וכי תאמרו מה נאכל

רפגוכי תאמרו מה נאכל

בס"ד.

מצות שביעית כו' אחותי רעייתי כו' עיקר הצמיחה כו' טחינה לישה אפי' - ז"פ

[בהו"ב]

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, וזרעתם וגו' ואכלתם מן התבואה ישן. הנה לכאורה הוא מיותר כל הפסוק ראשון שהי' צריך לכתוב וצויתי את ברכתי כו' ותו לא. ולהבין זה הנה ענין מצות שביעית הוא מרמז על לע"ל וכמשארז"ל מה שביעית משמט אחת לשש שנים כך העולם משמט אחת לששת אלפים שנה, וזהו ג"כ ענין מצות שבת ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת (וע' בד"ה וספרתם לכם בסופו בענין פי' משביעין ל' שבע שיש בשבת וכן בכלליות השנה בכל שנה ז' שבועות כו' להיותו על כלליות השנה, ועד"ז יובן ענין השמיטה שלששת שנים יש שנה שלימה שמיטה להיותו כלל יותר גדול, ומרמז על לע"ל שהוא אלף רפדהז' שמיטת הששת אלפים שנה), ולכך מצות שביעית חמור וכמשרז"ל כמה קשה אבקה של שביעית כו', לפי שהוא מרמז על לע"ל כו' (ולפ"ז יובל י"ל שרומז לנו"ן אלפים יובלות שהוא כלל היותר גדול. אך צ"ע מדוע בזמן שמנו יובלות לא הי' נוהג היובל כ"א שנה אחת ולפ"ז הי' צריך להיות בזמן מצות היובל ג"כ יותר משנה וע"ד שבת יום א' לבד ובשנה ז' שבועות ובשמיטה שנה שלימה, א"כ ה"צ ביובל ז' שנים עכ"פ (ולפי החשבון יגיע עוד יותר הרבה). אך י"ל ששנת היובל די רק הרמז מה שמוסיפי' שנה א' על השמיטה לרמז להיותו במדריגה יותר גבוה בחי' בינה, שי"ל שזהו גם למעלה מסדר זמנים (שזהו בז"א), ולכן הוא מתחיל מיוהכ"פ שהוא ג"כ למעלה מזמן הפשוט שהרי היצה"ר הוא השטן אין לו שליטה ביום זה, לכן השט"ן בגימ' שס"ד, וביום הכיפורים יום שס"ה הוא בחי' אשר היצה"ר אינו שולט, ובו עליית המל' בנעילה עד א"א שהוא הכתר בכלל, ולכן יובל שהוא וקדשתם את שנת החמישים, המשכת קדושה בטהרה דבינה, די מה שמוסיפי' שנה אחת על שנת השמיטה (ואפשר רומז על בחי' אחת היא יונתי וביוהכ"פ כתיב ג"כ אחת בשנה) משא"כ שמיטה היא במל' כמ"ש בפרדס בעה"כ ע' שמיטה).

והענין הוא דהנה כתי' פתחי לי אחותי רעייתי, שנש"י נק' בשם אחותי כי פי' אחותי הוא לשון התחברות כמו איחוי אלכסנדרית שהוא פי' התחברות, וכך נש"י נק' בשם אחותי שהם מחברים אלקות עם העולמות, דהנה כתיב בראשית ברא אלקי' שבריאת העולמות הוא מבחי' שם אלקים שנעשו בבחי' יש ודבר נפרד לעצמו וכמ"ש ומשם יפרד, אבל נש"י הם מחברים את העולם לאלקות שלא יהי' העולם יש ודבר נפרד לעצמו, אלא שיהי' העולם בטל לאלקות וכמ"ש ויקרא אברם בשם ה' אל עולם ולא אל העולם, שהעולם ואלקי' הכל א' לפי שהעולם בטל ממש לאלקות כו'. וזהו ממש שאנו אומרים רפהבכל יום מודים אנחנו לך שאתה הוי' אלקינו, שבכל נפש מישראל יש בו בחי' הודאה שהוא מודה שהכל בטל אצלו ואין העולם תופס מקום כלל לעצמו, לפי שכולא קמי' כלא חשיב, אעפ"י שאינו משיג בשכלו איך הוא קמי' כלא חשיב מ"מ הוא מודה שכן הוא האמת. וזהו מ"ש כי אל דעות הוי' שיש שני בחי' דעות ד"ע וד"ת, ד"ת הוא ממטה למעלה איך שהעולם הוא מאין ליש שהעולם הוא בחי' יש ודבר, וד"ע הוא מלמעלה למטה איך שלמעלה הוא היש האמיתי ולמטה הוא אין לפי שכולא קמי' כלא חשיב כו', וישראל הם מודים שהאמת כדעה העליונה שכולא קמי' כלא חשיב. וזהו שנקראו בשם אחותי שהם מחברים את העולם עם אלקות שלא יהי' העולם מסתיר כלל, וזהו מ"ש בן פורת יוסף, פורת אותיות תופר, והיינו שיוסף הוא מחבר ב' הדיעות ד"ע וד"ת יחו"ע ויחו"ת כי יוסף הוא יסוד צ"ע שהוא המחבר שמים וארץ כי כל בשמים ובארץ ות"י דאחיד בשמיא ובארעא כו'.

