שלוש פעמים בשנה

נטשלוש פעמים בשנה

בס"ד. (ש"פ משפטים, בדר"ח אדר ראשון, ל"ב).

משפטים

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו', שז"ע מצות ראי' ברגלי' שהיא מדריגה גבוה מאד וכמארז"ל כדרך שבא לראות כך בא ליראות, ולכאו' צ"ל הלא שבת גבוה מיו"ט ששבת הוא בחי' קדש, וכמ"ש ושמרתם את השבת כי קדש היא, ויו"ט הוא רק מקרא קדש כמ"ש מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם, וגם שבת הוא בחי' מוחין דאבא, ויו"ט הוא בחי' מוחין דאימא, ומדוע לא ניתן מצות ראי' בשבת כמו ברגלי'.

והענין הוא דהנה כתי' צמאה נפשי לאלקי' לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלקי' וארז"ל בילקוט בשם מדת"ל, ובמ"א כ' בשם פסיקתא רבתא אמרה כנס"י לפני הקב"ה מתי תחזור לי הכבוד הראשון שהייתי עולה לרגל ג"פ בשנה שנא' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, א"ל הקב"ה בעוה"ז הי' שלש פעמים, אבל לעתיד בכל חדש וחדש שנא' והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו. ומקשי' האיך אפשר סשיבואו בכל שבת, אך ע"ז נא' מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם (ישעי' ס' פסוק ח') שהעננים יביאום כו' כמ"ש בילקוט ישעי' רמז שס"ג, גם משמע שם שזהו כענין עיניך יונים והיינו שכמו שדרך היונים להוליד גוזלות זכר ונקבה בכל חדש, כך יעלו ישראל לראות פני השכינה בכל חדש, ולשון עיניך הוא כמו אראה פני אלקי' כו', וכמשארז"ל כדרך שבא לראות כך בא ליראות כו'.

ויובן זה בהקדם ענין ר"ח שכתי' ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה, ות"י ביומא דחולא וקאי על ער"ח, אבל ר"ח עצמו לא מצינו שיהי' נק' יום המעשה בל' הפסוק, וצ"ל הלא ר"ח מותר בעשיית מלאכה ומפני מה אינו נק' יום המעשה, אך הענין הוא דכתי' ששת ימים תעשה מעשיך, וצ"ל למה צריך היתר לעשיות מלאכה, וגם הלא כתי' ששת ימים תעבוד כו', אך הנה מפני שאת השמים ואת הארץ אני מלא שלית אתר פנוי מיני' ומכה"כ לכן הי' מהראוי שיהי' אסור ענין עשיית מלאכה, כמשל לפני המלך אסור לעשות מלאכה כמשארז"ל אחוי לי' בידי' קטעו לו ימינו דמאן דמחוי במחוג קמי' מלכא קטלא חייב, ומכ"ש לפני מלך מה"מ הקב"ה דלית אתר פנוי מיני' כנ"ל הי' [צ"ל] אסור עשיית מלאכה, לזה נא' ששת ימים תעשה מעשיך שהוא היתר על עשיית מלאכה, ומפסוק ששת ימים תעבוד לבד לא היו יודעים היתר ברור על מלאכה, שהרי במד"ר בראשית פט"ז פי' פסוק ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, לעבדה ששת ימים תעבוד, ונת' במ"א בדברי רז"ל שלעבדה הוא רמ"ח מ"ע, וא"כ י"ל שזהו הכוונה גם בפי' ששת ימים תעבוד בעבודת רמ"ח מ"ע, ועשית כל מלאכתך קאי על מלאכת התורה שנק' ג"כ בשם מלאכה כמארז"ל בסוטה דמ"ד ע"א ע"פ הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא, ע' בד"ה אבות מלאכות, לזה נא' עוד פסוק ששת ימים תעשה מעשיך שזהו היתר על עשיית מלאכה בחול, והיינו מפני כי גם הוא ית' עשה מלאכה בששת ימים כו'. וזהו שבע"מ לא נאמר רק שם אלקי' כמ"ש בראשית ברא אלקי', רק לאחר שבת נא' הוי' אלקי', דהנה שם אלקי' הוא מדת הצמצום והמסתיר שיהי' יש ודבר נפרד, דמצד בחי' שם הוי' בחי' ביטול אינו תופס מקום כלל וכולא קמי' כלא חשיב כו', אך מפני שעלה ברצונו אנא אמלוך ואין מלך בלא עם בחי' נפרדי', לזה הוא בחי' ש' אלקי' שמסתיר ומעלים עד שיהי' נראה העולם ליש ודבר נפרד כו', וזהו שמש ומגן ה' אלקי' כמו שהמגן מסתיר על השמש, כן בחי' שם אלקי' מסתיר על ש' הוי' להיות בחי' התהוות העולם ליש ודבר נפרד כו'. ולכן מותר בעשיית מלאכה, דהן אמת שלית אתר פנוי מיני' עכ"ז הרי זהו בהעלם, ואפי' בחי' מלא כל הארץ כבודו ג"כ אינו בבחי' גילוי לכן מותר עשיית סאמלאכה, וגם כי הוא ית' עושה מלאכה בשית יומין דחול כמ"ש ובטובו מחדש בכי"ת מע"ב, שבכל עת ובכל רגע נמשך חיות חדש להוות ולהחיות מאין ליש ע' בד"ה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אבל שבת להיות כי הוא בחי' שבת להוי' וכן יו"ט שנק' מועדי הוי' או מועדי, אסורים בעשיית מלאכה, רק ביו"ט הותר מלאכת אוכל נפש כו', מטעם שנת' בפע"ח שער מקראי קדש רפ"ג שהנהגת חול לא בטלה יעו"ש, וע' בסדור בסעודת שבת בפי' ביני ובין בנ"י אות היא לעולם. והגם כי הגילוי הוא רק בפנימיות העולמות דהיינו בנשמות ובמלאכים ולא בחיצוניות כו', מ"מ אסור בעשיית מלאכה כו', משא"כ בששת ימי החול שלא יש הגילוי משם הוי' כ"א משם אלקי' מדת הצמצום כנ"ל מותר בעשיית מלאכה.

