כל שמעשיו

רסזכל שמעשיו

בס"ד.

ב' המאורות הגדולים תלמוד ומעשה כו' הוסיפה על המאורות כו' מלאכים ונשמות כו' מה אנוש כו' יצירת האדם - ו"פ

[אחו"ק]

כל שמעשיו מרובין מחכ' חכמתו מתקיימת, ולכאו' צ"ל למה תלה ענין קיום בחי' החכ' במעשה, הלא מצינו בדרז"ל היפך מזה שאמרו (קדושין ד"מ סע"א) נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, א"כ המעשה תלוי בלימוד ואיך אמר כאן שע"י שמעשיו מרובים עי"ז תתקיים חכמתו כו'. אמנם גם לפי מה שתלמוד מביא לידי מעשה מובן ג"כ שמעשה גדול בעצם וגדול תלמוד הוא מפני שמביא לידי מעשה, ולכאו' ג"ז אינו מובן הלא במעלה בחי' החכמה גדולה הרבה מבחי' המעשה שהחכ' היא ראשית כל הע"ס וגם בנפש החכ' היא ראשית הכוחות, משא"כ המעשה הוא כח היותר אחרון, ולמה יהי' מעלת החכ' רק במה שמביא לידי מעשה, שהיא בעצם כח היותר אחרון בכוחות הנפש. הנה בשל"ה פרשה ראה דשע"ה פי' שני המאורות הגדולים הם תלמוד גדול ומעשה גדול, וכ"כ בס' ע"מ מאח"ד ח"ד פ"ו דע"א סע"א.

והנה במד"ר וירא פ' נ"ג דנ"ט ע"ד ע"פ ותאמר שרה צחוק עשה לי אלקים ר' לוי א' שהוסיפה על המאורות נא' כאן עשה ונא' להלן ויעש אלקי' את שני המאורות הגדולים וגו', ולכאו' יפלא למה לא דימו ענין לשון עשייה רסחזו שאמרה שרה לפסוק אחר הנא' במע"ב כמו ויעש אלקים את הרקיע וכדומה רבות. אך הענין הוא כי פי' צחוק עשה לי אלקי' מבואר בת"א פ' ויצא דהוא בחי' צחוק ותענוג העליון שיתגלה לע"ל, וכמארז"ל במד"ר ר"פ אחרי בפי' ישמח הוי' במעשיו שמח אינו אומר אלא ישמח ה' במעשיו עתיד הקב"ה לשמוח במעשיהן של צדיקים, שלע"ל דוקא יהי' גילוי השמחה מבחי' הבירורים דעכשיו בבחי' אתכפיא ואתהפכא, וכנודע שענין הצחוק והתענוג הוא מדבר חדש וכמו מצפור המדברת, אבל מדבור האדם לא יהי' מזה שחוק ותענוג כלל, ועד"ז יובן שדוקא מבחי' אתכפיא ואתהפכא שבעוה"ז דוקא שהגוף ונה"ב מסתירים, מזה יהי' הצחוק והתענוג דלע"ל כו', וזהו צחוק עשה לי אלקי' שבחי' הצחוק והתענוג זה נמשך מבחי' שם אלקים דוקא, דהיינו ע"י מיעוט האור עד שנעשה בחי' העלם והסתר, וכד אתהפכא חשוכא לנהורא ע"י דאתכפי' סט"א עי"ז נעשה יתרון האור כמש"ש בפ' ויצא בד"ה ושבתי בשלום, ובהביאור ד"ה והי' הוי' לי לאלקי', וזהו שארז"ל גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ, שבריאת שמו"א הוא בחי' יש מאין אמנם ע"י מעשה צדיקים נמשך בחי' ביטול היש לאין, וע' בגמ' כתובות ד"ה שמעשה צדיקים הוא בנין בהמק"ד והיינו כמארז"ל על פסוק ושכנתי בתוכם בתוכו לא נא' אלא בתוכם בתוך כאו"א כו' ע"י בחי' ביטול היש לאין.