ב) ובזה יובן מאי דכתיב קרוב ה' כו' לכל אשר יקראוהו באמת, פי' שיהי' הקריאה שקורא לו ית' באמת שעי"ז יהי' גילוי בחי' אמת וכמ"ש ואמת הוי' לעולם, כי עולם הוא בחי' העלם שהוא מעלים ומסתיר על גילוי שם הוי', לפי שהעולם הוא בחי' יש ודבר נפרד כו', אבל אמת הוי' לעולם היינו שיהי' גילוי בחי' שם הוי' כמו שהוא בחי' אני ראשון ואני אחרון כו' שאותיות אמת מורים ע"ז איך שהוא ראשון ואחרון, לפי שהם אותיות ראש תוך סוף כו', א' הוא בחי' אני ראשון ות' הוא בחי' ואני אחרון ומ' הוא בחי' ומבלעדי אין אלקים, וכולא קמי' כלא חשיב ממש, וזהו ואמת הוי' לעולם שיהי' גילוי בחי' אמת בעולם איך שכולא קמי' כל"ח. וזהו שנש"י נק' בשם אחותי כו' לפי שהם ממשיכים בחי' אמת הוי' כו' ומחברים את העולם לאלקות שלא יהי' העולם מסתיר כלל, והיינו לפי ששרש נש"י הם בבחי' אחותי, לפי שנש"י עלו במח', והנה אנו רואים שהחילוק בין מחשבה לדבור שהדבור נעשה נפרד לחוץ, משא"כ המח' מתאחדת עם עצם הנפש ואינו נעשה נפרד כלל, וזהו ג"כ החילוק למעלה שכל העולמות נתהוו מבחי' דבור העליון וכמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו' ע"כ הם נראים ליש ודבר נפרד כו' משא"כ נש"י עלו במח' ע"כ הם מתאחדים באלקות, שהרי אפי' שכל א"א לחשוב בלתי אותיות המח' כו' והם מתאחדי' ממש עם השכל ומיד שנולד השכל נולדו עמו אותיות המח' כו', ע"כ גם אח"כ שירדו למטה הם ג"כ מתאחדים ובטלים לאלקות ומודים שהאמת הוא כדעה העליונה כו'.

