ועתה ישראל מה כו'

תלזועתה ישראל מה כו'

בס"ד. ש"פ עקב.

והי' אמונה כו' ב' פירושים בע"מ נבה"ע

עקב

ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה, והקשו רז"ל אטו יראה מילתא זוטרתי היא, והלא אמר ר"א אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר והי' אמונת עתך כו' יראת ה' היא אוצרו, וגם ארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואיך נאמר כ"א ליראה, ותירצו אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. ורבו המקשים על תירוץ זה מהו התירוץ שלגבי משה מילתא זוטרתי היא, הלא כתיב מעמך שפי' מכאו"א מישראל ומהו התירוץ מה שלגבי משה היראה היא מילתא זוטרתי כו'.

אך הענין יובן בהקדם ראשית הפסוק והי' אמונת עתך חוסן ישועות חכ' ודעת יראת ה' היא אוצרו, פי' רש"י ז"ל שע"י אמונת עתך הם התרומות והמעשרות ולקט שכחה ופיאה שכאו"א נותן, וכן שמיטין ויובלות, שהוא אמונה שמאמין בבורא ית' עי"ז נמשך חוסן ישועות חכ' ודעת יראת ה' היא אוצרו כו'. והרד"ק פי' והוא תלחמהתנא דבי אליהו, עתך הוא בחי' זמן, ואמונת עתך הוא בחי' חוזק הזמן מל' ותקעתיו יתד במקום נאמן, הנה זה נמשך מבחי' חכ' ודעת כו'. ושני הפירושים יש להם שרש בגמ', כי הנה בגמ' אפליגו אי תלמוד גדול אם מעשה גדול, והנה פירש"י ז"ל הוא לפי המ"ד מעשה גדול ולכן פי' שע"י שמקיים המצות מעשיות עי"ז נמשך לו חכ' ודעת ויראת ה', ופי' הרד"ק הוא לפי המ"ד תלמוד גדול כו', ולכן פי' שע"י הלימוד דחכ' התורה מגיע לו חוזק הזמן בבחי' תוס' ברכה כו'. ולהבין ב' פי' אלו צלה"ת פי' הרד"ק שפי' שאמונת עתך זהו נמשך ע"י חכ' ודעת כו'. הנה כתיב וכל בניך למודי ה', אלו ת"ח שעוסקים בבנינו של עולם, וצ"ל מהו ענין שהת"ח עוסקי' בבנינו ש"ע, הלא העולם כבר בנוי ומשוכלל.

הנה ארז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר א' יכול להבראות אלא כדי ליפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בע"מ, וכדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בע"מ. ולכאורה אינו מובן דהיתכן שיפרע מן הרשעים על מה שמאבדים את העולם שנברא בע"מ הלא במאמר א' יכול להבראות וא"כ מאי איכפת לן במה שבראן בע"מ, וה"ז כמו א' שקונה כלי שקונים אותה בעד זהב אחד והוא שילם עבורה יו"ד זהובין היתכן שהגנב הגונב אותה או המאבדה ישלם עבורה יו"ד זהובין מפני שזה סילק עבורה יו"ד זהובין, מאחר שיכולים לקנות אותה בעד זהב אחד.

ולהבין זה צ"ל מה שמצינו בכמה מאמרי רז"ל ל' בעשרה דברים וכמשארז"ל אין פוחתין מעשרה מלכיות ומעשרה זכרונות וכמ"ש בזהר פ' ויקרא ע"פ עשרה עשרה הכף בשקל הקדש, עשרה למע"ב ועשרה למ"ת, ובגמ' על מתני' דאין פוחתין אמרו הני עשרה כנגד מי ופליגי בה חד אמר כנגד עשרה הלולים שאמר דוד, וחד אמר כנגד עש"מ, וצ"ל מהו מספר עשרה דוקא. הנה איתא בס"י עשר ספירות בלי מ"ה, ובפתח אלי' נא' אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין וצ"ל מהו שצריך עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין כו'. אך הענין הוא דהנה כל השפעה הנה נמשך ובא דרך עשרה בחי' דוקא, כמו שאנו רואים שבהשפעת הרב איזה שכל לתלמידו עובר ההשפעה דרך עשר בחי', שמתחילה מחשב הרב ההשפעה בשכלו ומחשבתו, והרי המח' היא לבוש המוחין, וא"כ מלביש המוחין חב"ד במחשבתו, עד שבאה להתגלות במדה שבלב הם אהוי"ר, תלטשמחמת האהבה שאוהב אותו הוא משפיע לו כו' ואח"כ בבחי' נו"ה שהם כליות יועצות איך להשפיע, ובחי' הדבור הוא בחי' השפע, וכמו"כ בענין השפעת היחוד הנה הטפה נמשכת מן מוח האב ובא בבחי' אהבה ותרין ביעין המבשלים הזרע הוא בחי' נו"ה, ויסוד המשפיע, שבא ג"כ בעשר בחי', ולכן כמו"כ יובן ענין אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין לאנהגא בהון עלמין שבכדי שיהי' השפעה להנהגות העולמות זהו בא ע"י עשר בחי' דוקא כו' וד"ל.