אך צ"ל הלא כתי' ששת ימים עשה הוי' (בפ' יתרו ך' י"א), ואיך שייך ל' עשי' בש' הוי'. אך הענין הוא דפי' עשה הוי' היינו ע"י התלבשותו בש' אלקי', כנודע שש' הוי' הוא בחי' שורש האורות וש' אלקי' הוא שרש הכלים כמשנ"ת מזה בד"ה ואהבת את הוי' אלקיך למ"ד, ומפני כי האורות שנמשכי' מבחי' ש' הוי' מלובשי' בכלי' ששרשן מש' אלקי' שייך לומר לשון עשה הוי', והיינו שזהו ע"פ פי' האריז"ל בפי' גרמוהי שקאי על בחי' זו"נ האורות עם הכלים כו', ושורש התהוות העולמות הוא מבחי' גרמוהי כידוע, לכן שייך עשה הוי'. ומה שנת"ל ששם הוי' הוא בחי' ביטול דקמי' כלא חשיב, הכוונה הוא על בחי' האור עצמו כמו שהוא בלתי מלובש בכלים כו', או בחי' שם הוי' דחכ' כמ"ש הוי' בחכ', וגם לפי מה שהאור מלובש בכלי שעז"נ עשה הוי' מ"מ לגבי בחי' ש' הוי' שהוא בחי' האור המאיר בכלים דזו"נ אינו שייך ל' ברא כ"א ונבראו מאליו וממילא, כמ"ש מזה במ"א ע' בלק"ת בשה"ש בד"ה קול דודי ובההגהות לשם. וע' בד"ה זכור ה', ובד"ה ואהבת, למ"ד. ויותר נראה לומר דהנה בתחלה עלה במח' לברוא את העולם במדה"ד בראשית ברא אלקי' ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה"ר, שזהו מ"ש ביום עשות ה' אלקי' ארץ ושמים, וע' במד"ר ס"פ י"ב ע"פ ביום עשות ה' אלקי' למלך שהיו לו כוסות ריקים כו' חמין מתבקעין, סבצונן הן מקריסין (פי' מתבקעין בלי חסרון) עירב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו, כך אמר הקב"ה אם אני בורא את העולם במדה"ר חטויה סגיאין במדה"ד האיך העולם יכול לעמוד אלא אני בורא אותו במדה"ד ומדה"ר. ונמצא כי שיתף מדה"ר שזהו בחי' שם הוי' לכן שייך לומר עשה הוי', גם לפי מה שפי' בד"ה איהו וחיוהי שגרמוהי הם כלים דע"ס, מ"מ צ"ל שיתף מדה"ר דאל"כ האיך העולם יכול לעמוד, ולכן שייך לומר עשה הוי' כו'.

