תקעו בחודש

תקאתקעו בחודש

בס"ד. (ר"ה, רל"ד).

כבוד מל' כו' להודיע לבנה"א כו' ענין עולם האצילות כו' א"ק כו' בכסה בה"א באל"ף - ח"פ

ר"ה

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו, ופי' רש"י בכסה יום מועד קבוע לכך וכן ליום הכסא יבא ביתו (משלי ז') למועד הקבוע. וכן פי' במצ"ד, תקבובמצ"צ הוסיף לבאר שהה"א תמורת האל"ף. הנה ארז"ל בר"ה דל"ד ע"ב אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות כו' כדי שתמליכוני עליכם כו' ובמה בשופר, וכ"ה בפ"ק דט"ז ע"א, וצ"ל הלא כתיב ה' ימלוך לעולם ועד וכתי' ומלכותו בכל משלה ומהו ענין המלוכה שממשיכין בר"ה ע"י אמירת פסוקי מלכיות ותקיעת שופר, וגם מה שייך שע"י השופר ממשיכי' להיות בחי' מלוכה כו' דהתינח ע"י פסוקי מלכיות מביאים ראי' מן התורה שצ"ל בחי' מלוכה אבל שופר מה ענינו שיומשך ע"י השופר בחי' מלוכה.

דהנה כתי' מלכותך מלכות כל עולמים ששורש כלליות השתלשלו' העולמות הוא מבחי' מל' וכדי להיות בחי' מלוכה נא' תחלה כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו וכתי' להודיע לבני האדם גבורותיו כו', וצ"ל פי' ב' פסוקי' אלו שפי' וענין מ"ש וגבורתך ידברו הוא להיות כי בנין המל' היא מהגבורות דז"א וזהו כבוד מל' יאמרו שבחי' הדבור דמל' שנק' בשם אמירה בחשאי נבנה מבחי' הדבור דז"א שמתחלק בה"ג דז"א שז"ע וגבורתך ידברו, אך מ"ש אח"כ להודיע לבנה"א גבורותיו כו' מה"ע גבורות אלו לבנין המל' וגם מה ששינה שבכאן נא' גבורותיו ל' נסתר ובפסוק כבוד מל' נא' וגבורתך ל' נוכח, וגם משמע שעיקר ענין גבורות אלו שנק' בשם גבורותיו ל' נסתר הם להודיע לבני האדם שהם בחי' הנשמות שנולדים מיחוד זו"נ דוקא כנודע ואינם שייכים כ"כ לבנין המל' שהוא מהגבורות דז"א כנ"ל. והענין הוא דכתי' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, שחשיב בכאן ג' עולמות בי"ע, וכל הנק' בשמי קאי על עולם האצי' שאינה כמו ג' עולמות בי"ע שהם נבראי' בע"ג אבל אצי' הוא אלקות כו'.

ולהבין ענין בחי' עולם האצי' מהו ענין עולם האצי' שמאחר שהוא בחי' אלקות ואיך יתכן לקרוא בשם עולם שהוא לשון העלם והסתר כנודע. אך הענין הוא דמבשרי אחזה אלק' שכמו באדם הנה הנפש כלולה מעשר בחי' שכל ומדות, והרי אנו רואים שהשכל היא בחי' בפ"ע והנפש היא בחי' בפ"ע למעלה ממהות השכל שהרי הנפש נק' נפש המשכלת, והיינו שהשכל הוא הכלי שמתלבש בו אור הנפש להשכיל השכלות, אבל הנפש עצמה היא מהות אחר ממש, וכמו הארת האור המאיר מן השמש או מהנר, שבחי' האור הוא רק זיו והארה מן עצם כדור השמש או מהות הנר המאיר כו' והשמש עצמה או הנר עצמה הם מהות אחר, או י"ל באו"א שזהו כמשל תקגהתפשטות הענפים מהאילן שהעיקר הוא האילן והענפי' המתפשטי' אנה ואנה הוא רק כח ההתפשטות מן עצם האילן.

ועד"ז יובן למעלה ענין עולם האצי' הגם שבכלל נק' אצי' בשם אלקות לגבי הנבראי' דבי"ע שנבראו מאין ליש ממש, מ"מ גם בחי' אצי' הוא רק גילוי ההעלם מאור א"ס ב"ה, וכמו גילוי כחות הנפש בראי' ושמיעה או חו"ב כשהנפש מתלבשת להחיות הגוף הגם כי עצם הנפש היא למעלה ממהות חו"ב ורק כחותי' שהם הארות ממנה מתפשטי' בגוף להחיותו ע"י התלבשותה בכלי הגוף, ועד"ז יובן ענין ספי' דאצי' שנק' בשם גופין, או תיקונים (ע' בת"א בד"ה פתח אליהו, ובמ"א בד"ה אוא"ס למעלה עד אין קץ ובהביאור המתחיל אלי' הוי שכיח במתיבתא דרבי), ואינו נק' בחי' האצי' בשם אלקות ל' אלקה כמו שנק' הבורא ית' כ"א נק' אלקות לפי שאינה כמו בי"ע נבראי' נפרדים כ"א אלקות בל"א געטליך, היינו התפשטות כח הארת אוא"ס ב"ה, לא ע"ד בריאה יש מאין כ"א ע"ד גילוי ההעלם מאוא"ס ב"ה, אבל לגבי' ית' אין ערוך לך כתי' שכולם בחכ' עשית, שבחי' חכ' דאצי' נחשבת לגבי א"ס ב"ה כעשי' גופנית ויותר מזה כו', וע' בת"א בפ' וירא במאמר פתח אלי' השייך לפ' ארדה נא כו' שהתהוות אצי' הוא ע"י צמצום ומקום פנוי משא"כ בי"ע מאצי' הם רק ע"י פרסא כו' וכענין המשל כו', ומ"מ ג' עולמות בי"ע הם נבראי' בע"ג משא"כ בחי' האצי' שם איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי הם הכלים ג"כ חד בהון, שמתייחד בהם בחי' הארת אלקותו ית' להיות חד ממש, וכיחוד הנשמה עם הגוף שאז נק' בשם אדם כו', כמ"ש מזה במ"א באורך, אבל בי"ע הם נפרדי' בע"ג, והגם שגם בבי"ע יש בחי' הביטול וכענין מ"ש וכל צבא השמים לך משתחוים מ"מ הרי ארז"ל הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפן פי' שכאשר נמשך להם המשכת אוא"ס ב"ה יתר מהחוק הקצוב להם אזי נתבטל היש שלהם לגמרי ונתבטלו ממהותן לגמרי ונכללו באין, וזהו ענין ושרפן שנכללו בבחי' האין לגמרי והיינו להיותן בע"ג ומדה א"א להם לקבל יתר מכפי חוק הקצוב להם וכאשר נמשך להם תוס' הארה שז"ע הושיט אצבעו היינו הגילוי יתר מחוק הקצוב תקדנתבטלו לגמרי כו', אבל בחי' האצי' שם מתייחד אוא"ס ב"ה בהם ביחוד גמור עד שגם איהו וגרמוהי ג"כ חד בהון כו'.