ולפ"ז צ"ל ענין שארז"ל והלא במאמר א' יכול להבראות, הלא נת' שכל השפעה בהכרח שיבוא דרך עשר בחי' דוקא, והאיך אומר שבמאמר אחד הי' יכול להבראות. אך הענין הוא דהנה למעלה כל ספי' וספי' כלול מעשר בחי', ולכן במאמר א' שהוא בחי' המל' מלכותך מלכות כל עולמים, יכול להבראות, שהרי במל' יש ג"כ ע"ס כו'. רק מה שנברא בע"מ עצמן ולא במאמר אחד, הנה העולם הוא יותר נעלה מכמו אם הי' נברא ממאמר א', דהגם שגם במל' יש ע"ס שראשיתן היא החכ' מ"מ אין ערוך בחי' חכ' שבמל' לגבי חכ' דאצי' וכל התהוות בחי' חכ' דמל' היא רק מבחי' מל' שבחכ', ונמצא בחי' חכ' שבמל' היא לגבי מל' שבחכמה כערך המתהוה לגבי המהוה שאין ערוך ביניהם, וכ"ש לגבי בחי' חכ' בעצם, שבחי' מל' שבחכ' לגבי החכ' היא כערך השפעת הדבור באדם לגבי השפעת השכל. ובד"כ ההפרש בין חכ' שבמל' לחכ' בעצם הוא כמו באדם הערך מן חכמת הדיבור, שהחכ' הוא שידבר נקי, לגבי החכ' בעצם שאין ערוך ביניהם, וכך אם הי' נברא ממאמר א' הי' העולם בפחיתות יותר מכמו עתה. וזהו כמ"ש הרמב"ם ז"ל שלא ידמה בעיניך שהעולם הוא דבר קטן כ"א הוא דבר גדול ונברא מע"מ כו'. וזהו מ"ש בפרד"ס שער ב' שפלוגתת האמוראי' בענין הני עשרה מלכיות כנגד מי חד אמר כנגד עשרה הילולי' שאמר דוד וחד אמר כנגד עשרה מאמרות, שהפלוגתא היא שחד אמר שעשרה מלכיות הם כנגד ע"ס דמל', לכן אומר שהם כנגד עשרה הילולי' שאמר דוד שהם כנגד ע"ס דמל', וחד אמר כנגד ע"מ שהם כנגד כל הע"ס, שזהו כההפרש בין מה שנברה"ע בע"מ או אם הי' נברא ממאמר אחד כו'. וזהו מ"ש רז"ל במד"ר ע"פ אלה תולדות השמים והארץ, כל תולדת שבמקרא חסר, בר מן תרין אלה תולדות השוה"א ואלה תולדות פרץ, והיינו כי העולם על מלואו נברא דהיינו מה שנברא בע"מ שהם ע"ס, וע"י חטא עה"ד חסרו ו' דברים, ולע"ל כתיב אלה תולדות פרץ מלא, שלע"ל בימות המשיח יהי' העולם כמו שהי' קודם חטא עה"ד כו'. וזהו כדי להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בע"מ והיינו כי הוא יותר נעלה מכמו אם הי' נברא ממאמר א' כו'. וכדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בע"מ, והיינו שהצדיקים ממשיכים בחי' אוא"ס ב"ה בעולם ועי"ז נמשך קיום העולם, והוא ע"י התורה שקדמה לעולם. וז"ע מה שהתורה מתחלת באל"ף ובריאת העולמות הוא תמבבי"ת כו', לפי שע"י התורה ממשיכים השראת אוא"ס ב"ה בעולם, וזהו כמ"ש בזהר פ' ויקרא ע"פ עשרה עשרה הכף עשה"ד מכוון כנגד עש"מ, והיינו שע"י תורה שכללותה היא עשה"ד ממשיכים בחי' אוא"ס ב"ה בעולם שנברא בע"מ.

