבה בחי' אברהם, ואח"כ אברהם הוליד את יצחק, וזהו ואהבת את ה', ואהבת הוא אהבה דאברהם, את הוא ריבוי שמרבה יראה, שמאהבה יבוא ליראה, והעיקר הוא יר"ע יראת בושת להתבושש מגדולתו ית' וכמו למשל אם אדם עושה איזה דבר ואין שום אדם רואהו אינו מתבייש, אבל אם אדם רואהו ה"ה מתבייש מאד, כן כאשר יתבונן האדם שלית אתר פנוי מיני' יהי' תמיד מלא בושה אך עיקר הבושה יהי' לע"ל. וזה אנו מבקשים ולא נבוש כו' לעולם ועד פי' לעולם ועד שיהי' אז התגלות אלקות כמ"ש ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כו' אז יהי' הבושה לעולם ועד על מעשה עוה"ז הקשים ורעים בבחי' יש ונפרד לגמרי דבאמת אני הוי' לא שניתי כו' וגם עתה אין דבר מסתיר לנגדו ית' כי אתה הוא עד שלא נבה"ע ואתה הוא משנברא כו', אלא שעכשיו העולם מסתיר אבל לע"ל כתיב ונגולו כספר השמים וכמ"ש השמים החדשים כו' אשר עומדים לפני ואז היא הבושה לעולם ועד, ולזה אנו מבקשים ותן בלבנו בינה להבין שעי"ז נבוא לאהוי"ר ועי"ז ולא נבוש כו'.

וכל ענין הכוונה הוא שע"י אהוי"ר יבוא לבחי' יהי רצון רצון חדש בתפלה, כי כל הבקשות שבשמו"ע הוא הבקשות להיות שינוי הרצון למעלה מבחי' תורה, כי אורייתא מחכ' נפקת כו' שבחכ' יש קצת דין, והנה הנהגת העולמות הוא ע"פ ד"ת כי אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון, לזה אנו תקפאמבקשים שיהי' שינוי רצון כו' למעלה מבחי' הרצון הנמשך בהתורה דמחכ' נפקת כי רצה"ע יש בו ב' בחי', רצון פרטי ובעל הרצון, וענין התפלה הוא להמשיך מבחי' בעל הרצון ועי"ז נעשה שינוי הצירופים.

והנה כדי שנוכל להתפלל שמו"ע בבקשות אלו צריך בתחלה לסמוך גאולה לתפלה שהוא בחי' מס"נ שבק"ש שמע ישראל כו', שמע לשון התבוננות איך שהוי' אלקינו ה' אחד בחי' אחדות פשוט כו' וכל העולמות הם רק בדיבור א' כו' וכלא ממש חשיבי לגבי עצמותו ומהותו, ובהעמקת ההתבוננות באריכות אזי נכספה וגם כלתה נפשו להיות נכלל בעצמותו ית' מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, פי' ועמך אפי' כל האורות עליונים לא חפצתי, רק ליכלל בעצמותו ומהותו ית' בחי' אחדות פשוט, והיינו ע"י והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך שהוא ע"י התקשרות מחשבתו ודיבורו בתורה להיות דבר ה' דבר כו', כמ"ש ואשים דברי בפיך ופי' הרמ"ז דה"ל כאלו כתי' ודבריו לשון רבים שמתייחד דיבורו של מקום עם דיבור האדם, וכמארז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים א"ס חיי החיים, והנה מסירת נפש שבק"ש מבואר בכ"מ שהוא למעלה מבחי' התורה, כי נפש הוא מלשון רצון כמ"ש אין נפשי אל כו' ופרש"י אין רצוני, והמס"נ הוא שלא יהי' לו שום רצון כ"א ליכלל בעצמותו ומהותו ית', ועי"ז נוכל אח"כ להתפלל שמו"ע שיהי' שינוי הרצון למעלה מבחי' התורה.

אך צ"ל הלא מחשבותינו ודיבורינו שבתפלה הוא גשמי ואיך יכול לעורר למעלה לבחי' רצון כ"ע. אך הענין דהנה מהות האותיות אינם בחי' שכל רק הם למעלה מן השכל שא"א להשיג בשכל מהות האותיות אלא שמוצאן ע"י כלי המבטא כמו בומ"ף מהשפתים רק עיקרם נלקחים מבחי' שלמעלה מהשכל והן נעשות בחי' לבוש להשכל להשכיל כל דבר בכל לשון מע' לשון, והמשל בזה מכח ההולדה שבמוח שנתהווה באדם אחרי היותו בן י"ג או ט', ואף שכבר הי' לו מוחין בשלימות מ"מ כח ההולדה לא נגמר עד היותו בן י"ג או ט' וגמר כח זה תלוי במאכל אשר יאכל וכנודע ממה שאין מאכילים את הכה"ג בעיוכ"פ דברים שמרבים הזרע, והנה במאכלים ההם עצמן אין בהם כח ההולדה רק כשבאים להמוח והמוח מתחזק על ידם אזי נתהווה ונגמר כח ההולדה, כך תקפבהאותיות באים מלמעלה מהשכל שאינו נתפס באותיות כלל, ומ"מ כשבאים לבחי' השכל נעשה גילוי השכל ע"י האותיות. ולכן אמרו על מט"ט שקושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל, והענין כי אותיות התפלה עולות למעלה ע"י המלאכים כנודע שכמה מלאכים ממונים בכל היכל והיכל לקבל התפלות ואי' בזהר שהמלאך מנשק לה. וביאור ענין זה הוא כמו הנושק עד"מ מכניס רוחו והבלו בדבר שנושק, כך המלאך מכניס רוחו והבלו באותה התפלה להעלותה מבחי' דיבור האדם לדיבור המלאך שהוא בחי' מחשבה שלמטה, כי גופם מזוכך יותר מגוף האדם כמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, וכך עולה התפלה למעלה מעולס ועד עולם עד עולם העליון ששם הוא מט"ט, שעושה בחי' כתר זה פי' שמעלה האותיות עד מקורן ושרשן שהוא בכתר, והיינו כדי להמשיך אותיות, כי התפלה הוא יהי רצון שיהי' המשכת רצון אחר מבתחלה שנמשך בחכמה וחכ' הוא בחי' דין, וכן התורה דמחכמה נפקת מימינו אש דת למו, והתורה ניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה שהוא בחי' אש וגבורות וע"פ התורה אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון, אבל בכתר שם הוא רחמים פשוטים ונושא עון כו' משם נמשך אותיות חדשות כו'.