ב) וביאור הענין יובן בענין ההפרש שבין אצי' לבי"ע, במה שנת"ל בדרז"ל הושיט כו' ושרפם שכאשר נמשך במלאכי' דבי"ע הגילוי יתר מחוק הקצוב נתבטלו ממציאותם, והיינו להיות בבחי' גבול ומדה שמלאך בשליש העולם עומד, ולכאו' יפלא מדוע גם בכלים דאצי' שהם ג"כ בחי' גבול למה לא יתבטלו גם הם כאשר נמשך תוס' וריבוי אור מא"ס המאציל ע"י העבודה דתומ"צ וכנודע שע"י העבודה בתומ"צ נמשך להוסיף אור באצי' ותוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר, ולמה לא יתבטלו מחמת זה ממהותם כענין מה שהמלאכים דבי"ע מתבטלים ונכללי' באין ע"י הגילוי שהוא יתר מחוק הקצוב להם.

אך הענין הוא דהנה בכתהאריז"ל מקשה בענין הצמצום שסילק אורו הגדול על הצד ולא נשאר כ"א רשימה ומהרשימה הוא שורש הכלים ואח"כ נמשך הקו שממנו שורש האורות, ולכאו' מאחר שאח"כ נמשך הקו ומאיר הארת אוא"ס ולמה הי' צ"ל הצמצום תחלה שסילק האור עד שלא נשאר רק רשימה הלא גם כשנמשך הקו מתקיימים הכלים ג"כ, ותירץ מאחר שכבר נתהוו הכלים ע"י הרשימה הנה אח"כ הגם שנמשך האור ע"י הקו מ"מ אינם מתבטלים עי"ז, ועד"ז יובן ג"כ בענין התוס' אור שממשיכי' ע"י קיום התומ"צ שהגם שתוס' של הקב"ה מרובה על העיקר מ"מ מאחר שכבר נתהוו אינם מתבטלי'.

והגם דאיתא בזהר בענין אחליפו דוכתייהו אור החסד בכלי הגבורה שמחמת עוצם הגילוי שמתגלה עליהם מתבטלים ממציאותם וכלי הגבורה מקבל אור החסד וכלי החסד מקבל אור הגבורה, וכענין דכתי' המשל ופחד תקהעמו עושה שלום במרומיו בין כלי החסד וכלי הגבורה להיות כאו"א מקבל הפוכו כו' וכמשל שני שרים שהם מנגדי' זל"ז בתכלית שכאשר בא המלך מחמת גודל פחדם ואימת המלך שנופל עליהם הם בטלים לגמרי כאלו לא היו מנגדי' זל"ז כלל, הנה מזה עצמו יובן שגם בעת החליפין שמתחלף אור החסד להאיר בכלי הגבורה אם שכלי הגבורה מתבטל להיות כלי לאור החסד שזהו היפוכה ממש שכלי הגבורה היא להיות בבחי' תגבורת ההעלאה ולצמצם השפעתה למטה, ואור החסד הוא היפוכה להיות בבחי' השפעה למטה, מ"מ אין זה ביטול לגמרי מכל וכל שהרי גם בעת החליפין ה"ה נק' כלי הגבורה וכלי החסד נמצא שיש להם כח הראשון רק שמפני עוצם הגילוי הם מקבלי' היפוכם שזהו מחמת שכלים דאצי' הם רך כקנה לסבול מנגדו אבל אין זה ביטול לגמרי מכל וכל, ונמצא יצא לנו מזה שגם כשנמשך תוס' אור עד שגם אחליפו דוכתייהו מ"מ ה"ה במציאותם כמו שהם ואינם מתבטלי' ולא כמו המלאכים דבי"ע שכאשר נמשך להם יתר מחוק הקצוב נתבטלו לגמרי כו'. אך הענין הוא שזהו מפני כי הכלים דאצי' הם ג"כ אלקות כמו האור רק שזהו הכח שיש בא"ס על בחי' הגבול וכמ"ש העה"ק שאם אתה אומר שאוא"ס הוא כח הבבע"ג ואין לו כח בגבול אתה מחסר שלימותו והגבול הנמצא ממנו תחלה הם כלי המדות דאצי' ולכן איהו וגרמוהי שהם הכלים חד בהון, וזהו שכאשר נמשך תוס' גילוי אוא"ס הם מתכללים ואינם מתבטלים כ"א ע"ד אחליפו דוכתייהו דאור החסד בכלי הגבורה ואור הגבורה בכלי החסד, משא"כ בבי"ע שהם נבראים יש מאין לא ימצא בהם אופן ההתכללות עד"ז כלל כ"א שכאשר נמשך בהם יתר מחוק הקצוב מתבטלים לגמרי מכל וכל כו'.