והנה בפדר"א איתא בעשרה דברים ברא הקב"ה עולמו וכללן בשלשה בחכ' בתבונה ובדעת שנאמר ה' בחכ' יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. וצ"ל הלא בהעשרה דברים שברא בהן הקב"ה עולמו קחשיב חכ' ותבונה ודעת, וכמשארז"ל בחגיגה די"ב ע"א בעשרה דברים נברא העולם בחכ' ובתבונה ובדעת בכח ובגערה כו' ומהו שאומר עוד וכללן בשלושה. אך הענין הוא דפי' וכללן הוא כמ"ש ויכל אלקים ביום השביעי וארז"ל מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה, שבשבת נשלם ג"כ, רק שאינו מלאכה כ"א העדר המלאכה. ובזהר ע"פ השמים מספרים כבוד אל, לאו מספרים ל' סיפור אלא מספרין מנהרין ומנצצין, ופי' מנהרין ומנצצין, כי הנה כתי' ששת ימים עשה ה' את השו"א, ולא א' בששת ימים, נשמע שהששת ימים עליונים עצמם נשפלו בבחי' עשי' והיינו בחי' ששה מדות ביום ראשון האיר בחי' חסד ובשני גבורה כו', דהגם שארז"ל בעשרה מאמרות נבה"ע שהם כל העשר ספירות שיש בהם חב"ד ג"כ, אך הנה שניהם אמת, דהנה העולם נברא בוא"ו ימים שהם בחי' ששה מדות, אך הנה גם בז"א יש ג"כ מוחין והם בחי' מוחין דיניקה שהם לפי ערך המדות, לכן ארז"ל בעש"מ שהכוונה היא על המדות והמוחין שלהם שהם יחד עשרה כו'. אך הנה באמת אין ערוך כלל בחי' המוחין דז"א לגבי המוחין עצמם, ויובן ההפרש ביניהם מענין המשנה וגמ', שבמשנה יש ג"כ קצת טעמו של דבר כמו כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן, הרי כי יש מקצת הטעם, אבל בגמ' נת' באריכות טעמו של דבר אשר מחמת רוב ביאור הטעם יכולי' להמציא סברא חדשה לגמרי, והיינו כי שיתא סדרי משנה הם ו"ק בחי' ששה מדות. והנה בהמדות יש ג"כ קצת מוחין בחי' טעם, אכן הם מוחי' דיניקה שהם לפי ערך המדות, משא"כ בחי' המוחין עצמם הוא יותר נעלה. וזהו ויכל אלקים ביום השביעי בא שבת בא מנוחה, כי מנוחה הוא מבחי' המוחין כו', ושבת היא בחי' מוחין דאבא כנודע, ולכן כשבא שבת בא מנוחה כו'. וזהו מספרין ומנצצין כי בכל וא"ו ימי המעשה מאיר מדותיו ית', ואף שגם בהמדות יש מוחין, אכן המוחין הם מוחין דיניקה כו', אבל בשבת הם מספרין ומנצצין מפני שמאיר מבחי' המוחין עצמן.