והענין הוא דהנה איתא במד"ת סי' ח' ע"פ מה אנוש כי תזכרנו שבשלשה מקומות היו המלאכים מדיינים כנגד הקב"ה באדם ובמשכן ובתורה, ע"ש באריכות. והיינו כי בשעת בריאת האדם קטרגו מלאכי השרת לפני הקב"ה ואמרו מה אנוש כו' כמ"ש ברבות בראשית פ"ח ואח"כ בשעת מ"ת הודו כמארז"ל שבת דפ"ט ע"א, ובשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו מלאכי רסטהשרת וקשרו להם ב' כתרים, ואח"כ בשעת חטא העגל שמחו שנמצא כדבריהם שבעוד מ"ם יום אחר מ"ת שהיה פב"פ כו' הפך לבם כ"כ, אך בשעת מעשה המשכן ערבה שמחתם לפי שמלאכת המשכן מכפר על מעשה העגל שלכן הי' זהב במשכן לכפר על זהב העגל.

ב) ולהבין ענין קטרוג הזה של המלאכים שאמרו מה אנוש כו' שאמרו המלאכים שהמה במדריגה יותר עליונה מן האדם, והתשובה היתה שהאדם הוא יותר נעלה כמ"ש במד"ת שם, ולבאר זה צריך להבין ענין מלאכים ונשמות כי הנה מצינו שהמלאכים אומרים שירה ולא מצינו כן בנשמות ובאמת גם הנשמות אומרים שירה תמיד שהרי יש להם עליות וירידות תמיד מחיל אל חיל וכמ"ש והי' מדי חדש בחדשו כו' ואח"כ חוזרים לג"ע התחתון וחוזרים ומתעלים לג"ע העליון כו' וידוע דכל הילוך ועלייה היינו ע"י שיר דוקא כענין כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר כמבואר בלק"א הגדול, אלא שלא מצינו מפורש כן במקרא, והטעם מפני ששירת המלאכים נשמעת באזני הנביא וכמ"ש ואשמע אחרי קול רעש גדול כו' בבחי' קול ממש וכמ"ש ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כו' ומשמיעים ביראה יחד בקול כו', והאופנים ברעש גדול כו' והיינו לפי שיש להם גופים כמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט דלא קאי על הנשמות שלהם, שהנשמות הם בעלי שכל והשגות וכמו נשמת האדם שהיא המשכלת ומשגת ולא שייך לקרוא אותם בשם רוחות ואש לוהט, אלא דקאי על הגופים שלהם וכמ"ש הרמב"ן שהמלאכים יש להם גוף מיסוד הרוח הפשוט ומיסוד האש הפשוט שמחנה מיכאל גויותיהם מרוחניות יסוד הרוח ומחנה גבריאל גויותיהם הוא מרוחניות יסוד האש, ולכן המלאכים תופסים מקום שיש מלאך גדול מהלך ת"ק שנה ויש מלאך בשליש עולם כו' והיינו הגוף שלהם גדול כ"כ אמנם הוא בבחי' מקום, ולכן השירה שלהם מתלבשת בבחי' קול עד שנשמעת ערלאזני הנביא משא"כ שירת הנשמות אינן נשמעות לפי שאינן בבחי' התלבשות הגוף כלל, ולכן אין השירה מתלבשת בבחי' קול רק הוא למעלה בבחי' שכל והשגה ולכן לא דברו הנביאים ממנה, וכיוצא בזה מצינו לענין ראיה שהמלאכים נראים ונגלים לעיני בשר זכי הראות כמו באברהם וירא והנה שלשה כו' לפי שיש להם גוף ויכולים להתלבש עד שיתגלו ויתראו משא"כ הנשמות. וזהו ענין שאומרים בשמו"ע וקדושים בכל יום יהללוך סלה שמתחלה אומרים סדר קדושה של המלאכים איך שאומרים קדוש וברוך וימלוך ואח"כ אומרים עוד וקדושים בכל יום כו' על הנשמות ואומרים כסדר ממטה למעלה תחלה קדושת המלאכים שהם בבחי' מקום וזמן שמאחר שהם בבחי' מקום מהלך ת"ק שנה ושליש העולם כו' הרי הם ג"כ בבחי' זמן שהמקום והזמן שניהם הם נבראים בבחינה אחד, ולכן יש להם עת קבוע לומר שירה כידוע, משא"כ הנשמות אין להם בחי' זמן ומקום אלא בכל יום תמיד יהללוך סלה בלי הפסק.