והכח שיש למט"ט דוקא הוא מפני שהוא שרו של עולם כמ"ש נער הייתי וגם זקנתי שרו של עולם אמרו. והנה רז"ל אמרו שחנוך הוא מט"ט והקשו בתוס' הלא חנוך הי' הרבה אחרי בריה"ע ותי' דהם מדרשים חלוקים, והשל"ה תירץ דחנוך הוא בחי' אחרונה שבמט"ט וזהו שאמרו דחנוך הוא תופר מנעלים שיש מלאכים הנקראים בשם נע"ל וסנד"ל שגם עליו אמרו שהוא קושר כתרים לקונו, שהנעל הוא בחי' אחרונה. והרח"ו פי' שחנוך הוא אריך דעשי', ולפי פי' שניהם ה"ה בחי' אחרונה, ואפ"ל שיש בו יתרון מעלה כי נעוץ תחלתן בסופן וסוף מעשה במח' תחלה והיינו במחה"ק אנא אמלוך כו' בחי' מל' דא"ס.

והנה כמו"כ יובן למטה ענין בחי' נעל בנפש האדם כי הנשמות נק' רגל יעקב, יו"ד עקב, וגם בכלל כתיב בנים אתם וברא כרעא דאבוה ובחי' נעל ולבוש של הרגל הוא בחי' הנה"ב דהנה הנה"ב היא הנמשכת משמרי האופנים כי בחי' המרכבה פני ארי' הוא בחי' אהבה, פני שור בחי' יראה והם נושאים את הכסא ומזיעתן של חיות היינו שא"א להם לסבול עול עוצם האהבה והפחד הנמשך להם, לזה והחיות זעות מחיל כו' הוא בחי' פסולת הנמשך מהם, כמשל הזיעה היוצא דרך נקבי העור, אך מהעור עצמו הוא בחי' חיצוניות של תקפגדו"ר של החיות שבמרכבה והוא בחי' אותיות כו', כמו התרגום שנק' בדרך כלל אחוריים, וע"י השתל' ובחי' נוגה תערובות טו"ר כו' כנודע מתהווה נה"ב והטבעית, ואין כל הטבעיות שוות כו' יש אדם שטבעו אוהב כבוד או ממון כו'. והנה כמשל הבהמה שבשר גידים ועצמות הוא הפנימי' שלה והעור החיצון הוא מלביש אותה ומהעור כשמעבדים אותה עושים ממנה מנעלים שמייפה הילוך הרגל וכמ"כ בנה"ב הנמשך מבחי' חיצוני' של אופנים שבמרכבה ע"י אתכפיא ואתהפכא של בחי' נה"ב במס"נ שבק"ש ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך כו' עי"ז נוכל אח"כ להתפלל באהוי"ר שיהי' שינוי רצון מבחי' כ"ע למעלה מבחי' התורה.

וזהו ענין צהר תעשה לתיבה, דהגם ששרש האותיות הוא הגבה מאד מ"מ הרי נצרך לזכך אותם ע"י כוונה שעי"ז יומשך רצון חדש. וענין האדמומית שיש בו היינו כי בבחי' ישת חשך סתרו יכולים הכל לקבל, והעבודה להמשיכו למקום הראוי דוקא הוא ע"י צמצום לכן נק' בשם אדום ע"ש הצמצום.

וזהו מ"ש אני בצדק אחזה פניך הוא בחי' תפלה, שע"י התפלה יהי' לע"ל בחי' ראי' בבחי' השמים החדשים אשר עומדים לפני, אך קודם התפלה צריך ליתן צדקה כי שרש הצדקה הוא הגבה מאד נעלה כמ"ש והחמישית לפרעה ועי"ז אחזה פניך בתפלה, אלא שאחזה הוא ל' תרגום שהוא אחוריים שעכשיו א"א להיות בבחי' ראי' גמורה אלא ע"י שעכשיו בעבודה הוא בחי' מבשרי אחזה אלוה כמ"כ נמשך גילוי אלקות אלא שאינו בבחי' גילוי גמור. ועי"ז יהי' יאר הוי' פניו אליך וזהו פניך.