וידבר כו' אנכי

קלגוידבר כו' אנכי

בס"ד.

שמע ישראל כו' תורה ותפלה כו' אחד כו' עלו במח'

[יתרו]

וידבר כו' אנכי כו' לא יהי' לך. ואיתא במד"ר דברים ס"פ ואתחנן דרצ"א א' אתה מוצא שלא פתח הקב"ה בסיני תחלה אלא בדבר זה אמר להן שמע ישראל אנכי ה' אלקיך נענו כולן ואמרו ה' אלקינו ה' אחד, ומשה אמר קלדבשכמל"ו עכ"ל. ובירושלמי פ"ק דברכות אמתניתין בשחר מברך שתים לפניה, מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום כו' ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולים בה, אנכי כו' שמע ישראל ה' אלקינו, לא יהי' לך ה' אחד, לא תשא כו' ואהבת את כו' מאן דרחים מלכא לא משתבע בשמיה ומשקר, זכור את יום השבת כו' למען תזכרו רבי אומר זו מצות שבת כו', כבד את אביך כו' למען ירבו ימיכם, לא תרצח ואבדתם מהרה מאן דקטיל מתקטל, לא תנאף לא תתורו כו' ליבא ועינא כו', לא תגנוב ואספת דגנך, לא תענה ברעך כו' אני ה' אלקיכם, לא תחמוד בית רעך וכתבתם על מזוזות ביתך ולא בית חבירך (וע' ביפ"מ שכ' שר' לוי נתן טעם גם לפ' הג' הוא פ' ציצית, מלבד מה שה' דברים נאמרו בה, וא"כ לטעם דר' לוי הוי כאלו שאל מפני מה קורין שלש פרשיות הללו).

ולהבין זה צ"ל ענין הק"ש דכתי' שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, וצ"ל מה"ע ב"פ הוי' דהל"ל ה' אלקינו אחד, הנה מקודם צ"ל ענין תורה ותפלה שפעם מצינו שת"ת גדול מכולם וכמ"ש רז"ל ות"ת כנגד כולם, ופעם מצינו שתפלה גדולה מת"ת וכמ"ש לא תאכלו על הדם וארז"ל שאסור לאכול קודם התפלה, לפי שקודם התפלה לא נק' רק בחי' דם ואחר התפלה נק' בחי' אדם, וקודם ת"ת מותר לאכול, אלמא דתפלה גדולה מת"ת, וכן ארז"ל שאסור ליתן שלום לחבירו קודם שיתפלל ואם נתן כאלו עשאו במה, וכמ"ש חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא א"ת במה אלא במה, והיינו לפי שקודם התפלה עדיין לא נתפשטה בגוף ואינה רק באפו, אבל אחר התפלה היא מתפשטת בגוף, וא"כ גם מכאן משמע שתפלה גדולה מת"ת.

אך הענין הוא דצ"ל ענין אחד, אחד הוא ד' רבתי, וד' הוא בחי' דבור דבדבר הוי' שמים נעשו, לעולם הוי' דברך נצב בשמים, שהדבור מחי' ומהוה אותם תמיד מאין ליש כו', והנה בחי' ד' רבתי הוא בחי' דבור שבמח' דהיינו מקור הדבור ונק' בחי' במאמר אחד יכול להבראות שהוא בחי' בראשית נמי מאמר הוא שהוא מאמר כללי שכולל כל עשרה מאמרות דהיינו שהוא דבור שבמח' כמו למשל למטה באדם שמקודם שמדבר צריך לסדר הדבור במח' איך לדבר.