ג) אך המלאכים שאמרו מה אנוש כו' עם היות שידעו שמעלת ומדרגת הנשמות היא מאד נעלה ממעלתם ומדרגתם כנ"ל עכ"ז הרי הנשמה כמות שהיא היא בלי התלבשות גוף כלל, אך על ירידתה להתלבש בגוף בעוה"ז אמרו מה אנוש, כי מצד הגוף מוכן האדם לחטא וע"כ אמרו שתנתן להם התורה שיש להם ג"כ גוף ונפש והגוף רוחני, ותשובת הקב"ה הי' שנצרך להיות הנשמה שמפנימיות העולמות שהיא מצד עצמה מופשטת מחומר גופני לגמרי ושתרד דוקא בגוף גשמי ממש שעי"ז יהי' דירה בתחתונים משא"כ במלאכים שהגוף שלהם הוא דק ורוחני יותר.

והבית המקדש נעשה ג"כ מדברים גשמים והי' בו גילוי מלמעלה מהשתלשלות, ולכן נא' כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל רעאהנחלה מנוחה זו בנין שילה, ולהבין ההפרש שבין בנין המשכן לבין בנין שילה, כי לכאו' הם שוין ממש בארכן וברחבן ובכל פרטיהם כמו צורת המשכן כך נעשה בנין שילה, אך ההפרש שבמשכן היו הקרשים עצי ארז ומצופים זהב ובבנין שילה היו היריעות חופים על כתלים מאבנים דוקא, ולהבין זה הלא הקרשים שבמשכן היו יקרים יותר הרבה מן האבנים שבשילה ומדוע המשכן לא נק' מנוחה ובנין שילה נק' מנוחה, והטעם הוא כי האבנים הם בחי' דומם ממש בחי' היותר תחתונה ושרשם מבחי' היותר גבוה בחי' מקיף למקיף משא"כ עצי ארז להיותם אינם מדריגה תחתונה שהרי הם בחי' צומח הנה שרשם הוא ג"כ אינו גבוה כ"כ.

ד) והנה ארז"ל ע"פ ושכנתי בתוכם בתוכו לא נא' אלא בתוכם שהשראת השכינה היא בתוך כאו"א מישראל, אלא שאעפ"כ הי' צריך לבנות בהמק"ד כדי שעי"ז יהי' גילוי השכינה בישראל, וכן עכשיו משחרב בהמק"ד נתפשט הקדושה בכל בהכנ"ס ובהמ"ד, וכדכתי' ואהי להם למקדש מעט, ועי"ז הוא ג"כ עכשיו בתוך כאו"א כו'.

ועפ"ז יובן הטעם מה שגוף האדם הוא גשמי יותר מגוף המלאכים, דהנה המלאכים נמשלו לבהמות וחיות כמ"ש ביחזקאל פני ארי' אל הימין ופני שור מהשמאל, והנה אנו רואים שנשתנה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים כמו הצומח והחי שכולם נברא גופם ע"י מאמר ה' כמ"ש ביום ג' תדשא הארץ דשא עשב מזריע כו' עץ עושה פרי כו' ויהי כן, וכן ביום חמישי ישרצו המים שרץ נפש חיה כו' וכן בכולם הרי שהארץ הוציאה את העשבים ואת האילנות כאו"א כמו שהוא אח"כ עם הנפש הצומחת שבו וכן הבע"ח הוציאה הארץ ג"כ כמו שהן חיים את הדוב ואת הארי כו' וגם המים שרצו כן שרץ נפש חי' הם הם הדגים ג"כ כמו שהן דהיינו הגוף עם הנפש החיונית שבתוכו יחד ע"י מאמר ה' שאמר תוצא הארץ כו' ישרצו המים כו' והוא צוה ונבראו כמו שהן עתה וכמארז"ל בקומתן נבראו, משא"כ בבריאת האדם שנעשה גופו תחלה בפ"ע עפר בלי שום נפש חיונית בתוכו, וכמ"ש וייצר ה' אלקי' את האדם עפר מן האדמה וכמארז"ל שעה ראשונה צבר עפרו כו' ומתחלה הי' גולם כמ"ש גלמי ראו עיניך עד שאח"כ ויפח באפיו נשמת חיים ערבהרי שלא יצא גופו מן הארץ על דרך שהוא עתה בהיות בו נפש החיונית והמדברת אלא שלקח עפר ועשה ממנו גוף, ואח"כ נפח נשמה באפו כו' וזהו בחי' שפלות לגבי האדם שהרי הגוף שלו נמוך במדריגה יותר מגופות הבע"ח שנתהווה בבחי' דומם עד שאח"כ ויפח באפיו כו' עם היותו מובחר בנבראים, וז"ש אחור וקדם כו'.