רפווהנה זהו בחי' אהבה הטבעית שבנש"י וכמ"ש נר הוי' נשמת אדם, והיינו כמו שטבע הנר לעלות למעלה וליכלל בבחי' אש היסודי, כך נש"י הם חלק הוי' וכמ"ש כי חלק הוי' עמו ע"כ האהבה אצלם היא טבעית ליכלל וליבטל לאלקות כו'. והנה המעלה של אהבה זו היינו לפי שאין לה הפסק כמו אהבה של אח ואחות שהאהבה אצלם היא טבעית ואין לה הפסק כלל, וכך נש"י כל ימיהם הם תמיד בביטול הנ"ל מחמת טבע נפשותם שנעשה להם טבע ואין צריכין שום התבוננות לעורר את האהבה, וכמ"ש אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך, וכתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, וזו היא אהבה האמיתי' מנקודת אמת לאמיתו שאין לה הפסק ועומדת לעד כו'. אך הנה כתיב פתחי לי אחותי שצריך לפתוח ולהוציא את האהבה הנ"ל מהעלם אל הגילוי, והיינו אף שאהבה זו היא טבע, הוא רק בשרש הנפש כמו שהיא למעלה, אך כיון שירדה הנפש למטה ונתלבשה בגוף ונה"ב המכסה ומסתיר על אהבה זו ונראה העולם ליש ודבר נפרד כו' (וכתיב (משלי ריש סי' י"ח) לתאוה יבקש נפרד שכשהאדם משים רצונותיו בתענוגי העולם או בנצחונות ומדות רעות הוא בחי' נפרד, שלא יוכל להיות אצלו בחי' אור האהבה בגילוי לבחי' ה' אחד ושמו אחד) ע"כ צריך לפתוח את האהבה הנ"ל ע"י אתכפי' כו' ולשבר את ההסתר וההעלם של נה"ב כו' (וזהו שורש ענין ספה"ע שסופרים מ"ט יום, שהוא בירור נה"ב כנודע, וכתי' תספרו חמשים יום כו' והיינו שע"י הספירה שהוא הפתיחה של הפתח ממילא בא הגילוי של יום החמישים הוא בחי' שער הנו"ן דבינה שהוא בחי' כפתחו של אולם כתר דז"א כו') (ע' בד"ה בשנת היובל בספר נעשה אדם).

ג) וזהו ג"כ ענין מ"ש כי תבואו אל הארץ, כי הנה ארץ הוא לשון רצוא, וכמשארז"ל (בבראשית רבה פ"ה) למה נק' שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, והיינו האהבה שבבחי' כנס"י בבחי' רצוא והסתלקות למעלה, והנה ארץ הוא בחי' אחותי לשמים דהיינו הקב"ה, כי הקב"ה נק' שמים וכמ"ש ואתה תשמע השמים כו' ולא כתי' ואתה תשמע מן השמים, אלא שהוא קאי על הקב"ה ע"כ כתיב תשמע השמים, והיינו שהמשכת אוא"ס בבחי' מדות נק' שמים כי שמים הוא בחי' אש ומים שהוא חו"ג כו'. והנה כתיב בחכ' יסד ארץ כונן שמים בתבונה וחכ' ותבונה הוא בחי' אח ואחות לפי שא"א להיות גילוי בחי' חכ' בלתי אותיות התבונה כו', וע"כ גם נש"י שירדו למטה נק' ג"כ בשם אחותי לפי שיש להם בחי' חכ' שהוא כח מ"ה בחי' ביטול במציאות ע"כ נק' אחותי וכמ"ש אמור לחכ' אחותי את. וזהו כי תבאו אל הארץ דהיינו להמשיך בבחי' ארץ מבחי' חכ' ועי"ז נעשה האהבה אצלם בבחי' אחותי שאין לה הפסק כלל.

רפזוביאור ענין רעייתי הוא ע"ד משארז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים (וכמ"ש רועה ישראל האזינה כו' שהקב"ה רועה וניזון מישראל, שישראל עושים לו כבי' מרעה ומזון, כמ"ש אכלתי יערי עם דבשי שהוא בעבודה בחי' הביטול דברכת ק"ש וק"ש שנק' דבשי), ונק' בזהר לאשתאבא בגופא דמלכא. ולהבין זה איך הנשמה שהיא בחי' נברא יש ודבר בפ"ע תוכל לבוא לאשתאבא בגופא דמלכא כו', אך זהו ע"י התורה דהנה איתא בזהר תלת קשרין מתקשרין דא בדא אורייתא בקודב"ה וישראל באורייתא כו' והוא מפני שבחי' מעלת התורה גבוה מבחי' מעלת ומדרגת נש"י ממקור חוצבם דאורייתא מח"ע נפקת כו', אך הנה מקודם צ"ל בחי' אחותי, וזהו מ"ש וגם אמנה אחותי בת אבי כו' ותהי לי לאשה, אשה קאי על התורה וכמ"ש ביום חתונתו זו מ"ת כו', וצריך להיות תחלה בחי' אחותי.