אך עדיין צ"ל מהו שאמר ששת ימים עשה הלא במאמר א' יכול להבראות וכמו"כ ברגע א', אך הענין הוא דהנה בריאת העולם הוא מבחי' ששה מדות וכמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה וגם מבחי' חכ' המלובש במדות, וזהו בראשית ברא אלקי', בראשית הוא ב' ראשית, שיש ב' בחי' חכ' ח"ע וח"ת, ועיקר הבריאה הוא מבחי' ח"ת כו' בחי' ש' אלקי' המצמצם בכדי שיהי' יש ודבר נפרד כו', והמכוון מבחי' ירידה זו בכדי להעלות בחי' המעשה שיתעלו כל בחי' המעשה ג"כ לקשרה בהוי' אחד, שהמלאכות הם לצורך האדם וחיותו וקיומו, וכאשר האדם נושא את נפשו בתפלתו לה' אחד בק"ש ואהבת כו' ובתפלה ברוך אתה כו' ע"י כח האכילה ההיא, או שמברך ברכות על המאכל, הרי גם כל כחות החיונית שבמלאכות שהם חיותו וקיומו מתעלי' עמו ונכללי' באחד כי בהם וע"י ניתן הכח לאדם להעלות ולקשר נפשו באלקי' חיים בק"ש ותפלה, והעלאה זו הוא ע"י החכ' דבחכ' אתברירו לפי שהחכ' היא בחי' ביטול, ולכן ע"י החכ' יוכל להיות ביטול היש כו' עד שיבוא לבחי' שבת שהוא בחי' שבת להוי' בחי' ביטול כו', ואז אסור בעשיית מלאכה כו'.

וזהו שנא' בשבת ממצוא חפצך ודבר דבר וארז"ל שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, שבשבת דבור אסור, והיינו מפני כי דבור הוא ל' הנהגה, ולמעלה הוא בחי' עיר אלקינו בחי' עולם הדבור וכמו שאנו רואים באדם שהדבור הוא נפרד ויוצא לחוץ, משא"כ בחי' המחשב', כך עד"ז יובן למעלה שבחי' הדבור הוא מקור להתהוות עולמות הנבראי' ונפרדי' כו', ולכן בשבת דבור אסור כי שבת הוא בחי' השביתה ואז הוא בחי' גילוי הוי' כו', אמנם לפ"ז צ"ל הלא השביתה למעלה הי' מבחי' הדבור והי' צ"ל עיקר האיסור למטה בבחי' הדבור ובאמת עיקר האיסור מדאוריי' הוא רק מעשה והדבור אינו אסור אלא מדרבנן, אבל דין תורה מותר הדבור. ומה שארז"ל בירושלמי מה הוא שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר זהו רק מדרבנן, אך הענין הוא דהנה דבורו של הקב"ה הוי מעשה וכמ"ש בדבר ה' סגשמים נעשו, וכתי' באברהם לזרעך נתתי את הארץ הגם כי עדיין לא ניתנה, אך מפני שאמר לו הקב"ה כך הרי הוא דומה כאלו כבר ניתנה, ובאמת למעלה כבר נתן לו בחי' ארץ העליונה כו', וא"כ דבורו של הקב"ה הוי ממש כמעשה דמאי איכפת לי' אם נתהווה מבחי' מעשה או מבחי' הדומה למעשה דהיינו בחי' דבורו של הקב"ה כו', לכן עיקר האיסור דין תורה הוא המעשה כי מבחי' דבור של האדם לא יתהווה מאומה, משא"כ מבחי' המעשה, שע"י מעשה האדם יוכל להעשות והרי הוא דומה לדבורו של הקב"ה כביכול שמדבורו של הקב"ה נתהווה, וממעשה האדם יוכל להעשות כו', משא"כ מבחי' הדבור כו'. אך מ"מ מפני כי הדבור דומה קצת לדבורו של הקב"ה ששניהם הם בחי' דבור לכן אסור מדרבנן גם בחי' הדבור כו', וזהו ודבר דבר שדבור אסור רק מדרבנן כו'.

וע"פ הקבלה מעשה בראשית נת' בפרד"ס בשער ערכי הכנויים שהוא בחי' מל' ובל' המד"ר נק' אדריכל, וענין הצמצום הוא בחי' הפרסא ויש כמה בחי' פרסא שיש פרסא באצי' גופא שזהו מ"ש והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדה"ק כו', וגם בבחי' מל' דאצי' יש בחי' פרסא ויש פרסא שמפסיק בין יצי' לעשי' שמסתיר ומעלים לגמרי, הגם כי קמי' ית' אינו מסתיר כלל אבל מאחר שמסתיר לפנינו לכן מותר בעשיית מלאכה, כי זהו אינו נק' בפני המלך כי הפרסא מסתיר כו', אבל בשבת הוא בחי' עליות הדבור ומאיר מלמעלה מן הפרסא הרי העושה מלאכה בשבת דומה כעושה מלאכה בפני המלך כו', לכן בשבת אסור עשיית מלאכה, ואפי' דבור אסור מדרבנן כי בשבת הוא בחי' עליות הדבור למקורו כו'.