קלהוהנה המכוון הוא שהגם שנתהווה בחי' אחד שהוא ז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם שע"ז מרמז תיבת אחד מ"מ הם בבחי' אחד דהיינו שהם בבחי' ביטול. ולהבין זה איך הם בבחי' אחד, הענין הוא דהנה למעלה אינו כמו למטה דהנה למטה אנו רואים שהדבור נראה כמו שנעשה נפרד לעצמו מהאדם המדבר, אבל למעלה אי אפשר לומר כן שהרי אין לך דבר שחוץ ממנו וכמ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא, וזהו שארז"ל במד"ר שמות פ' ב' ע"פ וירא אליו מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי מן השכינה אפי' סנה, וא"כ א"א לומר שהדבור נעשה דבר נפרד אלא הוא בבחי' ביטול. ומה שנראה העולם ליש ודבר נפרד היינו רק בבחי' השתלשלו' שנעשה ע"י צמצומי' עי"ז נראה ליש ודבר נפרד, אבל לגבי עצמותו אין שייך לומר בחי' דבר נפרד לפי שכולא קמי' כלא חשיב ואין לך דבר שחוץ ממנו, קלווע"כ הדבור שם בתכלית הביטול ולכן גם העולמות שנתהוו מבחי' דבור גם הם בטלים, וזהו אחד דהיינו שהגם שנתהוו מבחי' דבור ז' רקיעי' וארץ וזהו חי"ת שבאחד ולמעלה הוא בחי' ז' היכלות ז' מדות, וד' הוא בחי' ד' רוחות ד' חיות המרכבה פני ארי' פני שור כו', וארי' הוא מקור ושרש של כל החיות ושור הוא שרש ומקור של כל הבהמות ונשר של כל העופות ובחי' אדם היינו שרש ומקור של שכלים נבדלים (והגם שהמלאכים נק' בשם בהמות וחיות מ"מ השכל שלהם שהם שכלי' נבדלים זהו מבחי' אדם) מ"מ גם הם בטלים שם. וענין הוי' אחד, דהיינו כדי שיתהווה בחי' הדבור עליון צ"ל מקודם בחי' הוי' דהיינו יו"ד צמצום ה' התפשטו' וי"ו המשכה, וזהו הוי' אחד.

והנה הוי' אלקינו היינו ענין נשמות כי נשמות ישראל עלו במחשבה מח' עילאה שאינו שייך אל הדבור, והנה כמו שהמח' של אדם מתאחד עם עצם הנפש יותר מבחי' דבור כי הדבור נראה כמו שנעשה נפרד מעצמותו, אבל מח' מתאחד כו', כמ"כ נש"י מתאחדים ביחוד אמיתי עם אוא"ס והוא ע"י אותיות התורה כי ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה, כי שרש ס"ר נש"י הם ס"ר אותיות התורה וזהו ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, וזהו מ"ש ישראל עלה במח' היינו במח' של אותיות התו' ולכן נקראו בנים וכמ"ש בנים אתם להוי' אלקיכם כו', והיינו כמו שהבן נמשך ממוח האב כמו"כ נש"י נמשכים מח"ע. ולכך כתי' ואהבת, ולכאו' קשה איך שייך הציווי על אהבה הלא היא מדה שבלב, ואיך שייך ציווי ע"ז, אך משום כי נש"י נקראו בנים למקום ע"כ האהבה טבעית אצלם כי ממילא נמשך להם אהבה כמו אהבת הבן אל האב, ולכך יש באדם כח למס"נ באחד כו'. ולכן כתיב בישראל העמוסים מני בטן, דהנה כמו שיש עיבור למטה כמו"כ קודם התגלות ולידת קלזהנשמה היא בבחי' עיבור בבטן אימא וכמ"ש חי הוי' אשר עמדתי לפניו, והנה ארז"ל כשהתינוק במעי אמו נר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה, דהיינו מ"ש נש"י עלו במחשבה דהיינו במח' דאותיות התו' והנה עי"ז שהוא בבחי' עיבור ומלמדין אותו עי"ז נותנין לו הכח לקיים תומ"צ למטה כו', וזהו נר דולק על ראשו, נר הוא מ"ש נר הוי' נשמת אדם והוי' יו"ד ה' הוא בחי' תושב"כ ותושבע"פ ו"ה הוא בחי' מצות, דהיינו שעי"ז יכולה הנשמה לקיים תומ"צ למטה, וזהו העמוסים מני בטן העמוסים לשון יום יום יעמס לנו, או מלשון אבי העמיס עליכם כו' שהוא בחי' עול שנותנין עליו הכח לקיים תומ"צ. והנה גם לזה הבחי' צ"ל ג"כ בחי' הוי' דהיינו יו"ד צמצום ה' התפשטו' כו' כדי שיעלו במח', ולכן נאמר ב"פ הוי'.