וזהו ג"כ וכללן בשלשה, שהגם שנא' תחלה בעשרה דברים ובעשרה דברים אלו קחשיב גם חכ' ותבונה ודעת, אך הנה כ"ז הוא בחי' המוחין דז"א, אבל וכללן תמאבשלושה הוא בחי' חב"ד עצמן כו' וכענין בא שבת בא מנוחה. ובזה יובן ג"כ מ"ש בס"י בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכ' ברא וחקק י"ה ה' צבאות את עולמו וברא אותו בסופר ובספר ובסיפור, פי' שלשים ושתים הם עשרה מאמרות וך"ב אותיות, וסופר וספר וסיפור, ספר הוא בחי' תושב"כ, וסופר הוא בחי' דברי סופרים כי ערבים עלי דברי סופרים והם נק' סופרים מקור הספר, ויש בחי' סיפור, ונמצא כי השלשה בחי' סופר וספר וסיפור הם בחי' חב"ד עצמם. ואמר תחלה בל"ב נתיבות פליאות חכ' ברא כו', שהם בחי' המוחין דז"א וברא בסופר וספר וסיפור הוא בחי' חב"ד עצמם כמו שאמר בפדר"א וכללן בשלשה. וזהו פי' וכדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם, כי הצדיקים ע"י תורתם הם ממשיכים בחי' חב"ד עצמן גם בימי החול כי אורייתא מחכ' נפקת כו'.

וזהו פי' והי' אמונת עתך, פי' עתך כי ך"ח עתים נאמר בקהלת י"ד לטובה וי"ד להיפך, שהם יד ימין ויד שמאל, וביד יש י"ד פרקין שהם כנגד ז' אותיות בג"ד כפר"ת שיש בהם תבנית רך ותבנית קשה בחי' חו"ג, ולכן י"ד עתים לטובה וי"ד להיפוך, וזהו ג"כ ענין מה שהלבנה בי"ד ימים הראשונים היא מתמלאת וי"ד ימים היא מתחסרת כו'. ואמונת עתך הוא בחי' חוזק הזמן הוא ע"י חכ' ודעת דהיינו ע"י בחי' התורה, והוא ע"י הצדיקים המקיימין את העולם שנק' בניך שעוסקי' בבנינו ש"ע, גם עכשיו כשכבר העולם משוכלל מ"מ צריכה קיום וחיזוק ע"י התורה כו'. וזהו מ"ש ומבני ישכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתיים, פי' בינה לעתים, כי הנה העולם הוא מבחי' מדות כמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, אבל בחי' בינה הוא בחי' ולתבונתו אין מספר שהוא בחי' בלי מספר ואין ערוך כלל בחי' המספר לגבי בלי מספר, ומבני ישכר יודעי בינה לעתים, יודעי הוא בחי' המשכה מל' והאדם ידע, בינה לעתים שממשיכים מבחי' בינה בעתים שיהי' נהפך מדה"ד למדה"ר, ויהיו כל העתים טובים.

ומעתה יובן פירש"י ז"ל שפי' אמונת עתך הוא בחי' האמונה בו ית' להפריש תרומה ומעשרות שעי"ז נמשך חוסן ישועות חכ' ודעת. הנה כתי' שבעה תמבנרותי' עלי' וארז"ל שהם שבעה מצות תרומות ומעשרות שמיטין ויובלות כיבוד אב ומילה ות"ת כנגד כולם, וצ"ל מפני מה קחשיב אלו הז' מצות דוקא. אך הענין הוא מפני שהם רב חסד שהוא צדקה רבה, כי תרומות ומעשרות ולקט שכחה ופיאה עולה יותר מחלק רביע, וכמו"כ שמיטין היא מצוה גדולה שאינה דומה לכל המצות, כי כל המצות הנה האדם עושה מצוה שאינו מתעכבת זמן מה, משא"כ מצוה זו דשמיטה היא כל השנה, שמצפה כל השנה ואינו זורע, ומפקיר כל אשר לו לחית השדה וכל מי שירצה יטלם, שמצוה זו היא מצוה רבה, והיינו שע"י מצות אלו ממשיך מבחי' רב חסד, כי אית חסד ואית חסד, אית חסד דאקרי חסד זוטא ואית חסד דאקרי רב חסד שהוא מבחי' א"א, ובחי' זו נמשך ע"י מצות אלו דוקא כו'.

