המזבח עץ שלש אמות (ג)

קנחהמזבח עץ שלש אמות (ג)

בס"ד. ש"פ אמור, ל"ב.

יחזקאל מ"א.

המזבח עץ שלוש אמות גובה וגו' וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'. וארז"ל (ברכות נ"ה, וש"נ) פתח במזבח וסיים בשולחן כו' בזמן שבהמק"ד קיים מזבח מכפר עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. וצ"ל מ"ע ההתדמות שולחנו של אדם לגבי מזבח, שגם לפי מה שפירש"י ז"ל א"כ אינו בערך מזבח הכפרה כלל.

ויובן בהקדם שורש ענין נט"י שמצינו בדרז"ל בתד"א הובא בילקוט תשא רמז שפ"ו מכאן אמרו האוכל בלא נט"י כבא על אשת איש, דלכאו' יפלא היתכן לדמות ענין האכילה בלא נט"י כבא על אשת איש, שהרי חומר אשת איש הוא בחמורה שבד' מיתות בית דין, ונט"י לקדשי' תיקן שלמה ורבנן דח"י דבר גזרו גם לתרומה, ולחולין הוא מפני סרך תרומה, שהוא ענין סרך לגזי', (וכ"ש בזה"ז שלא יש תרומה טהורה כלל), ואיך מדמין האכילה בלא נט"י כבא על אשת איש.

אך הענין יובן בהקדם ענין נט"י ע"פ מ"ש בסידור מהרי"ק ז"ל ששורש ענין נט"י הוא לפי שבחו"ב מלובשי' חו"ג דא"א והם מי החסדי', וצריכי' להמשיך מים אלו ע"י חו"ב לז"א, וז"ע דכתי' ביעקב כשבירך את מנשה ואפרי' שכל את ידיו ות"א ואחכמינון לידוהי, פי' שמפרש שכל מלשון השכלה שהמשיך מוחין למדות שהם בחי' הידי', וא"כ שיהי' שורש ההמשכה מלמעלה מן השכל, וכענין שכ' הבחיי כי נתכווין בעשר אצבעות ידיו להמשיך הברכה ממקור החכ'. ועד"ז יובן ענין נט"י ע"פ פי' מהרי"ק, דהנה ביוסף כתי' ויפוזו זרועי ידיו וארז"ל בסוטה נעץ צפורני ידיו בקרקע, ויצא כו' דרך צפורני ידיו, והיינו כמו שאברהם יצא ממנו כו' יצחק יצא קנטממנו כו' שזהו נקיית הפסולת בכדי שיהי' אח"כ מנוקה מכל, עד שיעקב הי' מטתו שלימה כו' וזהו בחי' דחיית הפסולת דרך פ"ה שהוא מה שנשפע משפע היסוד כו' כן ביוסף עמדו עליו הקלי' וסט"א עד שהוכרח לתלות ולנעוץ צפורניו בקרקע ופי' רש"י כדי להתייסר, מ"מ הרי ארז"ל ראוי הי' יוסף שיצא ממנו י"ב שבטי' כמו מיעקב אלא לפי שיצא דרך צפורניו ולכן העמיד רק ב' שבטי' מנשה ואפרים, ואעפ"כ יצאו מבנימין ונק' על שמו. ומ"מ יש הפרש ביניהם שאם הי' יוצא מיוסף צדיק עליון הי' ע"ד מלמעלמ"ט וכמו כשהי' משה מכניס את ישראל לארץ כמ"ש במ"א, וע' בלק"ת בד"ה ואתחנן, משא"כ בנימין צדיק תחתון הוא מלמטלמ"ע, וכ"ז הוא ע"י ויפוזו כו', וע' באוה"ח ע"פ וימררוהו ורבו, שענין ויפוזו זהו ע"ד שארז"ל בקדושין ברב עמרם חסידא כו' יעו"ש. ומ"מ ע"י שעמד בנסיון המשיך מבחי' א"א שז"ע שארז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו שנא' טוב א"א מגבור שנת' במ"א שע"י שכובש את יצרו ממשיך מבחי' א"א כו'.