והנה מ"ש שמע ישראל, שמע הוא לשון הבנה דהיינו להוציא האהבה מהעלם אל הגילוי הוא ע"י התבוננות כי תבונה אותיות בן ובת היינו אהבה ויראה, ובינה נק' אם הבנים, וכמ"ש כי אם לבינה תקרא והיינו רק להוציא את האהבה מהעלם לגילוי הוא ע"י התבוננו' שמתבונן איך שהוי' אלקינו נש"י עלו במח' העצמי' שמתאחדת עם עצמות אוא"ס, והוי' אחד היינו בחי' דבור שנתהווה מזה יש ודבר נפרד ומ"מ הוא בבחי' אחד לפי שכולם בטלים אצלו דכולא קמי' כלא חשיב, ועי"ז ואהבת דהיינו שעי"ז יוצא האהבה מהעלם אל הגילוי, וגם להיות בכל לבבך בשני יצריך כו'.

ופ' שני' של ק"ש כתיב בה ואספת דגנך כו', ולכאו' קשה מאי איכפת לי' אם יאסוף או לאו הלא אומר אח"כ ואכלת ושבעת, אך הענין הוא דהנה ארז"ל עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי, והנה בבחי' קבע ועראי אין הפי' דוקא בבחי' ריבוי ומיעוט דא"כ למה לא אמר למוד הרבה אלא הפי' בעיקר הרצון, שעיקר כוונתו ורצונו יהי' רק ללמוד תורה דהיינו שאפי' אם עוסק במו"מ יהי' המכוון מזה כדי שישתכר ויהי' לו פרנסה לפרנס ועי"ז יוכל ללמוד תורה, וכן כה"ג בכל מה שעושה, וזהו ואספת דגנך דהיינו שיאסוף הכל לבחי' אחד דהיינו לבחי' ביטול מעלמא דפרודא לעלמא דיחודא.

והנה אח"כ מזכירין יצ"מ, וצ"ל מה שייכות ענין יצ"מ לק"ש, אך הענין הוא דהיינו שאל יאמר האדם איך יגיע לזה המדרגה הגדולה ולנצח את היצה"ר שהוא בחי' מלחמה עצומה, ולהיות כי ידע אינש בנפשו איך שהוא מלא עוונות, ועוונותיכם מבדילין כו' ומאן דנפח צריך שלא יפסיק שום דבר כדי שיעלה הנפיחה, לא כן המלא עוונות כו' שעוונותיכם מבדילין כתיב, ולכך קלחמזכירין יצ"מ דהיינו כי כמו שבמצרים היו ישראל מושקעי' במ"ט שערי טומאה והי' גם קודם מ"ת, ומ"מ אחר יצ"מ במשך נ' ימים קבלו את התורה שהי' גילוי אלקות פב"פ כו', והיינו לפי שהי' אתעדל"ע מעצמו בלי שום אתעדל"ת כלל וכמ"ש אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ וכמשארז"ל עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם. וזהו מ"ש בעשה"ד אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך שע"י יצ"מ הי' התגלות בחי' אנכי, וכך גם עתה ע"י תשובה גמורה יכול להיות יצ"מ לצאת מהמצרים וגבולים כי גם עתה יש יצ"מ הגם שזה הי' זמן כביר, אך התורה היא למעלה מהזמן ומקום ע"כ חייב אדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים, אך היינו ע"י תשובה דוקא.