וזהו משארז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, בא לכאן זהו בחי' אחותי כמו כי תבואו אל הארץ, ואח"כ ותלמודו בידו, אך להבין זה שהרי התורה היא מלובשת בעניני' גשמי' כמו עניני ציצית ותפילין דיני נדה וזבה וכמה דיני ממונות וטענות עד"מ ראובן טוען כך ושמעון כך, ומה ענינה בגעה"ע ותחתון. אך הנה כתי' לכו לחמו בלחמי, כמו הלחם מזון גשמי שעליו יחי' האדם חיי גופו ע"י שנבלע באבריו של אדם, כך התורה שנקראת מזון וחיים לנפש הרוחני צריך שתבלע באברי נפשו ושבה כבשרו ממש ועי"ז תשוב אל ה' לאשתאבא בגופא דמלכא ממש, וכמ"ש אכלתי יערי עם דבשי כו', וזהו לחמו בלחמי מתחלה לחמו שיהי' לכם לחם ומזון ליבלע באברי נפשכם ואח"כ בלחמי שתהי' בבחי' לחם למעלה שעי"ז יבואו נש"י לאשתאבא בגופא דמלכא.

והנה באבות מלאכות של שבת תנא סידורא דפת נקט הזורע כו' כי כדי לעשות לחם שיהא ראוי למאכל אדם עד שיהי' נבלע באברים ושבה כבשרו ממש צריך מתחלה עבודת הזריעה בגשמי', עד"מ שזורעין גרעין חטה רפחאו נוטעין גרעין פרי בארץ ומכסין בעפר והגרעין כשהוא נרקב ונפסד עי"ז נצמח חטה או פרי כעין הגרעין הנזרע או הנטוע בארץ, שלכאו' אינו מובן זה איך ע"י גרעין הנטוע נצמח אילן גדול עם פירות טובים שיש בו טעם וריח ומראה שהרי בגרעין אין נראה ונרגש שום טעם וריח ומראה כו' וא"כ איך ע"י הגרעין ההוא נצמח פירות עם טעם כו', אלא הענין הוא שעיקר הצמיחה הוא מכח הצומח אשר בארץ שהוא יכול להצמיח הכל, לפי שמלובש בו מאמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי כו', שהוא כח כללי שיכול להצמיח הכל רק שזורעי' הגרעין להיות כעין העלאת מ"ן אל כח הצומח להצמיח מין פרטי כעין הגרעין ההוא, לפי שבלתי גרעין הגם שיכול להצמיח הכל מ"מ אינו צומח כ"א עשב ואילנות שאינם ראוים למאכל אדם, אבל כדי שיצמח דבר שראוי למאכל אדם צריך מתחלה להעלאת מ"ן אל כח הצומח כו', והגרעין ההוא שזורעין זהו העלאת מ"ן אל כח הצומח, לפי שהגרעין ההוא נתהווה ג"כ מכח הצומח ויש בו כח הצומח בהעלם אלא שנתגשם ונגרע ממהותו עד שנעשה גרעין, ומ"מ יש לו שייכות בצד מה אל כח הצומח הרוחני לפיכך כשנרקב ונפסד גוף הגרעין הנה כח הצומח המלובש בו בטל לגבי בחי' כח הצומח הכללי ונעשה מ"ן אליו ומצמיח כעין הגרעין ההוא כגון אם הי' הגרעין תפוחים מצמיח תפוחים ואם של ענבים מצמיח ענבים וכיוצא בהן, הגם שבגרעין ההוא אינו נראה ונרגש שום טעם וריח כלל רק כמו עץ בעלמא, מ"מ הרי הוא עכ"פ ממהות הפרי ההוא ויש בו בכח מלובש ומוסתר כל כחות הטעמים והגוונים והריח שבפרי ההוא, אלא שהוא מצומצם מאד עד שאינו נרגש ונראה בו שום טעם וריח ולזאת יכול הוא להמשיך כח הצומח שיצמיח הפירות של הגרעין ההוא בכל עניניהם בטעמן וריחן ומראה שלהם בלי שום הסתר וצמצום כלל. נמצא שיש כאן ג' דברים, א' כח הצומח הכללי שיכול להצמיח הכל, והב' הצמיחה הפרטית שנצמח הפירות כגון תפוחים או כיוצא בהן, והג' הגרעין הנזרע בארץ שהוא כעין העלאת מ"ן אל כח הצומח כו'.