ועוי"ל ע"פ מה שנת' בד"ה מי כמוכה באלים, שבריאה יש מאין א"א להיות כ"א בדרך העלם והסתר הבורא מהנברא היינו דבר המהוה מדבר המתהוה, שאל"כ א"א להיות מציאות התהוות היש כ"א שהאין המהוה אותו מוסתר ממנו, ואינו ע"ד עו"ע או משפיע ומקבל כמשנ"ת שם באורך, ולכן בבי"ע שהם נבראים כאשר הושיט אצבעו הקטנה פי' שנתגלה האין המהוה היש דמלאכי' דבי"ע יתר מחוק הקצוב היינו כפי סדר הבריאה, נתבטלו ממציאותם לגמרי ונכללו בבחי' האין, וע"ד כמו אם הי' מתגלה על הארי' עד"מ שורשו ומקורו ברוחניות הי' הארי' שלמטה מתבטל לגמרי, ולכן כל מה שנברא בשי"ב אינם מציאות אמיתי כמשנ"ת שם באריכות, אבל אצי' הוא גילוי ההעלם מאלקות, שזהו אצי' בעצם היינו מה שנתגלה מבחי' ההעלם, ולכן ע"י תוס' אור תקוהגם שתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר מ"מ הנה זהו שמתגלה עוד מה שהי' נעלם תחלה ולכן אינו שייך לומר שיתבטלו עי"ז כו'.

וזהו מה שנק' אצי' אלקות ועכ"ז שייך לקרוא אצי' בשם עולם והיינו לפי שפי' אצי' הוא ל' ירידה והמשכה וכמו ויאצל מן הרוח שנא' במשה שהיא הפרשת הארה מבחי' משה שיומשך על ע' איש הזקנים שהם היו למטה במדריגה מבחי' משה (ולכן היו יכולים להשפיל א"ע בבחי' בשר כמ"ש מזה במ"א) והיינו מה שיומשך הארת משה למטה במדריגה זהו הנק' אצי' בלה"ק שנאצלה הארה מבחי' משה על הזקנים, ועד"ז יובן ענין האצי' שהוא הפרשת הארת אוא"ס להאיר בבחי' הגילוי מבחי' ההעלם שהי' תחלה (היינו בחי' העלם האור להתכלל במאור שז"ע הצמצום כו') ולכן נק' אצי' בשם אלקות בל"א געטליך היינו בחי' הארת אוא"ס ע"י בחי' הצמצום אבל גם אחר הצמצום ה"ה בחי' אלקות ולא בריאה יש מאין כמו ג' עולמות בי"ע, שהם נבראי' נפרדי' כו', ומ"מ נק' בשם עולם שגם אצי' הוא מל' העלם כו' וכמ"ש במ"א מזה בענין העולמות שנק' עולמות הא"ס כו', ואכמל"ב.

ג) והנה התהוות הבריאה דבי"ע הוא מבחי' הדבור כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו, וכל העשרה מאמרות נק' בשם דבור (רק שזהו דבור המל' הנק' בשם אמירה כמ"ש ביאור ד"ז במ"א). והענין הוא דהנה ענין הדבור נראה ונגלה כמו שהוא דבר נפרד ויוצא לחוץ, ואינו כמו המחשבה שמתאחד יותר עם בחי' האדם החושב המחשבה, משא"כ כשהוא מדבר הרי נראה ונגלה האותיות כמו שהם נפרדים מהאדם, ומה גם כי פעולת הדבור הוא בכדי שישמע זולתו ויבין הדבר, כמו האדם המדבר שפעולת הדבור הוא בכדי לגלות לזולתו שלעצמו א"צ לבחי' הדבור כלל, ומאחר שפעולתו הוא בכדי שיבין זולתו בהכרח לומר שזהו מה שהוא בכח נפשו שיופרד מבחי' עצמותו להתגלות לזולתו, משא"כ המח' היא מגלה לעצמו ע"ד מה שהדבור מגלה לזולתו כמ"ש מזה במ"א בסוף מאמר והר סיני בד"ה רכב אלקי' כו' והרי תקזבהכרח לומר שבחי' לבוש המחשבה מתאחדת יותר להיותה מכחות הנפש מה שמגלה לעצמו ולא לזולתו כו'. ועד"ז יובן למעלה שבחי' הדבור הוא המקור להתהוות עולמות בע"ג, והגם כי הדבור אינו דבר נפרד ח"ו כי אין לך דבר שחוץ ממנו כו' מ"מ דברה תורה כלשון בנ"א בכדי לשכך את האוזן להבין דבר מתוך דבר שענין בחי' דבר ה' הוא מקור לבחי' העולמות הנבראי' דבי"ע כו', משא"כ בחי' המח' העליונה היא הגבה למעלה מבחי' המקור לעולמות הנבראי' ונפרדי' דבי"ע, ומבחי' זו לא היו יכולים להתהוות עולמות דבי"ע בבחי' נבראים בע"ג (ומ"ש בזהר דבמח' אחת נבראו כל העולמות זהו בחי' מח' הקדומה שנבראו כל העולמות ממנה בדרך כלל, אבל לא נתהוו בבחי' בריאה יש מאין כ"א ע"י בחי' הדבור דע"מ, ובמ"א נת' שזהו ההפרש בין מאמר א' לע"מ ע' מזה בד"ה כי תבואו ושבתה שלא נדפס) כ"א היו בבחי' הביטול לגמרי וע"י בחי' הדבור נבראו ונשתלשלו העולמות להיות בחי' ג' עולמות בי"ע בבחי' נבראי' בע"ג כו'.