והנה מקודם מקדימין שתים לפניה יוצר אור ואהבת עולם, והיינו לפי שבימי משה הי' דור דעה ע"כ מיד שהיו מתבונני' בפ' שמע ישראל מיד הי' נתעורר אהוי"ר כו', לפי שהיו נשמות גבוהות ולא היו צריכים הרחב הביאור להעמקת הדעת, אבל עתה שנתמעטו הלבבות וראו שאין די בק"ש לבד לפי שהוא בקיצור גדול, לזה תיקנו שתים לפניה, ודרך כלל הם פי' וביאור פסוק שמע ישראל כי יוצר אור הוא פי' וביאור על הוי' אחד דהיינו על עלמא דאתגליא, איך שהוא בטובו מחדש בכי"ת מע"ב והאופנים ברעש גדול כו' ושרפים משבחים באימה ואומרים ביראה קדוש, וכולם משבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים את שם כו', ששרשם מבחי' הדבור, ואח"כ אהבת עולם הוא ביאור על הוי' אלקינו כו' עלמא דאתכסי' דהיינו איך שנש"י אהבתנו בבחי' אהבה עצמי', ובהרחב הזמן שנתמעטו הלבבות יותר וראו שאין די בזה עוד, תיקנו עוד פסוד"ז שהוא ביאור יותר.

ואח"כ בא הברכה דאמת ויציב שיש בה ט"ו ווי"ן, והנה איתא בווין תתקטר דהיינו התקשרות והתחברות הוא ע"י ווין וכמ"ש עשה ווים לעמודים כו' וכן יתדות המשכן שהם המחברים את המשכן לארץ, והוא בחי' כי כל בשמים ובארץ ות"א דאחיד בשמיא וארעא, ולכך אומרים אמת ויציב ונכון וקיים כו' דהיינו שיתאמת אצלו ויהי' מקושר כל היום לאלקות גם אפי' בעת שעוסק במו"מ וכה"ג, וזהו הנק' התקשרות על כל היום, ולכך הם ט"ו ווי"ן היינו בכדי לקשר בחי' י"ה בו"ה, דהנה ברה"ע הוא בה' בהבראם כו' והאדם הוא בחי' וא"ו כי האדם עץ השדה, וצריך לקשר בהם בחי' י"ה, והיינו כי י"ה הוא בחי' חו"ב הנק' אין ויש והם תרין ריעין דלא מתפרשין, ולכאורה איך הם תרין קלטריעין כו' הלא הם שני הפכים, אך הוא מצד שהיש שם בטל בתכלית, וזהו שאומרים כאן אחר ק"ש ט"ו ווי"ן דהיינו להמשיך בחי' י"ה בו"ה שהוא מקור עלמא דאתגלייא שהוא עולם הפירוד כדי שיהי' גם בעוה"ז ביטול היש לאין כו'.

ועדיין צ"ל מאחר שנש"י עלו בבחי' מח' העצמיות שהוא בחי' מח' עילאה שאינה שייכה אל הדבור שזהו בחי' גבוה מאד, ולמה היתה כזאת מלפניו ית' שתרד להתלבש בגוף ונה"ב, שלכאו' הוא ירידה גדולה מאד, אלא ודאי שהוא ירידה צורך עלי' וא"כ מהו ענין העלי' שאח"כ ומה יכול להיות עלי' יותר גדולה מבחי' מחשבה עילאה. אך הענין הוא דהנה כתיב ויקח רמח בידו, ופי' בזוה"ק שהוא בחי' רמ"ח תיבין שבק"ש וכמ"ש בחרבי ובקשתי ות"א בצלותי ובבעותי, וצריך להבין מהו שייכות ענין רמח וקשת לק"ש שנק' ק"ש בשם רמח. וביאור הענין הוא דהנה מה שנת"ל ששרש נש"י עלו במח' עילאה והאהבה אצלם היא טבעית היינו רק מצד שרש נפש האלקי' כו', אבל שרש נה"ב הוא רק מבחי' פני שור שמהשמאל ואפי' נפש השכלי' של האדם הוא ג"כ רק מבחי' פני אדם שבמרכבה, ושרש המרכבה הוא רק מבחי' דבור ד' רבתי דאחד שמזה נראה ליש ודבר נפרד וע"כ נה"ב טבעה בהיפוך מנה"א לימשך אחר תאוות עוה"ז הגשמי', וא"כ המלחמה גדולה ביניהם שנה"א טבעה ורצונה לאהבת הוי' וליכלל למעלה, ונה"ב רצונה בהיפוך מזה לימשך אחר תאוות הגוף ורצונות זרים, וא"כ ע"י מה יוכל לנצח את המלחמה דיצה"ר זהו ע"י רמ"ח תיבין שבק"ש כי ע"י ק"ש נמשך קומה של מעלה דהיינו בחי' ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה אדם אדמה לעליון ועי"ז ממילא נופל הקומה שלעו"ז של היצה"ר שהוא ג"כ שכל ומדות, כי אור דוחה חושך.