אך להבין זה על מה ולמה נהייתה כן, הענין הוא כי הנה ד' בחי' דצח"ם הם כנגד ד' אותיות דשם הוי', הדומם הוא כמו עפר ואבנים ומתכות שאין לו גידול, והצומח הם אילנות ועשבים כו' ובעלי חיים יש להם כ"ז ונוסף ע"ז נפש החי' הרוחני' ובמדבר נוסף עוד על כולם נפש השכלית נפש המדברת כו', והנה דרך כלל הבע"ח הם כלולים מב' דברים הגוף שבו הוא בחי' צומח שהרי נולד קטן ונעשה גדול והנפש שבו הוא נפש החי' למינה, ומה ששניהם יצאו ביחד מן הארץ דהיינו הגוף עם נפש החי' שבו ע"י מאמר ה' כו' היינו משום שבחי' צומח וחי עם היותם ב' מדרגות זו למעלה מזו אבל הם סמוכים זה לזה, ולכן יכולים להתחבר יחד דהיינו שיהי' התהוותם בבת אחת כיון שבחי' צומח הוא סמוך לבחי' חי ואין ביניהם הפסק עוד מדרגה אחרת לכן נתהוו הבע"ח גופם ונפשם החיונית בבת אחת כנ"ל, משא"כ המדבר רחוק בדילוג הערך מהצומח ולכן לא הי' יכול לצאת עם הגוף כאחד.

ה) ואמנם מה שגופו הי' דומם דוקא הוא כי היות ידוע דהאדם הוא תכלית הבריאה והיינו להיות הוא מעלה הניצוצות שנפלו בדצ"ח ע"י שנטפלים לצרכיו לחם לאכול ובגד ללבוש והוא יש בו דעת לעבוד את ה' כו', רעגועד"מ כשצריכים להגביה איזה דבר מן הארץ ע"י כלי ההגבהה הנק' ליווער צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא כמו בהגבהת כותלי בית שצריכים להתחיל להגביה הקורה התחתונה דוקא ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו, משא"כ אם הי' מתחיל מאמצע הכותל לא הי' מגביה התחתונים, כמו"כ נשמת האדם נתלבשה בגוף שמבחי' דומם היותר תחתון מכולם ויעלה אותו וממילא יתעלה גם הצומח שהוא למעלה מדומם כו' וע"ש זה נק' מדבר מלשון ידבר עמים כלומר שהוא המנהיג את כולם בהיותו מעלה אותם ע"י עבודתו כו'. והנה נשמת האדם דוקא יען היותו בחי' מדבר הגבוה שבכולם יתלבש בדומם דוקא ולא בצומח כי צומח רחוק מבחי' מדבר רק לבחי' החי הוא סמוך כנ"ל שהם בחי' ו' ובחי' ה' עילאה דשם הוי' הסמוכה לוי"ו, אבל בחי' מדבר הוא יו"ד וקש"י שלמעלה מעלה מן הוי"ו, אלא בבחי' ה' תתאה שהוא מקור בחי' דומם הוא מתלבש כי נעוץ תחלתן בסופן דוקא. והיינו כי מחכ' ולמטה הוא בחי' השתלשלות עו"ע, בינה מקבלת מחכ', ומדות מבינה עד בחי' מל' ה' אחרונה בחי' דבר ה' ולא עד בכלל, כי אין ערוך בחי' האותיות שיקבלו בדרך עו"ע מבחי' שלמעלה הימנו בדרך השתלשלות עו"ע, וכמשל האותיות שאינם בערך המדות והשכל, אלא שהתהוותם הוא מלמעלה יותר, וכמ"ש בזהר אבא יסד ברתא דהיינו כמו שהחכמה נמשכת מאין ליש שלא בדרך השתלשלות כך גם המל' שהיא בחי' ארץ בחי' אותיות יש בזה בחי' זו מה שנמשכת ג"כ מבחי' אין כו' (ומ"ש דגם חכ' נק' חי' כמ"ש והחכ' תחי' היינו כי בחכ' יש ב' מדריגות בחי' אבא עילאה יו"ד וקש"י, אבל בחי' ב' הוא נק' ישראל סבא ומרומז באות ה' כמ"ש במשנת חסידים מס' או"א, ובחי' זו דישראל סבא הוא בחי' חי' שעז"נ והחכ' תחי', ואפשר הכוונה היא על בחי' הבן בחכ' כו').