ולהבין ההפרש בין מה שעלה במח' למה שנפרט אח"כ בדבור, יובן ע"פ מה שנת' במ"א שא"ק נק' אדם דבריאה, ועקודים נקודים שהם בחי' ע"י וא"א נק' אדם דיצי', וכלליות האצי' נק' אדם דעשייה, ובחי' אצי' דכלליות אינו אלא אוא"ס כו'. והענין הוא דהנה בכלל יש י' ספירות, חכ' באצי' כמ"ש בת"ז דאבא מקננא באצי' ואימא עילאה בבריאה ושית ספירן ביצי' ואימא תתאה בעשייה, ובחי' כתר הוא הכולל גם א"ק נק' קוצו של יו"ד. והענין הוא דהנה אוא"ס כשמו כן הוא אין לו תחלה ואין לו תכלה והי' יכול להיות ממנו תקחספי' לאין קץ ותכלית ואעפ"כ לא נתהוו כ"א ע"ס, ומוכרח שזהו מפני שכך עלה ברצונו להיות רק ע"ס, ובחי' רצון העליון זה של א"ס ב"ה להיות התהוות ע"ס נק' א"ק. אך כשם שלא מחשבותי מחשבותיכם כך אין רצונו דומה לרצונינו, פי' שממחשבת האדם שאפי' אם יחשוב [הרבה] לא יתהווה מזה מאומה, משא"כ למעלה כשעלה במחשבתו נתהוה הכל, כך אין רצונו ית' דומה לרצונינו שמרצון האדם לא יתהוה מאומה אבל למעלה כשעלה ברצונו הפשוט שיתהוו ע"ס תיכף ומיד נתהוו כו' והן כלולות ברצון העליון הנ"ל, ואח"כ נתהוו להיות ע"ס ממש בגילוי ואז יכול להיות מהם השפעה, משא"כ בעודם כלולים ברצון העליון הנ"ל לא הי' באפשרי להיות מהם השפעה כו' ומ"מ שם נמצאו ושם היו. וזשה"כ יהי אור ויהי אור שלכאו' ה"ז כפל הלשון וכן בכ"ד כמו יהי רקיע יהי מאורות, אך הענין הוא דפעם ראשון יהי אור הוא כמו שנתהוה בא"ק שהוא בחי' מח' הקדומה שעלה ברצונו שיהי' ע"ס דוקא כנ"ל והאור הוא אור קדמאה כמ"ש בזהר, ואח"כ אמר ויהי אור הוא שנמשך מא"ק להתהוות האור למטה בבחי' עשייה דכלליות, ובחי' א"ק הוא הנק' רעוא דכל רעווין, ולכן בציור תמונת היו"ד עושי' תחלה הקוץ של היו"ד ואח"כ עושי' עצם היו"ד, ואין עושי' היו"ד עצמו תחלה, להיות כי מהקוץ שהוא בחי' א"ק רדכ"ר הוא שנמשך היו"ד עצמו בחי' חכמה כו'. וכיוצא בזה הי' מרגלא בפומי' דהה"מ נ"ע עמ"ש קורא הדורות מראש, שקורא את הע"ס מראש הוא בחי' א"ק להיות נמשכים ומתגלים למטה כאדם הקורא לחבירו הנראה לו שם ראובן בא לכאן. ולזה מבואר בע"ח שרגלי א"ק מסתיימים בעשייה כי בבחי' הרצון עליון הנ"ל נכלל הכל גם התהוות סוף המעשה כו', ואדרבה סוף מעשה עלה במח' תחלה ויש בסוף המעשה כוונת נעיצת התחילה יותר מבבחי' ראש המתפשט כמ"ש במ"א, ולכן בכדי להמשיך רצון על בחי' מלוכה לא די במה שאומרי' פסוקי מלכיות בבחי' דיבור כ"א צריך תשע תקיעות דוקא בבחי' מעשה, ובמוסף דר"ה נא' ועשיתם עולה כו' בחי' מעשה להיות כי בסוף המעשה דוקא יש כוונת נעיצת התחילה.

ד) אך עדיין צ"ל מאחר שמה שנתהווה כל הבריאה במה שעלה ברצונו הפשוט לא הי' יכול להיות נמשך מזה עצמו ההשפעה למטה כנ"ל תקטא"כ מהו פעולת התהוות זו ולאיזהו צורך, וגם אם מזה לא הי' יכול להיות ההתהוות למה נק' א"ק בשם אדם דבריאה שהוא בחי' בריאה שבכלליות העולמות כו'.