והנה שבת ור"ח בבחי' אחת הם דומים זל"ז, והיינו כמשארז"ל בתעניות שמש בשבת צדקה לעניים שנא' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפי'. הנה עיקר הפסוק קאי על מ' לע"ל, במלאכי ג' פ"ך, ורז"ל דרשו משמש צדקה ששמש בשבת צדקה לעניים כו', נמצא ששבת הוא בחי' שמש, ור"ח הוא ג"כ בחי' שמש כי עיקר ענין ר"ח הוא מה שהלבנה מקבל הארה מהשמש כו', ולכן בשבת נא' וזרחה לכם כו' ובר"ח נא' ג"כ לכם כמ"ש החדש הזה לכם. ולהבין ענין מה ששבת נק' שמש צ"ל מ"ש שמש צדקה ומרפא, דהנה כתי' סמכוני באשישות כו' כי חולת אהבה אני, וקאי על ששת ימי החול כי חול יש בו ב' פירושי', הא' ל' חולין, הב' ל' חולי, והיינו כי בשית יומין דחול הוא בחי' חולת אהבה, והיינו ממה שהיש הוא היפך האין, דהנה האין הוא בחי' הביטול דכולא קמי' כלא חשיב, והיש הוא בחי' יש ודבר נפרד היפך האין, והגם כי היש נמשך מבחי' אין אכן הנה הוא ע"י צמצומי' רבים עד שנעשה ליש ודבר נפרד, וממילא בחי' כח אלקי זה המחי' ומהוה בחי' היש הוא תמיד בתשוקה נפלאה ונכספה וגם כלתה נפשו לעלות להתכלל באור הוי' א"ס ב"ה, סדואהבה בכלות הנפש כזו הוא בחי' חולה מפני תוחלת ממושכה אשר תמיד נכספה וגם כלתה נפשה ולא תגיע לה כל ימי חייה כו', וכמו באדם כאשר רוצה איזה דבר בכלות הנפש וא"א לו להשיג בא מזה לידי חולי כו', וכך עד"ז יובן בשית יומין דחול שמאיר ע"י צמצום דשם אלקי' בכדי שיהי' יש ודבר נפרד כנ"ל, לכן הוא בחי' חולת אהבה. אבל שבת הוא בחי' רפואה כי בשבת מאיר בחי' ש' הוי' גילוי אלקות כנ"ל לכן הוא מרפא וזהו שמש צדקה ומרפא, וזהו שמש בשבת צדקה לעניים והיינו בשבת שמאיר בחי' שמש הוי' הוא צדקה לעניים דלית לון מגרמייהו כלום, והיינו כמו שע"י הצדקה שנותן לעני דלית לי' מגרמי' כלום הוא מחי' אותו, כך בחי' שמש הוי' שמאיר בשבת הוא כמו צדקה לעניים. ולכן אומרים בשבת ישבעו ויתענגו מטובך, כי טוב ואור הוא בחי' א' כמ"ש וירא אלקי' את האור כי טוב, והטוב ממשיך האור, ובשבת כשמאיר בחי' האור דשמש הוי' אומרים ויתענגו מטובך כו'. אך ע"י מה יבוא לבחי' זו זהו ע"י צדקה לעניים כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת והיינו ע"י בחי' ההכנה בשית יומין דחול בתפלה, וקודם התפלה צ"ל צדקה כמו ר"א יהיב פרוטה כו', (וגם ע"ז נתקן ענין קבלת שבת לכה דודי לקראת כלה כו' לכה דודי שיהי' הארה מלמעלה לקראת כלה היא כנס"י כדי שפני שבת נקבלה כו'), ובדרך פרט יש בכל יום כמו שבת וחול, שהתפלה היא כמו בחי' שבת וכל היום הוא חול כו', וההפרש שבין העלאה דשבת להעלאה שבחול בעת התפלה, כי אינו דומה בן כרך שראה את המלך לבן כפר שראה כו', שזהו ההפרש שבין שרפי' לחיות ואופנים שהאופנים וחיות הקדש הם ברעש גדול ע"י השגתם בחי' קדוש ומובדל כו' והם אינם יכולים להגיע כו' לכן הם ברעש גדול, והרי זהו דומה לבן כפר שראה כו' עד"מ, שביטולו מפני המלך מחמת חידוש רוממותו למעלה מגדר השגתו, וזהו בחול בעת התפלה, משא"כ בשבת הוא בחי' התגלות עונג העליון ולכן אומרים ישבעו ויתענגו כו', אז הוא דומה לבן כרך שראה עד"מ, שאין חידוש בעיניו רוממות המלך אלא מתענג ונהנה מזיו יקר תפארת גדולתו.