ולהבין זה הנה כתי' ואני תפלתי לך עת רצון אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך, וצ"ל מ"ש אלקים ברב חסדך הרי אלקים הוא מדת הגבו', אך הענין הוא דהנה פי' ואני הוא בחי' מל' בחי' מלכותך מלכות כל עולמים בחי' זמן, הוא בבחי' תפלה ל' התחברות מל' נפתולי אלקי' נפתלתי, לש' הוי' שהוא הי' הוה ויהי' שלמעלה מבחי' זמן, עת רצון, פי' עת הוא בחי' הזמן כנ"ל, יומשך בו מבחי' רצון, והוא ע"י רצון אותיות צנור שיומשך דרך צנורות כו', ואז אלקים ברב חסדך שגם מדה"ד יהפך לרחמים שיהי' אלקים מדה"ד ברב חסדך ג"כ, וזהו ג"כ שאמר ענני באמת ישעך שהוא ג"כ רצון כמ"ש הת' ע"פ וישע ה' אל הבל ואל מנחתו והות רעוא מן כו' שהוא ג"כ רצון. וזהו משארז"ל כתי' ואספת דגנך וכתי' ועמדו זרים ורעו צאנכם לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצוש"מ וכאן בזמן שאין ישראל ערש"מ, והקשו התוס' הלא ואספת דגנך כתי' בפ' שני' של ק"ש ואיך נאמר שזהו בחי' אין עושין רצוש"מ. והתירוץ הוא כי בפ' שני' של ק"ש אינו כתי' בכל מאדך כמו בפ' ראשונה של ק"ש, לכן נק' פ' שני' אין ערש"מ ופ' ראשונה נק' עושין רצוש"מ ע"ש שכתי' בה בכל מאדך. והנה ארז"ל בכל מאדך בכל ממונך, נמצא שבחי' מעשה הצדקה שהיא מצוה מעשיות גשמיות כמו תרומות ומעשרות הוא בחי' ערש"מ, והיינו שממשיכים בחי' הרצון שיומשך במל' וזהו עת רצון כנ"ל. וזהו והי' אמונת עתך שע"י אמונת עתך בחי' המצות תרומות ומעשרות יומשך בחי' חוסן ישועות בחי' וישע ה' כו'.

ומעתה צ"ל מהו חכ' ודעת שע"י אמונת עתך יומשך גם חכ' ודעת, הנה ארז"ל כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, מהו תלוי בחי' החכ' תמגבמעשה כו'. אך הענין הוא דהנה כתי' והחכ' מאין תמצא שמציאת החכ' הוא מאין, שהאין הוא למעלה מן החכ', וענין המעשה הוא ענין ביטול היש לאין שמעשה וכופה א"ע ועושה כמצווה עליו מל' גט מעושה כו', ולכן מאחר שהמעשה הוא בחי' ביטול היש לאין לכן תלוי בחי' החכ' במעשה, כי החכ' מאין תמצא והמעשה מגעת לבחי' האין. וזהו והי' אמונת עתך ע"י בחי' מעשה זו ממשיך בחי' חוסן ישועות חכ' ודעת.

תמדומעתה צ"ל מה שהקשו רז"ל אטו יראה מילתא זוטרתי היא, ותירצו אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא, שרבו המקשים מהו התירוץ מה שלגבי משה מילתא זוטרתי היא הלא כתיב מעמך מכאו"א מישראל. אך הענין הוא דהנה משה הי' מבחי' מים כמ"ש מן המים משיתיהו, והנה התו' נק' ג"כ מים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים, ולכן כמו המים מטהרין כך התורה נק' אמרות טהורות, וכמו בשעת קרי"ס שהי' ע"י משה ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי שנא' זה אלי ואנוהו, כך בתורה נא' זה ספר תולדות אדם כו', והנה כל מי שלומד תורה נק' משה כמשארז"ל על רבא משה שפיר קאמרת, וקרא רב ספרא לרבא משה ע"ש שהי' בעל תורה והי' דורש תורה לרבים לכן נק' משה, וכמו"כ כל העוסק בתורה נק' משה, וזהו אתפשטותא דמשה בכל דרא, וזהו שאמר אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא, וכל העוסק בתורה נק' בשם משה, וא"כ לגבי כולם שיש להם בחי' תורה הנה היראה היא מילתא זוטרתי. וז"ש חכ' ודעת יראת ה' היא אוצרו כשיש בחי' חכ' ודעת בחי' תורה אז יראת ה' היא אוצרו בחי' יראה דמילתא זוטרתי היא כו' וד"ל.