ד) והנה ככל המשל הזה בפרטיות יובן למשכיל למעלה, דהנה עיקר הצמיחה הוא מבחי' כח הצומח הכללי, דהיינו מבחי' סוכ"ע שהוא בחי' כ"ע רק שכדי שיהי' צמיחה דהיינו השגת אלקות בג"ע בבחי' יושבין ונהנין מזיו השכינה צריך לזה העלאת מ"ן לפי שבלתי העלאת מ"ן הגם שהוא מצמיח דהיינו שנמשך ממנו המשכה והשפעה מ"מ אינו אלא רק כמו עשב, דהיינו שהוא בחי' ואתה מחי' את כולם, שאעפ"י שאין אתעדל"ת בבחי' העלאת מ"ן מלמטה למעלה אעפ"כ נמשך המשכת החיות לעולמות וכמ"ש עוד כל ימי רפטהארץ זרע וקציר כו' לא ישבותו כו', אבל אינו מאיר בבחי' גילוי שיהי' גילוי אלקות כמו בג"ע שנמשך תענוג לנשמות ויושבין ונהנין מזיו השכינה, וכדי שיהי' גילוי זה נמשך בג"ע זהו דוקא ע"י העלאת מ"ן מלמטה למעלה, וזהו ע"י תומ"צ אעפ"י שנתלבשו בעניני' גשמי' מ"מ הנה היא חכמתו ורצונו ית' והוא וחכמתו אחד חכים ולא בחכ' ידיעא כו', ובריבוי הצמצומי' והשתלשלו' ממדרגה למדרגה ירדה מטה מטה עד שנתלבשה ונתגשמה בעניני' גשמי', והוא כמשל הגרעין הזרוע שאעפ"י שבגרעין אין בו שום טעם וריח ומראה מ"מ עי"ז נצמח הפרי שיש בו תענוג ומראה, לפי שגם הגרעין נלקח מקודם מכח הצומח, אעפ"י שנתצמצם מאד הכח הצומח מ"מ ע"י העלאת מ"ן שלו נצמח הפרי, כמ"כ ע"י התומ"צ אע"פ שנתלבשו בעניני' גשמי' ונתצמצם רצונו וחכמתו ית' מאד בגשמי', מ"מ כיון ששרשן מח"ע ורצונו העצמי' נעשה בבחי' העלאת מ"ן לעורר את כח הצומח הכללי שהוא בחי' כ"ע עד שיהי' נצמח מזה תענוג לנשמות בג"ע, וזהו משארז"ל שכר מצוה מצוה שע"י המצוה שעושה בגשמי' נמשך השכר כו'. נמצא שיש כאן ג"כ ג' דברים, א' כח הצומח הכללי שהוא בחי' סוכ"ע כ"ע, והב' מה שנצמח מזה תענוג לנשמות שהוא בחי' פרי הנצמח מכח הצומח הכללי, והג' הוא בחי' העלאת מ"ן של תומ"צ גשמי' שעי"ז נמשך השכר והתענוג לנשמות.