ומעתה יובן ענין ר"ח שהוא ג"כ בחי' גילוי שנק' זה כמ"ש החדש הזה וכמ"ש ביום הזה באו מדבר סיני וארז"ל שהי' בר"ח נא' כאן הזה ונא' החדש הזה כו', והיינו כי ר"ח נק' זה להיות כי זה רומז לבחי' הגילוי כמו שאמרו בים זה אלי כו', וכענין משה נתנבא בזה זה הדבר כו', ובר"ח הוא בחי' גילוי היינו כי הלבנה מקבל הארה מבחי' שמש הוי' כו', אך כדי שיהי' הגילוי מבחי' שמש הוי' שכינתא עילאה (ע' בפרד"ס בעה"כ פך"א) בסיהרא בחי' שכינתא תתאה צ"ל נמשך כח לזה מלמעלה, והיינו שכדי שיהי' יחוד שמשא וסיהרא צ"ל נמשך כח לזה מבחי' סההגבוה יותר. וזה מ"ש שער החצר הפנימית הפונה קדים סגור יהי' ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, פי' הפונה קדים כי קדם הוא למעלה מבחי' ראשית כי כשיש ראשית יש שנית ושלישית והיינו בחי' ע"ס שחכ' היא ראשית ההשתל', אבל בחי' קדם הוא למעלה מע"ס והיינו בחי' כתר כו', וכדי שיהי' יחוד שמשא וסיהרא נמשך מבחי' קדם, וזהו סגור יהי' ששת ימי המעשה כי בששת ימי המעשה הוא בחי' הסתר והעלם כנ"ל, וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, ביום השבת וביום החדש דוקא יפתח להיות כי בשבת ובר"ח מאיר מבחי' שמש הוי' כו', וזהו שאומרים בשבת לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יוצא מחופתו, פי' אהל הוא בחי' מל' בחי' ש' אלקי' המסתיר על בחי' השמש הוא בחי' שמש הוי', וכדי שיהי' בחי' שמש הוי' יוצא כחתן הוא בחי' חות דרגא צ"ל נמשך כח לזה מחופתו בחי' החופה שעל כל כבוד כו', דהיינו בחי' פונה קדים הנ"ל, ואומרים זה בשבת לפי שבשבת הוא גילוי שם הוי' כו', וזהו ג"כ ענין משארז"ל על ר"ח שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, פי' עלי היינו כמו על הוי' והיינו בחי' הפונה קדים כו'.

אמנם הנה לפ"ז צ"ל הלא שבת ור"ח הם בחי' אחת, ומפני מה בשבת אסור עשיית מלאכה ובר"ח הגם כי אינו נק' יום המעשה בל' הפסוק כמו שית יומין דחול, מ"מ הוא מותר בעשיית מלאכה. והענין הוא מפני כי עיקר בחי' ר"ח הוא בחי' דבור, והגם כי בר"ח הלבנה מקבלת הארה מבחי' שמש הוי', היינו כי בר"ח נמשך מלמעלמ"ט הארה מבחי' שם הוי' בשם אלקי' הוא בחי' דבור כנ"ל, ומ"מ הוא בחי' דבור, וה"ז כמו שמצינו בענין הדבור שלפעמים הוא מקבל מבחי' המדות כמו כשמדבר שיחת חולין שלפי שאוהב את הדבר מדבר בו או מפני שכועס כו', ולפעמים הדבור מקבל מבחי' השכל שמדבר מה שמבין בשכלו כמו הדבור בד"ת כו'. ועד"ז יובן ענין ר"ח ושית יומין דחול, שבשית יומין דחול הדבור מקבל מבחי' המדות, משא"כ בר"ח הדבור מקבל הארה מבחי' החכ', ולכן אינו נק' יום המעשה בל' הפסוק להיות כי אז הדבור מקבל מבחי' הגבוה יותר כו', משא"כ בשבת הוא עליות הדבור לבחי' חכ' לכן אסור בעשיית מלאכה כו'. וביאור הענין הנה ההפרש שבין שבת לר"ח הוא ההפרש בין שילוב ה' באד' ובין שילוב אד' בהוי', כמ"ש בסש"ב ח"ב שאות הראשון הוא גובר ולכן בשילוב אד' בהוי' הנה אות הראשון הוא יו"ד של שם הוי' אז שם הוי' גובר, ולכן בשבת שהוא עליות הדבור הוא בחי' ש' אד' (כי אד' ואלקי' הם בחי' א') בבחי' חכ' הוא בחי' שם הוי' אסור בעשיית מלאכה ואינו נק' יום המעשה כלל, משא"כ בר"ח הוא בחי' שילוב ה' באד' אז שם אד' גובר, והיינו כי עיקר הגילוי הוא משם אד' כי אזלת לקרתא עביד כנימוסהא וכמו במשה כשעלה אל האלקי' לא אכל ולא שתה, והמלאכים שירדו למטה אכלו והיינו מטעם הנ"ל, ולכן סובר"ח שהעיקר הוא בחי' הדבור, רק כי בר"ח הדבור מקבל הארה מבחי' ש' הוי', אבל עיקר הגילוי למטה הוא בחי' הדבור, לכן מותר בעשיית מלאכה, אך מפני כי הדבור אז אינו כמו בשית יומין דחול כנ"ל לכן אינו נק' יום המעשה בל' הפסוק כו'.