ויובן בהקדם שם א"ק שהוא מורכב משני דברים הפכים ונגדים ששם אדם נופל על הנברא ומחודש וכמ"ש ויברא אלקי' את האדם בצלמו כו' שנא' ל' בריאה באדם, וכן כתי' אשר ברא אלקי' אדם (דברים ד' ל"ב), וכתי' אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, ושם קדמון הוא הוראה שאיננו נברא ומחודש כ"א קדמון, ולכאו' יפלא למה הרכיבו ב' ענינים שונים יחד להקראות אדם שזה יתכן על המחודש, וקדמון שזהו על בלתי מחודש. אך הענין יובן בהקדם מעלת האדם שנתייחד לו בחי' ומדריגה בפ"ע בד' בחי' דצח"מ שהוא מעלת היותו מדבר שלא ימצא זה בבע"ח, ולכאו' הלא עיקר מעלת האדם הוא במה שהוא בר שכל ומשיג ולמה ע"ש חכמתו לא נבדל לו להיות נק' עש"ז בבחי' ומדריגה בפ"ע כ"א על מעלת הדבור הנמצא בו ע"ש זה דוקא הובדל לו להיות נק' בבחי' ומדריגה בפ"ע, ולכאו' הלא מעלת החכמה יש לה יתרון על הדבור שאינו רק אותיות לבד, אך הענין הוא דהנה חכ' יש אצל בע"ח ג"כ רק שהוא במיעוט כמו שתשמור הבהמה א"ע מנזק כמו שלא תפול באחת הפחתים וכדומה או שתמשוך אחר אכילה ושתי', ומצינו בשועל שנק' פקח שבחיות ששם זה מורה על ריבוי חכמתו נגד שארי הבע"ח שמזה עצמו מובן שיש חכ' גם בבע"ח, ובאמת גם בצומח ודומם ימצא בחי' החכ' אך אינה השכלה כ"א ז"ע השמן שאנו מוצאים בכל דבר כי כולם בחכ' עשית ולכן יש חכמה בכל מה שנברא בשי"ב, אכן מעלת האדם הוא היותו מדבר שזה לא יש בכל שארי הנבראי' שנבראו בשי"ב זולת באדם, ועש"ז הוא נק' מדבר ע"ש הדבור ולהיותו חלוק בזה מכל הנבראי' לכן חלקו זה במין בפ"ע.

והנה אנו רואי' שפעולת הדבור הוא לגלות העלם הצפון אצלו כמו אם יצטרך לגלות לזולתו איזהו מדה שבלב אם אהבה או כעס הנה הוא מגלהו ע"י הדבור, ונמצא כי פעולת הדבור שמגלה לזולתו ענין הכמוס אצלו ובלתי הדבור א"א לגלות לזולתו כלל, כי גם אם יחשוב כל היום כולו לא יבין תקיזולתו כלל מה הוא מחשב, כ"א ע"י הדבור דוקא יתגלה לזולתו הענין שרוצה, והנה כמו שפעולת הדבור הוא לגבי זולתו כן הוא פעולת המחשבה לגבי עצמו, עד"מ כשישכיל איזה השכלה חדשה שבתחילה מאיר רק דרך ברק המבריק, ואינו יודע עדיין פרטי דבר ההשכלה כלל, כ"א ע"י שתתלבש ההשכלה באותיות המחשבה, וכן גילוי הרצון שירצה באיזהו דבר זהו ג"כ ע"י אותיות המחשבה, ונמצא כי פעולת המחשבה לגבי עצמו הוא כמו פעולת הדבור לגבי זולתו שכשם שהדבור מגלה את ההעלם שלו לגבי זולתו כן המחשבה מגלה העלם העצמי לגבי עצמו. והנה למעלה כתי' כי לא מחשבותי מחשבותיכם, וכן הוא בענין הרצון וכנ"ל, והיינו שכאשר האדם ירצה ויחשוב כל היום לא יתהוה מזה מאומה כ"א ע"י דבר מלך שלטון יעשה זולתו אבל שיעשה ע"י הדבור בעצמו זה לא ימצא כלל, אבל למעלה מיד שעלה ברצונו הנה מזה עצמו נתהווה תומ"י. וזהו בחי' אדם קדמון שנק' בשם מחשבה הקדומה פי' למה תארו רצון זה בשם מחשבה היינו להיות כי גילוי העלם הרצון העצמי לגבי עצמו הוא ע"י המחשבה ולכן בחי' רצון הקדמון תארו בשם מחשבה הקדומה כו', וזהו בחי' א"ק שפי' אדם הוא להיות כי עלה ברצונו שיהי' ע"ס דוקא שהם בג' קוין ציור אדם, ואם כי מצד היותם בבחי' הרצון עדיין אינו נמשך מהם למטה כנ"ל מ"מ כשהם נמשכי' למטה באצי' שנק' עשי' דכלליות נעשה בחי' אדם, וע"ש שהמקור הוא ממה שעלה ברצונו לכן נק' בשם אדם, ולהיות כי הוא ית' הוא קדמון כן מחשבתו היינו לבוש רצונו ית' הוא ג"כ קדמון ולכן נק' אדם קדמון שהוא בחי' מח' הקדומה ששניהם כוונה אחת.

ה) והנה בחי' מח' הקדומה זו זהו מ"ש בע"ח שכשעלה ברצונו הפשוט להטיב לברואיו, שתומ"י שעלה ברצונו נתלבש רצון זה באותיות המח' ומיד נתהוה בכלליות שעש"ז נק' בחי' א"ק בשם אדם דבריאה, ואמנם מבחי' זו עדיין לא הי' יכול להיות נמשך למטה להיות התהוות הנבראי' כ"א כאשר נפרטו בדבור אז נתהוו פרטי הנבראי' בבחי' בריאה יש מאין, ופעולת התהוותם תחלה בבחי' כלליות ע"י בחי' מחה"ק הוא בחי' א"ק כדי שיהי' נמצא בחי' ביטול היש לאין כמ"ש מזה במ"א שזהו תכלית המכוון שיהי' בחי' יש ושיהי' היש בטל לאין כו', וזהו שורש ענין ב' בחי' התהוות אלו דכלליות ופרטיות שע"י שנפרטו בדבור בפרט עי"ז נתהוו בבחי' מציאות היש, וע"י שנתהוו תחלה בכלל בבחי' המחה"ק דא"ק עי"ז ימצא בחי' הביטול בנבראים שיהי' בבחי' ביטול היש לאין כו'.