וזהו שארז"ל בירושלמי שק"ש היא קבלה על כל עשה"ד, כי הנה כתיב זאת התורה אדם שנמשלה התורה לבחי' אדם כמו שבאדם יש רמ"ח איברין ושס"ה גידים כן בתורה יש רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת, ודרך פרט הנה איתא בכוונת ק"ש שע"י רמ"ח תיבין שבק"ש ממשיכין בחי' רמ"ח אברין עילאין לבחי' אדם העליון דכתי' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה והיינו להמשיך בחי' אדם כו', והגם שא"א לבאר ולהשכיל היטיב דבר זה בפרטיות כי אין לו דמות הגוף ולא גוף ח"ו, אך מ"מ מאחר שכבר דיברה קמתורה בדרך משל ומליצה יש לנו רשות לדבר בם, וע' מזה בלק"ת שה"ש בד"ה צאינה וראינה, דרוש הראשון פ"ג, ובד"ה ושננתם לבניך (שבספר תרטו"ב) ס"ד, וזהו ועשיתם אותם וארז"ל מעלה אני עליכם כאלו עשאוני, כי ע"י עשיית המצות שהם בחי' אברין דמלכא ממשיכי' שיומשך האורות בכלים שז"ע משנ"ת במ"א ההפרש בין איברים לכלים, שהאבר אם לא יש בו קלקול ממשיך חיות הנפש שיתפשט להחיות האבר, ועד"ז יובן ברמ"ח מ"ע שהם רמ"ח אברין דמלכא כו', וכמו שע"י רמ"ח מ"ע ממשיכין בחי' רמ"ח אברין דמלכא כן ממשיכין בחי' זו בכלל ע"י ק"ש שהיא מצוה כללית כמ"ש וזאת המצוה כו' ואח"כ נא' שמע ישראל, וכמו שאנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו, משא"כ תורה צוה לנו משה, תורה תרי"א, כן בק"ש פסוק ראשון שהוא נגד ב' דברות הנ"ל הוא דאורייתא לדברי הכל.