והנה כ"ז הוא בחי' שבת וחדש שאחר יומין דחול, אבל לעתיד והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו דהיינו חדשו של חדש ושבתו של שבת, פי' שהשבת דעכשיו נחשב כחול לגבי בחי' השבת שיתגלה לעתיד, ועד"ז הו"ע חדשו של חדש. ולהבין זה, הנה כתי' והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתיים כאור שבעת הימים, פי' הפשוט שאור הלבנה יהי' כאור החמה דעכשיו, ואור החמה יהי' עוד יותר גדול, והיינו שבעתיים כאור שבעת הימים, נמצא שגם לע"ל יהי' בחי' שמש ולבנה, והלבנה דלעתיד תקבל הארה מהשמש דלעתיד. והענין הוא דהנה כתי' ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד וארז"ל אטו האידנא לאו אחד הוא, לא כמו שאני נכתב אני נקרא, נכתב בשם הוי' ונק' בשם אד', פי' הגם כי הכתיב הוא ש' הוי', אבל הגילוי למטה הוא רק שם אד' שמסתיר ומעלים, ורק במקדש היו קורין את השם ככתבו, אבל במדינה בכנויו והיינו בשם אד', אבל לע"ל יהי' שמו אחד שיהי' נק' כמו שנכתב, והיינו כי אז יהי' הגילוי שם הוי'. וזהו שאור הלבנה שהיא בחי' שם אד' וש' אלקי' יהי' כאור החמה הוא בחי' ש' הוי', וזהו שמו אחד. והוי' אחד הוא, כי הנה כתי' ויקרא הוי' הוי' ופסיק טעמא בגווייהו שיש בחי' שם הוי' דלתתא שהוא מקור המהוה ומחי' כו', אבל בחי' שם הוי' דלעילא הוא למעלה מגדר עלמין ולכן פסיק טעמא בגווייהו, אבל לעתיד יהי' הוי' אחד שלא יהי' פסיק טעמא, ושם הוי' דלתתא יהי' במדרגת ש' הוי' דלעילא כו', וזהו ה' אחד שההויות יהיו אחד, וזהו ואור החמה הוא בחי' שמש הוי' יהי' כאור שבעת הימים בחי' ז"ת דע"י, וזהו ענין שבתו של שבת. ועד"ז יהי' ענין חדשו של חדש, כי הנה י"ב חדשי' הם בחי' י"ב בקר דבריאה והים הוא מל' דאצי' עליהם מלמעלה ושרש קבלתם הוא מבחי' י"ב גבולי אלכסון דאצי', אבל לע"ל יקבלו בר"ח מבחי' יגמדה"ר דאריך, וזהו חדשו של חדש שי"ב ר"ח יקבלו מבחי' יגמדה"ר דא"א (ומה שבחדשי' הוא רק י"ב ומדה"ר דאריך הם י"ג מדות, אפ"ל כי בר"ח נמצא חדש העיבור, או כנגד י"ב בקר והים עליהם מלמעלה הרי הם י"ג, ולע"ל יקבלו מבחי' י"ג מדות כו'), ואז יבוא כל בשר להשתחוות, והיינו סזשכמו שהי' מצות ראי' ברגלים יהי' לעתיד כן ויותר מזה בכל חדש וחדש ובכל שבת ושבת.

ולהבין זה צ"ל הלא מצות ראי' ברגלים היא בחי' גבוה מאד כמשארז"ל כדרך שבא לראות כך בא ליראות פני השכינה, ופי' ענין הראי' שהיו מקבלים גילוי הארה בנפש ומפני מה הי' ביו"ט דוקא ולא בשבת, הלא שבת גבוה מבחי' יו"ט שלכן ביו"ט שחל להיות אחר השבת מבדילי' המבדיל בין קדש לקדש. אך הענין הוא דהנה ארז"ל במד"ר ר"פ אחרי ישראל לא שמחו בעולמי, שמח ישראל בעושיו אינו נאמר אלא ישמח, עתידים הם לשמוח במעשיו של הקב"ה לע"ל, כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו, שמח ה' במעשיו אינו אומר אלא ישמח, עתיד הקב"ה לשמוח במעשיהם של צדיקי' לע"ל, והיינו מפני כי עכשיו אין השמחה בשלימות, ואע"פ שיש שמחה של מצוה מ"מ אינה בשלימות כי יש בחי' עצבות כו', וכמ"כ יובן למעלה כביכול הגם שנא' עוז וחדוה במקומו מ"מ אין השמחה בשלימות מפני כי למטה הוא יש ודבר נפרד, והוא מפני שיש למעלה בחי' מדה"ד המצמצם עד שיהי' נראה ליש ודבר כנ"ל, לכן אין השמחה בשלימות, אבל לע"ל יהי' השמחה בשלימות כו'.