וע"פ הקבלה מל' פה היא בחי' עולם הדבור היא מקור לכל בחי' ההשתלשלו' דבי"ע כו', אמנם כדי להיות בחי' הדבור דמל' זהו ע"י גבורות תקיאוצמצומים רבים בכדי שיהי' בחי' הדבור בבחי' אותיות רבים שונים זמ"ז בכדי להחיות נבראי' בע"ג ששונים זמ"ז בטבעם ומהותם, וכמ"ש מה רבו מעשיך ה' שיש ריבוי התהוות הנבראים בכל מין מפרטי מיני דצח"מ כו', כמ"ש מזה באורך בד"ה ויהיו כל הפקודי' ובדרוש עציון גבר, וכנודע מענין הרל"א שערים שמתגלגלי' פנים ואחור, שלכל נברא יש צירוף אות פרטי מחילופי' ומתמורות וחילופי חילופיהן ותמורות תמורותיהן כו' כמ"ש במ"א, וכדי שיבנה בחי' בנין עולם הדבור בצירופי' ואותיות רבים בכדי להוות ולהחיות עם רב וכל מיני דצ"ח בפרטיות זהו ע"י הגבורות דז"א שמפררים את הקול לצאת בה' מוצאות פה העליון דמל' ע"י ה"ג מנצפ"ך דז"א.

וזהו כבוד מלכותך יאמרו היינו בחי' בנין הנוק' דז"א בריבוי התחלקות האותיות שזהו נק' כבוד מלכותך, כי כבוד הוא בחי' ל"ב נתיבות חכ' שבמל' דאצי' והוא בחי' ההתחלקות במל' דוקא דרך כלליות ואח"כ מתחלקי' מל"ב נתיבות האלו לפרטי פרטיות עד אין שיעור וכידוע של"ב נתיבות הללו הם ל"ב ויאמר אלקי' כו' שכוללי' כל הבריאה. וזהו כבוד מל' יאמרו וגבורתך ידברו שעיקר בנין המל' מהגבורות דז"א מהתחלקות הבל קול המדות שמתחלק בה"ג מנצפ"ך שזהו נק' גבורתך לנוכח להיותם מבחי' ז"א שנק' עלמא דאתגליא לגבי עצמיות המאציל, ולכן חסד דז"א נק' אתה לנוכח וכמו"כ בגבורות דז"א נא' וגבורתך לנוכח להיותו בחי' עלמא דאתגלי' כו', וטעם אומרו על האותיות דמל' ל' אמירה, ואותיות ההתחלקות דז"א בשם דבור, כי מבחי' הגילוי שבעליון נעשה בחי' העלם לתחתון, ואמירה בחשאי כמו בחי' מחשבה שבלב, ודבור בקול, ולפי שמהתחלקות הקול דז"א נבנה בנין המל' ע"כ אמר דאמירה שבמל' נעשה מדבור דז"א שמתחלק בה"ג כנ"ל.

ו) והנה מתחלת הבריאה נמשך בחי' זו מצד בחי' כי חפץ חסד הוא, וכנודע מענין מ"ש בע"ח כד סליק ברעותא למיברא עלמא, שז"ע להטיב לברואיו מצד כי טבע הטוב להטיב ששרשו מבחי' כי חפץ חסד בחי' חסד שבחפץ ה' כו', כמ"ש ביאור ענין זה במ"א, ועכשיו באתעדל"ת תליא מילתא תקיבלהמשיך בכל ר"ה חיות חדש על כלליות השנה כי כמו שהראש בכלל כולל כלליות החיות של כל הגוף שבהראש הוא משכן המוחין, והגולגולת הוא בחי' הרצון שהוא בחי' גלגלתא דחפי' על מוחא, וכמו"כ בבחי' הזמן הנה חדש תשרי בכלל הוא המקור לכל חדשי השנה ור"ה הוא בחי' הראש שכולל כלליות החיות מן כל השנה, כי י"ב ר"ח הם נגד י"ב שבטים, וג' רגלים הם נגד ג' אבות פסח נגד אברהם לושי ועשי עוגות והוא חסד דרועא ימינא, שבועות מ"ת בקול השופר אילו של יצחק, וסוכות בחי' ויעקב נסע סוכתה, והמה תרין דרועין וגופא, וחנוכה ופורים הם תרין ירכא קשוט וכ"ז הוא בחי' הגוף, אבל בר"ה הוא בחי' ראש שבו נכלל חיות כל הגוף והוא כנגד אדה"ר, ויוהכ"פ נק' ג"כ ר"ה בכתוב כמ"ש (יחזקאל מ' א') בראש השנה בעשירי בחדש, ואיזהו ר"ה שהוא עשירי בחדש הוי אומר זה יוהכ"פ של יובל כמ"ש בפרש"י ובמצ"ד ג"כ, והוא בחי' נשמה ופנימיות שבבחי' הראש, שגם בבחי' הראש יש פנימיות וחיצוניות, וכ"כ בפרע"ח שביוהכ"פ הנסירה בסוד הפנימיות ובר"ה בסוד החיצוניות.