וזהו מ"ש רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות וארז"ל כל הקורא ק"ש כו' שע"י בחי' רוממות אל זה דק"ש נעשה חרב פיפיות בידם לכבוש את היצה"ר ותאוות הגוף, וזהו שנק' רמח שע"י רמ"ח תיבין דק"ש ה"ז כמו רמ"ח מ"ע וגם יש בה קבלה על כל הל"ת שבעשה"ד שהוא לא יהי' שע"ז נאמר בפסוק ראשון אחד, לא תשא ואהבת, לא תרצח ואבדתם, לא תנאף לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, כי ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, וזהו שאמר הכתוב (משלי כ"ג כ"ו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרינה שפי' בירושלמי הנ"ל אי יהבית ליבא ועינא לי אנא ידע דאת לי, לא תגנוב ואספת דגנך ולא דגן חבירך וכן כולן וכנ"ל. ולכן כמו בתורה שרמזו רז"ל בסוכה דנ"ב ע"ב באמרם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד אם אבן הוא נמוח, ופי' רש"י מנוול יצה"ר שאם פגע בך להסיתך משכהו לבהמ"ד שע"י התורה יהי' בכוחך להמיח אותו כאבן שז"ע מה שנמשלו ד"ת (שם בסוכה דף הנ"ל) למים שכמו המים כשנוטפים טיף טיף על האבן הגם כי היות האבן קשה מ"מ הרי המים עושים בו רושם במקום שנוטפים כך נמשלו ד"ת למים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים שהם יכולים למחות את האבן היינו היצה"ר שנמשל לאבן כמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם, שזהו שאמרו אם אבן הוא נמוח שאפי' אם לבו כלב האבן ביכולת התורה למחות את האבן הזה, וכמ"ש מזה בלק"ת בד"ה האזינו דרוש השלישי ס"ה, כן יש בחי' זו בק"ש ג"כ להיות כי בק"ש יש כל מה שנאמר בעשה"ד קמאשהם כללות התורה, ופ' שמע בכלל הוא בחי' רצוא, ופ' והי' אם שמוע הוא בחי' שוב, כמ"ש בת"א פ' ויחי בד"ה יהודה אתה יודוך אחיך, שהם בחי' חו"ג שמע אהבה כולל רמ"ח מ"ע, והא"ש גבורה שרש שס"ה ל"ת, והוא כמו בפסוק ראשון ה' אלקינו ה' אחד שהם נגד ב' הדברות אנכי ולא יהי' לך שכוללים תרי"ג מצות כמ"ש בס' של בינונים פ"ך אנכי שרש רמ"ח מ"ע לא יהי' לך שורש שס"ה ל"ת. ולכן ע"י רוממות אל דק"ש בבחי' שית תיבין דיחודא דשמע ישראל, וגם ע"י בשכמל"ו שהוא בחי' קבלת עול כמ"ש בלק"ת פ' ואתחנן בד"ה שמע ישראל (וי"ל שזהו שאמר משה בשכמל"ו לפי שראה שבדורות שאחריו לא יהיו יכולים לבוא מבחי' אחד לבד לבחי' ואהבת בכל לבבך כו' כ"א ע"י בשכמל"ו קבעומ"ש לכן אמר בעת מ"ת בשכמל"ו), עי"ז נעשה בכל לבבך בשני יצריך, היינו ביצ"ט וביצה"ר שגם היצה"ר ירצה ליכלל בקדושה כו'.

והנה כאשר נה"ב נתהפך לקדושה עי"ז נעשה יתרון האור מן החשך דכד אתכפי' סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה לפי שכך עלה ברצונו, ועי"ז נעשה עלי' יותר גדולה מכמו שהיתה קודם ירידתה כו' לפי שקודם ירידתה היתה רק בבחי' עלה במח' והנה מח' הוא רק בחי' לבוש רק שהוא לבוש פנימי, ודבור הוא לבוש חיצוני, אבל מ"מ הוא רק בחי' לבוש, אבל ע"י ירידתה בגוף ונה"ב נתהפך החשך לאור עי"ז יגיע לבחי' לאשתאבא בגופא דמלכא ממש שלמעלה מבחי' מח' שהוא רק לבוש לעצם הנפש, וזהו מ"ש רז"ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש, פי' צדיקים היינו מקיימי תומ"צ וכמ"ש וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה וע"ש זה נק' המקיים תומ"צ בשם צדיק, וע"י קיום התומ"צ יאמרו לפניהם קדוש דהיינו שיתעלו לבחי' קדש העצמי וע"כ יאמרו לפניהם קדוש.

קמבוהנה עיקר הכלי לבחי' המשכה זו הוא בחי' תורה, כי אורייתא מח"ע נפקת, שהוא ראש ומוח, והנה אנו רואים למטה שעיקר גילוי כללות החיות של הנפש הוא במוח, ואח"כ מתפשט ממנה לכל האברים, ולכך יש גידים הנמשכים ממוח לכל האברים, ואפי' ברגל נמצאים גידי המוח, וכך למעלה ראשית גילוי ההמשכה תחלה מתלבש בתורה שהוא ראשית בחי' ראש ומוח ששם שורה אוא"ס לפי שהוא בחי' כח מ"ה בחי' ביטול ולכך ת"ת כנגד כולם, ובק"ש הוא מ"ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וארז"ל בד"ת הכתוב מדבר, וזהו מלמעלה למטה.