והנה היו"ט הם מועדי' לשמחה וכמ"ש ושמחת בחגך שאז הוא בחי' התגלות השמחה, משא"כ שבת לא מצינו שיהי' נק' יום השמחה, כ"א בל' התורה נק' יום המנוחה ובל' הנביאים הוא בחי' ענג כמ"ש וקראת לשבת ענג, אבל יו"ט הם זמן השמחה, והיינו מפני כי ג' יו"ט הם כנגד ג' אבות, והאבות הטעימן הקב"ה מעין עוה"ב לכן הם מועדי' לשמחה. והשמחה גורם גילוי כמשל המלך שהוא יושב בתמידות בחדרי חדרים ובעת שמחתו הוא מתגלה לעין כל, כך עד"ז יובן לפי שיו"ט הם זמן השמחה לכן אז דוקא מאיר גילוי אלקותו ית', ולכן ביו"ט דוקא היו רואים פני השכינה.

וע"פ הקבלה הנה שבת הוא מוחין דאבא, ויו"ט הוא מוחין דאימא, וצ"ל מפני מה מצות ראי' היא ביו"ט דוקא, ותירץ בפע"ח שמוחין דאבא הגם כי הם גבוהים יותר ממוחין דאימא אבל הם מאירים ע"י ב' לבושי', היינו בחי' נה"י דאבא ונה"י דאימא, משא"כ מוחין דאימא מאירים ע"י לבוש א' היינו בחי' נה"י דאימא לבד, לכן הם מאירים בגילוי יותר כו', וגם הנה באמת פעמים מצינו מעלה יתירה בבחי' בינה מבחכ', והיינו מפני כי התגלות עתיק הוא בבינה, וביאור הענין הנה כתי' ומבני סחיששכר יודעי בינה לעתים וארז"ל דאפי' בימי משה לא אשתכח כוותייהו דכתי' הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים כו' ואח"כ ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואלו נבונים בימי משה לא אשתכח, והיינו כי חכם נק' מי שמבין השכל היטב הגם כי לא יוכל להסבירו לזולתו, אך מפני כי בעצמו מבין את השכל נק' חכם, אבל נבון הוא שיוכל להסביר את השכל לזולתו שזהו מעלה יתירה, וע"ד שמצינו בשלמה שא' שלשת אלפים משל כתי' עליו ויחכם מכל האדם, שכדי שיוכל להבין ולהסביר לזולתו צ"ל נמשך מבחי' הגבוה יותר, ועד"ז הוא ההפרש שבין חכ' לבינה שבינה הוא בחי' השגה והבנה ויכול להיות בבחי' גילוי למטה והיינו מפני כי בבחי' בינה מאיר התגלות ע"י, משא"כ בבחי' החכ' שנק' אב רם שכל הנעלם מכל רעיון, ולכן הי' מצות ראי' ברגלים שהם מוחי' דאימא דוקא ולא בשבת שהוא בחי' מוחין דאבא.

אך לע"ל כתי' והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, ורגלי' לא נא' מפני שברגלים הי' גם בזמן בהמ"ק ולע"ל יהי' התחדשות שגם בר"ח ובשבת יבואו לראות פני השכינה, מפני כי לע"ל יהי' גילוי השמחה שהשמחה יהי' בשלימות וכמ"ש ישמח הוי' במעשיו לע"ל ישמח אותיות משיח היינו כשישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד כו', ואז יהי' הגילוי בבחי' ראי' ע"ד הראי' דרגלי' גם בר"ח ובשבת, דכמו שעכשיו אומרים בשבת ויתענגו מטובך היינו שע"י בחי' הטוב מאיר האור דשמש הוי' כנ"ל, א"כ לע"ל שיהי' הוי' אחד שש' הוי' דז"א יתעלה להיות במדרגת ש' הוי' דלעילא ז"ת דע"י, יהי' הגילוי למטה ג"כ יותר ע"י בחי' טוב היותר גבוה, והיינו בחי' מה רב טובך אשר צפנת ליריאך, צפנת בגימ' כתר, וגם אשר צפנת ליריאך למפרע בס"ת אותיות כתר, והיינו ב' הבחי' שבכתר ע"י וא"א, ובחי' רב טובך הוא בחי' יסוד דעת"י המקשר ומחבר גילוי אוא"ס ממש באצי', יאיר גילוי זה בבי"ע כו', ע' בלק"ת בביאור ע"פ כי ההרים ימושו בפי' וברית שלומי לא תמוט. ולכן לע"ל כשיתגלה בחי' פנימיות ע"י יהי' גילוי זה באבא, שגם אבא יאיר בגילוי בשבת כמו אימא ביו"ט, וא"כ אדרבה פנימיות אבא הוא פנימיות עתיק כנודע, לכן מדי שבת בשבתו יבואו להשתחוות כו'. וכמו"כ בר"ח בחי' חדשו של חדש, חדש בחי' דבור בחי' מל', וחדש אשתו ילדה, והיינו בחי' חכ' תתאה אשר יש מעלה בחכ' תתאה משום נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, ולכן בזאת יתהלל המתהלל כו' בזאת דוקא בחי' חכ' תתאה, ועי"ז השכל וידוע אותי בחי' עצמיות אוא"ס שלמעלה מבחי' הנרמז בשם ואות כו' (וי"ל שזהו בחי' קוש"י או עוד יותר גבוה היינו מה דלא אתרמיז בשום אות וקוץ כו'), אשר ע"י שישכיל עבדי לע"ל בבחי' מאד בלי גבול נחלה בלי מצרים יהי' גילוי בחי' זו, ולכן גם בר"ח יבוא כל בשר להשתחוות כו'.