וההמשכה הוא ע"י בחי' ביטול הנבראי' בחי' ביטול היש לאין, שהוא בחי' דבר חדש כמו צפור המדברת. וביאור הענין הוא דהנה לב מלכי' אין חקר, ובכדי שיפנה לבקשת ההדיוט ושפל אישי' הוא ע"י שמביא דורון דבר חדש כמו צפור המדברת עד"מ שהגם שהאדם מדבר יותר נאה מהצפור ומדבר דבר שכל כו' מ"מ אין זה דבר חדש במה שהוא מדבר מאחר שהוא מין המדבר, אבל כאשר מלמדי' הצפור שתדבר גם היא זהו דבר חדש מאחר שהיא ממין הבעלי חי ועכ"ז היא מדברת (והיינו מפני היותה הממוצע בין הבע"ח ובין המדבר כמ"ש מזה במ"א) זהו דבר חדש ועי"ז נפנה לב המלך גם לבקשת ההדיוט כו', ועד"ז יובן למעלה שאין ערוך לך כתי' וכלליות תקיגההשתל' כלא וכאין חשיבי וכטפה נגד הים נחשבו, ויותר מזה לאין ערוך שהרי הטפה היא מהות מים והים הוא מים רק שהטיפה היא דבר מועט ובהים המים הוא בריבוי מאד, וגם הלא אר"י יכולני לשער כמה טפות יש בים שנמצא יש השערה ומספר בזה, משא"כ לגבי' ית' נא' אין ערוך לך כלל ואתה הוא קודם שנבה"ע ואתה הוא לאחר שנבה"ע בלי שום שינוי כלל ואני הוי' לא שניתי כתי' והיינו מטעם הנ"ל שכלא חשיב (אשר באמת ע"י התבוננות זו יכול לבוא גם לבחי' ביטול אמיתי ולא ביטול היש לבד, ועכ"פ לביטול היש לאין בנקל לבוא מהתבוננות זו), ובכדי לפעול איזה דבר מה שיומשך המשכה חדשה בנבראי' ונת' שאין ערוך לך ואם צדקת כו' הוא רק ע"י שמביא דורון מדבר חדש היינו בחי' ביטול הנבראי' לאין שהגם שמלאכים עומדים בבחי' ביטול משי"ב, ובדעת יותר ידברו (וכנודע מענין סיבוב הגלגלי' ג"כ שמה שהשמש זורח ממזרח ושוקע במערב זהו ענין ההשתחוואה שלה מפני כי שכינה במערב כו') מ"מ אין זה דבר חדש כלל מאחר שהגוף שלהם הוא רק משני יסודות אש ורוח כמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, וגם ארז"ל כלום יצה"ר יש ביניכם (בשבת דפ"ח א') שנמצא שאין זה רבותא במה שהם בטלים, אבל האדם שמלובש בגוף ונה"ב שמגשם את האדם, ומה גם כי עיקר חיותו תלוי בדברים גשמי' כמו שאם לא יאכל יפרד נפשו מגופו הגשמי ואם לא ישן ג' ימים יהי' ג"כ כן כנודע ממארז"ל שלוקה וישן כו', שנמצא מקושר בדברי' גשמי' מאד וגם כי הנה"ב מסתיר מאד ויצרו הרע מראה לו בתחבולותיו דברי כזב להטעות אותו מדרך הישר ח"ו, ועכ"ז מסגף א"ע וע"י התבוננות הנ"ל פועל גם בגופו ונפשו הבהמית בחי' ביטול היש לאין (עכ"פ כנ"ל) דבר זה יקר מאד להיות זהו דבר חדש כמו צפור המדברת, ועי"ז מתעורר לב המלך מלכו של עולם, שיומשך בחי' רצון על מלוכה, ושיומשך בר"ה המשכה חדשה בשפע הפנימיות כו' כמשי"ת אי"ה.

ז) וזהו תקעו כו' בכסה ליום חגינו, פי' בכסא כס א' כי הה"א שבתיבת בכסה היא תמורת אלף כנ"ל, שבחי' אלף מכוסה תקידונעלם, והיינו בחי' הא' מתיבת ראשית השנה דכתי' ארץ אשר הוי' אלקיך דורש אותה מראשית השנה, כתי' מרשית חסר א' להיות כי הא' מכוסה שז"ע כס א', וע"ז הוא הדין והמשפט בר"ה כי בכל ער"ה לעת ערב מסתלק החיות משנה העברה והעבודה היא להמשיך בר"ה ע"י התקיעות והברכות שפע חיות אור חדש, והדין והמשפט הוא על בחי' ההעלאת מ"ן מתומ"צ משנה העברה, ומקשי' ע"ז מאחר שבכל ער"ה לעת ערב מסתלק חיות שנה העברה וההמשכה חדשה נמשכת ע"י התקיעות והברכות שזהו ביום ר"ה, ומאין נמשך חיות וקיום העולמות מן ער"ה עד יום ר"ה שעת התקיעות, והתירוץ ע"ז כי בכ"ד יש פנימיות וחיצוניות וכמו שאנו רואים שבבחי' כח המעשה יש פנימיות וחיצוני', שכח הזריקה שבכח המעשה לבחי' חיצוניות כח המעשה יחשב, והראי' לזה שהרי גם בבע"ח יש ג"כ כח הזריקה שע"י דריסתה ברגל מנתזין צרורות מתחת רגלי' כמארז"ל במשנה א' פ"ב דב"ק שזהו מתולדת הרגל, וא"כ כח מעשה זה באדם המדבר לבחי' חיצוניות יחשב, אבל כח המעשה שבבחי' הכתיבה והציור ה"ה בחי' פנימיות יותר שהרי מלובש השכלה במעשה זו איך תקטולצייר כו', וכמו"כ בדבור אנו רואים ג"כ שיש בדבור פנימיות וחיצוני' כמו שכשהוא מדבר סכלות והוללות זהו בחי' חיצוניות הדבור, אבל כשהוא מדבר דבר שכל הרי מתלבש השכל באותיות הדבור, וה"ז הוא בחי' פנימיות הדבור שהוא לבוש להשכל כו', וזהו כענין ההפרש בין ר"ח לשאר ימי החדש, שענין ר"ח הוא שהדבור מקבל מחכמה (ע' בלק"ת בד"ה והי' מדי חדש ובהגהות לשם שלא נדפסו, וע' בס' תרט"ז פערטיל בד"ה והי' מדי חדש כו'), ועד"ז יובן למעלה בבחי' דבר ה' המחי' ומהוה כל עולמות הנבראי' יש בחי' פנימיות וחיצוניות, והחיצוניות אינה מסתלק כלל ומזה הוא בחי' קיום העולמות, ועיקר הדין והמשפט הוא על בחי' שפע הפנימיות בחי' המוחין בבחי' השפע פנימיות בהולדת נשמות מבחי' יחוד פנימי דזו"נ, וע' מזה בסידור בד"ה להבין ענין תקיעת שופר ע"פ כוונת הבעש"ט ז"ל.