ועפ"ז יובן מ"ש מאל אביך ויעזרך שארז"ל דמות דיוקנו של אביו נראה לו בחלון והיינו כי יעקב הי' בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה כו' שת"ת עולה עד הכתר שהוא בחי' ע"י וא"א, וזהו מזה נמשך הכח ליוסף לעמוד בנסיון שלשון אל הוא לשון כח מל' ואת אילי הארץ לקח ל' כח ויכולת, והיינו שהכח והיכולת של יוסף לעמוד ולכבוש את יצרו נמשך מבחי' אביך שהי' מרכבה למדת הת"ת שעולה עד א"א, וע"י שעשה ועמד בנסיון בפועל ממש המשיך מבחי' א"א לז"א כו'. או י"ל מאל אביך ע"פ משארז"ל ע"פ ויקרא לו אל אלקי ישראל הקב"ה שהוא אלקי ישראל קרא ליעקב אל, ונת' מזה במ"א ע' בד"ה והחרים בסופו, אל הוא ל"א נתיבות מל"ב נתיבות חכ' כי על נתי' הל"ב נא' נתיב לא ידעו עיט וגו', ויו"ד פעמים ל"א הם ש"י הוא בחי' ש"י עולמות דא"א קנה חכ' קנה בינה והם מחצה מתר"ך שעולה ב"פ יש ישיש כמ"א במ"א. ונמצא כי לפי ב' הפי' הכוונה על בחי' א"א מחצה התחתון דכתר, וזהו מאל אביך, ויעזרך בהוה ועתיד, כי אל תאמין בעצמך, וגם כי כל צדיק בעלייתו לבחי' הגבוה יותר צריך להיות בבחי' אתכפי' ואתהפכא בכל רגע בדקות, וכמ"ש בזהר מאן דלא טעים מרירא קסלמיתקא עד דלא יתא להכא לית לון חולקא כו' ולגבי עולם היותר עליון העבודה בעולם שהוא בבחי' גשם עדיין, ואי לזאת צריך לעזר וסיוע גם כשכבר כבש את יצרו כו'.

וע"פ הקדמה זו יובן ענין נט"י לסעודה ע"פ פי' מהרי"ק, דהנה צ"ל משארז"ל פתח במזבח וסיים בשולחן עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו, דהיתכן שהשולחן יהי' במקום מזבח הכפרה, אך הנה באמת צ"ל האיך המזבח מכפר שע"י שמקריבין הבהמה על המזבח יתכפר על נפש האדם, והרי האדם גבוה במעלה שהוא מדבר והבהמה היא בע"ח, והגם שנת' במ"א בענין אדם כי יקריב מכם ולא נא' אדם מכם כו' זהו בעבודה בנפש האדם אבל בגשמיות בפו"מ הי' מקריבין הבהמה ע"ג המזבח, והאיך עי"ז יתכפר נפש החוטא. אך הענין הוא דכתי' אחור וקדם צרתני, אחור למע"ב וקדם למע"ב, כמ"ש באריכות בדרושי ראשי המטות, שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, ומ"מ כשחטא אדם אומרי' לו הרי יתוש קדמך פי' שקדמך במעלה ומדריגה להיותו מבחי' התהו שקדם לתיקון, וכשהוא מקיים רצון עושהו ה"ה במעלה יתירה מהאדם החוטא ועובר על רצון עושהו, שע"י החטא ועון נשפל ונגרע נפש האדם עד שהוא גרוע יותר גם מיתוש, ולכן ע"י שעושה תשובה ומביא קרבן והקרבן נכלל באש שלמטה ואש שלמעלה עד שמגיע לשורשו בחי' פני שור שבמרכבה, ואז ע"י אכילת לחמי לאישי הם השרפי' שנקר' אישי' הם מגביהי' את הכסא עם בחי' אדם שעל הכסא לבחי' כי לא אדם הוא, כמ"ש במ"א בענין והחיות נושאות את הכסא, אז נמשך מבחי' אוא"ס דכי לא אדם הוא ששם אינו תופס מקום כלל שיומשך בחי' סליחת העוונות כו'. וז"ע המזבח כפרה שמכפר על נפש החוטא.