ה) ואמנם הנה עיקר כח הצומח מלובש בארץ דוקא, והיינו בבחי' נש"י שנק' ארץ כמ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץ והוא מה שנש"י דייקא מקיימין תומ"צ ועי"ז דוקא נעשה צמיחה למעלה, משא"כ אם יעשה אותם אחר שלא נצטוה כו' אינו מצמיח כלום, ואדרבה כו' וכמשארז"ל עובד כוכבים ששבת חייב כו' לפי שנעוץ תחלתן בסופן כו', וזהו שארז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שתחלה צ"ל בחי' בא לכאן שהוא בחי' ארץ בחי' ביטול אחותי, ואח"כ ותלמודו בידו שעי"ז נעשה צמיחה בג"ע כו'. והנה בעבודה ז"ע תורה ותפלה, כי תפלה הוא בחי' אחותי וז"ע ק"ש למסו"נ באחד, כי אחד הוא בחי' אח ד', אח הוא בחי' מי יתנך כאח לי שהוא קאי על הקב"ה, ודלי"ת הוא בחי' כנס"י כי דלי"ת הוא בחי' דלת ופתח בחי' פתחי לי אחותי ועי"ז שהוא בבחי' אחותי נעשה אחד כו', וכן שמו"ע הוא ג"כ בבחי' אחותי, כי שמו"ע הוא בחי' המשכת אלקות שע"י הביטול שלמטה, כי שמו"ע הוא בחשאי קול דממה דקה תמן קאתי מלכא, וכ"ז הוא בחי' אחותי שהוא בחי' ביטול של נש"י מלמטה למעלה, ואח"כ צ"ל בחי' תורה שהוא בחי' הצמיחה שע"י הביטול כו' כמו למשל בגרעין שעי"ז שנרקב ונפסד עי"ז נעשה צמיחה כו', ולזאת העת הקבוע ללמוד תורה יהי' מיד אחר התפלה, וז"ע בא לכאן פי' לאחר שבא לכאן נפשו האלקי' ע"י מס"נ וביטול, ואח"כ ותלמודו בידו שמתייחד אור תורתו בנפשו האלקי', ולזה כיונו באמרם אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

רצו) והנה כדי שיהי' הלחם ראוי לאכילת אדם צ"ל טחינה לישה ואפייה כן יובן בעבודת ה' ענין עבודת הטחינה הוא בחי' לב נשבר ונדכה מל' ודכו במדוכה, וכמו"כ ענין הטחינה שטוחן ומפרר החטה עד אשר דק כקמח וכענין שכתוב ושחקת ממנה הדק, וגם בענין לימוד התורה כתיב גרסה נפשי וגם לשון הגמ' גרסינן ל' רחיים של גרוסות, והוא ענין מדקדק במעשיו ושם דרך אראנו בישע אלקי' כל השם אורחותיו כו'. ואח"כ בחי' הלישה והוא שנותן מים בקמח לחברם לעשות גוף א' ועיסה אחת, וכך צריך לעורר את האהבה לדבקה בו ית' ולהיות משוך אחריו כמים שלא יהי' בבחי' פירוד ח"ו, וזהו כענין אחותי שהוא בחי' התחברות לאלקות. ובחי' האפייה זהו בחי' אהבה בבחי' רשפי אש מחמת בחי' אחד דהיינו מגדולתו של ממה"מ הקב"ה הממלא וסובב כ"ע וכולא קמי' כל"ח ממש אשר ע"כ תתלהט ותתלהב נפשו לאסתכלא ביקרא דמלכא ותתבטל כח הנפש ממהותה ועצמותה באהבה עזה ויתירה מאהבת ה' לדבקה בו בלבד לרוות נפשו הצמאה שהוא בחי' מים כנ"ל, כי כמו שהמים והאש גשמי' הם ב' הפכים בטבעם מים הוא טבע מחבר ומצרף, ואש הוא בטבע מפרר ומפריד היסודות, כנודע שבאש מתפרדים כל היסודות שיסוד המים יוצא בעשן ויסוד העפר נעשה אפר שמפזר כו', כך האהבה בחי' רשפי אש היא בחי' הפכיית מבחי' האהבה של בחי' מים שהיא לדבקה בו ית', משא"כ בחי' רשפי אש היא האהבה שמפרדת כחות הנפש ממהותם ועצמותם ותשתפך הנפש אל חיק אבי' אוא"ס ב"ה שהוא בחי' לאשתאבא בגופא דמלכא ממש. וזהו מה שארז"ל מיכאל עומד ומקריב נשמותיהן של צדיקים ע"ג המזבח, שהוא ע"י האש עי"ז נעשה לאשתאבא בגופא דמלכא כו', וזהו כמו הלחם שע"י אפי' באש עי"ז נתהפך אח"כ לגוף האדם ממש ונעשה כבשרו ומוסיף לו כח, משא"כ בלא אפי' אף שהוא אוכל אינו מתהפך כ"כ על דם ובשר, ואדרבה שהוא מזיק לו לגוף האדם כו', וזהו שהתורה נק' לכו לחמו בלחמי שיהי' התורה נעשה אפוי כ"כ עד שיגיע ע"י לבחי' לאשתאבא בגופא דמלכא כו' שאז נק' לחמי.