אך מ"מ צ"ל מקודם התפלה דהיינו לעורר ההמשכה הוא ע"י התפלה שהיא ממטה למעלה וכמ"ש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ופי' מוצב ארצה שמתחילין מהודו שהוא בחי' הודאה לבד ויש ד' שליבות בתפלה עד שמגיע לבחי' השמימה שהוא הבחי' היותר גבוה, והיינו לפי שהוא בחי' הרצוא לאלקות דאי אפשר להיות המשכה מלמעלה למטה כ"א שיהי' מקודם העלאה מלמטה למעלה וכמ"ש אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף, ולכך כתי' בק"ש וזאת המצוה דהיינו שהוא כללות כל המצות, רצוא ושוב, והיינו לפי שעיקר הרצוא שעי"ז יהי' אח"כ המשכה, ולכך אסור לאכול קודם התפלה לפי שעדיין לא נמשכה המשכה אפי' במוח ונק' רק דם, אך אחר התפלה נק' בחי' אדם, דהיינו בחי' קומה של מעלה שהוא בחי' ועל הכסא דמות כמראה אדם וכנ"ל שזהו התורה שנק' בחי' אדם כמ"ש זאת התורה אדם כו' רמ"ח פקודין רמ"ח איברין, ושס"ה ל"ת שס"ה גידי', ועצם התורה י"ל הוא בחי' ותורה אור חיות כל האיברים והגידים ולכן נק' שיעור קומה של מעלה כבי' שהם ע"ס העליונות, וע"י עשר כוחות הנפש בהם ועל ידן נמשך אוא"ס ב"ה להתלבש בע"ס העליונות כמ"ש בלק"ת ד"ה צאינה וראינה דרוש הראשון הנ"ל ספ"ג. וכמו"כ ק"ש הוא בחי' שיעור קומה כמ"ש בכוונות ק"ש שז"ע רמ"ח תיבין ויש בה תורה ומצות, תורה והיו הדברי', ודברת בם, ולמדתם את בניכם, מצות הוא וקשרתם, וכתבתם וכן בפ' שני', מה גם כי תורה היא בחי' תיקון בכלל אורייתא מחכ' נפקת חכמ"ה כח מה בחכ' אתברירו, מצות תהו בירורי הנצוצות דתהו שעושים כלים להמשכות אוא"ס מדברים גשמים ציצית מצמר גשמי ותפילין מקלף גשמי (כמ"ש מזה בד"ה ויצוום, ובד"ה ופרעה הקריב), וא"כ יש בק"ש העלאת מ"ן לבחי' תהו דקדושה שהוא בחי' כתר כמ"ש מזה בהג"ה לקיצור דקיצור מד"ה ושננתם שבס' תרטו"ב ססעי' י"א, וא"כ לפ"ז י"ל אדם אדמה לעליון בחי' כי לא אדם, הוא אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות, א"כ יש קמגבק"ש כלליות הכל, וזהו דכתי' וזאת המצוה סתם ואח"כ נא' שמע ישראל היינו לפי שהיא כוללת הכל וכמו שאמרו בירושלמי שיש בה כל עשה"ד.

וזהו וידבר אלקים את כל הדברים ופי' רש"י ז"ל שכל הדברים דעשה"ד אמר הקב"ה בדבור אחד מה שא"א לאדם לומר כן א"כ מה ת"ל אנכי ולא יהי' שחזר ופי' על כל דבור ודבור בפ"ע (וע"ש שלא פירש הקב"ה בעצמו רק אנכי ולא יהי' ולכן אמרו במד"ר ס"פ ואתחנן הנ"ל שלא פתח אלא בשמע ישראל, והיינו ק"ש, ומשה אמר בשכמל"ו בחי' קבעומ"ש, והיינו כנ"ל ע"פ הירושלמי שבק"ש יש הכל, וע"פ מ"ש בכוונת ק"ש שע"י ק"ש נמשך קומה של מעלה כבי', ויש בה כלליות הרצו"ש, ולכן כשדיבר כל הדברים בחי' הכלל הכולל הכל פתח שמע ישראל שזהו ג"כ הכלל שכולל הכל כו'.