וז"ע שבחי' ארץ קדמה במחשבה וע' בע"ח שער א"א פ"ב דשרש המל' הוא מרדל"א שלמעלה מט"ס דא"א, ונודע דבחי' רדל"א הוא למעלה מבחי' שכל הנעלם מכל רעיון שהוא באבא או במו"ס שנק' חכים ולא בחכ' ידיעא, ולכן כמו החכ' מאין תמצא כן יש בחי' זו במל' בחי' ארץ, ומ"מ בסדרי השתלשלות שמים קדמו וארץ בחי' דומם מדריגה היותר תחתונה, ולכן האדם שהוא היותר מעולה שבנבראים גופו דוקא מבחי' הדומם בכדי שיוכל להעלות כל מה שנפל בשה"כ ע"י בחי' אתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא.

עדרו) ובכ"ז יובן מעלת המעשה שע"ז אמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו כו' דהנה כתי' אשר ברא אלקים לעשות וארז"ל לתקן, כי תכלית הירידה בהשתלשלות העולמות הוא רק כמ"ש ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו דהיינו להיות ביטול היש, וזהו עיקר ענין עולם התיקון להיות יחוד והתכללות אורות וכלים, שהם דרך כלל בחי' אין ויש כי האורות הם בחי' הארות והמשכות א"ס ב"ה והם בבחי' ביטול, והכלים הם בחי' יש חו"ב חו"ג (ונודע כי גם באצי' ששם איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד היינו שבבחי' כלים דאצי' מתייחד בחי' איהו להיות חד בהון, אבל מ"מ אינו דומה לבחי' היחוד דאיהו וחיוהי שלכן נא' ב' פעמים חד, שאיהו וחיוהי הם חד באופן היותר נעלה רק שגם בבחי' גרמוהי הם בחי' הכלים ג"כ מתייחד בבחי' חד לברוא בהן וע"י בחי' בי"ע כמ"ש באגה"ק סי' ך' ד"ה איהו וחיוהי, ולפי"ז יובן מש"נ כאן שהכלים דבי"ע הם בחי' יש, חו"ב חו"ג), והנה בעולם התהו לא יכלו הכלים להכיל את האורות דהיינו שלא הי' היש נכלל ובטל אל האין, ועיקר ענין עולם התיקון הוא להיות התכללות האורות עם הכלים וכן להיות התכללות חו"ג שמאלא וימינא שהוא בחי' ביטול היש לאין, וכ"ז מפני שכך עלה ברצונו להיות נח"ר בביטול היש ואתכפיא דסט"א.