והנה זהו מ"ש שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך שמתחלה צ"ל כי תבאו אל הארץ שהוא בחי' אחותי בחי' ק"ש ותפלה, ואח"כ שש שנים תזרע שדך כו' שהוא בחי' תורה. ויש שני בחי' בתורה, שדה וכרם, שדה הוא בחי' תורה הנגלית שהוא בחי' חטה כ"ב אתוון דאורייתא, וכרם הוא בחי' סתים שבתורה שהוא בחי' יינה ש"ת וכמ"ש ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה כו', גפן הוא בחי' יין המשמח אלקים ואנשים כו', והנה בעבודת הכרם צריך הוא מתחלה לזמר דהיינו לקצץ הקוצים המכלים את הכרם, שלכן זומר חייב משום נוטע, והיינו לבער הרע מתחלה מכל וכל כו' כי כרם נק' ישראל וכמ"ש כי כרם ה' צבאות בית ישראל, וצריך כאו"א לעבוד בנפשו עבודת הכרם ולקצוץ רצאהקוצים, דהיינו המדות נפשיות שבאדם הבאות מנפשו החיונית דהיינו קנאה ושנאה ותאוה ודומיהן בכדי לברר היטב היטב, ואח"כ יוכל להיות שיהי' כלי, שיהי' גילוי בחי' יינה של תורה אצלו כו', והנה כ"ז הוא בבחי' שש שנים שהוא בחי' שיתא אלפי שני' דהוי עלמא, אבל ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שאסור כל עבודות הנ"ל לפי שלע"ל יהיו המצות בטילות כו'.

ז) ובזה יובן מ"ש וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית שכיון שהמצות יהיו בטילות א"כ לא יהי' העלאה מלמטה למעלה וא"כ מאין יהי' המשכה, וזהו הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו שכיון שלא נזרע ממילא יהי' לא נאסוף כו' וא"כ מה נאכל, וגם זה גופא תמוה למה יהיו המצות בטילות שהם המשכות גבוהות כו', וזהו התשובה ואכלתם ישן כו' שת"א תיכלון עתיקא, ולהבין מהו בחי' ישן, הענין הוא דהנה חדש הוא בחי' המחדש בטובו בכי"ת מע"ב שבכל יום נתחדש החיות, והנה מ"ש המחדש כו' מע"ב אינו קאי כ"א על עולמות התחתוני' דוקא, אלא שהוא קאי על עולמות עליונים אפילו על ח"ע כי בראשית בחוכמתא כו', והיינו שאפילו ח"ע נתחדש ג"כ תמיד מאין ליש שהוא למעלה מן ההשתל' כי השתלשלו' הוא כמו למשל אותיות הדבור ממח' שאותיות אלו היו כלולים מתחלה במח' רק שהיו בהעלם ואח"כ בדבור יוצאים לגילוי לזולתו כו', או כמו למשל עיבור ולידה, שאין זה התחדשות אלא שהוא בחי' העלם וגילוי שמתחלה הי' הולד בהעלם בבטן אימא ואח"כ יוצא לגילוי כו', וזהו בחי' השתלשלות כו', משא"כ התהוות החכ' מאוא"ס ב"ה זהו למעלה מן השתלשלות שאינו בערך כלל ואינו שייך לומר ע"ז העלם וגילוי, שא"א לומר שהחכ' הי' מתחלה בהעלם העצמות ואח"כ יצא לגילוי שהרי לגבי עצמותו אפי' ח"ע נחשבת כעשי' גשמי' וכמ"ש כולם בחכ' עשית, רצבעושה פלא שאפילו פלא העליון בחי' כתר היא ג"כ נחשבת כעשי' גשמי', וא"כ כמו שא"א לומר שגשמי' שמים וארץ היו מתחלה כלולים בהעלם העצמות כמו"כ א"א לומר על בחי' חכ' כיון שגם חכ' נחשבת כעשי' גשמי', אלא התהוות החכ' מלמעלה מן החכ' הוא בדרך יש מאין וכמ"ש והחכמ' מאין תמצא כו', וע"כ כתיב המחדש בטובו בכי"ת מע"ב, שאפי' ח"ע היא בדרך חידוש מאין ליש.