וביאור הענין הוא הנה פעם ראשון בתורה נז' מלוכה גבי קרי"ס דכתי' ה' ימלוך לעולם ועד, ולכן אנו אומרים מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה שבעת בקיעת הים ראו בניך בחי' מלכותך כו' והכוונה היא על בחי' פנימיות המל' שהרי ראו בחי' מלוכה זו בשעת קרי"ס שאז הפך ים ליבשה, וכנודע מענין ים ויבשה ששניהם במל', רק שארץ הוא בחי' מל' שמתגלה להוות נבראי' דבי"ע, וים הוא בחי' עלמא דאתכסיא המעלמת ומסתרת אורות דאצי' בתוכה בכדי שתוכל בחי' המל' להיות מקור להתהוות היש דבי"ע כמ"ש במ"א, וענין קרי"ס שנקרע הים הוא בחי' ההעלם שמעלים אורות דאצי' ונתגלה להיות כמו ארץ היינו בבחי' אתגליא, ונמצא כי גילוי המלוכה שהי' אז זהו מבחי' פנימיות המלוכה, ועל בחי' גילוי זה נא' להודיע לבני האדם גבורותיו תקטזפי' שבכדי שיתגלה לבני האדם הם הנשמות בחי' גילוי פנימיות המל' הי' צריך להיות לזה בחי' גבורותיו, פי' שזהו ג"כ ע"י צמצומים, אך לא בחי' הצמצומי' כנ"ל להיות התחלקות האותיות דע"מ כ"א נק' גבורותיו פי' גבורות שלו שהם יותר נעלים כו' והיינו דכתי' לך ה' הגדולה והגבורה וארז"ל הגדולה זו מע"ב, והגבורה זה יצ"מ והיינו בחי' גבורה שנא' טוב א"א מגיבור, וממשיכים בחי' זו ע"י איזהו גבור הכובש את יצרו שע"י שכובש את יצרו עי"ז [נמשך] מבחי' גבורותיו שהם ג"כ גבורות וצמצומים אמנם גבורות אלו הוא בכדי שיוכל להיות הגילוי והם הם תגבורת החסדים, וע"ד שמצינו ששמשון נק' שמשון הגבור שזהו גבורות והם תגבורת החיות ויתרון החיות על כל בני האדם שבחי' גבורה זו נמשך מבחי' גבורה דא"א ולכן הי' שמשון נזיר וכנודע שהנזיר ממשיך מא"א.

ח) ואמנם הנה עיקר ההמשכה זהו ע"י תקעו בחדש שופר בחי' מעשה (והגם כי נת' בדרז"ל כי תקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה מ"מ נגד בחי' הדבור נחשבת לבחי' מעשה) כי הדין והמשפט דר"ה זהו על הדבור כנ"ל ונודע כי אין חבוש מתיר א"ע לכן צ"ל ע"י בחי' מעשה דוקא. וגם כי עשייה לעילא ולכן מבטלין ת"ת לצורך מצוה שא"א להתקיים ע"י אחרים, והיינו כי אורייתא מחכ' נפקת, אבל שורש המצות הנה תרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן הם תר"ך עמודי אור בחי' כתר. ועוי"ל כי בשבת כתי' כי בו שבת כו' ומקשים מפני מה עיקר איסור מלאכה בשבת הוא בעשיית מלאכה ולא מדבור חול (כי זה שאמרו שלא יהי' דבורך של שבת כדבורך של חול זהו רק מדרבנן ואסמכוהו אקרא) הלא הוא ית' שבת מבחי' הדבור אשר בדבר ה' שמים נעשו ובשבת שבת מהדבור דע"מ והי' צ"ל עיקר השביתה בשבת מהדבור, והתירוץ ע"ז הוא מפני שדבורו של הקב"ה חשיב מעשה ולכן צ"ל עיקר השביתה ממעשה כי מדבור האדם לא יתהווה מעצם הדבור מאומה. ולפ"ז מובן ג"כ שבכדי להמשיך בחי' דבורו ית' זהו ג"כ רק ע"י מעשה דוקא ולא ע"י הדבור, ולכן צ"ל תקיעת שופר בחי' מעשה דוקא.

תקיזוסדר התקיעות הם תשר"ת, תקיעה ראשונה היא בחי' העלאה מלמטלמ"ע מן המיצר קראתי, פי' ע"י ההתבוננות שיתבונן כאו"א בנפשו שידע אינש בנפשי' מכל הדיבורים והמחשבות אשר לא לה' המה, וכ"ש אם נכשל באיזה מעשה בשוגג מכל אשר צוה ה' אשר לא תעשינה וכ"ש אם אשם בה ע"י העדר זהירותו, וכ"ש אם חטא במזיד, אשר אם יתבונן בזה היטיב יתמרמר לבו ויצעק אל ה' מעומקא דליבא, וזהו מן המיצר פי' מן צרת נפשו איך שנתרחק מאור פניו ית' כו'. שברים הוא בחי' יצחק שהוא בעבודה בחי' לב נשבר ונדכה ועי"ז נמשך להיות שבר ל' תקוה. תרועה הוא בחי' יעקב היינו לעורר ר"ר על ריחוקו מה', ואיך שניצוץ האלקי אשר בקרבו ירד מאגרא רמה לבירא עמיקתא. ואז אח"כ הוא תקיעה אחרונה שהיא היא ההמשכה להיות ענני במרחב י"ה.