סטופי' יבוא כל בשר כו', הנה בפי' בשר יש בו כמה פי', הא' כמשארז"ל בילקוט א"ר אלעזר כל מי שנעשה כבשר בעוה"ז זוכה לראות פני שכינה, והיינו כמארז"ל בפ"ק דסוטה ד"ה סע"א בשר כתי' בי' ונרפא אדם לא כתי' בי' ונרפא, ופי' אדם הוא קשה, אבל בשר הוא רך ועניו כו', ולכן בשר כתי' בי' ונרפא כו' שנכנע מהיסורי' כמו שפירש"י ז"ל שקרוב להתרפאות כו', והיינו בחי' סור מרע כו', דבאמת כדי שיוכל להיות מלך ביפיו תחזינה עיניך כתי' לעיל מיני' (ישעי' ל"ג) ועוצם עיניו מראות ברע, פי' מי שעוצם עיניו מראות ברע דהיינו בחי' סור מרע מלך ביפיו תחזינה היינו בחי' יראה פני אלקי' כו'. ועוי"ל בשר עדמ"ש ואחרי עורי נקפה זאת ומבשרי אחזה אלוה, (באיוב י"ט ך"ו), וארז"ל במד"ר ר"פ וירא שקאי על אברהם בענין המילה דהיינו אחר שהעביר עור הערלה שהוא מסתיר ומעלים לגמרי כידוע אז מבשרי אחזה אלוק' כו', דהיינו ע"י בחי' בריתך שחתמת בבשרינו, שע"י נטירת הברית עי"ז יזכה לראות פני השכינה כו'. ועוי"ל בשר, שאפי' כל בשר יבואו להשתחוות, והענין הוא דלע"ל נא' (ביואל ג' א') והי' אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, דהנה כתי' לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר שבתחלת הבריאה נברא האדם במעלה עליונה שידון רוחי באדם אך ע"י שהוא בשר כו' שנמשך אחר תאוות הגוף לכן לא ידון רוחי, ופי' ידון ל' נדן ונרתק שהגוף לא יהי' נדן ונרתק לבחי' רוח כו'. אך לע"ל נא' והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, כי הנה יש פי' בבשר ע"ד מ"ש כל הבקר לעולה שקאי על המלאכי' שנק' בשם בקר והיינו בחי' בשר שהוא רשפי אש ותשוקה נפלאה אליו ית', ולע"ל יהי' בחי' בשר ע"ד כל הבקר לעולה כו', ולכן ארז"ל משה מן התורה מנין שנא' בשגם הוא בשר בשגם גימ' משה והיינו שהוא בחי' בשר ע"ד כל הבקר כו' (ולכן כשהי' בהר ק"ך יום לחם לא אכל כו' שהגוף שלו הי' ניזון מרוחניות ע"ד המלאכי' כו'). וזהו אשפוך את רוחי על כל בשר, הנה ל' שפיכה הוא ל' ריבוי דהיינו ריבוי השפעת בחי' הרוח בחי' רוח הקדש וגילוי אלי', וזהו יבא כל בשר כו' להשתחוות לפני, פי' השתחווא' כולל ב' בחי' העלאה והמשכה כי ההשתחוואה הוא ביטול והעלאה מלמטלמ"ע, אך כמו למשל בענין ההשתחוואה הנה האדם מרכין ראשו שמרמז לבחי' המשכה, כך עד"ז יובן למעלה שע"י ההשתחווא' גורם המשכה, וזהו להשתחוות לפני אמר הוי' שיומשך ע"י ההשתחווא' שהוא בבחי' לפני המשכת תוס' אורות בשם הוי', וזהו אמר הוי' כו'.

וזהו שא' בילקוט בעוה"ז הייתם עולי' לרגל שלש פעמי' בשנה שנא' שלש פעמי' בשנה יראה כל זכורך, אבל לע"ל והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר כו' להיות כי יהי' גילוי השמחה דישמח ה' במעשיו, וישמח ישראל בעושיו כו'.