וזהו צחוק עשה לי אלקים שמדת אלקים והצמצום להיות יש מאין הוא בשביל בחי' צחוק שיהי' לע"ל כל השומע יצחק לי לע"ל בביטול היש, והיינו ע"י עסק תורתינו ועבודתינו בקיום המצות כל ימינו שעיקר כוונת המצות בסור מרע ועשה טוב להיות בחי' בטל רצונך מפני רצונו, ועי"ז נעשה ביטול היש בכל יום מעט מעט. וגם כי ע"י המצות שהם רצון העליון ממשיכים בחי' גילוי א"ס ב"ה דהיינו המשכת בעל הרצון, והכח הזה במצות הוא לפי שנשפלו במעשה וסוף מעשה במחשבה תחלה, ובלימוד התורה עקימת שפתיים הוי מעשה, וזהו צחוק עשה לי אלקים שם אלקים דוקא הגורם להיות בחי' יש הוא העושה צחוק ותענוג למעלה ע"י הביטול שהיש בטל אח"כ. וזהו לויתן זה ערהיצרת לשחק בו, פי' לויתן ל' התחברות שהוא ההתחברות יש לאין שהגשמיות בטל לרוחניות, יצרת לשחק בו שמזה נעשה שחוק וחדוה למעלה.

והנה שחוק בגימ' ב"פ אור, או גימ' אוא"ס, וזהו ענין שרה שהוסיפה על המאורות, כי שחוק וצחוק הם ענין א', וע"י צחוק זה הנעשה ממדת ההסתר דשם אלקים, שי"ל שזהו ענין א' עם בחי' מיעוט הירח, הנה ע"י הבירורים דבי"ע והעיקר בעשייה ע"י תומ"צ עי"ז נמשך השחוק והתענוג עליון, שע"י בחי' אתכפי' בעוה"ז הנמשל ללילה בחי' חשך העלם עי"ז נמשך מבחי' ישת חשך סתרו שזה"ע תוס' אור גם בבחי' מאור הגדול ע"ד מ"ש לכו ונלכה באור הוי' היינו האור הנמשך מע"ק בשם הוי' מקור האורות כו', ולכן דימו במד"ר עשייה זו דצחוק עשה לעשייה הנאמר במאורות דוקא להיות כי שרה היא בחי' מל' ח"ת ע' בת"א פ' לך ד"ה שרי אשתך, והמאורות הם שם הוי' ושם אלקים כמ"ש בזח"א פ' בראשית דף ך' ע"א, ומה שבתחילה גם שם אלקים נק' בשם המאוה"ג ואח"כ המאור הקטן פי' בזהר שמתחילה הי' שם אלקים מחובר ומיוחד עם שם הוי' וע"כ נק' גם שם אלקים המאוה"ג, ואח"כ ירד שם אלקים להיות ראש לשועלים בבי"ע אז נק' המאור הקטן, ומ"מ ע"י ירידה זו הוסיפה על המאורות שנמשך תוס' אור גם בבחי' מאור הגדול שהוא בחי' הצחוק והשחוק דלע"ל שנעשה ע"י ביטול היש לאין. והנה עשרה מאמרות נק' בשם מילין דהדיוטא כמ"ש מזה בלק"ת פ' אחרי בד"ה כי ביום הזה יכפר הא', וע"ז כיוונו חז"ל במה שאמרו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך פי' שהוא ההעלאות מדברים גשמיים שבעוה"ז שנבראו בע"מ שהם נק' מילין דהדיוטא כו' אל תהי קלה כי ע"י ביטול היש עי"ז נעשה הברכה וההמשכה, ולכן נק' ברכת הדיוט וזהו יסוד כל המצות כו'.

וזהו כל שמעשיו מרובים מחכ' שהעיקר הוא בחי' המעשה ושע"י העלאת הבירורים מבחי' המעשה מתקיים חכמתו שנמשך תוס' אור בבחי' חכ', והגם כי תלמוד מביא לידי מעשה זהו כדי שיוכל לידע איך לעשות המצוה, וגם לפי מ"ש לעיל שהמצות הם רצון העליון מ"מ תלמוד מביא לידי מעשה שזהו כענין והחכ' תחי' בעליה הוא בחי' הרצון שהוא בעל החכ' והיינו ג"כ כדי רעושידע איך לעשות המצוה שהוא בחי' רצון העליון אבל מ"מ לא המדרש עיקר אלא המעשה שעי"ז נמשך תוס' אור גם בבחי' החכמה שהיא ראשית ע"ד הוסיפה על המאורות, ועי"ז תתקיים חכמתו כו' בבחי' קיום חזק כו'.