ועד"ז יובן ענין שולחנו של אדם מכפר עליו, דהנה צ"ל הלא האדם הוא מדבר שהוא מעלה יתירה על בחי' דצ"ח איך הוא מקבל חיות מצומח וחי, והצומח וחי אינם צריכי' לו והוא צריך להם שבלעדם א"א לו לחיות, וה"ז פלאי, הוא עצמו גבוה יותר וכל חיותו תלוי בצומח וחי דברי' נמוכי' ממנו, ואם מפני דכתי' כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם אלא על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, הרי גם באדם יש מוצא פי הוי', ומאי אולמא דמוצא פי הוי' שבמאכל ממוצא פי ה' דבהאדם כו'. אלא זהו מטעם הנ"ל שבקרבנות שהאדם הוא מבחי' התיקון ודצ"ח הם מתהו שקדם לתיקון אלא שנפל בשבה"כ, וע"י שאוכל מאכל לשם שמים ה"ה מגביה את המאכל מנפילתו וגשמיותו, ונמצא כי המאכל צריך להאדם, וכשהאדם מגביה את המאכל אז קסאהמאכל נותן חיות באדם, להיות כי בשורשו הנה הוא באמת גבוה יותר וכנ"ל, אמנם הנה זהו כשאוכל לשם שמים דהיינו שבכח האכילה ילמוד ויתפלל, ובאכלו יכוון להגביה הניצוץ אשר בזה בכח צמיחתו, ויקרא גם בגלגול כמ"ש בכתהאריז"ל, וכענין דכתי' באלי' וילך בכח האכילה ארבעי' [יום], דהגם שיפלא בעינינו איך ישבע האדם מאכילה אחת ארבעי' יום, מ"מ הנה גם זה מקרא מלא שבכח האכילה דוקא הלך מ' יום, ומשמע אם לא הי' אוכל לא הי' יכול להלוך מ' יום בלא אכילה, והיינו שזימן לו הקב"ה ניצוץ גדול שהחי' אותו ארבעי' יום, כי השובע הוא לפי ערך הניצוץ אשר בו כו'.

וז"ע צדיק אוכל לשובע נפשו פי' לשובע נפשו, שובע ל' משביעי' אותו תהא צדיק, ול' שבועה אשר נשבעת לאבותינו שזהו מימי קדם שלמעלה מימות עולם וימי עולם כמ"ש במ"א, ואכילת הצדיק הוא להשביע נפשו מבחי' ימי קדם הנ"ל, משא"כ בטן רשעי' כו' להיות כי ע"י אכילתו לא די שאינו מעלה כ"א מתגשם עוד ויפול כו'. ונמצא מובן מה שמסיים בשולחן להיות כי כמו שמזבח מכפר להיות כי הקרבנות הוא בחי' העלאת מ"ן לחיות המרכבה שיגביהו את הכסא לבחי' כי לא אדם הוא, הוא בחי' א"א, וזהו קרבן בגימ' א"א, והרמב"ן פי' ל' קירוב הכוחות והשמות לבחי' אוא"ס ב"ה, וסיים בשולחן שגם ע"י אכילת שולחן יכול ג"כ להמשיך מבחי' הכתר בחי' ימי קדם כשאוכל לשובע נפשו ולומד ומתפלל בכח האכילה. ולקרב אל השכל איך שולחנו של אדם מכפר, יובן מה שארז"ל כוהנים אוכלי' ובעלי' מתכפרי', הרי ע"י אכילת הכהן מתכפרי' הבעלי', כן יובן כשהאדם אוכל כמו שנצטוה (ה"ה ג"כ ככהן, שפי' עובד שעובד להקב"ה, כן האדם שמקיים כציווי הקב"ה ה"ה ג"כ עובד) ג"כ מתכפר כמו ע"י אכילת הכהן.

אמנם הנה את זה לעומת זה עשה האלקי', וכמו שיש שולחן בקדושה כן גם בלעו"ז יש ג"כ שולחן, והוא כי מצינו בדרז"ל שאמרו שולחן ערכתי לו כו' שנק' היחוד בשם שולחן, וכתי' כי אם את הלחם אשר הוא אוכל, וכתי' כן דרך וגו' אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי כו', והיינו בחי' שולחן דלעו"ז, וע"ד שנת' בד"ה ויהיו חיי שרה בענין שדה דאיתא בזהר בגין דאית שדה ואית שדה אית שדה שהוא חקל תפוחין קדישין ואית שדה כדא' ואם בשדה מצאה שעז"נ ובשר בשדה טריפה, בשר קאי על אבר שאין בו עצם, ואם ח"ו נפגם בשדה טריפה הוא נשג"ז, גורם עי"ז להיות ציון שדה תחרש, ולהיות כי אין רע יורד מלמעלה המקור הוא שולחן ערכתי, שהגם שרבי התיר מ"מ ע' בדברי הפוסקי' שזה בכה וזה בכה קסבכו', ובהשתלשלות נמשך גם רע גמור שולחן דלעו"ז ולכן פי' במאו"א שין י"ז שולחן נק' יסוד דנוקבא דקדושה ויסוד דנוק' דקלי'. ולהיות כן הקדימו מצות נטילת ידים לשולחן דסעודה לשפוך עלי' מי רביעית ע"ד מ"ש בס"י ע"ס במספר עשר אצבעות.

[המשך המאמר נמצא לעיל בד"ה להבין בתוס' ביאור שרש ענין נט"י ע' קנה, פיסקא: ולהיות כן צריך להקדים].