והנה עתה מה שממשיכי' תוס' אור בג"ע ע"י עבודת תומ"צ שנק' בשם זריעה כו' זהו רק מבחי' חכ' כו', וכמ"ש ביו"ד נברא עוה"ב שהוא ע"י בחי' חכ', ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כו', להנחיל אוהבי יש שהוא בחי' חכ' וכמ"ש קנה חכ' קנה בינה שהוא בגימ' יש כו' שהוא הכל בחי' חדש כו', אך לע"ל תאכלו ישן שהוא בחי' ע"י, והיינו שיהי' הגילוי לע"ל מבחי' עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, שגם מתחלה הי' בהעלם העצמות כו', וזהו בחי' עת"י שהוא המתנשא מימות עולם שלמעלה מגדר עולמות שאין זה דבר חדש אלא מתחלה קודם שנבה"ע הי' ג"כ כלולה בהעלם, וזהו בחי' אתעדל"ע שלמעלה מאתדל"ת, והיינו שאין אתעדל"ת מגיע לשם כלל, וזהו מ"ש וצויתי את ברכתי לכם שהוא אתעדל"ע מצ"ע כו', אך מ"מ מקודם צ"ל שש שנים כו' ותזמור כרמך שהוא ע"י אתעדל"ת של תומ"צ ואח"כ עי"ז נמשך המשכה אתעדל"ע מצ"ע מה שאין אתעדל"ת מגיע שם כלל.

וזהו מ"ש כארץ תוציא צמחה כו' כן אד' ה' יצמיח צדקה ותהלה שמתחלה צ"ל כי כארץ תוציא צמחה כו' שהוא בחי' אכלו ריעים כו' שתו ושכרו דודים חיצוני' ופנימי' התורה שהיא בחי' אתעדל"ת ואח"כ עי"ז נמשך אתעדל"ע מצ"ע שאד' הוי' יצמיח צדקה כו' בלי אתעדל"ת כלל (ודוגמא לזאת מצינו בהארת הכתר בחג השבועות שהוא שער החמשים מנו"ן שערי בינה, ועז"נ תספרו חמשים יום, והרי אין סופרין רק מ"ט ימים שהם המשכת מ"ט שערי בינה ע"י שסופרין היום יום אחד היום שני ימים כו' ויום החמשים אין סופרין בשבועות, והיינו כי לשם אין מגיע כלל מעשה התחתונים ואין בנו כח להמשיכו ע"י ספירה אלא הוא נמשך מאליו וממילא בלי ספירה שלנו, אלא שעכ"ז אינו נמשך אלא בהקדים תחילה ספירת העומר מ"ט ימים דהיינו אחר שיאיר ויומשך האתעדל"ע מה שבכח האדם להמשיך כי אחר שיש לו שלימות מלמטה ג"כ בבחי' ההשתלשלות (שזהו ענין תמימות תהיינה כו') אזי דוקא שורה ונמשך ג"כ ממילא מה שלמעלה מהשתלשלות ואתעדל"ת כו' ולכן נאמר תספרו חמשים יום כו' שמעלה עלינו הכתוב כאלו המשכנו יום החמשים רצגהגם שאין שייך בו בעצם ספירה והמשכה שלנו אך לפי שיום החמישים והתגלותו שממילא תלוי ג"כ בספירת מ"ט ימים תחלה, ועד"ז הוא כל ענין פתחי לי כחודה של מחט כי כל ההשתלשלות נק' חודה של מחט נגד רצון העליון כו', והנה מחכ' ולמטה הוא בחי' סדר השתלשלות, ולכן עד בחי' חכ' יכול להגיע באתעדל"ת אתעדל"ע, אבל בחי' הכתר הוא בחי' אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת, והיינו שאין אתעדל"ת מגעת לשם, אך ע"י שמגיעי' ע"י העבודה בתומ"צ בבחי' אתדל"ת אתעדל"ע עד מקום שידינו בעבודתינו בתומ"צ מגעת אז נמשך ממילא ומאליו בחי' אתדל"ע שמצד עצמו שלמעלה מאתדל"ת, ועד"ז יובן ענין כארץ תוציא צמחה כו' כן כו' יצמיח כו').